These sources explore the concept of emet (truth) as a central attribute of the Divine, examining how truth functions in creation, was exemplified during Moses's era, and serves as a foundational principle of existence. The sources range from biblical and rabbinic foundations to medieval and later philosophical interpretations.
חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱמֶת
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The theme that Hashem is emet runs from the earliest Tanach texts through rabbinic and medieval literature: Shemot 34:6-7 already counts emet among the thirteen divine attributes proclaimed at Sinai, and Devarim 32:4 calls God an "Eil emunah" whose ways are perfectly just and never false.
Tehillim 119:160 crystallizes the idea that "truth is the essence of Your word," grounding divine emet in the eternal character of God's speech — a point the Rambam builds on directly when he writes that Mishneh Torah, Foundations of the Torah 1:1-6 opens by identifying God as the one true existence, citing Yirmiyahu's declaration "va-Hashem Elokim emet" and explaining that He alone possesses truth and no other entity's truth compares to His.
The Gemara in Shabbat 55a teaches that the very seal of the Holy One is emet — spelled alef through tav — and Avot DeRabbi Natan, Recension B 40:12 illustrates this concretely by citing Moshe as the paradigm of one who concedes the truth, while God Himself is shown acknowledging truth in the cases of the daughters of Tzlofchad and related rulings, making Moshe's era a living demonstration of divine emet in action.
תהילים קי״ט:ק״ס
Psalms 119:160
The psalm states that the essence of God's word is truth and that every righteous judgment of His endures forever. It is a key source for the idea that Hashem's speech is emes.
רֹאשׁ־דְּבָרְךָ֥ אֱמֶ֑ת וּ֝לְעוֹלָ֗ם כׇּל־מִשְׁפַּ֥ט צִדְקֶֽךָ׃ {פ}
Truth is the essence of Your word; Your just rules are eternal.
דברים ל״ב:ד׳
Deuteronomy 32:4
Moshe describes Hashem as the Rock, whose work is perfect, and whose ways are justice; He is called a God of faithfulness and without wrongdoing, righteous and upright. This is a foundational verse for God's truth and reliability.
הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פׇּֽעֳל֔וֹ כִּ֥י כׇל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃
The Rock!—whose deeds are perfect, Yea, all of whose ways are just; A faithful God, never false, True and upright indeed.
שמות ל״ד:ו׳-ז׳
Exodus 34:6-7
Hashem reveals the Thirteen Attributes, including abundant kindness and truth. Classical commentators often see this as a central revelation of divine faithfulness and mercy.
וַיַּעֲבֹ֨ר יְהֹוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהֹוָ֣ה ׀ יְהֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃
The ETERNAL passed before him and proclaimed: “GOD! GOD! a Deity compassionate and gracious, slow to anger, abounding in kindness and faithfulness,
שבת נ״ה א — ד"ה וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר
Shabbat 55a:12
Chazal state that the seal of the Holy One, blessed be He, is truth. This is a classic source for saying that emes is especially associated with Hashem.
וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״תָּיו״ — סוֹף חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״אֱמֶת״. (אָמַר) רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי [אָמַר]: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מֵאָלֶף וְעַד תָּיו.
And Reish Lakish said: The letter tav is the last letter of the seal of the Holy One, Blessed be He, as Rabbi Ḥanina said: The seal of the Holy One, Blessed be He, is truth [emet], which ends with the letter tav. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: The letter tav teaches that these are people who observed the entire Torah from alef through tav.
Avot DeRabbi Natan, Recension B 40:12
Moses acknowledged truth when he heard and it pleased him (Vayikra 10:20), the Holy One acknowledged truth when the daughters of Zelophehad spoke correctly (Bamidbar 27:7) and when the tribe of Joseph spoke correctly (Bamidbar 36:5), and God said "I have forgiven according to your word" (Bamidbar 14:20); from this the sages derived that happy is one to whom the Holy One acknowledges his words.
ומודה על האמת זה משה שנאמר [וישמע משה וייטב בעיניו] (ויקרא י' כ'). הקב"ה הודה על האמת שנאמר כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כ"ז ז') כן מטה בני יוסף דוברים (שם ל"ו ה') ויאמר ה' סלחתי כדבריך (שם י"ד כ'). מכאן אמרו חכמים אשרי מי שהקב"ה מודה על דבריו:
משנה אבות א׳:י״ח
Pirkei Avot 1:18
Rabban Shimon ben Gamliel teaches that the world stands on truth, justice, and peace. This gives an ethical-musar frame for emes as a sustaining force in creation.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:
Rabban Shimon ben Gamaliel used to say: on three things does the world stand: On justice, on truth and on peace, as it is said: “execute the judgment of truth and peace in your gates” (Zechariah 8:16).
משנה תורה, הלכות יסודי התורה א׳:א׳-ו׳
Mishneh Torah, Foundations of the Torah 1:1-6
Rambam opens by grounding all of existence in the knowledge of the First Being and the principles that flow from divine truth. These halachic-philosophical opening laws establish the centrality of truth in knowing Hashem.
יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן. וְהוּא מַמְצִיא כָּל נִמְצָא. וְכָל הַנִּמְצָאִים מִשָּׁמַיִם וָאָרֶץ וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ: הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר (ירמיה י י) "וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת". הוּא לְבַדּוֹ הָאֱמֶת וְאֵין לְאַחֵר אֱמֶת כַּאֲמִתָּתוֹ. וְהוּא שֶׁהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת (דברים ד לה) "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ". כְּלוֹמַר אֵין שָׁם מָצוּי אֱמֶת מִלְּבַדּוֹ כְּמוֹתוֹ:
The foundation of all foundations and the pillar of wisdom is to know that there is a Primary Being who brought into being all existence. All the beings of the heavens, the earth, and what is between them came into existence only from the truth of His being. This is implied by the prophet's statement [Jeremiah 10:10]: "And God, your Lord, is true" - i.e., He alone is true and no other entity possesses truth that compares to His truth. This is what [is meant by] the Torah's statement [Deuteronomy 4:35]: "There is nothing else aside from Him" - i.e., aside from Him, there is no true existence like His.
חובות הלבבות, שער ראשון - שער ייחוד א׳ — ד"ה בְּגֶדֶר יִחוּד הָאֱלֹהִים בְּלֵב שָׁלֵם הוּא
Duties of the Heart, First Treatise on Unity 1:2
Bahya develops the unity of Hashem as the basis for faith and service, with truth implicit in the absolute oneness and reliability of the Creator. This offers a classical mussar and machshava backdrop for emunah and emes.
בְּגֶדֶר יִחוּד הָאֱלֹהִים בְּלֵב שָׁלֵם הוּא שֶׁיִּהְיוּ הַלֵּב וְהַלָּשׁוֹן שָׁוִים בְּיִחוּד הַבּוֹרֵא ית׳ אַחַר אֲשֶׁר יָבִין בְּדַרְכֵי הָרְאָיוֹת בֵּרוּר מְצִיאוּתוֹ וַאֲמִתַּת אַחְדוּתוֹ מִדֶּרֶךְ הָעִיּוּן מִפְּנֵי שֶׁיִּחוּד הָאֱלֹהִים מִתְחַלֵּק בַּמְּדַבְּרִים כְּפִי הִתְחַלְּקוּת הַכָּרָתָם וַהֲבָנָתָם. וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֲדֵהוּ בְּלִבּוֹ וּלְשׁוֹנוֹ אַחַר שֶׁיָּבִין עִנְיָן הָאֶחָד הָאֱמֶת וְהָאֶחָד הָעוֹבֵר וְיָבִיא רְאָיוֹת עַל בֵּרוּר מְצִיאוּתוֹ וַאֲמִתַּת יִחוּדוֹ וְזֶהוּ הַחֵלֶק הַשָּׁלֵם בְּעִנְיַן הַיִּחוּד.
The definition of the wholehearted acceptance of the unity of G-d is that the heart and the tongue are equal in acknowledging the unity of G-d, after understanding, in the way of logical proofs, the certainty of His existence and the truth of His unity. For acknowledgement of the unity of G-d among men differs according to their level of intelligence and understanding. Among them: One who declares G-d's unity with his heart and with his tongue after understanding the concept of true unity versus relative unity, and he can bring proofs to demonstrate G-d's existence and true Unity - this class of men is the complete (unblemished) group regarding the matter of unity of G-d.
מורה נבוכים, חלק א' נ׳ — ד"ה הימנעות מסיסמאות ריקות 3 אך אם
Guide for the Perplexed, Part 1 50:2
Rambam discusses language about God and the limitations of human description, helping explain how 'truth' applies to Hashem while avoiding anthropomorphic misunderstanding.
הימנעות מסיסמאות ריקות 3 אך אם אתה ממי שגמר אומר לעלות לדרגה הנעלה הזו, דרגת העיון, ולקנות ודאות שה' הוא אחד באחדות אמיתית, כך שאין לו שום מורכבות ואין לשער בו חלוקה בשום אופן שהוא – דע שאין לו יתעלה תואר עצמי בשום אופן ובשום מצב, ושכפי שמן הנמנע שהוא גוף כך מן הנמנע שהוא בעל תואר עצמי. ואילו מי שמאמין שהוא אחד בעל כמה תארים – הוא אומר בפיו שהוא אחד, אבל מאמין במחשבתו שהוא רבים. הדבר דומה לדברי הנוצרים: "הוא אחד, אבל הוא שלושה, והשלושה הם אחד". כך הם דברי האומר: "הוא אחד, אבל הוא בעל תארים רבים, והוא ותאריו אחד, יחד עם סילוק הגשמות והאמנת הפשטות הגמורה", כאילו מטרתנו וחקירתנו אינה אלא איך נאמר ולא איך נאמין. ציור, האמנה וודאות 4 ואין האמנה אלא לאחר ציור (בדעת), כי ההאמנה היא השכנוע במה שהצטייר, שהוא מחוץ לדעת (=במציאות האובייקטיבית) כפי שהצטייר בדעת (=במחשבה הסובייקטיבית). אם משיגים עם האמנה זו שלא ייתכן כלל דבר שונה מאותה האמנה, ולא ייוותר בדעת מקום לדחיית אותה האמנה ואין לשער אפשרות דבר שונה ממנה – זוהי ודאות.
If, however, you have a desire to rise to a higher state, viz., that of reflection, and truly to hold the conviction that God is One and possesses true unity, without admitting plurality or divisibility in any sense whatever, you must understand that God has no essential attribute in any form or in any sense whatever, and that the rejection of corporeality implies the rejection of essential attributes. Those who believe that God is One, and that He has many attributes, declare the unity with their lips, and assume plurality in their thoughts. This is like the doctrine of the Christians, who say that He is one and He is three, and that the three are one. Of the same character is the doctrine of those who say that God is One, but that He has many attributes; and that He with His attributes is One, although they deny corporeality and affirm His most absolute freedom from matter; as if our object were to seek forms of expression, not subjects of belief. For belief is only possible after the apprehension of a thing; it consists in the conviction that the thing apprehended has its existence beyond the mind [in reality] exactly as it is conceived in the mind. If in addition to this we are convinced that the thing cannot be different in any way from what we believe it to be, and that no reasonable argument can be found for the rejection of the belief or for the admission of any deviation from it, then the belief is true.
מלבי"ם על משלי כ״ב:כ״א
Malbim on Proverbs 22:21
The passage distinguishes between two terms for truth: emet refers to something that is true in itself even if its reason is unknown to people, while keshet refers to truth whose reality is clear and explained to all; the speaker promises to make known both the keshet and the emetiyut of true sayings so the listener understands truth through its reasons and rationale, and can thereby return true sayings to the sender and teach others the reasons and knowledge of wisdom with clear understanding.
להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחיך, יש הבדל בין קשט ובין אמת, שהאמת יהיה בדבר שהוא אמת בעצמו אף שאין אדם יודע טעמו, והקשט הוא אם אמתתו גלויה ומבוארת לכל, ר"ל המשלים שעשיתי יודיעו אותך הקושט והאמתיות של אמרי אמת, שתבין את האמת על אמתתו, ר"ל שתבין הטעמים והדעת של האמת המקובל לך, וגם שתוכל להשיב אמרים אמת לשולחך, שעל ידי שתשיגם במופתי הדעת ויכונו על שפתיך, תשיב גם לאחרים ותודיעם טעמי החכמה ודעתה בידיעה ברורה:
אדיר במרום, ביאור אדרא רבא קדישא נ״ז:ב׳ — ד"ה בסוד הימין והשמאל כנ"ל וזהו בדרך
Adir Bamarom, Beur Idra Rabba 57b
The passage explains that truth (emet) is encoded in the opening of Bereishit through acrostics and patterns—the word emet appears spelled out in the first letters of "Bereishit Bara Elohim," and tohu (chaos) appears twice in reversed acrostics—because during the reign of weekdays the impure force controls, but during Shabbat it does not, such that tohu precedes emet temporally while emet will be revealed at the end of creation; the passage further identifies emet with adam, noting that all of creation is essentially adam and specifically emet, since the letters of adam derive from the letter combination yud-hei (Chochmah), and the 613 commandments correspond to adam's form, with all soul-roots requiring completion through all 613 parts so that adam becomes whole in the world and emet is revealed throughout creation with no falsehood remaining.
וסוד כל הענין הזה הוא שפת אמת תכון לעד וכו', וזה כי מצינו במע"ב שחתום ב"פ מלת אמ"ת בס"ת בראשי"ת בר"א אלהי"ם. בר"א אלהי"ם לעשו"ת, ויש ג"כ ב' פעמים תה"ו בפסוק ו"הארץ ה"יתה ת"הו א' כתוב בפסוק וב' ברית הפסוק למפרע, וסוד הכל הוא שירותא וסיומא והוא כי כבר אמרנו שכל זמן שליטת החול הנה כן הקליפה שולטת ובשליטת השבת אינה שולטת עוד, וע"כ נרמז התה"ו בר"ת והאמ"ת בס"ת, כי התה"ו מקדים והאמ"ת יתגלה בסוף התיקון, וסוד הענין כי אמ"ת ואד"ם הכל אחד הוא, וכבר נתפרש ענין הזה במ"א בסוד מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמ"ה עשית והקיצור שכל הבריאה היא האדם, ובפרטות יותר הוא אמת, כי הד"ם של אד"ם נעשה מ"ת בהכאת הי' שהיא החכמ"ה כנודע, וע"כ אמר כולם בחכמ"ה עשית וגם חכמ"ה הוא כ"ח מ"ה שני' אד"ם, והנה התורה היא תרי"ג מצות שה"ס דמות אדם, וגם שרשי הנשמות המה תרי"ג שכולם צריכין להשתלם בכל התרי"ג חלקים שלהם ואז יהי' בחי' האד"ם שלם בעולם, וכן האמת יתגלה בכל הבריאה שלא יהי' שום שקר שהיא הס"א השולטת
שולחן ערוך, אורח חיים א׳ — ד"ה דין השכמת הבוקר
Shulchan Arukh, Orach Chayim 1:1
The opening laws of Shulchan Arukh set the tone for serving Hashem with awareness and sincerity, making them a practical-musar entry point for truth in avodat Hashem.
דין השכמת הבוקר. ובו ט סעיפים: יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר: הגה ועכ"פ לא יאחר זמן התפלה שהצבור מתפללין (טור). הגה שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' מיד יגיע אליו הירא' וההכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב) ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הש"י גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור):
One should strengthen himself like a lion to get up in the morning to serve his creator. He should get up early enough to welcome in the dawn. [And at least not after the Z'man Tefilah (time for praying) in which the congregation prays. Scripture says, "I placed Hashem before me always". This is a great concept in the Torah and is a paramount attribute for the Tzadikim (righteous people) who walk in the way of G-d. For the way in which a person sits, moves around, and carries out his daily activities while he is alone in his house is not the same way he should engage in these activities while standing before a great King. In addition, the way one speaks while amongst those in his home and the conversations he partakes with his relatives is not the same manner in which he would speak while in the presence of a mortal King. Surely when one considers in his mind that the mighty King, The Holy One blessed be his name, where the whole world is filled with his glory, stands before him and sees his deeds, as it states: "If a man will conceal his secrets and I will not see it," states Hashem; immediately the fear and the proper awed train of thought of Hashem will descend upon him and he will always be embarrassed before G-d. And one should not be ashamed before people who mock his service to Hashem. Also, when one is in private and when one lies on his bed, he should know before whom he is lying and immediately his should arise with enthusiasm to serve his Creator and he will get up.]
שבט הלוי, ח״ד סי׳ ק״י
שבט הלוי מבית לוי ח"ד עמ' י"ז אות ב'
Shevet HaLevi is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ו — ד"ה וְהִנֵּה
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 26:5
Tanya here discusses how the divine soul and its service can be obscured by inner struggle, yet remain fundamentally true. It can support a Hasidic framing of emes as deeper than surface experience.
וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״, כִּי, הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה׳ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: ״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וְגוֹ׳״, וְקִרְבַת ה׳ – הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, כִּי ״שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ״ וְ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ״צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַרְתֵּקָה, שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד – תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא, וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין:
The following is sound counsel as to how to cleanse one’s heart of all sadness and of every trace of worry about mundane matters, even about children, health, and sustenance. Everyone is familiar with the statement of the Rabbis that “Just as one must recite a blessing for the good, [one must also recite a blessing for misfortune].” In the Gemara it is explained that one should accept [misfortune] with joy, like the joy of a visible and obvious benefit, for “this is also for the good,” except that it is not apparent and visible to mortal eyes because it stems from the “hidden world” which is higher than the “revealed world,” the latter emanating from the letters vav and hey of the Name of Havaya, whereas the “hidden world” represents the letters yud and hey. Hence the meaning of the verse, “Fortunate is the man whom You chastise, O L–rd.” Therefore, the rabbis, of blessed memory, commented that it is to those who rejoice in their afflictions that the verse refers: “But they that love Him shall be as the sun going forth in its might.” For this is the joy of desiring the nearness of G–d more than anything in the life of this world, as is written, “For Your kindness is better than life…,” and the nearness of G–d is infinitely stronger and more sublime in the “hidden world,” for “The concealment of His strength is there,” and “The Most High abides in secrecy.” Therefore, [the man who accepts affliction with joy] merits [to see] the “sun going forth in its might”—in the World to Come, i.e., the sun emerging from its sheath in which it is enclosed in this world. But in the World to Come it will appear out of its covering, meaning that then the “hidden world” will be revealed and will shine and send forth light in a great and intense revelation to those who had taken refuge in Him in this world and had taken shelter under His “shadow”—the shadow of wisdom (chochmah), i.e., in the sense of “shade” as differing from light and revealed goodness. Suffice it for him who understands.