These sources explore the spiritual and psychological consequences of accumulating possessions, teaching that material increase often brings anxiety rather than contentment. They contrast the burden of wealth with the peace found in moderation, faith, and inner sufficiency.
מרבה נכסים מרבה דאגה
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The starting point is Pirkei Avot 2:7, which states plainly that increasing possessions increases worry, placing this within a series of parallel observations about excess in wealth, women, servants, and the corresponding excess in Torah, counsel, and charity.
Rabbeinu Bachya explains this mishnah by describing how the one who pursues wealth is never at ease, fearing the king may seize it, robbers may steal it on the road, or his ships may sink at sea, so that increased possessions bring only increased dread rather than increased calm.
Midrash Shmuel on Avot 2:7 develops the same teaching further, noting that one who amasses wealth often labors not even for himself but for those who will inherit after his death, and that such a person is anxious both about losing what he has and about failing to seize every opportunity to gain more.
This concern is echoed in Tanach itself: Kohelet 5:11 observes that the laborer sleeps sweetly regardless of how much he eats, but the rich man's abundance does not let him sleep, and Tehillim 39:7-8 describes a person amassing wealth in futility without knowing who will ultimately gather it in.
Mishlei 15:16 and Mishlei 30:8-9 frame the proper response to this danger not as rejecting wealth outright but as preferring a little with fear of God over great wealth with confusion, and asking instead for a moderate portion so as not to be drawn either to denial of God through satiety or to theft through poverty.
Mesillat Yesharim 13:20 applies this concern practically, describing how the pursuit of wealth to maintain one's table draws a person into the toil of commerce, and from there onward to wrongdoing, theft, and false oaths, ultimately removing him from divine service, Torah study, and prayer.
Sotah 48b roots the antidote in trust rather than asceticism, teaching that one who has bread for today yet worries about tomorrow is considered of little faith, implying that the anxiety attending increased possessions reflects a deficiency in trust in God's providence.
משלי ט״ו:ט״ז
Proverbs 15:16
Mishlei contrasts a little accompanied by fear of God with great treasure accompanied by turmoil, directly expressing that abundance can bring anxiety and distress.
טוֹב־מְ֭עַט בְּיִרְאַ֣ת יְהֹוָ֑ה מֵאוֹצָ֥ר רָ֝֗ב וּמְה֥וּמָה בֽוֹ׃
Better a little with fear of GOD Than great wealth with confusion.
קהלת ה׳
Ecclesiastes 5:11
Kohelet observes that increasing wealth does not necessarily increase satisfaction: as goods multiply, so do those who consume them, while the owner may only watch them. The sleep of the laborer is sweet, but the wealthy person's abundance can prevent rest.
מְתוּקָה֙ שְׁנַ֣ת הָעֹבֵ֔ד אִם־מְעַ֥ט וְאִם־הַרְבֵּ֖ה יֹאכֵ֑ל וְהַשָּׂבָע֙ לֶֽעָשִׁ֔יר אֵינֶ֛נּוּ מַנִּ֥יחַֽ ל֖וֹ לִישֽׁוֹן׃
See also
משלי ל׳:ח׳-ט׳
Proverbs 30:8-9
The passage asks to be kept from both poverty and riches and given only daily bread, lest abundance lead to denial of God or poverty lead to theft and profaning His name.
שָׁ֤וְא ׀ וּֽדְבַר־כָּזָ֡ב הַרְחֵ֬ק מִמֶּ֗נִּי רֵ֣אשׁ וָ֭עֹשֶׁר אַל־תִּֽתֶּן־לִ֑י הַ֝טְרִיפֵ֗נִי לֶ֣חֶם חֻקִּֽי׃ פֶּ֥ן־אֶשְׂבַּ֨ע ׀ וְכִחַשְׁתִּי֮ וְאָמַ֗רְתִּי מִ֥י־יְ֫הֹוָ֥ה וּפֶֽן־אִוָּרֵ֥שׁ וְגָנַ֑בְתִּי וְ֝תָפַ֗שְׂתִּי שֵׁ֣ם אֱלֹהָֽי׃ {פ}
Keep lies and false words far from me; Give me neither poverty nor riches, But provide me with my daily bread, Lest, being sated, I renounce, saying, “Who is GOD?” Or, being impoverished, I take to theft And profane the name of my God.
תהילים ל״ט:ז׳-ח׳
Psalms 39:7-8
David describes people who bustle after wealth and pile up possessions without knowing who will ultimately gather them, then turns his hope toward God rather than accumulated riches.
אַךְ־בְּצֶ֤לֶם ׀ יִֽתְהַלֶּךְ־אִ֗ישׁ אַךְ־הֶ֥בֶל יֶהֱמָי֑וּן יִ֝צְבֹּ֗ר וְֽלֹא־יֵדַ֥ע מִֽי־אֹסְפָֽם׃ וְעַתָּ֣ה מַה־קִּוִּ֣יתִי אֲדֹנָ֑י תּ֝וֹחַלְתִּ֗י לְךָ֣ הִֽיא׃
Everyone walks about as a mere shadow; mere futility is their hustle and bustle, amassing and not knowing who will gather in. What, then, can I count on, O my Sovereign? In You my hope lies.
משנה אבות ב׳
Pirkei Avot 2:7
Hillel teaches that increasing possessions increases worry: מרבה נכסים מרבה דאגה. The mishnah places this beside the imperative to increase Torah, linking acquisition with responsibility and spiritual priorities.
הוּא הָיָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה בָשָׂר, מַרְבֶּה רִמָּה. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה. מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל. מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים. מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה. מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה. מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם. קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לְעַצְמוֹ. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:
See also
משנה אבות ד׳
Pirkei Avot 4:1
Ben Zoma defines wealth not as ownership but as שׂמח בחלקו, being content with one's portion. This reframes wealth as inner sufficiency rather than the accumulation that generates worry.
בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:
See also
סוטה מ״ח ב — ד"ה וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה
Sotah 48b:19
Chachmei Bavel teach that people of faith trust the Holy One, Blessed be He, for their sustenance, while worrying about tomorrow despite having food today reflects small faith; this lack of complete faith is said to diminish the future reward of the righteous, and Rava interprets “the day of small things” as the premature deaths of the wicked’s young children.
וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן מַאֲמִינִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ וְאוֹמֵר ״מָה אוֹכַל לְמָחָר״ — אֵינוֹ אֶלָּא מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב ״כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת״ — מִי גָּרַם לַצַּדִּיקִים שֶׁיִּתְבַּזְבֵּז שׁוּלְחָנָן לֶעָתִיד לָבֹא — קַטְנוּת שֶׁהָיָה בָּהֶן, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָבָא אָמַר: אֵלּוּ קְטַנֵּי בְּנֵי רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל,
§ The mishna states that from the time when the Second Temple was destroyed men of faith ceased. Rabbi Yitzḥak says: These are people who believe in the Holy One, Blessed be He, and place their trust in Him in all their ways. As it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer the Great says that whoever has bread in his basket to eat today and says: What shall I eat tomorrow, meaning he does not know how he will acquire bread for tomorrow, he is nothing other than from those of little faith. One must trust in God to provide him with his sustenance. And this is what Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “For who plunders the day of small things” (Zechariah 4:10)? What caused the table, i.e., the reward, of the righteous to be plundered, meaning wasted, in the future? It was the small-mindedness they possessed. And what is this small-mindedness? That they did not believe in the Holy One, Blessed be He, with a complete faith. Rava said: Who plunders the day of small things? These are the small children of the wicked ones of the Jewish people, who die young,
סנהדרין ק״י א — ד"ה ״עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ״
Sanhedrin 110a:11
Chachmei Bavel interpret “wealth kept for its owner to his detriment” as referring to Korah’s immense wealth, describing his treasury keys as requiring three hundred white mules to carry and noting that property can sustain a person on his feet.
״עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: זֶה עוֹשְׁרוֹ שֶׁל קֹרַח. ״וְאֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם״ – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי: מַשּׂוֹי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת לְבָנוֹת הָיוּ מַפְתְּחוֹת שֶׁל בֵּית גְּנָזָיו שֶׁל קֹרַח, וְכוּלְּהוּ אַקְלִידֵי וְקִילְפֵי דְּגִילְדָּא.
§ With regard to the verse: “Wealth is kept for the owner to his detriment” (Ecclesiastes 5:12), Reish Lakish says: This is referring to the wealth of Korah, which was of no use to him. The fact that Korah was wealthy is derived from the verse: “And all the substance that was at their feet” (Deuteronomy 11:6), as Rabbi Elazar says: This is referring to a person’s property, which stands him on his feet. And Rabbi Levi says: The keys alone to Korah’s treasury were a burden requiring three hundred white mules to transport them, and moreover, all the keys [aklidei] and locks were of leather. This conveys the vastness of his wealth.
בבא מציעא ל״ג א — ד"ה גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי
Bava Metzia 33a:10
Chachmei Bavel derive from Devarim 15:4 that one’s property takes precedence over others’, but warn that someone who rigidly applies this principle at others’ expense will ultimately become impoverished and have others prioritize their interests over his.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אָמַר קְרָא: ״אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״, שֶׁלְּךָ קוֹדֵם לְשֶׁל כׇּל אָדָם. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמְקַיֵּים בְּעַצְמוֹ כָּךְ, סוֹף בָּא לִידֵי כָּךְ.
GEMARA: With regard to precedence in the return of lost items, the Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Yehuda says that Rav says that the verse states: “Only so that there shall be no needy among you” (Deuteronomy 15:4). This verse can be understood as a command, indicating that it is incumbent upon each individual to ensure that he will not become needy. Therefore, your property takes precedence over the property of any other person. And Rav Yehuda says that Rav says: Although that is the halakha, anyone who fastidiously fulfills this principle with regard to his property at the expense of others’ property ultimately comes to experience that fate. He will become impoverished, and others will prioritize their interests at his expense.
פסחים מ״ו ב — ד"ה אֵיתִיבֵיהּ
Pesachim 46b:8
Chachmei Bavel explain that a dangerously ill animal may be slaughtered on a Festival when one could eat an olive-bulk of its roasted meat before nightfall, even without intending to eat it, because the anticipated monetary loss leads him to resolve to eat that amount and slaughtering is necessary to do so.
אֵיתִיבֵיהּ: בְּהֵמָה הַמְסוּכֶּנֶת, לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכוֹל הֵימֶנָּה כְּזַיִת צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם. ״יָכוֹל לֶאֱכוֹל״ — אַף עַל גַּב דְּלָא בָּעֵי לְמֵיכַל. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמְרִי ״הוֹאִיל״: ״הוֹאִיל וְאִי בָּעֵי לְמֵיכַל מָצֵי אָכֵיל״ — מִשּׁוּם הָכִי יִשְׁחוֹט. אֶלָּא לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״, אַמַּאי יִשְׁחוֹט? אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ. וּמִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ שָׁרֵינַן אִיסּוּרָא דְאוֹרָיְיתָא?! אֲמַר לֵיהּ, אִין: מִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ — גָּמַר בְּלִבּוֹ לֶאֱכוֹל כְּזַיִת, וְאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה.
Rabba raised an objection to Rav Ḥisda’s opinion from a baraita: If one wishes to slaughter a dangerously ill animal before it dies on its own and becomes prohibited for consumption, he may not slaughter it on a Festival day unless there is enough time so that he can eat an olive-bulk of it roasted while it is still day. Rabba reads this statement precisely: The baraita stipulates that the slaughter is permitted if one can eat the meat while it is still day, although he is not required to actually eat the meat. Granted, according to my position, that I said that one may rely on the principle: Since, etc., this ruling is reasonable. Since if one wants to eat he may eat, due to that reason alone he may slaughter the animal. But according to you, who said that we do not say the principle of: Since, etc., why may he slaughter such an animal? Rav Ḥisda said to him: He is permitted to slaughter the animal due to the monetary loss that would be incurred by not slaughtering it, and not due to the principle of: Since, etc. Rabba asked rhetorically: Will we permit a Torah prohibition due to monetary loss? Rav Ḥisda said to him: Yes, although this factor on its own does not mitigate the prohibition. Rather, due to the monetary loss that would otherwise be incurred, one decided to eat an olive-bulk of the meat, although he does not need to. And since it is impossible to eat even an olive-bulk of meat without slaughtering the animal, one is permitted to slaughter the animal.
רבינו בחיי, אבות ב ח
Rabbeinu Bachya
The passage states that one who constantly pursues abundant wealth increases his worries, fearing the king, robbers, and the loss of ships at sea, and therefore enjoys no peace or benefit from his possessions but spends his days distressed.
מרבה נכסים - וכן מי שהוא טורח אחר הממון ולהוט אחר שפע הנכסים בודאי מרבה דאגה, כי כפי אשר ירבה נכסיו ירבה דאגתו בלבו שיפחד מן המלך פן יקחם, ומן הלסטים פן יגזלום ויאנסום בדרך, וכן ספינותיו פן יטבעו בים, ונמצא שאין לו קורת רוח אפילו שעה אחת ואינו נהנה מכל מה שיש לו אך הוא דואג ומצטער וכל ימיו מכאובים.
חובות הלבבות, שער רביעי - שער הביטחון ד׳ — ד"ה וְהַשֵּׁנִי תּוֹעֲלוֹת טַרְפּוֹ וְסִבּוֹת הוֹנוֹ וּמִינֵי
Duties of the Heart, Fourth Treatise on Trust 4:5
Rabbeinu Bachya argues that reliance on wealth and possessions cannot provide security, since they are unstable and outside a person's ultimate control; genuine trust in God frees a person from anxious dependence on material assets.
וְהַשֵּׁנִי תּוֹעֲלוֹת טַרְפּוֹ וְסִבּוֹת הוֹנוֹ וּמִינֵי קִנְיָנָיו. וְהַשֵּׁנִי: עִנְיְנֵי הוֹנוֹ וְסִבּוֹת טַרְפּוֹ.
(2) what contributes to one's maintenance or enables one to gain wealth, and various possessions. (2) matters of one's possessions and means of earning a livelihood.
משנה תורה, דעות א ד
Mishneh Torah, Human Dispositions 1:4
Rambam explains that bodily health depends on balanced habits and moderation. Though not a direct discussion of wealth, the passage supplies his broader ethical model: excess and imbalance disturb human well-being.
הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה מִכָּל הַדֵּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם. וְהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִשְּׁתֵּי הַקְּצָווֹת רִחוּק שָׁוֶה וְאֵינָהּ קְרוֹבָה לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׁם דֵּעוֹתָיו תָּמִיד וּמְשַׁעֵר אוֹתָם וּמְכַוִּן אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ. וְכֵן לֹא יִתְאַוֶּה אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בְּזוּלָתָן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ".
