Yeush in Returning Lost Property

וְכֵ֧ן תַּעֲשֶׂ֣ה לַחֲמֹר֗וֹ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂה֮ לְשִׂמְלָתוֹ֒ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכׇל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם׃ {ס}

יֵאוּשׁ – אָמְרִי רַבָּנַן דְּנִיקְנֵי, מִיהוּ לָא יָדְעִינַן אִי דְּאוֹרָיְיתָא אִי דְּרַבָּנַן. אִי דְּאוֹרָיְיתָא – מִידֵּי דַּהֲוָה אַמּוֹצֵא אֲבֵידָה; מוֹצֵא אֲבֵידָה לָאו כֵּיוָן דְּמִיָּיאַשׁ מָרַהּ מִינַּהּ מִקַּמֵּי דְּתֵיתֵי לִידֵיהּ, קָנֵי לֵיהּ? הַאי נָמֵי, כֵּיוָן דִּמְיָיאֵשׁ מָרַהּ, קָנֵי לֵיהּ. אַלְמָא קָנֵי. אוֹ דִלְמָא לָא דָּמְיָא לַאֲבֵידָה, אֲבֵידָה הוּא דְּכִי אֲתַאי לִידֵיהּ – בְּהֶתֵּירָא אֲתַאי לִידֵיהּ; אֲבָל הַאי, כֵּיוָן דִּבְאִיסּוּרָא אֲתַאי לִידֵיהּ – מִדְּרַבָּנַן הוּא;

§ Rabba continues to discuss the ways in which a thief acquires ownership of a stolen item: With regard to the owner’s despair over ever recovering the stolen item, the Sages say that this too causes the thief to acquire the stolen item. However, we do not know if this halakha applies by Torah law or by rabbinic law. Rabba elaborates on the two possibilities he has just mentioned: If it applies by Torah law, this is just as it is with regard to one who finds a lost item. Is it not the case with regard to one who finds a lost item that once the owner of the item despairs of recovering it, before the item came into the finder’s possession, the finder acquires it and may keep it for himself? The same principle applies to this thief as well: Once the owner of the item despairs of recovering it, the thief acquires it for himself and need no longer return it. Apparently, then, the despair of the owner causes the thief to acquire the stolen item. Or perhaps the case of a stolen item is not comparable to the case of a lost item, as it is only with regard to a lost item that the owner’s despair enables the finder to acquire the item, because the item came into his possession in a permitted manner. But in this case of the thief, since the item came into his possession in a prohibited manner, this case cannot be derived from the halakha of a lost item. If so, the ruling that despair effects acquisition in a case of theft applies not by Torah law but by rabbinic law.

יֵאוּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת, אַבָּיֵי אָמַר: לָא הָוֵי יֵאוּשׁ. וְרָבָא אָמַר: הָוֵי יֵאוּשׁ. בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא הָוֵי יֵאוּשׁ. וְאַף עַל גַּב דְּשַׁמְעִינֵיהּ דְּמִיָּאַשׁ לְסוֹף, לָא הָוֵי יֵאוּשׁ, דְּכִי אֲתָא לִידֵיהּ – בְּאִיסּוּרָא הוּא דַּאֲתָא לִידֵיהּ, דִּלְכִי יָדַע דִּנְפַל מִינֵּיהּ לָא מִיָּאַשׁ, מֵימָר אָמַר: סִימָנָא אִית לִי בְּגַוֵּיהּ, יָהֵבְנָא סִימָנָא וְשָׁקֵילְנָא לֵיהּ. כִּי פְּלִיגִי בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן. אַבָּיֵי אָמַר: לָא הָוֵי יֵאוּשׁ, דְּהָא לָא יָדַע דִּנְפַל מִינֵּיהּ. רָבָא אָמַר: הָוֵי יֵאוּשׁ, דִּלְכִי יָדַע דִּנְפַל מִינֵּיהּ – מִיָּאַשׁ. מֵימָר אָמַר: סִימָנָא לֵית לִי בְּגַוֵּיהּ, מֵהַשְׁתָּא הוּא דְּמִיָּאַשׁ.

With regard to one’s despair of recovering his lost item that is not a conscious feeling, i.e., were he aware of the loss of his property, he would have despaired of its recovery, but he was unaware of his loss when the finder discovered the item, Abaye said: It is not considered despair; the owner maintains ownership of the item, and the finder may not keep it. And Rava said: It is considered despair and the finder may keep it. The Gemara limits the scope of the dispute. In the case of an item on which there is a distinguishing mark, everyone agrees that despair that is not conscious is not considered despair. And even though we hear that he ultimately despairs of recovering the item, it is not considered despair, as when the item came into the possession of the finder, it was in a prohibited manner that it came into his possession. It is prohibited because when the owner learns that it fell from his possession, he does not despair of its recovery immediately. Instead, he says: I have a distinguishing mark on the item; I will provide the distinguishing mark to the finder, and I will take it. When they disagree, it is with regard to an item in which there is no distinguishing mark. Abaye said: Despair that is not conscious is not considered despair, as he did not know that the item fell from him; therefore, he cannot despair of recovering it. Rava said: Despair that is not conscious is considered despair, as when he discovers that it fell from him, he will despair of its recovery; as he says upon this discovery: I have no distinguishing mark on the item. Therefore, it is considered from now, when the item fell, that he despairs.

שֶׁנָּפַל מִשְּׁנַיִם חַיָּיב לְהַחְזִיר. מַאי טַעְמָא? הָהוּא דִּנְפַל מִינֵּיהּ לָא מִיָּאַשׁ, מֵימָר אָמַר: מִכְּדֵי אִינִישׁ אַחֲרִינָא לָא הֲוָה בַּהֲדַאי אֶלָּא הַאי, נָקֵיטְנָא לֵיהּ וְאָמֵינָא לֵיהּ: אַנְתְּ הוּא דִּשְׁקַלְתֵּיהּ.

וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַמַּצִּיל מִן הָאֲרִי וּמִן הַדּוֹב וּמִן הַנָּמֵר וּמִן הַבַּרְדְּלָס וּמִן זוֹטוֹ שֶׁל יָם וּמִשְּׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר, הַמּוֹצֵא בִּסְרַטְיָא וּפְלַטְיָא גְּדוֹלָה, וּבְכׇל מָקוֹם שֶׁהָרַבִּים מְצוּיִין שָׁם – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָאֲשִׁין מֵהֶן. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כִּי קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר – בְּרוֹב גּוֹיִם אֲבָל בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל – לָא, אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל נָמֵי אָמַר? תָּא שְׁמַע: מָצָא בָּהּ אֲבֵידָה, אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל – חַיָּיב לְהַכְרִיז, אִם רוֹב גּוֹיִם – אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: כִּי קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בְּרוֹב גּוֹיִם, אֲבָל בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל – לָא!

