מפרשי הפרשה
כי תשא
Parshas Ki Tisa
Exodus
10 commentaries
אלשיך
Alshekh on Torah, Exodus 30:8
Q — Why is the kofer nefesh specifically half a shekel rather than a whole one? And why is it being collected now, from a generation whose actual sinners had already been killed by Bnei Levi, by plague, or by Moshe's sotah-style trial?
A — The Alshich, building on R' Shlomo Alkabetz, ties the two questions together. The remaining Jews would protest: 'I didn't sin — why am I paying kofer?' The answer is that they did sin: by failing to protest ('שרפו ידיהם מלמחות'). And the very thing they need to learn is the principle that justifies this charge — Jews are arevim זה לזה because they share one source. To drive home that one Jew alone is incomplete and only becomes whole through bond with another, each gives a half, not a whole. The shekel is a halacha lesson in metaphysics: 'נפשות כל אישי ישראל לאחת יחשבו.'
על כן רמז לנו יתברך כי כל איש מישראל נפשו קשורה בחברו כי ממקור אחד הן, ונפשות כל אישי ישראל לאחת ֵיחשבו. על כן יביא כל אחד מחצית, להורות כי כל אחד עם כל איש זולתו אחד הוא, ובכן הם ערבים זה לזה.
רבינו בחיי
Rabbeinu Bahya, Shemot 30:13
זֶ֣ה ׀ יִתְּנ֗וּ כׇּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהֹוָֽה׃
Q — Why davka half a shekel — and why is this the mitzvah that כפרה for the egel hinges on?
A — Rabbeinu Bachya reverse-engineers the arithmetic. A whole shekel is twenty gerah; half is ten. Ten what — and against what? Ten gerah against the עשרת הדברות, every single one of which was violated by the egel ha-zahav (the midrash makes this explicit). The half-shekel is therefore not a generic donation but a calibrated counter-offering: one gerah of silver for each commandment trampled. RBB layers another reading on top — they sinned at "machatzis hayom" (כי בושש משה, six hours into the day) so they must give a machatzis of currency. And the silver they bring becomes the adanim — the foundation-sockets on which the Mishkan stands, inverting their sin ("made the bottom into the top") by making bottom-of-the-system silver the literal foundation. Kapparah works here by precise counter-weighing on the שקל הקדש.
ומה שהיה מחצית השקל מפני שישראל עברו במעשה העגל על עשרת הדברות, ומחצית השקל הוא עשר גרות, שהרי שקל שלם עשרים גרה הוא, ולפיכך היה מביא כל אחד ואחד מישראל עשר גרה להיות להם לכפרה על שעברו על עשרת הדברות.
אבן עזרא
Ibn Ezra on Exodus 31:13
וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
Q — Why is the mitzvah of Shabbat appended HERE, at the end of the mishkan instructions? And what does "לדעת כי אני ה' מקדשכם" add to mere abstention from melacha?
A — Ibn Ezra reads the placement as functional — even those engaged in the holiest work (mishkan construction) need to be reminded that Shabbat doesn't yield to "מלאכת הקודש." But the deeper move is his reading of "לדעת": Shabbat demands not only abstention but active KNOWLEDGE — and knowledge requires study. "וזה רמז שחייב אדם בכל שבת ללמוד דברי התורה." Two proofs: (1) the Shunamit's husband, surprised at her sudden trip to Elisha — "לא חדש ולא שבת" — implies that on Shabbat people regularly went to neviim and chachamim for Torah; (2) shmittah is the year-equivalent of Shabbat, and the Torah's prescribed activity for shmittah (Hakhel: "למען ישמעו ולמען ילמדו") establishes Torah study as the parallel weekly avodah for Shabbat. Shabbat is not merely a day of rest but a fixed weekly date with Torah.
וטעם אך את שבתותי תשמורו, שלא יאמר אדם בעבור שהיא מלאכת הקודש לעשותה גם בשבת... וזה רמז שחייב אדם בכל שבת ללמוד דברי התורה. וכן: מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב ד, כג), כי בשבת היו הולכים אנשים ונשים לנביאים ולחכמים לשמוע דברי תורה. והעד הנאמן שנת השמיטה, שהיא כמו השבת.
אור החיים
Or HaChaim on Exodus 33:11
וְדִבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃
Q — What is the meaning of Moshe's unique prophecy 'face to face' (פנים אל פנים), and how does it distinguish him from all other prophets?