כוזרי, מאמר ד ג
Kuzari 4:3
Cusari questions the basis for divine acceptance, attachment, favor, and displeasure toward some nations that followed and worshipped God, observing that they appear abandoned to nature and chance, with their fortunes determined by their conduct rather than by a clearly discernible divine matter.
וֶאֱמֹר, שֶׁקְּצָת הָאֻמּוֹת הָלְכוּ אַחֲרָיו וְעָבְדוּ אוֹתוֹ מִשֵּׁמַע וְקַבָּלָה, אַיֵּה קַבְּלוֹ אוֹתָם וְהִדָּבְקוֹ בָהֶם וּרְצוֹתוֹ בַעֲבוֹדָתָם וְקִצְפּוֹ בְהַמְרוֹתָם? אַךְ אֲנַחְנוּ רוֹאִים אוֹתָם נֶעֱזָבִים אֶל הַטֶּבַע וְהַמִּקְרֶה, טוֹבָתָם וְרָעָתָם כְּפִיהֶם, לֹא בְעִנְיָן מִתְבָּרֵר שֶׁהוּא בְדָבָר אֱלֹהִי לְבַדּוֹ.
אבן עזרא, דברים כג יא
Ibn Ezra on Deuteronomy 23:11
Ibn Ezra explains that “מקרה” has a serving mem and follows the grammatical pattern of “משדה אחוזתו.
מקרה. המ״ם משרת ומשקלו משדה אחוזתו:
מדרש שמואל, אבות ב ח
Midrash Shmuel on Avot 2:7
Samuel de Uçeda explains that relentless pursuit of wealth benefits others after one’s death and multiplies anxiety through fear of loss, idle money, missed opportunities, changing prices, and wealth that may ultimately disappear or pass to others.
ויש מין אחר שרודף בעוה"ז אחר הממון כי גם בלילה לא שכב לבו לאסוף חיל והון ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה אל תיגע להעשיר מבינתך חדל ושמעתי בו שלא אמר אל תיגע להתעשר שהוא התפעל אלא להעשיר שהוא פועל יוצא והכוונה שהאדם אשר הוא מרבה נכסים אינו להתעשר לעצמו לפי שמחר ימות ויעזוב לאחרים חילו נמצא שהוא יגע להעשיר את אחרים וכיון שהיגיעה היא להעשיר את אחרים אין צורך להזהירך על זה אלא מבינתר ומעצמך תחדל מלהעשיר את אחרים. ואפשר כי אמר מרבה דאגה כי הוא דואג עליו שלא יפסידנו וגם שלא יהיו מעותיו בטלות אצלו ומבקש מיד לרכוב אניות לילך מעיר לעיר להרויח יותר ועוד כשרואה שום סחורה שהוקרה הוא דואג על אשר לא קנה ממנה וכן אם היתה עמו שום סחורה והוזלה הרי הוא דואג על כל זה וכאלה רבות ועל זה אמר מרבה נכסים מרבה. דאגה. ואפשר לי לומר כי נקראו נכסים לפי שהם נכסים ונעלמים כי נראים לעין דברים נחמדים ותחתיה תעמוד הבהרת כי רבים מקבצים ממון לבעלי נשותיהם ולכן מרבה נכסים מרבה דאגה.
מסילת ישרים י״ג — ד"ה וּמִפְּנֵי זֶה נִמְצָא הוּא מַכְנִיס עַצְמוֹ
Mesillat Yesharim 13:20
Ramchal discusses the trait of פרישות, restraint from unnecessary worldly pleasures and possessions. He does not condemn legitimate use of the world, but warns against becoming bound to excess and its distractions.
וּמִפְּנֵי זֶה נִמְצָא הוּא מַכְנִיס עַצְמוֹ בְּתֹקֶף עֲמַל הַסְּחוֹרָה וִיגִיעַת הַקִּנְיָן לְשֶׁתִּהְיֶה שֻׁלְחָנוֹ עֲרוּכָה כִּרְצוֹנוֹ וּמִשָּׁם נִמְשָׁךְ אֶל הָעָוֶל וְהַגָּזֵל, וּמִשָּׁם אֶל הַשְּׁבוּעוֹת וְכָל שְׁאָר הַחֲטָאִים הַבָּאִים אַחַר זֶה, וּמֵסִיר עַצְמוֹ מִן הָעֲבוֹדָה וּמִן הַתּוֹרָה וּמִן הַתְּפִלָּה. מָה שֶׁהָיָה נִפְטָר מִכָּל זֶה אִם מִתְּחִלָּתוֹ לֹא מָשַׁךְ עַצְמוֹ בַּהֲנָאוֹת אֵלֶּה.
Due to this, he inserts himself in the rush of business toil and acquiring possessions in order that his table be set as he wishes. From there he is further drawn to wrongdoing and theft, and from there to taking [false] oaths and all other sins which follow. He thus goes away from the divine service, and from Torah study and prayer. But if from the beginning he had not allowed himself to be drawn after these pleasures, he would have spared himself from all this.
משך חכמה, דברים ג׳
Meshekh Chokhmah, Devarim:3
Q — Are Moshe's words a complaint about the burden of leading Israel?
A — NO — they are a BLESSING. Like a wealthy parent whose burdens stem from a multitude of children blesses his children that they too will know such "burdens" from their own children — so Moshe blesses Israel that their future shepherds (Yeshayahu, Yirmiyahu, and so on) will continue to "complain" about caring for them, because such complaints arise only from abundance. "ואומר אליכם בעת ההיא לאמר" — meaning, so too will others say in time.
לדמיון, כאשר יש לאדם ברכה מופלגת בעושר ובנים ויש לו טורח הרבה מגידול בניו, אז יאמר: מה גדלה עלי הטורח מכם — יתן ה' כי כן יהיה לכם מבניכם ובני בניכם טרחות כאלה, וטורד כזה לא יופסק מכם. כן משה רועה נאמן אמר.
תשובות הרדב"ז חלק א תקס״ח — ד"ה שאלת ממני אודיעך דעתי במי שמת
Teshuvot HaRadbaz Volume 1 568:1
The passage rules that when a widow’s husband leaves insufficient assets for her ketubah, she receives only the assets’ value at his death unless she declared that she was claiming what her husband left; however, if she herself improved the assets, she may be sustained from the increase and collect the original value, while increase occurring automatically or through the orphans belongs to them.