§ The baraita continues: And likewise, Rabbi Shimon ben Elazar would say: In the case of one who rescues a lost item from a lion, or from a bear, or from a leopard, or from a cheetah [bardelas], or from the tide of the sea, or from the flooding of a river; and in the case of one who finds a lost item in a main thoroughfare [seratya] or a large plaza [pelatya], or in any place where the multitudes are found, these items belong to him due to the fact that the owner despairs of their recovery. A dilemma was raised before the Sages: When Rabbi Shimon ben Elazar says that if one finds a lost item in any place where multitudes are found, the item belongs to him, did he refer only to a place where there is a majority of gentiles; but in a place where there is a majority of Jews, the owner does not despair of recovering the item, because he relies on the Jews to return his item? Or perhaps, even in a place where there is a majority of Jews, he also says that the item belongs to the one who found it. Come and hear a proof from a mishna (Makhshirin 2:8): In a case when one found a lost item in a city where both Jews and gentiles reside, if the city has a majority of Jews he is obligated to proclaim his find. If there is a majority of gentiles he is not obligated to proclaim his find. Who is the one about whom you heard that he follows the multitudes, i.e., that he attaches significance to the loss of an item in a place where the multitudes are present? It is Rabbi Shimon ben Elazar. Resolve from this mishna that when Rabbi Shimon ben Elazar says that the item belongs to the finder, it is referring specifically to a place where there is a majority of gentiles, but in a place where there is a majority of Jews, no, it does not belong to the finder.

וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם אֲבֵידַת גּוּפָהּ, דְּדִלְמָא קָטְלוּ לַהּ! בְּאַתְרָא דְּמַתְרוּ וַהֲדַר קָטְלִי. וְדִלְמָא אַתְרוֹ בָּהּ! אִי אַתְרוֹ בַּהּ וְלָא אִזְדְּהַרוּ בַּהּ, וַדַּאי אֲבֵידָה מִדַּעַת הִיא.

The Gemara questions this explanation: But why not derive that one is obligated to return it due to loss of the animal itself, as perhaps the gentiles will kill it? The Gemara answers: It is stated with regard to a place where they forewarn the owner and only then kill the animal. The Gemara challenges: And perhaps they already forewarned the owner with regard to the animal. The Gemara explains: If they already forewarned the owner with regard to the animal and the owner did not heed the warning, this is certainly a case of deliberate loss, where there is no obligation to return it.

הָהוּא גַּבְרָא דְּאַשְׁכַּח כּוּפְרָא בֵּי מַעֲצַרְתָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא מְחַסֵּם, אֲמַר לֵיהּ: זִיל פְּלוֹג לֵיהּ לְחִיָּיא בְּרִי מִינֵּיהּ. לֵימָא קָא סָבַר רַב מָקוֹם לָא הָוֵי סִימָן? אָמַר רַבִּי אַבָּא: מִשּׁוּם יֵאוּשׁ בְּעָלִים נָגְעוּ בָּהּ, דַּחֲזָא דְּקָדְחִי בֵּיהּ חִלְפֵי.

The Gemara relates: There was a certain man who found pitch near the winepress. He came before Rav to ascertain what he should do with the pitch. Rav said to him: Go take the pitch for yourself. Rav saw that the man was hesitating, uncertain that he was entitled to the pitch. Rav, in an attempt to allay his qualms, said to him: Go divide it with Ḥiyya my son, as Rav would certainly not want his son to take a share of a stolen item. The Gemara suggests: Let us say that Rav holds that location is not a distinguishing mark. Rabbi Abba said: That is not Rav’s reasoning. Rather, it is due to the despair of its owner that the Sages touched upon this matter and permitted the finder to keep such a found item. As, Rav saw that grass was growing through the pitch, indicating that it had been there for an extended period.

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב אַסִּי: מָצָא חָבִית יַיִן בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם – מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם מְצִיאָה וַאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן – מוּתֶּרֶת בִּשְׁתִיָּה, לְמוֹצְאָהּ. כְּמַאן? כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. שְׁמַע מִינַּהּ כִּי קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר – בְּרוֹב גּוֹיִם אֲבָל בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל לָא. לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל נָמֵי קָאָמַר, וְרַב אַסִּי סָבַר לַהּ כְּווֹתֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

Come and hear a proof from that which Rav Asi says: If one found a barrel of wine in a city whose population has a majority of gentiles, keeping the barrel is permitted in terms of the halakhot of finding lost items because it presumably belonged to a gentile, and deriving benefit from the wine is prohibited, as it is presumed to be wine of a gentile. If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, drinking the wine is permitted for its finder, as it proved to be the wine of a Jew. Nevertheless, it belongs to the finder, because the owner despaired of recovering a barrel misplaced in a public area. The Gemara explains the proof: In accordance with whose opinion is this statement of Rav Asi? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar. Conclude from it that when Rabbi Shimon ben Elazar stated his opinion, it was only with regard to a place where there is a majority of gentiles; but in a place where there is a majority of Jews, the owner does not despair of recovering his lost item. The Gemara rejects the proof: Actually, I will say to you that even with regard to a place where there is a majority of Jews, Rabbi Shimon ben Elazar also stated his opinion, and Rav Asi holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar in one case, that of a place where there is a majority of gentiles, and disagrees with him in one case, that of a place where there is a majority of Jews.

עוֹף שֶׁחָטַף בָּשָׂר וְהִשְׁלִיכוֹ בְּחָצֵר אַחֶרֶת אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הָעִיר יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֲבֵדָה שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנּוּ: הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה בְּזוּטוֹ שֶׁל יָם וּבִשְׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן הֲרֵי זוֹ שֶׁל מוֹצְאָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ג) "אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ". מִי שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמְצוּיָה הִיא אֵצֶל כָּל אָדָם. יָצָאת זוֹ שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם שֶׁזֶּה וַדַּאי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה:

When a fowl takes a piece of meat and casts it into another field, it is permitted to be kept as is a lost object. This applies even when most of the inhabitants of the town are Jewish, for the owners will have despaired of its return. A person who finds a lost article on the bed of the sea or in a flooding river that does not cease may keep it. This applies even if the article has a mark with which it can be identified. This concept is derived from Deuteronomy 22:3, which commands us to return "an article that one loses and is found," thus excluding an instance as the one above in which the article is lost not only to its owner, but to all men. In such an instance, the owner has surely despaired of its return.

יֵאוּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן אֵינוֹ יֵאוּשׁ. כֵּיצַד. נָפַל מִמֶּנּוּ דִּינָר וְלֹא יָדַע בּוֹ שֶׁנָּפַל אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁיָּדַע בּוֹ שֶׁנָּפַל יִתְיָאֵשׁ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יֵאוּשׁ עַתָּה עַד שֶׁיֵּדְעוּ הַבְּעָלִים שֶׁנָּפַל. אֲבָל אִם עֲדַיִן אוֹמְרִים הַבְּעָלִים שֶׁמָּא נְתַתִּיו לִפְלוֹנִי אוֹ בְּמִגְדָּל הוּא מֻנָּח אוֹ שֶׁמָּא טָעִיתִי בַּחֶשְׁבּוֹן וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים אֵין זֶה יֵאוּשׁ: הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁנָּפַל מִמֶּנּוּ דִּינָר עַל הָאָרֶץ וְלֹא יָדַע בּוֹ וְנָטַל הַדִּינָר קֹדֶם יֵאוּשׁ עוֹבֵר עַל עֲשֵׂה וְעַל שְׁנֵי לָאוִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַאֲפִלּוּ הֶחְזִיר לוֹ הַדִּינָר לְאַחַר שֶׁנִּתְיָאֵשׁ מַתָּנָה הִיא זוֹ וּכְבָר עָבַר עַל הָאִסּוּרִים:

When the owner of an article does not know of its loss, he is not considered to have despaired of its recovery, even if it does not have a mark by which it can be identified. What is implied? If a person dropped a dinar and did not realize that he dropped it, he is not considered to have despaired of its recovery until he becomes aware that he dropped it. Even though he will certainly despair of its recovery when he realizes that he dropped it it is forbidden to take the article until that time. Moreover, if an owner is unaware that an article was dropped, even though he is aware of its absence, but thinks, "Maybe I gave it to so and so," "... placed it in a cabinet," "... made a mistake in my accounts," or the like, he is not considered to have despaired of the article's return. When a person sees a colleague drop a dinar on the ground without being aware of it and takes the dinar before his colleague despairs of its recovery, he transgresses a positive commandment and two negative commandments, as we have explained. Even if he returns the dinar to his colleague after the latter has despaired of its recovery, the return of the money is not significant. It is as if he is giving him a present, and he is considered to have already violated the transgressions.

דלכי נפל מיניה לא מיאש - ואע"ג דהשתא מיאש אקראי בעלמא הוא ומתחילה לא היה עומד ליאש: ת"ש המוצא מעות כו' - תימה כיון דכבר הקשה ממתני' דמעות מפוזרות אמאי פריך תו מהך ברייתא ורבי יצחק נמי אמאי לא אמר למלתיה אמתני' וי"ל דברייתא אלימא ליה לאקשויי דמשמע דבכל ענין הרי אלו שלו אע"ג דאיכא סימן מדמוקי טעמא שהרבים מצויין שם ומשמע נמי אע"ג דכשזה הגביה עדיין היה בעל אבידה בבית המדרש ולא ידע שנפל מיניה:

Because when it fell, he does not despair (abandon it) - And even though, he abandons it now, it is a general coincidence; and he was not prepared to abandon them as first. Come and hear, one who finds coins, etc. - It is a wonder: Since it already brought a difficulty from our mishnah about scattered coins, why does it also challenge from this baraita? And also why did Rabbi Yitzhak not say his piece about our mishnah? And it can be said that it was stronger for it to raise a difficulty on the baraita, since it implies that it is the [finder's] in all cases - even in the case where there is an identifying mark, since it establishes the reason to be because the multitudes are found there. And it is also implied [that this is the case] even though the owner of the lost object was still in the study hall when [the finder] picked it up, and he didn't know that it had fallen from him.

וְדִינֵי הַדְּבָרִים שֶׁאָדָם חַיָּב לְהַכְרִיז, וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה הַהַכְרָזָה, וְאֵיזֶה דָּבָר יִהְיֶה סִימָן שֶׁנָּשִׁיב הָאֲבֵדָה לִבְעָלֶיהָ בּוֹ. וּמָה שֶׁאָמְרוּ בָּזֶה (שם כח, א) דְּמִדָּה וּמִנַּיִן וּמִשְׁקָל וּמָקוֹם הָוֵי סִימָן. וְדִין זֶה אוֹמֵר מִדַּת אָרְכּוֹ וְזֶה אוֹמֵר מִדַּת רָחְבּוֹ, אוֹ זֶה אוֹמֵר אָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ וְזֶה מִשְׁקְלוֹתָיו, וְדִין רָאָה סֶלַע שֶׁנָּפְלָה מֵחֲבֵרוֹ וּנְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ אוֹ לְאַחַר יֵאוּשׁ, כְּלוֹמַר אַחַר שֶׁשָּׁמַע מֵחֲבֵרוֹ שֶׁאָמַר וַי לִי עַל מָה שֶׁאָבַד, אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וְדִין מָה שֶׁאָמְרוּ (שם כז, א) שֶׁאֲבֵדָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה שֶׁאֵין חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ וְלֹא לַהֲשִׁיבָהּ. וּמָה שֶׁאָמְרוּ (שם כח, ב) דְּמִשֶּׁרַבּוּ הָרַמָּאִים אוֹמְרִים לוֹ הָבֵא עֵדִים שֶׁאֵין אַתָּה רַמַּאי וְטֹל, וְדִין כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל אוֹ הָאוֹכֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מָה דִּינָם, וְכַמָּה זְמַן יִטַּפֵּל בְּפָרָה וַחֲמוֹר וּבַעֲגָלִים וּסְיָחִים וְאַוָּזִים וְתַרְנְגוֹלִים, וְדִין סְפָרִים אוֹ תְּפִלִּין אוֹ כֵּלִים שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתָּן אוֹ כֵּלִים אֲחֵרִים אֵיךְ יִתְנַהֵג בָּהֶם, וּמָה שֶׁאָמְרוּ (שם ל, א) שֶׁיֵּשׁ צְדָדִים שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב הַמּוֹצֵא לְהָשִׁיב הָאֲבֵדָה, כְּגוֹן זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ אוֹ כֹּהֵן וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַמִּצְוָה בְּבָבָא מְצִיעָא בְּפֶרֶק שֵׁנִי.

And the laws of the things that a person is obligated to announce and what thing is a mark [on account of which] we return the lost item to its owner; and that which they said about this (Bava Metzia 28a), that size, number, weight and place are marks; and the law of one who says the measure of its length and one who says the measure of its width, or one who says its length and width and one who says its weights; and the law of one who saw a sela (a coin) fall from his fellow and he picked it up before [the owner’s] giving up hope or after [his] giving up hope, which is to say after he heard his fellow say, “Woe is to me, for that which I have lost,” or similar to it; and the law that they said (Bava Metzia 27a) that a lost item that does not have a worth of the value of a perutah (a very small coin), that he is not obligated to take care of it and not to return it; and that which they said (Bava Metzia 28b) that from when the cheaters proliferated, we say to [the owner], “Bring witnesses that you are not a cheater and take [it]”; and the law of all things that produce [value] and consume or consume and do not produce, [as to] what are their laws, and how much time one has to take care of a cow and a donkey and calves and foals and geese and chickens; and the law of how he should deal with books or tefillin or vessels of wool or flax or other vessels; and that which they said (Bava Metzia 30a) that there are factors [through which] the finder does not become obligated to return the lost item — for example, an elder and it is not according to his honor or a priest in a graveyard; and the rest of the details of the commandment are [all found] in the second chapter of Bava Metzia .

