The Spiritual Power of Tears in Torah

אִינִי, וְהָאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מָר, תִּכָּוֶינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נוֹטְפוֹת מוֹר עוֹבֵר״: אַל תִּקְרֵי ״מוֹר עוֹבֵר״, אֶלָּא ״מָר עוֹבֵר״. אַל תִּקְרֵי ״שׁוֹשַׁנִּים״, אֶלָּא ״שֶׁשּׁוֹנִים״. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַבָּה וְהָא בְּתַלְמִידָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא בְּרַבָּה, וְלָא קַשְׁיָא: הָא מִקַּמֵּי דְּלִפְתַּח, הָא לְבָתַר דִּפְתַח. כִּי הָא דְּרַבָּה מִקַּמֵּי דְּפָתַח לְהוּ לְרַבָּנַן אָמַר מִילְּתָא דִּבְדִיחוּתָא וּבָדְחִי רַבָּנַן, לְסוֹף יָתֵיב בְּאֵימְתָא וּפָתַח בִּשְׁמַעְתָּא.

The Gemara asks: Is that so, that one should introduce matters of halakha joyfully? Didn’t Rav Giddel say that Rav said: Any Torah scholar who sits before his teacher and his lips are not dripping with myrrh due to fear of his teacher, those lips shall be burnt, as it is stated: “His lips are as lilies, dripping with flowing myrrh [shoshanim notefot mor over]” (Song of Songs 5:13)? He interpreted homiletically: Do not read mor over, flowing myrrh; rather, read mar over, flowing bitterness. Likewise, do not read shoshanim, lilies; rather, read sheshonim, that are studying, meaning that lips that are studying Torah must be full of bitterness. The Gemara explains: This is not difficult, there is no contradiction here, as this, where it was taught that one should introduce matters of halakha joyfully, is referring to a rabbi, and that, where it was taught that one must be filled with bitterness, is referring to a student, who must listen to his teacher with trepidation. And if you wish, say instead that this and that are referring to a rabbi, and it is not difficult. This, where it was taught that he must be joyful, is before he begins teaching, whereas that, where it was taught that he must be filled with bitterness and trepidation, is after he already began teaching halakha. That explanation is like that which Rabba did. Before he began teaching halakha to the Sages, he would say something humorous and the Sages would be cheered. Ultimately, he sat in trepidation and began teaching the halakha.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁנֶּחְרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְפִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִילָּתִי״. וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִילָּה נִנְעֲלוּ, שַׁעֲרֵי דְמָעוֹת לֹא נִנְעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה׳ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה, אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ״. אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים, חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה ה׳ נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַכֹּל נִפְרָע בִּידֵי שָׁלִיחַ, חוּץ מֵאוֹנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְיָדוֹ אֲנָךְ״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שְׁלֹשָׁה אֵין הַפַּרְגּוֹד נִנְעָל בִּפְנֵיהֶם: אוֹנָאָה, וְגָזֵל, וַעֲבוֹדָה זָרָה. אוֹנָאָה, דִּכְתִיב: ״וּבְיָדוֹ אֲנָךְ״. גָּזֵל, דִּכְתִיב: ״חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד״. עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד וְגוֹ׳״.

Rabbi Elazar says: Since the day the Temple was destroyed the gates of prayer were locked, and prayer is not accepted as it once was, as it is stated in lament of the Temple’s destruction: “Though I plead and call out, He shuts out my prayer” (Lamentations 3:8). Yet, despite the fact that the gates of prayer were locked with the destruction of the Temple, the gates of tears were not locked, and one who cries before God may rest assured that his prayers will be answered, as it is stated: “Hear my prayer, Lord, and give ear to my pleading, keep not silence at my tears” (Psalms 39:13). Rav Ḥisda says: All the gates of Heaven are apt to be locked, except for the gates of prayer for victims of verbal mistreatment, as it is stated: “And behold, the Lord stood upon a wall built with a plumb line, and a plumb line in His hand” (Amos 7:7). God stands with the scales of justice in His hand to determine if one has been subjected to injustice. Rabbi Elazar says: In response to all transgressions, God punishes the perpetrator by means of an agent, except for mistreatment [ona’a], as it is stated: “And a plumb line [anakh] in His hand.” The term for mistreatment and the term for plumb line are spelled in a similar manner, indicating that God Himself inflicts retribution. Rabbi Abbahu says: There are three sins before whose transgressors the curtain [hapargod] between the world and the Divine Presence is not locked; their sins reach the Divine Presence. They are: Verbal mistreatment, robbery, and idol worship. Mistreatment, as it is stated: “And a plumb line in His hand”; robbery, as it is stated: “Violence and robbery are heard in her, they are before Me continually” (Jeremiah 6:7); idol worship, as it is stated: “A people that angers Me before Me continually; that sacrifice in gardens, and burn incense upon bricks” (Isaiah 65:3).