שאלת ממני אודיעך דעתי במי שמת והניח נכסים מועטים ואין בהם כדי כתובת אשתו ובשעת גבייה נתרבו הנכסים [אם] גובה כל כתובתה או מה שהיו שוין הנכסים בשעה שמת: תשובה תנן בפרק מי שמת האשה שהשביחה בנכסים השביחה לאמצע ואם אמרה מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה ואמרינן עלה בגמרא אשה מאי עיבידתה א"ר ירמיה באשה יורשת כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ומת שמעון והניח בנות ומת ראובן בלא בנים נמצאת אשת ראובן יורשת בעלה עם אחיותיה בנות שמעון. ופי' רשב"ם ז"ל מאי עיבידתה או תטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהא ניזונית מן היתומים ומעשה ידיה שלהם ואין לה להשתעבד בממון היתומים ופסק אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטים שאין בהם כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו בית דין או יורשין להשביעה ואפילו השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשים ואעפ"י שלא נשתייר רביע כתובתה ע"כ. הילכך בנ"ד שלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי אם השביחו הנכסים אין לה אלא כפי מה שהיה שם בשעה שמת בעלה ולא מיבעיא היכא דהשביחו הנכסים מחמת עצמו או שהשביחום היתומים אלא אפי' השביחתה היא אינה נוטלת מהשבח דהא כיון שהיא ניזונית מהנכסים מעשה ידיה ליתומים. ואעפ"י שראיתי מי שכתב דאינה גובה כלום שכבר אכלה כדי כתובתה ושבח היתומים אינו משועבד למזונותיה. מסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהשביחו היתומים אבל היכא דהשביחה היא הנכסים למה לא תיזון מן השבח ותקח מה שהיה מצוי תחלה והלא לקתה מדת הדין שתהא טורחת להשביח הנכסים ותאכל משלה. והיכא דהשביחו הנכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן כדאמרינן בפרק מי שמת הילכך אין לאשה בהן כלום שהרי השבח לא נשתעבד לא לכתובה ולא למזונות האשה: כללא דמלתא אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתרשלו ב"ד ולא השביעוה הרי הנכסים כאלו הם שלה וגם מה שהשביחו וגובה מהם כל כתובתה והמותר ליתומים. ואם לא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי אם השביחה היא הנכסים נוטלת מהם מה שנשאר מבעלה והשבח ליתומים ואם השביחו הנכסים מעצמן וכ"ש אם השביחום הם מחשבין עמה על מה שאכלה אם הם כדי מה שנשאר מבעלה הולכת לה ואם לא יעלו המזונות כנגד מה שנשאר מבעלה משלימין לה ואם המזונות יותר אינה חייבת לשלם כלום:
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ט — ד"ה וְגַם מִי שֶׁהוּא נָקִי מֵחַטֹּאות נְעוּרִים
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 29:15
The Alter Rebbe describes the struggle against bodily and material self-concern, including the mind's preoccupation with worldly matters. The passage is useful for understanding why attachment to possessions can generate inner agitation.
וְגַם מִי שֶׁהוּא נָקִי מֵחַטֹּאות נְעוּרִים הַחֲמוּרִים, יָשִׂים אֶל לִבּוֹ לְקַיֵּים מַאֲמַר זֹהַר הַקָּדוֹשׁ, לִהְיוֹת מִ״מָּארֵי דְחוּשְׁבָּנָא״, דְּהַיְינוּ, לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עִם נַפְשׁוֹ, מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַדִּיבּוּרִים וְהַמַּעֲשִׂים שֶׁחָלְפוּ וְעָבְרוּ מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אִם הָיוּ כּוּלָּם מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה, אוֹ, מִצַּד הַטּוּמְאָה רַחֲמָנָא לִצְּלָן, דְּהַיְינוּ, כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַדִּיבּוּרִים וְהַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא לַה׳ הֵמָּה וְלִרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״סִטְרָא אָחֳרָא״, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ו׳]. וּמוּדַעַת זֹאת, כִּי כָּל עֵת שֶׁהָאָדָם מְחַשֵּׁב מַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת – נַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה בְּעֵת זוֹ לְהֵיכְלוֹת הַקְּדוּשָּׁה, שֶׁמֵּהֶן מוּשְׁפָּעוֹת מַחֲשָׁבוֹת הַלָּלוּ. וְכֵן לְהֵפֶךְ, נַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה טְמֵאָה בְּעֵת זוֹ לְהֵיכְלוֹת הַטּוּמְאָה, שֶׁמֵּהֶן מוּשְׁפָּעוֹת כָּל מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, וְכֵן בְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה.
And even he who is innocent of the grievous sins of youth should set his heart to fulfill the counsel of the holy Zohar to be of the “masters of accounts,” that is to say, he should keep a reckoning with his soul regarding all the thoughts, utterances, and actions that have come and gone since he came into being and until the present day, as to whether they all came from the direction of holiness or from the direction of impurity—the L–rd deliver us!—these being all the thoughts, utterances, and actions that are not [dedicated] to G–d and His will and service, for this is the meaning of sitra achara, as has been explained above [ch. 6]. And it is known that every time a person thinks holy thoughts, he becomes at that time a “vehicle” for the hechalot (chambers) of holiness, whence these thoughts originate, and vice versa, becoming at that time an unclean “vehicle” for the hechalot of impurity, whence all impure thoughts originate. So, too, with speech and action.
ועל כן אלו המשוקעים בממון, כל מה שיש לו עשירות יותר יש לו דאגות ועצבות ומרה שחורה ביותר, כי הממון והעשירות שלו הוא בבחינת "בעצבון תאכלנה", שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה... וזהו שאמרו רז"ל (אבות ב') מרבה נכסים מרבה דאגה, כי בודאי הוא מרבה דאגה ועצבות על ידי ריבוי הנכסים והעשירות... ואין דבר שמפסיד החיות כמו הדאגה והעצבות כידוע לחכמי הרופאים...
from our library copy — not yet checked against the original
כי הבוטח בה' אם הוא בעל ממון ימהר להוציא חובות האלקים וחובת בני אדם מממונו בנפש חפצה ורוח נדיבה, ואם איננו בעל ממון יראה כי חסרון הממון טובה מטובות המקום עליו מפני שנסתלקו מעליו החובות שהוא חייב בהם לאלקים ולבני אדם בעבורו ומיעוט טרדת לבו בשמירתו והנהגתו, כמו שנאמר על אחד מן החסידים שהיה אומר המקום יצילני מפזור הנפש אמרו לו מה הוא פזור הנפש, אמר שיהיה לי ממון בראש כל נהר ובראש כל קריה, והוא מה שאמרו ז"ל מרבה נכסים מרבה דאגה.
from our library copy — not yet checked against the original
סימן ע"ד. אשר ראובן עשה עם שמעון שיבנה בית מכספו על קרקע של שמעון בעד שנים עשר מאות רו"כ ונתן לו שני מאות והמותר הרחיב לו זמן לפרוע מעט מעט במשך ששה שנים ושישלם לו רווחים עשרה פ"צ למאה לשנה. ונתן לו הת"ע ע"ז. וגם נתן לו אקט פארמלנא ע"ז שממשכן לו את הבית על משך זה ושיקח שכר הדירות בעד רווחים רק לבד זה עשו כתב ביניהם שלא יקח רק עשרה פ"צ. ואח"כ מכר ראובן את חובו זה ללוי בעד ט' מאות והקונה תובע הפ"צ שמגיע ערך מאה רו"כ לבד הקרן ושמעון טוען שהוא ריבית כי הת"ע אין מועיל בזה רק משכנתא בנכייתא ואף אם יהי הדין שמועיל ההת"ע עכ"פ לא יקח פ"צ בעד המאה רו"כ שהוא מרויח כי הלא קנה אלף רו"כ בעד ט' מאות. ועוד טוען כי אלו לא קנה זה היה הוא קונה מראובן בעד ח' מאות והרי הפסידו. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה. ובאשר הימים ימי חשבון וגם כי טרדותי רבו לזאת אשיבנו בקוצר. הנה מעכ"ת הביא דברי שו"ת ר' משולם מאיגרא חיו"ד סי' כ"ד שכתב דבמלוה לבנות בית הוי ריבית ומייתי לה מדברי הש"ך סי' קס"ו באומר לחבירו בנה לי חורבה זו ודור בה עד שאשלם לך דהוי ריבית וכן מסי' קע"ג סט"ז לענין אם האחריות על הלוה דהוי כמעותיו. ולענ"ד העיקר דגם בבנין על קרקע שייך הת"ע והיינו שישומו כמה היתה שוה הקרקע להשכירה בכל שנה וכמה ניתוסף על שיווי השכירות ע"י הבנין שבנה שם והוי כעין הא דמפריז על הקרקע ועל הספינה בב"מ (דף ס"ט ע"ב) ובסי' קע"ז ס"ה ו' שע"י שמשביח את הקרקע והספינה בכסף המלוה מתרבה שכרם ואטו אין יכולים לעשות שותפות בעסק בנין והש"ך סי' קס"ו מיירי בהלואה גמורה שבונה עבור בעל הקרקע והוא זוכה בהבנין ומתחייב לשלם עבורו תיכף ובעד זה שממתין לו החוב הוא דר בבנין שלו והוי אגר נטר גמור. אבל בנ"ד שעשו הת"ע הו"ל עסק משותף כד"ת. ומה שטעון דהוי משכנתא בלא נכייתא זה שייך אם היו עושים רק את השטר משכנתא שעשו. אבל כיון שעשו גם כתב באופן אחר ובתו"ע שוב אין כאן איסור ריבית כלל. והמשכנתא נראה שנעשתה רק כדי שיהא בטוח במעותיו מה שיגיע לו ממנו ע"פ ד"ת והוי שטר אמנה: ומה שטען הבעה"ב שלא יקח רווחים מהמאה רו"כ שהוזיל לו המוכר. אין בזה ממש. דהא הקונה קאי במקום המוכר ומה איכפת לו כמה נתן עבור זה. ואף אם היה נותן לו במתנה פשוט שהיה גובה ממנו כל המגיע קרן ורווחים. ולכאורה יש לדון שלא יוכלו למכור שטר עם הת"ע דהא הוי שותף בעסק ויכול הלה לומר שאינו רוצה להשתתף עם אחר רק עם זה וכדקי"ל בח"מ סי' קע"ו ס"י. אבל באמת ז"א דכיון ששותף זה אינו עוסק בעסק זה. רק שיש לו חלק בריווח שפיר יוכל למכור זכותו לאחר כי מה נ"מ להשני אם זה יקבל הריווח או זה וכ"כ הט"ז בח"מ שם ושאר אחרונים וע"ש סעיף ל"ט ולא שייך סברא דראשון נוח לי והשני קשה הימנו וההכרח לקצר וכן עמא דבר למכור חובות כאלה בלי שום פקפוק: ולכאורה י"ל דכיון שהשכיר לו ביתו עד שישלם החוב א"כ אינו יכול להשכיר לאחרים כדקיי"ל בח"מ סי' שט"ז וגם דהמשכיר יכול לטעון שהוא קודם כדקי"ל התם. אבל ז"א דהא הכא אין השוכר דר בעצמו רק יש לו רשות להשכיר לאחרים כדי לגבות הרווחים שלו. ועוד דכמו שהמלוה היה יכול להשכיר למי שירצה. כן יכול להשכיר להאיש שקנה ממנו את החוב. ועוד דבנ"ד נראה שבאמת אין המלוה משכיר הדירות ונעשה זה רק לבטוחות כמש"ל. לזה פשוט שאין ממש בטענת הבעה"ב: ומה שטען הבעה"ב שהיה יכול לקנותו בעד ח' מאות אין בזה ממש דאף בקונה מעכו"ם יש מקום לדון בזה ובפרט בקונה מישראל דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי. ואף בהסך שקנה דעת הש"ך בח"מ סי' ס"ו סקע"ג וסי' קע"ה סקנ"ה שאין ללוה דין בר מצרא בקניית שט"ח ודלא כהמבי"ט ע"ש. אלא דאפילו להמבי"ט אין שייך לתבוע מה שהיה יכול לדחוק המוכר למכור בפחות ובלא"ה נראה דבנ"ד ליכא דדב"מ כיון שלא טען זה תיכף בשעה שקנה וכדקיי"ל בדדב"מ שצריך לטעון תיכף כשנודע לו ע' ב"מ (דף ק"ח) ובח"מ סי' קע"ה: ולכאורה יש לדון בנ"ד דכיון שעשה שטר משכנתא פארמאלנא הרי יכול להטמין ההת"ע ולקחת כל שכר הדירות בעד רווחים ובכה"ג קיי"ל בב"מ (דס"ח) וביו"ד סי' קע"ז שאסור אבל בנ"ד משמע מלשון השאלה שעשו הכתב בחתימת יד שניהם ויודעים עוד אנשים מזה או אולי הכתב מושלש ביד שליש ולזה אין חשש בזה. ואף אם הודה המלוה בפני אנשים שנעשה באופן כזה סגי ג"כ. ולזה נלע"ד שהדין עם הקונה:
from our library copy — not yet checked against the original
משכנתא זו שאמרנו כשבאתה ליד מלוה, יש אומרים שאסור לחזור ולהשכירה ללווה בדבר קצוב לשנה. דהוי כמו ריבית הבאה מיד לווה ליד מלוה, דאם לא אתני בשעת הלוואה – מיחזי כריבית קצוצה, והוי אבק ריבית לפחות. ואם אתני הוי ריבית קצוצה ממש. ויש מתירין אם לא אתני בשעת ההלואה כיון דלא אתני. וגם אם יפול הבית או ישרף יפסיד שמעון מעותיו, והוה ליה קרוב לשכר ולהפסד. אבל אם אדם אחר שכרה מהמלוה, כגון ראובן משכן ביתו לשמעון, ולוי שכרו משמעון, ונשאר ראובן בבית, ופורע השכירות ללוי, ולוי פורע שכירותו לשמעון – הרי זה מותר. דהוה ליה לוי גבי שמעון כאומר: הילך ארבעה זוזי ואוזפיה מנה לראובן, שלא בא מיד לווה ליד מלוה. אף על גב דהתם אמרינן לעיל סימן ק"ס שצריך שלא יפייסנו הלוה משלו, הני מילי גבי ריבית קצוצה. אבל משכנתא כי הך, דהוי כמו מקח או שכירות קרקע, וליכא אלא אבק ריבית – לית לן בה. מיהו גם בזה נראה לי שצריך שלא יתנו בכך מתחילה בשעת הלוואה. ועיין לעיל בסימן קס"ד.
from our library copy — not yet checked against the original
כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעלי' הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטלה והוי דבר שאין בו סימן הרי איבד ממון חבירו שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו ואם היה דבר שיש בו סימן ה"ז הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה אפי' נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח ה"ז לא יגע בו ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו וכל דבר שיש בו סימן בין ספק הנחה בין בדרך נפילה בין ברה"י בין בר"ה חייב להכריז:
from our library copy — not yet checked against the original
כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה מאיר אלי' נ"י הרב דק' יעדוואבנא. סימן ע"ד. שהאחים בקשו מאחותם שתפטור אותם בדיניהם מחלקה בעזבון אביהם כדי שיוכלו למכור הבית שנשאר בעזבון והיא דורשת מהם שיתנו לה כתב באלה ושבועה שלא יעסקו בעסק שיש לה ולא ירדו לאומנתה ופלפל מעכ"ת אי משבעינן על להבא והעיר שמחוייבת לפטרם מצד איסור אל תשכן באהלך עולה וחפץ לדעת דעתי מזה ומרוב טרדותי אשיבנו בקוצר: הנה הא דאין משביעין להבא אינו שייך לנ"ד דהכא אין עליהם איסור לעשות עסק כמו עסק שלה ורק היא דורשת זאת בעד הפטור שתתן להם וה"ז דומה כאלו דרשה שישבעו שיתענו יום אחד וכדומה. ומ"ש מעכ"ת מדברי התוס' ב"ק (דף פ"ט ע"ב) דאיתא שם דכל לגבי בעלה ודאי מחלה והקשו מהא דתנן שאם העידו שנתגרשה ונתקבלה כתובתה אומדין כמה שוה למכור כתובתה בטוה"נ ויקשה דהא גבי בעלה ודאי מחלה ואין שוה כתובתה כלום למכירה ותירצו דיכולה לעשות קיומים בשבועה וערבות שלא תמחול אבל כדי לשלם לניזק אינה מחוייבת לעשות קיומים. והוכיח מזה כת"ר שא"צ לישבע שלא יזיק את חבירו. והנה לכאורה דברי התו' תמוהים דהא העדים רצו להפסיד להאשה את כתובתה לגמרי והיא בודאי לא היתה מוחלת לבעלה ורק כשימכרו הכתובה לאחר אמרינן שתמחול לבעלה. וצ"ל דהיינו דמתרצי התו' שכוונת המשנה שאומדין כמה שוה הכתובה למכירה לאיש כזה שבודאי לא תמחול הכתובה וכגון ע"י שבועה וכדומה. אבל אליבא דאמת י"ל שאין משביעין אותה לפי שקרוב מאוד שתעבור על שבועתה דודאי מחלה. וכעין שבועה שלא יישן ג' ימים דהוי שבועת שוא דודאי יישן קצת. ויש פוסקים דס"ל הכי גם גבי אכילה אף שאפשר לו שלא יאכל כמה ימים בכ"ז הוא דבר קשה מאוד ולזה בניזק אין משביעים אותה. אך לשון התו' שם שאין משועבדים משמע שמותר לה לישבע ורק שאינה משועבדת והתו' שם נשארו בצ"ע בזה. ונראה טעמם דהא יש עליה שעבוד הגוף לשלם וא"כ י"ל שחייבת לישבע כדי שישתלם הניזק. אך הא קיי"ל שאין מחוייב להשכיר א"ע כדי לשלם חובו וא"כ ה"ה הכא אין מחוייבת לישבע. כ"נ בכוונת התו' מה שנסתפקו בזה. ועכ"פ אין ראי' מכאן לענין אם משביעים להבא וכבר נתבאר ענין זה בחיבורי ח"ג סי' קנ"ג בע"ה והביאו גם מעכ"ת: ומה שהביא מעכ"ת ראיה שבכ"מ שאפשר שיבוא לידי גזל מחויב לעשות תקנה לזה מקודם מהא דב"ב (דף פ"ב) דאיתא שם שאם קנה ב' אילנות יקוץ את היוצא מן הגזע דדילמא מסקא ארעא שירטון ויסברו שיש לו ג' אילנות וקנה קרקע הרי שחייבוהו לקצוץ את היוצא מן הגזע כדי שלא יוכל לגזול אח"כ את הקרקע ודימה זה להא דאסור להשהות שטר אמנה ופרוע. ולדעתי מב"ב אין ראי' דהנה הרשב"ם פירש שם בקושיית הש"ס למה תקנו רבנן שהיוצא מן הגזע יהא שלו כיון שאפשר שיהי מזה הפסד לבעל הקרקע וקשה דהיכן מצינו שזה תקנ"ח דילמא מדינא הוא כן ונראה כוונת הרשב"ם לתרץ קושיא זו. דאי מדינא הוי שלו היכן מצינו שנפסידנו בשביל שמא יגזול. ועוד דא"כ היכא שקנה ג' אילנות זה אחר זה דקיי"ל בב"ב (דף ע"ב) ובח"מ סי' רט"ז ס"ז שאין לו קרקע נימא שיצטרך לקוץ שמא יטעון שקנאם יחד וע"ש בסמ"ע וט"ז לענין אם נאמן הלוקח לטעון כן וע' בנ"י בב"ב (דף פ"ב) בזה. ולזה פירש הרשב"ם דבעולה מן הגזע באמת מן הדין היה לנו לומר שיהי שייך גם לבעל הקרקע דהא כח הצמיחה הוא גם מהקרקע. ונהי דהפירות והענפים מכר לו לחלוטין אף שצומחים גם מכח הקרקע מ"מ העולה מן הגזע ניכר טפי שצומח מכח הקרקע. והראיה דגבי דקל אמרינן שאין לו גזע כלל אף אם יצמח שם איזה ענף וע' ברמב"ן ושטמ"ק שם. ובפרט למאי דאיתא בש"ס דבשתי אילנות הוי ספק אם קנה, קרקע א"כ הו"ל למיזל לחומרא לתובע בכל דבר והול"ל דהגדילו ישפה דבעל הקרקע מוחזק באוירו וקרקעו ולזה פירש הרשב"ם שהדינים הללו הם תקנ"ח שלא יבואו לידי מחלוקת בכל פעם. ולזה מקשה הש"ס דלא הו"ל לחכמים לתקן דבר שאפשר לבוא לידי מכשול כשיעלה שירטון: ועפ"ז יש לישב מה שקשה על סתימת הש"ס ופוסקים לקוץ את היוצא מן הגזע דהו"ל לחלק שאם אין ד"א בין האילן ובין היוצא מן הגזע א"צ לקוץ דהא אין לחוש שיטעון שיש לו קרקע דהה הוי רצופים ואין לו קרקע וכן באילן אחד ויצא ענף אחד מן הגזע דג"כ אין לחוש עד שיצאו שני ענפים. ובנ"י שם וכן בשטמ"ק בשם הר"ן כתבו באמת דבכה"ג א"צ לקוץ. אבל פשטות כל הפוסקים מורה שאין חילוק ואין שייך לומר שגזרו הא אטו הא. וגם דהו"ל להש"ס לאתויי גזירה זו. אבל לפמש"ל א"ש דכיון שאפשר לצאת מכשול מזה לזה תקנו שיקוץ תמיד ולא פלוג בתקנתם וכדמצינו בכמה דוכתי דלא ניחא לחז"ל לעשות חילוקים בתקנותיהם: ומה שהביא מעכ"ת מתשובת הגאונים שהובא בפ"ת סי' קנ"ד סק"ו שהצריך לסתור תקרת החלונות שעשה כדי שלא יעשה חלון מזה. כבר נתבאר בפ"ת שם הטעם משום שניכר שרצונו לעשות חלונות שם. וכמ"ש בחיבורי שם סי' קנ"ג דבמקום שיש אומדנא שרוצה לעשות עולה יכולים להשביעו על להבא ע"ש: והא דכתובות (דף י"ט) שאסור להשהות שטר אמנה או פרוע נראה דלא דמי לנ"ד. דבאמת קשה טובא היכן מצינו לחוש שיעשה עולה לגזול חבירו והלא כל אדם יש לו חזקת כשרות ואף דתנן אל תאמן בעצמך. מ"מ אין לנו לחשדו בזה ובפרט כשחבירו מאמינו ואינו חושש. ועו"ק דא"כ בכל פקדון ניחוש שיכפור אח"כ ואף שאמרו חז"ל להתרחק מן הפקדונות אבל איסור לא שמענו. אך י"ל שזה הוי בכלל הא דאמרינן בב"מ (דף ע"ה ע"ב) שהמלוה בלא עדים עובר על לפני עור וכו' ע"ש וע"ש בשטמ"ק ובח"מ ר"ס ע'. והנראה בזה דהטעם הוא כדאיתא בב"מ (דף ס"ח ע"א) גבי שטרי מחוזנאי שכוללים הריווח עם הקרן שאסור לעשות כן שמא ימות והיורשים יתבעו כל הכתוב בשטר. ואף דפליגי תנאי אי חיישינן שמא ימות ע' גיטין (דף כ"ח) ויומא (דף י"ג). מ"מ הא קיי"ל דחיישינן וגם דלענין שלא יגרום היזק לאחרים יש לחוש יותר וכמ"ש התו' בב"ק (דכ"ו) שיש להזהר יותר שלא יזיק משלא יוזק. ולזה אמרינן דשטר אמנה ופרוע אסור להשהות כי שמא ימות והיורשים יסברו שהוא שטר כשר ויגבו בו. ומה שחששו בב"מ (דף ע"ה) במלוה בלא עדים שיכפור במזיד כפירש"י שם. נראה דס"ל לרש"י כמ"ש הריטב"א במגילה (ד' כ"ח) דזה הוי רק מידת חסידות ולא איסור גמור כי היכן מצינו שנחוש לגזל במזיד. והפוסקים שהביאו דין זה להלכה בח"מ ר"ס ע' ס"ל הטעם שמא ישכח ויכפור כמ"ש האחרונים שם ובאמת קשה מה יועילו עדים הלא יכול לטעון פרעתי אבל לפמ"ש הטעם שמא ישכח א"ש דכיון שיהיו עדים על ההלואה. אין לחוש שיטעון שקר שפרע לו. וע' בתומים שם שהביא שהכה"ג הרגיש בקושיא זו ותירץ שיטעון איני יודע. ולפמש"ל א"ש בפשיטות. ועוד נראה דאף אי נימא שיש לחוש שיעלה על רוחו לכפור כפירש"י שם היינו רק במקום שחושב שלא יתברר שקרו כי מי יודע זה כיון שאין עדים. אבל במקום שיהי ניכר השקר אין חוששין לזה. ולכן כשיש עדים שהלוה אין לחוש שיטעון שפרע כי בזה יהא ניכר כמשקר כיון שיש עדים שלוה דהו"ל לפרוע בעדים ואף שלא התנה שיפרענו בעדים מ"מ כיון שהלה הלוהו בעדים היה לו להזהר לפרוע בעדים ג"כ. ויש להאריך בזה הרבה מהא דקיי"ל דחיישינן לתקלה בפסחים (דף כ' ול"ג) וביו"ד סי' כ"ג ונ"ז. אבל אין הפנאי מסכים לזה כעת. ועכ"פ חיישינן רק לתקלה בטעות אבל לא חיישינן שיאכל את האיסור במזיד וה"ה בנ"ד: [ועפ"ז יש לישב ג"כ הא דב"ב (דף פ"ב) שהחשש הוא שמא ימות והיורש יסבור באמת שקנה אביו ג' אילנות ובזה יש לדון אם יהי נאמן. אך אם ימות גם בעל הקרקע ויורשיו יטענו ג"כ רק שמא ודאי שיהי היורש נאמן כיון שיש לפנינו ג' אילנות. ובזה יש לישב מה שנתקשו הפוסקים בב"ב שם שלא יהא הלוקח נאמן לטעון כן. דמ"מ יש לחוש שימות בעל הקרקע ואכמ"ל בזה]. ועכ"פ שמענו שאין החשש שמא יגזול במזיד רק שמא יגזול בשוגג שהיורש יחשוב שהוא שטר גמור וכהא דב"מ (דף ס"ח) משא"כ גבי בת שע"פ חוק הממשלה יש לה חלק בנחלת אביה אין לחוש שתגזול במזיד. ואף אם תמות ג"כ אין חשש שיתבעו יורשיה חלק ירושתה דהא אין כאן מקום לטעות. כי הכל יודעים שע"פ דין תוה"ק אין לבת חלק בירושה במקום בנים ולזה לא מיקרי בכה"ג אל תשכן עולה ואינה מחוייבת לפטרם. רק האחרונים דנו בזה מצד כופין על מדת סדום. ויש להעיר בזה ממחלוקת הראשונים שהובא בשטמ"ק ב"ק (דף פ"ט) כשרוצים ב"ד להגבות לבע"ח מכתובת אשה ע"י מעמ"ש אם כופין את הבעל לעמוד במעמ"ש. ואקצר בזה מקוצר הפנאי וגם כי כבר דברו האחרונים בזה. ואנו נוהגים לפשר בכגון זה. כי קשה לפסוק דין גמור לכופה:
from our library copy — not yet checked against the original
לידידי ש"ב הרב המאה"ג החריף ובקי המושלם שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה יהושע נ"י קאעטשין יע"א : הנה אודות אשר נשאלתי מכ"ת בענין הבית שהי' לישראל חזקה בשכירות מהנכרי ורק שבא בליעל ועבר על המנהג ושכרו אצל הנכרי ואח"כ קנהו ישראל אחר מהנכרי והשכיר ישראל הקונה את הבית לשוכר הראשון אשר דר בו מקדם ועתה לאחר שכלו שני השכירות הזה רוצה הקונה הבית לדחות את הדר בו כי צריך לו עבור בנו והשוכר הדר בהבית טוען כי לא אבד חזקתו שהי' לו ושאסור לשום ישראל לשכור ולא לקנות בית העכו"ם שדר בו ישראל ומה שהבליעל דחהו באלמות לא מיגרע חזקתו כן הוא תורף המעשה. ומעכ"ת נסתפק באשר אין לפניו ספרי השו"ת המדברים מזה והמסגרת השלחן הביא רק בקצרה: ידע מעכ"ת שורש הדברים הוא כך דמהרדב"ז ז"ל [סי' אלף קנ"ט] ס"ל דאין טענת חזקה רק במשכיר אבל לקנות אין שום חזקה ואם קנה ישראל בית העכו"ם אין לישראל הדר בו שום חזקה כלל ובשו"ת רבינו בצלאל [סי' ל"ד] אמר שאין לבטל ח"ו דברי הרדב"ז הנ"ל ושאין חזקה לשוכר נגד לוקח שקנה הבית מנכרי ואולם מהרד"ך ז"ל בתשו' הורה דיש לשוכר חזקה נגד הקונה דאומדן דעת הוא דמתקני התקנה דעתם גם בקנין שלא יקנם ישראל מנכרי בית שישראל דר בו ומפלפל הרבה בזה אם מוסיפים בתקנה מטעם אומדנא ודעתו נוטה דגם בקנין יש חזקה לשוכר הדר בו והרב מהריב"ל ז"ל בתשו' [ח"ב סי' פ'] כתב דמשום מנהג אין להפקיע זכות הקונה הבית ואין לשוכר טענת חזקה. אולם הואיל דאיכא פלוגתא דרבוותא הנ"ל מהרד"ך ומהרדב"ז ז"ל אם אזלינן בתר אומדנא בתקנה שוב הולכין בתר המנהג דאמרינן שקבלו דעת חד מרבוותא שאזלינן בתר אומדנא יעו"ש בדבריהם וכן הביאם בקיצור הכנה"ג בח"מ סי' ק"מ. והנה מעתה יתבאר הדבר בנ"ד הנה לכאורה גם לנו תקנה לאסור לשכור בית נכרי מכח חדר"ג המובא בח"מ רל"ז וא"כ מספק אם שייך זה בקונה בית הנכרי אזלינן בתר המנהג וגם אם לא אתברר המנהג יש לומר מספק חרם להתיר כאשר יש כמה אחרונים שסוברים כן גבי חזקות וגם לא שייך כאן קרקע בחזקת מבעלי' עומדת דחזקה הוא כקרקע וא"כ הדר בו מיקרי מוחזק והרבה דיו נשתפכו וקולמוסים נשברו בהפלפול עצום שיש בזה ברבני ספרד בתשובותיהם והכנה"ג ז"ל מביאם בקצרה סי' הנ"ל והיותר נראה לפי הנראה ממשמעות דבריהם שהרוב המה מסכימים שבכה"ג הקרקע בחזקת בעה"ב שהגוף שלו ולא להדר שבא מכח החזקה אולם באמת במדינתנו זה לא קבלו עליהם חדר"ג בענין שכירות הבתים כמבואר ברש"ל ז"ל [בתשו' ל"ו] מביאו כה"ג סי' הנ"ל [אות קל"ו] ורמ"א ז"ל מביאו רק בשם י"א והא ראי' דאין דנין להעובר בדין מוחרם כאשר עושין להנושא שתי נשים ורק מחזיקין אותו לעבריין כידוע דבר זה לכל וא"כ ש"מ דלא קבלוהו עליהם במדינות אלו תקנת ר"ג ז"ל וגם יש ראי' דלא קבלוהו עליהם במדינה זו דיש מקומות במדינה זו פרטים אשר יש להם תקנת הקהל בגודל תוקף ועוז והוא אצלם כמו קרקע ונותנים הרבה מעות בעד חזקה ולא מתרמי כלל לאדם שיעבור ע"ז כמו שנהיגין ביערסלוב ועוד איזה קהלות פרטיות וכן שמעתי בימי נעורי שהי' לשם שבק' זאמושטש נחשב להם תקנת הקהלה לחזקה גדול' והי' משונה משארי עיירות שאין להם תקנה זו מכל אלה נראה דלא קבלו במדינות הללו חדר"ג הנ"ל ורק המנהג בלא תקנה נוהגין שלא לשכור בית עכו"ם המושכר לישראל והנה במנהג לבד אין כח בשוכר לדחות בעה"ב הקונה כמבואר במהריב"ל ז"ל [הנ"ל] וגם כי ספק אם המנהג כן ואדרבה בסביבותנו פה המנהג להיפוך שהקונה מדחה להמחזיק בשכירות בית עכו"ם ולכן לענ"ד בודאי שאין מקום לחזקה בשכירות נגד הקונה מעכו"ם אולם לאשר שעכ"פ יש קצת נדנוד ותלונה והוי כעין עני המהפך בחררה שמקרי רשע הן אמת שבכנה"ג ז"ל כתב דאם אין השוכר רוצה לקנותו אין שייך דין עני המהפך בחררה עכ"ז ראוי להקונה לפצות השוכר כאשר יראו ישרי לב וכן המנהג פה קהלתנו לפצות להדר בשכירות מעכו"ם וקנה ישראל הבית שיפצה הקונה להדר בשכירות וכנלע"ד ואל ידמה בדעתו כי זה הוא רק פטומי מילי ולפשר בעלמא כי המעיין בתשו' מהר"ם מלובלין [סי' ס"ב] יראה כי כן הוא מכח התקנה בכה"ג לפשר את המחזיק יעו"ש דברי ידידו דו"ש יום ה' ט' אלול תרי"ט לפ"ק:
from our library copy — not yet checked against the original
ידוע כל דבר שא"א לספר בו שנפל במקרה. לסדור והנחתו וענינו, מורה על פעל כוון בו, כאשר נאמר על כל ספר מסודר, מאותיות ותיבות, כי זה בלי ספק לא נפל במקרה. אבל נעשה ע"י פעל כוון בו. הנה הפעל המסודר בלי ספק מורה על פועל סדר אותו וחדשו. ובזה אין הפרש בין שיהיה הפועל הש"י ובין שיהיה האדם. אבל ההפרש בין שתי הפעולות הוא, כי החסרון שבפעל האנושי שהוא ההעדר שבו איננו מורה על כוונת הפועל. שיכוון בהעדר ההוא כהוראת הפעל על כוונת הפועל. כי הפעל המסודר אי אפשר שיבא כי אם בכוונת פועל. והעדר הפעל יבא באחד משלש סבות. אם לכוונת מכוין בהעדר ההוא, ואם שלא עלה על לב הפעל ההוא ונשאר נעדר. ואם שעלה על לב אלא שלא הספיק יכולת הפועל אל הפעל ההוא ונשאר נעדר על כן. וזה אמנם בפעלים האנושיים אך בפעולות הש"י אינו כן. ולכן ההעדר הנמצא בפעל האדם איננו נתלה בפעל האדם כלל. כי איננו מורה על כוונת הפועל ממנו. אחר שאפשר שלא בא הפעל מפני סבות אחרות. אך ההעדר הנמצא במעשה השם. מורה הוראה גמורה על כונה ממנו. כמו הדבר הנמצא במעשיו בפעל. כי כמו שאי אפשר שיבא הפעל כי אם בכונה ממנו, כן אי אפשר שיבא ההעדר כי אם בכונה ממנו:
from our library copy — not yet checked against the original
These sources explore why Moses repeats the Torah's teachings in Deuteronomy and how this repetition relates to transmitting Torah to the next generation. They discuss the relationship between Moses's own rebuke and instruction, the divine command to restate these matters with sacred authority, and the process of conveying Torah wisdom according to the recipients' capacity to receive and internalize it.
These sources address whether a person acquires ownership of land through performing acts of חזקה (taking possession) when they did not intend to acquire it. The sources examine the relationship between the formal legal act and the buyer's subjective intent in establishing ownership.
These sources explore the theological and spiritual dimensions of Jewish settlement in the land of Israel, describing it as a divine gift that enables Israel to fulfill their unique role as a holy nation and a light to the world. The sources address how dwelling in the land transforms both the material and spiritual condition of the Jewish people, facilitating the repair of creation and the full expression of their sacred destiny.
Jewish law addresses when an owner must compensate another for improvements or benefits received without consent. The sources examine the principle of unjust enrichment (זה נהנה וזה לא חסר) through cases of unauthorized planting, enhancement of property, and the broader obligation to avoid retaining unearned benefit.
This collection explores the halakhic concept of yeush (the owner's despair of recovery) and its role in the laws of hashavat aveidah (returning lost property). Sources present the classical dispute over yeush shelo midaat—despair of which the owner is unaware—particularly regarding items without identifying marks, and examine when a finder may retain an object based on the owner's presumed relinquishment of hope.
Jewish sources debate the precise cause of Moses' exclusion from the Promised Land, offering interpretations ranging from his specific sin at Meribah (striking versus speaking to the rock) to his bearing collective responsibility for Israel's failures, and even mystical readings of his exclusion as spiritual self-sacrifice.