תניא היורד לנכסי שבויים אין מוציאין אותם מידו ולא עוד אלא אפילו שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר ואלו הן נכסי שבויים הרי שנשבה אחיו או אביו או אחד מן המורישין והלכו להם למדינת הים ושמעו בהן שמתו היורד לנכסי נטושים מוציאין אותם מידו ואלו הן נכסי נטושין הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן והלכו להן למדינת הים ולא שמעו בהן שמתו וקפץ וירד לתוך הנחלה אמר רבן שמעון בן גמליאל שמעתי שהנטושים כשבויים היורד לנכסי רטושין מוציאין אותו מידו ואלו הן נכסי רטושין הרי שהיה אחיו או אביו או אחד מן המורישין כאן ואין ידוע להיכן הלכו מאי שנא הנך דקרו להו נטושים ומאי שנא הני דקרו להו רטושים (דף לט.) נטושים דבעל כרחם דכתיב (שמות כ״ג:י״א) והשביעית תשמטנה ונטשתה רטושים דמדעתן דכתיב (הושע י׳:י״ד) אם על בנים רוטשה

כיצד המוצא מציאה במקום שישראל מצוים שם חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים ואפי' העיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל או אפי' רובה עכו"ם והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר אבל אם רוב העיר עכו"ם או אפי' רובה ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם עכו"ם אינו חייב אפי' אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סי' שודאי נתייאשו הבעלים וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו וכמו שיתבאר: הגה וע"ל סי' רס"ב ס"ג וי"א דאם אבד ספרים לא מייאש מינייהו אפי' במקום שרובה עכו"ם (הגהות מרדכי דב"מ):

המוצא אבידה שמתבייש להשיבה. ובו ג סעיפים: מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב ליטפל בהם ואומד דעתו אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו ואם לא היה מוחל על כבודו אפי' היו שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר: היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר ומצאן בעיר אינו חייב להחזיר מצאם בשדה חייב להחזיר עד שיגיעו לרשות הבעלים ואע"פ שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך (וי"א דלא יחזיר בעיר אלא יכניסה מן השדה לעיר ויניחנה) (טור בשם הרא"ש) וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב ליטפל בה ולהחזירה אע"פ שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה: ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום ואע"פ שאינה לפי כבודו: הגה ויש חולקין ואוסרין להחזיר הואיל ואינו לפי כבודו אלא אם רוצה ליכנס לפנים מן השורה ישלם מכיסו (טור בשם הרא"ש סי' רע"ב):

אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו או בקשריו או במנינו או במדתו או במשקלו אבל אם אין בו שום סימן אפי' במקומו כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל הרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר כיון שנתייאשו בעליו ואם לא צריך להחזיר אע"פ שנתייאש אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש: מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו כגון שאמרו וי לחסרון כיס אפי' יש בו סימן הוא של מוצאו וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפי' יש סימן בגופו או במקומו: הגה הא דאמרינן דכשאמר וי לחסרון כיס הוי יאוש היינו באבידה וכיוצא בזה אבל מי שיש לו חוב אצל עכו"ם שמסתמא אינו ייאוש אע"פ שאמר וי לחסרון כיס לא הוי ייאוש דהואיל שכל חוב הוי ספק אי משתלם אי לא מספיקא אמר כך ולא גמר ומייאש (מהרי"ק שורש ד'): לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהם סימן לא בקשרים ולא במנינם וחתיכות של בשר שאין בהם סימן ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינם צבועים ואניצי פשתן הרי אלו שלו שבכל אלו מסתמא הרגישו הבעלים בנפילתם וכיון שאין בהם סימן מתייאש:

כבר עבר על לא תוכל להתעלם כו' והרמב"ם פי"א מה' מלוה דין ו' והסמ"ג לאוין קנ"ט כתבו ואע"פ שהחזיר' לאחר יאוש מתנה היא זו וכבר עבר על האיסורי' וכן העלה הרמב"ן בס' המלחמות פ' אלו מציאות דאע"פ שהחזירה עובר בכולן וכן משמע פשט לשון הלכות גדולות והרי"ף ונוסח' ש"ס דילן ע"ש: אינו חייב להחזיר כו' מרדכי פ' אלו מציאות בשם ראבי' וז"ל אגודה פ' אלו מציאות וכן אנו נוהגים להחזיר וכ"פ ראבי"ה וראב"ן דכייפינן להחזיר היכא דהמוצא עשיר עכ"ל וכ"מ בראב"ן דצ"ג ע"ג ע"ש:

אמנם יש מקום עיון בהא דאמרו ר"פ א"מ אתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש רבא אמר הוי יאוש כו' בדבר שיש בו סי' כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואע"ג דמייאש לבסוף לא הוי יאוש דכי אתי לידי' באיסור' אתי לידי' דליכי ידע דנפל לא מייאש כו' כי פליגי בדבר שאין בו סי' אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיני' רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפל מיני' מייאש כו' ולפמ"ש הגאון והרמב"ן דאבידה שנטלה ע"מ שלא להשיבה נקנה הוא ביאוש כיון דלאו באיסור' אתי לידי' וידו כיד בעלים נמי לא הוי כיון דנטלה שלא להשיבה א"כ הא דאמרו בדבר שיש בו סי' כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש אע"ג דמייאש לבסוף אם נטלה ע"מ לגוזל' ולא להשיב' א"כ כי מייאש מיני' לבסוף נקנה היא ביאוש. ואם נטלה ע"מ להשיבה א"כ אפי' נתייאש מרי' מיני' מקמי דתיתי לידי' נמי לא קני לה כיון דלא נתכוין לקנות' אלא להשיבה לבעלים. ונראה דנהי דלא קני לה כשנטלה להשיבה כיון דלא נתכוין לקנות' מצי קני לה אח"כ כיון דכבר נתייאש מארי' מיני' וידו כיד הבעלים לא הוי אלא היכא שנטלה ע"מ להשיב' קודם יאוש דהוי לי' שומר אבידה והוי לי' שומר שכר של הבעלים ה"ל ידו כידו אבל כי מטא לידי' אחר יאוש דאין שומר אבידה כלל כיון דלא נתחייב כלל בהשבה א"כ נהי דלא קנה בשעת הגבהה משום דלא נתכוין לקנות' מצי קני לה אח"כ בעת שירצה כמ"ש ומשום מגבי' מציאה לחבירו נמי לא הוי דלא מיירי שנתכוין להגבי' לזכות לבעלים אלא שנטלה שלא יזכה הוא בה אלא להשיבה ליד הבעלים אבל לא בתורת זכי' לבעלים וכמ"ש וכן כי פליגי ביאוש שלא מדעת נמי מיירי כי האי גוונ' שנוטל' ע"מ להשיב' דלמאן דאמר לא הוי יאוש כי נטלה ע"מ להשיב' צריך להחזירו לבעלים כיון דנתחייב בהשבה וה"ל שומר אבידה וידו כיד הבעלים וא"כ אפי' מייאש מארי' מיני' אח"כ ל"מ כיון דידו כיד הבעלים ולמאן דאמר הוי יאוש כי נטלה ע"מ להשיבה יוכל לזכות בו אח"כ כשירצה דלא הוי עלה שומר אבידה כלל כיון דיאוש שלא מדעת הוי יאוש לא מתחייב בהשבה וכמ"ש אבל בנטלה ע"מ לגוזלה ולזכות לעצמו לא מצי מיירי דא"כ אפי' בדבר שיש בו סי' נמי קני לה כי מייאש מארי' מיני' אח"כ והא דאמרו באיסור' אתי לידי' היינו דאתי לידי' בשעת איסור והוי ידו כיד הבעלים וכמ"ש הריטב"א ודוק:

נטל את האבדה ע"מ לגוזלה ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה עובר בעשה דהשב תשיבם ועובר בשני לאוין בלאו דלא תגזול ובלאו דלא תוכל להתעלם ואפילו אם יחזירנה אח"כ כבר עבר על לאו דלא תוכל להתעלם וצריך תשובה אבל הלאו דלא תגזול והעשה דהשב תשיבם תיקן בחזירתה להבעלים דלאו דלא תגזול הוא ניתק לעשה כדכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל וכן העשה דהשב תשיבם דהרי השיבה אבל הלאו דלא תוכל להתעלם אינו אלא בשעה שאינו נוטלה להחזירה וכיון שנטלה כדי לגוזלה הרי עבר וא"א לתקנו ויש מרבותינו דס"ל דלא תיקן גם הלאו דלא תגזול ואת העשה דהשב תשיבם ומה שנתנה לו עתה אינה אלא כמתנה בעלמא וטעמייהו דהנה בחפץ זה יש שני איסורים איסור גזילה ואיסור אבידה וזה שנטלה ע"מ לגוזלה הוי לענין אבידה כמונחת בקרקע כיון שלא נטלה להשיבה וכשנתייאשו הבעלים ממנה קנה אותה ביאוש ככל אבידות הנמצאות אחר יאוש ואף על גב דאבידה שבאה לידו קודם יאוש אינו מועיל היאוש אח"כ כמ"ש בסי' רס"ב זהו מפני שנחשב כשומרו של בעל האבידה ולכן אינו מועיל יאוש הבעלים כיון שהשומר עומד במקומו והשומר לא נתייאש והוי יאושו כיאוש טעות אבל כשנטלה ע"מ לגוזלה נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה [רמב"ן בשם גאון וש"ך ומתורץ קושית הקצה"ח וענה"מ ודו"ק]: ואם נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אינו עובר אלא משום עשה דהשב תשיבם אבל בלאו דגזל לא עבר דגזל לא מקרי אלא כשנוטלה בשעת נטילה לגוזלה כענין ויגזול את החנית מיד המצרי דבניהו בן יהוידע ואם המתין עד אחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום לאו דלא תוכל להתעלם ואע"פ שאמרנו שהרואה אבידה והעלים עין ולא נטלה עובר גם בעשה זהו כשהלך ממנה והניחה אבל זה שהמתין היה ביכלתו עדיין לקיים העשה וכשנתייאשו הבעלים ועברה העשה לא מחמתו עברה אלא מחמת היאוש אבל על לא תוכל להתעלם עבר בזה שהיה דעתו להמתין [ע' נמק"י וט"ז]: מתנאי האבידה שתהא מונחת במקום שהוא חייב להשיב משם כגון במקום שישראל מצוים שם ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ויתבאר בסי' ר"ס ושתהא בענין שמוכח שהיא אבידה ויתבאר בסי' רס"א ובמקום שראוי להסתפק בה שהיא אבידה ושלא נתייאש ממנה ושאינה אבידה מדעת כמו המשליך כיס לרה"ר ויתבאר שם ושיהיה בה שוה פרוטה ושיש סימן בגופה או במקומה ויתבאר בסי' רס"ב ושיהיה מטפל בה אם היתה שלו לאפוקי אם הטיפול אינו לפי כבוד המוצא ויתבאר בסי' רס"ג ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו ויתבאר בסי' רס"ו ואם חסר אחת מכל הפרטים אינו חייב להשיב:

והנה לפמ"ש הש"ך בסי' שנ"ח לחלוק על דברי תוס' שכתבו בפ' א"מ דאסור ליטול משל חבירו בלי ידיעה אע"ג דידוע לו שמא יקפיד ומשום דה"ל יאוש שלא מדעת ובש"ך העלה דמותר ומשום דיאוש שלא מדעת שאני דגם בתר דידע דנפל לא הי' מתייאש אלו הי' ידע מקום האבידה. והא דמדמה בש"ס טומאה ותרומה התם טעמא אחריני משום דלענין תרומה וטומאה בעינן ידיעה ממש ע"ש וא"כ היכ' דליקט לעצמו אין בזה משום גזל כיון דרשאי ליקח לעצמו היכ' דידוע דניחא ליה ולא אמרינן בזה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אפי' היכ' דליכ' משום ניחות' דמצוה ובש"ס דמדמה לה ליאוש שלא מדעת אינה אלא היכ' דליקט לתרום תרומה על של בעה"ב דבזה בעינן ידיעה ממש וכמ"ש הש"ך דתרומה וטומאה בעינן ידיע' ממש ובליקט לתרום לבה"ב ה"ל ניחות' דמצוה ולא בעינן ידיעה מדעת. וא"כ נראה דגבי תרומה והקדש סגי נמי ביאוש שלא מדעת כיון דעיקר הקנין הוא שינוי השם אלא שלא יהיו בעלים מרדפין אחריו דכל זמן שרודפין אין מקום לשמו שקרא לה וכיון דלכי מתיידע לי' ודאי מייאש ולא ירדוף אחריו וניח' ליה בשינוי שמו א"כ ממילא קני לה בשינוי שם ומש"ה היכ' שליקט לעצמו ועשאן תרומה על פירות שלו קני לה בשינוי שם כיון דניח' ליה. וע' תו' ר"פ לולב הגזול ד"ה כי גזזי אוונכרי ז"ל וא"ת האי יאוש שלא מדעת הוא כו' י"ל דלא מקרי יאוש שלא מדעת אלא היכא דבא לידו קודם שידעו הבעלים שנאבד אבל הכא ידעו הבעלים ונתייאשו מקודם אלא דאין יאוש לקרקע ע"ש והתם עיקר הקנין ביאוש לכשיתלשו ואע"ג דלא ידע מתלישתן מהני ליה וא"כ נראה דמכ"ש בגנב וגזלן שתרומתן תרומה והקדשן הקדש ע"י שינוי השם עיקר הקנין והיאוש אינו אלא שלא ירדפו הבעלים דכל זמן שמרדפין ליכא מקום לשמו כלל וכיון דידוע דניחא ליה סגי לה ביאוש שלא מדעת שיחול שינוי שמו וא"כ ממילא קונה בשינוי השם וכמ"ש וא"כ ניחא הך דליקט לעצמו ודוק:

להשיב אבידה לבעלים וכו'. דינים אלו מבוארים בר"מ בהלכות גזילה ואבידה מפי"א עד סוף הלכה ובש"ע חוה"מ בה' אבידה ומציאה ולכתוב בזה צריך חיבור מיוחד:

כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעלי' הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטלה והוי דבר שאין בו סימן הרי איבד ממון חבירו שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו ואם היה דבר שיש בו סימן ה"ז הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה אפי' נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח ה"ז לא יגע בו ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו וכל דבר שיש בו סימן בין ספק הנחה בין בדרך נפילה בין ברה"י בין בר"ה חייב להכריז:

מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו כגון שאמרו וי לחסרון כיס אפילו יש בו סימן הרי הוא של מוצאו כשבא לידו אחר יאוש וכן המוצא דבר שמוכיח שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונמצא במקום שאינו משתמר ודאי נתייאשו הבעלים והרי הוא של המוצא אפילו יש סימן בגופו או במקומו וזה שאמרנו דכשאמר וי לחסרון כיס הוי יאוש אין זה אלא באבידה וכיוצא בזה דגם מן הסתם יש לומר דאתייאש אבל מי שיש לו חוב שקשה לגבותו אף שאמר וי לחסרון כיס אין זה יאוש דמספק אמר כך ולא שמתייאש בבירור וכמ"ש בר"ס צ"ח ע"ש מיהו בחוב שהיאוש הוא גם מן הסתם כמו אנס שהיה חייב לישראל ומת ונתייאש שאמר וי לחסרון כיס הוי יאוש ואע"פ שבמשך הזמן נתגלגל הדבר שביכלתו לגבות הוי יאוש [וא"ש מ"ש בסי' קס"ג סעי' י"ב]: כבר נתבאר דאבידה שבא ליד המוצא קודם יאוש צריך להחזירה אף כשנתייאש אח"כ דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ויש בזה שאלה כיון דיאוש הוי כהפקר למה לא יקנה המוצא אף כשהוא בידו והרי זוכה מן ההפקר ומזה דקדקו רבותינו דיאוש אינו כהפקר גמור [תוס' ב"ק ס"ו]. בודאי כן הוא דהפקר מפקיר האדם את הדבר מדעתו ומרצונו ואינו יכול להפקיר רק דבר שברשות אבל דבר שאינו ברשותו לא יחול ההפקר ויאוש הוא להיפך שמפני האונס הוא מסתלק מדבר שאינו ברשותו ובירושלמי למדו דיאוש קונה מדכתיב אשר תאבד ממנו דדוקא שרק ממנו אבוד וביד אחר נמצאת חייב להחזיר אבל יאוש בעלים שאבוד ממנו מפני היאוש וגם אבוד מכל אדם שעדיין לא בא ליד המוצא ה"ז של המוצא וממילא מבואר מזה דכשבא ליד המוצא לפני יאוש לא קנה דהא בעת שהיא אבודה ממנו אינה אבודה מיד כל אדם ומ"ש אינו אבוד ומצוי כלומר אינו אבוד ואינו מצוי [זהו פי' הירושלמי פ"ש דב"מ וזהו כוונת רש"י בב"ק ס"ו. ד"ה מוצא אבידה וב"מ כ"ב:]: ויש מהגדולים שאמרו דכיון דיאוש לא דמי להפקר אין האבידה יוצא מרשות הבעלים עד שבאה ליד המוצא ואף על גב דבהפקר מיד כשהפקירה יוצאה מרשותו ואם רצונו לזכות בהפקרו קודם שאחר זכה בו צריך לעשות מעשה לקנותה ובראייה בעלמא לא יקנה אבל ביאוש אע"פ שאמר וי לחסרון כיס אינה יוצאה מרשותו עד שבאה ליד המוצא ואם הבעלים ראו את האבידה אחר היאוש רק קודם שבאה ליד המוצא זכה בה בראייתו בלבד ודברי טעם הן דכיון דיאוש הוא ע"י אונס כיון שעבר האונס אחרי שראה חפצו עבר היאוש ועוד י"ל דיאוש הוי כעין סילוק ומחילה לכל מי שימצא וכשמצא אח"כ נתגלה שהיתה מחילה בטעות [וראי' ממ"ש בגמ' שם יתמי לאו בני מחילה וענה"מ וקצה"ח סי' ת"ו]:

בשנת תרט"ו י"ג תשרי הקשה אותי מופלג אחד מסטריזוב בהא דאמרו בסוכה דף למ"ד אף גזול לית ליה תקנתא ופירש"י אפי' ביאוש דשמעינן ליה דמייאש והקשה למה כתב רש"י דאף דאשמעיניה דמייאש וע"ז רצה לחדש דהרי התוס' הקשו דר"י ס"ל בב"ק דף ס"ח דייאוש לא קני ולכך רצה לחלק דר"י מיירי ביאוש סתמא בזה יאוש לא קנה אבל ביאוש בפירוש קנה לר"י והשבתי דאף לדבריו באמת צ"ב למה בסתם יאוש ל"מ ואיך נוכל לחייבו מספק דלמא נתיאש ושוב אינו חייב בדו"ה לר"י וצ"ל כיון דאמרינן בב"ב דף מ"ד ניהו דמייאש מגופיה מדמיו לא קא מייאש וא"כ אין הספק רק על גוף החפץ וגוף החפץ ודאי דהבעלים מוחזקים ואמרי' דלא נתייאש וממילא שוב חייב בדו"ה ולפ"ז לענין לולב הגזול שפיר כל שספק אם נתייאש שוב מהראוי שיצא בו ידי מצוה לפמ"ש הה"מ דבספק גזל מועיל שינוי כ"ד וה"ה יאוש כל שספק הוא ויש לפקפק בזה אך גוף דבריו תמוהין דא"כ ר"י דאמר ל"ש לפני יאוש ל"ש לאחר יאוש חייב הי' לו לחלק דוקא בסתמא אבל ביאוש בפירוש קני ופטור מדו"ה ובגוף קושיתו אני מוסיף לתמוה דהרי לרשב"י דהוא סתם ר"ש דבמשנה ועיין רש"י ריש שבועות הא לדידיה ס"ל לעולא דבסתם פליגי ר"ש ורבנן אבל בידוע ד"ה קני ואף לרבה דאמר דבידוע נמי מחלוקת אבל עכ"פ בסתם ג"כ פליגי וס"ל לר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים כמבואר בש"ס דף קי"ד בב"ק ובקידושין דף נ"ב ובש"ך חו"מ סימן שנ"ח וא"כ עכ"פ גם בסתם ס"ל לר"ש דיאוש קני אבל הדבר פשוט דרש"י הוצרך לפרש כן דאל"כ יקשה הא לא הוה גזול דומיא דפסח דהא אית ליה תקנתא ביאוש בבירור ולכך כתב רש"י דאף בגזול ובידוע שנתייאש אפ"ה לא מועיל ולכך דקדק רש"י וציין אף גזול ולא ציין על לאחר יאוש והיינו דלענין יאוש אף בסתם הוה יאוש רק לענין מצוה הבאה בעבירה אין מועיל אף בשמעיניה דמייאש וז"ב ופשוט והנה בהא דנחלקו ר"י ור"ל בב"ק דף ס"ח אי חיובי' לפני יאוש ולאחר יאוש דר"י ס"ל בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש ור"ל ס"ל חיובי' לפני יאוש אבל לאחר יאוש פטור דשלו הוא מוכר והיא תימא לפע"ד דר"ל ס"ל בב"ק דף ע"ז ע"ב בהמוכר טריפה דפטור דכתיב וטבחו או מכרו כל דליתא בטביחה ליתא במכירה ולפ"ז קשה לר"ל היאך חייב קודם יאוש הא לא אהני מעשיו ולא הוה דומיא דטביחה וכדאמר רב ששת שם ע"א דבשלמא לר"י ל"ק דהוא ס"ל דהמוכר טריפה חייב אף דלא הוה דומיא דטביחה וא"כ גם כאן לא בעי דומיא דטביחה אבל ר"ל לשיטתו קשה וצ"ל דמכאן ראיה ברורה למ"ש הפ"י בכמה מקומות בקידושין דל"ש לומר דלכל מילי מקשינן רק במה דמסתבר טעמיה וא"כ בשלמא לענין טריפה שפיר ס"ל דכל דפטור בטביחה פטור במכירה אבל ביאוש דכל דקני ביאוש שוב א"א לחייבו וע"כ ל"ש לאקושי לטביחה וזה דאמר ר"ל דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר והיינו דבזה אדרבא שוה לטביחה דכמו דשלו הוא טובח ול"ש לחייבו כמו כן במכירה. והנה בגוף קושית התוס' דמוכח דלר"י יאוש לא קנה דאל"כ היאך חייב לאחר יאוש הא שלו הוא קנה וכתבו ראיה כדדייק לעיל ר"ש אמלתיה דרב לכאורה תמוה דבאמת צ"ב מה דייק ר"ש דשלו הוא מוכר ולדמא מיירי דמייאש לאחר מכירה ונמצא דבעת המכירה לא הוה עדן שלו רק שאח"כ כשנתייאש שפיר מקרי נשתרש בחטא שהרי קנאו למפרע ואהני מעשיו דשינוי רשות קודם יאוש ג"כ מהני אך זה אינו דהרי אם נימא דמכרו קודם יאוש ל"מ אם כן למה יתחייב על המכירה כיון דבשעת שמכר לא הוה שלו ולא נשתרש בחטא ולאחר שנתייאש שוב ממנ"פ אם נימא דהועיל למפרע שוב לא יתחייב דהוה שלו ואם לא תחשבו לשלו בעת המכירה א"כ לא נשתרש בחטא אבל לר"י דס"ל בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש חייב אם כן אין ראיה דלעולם כל דמכר לאחר יאוש אינו חייב שהרי שלו הוא מוכר רק במכר ואח"כ נתייאש שפיר חייב אף דנתייאש אח"כ דלא אמרינן דלמפרע הוא שלו ורק חיובו מפני ששנה בחטא אך נראה דהרי ר' יוחנן ס"ל בב"ק דף קט"ו דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קנה ע"ש אליבא דר"ז וא"כ ל"מ לאחר יאוש כלל ושפיר הקשו ובזה מיושב קושית הכ"ת שהקשה על התוס' דלמה הוצרכו לדייק דאל"כ שלו הוא מוכר כדדייק ר"ש אליבא דרב ול"ק בפשיטות דהא ר"ל באמת נחלק על ר"י דלאחר יאוש שלו הוא מוכר ש"מ דר"י ס"ל דיאוש ל"ק ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אין ראיה מזה דיש לומר דר"י ס"ל דשינוי רשות ואח"כ יאוש מועיל ור"ל לא ס"ל כן ולזה אמר כמו דדייק ר"ש לעיל לרב ואי נימא דמשכחת לה בשינוי רשות ואח"כ יאוש א"כ שפיר י"ל דרב ס"ל דבאמת מיירי בשינוי רשות ואח"כ יאוש וא"ל דא"כ הוה כלפני יאוש דז"א דבאמת קודם יאוש כלל ל"ש נשתרש בחטא אבל כל דהוה יאוש לאחר שינוי רשות עכ"פ מקרי נשתרש בחטא וא"כ ע"כ דלא מסתבר לומר כן וה"ה לר"י ובזה מיושב מה דדייק הכ"ת דלמה הקשו הקושיא שני' דל"ק רק לר"ז והיא קושיא חלושה ולפמ"ש אתי שפיר דל"ק הקושיא ראשונה רק לר"ז וכמ"ש ודו"ק היטב.