A — Or HaChaim builds on the Rambam's principle that all other prophets receive their visions through an angel, and therefore perceive 'in metaphor and riddle' (במשל וחידה), gazing through 'a clouded glass' (אספקלריא שאינה מאירה). Moshe alone prophesied without an angelic intermediary — 'face to face' — and so saw matters with full clarity, 'on their true nature, without riddle or metaphor,' through 'the clear glass' (אספקלריא המאירה). His directness of communion is the source of the unparalleled clarity of his prophecy.
כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואין מה שהן רואין במשל וחידה; משה רבינו - לא על ידי מלאך... רואה הדבר על בוריו בלא חידה בלא משל... כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה.
רמב"ן
Ramban on Exodus 33:11
וְדִבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃
Q — Yehoshua at this point is roughly 56 (he lived 110, the 40 desert years are still ahead, plus 14 of conquest and division). How can the Torah call him 'נער'? Ibn Ezra: 'נער' modifies the type of service ('שירות נער') — though aged, he served as a youth would.
A — Ramban: 'נער' in Tanach denotes status, not age — the attendant of a person of authority, regardless of years. Examples: Gechazi (Elisha's attendant), Yoav's נערים נושאי כלי who were 'אנשים גבורי חיל,' the מרגלים called נערים because they were 'משרתי העדה,' 'נערי המלך משרתיו' in Esther (the king's personal attendants). On this reading, 'נער' is not a redundant restatement of 'משרתו' but governs what follows: Yehoshua, attendant-permanent — 'נער לא ימיש מתוך האהל' — meaning his service was constant. (Bonus: Ramban suggests 'בִּן נוּן' with chirik may be a kabod-pun on 'בִּינוֹן' — the discerning one, Moshe's greatest talmid.)
ועל דעתי דרך לשון הקדש שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד הוא האיש, והמשרת לו יקרא נער, וכן 'גחזי נערו', 'יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו'... 'נערי המלך משרתיו'... ואם כן יאמר ומשרתו יהושע בן נון משרת תמיד שלא ימוש מתוך האהל.
ספורנו
Sforno on Exodus 33:11
וְדִבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃
Q — The pasuk closes with "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל." Chazal (Menachot 99b) and most parshanim read this as Yehoshua's remarkable hasmadah in Torah. But in the immediate context — after chet ha-egel, with Moshe relocating his ohel outside the camp — what role does this final sentence play in the narrative?
A — For Sforno, the verse is not about Yehoshua's learning. It's about his role as gatekeeper. After chet ha-egel, Bnei Yisrael were נזופים, and Moshe's ohel had become a place "מוכן לשריית שכינה." Sforno draws a striking parallel: Moshe himself was once told "אל תקרב הלום" at the sneh because he was not yet ready for the place. Now the camp is in that "not ready" state. Yehoshua's permanent station in the ohel was "למנוע שלא יכנס שם אדם מישראל." He is a שומר סף — protecting Bnei Yisrael from a holiness they aren't yet prepared to enter. The closing sentence anchors the parsha's aftermath of chet ha-egel: the people are not yet healed, the ohel is sealed off, and Yehoshua keeps the seal.
לא ימיש מתוך האהל. למנוע שלא יכנס שם אדם מישראל, מפני שהיו כולם נזופים אז, והמקום היה מוכן לשריית שכינה, כענין "אל תקרב הלום" שנאמר למשה, בהיותו אז בלתי מוכן במספיק למקום.
משך חכמה
Meshekh Chokhmah, Ki Tisa:42
כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבֻלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃
Q — Why does this second mention of aliyah l'regel add "ולא יחמוד איש את ארצך" — a promise absent from the first mention in Mishpatim?
A — Mishpatim was BEFORE the chet ha'egel and the שבירת הלוחות, in a state where "חרות" was guaranteed and "אין כל אומה ולשון שולטת בהן" — so the special protection of an unguarded land needed no mention. After the egel, the nations CAN dominate Israel, so an explicit Divine promise of protection during aliyah l'regel was necessary.
אלמלא נשתברו לוחות ראשונות לא שלטה בהם אומה ולשון, ואם כן לא היו צריכים לירא פן יקח אחר את ארצם. אבל כאן שנשתברו הלוחות ויכולים האומות לנצחן ולשלוט בהן, לכן הוצרך ה' יתברך להבטיח שעל ידי מצות ראיה ברגל לא יזוקו.
הכתב והקבלה
HaKtav VeHaKabalah, Exodus 34:25
לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח׃
Q — 'לא תשחט על חמץ דם זבחי' — Chazal and Ramban work hard to explain why both שחיטה and דם are mentioned; their answer: the verse extends the prohibition from slaughter to זריקת הדם. HaKtav re-conceives the whole phrase.
A — HaKtav VeHaKabbalah reads 'דם זבחי' not as a description of the offering ('the blood OF my offering') but as a proper name of the korban Pesach itself — a second name parallel to 'פסח.' The two names mark the two sides of that night. 'פסח' (from 'פסוח והמליט,' Yeshayahu 31:5) commemorates the mercy on Bnei Yisrael — Hashem's passing-over. 'דם זבחי' commemorates the other half: the slaughter (זבח = טבח מלחמה, cf. 'זבח לה' בבצרה,' Yeshayahu 34:6) inflicted that night on the Mitzri firstborn. The same night was, from one angle, mercy for Yisrael, and from the other, the blood-shed of judgment on Mitzrayim. The korban carries both names because it commemorates both faces.
ולי נראה, כמו שקרבן זה נקרא בשם 'פסח' על החמלה וההמלטה על בית ישראל, ככה נקרא בשם 'דם זבחי' על שם הזבח והריגה שנעשה בלילה ההוא בבכורי מצרים לשפוך דם בקרבם... ויהיה טעם 'זבחי' כמו 'זבח לה' בבצרה' שענינו מטבח מלחמה והריגה.
כלי יקר
Kli Yakar on Exodus 34:33
וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה׃
Q — Why did Moshe veil his face — and what does Kli Yakar add to Rashi/Ibn Ezra, who say it was 'לכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם'?
A — Kli Yakar offers a different motive grounded in Moshe's character. Moshe was 'עניו גדול וביישן' — supremely humble and modest. The constant staring of others at his radiant skin made him uncomfortable, as is the natural reflex of every shy person. The veil was not to protect the holiness of the rays from the people, but to protect Moshe's modesty from the stares. The reframe relocates the act from a public-sacred concern to a personal-character one — the same humility that earned the rays now hides them.
ויתן על פניו מסוה. לפי שהיו הכל מסתכלין בו, ומשה היה עניו גדול וביישן, והיה מתבייש על שמסתכלין בקירון עור פניו כי כך היא המידה בכל מי שהוא ביישן, על כן נתן על פניו מסוה לכסות עינים.
עקידת יצחק
Akeidat Yitzchak 53:3
Q — How could the generation of Sinai make a calf so soon? What did "כי בשש משה" — a miscalculation of his return — actually trigger? How does Aharon's role, and Moshe's plea that God not destroy the nation, fit together?
A — The sin was not outright denial of God but an erroneous grasping for a tangible intermediary to replace the leader they thought lost — Chazal explain the people miscounted Moshe's forty days. Their craving was for a visible focus of divine leadership, not a rejection of the Creator; that is why Aharon sought to delay and channel it, and why Moshe could plead for them. The error lay in substituting a material conduit for the man God had appointed, and the parsha measures the gap between authentic avodah and its counterfeit.
יבאר תכלית עובדי אלילי עץ ואבן וזולתם. ומעשה העגל: וירא העם כי בושש משה וגו': במסכת ע"א (ד':) אמר ר' יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר (דברים ה) מי יתן והיה לבבם זה ליראה וגו' והיי
Chassidus on the parsha
חסידות
Sefat Emet, Shem MiShmuel and Peri Tzadik — indexed by parsha, not by pasuk
Sefat Emet — R' Yehuda Aryeh Leib Alter of Ger
ברש"י אך כו' שבתותי תשמורו כו' למעט שבת ממלאכת המשכן. ורמב"ן ז"ל תמה. ואא"ז מו"ר זצלה"ה אמר הפירוש שאף שגם המשכן הוא ענין השראת השכינה וגם ענין שבת הוא עליות כל הנבראים. וממעט הכתוב שאין ענין המשכן בשבת. ודבריו צריכין ביאור כי איני זוכר יותר. ועפ"י הפשוט וודאי גם בימות החול שנק' ימי המעשה ומלאכה. מ"מ יש בהם בחי' שבת בהסתר עכ"פ. [כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור …
אך את שבתותי תשמורו וגו' וכן ושמרו בני ישראל את השבת, ומה שמירה זו שאדם שומר השבת, הלא האדם נשמר בשבת, אך כתיב את שבתותי, והוא הטפל לשבת, היינו להמשיך קדושת השבת לכל הדברים. ובכל דבר יש בחינת שבת אף בחול, רק שנגנז ונסתר בימי המעשה, ובשבת מתגלה, ובעת שנסתר צריך שמירה, והוא הרצון והתשוקה שבימות החול שצריך להיות כל המעשים רק לצורך השבת להיות נחת רוח להשי"ת, כמו…
אך את שבתותי תשמורו כו' אות הוא ביני וביניכם כו' לדעת כי אני ה' מקדישכם. פי' שבכל דבר צריכין לשמור בחי' השבת. פשוט הנייחא שיש להקב"ה מכל הבריאה שלכבודו ברא בכלל ובפרט לזכור לעשות כל המעשים כדי לגמור רצונו ית' מה שהוא אף שא"י כראוי איך. וזה תכלית הבריאה. וז"ש שבתותי. כי אות הוא כו' פי' זאת היא דביקות בנ"י בהקב"ה כדאיתא אורייתא וישראל וקוב"ה כולהו חד. פי' שבנ"…
בגמרא שבת ניתן בצינעא. אות הוא ביני ובין בני ישראל. א"ה לא ליענשו אוה"ע עלי'. שבת אתגלי להו נשמה יתירה לא אודיעינהו. ומה ענין נשמה יתירה. דאיתא אמרה שבת לכל נתת בן זוג ולי אין בן זוג. א"ל הקב"ה כנסת ישראל יהי' בן זוגך. פי' כי ימי המעשה הם כח מעשה בראשית. כדאיתא אין לך עשב שאין לו מזל ברקיע ואומר לו גדל כו'. ונמצא הנבראים מקבלים מאותן הימים שהם הארות עליונים.…
במדרש ויתן אל משה ככלותו לסוף מ' יום אמר א"י כלום נתן לו הקב"ה במתנה כו'. פי' שדייק תיבת ככלותו לומר כי הכל תלוי בסוף המעשה. כי בכל המצות אין בכח האדם להתדבק בשורש המצוה רק ע"י הסיוע משמים. שע"י קיום המצוה שמראה ומרמז להתדבק בקדושת המצות. אז פותח לו הקב"ה שערי בינה. אך זה בא בסוף המעשה לכן המניח באמצע לא השיג עיקר המכוון. וז"ש אין המצוה נקראת אלא על הגומרה. …
בפסוק ואתה דבר אל בני ישראל כו' אך את שבתותי תשמורו כו'. מאי אך. כתב רש"י למעט שבת ממלאכת המשכן. דאיתא בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו' לך והודיעם. ותימה שכבר ניתן להם מצות שבת ונשנית בעשרת הדברות. אמנם נראה עפ"י מאמר חכמינו ז"ל כי בקבלת התורה הי' מתוקן כל העולם כאשר היה קודם חטא אדם הראשון. וכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל פירשו חז"ל שראה שא…
במדרש וישבר אותם כו'. כיון שראה מרע"ה שאין לישראל עמידה חבר עצמו עמהם הם חטאו ואני חטאתי כו' ע"ש. ואין מובן. וגם קשה הא איתא שראה אותיות פורחות באויר לכן שיבר אותם כו'. ונראה ביאור הענין כי בוודאי התורה תלוי בהכנת בני ישראל שהם מקבלי התורה. וכתיב חרות על הלוחות חירות מיצה"ר. ממלאך המות. ממיתה כו'. וקשה מה פי' על הלוחות. רק כפי מה שנחקק ונחרת הארת התורה בלבות…
בפסוק והלוחות מעשה אלקים המה כו'. שיש להבין מה יתרון כל כך בכתיבת הדיברות על הלוחות דלכאורה גדולה שמיעה ששמעו בני ישראל דברי אלקים חיים בהר סיני ממה שניתן להם אח"כ בכתב על הלוח. ואנחנו רואים כמה גדלה מעלת הלוחות בתורה. אבל הענין הוא שלא היה כתיבה זו על הלוחות בלבד. אבל הי' רשימה חקוקה בלב כל איש ישראל כענין כתבם על לוח לבך. והנה בני ישראל הקדימו נעשה לנשמע. …
ברש"י אין לך יפה מן הצניעות. וקשה למה לא נתן גם הראשונות בצינעא. אבל בוודאי שניהם צריכין שבוודאי בראשונות היו בני ישראל בחי' צדיקים גמורים. והיו מוכנים להטות כל הברואים אליו ית'. ולפרסם כבוד מלכותו ית' בעולם בפרהסיא. כאשר כך הי' רצון אבינו אברהם בתחלה. אכן כאשר עמלק הרשע ימ"ש הטיל שאור בעיסה ועיכב הטובה מכל האומות אשר נדחו על ידו. כמ"ש ראשית גוים עמלק כו'. ו…
בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. לך והודיעם כו'. כמה מתנות טובות נתן הבורא ית' לבנ"י ותורה וכל המצות. אכן באמת השבת הוא כולל הכל. והוא השורש של כל המתנות טובות. והשורש נקרא בית גנזיו של הקב"ה. וז"ש אך את שבתותי תשמורו משמע שזה כולל הכל. דכתיב ויתן אל משה ככלותו כו'. ובמד' שלמד ושכח עד שנתן לו השי"ת בסוף הארבעים יום במתנה ע"ש. הענין הוא כי ההפרש בין א…
בפסוק אך את שבתותי תשמורו כו'. סמיכות שבת למעשה המשכן. דכתיב ששת ימים יעשה כו' וביום השביעי כו'. והיינו שהשבת תלוי בימי המעשה ובכל עת שתיקנו בנ"י את העשי' ניתן להם השבת. ובהר סיני שהי' תיקון מ"ב כמ"ש העשויה בהר סיני ניתן להם השבת. ואחר החטא שקלקלו הנעשה. וניתקן אחר כך במעשה המשכן. חזר להם מצות השבת. וכן הוא בפרט. כל איש ישראל כפי תיקון המעשים זוכה לשבת. ובאמ…
במדרש ויתן אל משה. ה' יתן חכמה כו' לבנו נתן מתוך פיו דעת ותבונה כו'. שראינו בקבלת התורה היו ב' הבחי'. הדברות ששמענו מפיו של הקב"ה וב"ש. ואח"כ ויתן אל משה בכתב. והי' בחי' נעשה ונשמע. דהלוחות מעשה אלקים המה. ולכן כשקלקלו נעשה נשברו הלוחות. אבל בדברות ששמענו מפיו לא נעשה שינוי. והוא בחי' דעת שהוא התקשרות שאי אפשר להינתק לעולם. וכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים הכ…
לפי שיטת רש"י שהמשכן נצטוו לעשות אחר החטא. א"כ נראה שלוחות ראשונות היו מוכנים להיות נמצא בתוך בני ישראל בלי ארון ומשכן. שהיו מיוחדים בנ"י להיות בלי גשמיות. וחז"ל רמזו במשכן בכל מקום שתלך קיטון אחד עשה לי ואדור ביניכם כו'. כנראה כי קודם החטא לא היו נפרדים כלל מהבורא ית' רק אח"כ שהי' קצת פירוד הי' העצה ע"י המשכן וכליו:
אך את שבתותי תשמורו כו'. חז"ל אמרו אך חלק. דכתיב אות היא ביני וביניכם. א"כ השבת הוא ממוצע. ויש בו חלק ברוחניות ובגשמיות. כמ"ש בזוה"ק ויקהל בפסוק ושמרו בני ישראל את השבת ההוא רוחא אתפשטותא דההוא נקודה כו' אתענג מעילא ומתתא ע"ש ד' ר"ד ע"ב באורך. א"כ א"ש אך חלק. דזה החלק שלמטה צריך שמירה. וכן אומרים בתפלה פורס סוכת שלום עלינו. מלשון פרס וחלק שיש לנו בסוכת שלום.…
עוד יתבאר לשון אך את שבתותי תשמורו כו' קודש הוא לכם. עפ"י מה שכתבתי במ"א כאשר רמזו חז"ל בפסוק אך את הזהב שצריך להעביר את החלודה. כמו כן אך את שבתותי תשמורו בלי שום חציצה. קודש הוא לכם שהקדושה נמצאת בנפשות בני ישראל בעצמם כמ"ש חז"ל בשבת קודש אין צריך תפילין שהם עצמם אות. והוא בכח הנשמה יתירה השרויה בש"ק בנפשות בני ישראל. והאמת כמו שהאדם מטהר עצמו ומעביר החלוד…
בפסוק אך את שבתותי תשמורו למעט שבת ממלאכת המשכן. פי' בשבת קודש יכולין להתדבק בקדושה שלא על ידי מלאכת המשכן. כדאיתא בזוה"ק בפסוק וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. מאת זמנים ושבת כו'. כמו שאותן הי"ג דברים שנעשה מהן המשכן הם תיקון בעובדא. כמו כן נוכל ליקח הארה מאלה הי"ג זמנים שפי' שם בזוה"ק. והשבת כולל כל המועדות. וכמו שצריכין בימי המעשה לתפילין ובש"ק אין צריכין שהם ע…
במדרש כתוב לך כו' על פי הדברים האלה כרתי כו'. פי' תורה שבכתב ושבע"פ ע"ש. ובמדרש ע"פ ויתן אל משה ה' יתן חכמה כו' ע"ש. והענין הוא כי בעשרת הדברות ששמענו מהקב"ה בעצמו הדברים. נעשו נפשות בנ"י כלים להיות מוכנים לתורה שבכתב. דאיתא בקבלת התורה הי' קידושין. וכמו שהאשה ע"י הקדושין נעשית כלי כו'. כי כח התורה שבע"פ הוא מזה שנטע הקב"ה בנפשותינו. ועל זה נאמר ממני פריך נמ…
בפסוק ואתה דבר אל בני ישראל... וכענין הזה עשה השי"ת עולם הזה להיות פרוזדור והכנה לעולם הבא, והטעם שעל ידי זה יוכל העובד אלקים למשוך הארות מעולם הבא גם בעולם הזה, כענין שאמרו עולמך תראה בחייך, כי עולם הזה רחוק מאד מעולם הבא, וגלוי לפניו ית' שאי אפשר להיות בעולם הזה התגלות הקדושה, והיה התיקון על ידי הכנה מעולם הזה לעולם הבא....
בפסוק אך את שבתותי תשמורו. את הוא הטפל לשבת. והוא ששת ימי המעשה מא' ועד ת'. וצריכין להמשיך הארת השבת בימי המעשה. ורש"י פי' שבת שבתון מנוחת מרגוע ולא עראי. יתכן ג"כ לפרש שלא יהי' מנוחה לפי שעה רק להתיישב מנוחת השבת בלב על כל ימי המעשה. וזהו נק' שבתון מנוחת מרגוע. וברד"ק פי' שבתון אותיות נוספות להקטין המלה. כמו האמינון אחיך. והוא רמז לתוספות מחול אל הקודש ע"ש …
בפסוק אך את שבתותי תשמורו גוו'... וחז"ל אמרו זכור את יום השבת זכרהו על היין, הרמז הוא שבו נגלה הסוד הפנימיות שזה פעולת היין, ותירוש ינובב בתולות, ואיתא נכנס יין יצא סוד, ובספר תורת חיים כתב לבעבור כי שבת רומז לעולם הבא לכן מקדשין על היין, לרמוז על יין המשומר בענביו לעולם הבא, ופנימיות הענין הוא שיין המשומר בענביו הוא עצמו כח הנשמה הנסתרת בגוף, ואינו יכול לשל…
בפסוק שבת שבתון. פירש"י מנוחת מרגוע. פרשנו להיות השבת משאיר רשימה לכל ימי המעשה. וזה שבתון לקבל בנפשותינו הארת השבת. כי השבת נותן דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. וצריכין לראות שיתפשט זה הדעת בכל האדם. ולקשור אותו במחשבה דיבור ומעשה. ובנוסח אהבה נאמר ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל. פי' במחשבה. לשמוע ללמוד וללמד הוא בדיבור. לשמור לעשות ולקיים הוא במעשה. והם ג' …
בפסוק אך את שבתותי תשמורו כו'. ופרש"י למעט שבת ממלאכת המשכן. כי הנה במלאכת המשכן אמרו חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ. דהכל בתורה נברא ויש אותיות בשמים ובארץ הה"ד את השמים אותיות מא' ועד ת' בשמים ואת הארץ. ומלאכת המשכן הוא לחבר מה שבארץ בשורשן שבשמים. ואז חל עליהם שם שמים. אבל העיקר תכלית כל הבנינים והצירופים הללו הוא להמשיך אותיות שמו ית…
במדרש בפסוק פסל לך כו' ויגד לך תעלומות חכמה. הראשונים לא הי' בהם רק עשרת הדיברות ואחרונים הי' בהם מדרש ואגדות כו'. ע"ש. דהנה בראשונים כתיב חרות על הלוחות דרשו חז"ל חירות. דכתיב והלוחות מעשה אלקים המה שהיו דבוקים באלקותו ית"ש כמו שהיו מוכנים בנ"י בשעת מתן תורה להיות כמלאכים כמ"ש אמרתי אלקים אתם. וכמו שהי' אדה"ר קודם החטא הי' עולה ויורד בעולם העליון והתחתון. ל…
שבת שבתון... ובאמת לזה צריכין סייעתא דשמיא להיות דבוק אל השבת שהוא קודש ולמעלה מהטבע, ועל זה אמרו חז"ל לדעת, הנותן מתנה צריך להודיעו וכו', שהקב"ה נתן גם זה הדעת שיהיה לבני ישראל דביקות במתנת השבת, ולכן יורד נשמה יתירה, שבכח זו הנשמה נוכל להתדבק בקדושת השבת.
מצות השבת וסמיך לי' ויתן אל משה. דאיתא בגמ' ומד' כל מ' יום הי' משה רע"ה לומד תורה ושוכח עד שניתן לו במתנה. כי המשילו במדרשים אותן המ' יום לתורה כמו ששת ימי המעשה. שכך אמז"ל העולם נברא בו' ימים והתורה במ'. וכמו דמעשה בראשית ששת ימים הוא הכח בטבע וכל יום פרט בפ"ע ושבת אח"כ כלל כל המעשים בשורש העליון. כמו כן במ' יום כתיב לדבר אתו כי הי' בכח קבלת מרע"ה. ואח"כ ני…
וכמו כן שבת יש בו מעין הלוחות הראשונות. וכ' כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם. שכל הרשימות שמקבלין נפשות בנ"י בשבת הם לדורות שהוא יומא דזכירה כנ"ל. ובימי המעשה שולט השכחה ולכן צריכין לתפילין לזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך שיהי' בהם הוי' שלא לשכוח התורה. וע"ז רמזו שהוקשה כל התורה לתפילין. שמצות תפילין מסייע להיות התורה שלומד דבר של קיימא. ובשבת א"צ ת…
ורש"י פי' אך למעט שבת ממלאכת המשכן. והרמב"ן הקשה. וכבר כ' במ"א. והענין הוא דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי זה עצמו כמו ימי המעשה שהם הכנה לשבת כמ"ש ושכנתי בתוכם ככל אשר כו' מראה אותך. וזו המדריגה אשר אני מראה אותך מתגלה בש"ק בחי' מרע"ה. א"כ הוא למעלה ממלאכת המשכן. גם דייק רש"י לומר ממלאכת המשכן כי שבת נק' שלום ואין בו חסרון וכמ"ש כאלו כל מלאכתך עשוי' שלא תהרהר אחר…
בפסוק ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו. ונסמך לפרשת שמירת שבת דאיתא במד' ככלתו כל שאומר ד"ת ואין חביבין על שומעיהן ככלה העריבה לבעלה נוח לו שלא אמרן שכשנתן הקדוש ב"ה התורה לישראל היתה חביבה להם ככלה על בעלה כו'. והנה מרע"ה הי' לו זה התשוקה והרצון בשלימות לכן זכה שניתן התורה על ידו. מש"ה גי' רצו"ן. ולא זו בלבד אלא שנטע זה הרצון בכל בנ"י כמ"ש ויוצא משה את העם לקראת …
עוד לסמיכות שבת וינפש ויתן אל משה ככלותו כו'. ע"פ מ"ש במ"א פי' שבת שבתון פועל יוצא להיות האדם נמשך אחר השבת להיות הוא עצמו בחי' שבת. ובאמת איתא ת"ח נקראו שבת. בשבת ניתנה תורה. א"כ כפי התורה שנמצא באדם הוא אצל השבת. וגם כפי שמירת שבת כך זוכין אל התורה. ובשבת כ' כי אות הוא ביני וביניכם. וזוכין להתקשר בדביקות עליון ע"י השבת. נמצא הת"ח שדבוק בו ית' הרי הוא עצמו …
Mekoros on the pasuk
מקראות גדולות
Browse the parsha by aliyah — click a pasuk to open its commentaries
All Parshiyot
Genesis
Exodus
Leviticus
Numbers
Deuteronomy