שועה היא יתר (חשובה) מתפלה, שצועק ברצון הלב לפני אדונו, ומשום ששם רצונו יותר כתוב בה האזינה, שפירושו כמי שמטה אזנו אל הדבר, ועם כל זה שותק ואינו רוצה לעשות רצונו, אבל דמעה היא בלב וברצון כל הגוף, ומשם זה כתוב בה אל דמעתי אל תחרש...

אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֶפְשָׁר סֵפֶר תּוֹרָה חָסֵר אוֹת אַחַת, וּכְתִיב: ״לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה״?! אֶלָּא עַד כָּאן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר – וּמֹשֶׁה אוֹמֵר וְכוֹתֵב; מִכָּאן וְאֵילָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר – וּמֹשֶׁה כּוֹתֵב בְּדֶמַע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן: ״וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ: מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַאֲנִי כּוֹתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ״.

אִיתְּמַר, רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי מִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא צַלִּי וַהֲדַר צַלִּי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: מַאי טַעְמָא עָבֵיד מָר הָכִי? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּלָא כַּוֵּון מָר דַּעְתֵּיהּ, וְהָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לְעוֹלָם יָמוֹד אָדָם אֶת עַצְמוֹ, אִם יָכוֹל לְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל. אֶלָּא דְּלָא אַדְכַּר מָר דְּרֵישׁ יַרְחָא.

ומן הידוע כי משפט התפלה לעשות בדמעה לפי שהדמעה יוצאה מתוך אנחת מורשי הלב והיא מעידה על האדם שלבו נשבר ונדכה ויצרו נכנע ובכן תהיה תפלתו מקובלת ודבריו לפני השי"ת לרצון, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים לט) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש וכתיב (שם נו) שימה דמעתי בנאדך וכתיב (שם) בדמעתי ערשי אמסה, וארז"ל (ב"מ פ"ד דף נט) שערי דמעה לא ננעלו:

צריך אדם שיבכה כשהוא מתודה לפי שהדמעה מעיקרי התשובה, ואמרו רז"ל (ב"מ פ"ד דף נט) כל השערים ננעלו ושערי דמעה לא ננעלו שכן אמר דוד (תהילים ל״ט:י״ג) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש, ואמר עוד (שם קיט) פלגי מים ירדו עיני, ומצינו בתפלתו של חזקיה (ישעיהו ל״ח:ג׳) ויבך חזקיהו בכי גדול ומתוך שהוא בוכה הוא נכנע ולבו מסכים אל החרטה שמתחרט על כל חטא ועון שעשה והוא מואס חיי העוה"ז ומתנחם על עפר ואפר. ומתוך כך וידויו מקובל והקב"ה נוטל אותן דמעות ומניחן בבית גנזיו שנאמר (תהילים נ״ו:ט׳) שימה דמעתי בנאדך וגו', כיון שהשתדל אדם במדת התשובה והחזיק בה לעשות אותה בכל משפטיה ובכל חקותיה ואחרי כן התודה הנה הוא בטוח שכל עונותיו נמחלין.

עוד זאת אמרתי לבא במגלת ספר כתוב בגודל החיוב של עסק התורה. על כל איש ישראל יום ולילה. ולהרחיב מעט הדבור בלשון מדברת גדולת יקר תפארתה ומעלתה של התורה. והאדם הישר העוסק והוגה בה בתורת חסד על לשונו לעשות נחת רוח ליוצרו ובוראו ית"ש ואיש דעת המאמץ כח לסומכה ולסעדה ולהחזיק בדקיה אחרי אשר זה ימים רבים לישראל שהושפל עסק תורה הקדושה בכל דור ודור. הן לזאת עצור במלין מי יוכל. מלהודיע בשבטי ישראל נאמנה ליראי ה' וחושבי שמו את הדרך ילכו בה לאורה של תורה. אוי לנו מיום הדין. אוי לנו מיום התוכחה על עון ביטולה של תורה. כאשר הוא ית"ש יקנא לה לתבוע עלבונה:

Additionally, I desired to include the following in the range of the book’s contents: 1. the tremendous obligation of involvement with Torah that’s incumbent upon each person of Israel day and night, and 2. to expand a bit in words about the greatness of: a. the Torah’s splendorous honor and high degree; and of b. the righteous person who is involved with and attends deeply to it [fem.], the Torah of compassion being on his tongue so as to gratify his Former and Creator (blessed be His name); and of c. the person of knowledge who expends effort to support it [fem.], and nourish it [fem.] and to reinforce its [fem.] condition, even after so long for Israel, during which the involvement with the holy Torah was denigrated in each successive generation. And so, for this reason, whoever is capable with words should stop others, and tell the loyal tribes of Israel, those who awe/fear God-YHV”H and who contemplate His name, about the path on which they can walk towards the light of Torah. Woe is us on the Day of Judgment. Woe is us on the day of rebuke because of the transgression of disruption of Torah, when He (blessed be His name) becomes zealous for it [fem.] to demand satisfaction for its [fem.] insult.

אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע. פירש הרא"ם, ולא בדיו, לתת הבדל בין הח' פסוקים לשאר כל התורה, כדי שיהיה היחיד קורא אותם, כדאיתא בפרק השותפין (ב"ב טו.). ודברים בלתי מובנים הם, שאיך משה כתב בדמע שלא בדיו, וקיימא לן ספר תורה שלא כתבו בדיו פסולה. אבל פירושו 'ומשה כותב בדמע', שהיה משה בוכה על מיתתו, והוא כמו "הזורעים בדמעה" (תהלים קכו, ה), דמסתמא כיון שהזכיר מיתתו "וימת משה", היה בוכה.

וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, וְהַיִּתְרוֹן, הִיא הַשִּׂמְחָה הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, כְּדִלְקַמָּן. אַךְ בֶּאֱמֶת, אֵין לֵב נִשְׁבָּר וּמְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ – עַל רִיחוּקָהּ מֵאוֹר פְּנֵי ה׳ וְהִתְלַבְּשׁוּתָהּ בְּסִטְרָא אָחֳרָא – נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״עַצְבוּת״ כְּלָל בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, כִּי עַצְבוּת – הִיא שֶׁלִּבּוֹ מְטוּמְטָם כָּאֶבֶן וְאֵין חַיּוּת בְּלִבּוֹ, אֲבָל מְרִירוּת וְלֵב נִשְׁבָּר, אַדְּרַבָּה, הֲרֵי יֵשׁ חַיּוּת בְּלִבּוֹ לְהִתְפָּעֵל וּלְהִתְמַרְמֵר, רַק שֶׁהִיא חַיּוּת מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְהַשִּׂמְחָה מִבְּחִינַת חֲסָדִים, כִּי הַלֵּב – כָּלוּל מִשְׁתֵּיהֶן.

With regard to this it is written, “In every sadness there is profit,” the profit being the joy that follows the sadness, as will be explained later. In truth, however, a contrite heart and the bitterness of the soul—because of its remoteness from the light of the Divine Countenance and its being clothed in the sitra achara—are not called atzvut (dejection) in the sacred tongue, for atzvut implies that the heart is dull like a stone and is devoid of vitality. But in the case of merirut (bitterness) and a broken heart, the contrary is surely true—there is vitality in the heart fermenting agitation and bitterness, except that this vitality stems from the attribute of the holy gevurot (severity), whereas joy comes from the attribute of chasadim (kindness), for the heart is comprised of them both.

וְהִנֵּה, כָּל מַה שֶּׁיַּאֲרִיךְ בְּעִנְיָינִים אֵלּוּ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְגַם בְּעִיּוּנוֹ בִּסְפָרִים, לִהְיוֹת לִבּוֹ נִשְׁבָּר בְּקִרְבּוֹ, וְ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״ כַּכָּתוּב, בְּתַכְלִית הַמִּיאוּס, וּלְמָאֵס חַיָּיו מַמָּשׁ, הֲרֵי בָּזֶה מְמָאֵס וּמְבַזֶּה הַסִּטְרָא אָחֳרָא וּמַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, וּמוֹרִידָהּ מִגְּדוּלָּתָהּ וְגַסּוּת רוּחָהּ וְגַבְהוּתָהּ, שֶׁמַּגְבִּיהַּ אֶת עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְהַחֲשִׁיךְ אוֹרָהּ. וְגַם, יַרְעִים עָלֶיהָ בְּקוֹל רַעַשׁ וְרוֹגֶז לְהַשְׁפִּילָהּ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: רִגְזוּ וְגוֹ׳״, דְּהַיְינוּ, לִרְגּוֹז עַל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, שֶׁהִיא יִצְרוֹ הָרָע, בְּקוֹל רַעַשׁ וְרוֹגֶז בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לוֹמַר לוֹ: ״אַתָּה רָע וְרָשָׁע וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב וּמְנֻוָּול וְכוּ׳ – כְּכָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁקָּרְאוּ לוֹ חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה – בֶּאֱמֶת; עַד מָתַי תַּסְתִּיר לִפְנֵי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה בְּשָׁוֶה, גַּם בְּמָקוֹם זֶה שֶׁאֲנִי עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁהָיָה אוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְבַדּוֹ קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אֲנִי ה׳ לֹא שָׁנִיתִי״, כִּי הוּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן וְכוּ׳, וְאַתָּה מְנֻוָּול וְכוּ׳, מַכְחִישׁ הָאֱמֶת הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם, דְּכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ בֶּאֱמֶת, בִּבְחִינַת רְאִיָּיה חוּשִׁיִּית״.

The longer he will reflect on these matters in his thoughts, delving deeply also into books, in order to break down his heart within him and render himself shamed and despised in his own eyes, as is written in the Scriptures, so utterly despised that he despises his very life—the more he despises and degrades thereby the sitra achara, casting it down to the ground and humbling it from its haughtiness and pride and self-exaltation, wherewith it exalts itself over the light of the holiness of the divine soul, obscuring its effulgence. He must also thunder against it with a strong and raging voice in order to humble it, as the Rabbis state, “A person should always rouse the good impulse against the evil impulse, as it is written, ‘Rage, and do not sin.’” That is to say, one must rage against the animal soul, which is his evil impulse, with stormy indignation in his mind, saying to it: “You are truly evil and wicked, abominable, loathsome, and disgraceful,” and likewise with all the epithets by which our Sages, of blessed memory, have called it, “How long will you conceal the light of the En Sof, blessed is He, which pervades all the worlds; which was, is, and will be the same, including also this place where I stand, just as the light of the En Sof, blessed is He, was alone before the world was created, without any change, as is written, ‘For I, the L–rd, have not changed,’ for He transcends time, and so forth? But you, who are repulsive, and so forth, deny the truth, which is plain to see, by physical sight, that everything in His presence is truly like nothing at all.”

שכשחותמין בחותם על השעוה, הרי הוא נפרד ונבדל ממנו. שהנמשל מזה בעולמות הם עולמות בי"ע, דלאו איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון , ובפרט עולם העשי' שאין למטה ממנו. והיינו, שבחינת אני הוי' לא שניתי (מוצאיהם), ענין הא' דחותם, נמשך ונחתם למטה מטה (מסעיהם), וכן ענין הב' שבחותם. וכ"ז נעשה ע"י ויכתוב משה, ע"י משה רבינו רעיא מהימנא. ט) וזהו ענין מצות כתיבת ספר תורה, שע"ז כותב כ"ק אדמו"ר הצ"צ שהוא כענין ויכתוב משה גו', כנ"ל, כי בכל אחד ואחד מישראל ישנה בחינת משה שבו [וכמ"ש ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ל

שניתנו במ"ת, עד"ז הוא בעניננו, שכל הדרגות שבתורה, כולל בחי' טל תורה דלעתיד, הכל ניתן במתן תורה. וענין זה ניתן לכל ישראל, כדאיתא במדרש שהתורה ניתנה לכאו"א לפי כחו, כולל גם יונקים ונשים מעוברות וכו' (היינו שאפילו עוברין שבמעי אמן היו (וקבלו) בקבלת התורה), ולא זו בלבד אלא גם כל הנשמות שלא ירדו אז לעולם עדיין, או הנשמות שכבר ירדו ועלו לפנ"ז , כולם היו בשעת מ"ת. ז) והנה בזה גופא (מה שבחי' טל תורה כבר ניתן במתן תורה) יש ב' אופנים. דאפשר שענין זה יהי' טמון ונעלם כמו אוצר דהון יקר הכמוס וחתום מעין כל רו

ואית דמעין אחרנין וכו': ויש דמעות אחרות, שרשומים תמיד על כל אלו מרכבות העליונות, ואינם נמחות, אלו הם דמעות שנשפכו למעלה ולמטה כשנחרב בית המקדש, שבהם מעורבות בחינות ממנעולא, שעליהן אינו מועיל תשובה. וע"כ אינן נמחות. שכתוב, הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. ואלו דמעות הנשפכות על צדיקים וזכאים כשמסתלקים מן העולם. כולן לוקחות אותן אלו המרכבות ומערבות אותן באלו הדמעות שנשפכו על חורבן בית המקדש. וע"כ כתוב, לעתיד לבא, ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים. מי הם פנים. אלו הם מרכבות העליונות הקדושות. ואח"כ וחרפת עמו יסיר וגו'. שזה יהיה בגמר התקון.