ראיתי בספר תרומת הכרי לאחי הקצה"ח שבסי' רס"ב האריך וחקר אי מועיל ביאוש חזרה קודם שזכה בו אדם והביא בשם אחיו הקצה"ח ראי' דיאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה דאל"כ יקשה בהא דמקשה בב"ק ואי אמרת יאוש קונה אמאי אומר לו הרי שלך לפניך הא מכי מטא זמן איסורא איאושי קא מייאש ומשני לפי שזה אינו רוצה לקנות ולפ"ז יקשה דהא מ"מ כל שזה ייאש עצמו נפיק מרשותו אף שלא אתי לרשות זוכה וא"כ היאך יוכל לומר הרי שלך לפניך וע"ש דל"מ יאוש עד דאתי לרשות זוכה ע"ש ולפענ"ד יש ליישב דבאמת יאוש לענין מציאה יש לומר דלא בעי אתי לרשות זוכה רק בגזלן דבאמת אינו יאוש גמור שהרי אינו מתייאש רק לגבי הגזלן ועיין בתוס' ב"ק דף ס"ט ד"ה כל וא"כ כל שזה אינו רוצה לקנות א"כ שוב לא שייך לומר דיצא מרשות בעלים דהא לא הוה יאוש לכל רק לגבי הגזלן וכל שזה אינו רוצה לקנות שוב לא יצא מרשות בעלים וז"ב כשמש דיש חילוק בין יאוש דמציאה ליאוש דגזילה וגניבה. ובזה יש ליישב מה שהקשה שם דאי נימא דבעי אתי לרשות זוכה אמאי מציאת חשו"ק אינו רק מדרבנן והגוזל ממנו אינו חייב רק מפני דרכי שלום והא כיון של"מ יאוש רק באתי ליד הזוכה א"כ הו"ל כדעת אחרת מקנה דמועיל אף בקטן והקצה"ח א"ל שלא ידע מה להשיב ולפמ"ש אתי שפיר דבמציאה ודאי לא בעי שיזכה בו אחר אבל בגזילה בעינן שיזכה בו אחר וכמ"ש ודו"ק. וראיתי במקור חיים סי' תמ"ח שכתב ג"כ דיאוש אינו כהפקר ובעי דאתי לרשות זוכה ובזה פירש דברי התוס' ב"ק דף ס"ו ד"ה כיון שכתבו דיאוש אינו כהפקר דאל"כ אפילו בתר דאתי לידי' באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר וביאר הטעם כיון דנימא דיאוש הוה כהפקר א"כ לא בעי עד דאתי לרשות זוכה א"כ מה חילוק יש בין בא לידו בהיתר בין אתי לידי' באיסורא דניהו דבאיסורא לא זכה ביה הזוכה אבל מכל מקום יצא מרשות הבעלים וא"כ א"י לתבוע גוף החפץ רק דמים יוכל לתבוע ע"ש שהאריך ולפמ"ש שוב ל"ק קושית התוס' דבשלמא באתי לידי' בהיתרא שפיר מועיל יאוש ויצא מרשות בעלים אף דלא זכה בו הקונה אבל באתי לידי' באיסורא צריך שיזכה בו מי שזכה דאל"כ לא הוה יאוש וז"ב כשמש. והנה בתרומת הכרי הקשה בהא דאמרו בגיטין דף נ"ג ע"ב אי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק אמאי אמר הרי שלך לפניך והא הוה שינוי ואסיק בתיובתא ואמאי לא משני כדמשני בב"ק דזה אינו רוצה לקנות וכמו ביאוש דאמרינן דלא נקנה לו כל היכא דלא רצה לקנות ה"ה ע"י שינוי. ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דזה לא קנה מכל מקום יצא מרשות בעלים והוה אינו שלו ואיך יוכל לומר הרי שלך לפניך וכאן לא שייך לומר דלא יצא מרשות בעלים דהרי באמת יצא מרשות בעלים דהא נשתנה ודו"ק. והנה היש"ש פרק הגוזל חידש דבשומר אינו יכול לומר הרי שלך לפניך דהא קיבל שמירה דדוקא בגזלן יכול לומר הרי שלך לפניך דלא קיבל שמירה והש"ך סי' שס"ג השיג עליו דא"כ מה אמרו בב"ק דף צ"ח מאן תנא דאמר משנגמר דינו אין עד שלא נגמר דינו לא רבנן וקתני חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ור"ח אמר אי משכחת להו לא תימא להו ולא מידי ומה ראיה מגזלן לשומר דלמא שאני שומר ועיין שער המלך הלכות חובל ומזיק פ"ז שהאריך בזה וגם הקשה מתחלת הסוגיא דאמרו מאן תנא ר"י הוא והוצרך ר"ח למימר דפליגי בגומרין דינו ולמה לא אמר בפשיטות דאפילו כרבנן אתיא דשאני גזלן משומר וכבר כתבתי בזה הרבה דברים. וכעת נראה דבר חדש דהנה באמת התוס' בב"ק דף נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא כתבו דלענין כחשא דהדרא ופירות שהרקיבו גזלן קיל משומר דגזלן אומר הרי שלך לפניך דלא חשיב שינוי משא"כ שומר וכבר האריך בזה השעה"מ שם דמשמע כן מדברי התוס' אבל הקשה על דברי התוס' גופא דא"כ למה לא משני בפשיטות דאתיא כרבנן ושאני שומר אך נראה דלפמ"ש התוס' שם דסברא היא דגזלן נכנס תחת הבעלים ונתחייב בשמירתן לפי שאין הבעלים יכולין לשמור נתחייב הגזלן בשמירה ולפ"ז לענין חמץ בפסח דהנגזל אינו עובר על ב"י דלא יכול למכור ולא לבטל רק הגזלן עובר על ב"י א"כ שוב הגזלן נכנס תחת הבעלים וחייב בשמירתן וא"כ גם גזלן דינו כשומר ואיך יוכל לומר הרי שלך לפניך כיון דהגזלן הוציאו מרשותן ונתחייב בשמירה ולמה לא מכר החמץ וע"כ משום דגם שומר יכול לומר הרי שלך לפניך ושפיר דייק דלא כר"ח והש"ס הוצרך לחלק דנחלקו בגומרין דינו של שור.

מותר להכריז בשבת על אבידה אפילו היא דבר שאסור לטלטלו: הגה ומותר להתיר חרמי צבור בשבת אע"פ שאינו לצורך שבת הואיל והוא יום כנופיא לרבים הוי כעסקי רבים דשרי לדבר בם (אגור) אבל אין מחרימין בשבת כ"א מדבר שהוא לצורך שבת (אגודה פכ"ג):

(קע) שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות גזלה ואבדה וז"ל מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לרשות בעלים ואעפ"י שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך ובעיא היא בפרק אלו מציאות וסלקא בתיקו ואמאי אזיל בה לחומרא כיון דהוי ספק בממונא: תשובה אם אין לך עליו קושיא אלא זו זו אינה קושיא דספיקא דאורייתא הוא דאמרה תורה לא תוכל להתעלם השב תשיבם וקא מספקא לן אי הוי זקן בכלל או לא ומשום הכי פסק לחומרא אלא אדרבא יש קושיא על אותם שפסקו להקל ולא יחזיר ועדיין אבאר זה בעה"י. אבל יש קושיא על דברי הרב ז"ל הוא מה שתמה הר"ן ז"ל הכישה נתחייב בה. פרש"י ז"ל הואיל והתחיל להחזיר נתחייב בהשבה גמורה ולפי זה ה"ה לכלים דטעמא דמלתא כיון שהתחיל במצוה גומרה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' גזלה ואבידה ויש לתמוה עליהם ז"ל משום דבפרק הספינה משמע דלא אמר רבא הכי אלא בבעלי חיים משום דאנקטינהו נגרי ברייתא עכ"ל. ואנן גברא רבה חזינא ותמיהא לא חזינא דמאן לימא לן דדוקא בבעלי חיים פשיטא ליה לרבא משום דאנקטינהו נגרי ברייתא אבל בשאר כלים מספקא ליה משום דכיון דהתחיל במצוה גומרה ואנן פסקינן לחומרא מטעמא דאמרן דאי מפשט פשיטא ליה אמאי מסקינן לה בתיקו נפשוט דדוקא בבעלי חיים אבל בשאר כלים לא. וכ"ת משום דלא בעי למפשט מדברי אמורא מ"מ הו"ל לתלמודא לפרושי דבעיין לא שייכא אליבא דרבא אלא מאי אית לך למימר דלא ידעינן בכלים מאי דעתיה דרבא אי מספקא ליה או פשיטא ליה דלא יחזיר: