מפרשי הפרשה
כי תצא
Parshas Ki Teitzei
Deuteronomy
10 commentaries
רבינו בחיי
Rabbeinu Bahya, Devarim 21:10
כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃
Q — The pasuk says ונתנו ה' אלקיך בידך — him, singular. But you are going to war against a nation, multiple enemies. Why singular?
A — Rabbeinu Bachya gives two layered answers. First reading: all enemies, however numerous, are functionally a single entity from the perspective of the Defender — they collectively act as one will against you, and Hashem hands them over as one. Second reading, and this is the deeper RBB: the singular refers to the upper koach of the enemy nation — the shar above that supplies it with metaphysical strength. The pasuk is announcing that the war happens on two registers simultaneously. ונתנו — he, the angelic sar, singular — is delivered into your hand on the upper plane. ושבית שביו — his (sing.) captives — the human soldiers below are then captured on the lower plane. Every milchama is therefore really a double engagement: the visible armies fight on earth, while their sponsoring shar is being neutralized in shamayim. The grammar's singular אויב is not careless; it is the upper member of the pair, whose defeat above is the precondition for the captivity below.
כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו. היה לו לומר ונתנם, אבל הכונה כאיש אחד. או ירמוז ונתנו על הכח שלהם למעלה, ושבית שביו למטה.
אבן עזרא
Ibn Ezra on Deuteronomy 21:49
כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיִסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃
Q — The parsha of ben sorer u'moreh sits adjacent to the parsha of eshet yefat to'ar. Is the placement merely organizational, or does it teach something substantive about the cause-and-effect chain that produces a rebellious child?
A — For Ibn Ezra the adjacency is causal — the mother shapes the child decisively, and an "אשת יפת תאר" may produce a "בן סורר ומורה." He brings two cryptic proofs, captured in the phrase "והעד: 'ושם אמו', והרמז שרמזתי בבני אהרן." (1) The מקלל (Vayikra 24:10-11) is identified not just as the son of an Egyptian father but as "בן האשה הישראלית... ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן" — the unusual recording of the mother's name signals that the source of the cursing-son's corruption was maternal. Bad mother → bad son. (2) The contrasting positive proof: Aharon's selection for kehunat olam is traced (Shemot 6:23, 28:1) to his marriage to Elisheva sister of Nachshon Nasi of Yehudah — and Ibn Ezra explicitly states there "הזכיר אחות נחשון בעבור סוד הכהונה" and "תבואת הזרע תשתנה בהשתנות המקומות, על כן נבחרו בני אהרן לכהנת עולם." Good mother → good son, with a dynasty's worth of consequence. The two cases bracket the principle: maternal influence is decisive. And the adjacent placement of yefat to'ar before ben sorer u'moreh warns the father who is following his desires — that there is a downstream cost to whom he marries, paid in the next generation's rebellion. A peshat of pedagogical biology embedded in the parshiyot's order.
ונסמכה זו הפרשה בעבור אשת יפת תאר, והעד: 'ושם אמו', והרמז שרמזתי בבני אהרן.
משך חכמה
Meshekh Chokhmah, Ki Tetze:20
לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ׃
Q — Why does Mishpatim call the animal's owner "אויבך" / "שונאך" while Ki Teitzei calls him "אחיך"?
A — Mishpatim was BEFORE chet ha'egel — when all Israel were "ממלכת כהנים וגוי קדוש" and sin was rare; a sinner was an exception, and seeing one sin generated legitimate hatred. After the egel, sins multiplied — so anyone who sees his fellow sin must search his own deeds and will find his own faults; hatred of the sinner is now reserved only for the truly perfectly righteous ("בני עליה והם מועטים"), and for nearly everyone else the sinner is "אחיך" — an equal in need of love.
וזה היה קודם העגל, אשר היו כולם 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', אז היה שרי לשנויי אם ראה בו עבירה. לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעונות — אם יראה אדם בחבירו חטא, אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה.
אור החיים
Or HaChaim on Deuteronomy 22:1
לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ׃
Q — What deeper meaning does Or HaChaim find in the mitzvah of returning a lost object (hashavat aveidah)?
A — He reads it as alluding to returning a different kind of lost object — restoring the estranged ('הנדחים') to beneath the wings of the Shechinah. The parsha details the obligation of rebuke (תוכחה) that the righteous ('בני אל חי, צדיקי עולם') must perform for God's people. These tzaddikim, for their exalted level, are called 'brothers' (אחיך) to God — a title reserved for those especially close and cleaving to Him, like Rabbi Akiva and his colleagues. The doubled 'השב תשיבם' teaches that one first returns the lost person to the good path, and only then, ultimately, to our Father in Heaven — the path back to God passes first through doing good.
לא תראה את שור וגו' פרשה זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות, שצריכין בני אל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה', והן אלה צדיקים יקראו לצד מעלתם אחים... וכפל לומר 'השב תשיבם', נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב (ואחר כך אל אבינו שבשמים).
ספורנו
Sforno on Deuteronomy 22:2
Q — Why does שילוח הקן — a seemingly minor procedural mitzvah — earn the same reward as כיבוד אב ואם — אריכות ימים? What is so weighty about sending away a mother bird?
A — For Sforno, the disproportion vanishes once you see what the mitzvah is structurally doing. The wild birds whose eggs are taken are הפקר — communal property, available to anyone. Hunting the mother along with the eggs (or chicks) would deplete the wild bird population — to everyone's loss. Sending away the mother preserves her egg-laying capacity for future seasons. So even this minor ritual contains a quiet act of gemilus chasadim toward an unnamed public — a small but real chesed "להמון." That's the Torah's chiddush about reward: "אפילו בזה הקצת של גמילות חסדים יהיה אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא." Reward isn't proportional to the ritual complexity of a mitzvah, but to the chesed embedded in it.
למען ייטב לך והארכת ימים. הנה בענין שילוח הקן יש איזה גמילות חסד להמון שלא להשחית זרע עופות השדה שהם הפקר וזה בשילוח האם. אמר שאפילו בזה הקצת של גמילות חסדים יהיה אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.
כלי יקר
Kli Yakar on Deuteronomy 23:22
כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֙דֶר֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תְאַחֵ֖ר לְשַׁלְּמ֑וֹ כִּֽי־דָרֹ֨שׁ יִדְרְשֶׁ֜נּוּ יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃
Q — Why is there both a warning against delaying a vow ('לא תאחר לשלמו') and a warning against vowing in the first place ('וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא')? What is the unifying theme?
A — Kli Yakar reads both verses as anti-yetzer-hara strategy. When a person vows, he creates a self-imposed prohibition beyond what the Torah requires. The יצר הרע seizes on every such self-imposed prohibition: 'isn't what the Torah already forbids enough?' The longer the vow stands unfulfilled, the more time the יצר הרע has to wear the person down — 'לא לעמוד ימים רבים במצודתו.' So 'לא תאחר לשלמו' is a tactical instruction: pay it fast and remove the foothold. And avoiding vows altogether is even better: 'וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא' — where 'חטא' here means specifically the יצר הרע ('לא יהיה בך אל זר זה יצר הרע,' Shabbat 105b). Two routes, one principle: deny the יצר הרע its working surface.
לפי שיצרו של אדם תוקפו בדבר הנדור דוקא וכל זמן שנדרו עליו אז היצר הרע מתגרה בו ביותר, ואומרים לו לא דייך מה שאסרה עליך התורה והבו דלא לוסיף עליה להרבות גירוי של היצר הרע בך, לכך נאמר 'לא תאחר לשלמו' שלא לעמוד ימים רבים במצודתו. ולכך נאמר 'וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא' היינו היצר הרע המחטיאך.
רמב"ן
Ramban on Deuteronomy 24:9
זָכ֕וֹר אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְמִרְיָ֑ם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃
Q — Rashi reads "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" as practical advice: if you want to avoid tzaraat, remember Miriam and avoid lashon hara. Ramban disagrees sharply. Why, and what changes?
A — Ramban: this is a real mitzvat aseh, parallel to "זכור את יום השבת," "זכור את היום הזה," "זכור את אשר עשה לך עמלק" — all of which are real חיובים. And per the Sifrei, the fulfillment is verbal: "שתהא שונה בפיך" — not mental recall but a chiyuv to RECOUNT Miriam's story to our children. The Torah commanded this public exposure even at the cost of speaking בגנותם של צדיקים — knowing that Miriam was nevia, spoke only to "אחיה הקדוש" Aharon, only privately, only about her beloved brother — and was still struck — is precisely the deterrent that keeps אזהרת לשון הרע "שומה בפיהם." (Bonus: same parsha — "ונשמרת מכל דבר רע" includes a special prohibition on lashon hara IN THE MACHANE, "כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת" — internal strife is more dangerous than external enemies.)
ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו 'זכור את יום השבת לקדשו', 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים', 'זכור את אשר עשה לך עמלק', כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם. והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה.
אלשיך
Alshekh on Torah, Deuteronomy 24:19
Q — The verse seems to say that you should leave the forgotten sheaves for the poor 'so that Hashem will bless you' — which sounds uncomfortably like avodah on condition of reward. Is leaving the sheaves transactional?
A — The 'למען יברכך' isn't a payoff for the kindness; it's a corrective to a different misconception. A person might assume that mitzvot to help the ger, yatom, and almanah exist for their sake — to feed them. The Torah pushes back: 'לא יחסר לי לפרנסם בלעדיך' — Hashem can feed them without you. The mitzvah of shichcha is the proof: a sheaf you didn't even know about ended up benefiting them; Hashem could have arranged that without your involvement. So why is there a mitzvah at all? 'אך בזה חפצתי למען זכות אותך' — the mitzvah exists for your benefit, to give you the zechut. The 'למען יברכך' is then not a transaction but a correction: the mitzvah is not about them, it's about you. The blessing is built into the structure, not bartered for.
הלא תראה כל מה שאני מצוך על גר יתום ואלמנה אל יעלה על רוחך כי לתועלתם אני מצוה עליך שתרחם עליהם, כי אינך בזה אלא טועה כי הלא לא יחסר לי לפרנסם בלעדיך. אך בזה חפצתי למען זכות אותך שאברכך בזכות מצוה זו שתעשה.
הכתב והקבלה
HaKtav VeHaKabalah, Deuteronomy 25:3
אַרְבָּעִ֥ים יַכֶּ֖נּוּ לֹ֣א יֹסִ֑יף פֶּן־יֹסִ֨יף לְהַכֹּת֤וֹ עַל־אֵ֙לֶּה֙ מַכָּ֣ה רַבָּ֔ה וְנִקְלָ֥ה אָחִ֖יךָ לְעֵינֶֽיךָ׃
Q — The Torah says 'ארבעים יכנו' — 'forty he shall strike him.' But Chazal's halacha is 39 lashes ('ארבעים חסר אחת,' Makkot 22a). How can the peshat literally say 40? Is Chazal contradicting the simple reading?
A — HaKtav VeHaKabbalah resolves the apparent gap with two lexical observations. (1) The verb 'יכנו' here is NOT from נ-כ-ה (to strike) but from נ-כ-י (to subtract, deduct) — the standard rabbinic usage 'מנכה לו מן הדמים' (Chullin 10:3), and Tanakh's 'אולי אוכל נכה בו' (Bamidbar 22:6), which Rashi renders 'אולי אוכל לחסר מהם מעט.' (2) 'ארבעים' here is ordinal, like 'ויהי בארבעים שנה' (= the 40th year) and 'היו נכונים לשלשת ימים' (= the third day). So 'ארבעים יכנו' literally means: the fortieth [strike] he shall reduce/subtract — he must omit the 40th. The peshat says 39 lashes, exactly matching Chazal. The supposed gap between text and tradition disappears when you read the verbs correctly.
ונראה לי שאין המובן במלת 'יכנו' כמו אשר יכה איש את רעהו, כי אם הוא לשון חסרון וגרעון המורגל בדברי רבותינו ז"ל 'מנכה לו מן הדמים', ומזה 'אולי אוכל נכה בו', שפירש רש"י 'אולי אוכל לחסר מהם מעט', וכתיב"ע שם 'איכול לאזעוריה'... ושם ארבעים כאן הוא מספר סדורי כמו 'ויהי בארבעים שנה', 'היו נכונים לשלשת ימים' פירוש ליום השלישי... וכן כאן 'ארבעים יכנו' ירצה ההכאה האחרונה שהיא הארבעים יגרע ויחסר ממנו, שלא יהא נלקה כי אם ל"ט.
עקידת יצחק
Akeidat Yitzchak 97:1
Q — Why does the Torah permit the captive woman at all? Why open the parsha with a concession to desire in the heat of war? How does this fit beside the war-laws that closed the prior parsha?
A — The Torah permitted the yefas to'ar as a concession to the yetzer — better to channel the drive within a bounded heter than to have a person fall into outright issur. Recognizing the force of desire at war, the Torah does not pretend it away but disciplines it: the prescribed waiting, the mourning, the deliberate process are designed to cool the impulse and often to dissolve it. The principle is realistic mastery of the yetzer — regulating what cannot simply be forbidden, so that permission itself becomes the instrument of restraint.
יבאר שהמלחמות המפורסמות הם למוד אל המלחמות הנסתרות כי הם היותר מסוכנות. וראית סוס ורכב וגו' כי תקרב אל עיר וגו':
Chassidus on the parsha
חסידות
Sefat Emet, Shem MiShmuel and Peri Tzadik — indexed by parsha, not by pasuk
Sefat Emet — R' Yehuda Aryeh Leib Alter of Ger
כי תצא וגו'... וצריך מלחמה ועבודה כל ימות החול למצא זאת הנקודה אחר כך נעשה שבת שמתגלה כי השי"ת מחיה הכל, שזה ענין שבת קדש שבני ישראל מעידין על בריאת שמים וארץ, שגם עתה קיומם רק בעשרה מאמרות, ובחול צריכין מלחמה על זה, ומכל מקום גם השבת בא כפי הטירחה והעבודה בחול, כמו שאמרו מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, וערב שבת הוא התערובות שיש מבחינת שבת גם בחול...
כי תצא מחנה כו' ונשמרת כו' ה"א מתהלך כו' ולא יראה בך ע"ד ושב כו' הול"ל ושמרת. וי"ל כי המלחמה באמת נותנת שמירה לאדם. ובספרי כי תצא לא תצא אלא במחנה. חז"ל דרשו בקרב מחניך הם האיברים של האדם [כן הגיד אא"ז מו"ר ז"ל וכן בילקוט בקרב כל אחד ע"ש] וזה תצא מחנה. שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום ואם מאסף כל כחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע …
במדרש שמצינו קלה שבקלות חמורה שבחמורות מתן שכרה שוה. וקשה למה באמת כן. וי"ל פשוט כי מה שהמצוה גדולה נותנת כח וחשק לאדם לקיימה כמ"ש במד' שאם הי' נגלה שכרן היו רצין לחמורות בלבד. ולכך הקלה קשה יותר לקיימה ומה"ט מתן שכרן שוה כנ"ל:
מוצא שפתיך תשמור הוא שמירת הלשון, שהפה הוא אבר פנימי יותר שכל ההבל ופנימיות האדם הוא יוצא על ידי מוצאות הפה, על כן צריך שמירה יותר, ונראה דמצות תלמוד תורה הוא שמירת הפה, דכל מצות עשה נגד אבר מיוחד, ולכן מצוה זו תמיד יום ולילה, כי מוצאות הפה צריכין יותר שמירה כנ"ל, כי כל שורש החיות בהאדם הוא בהבל הפנימי, וכשאדם שומר הבל פיו זה שורש לכל המעשים, כדכתיב תשמור וע…
מוציא שפתיך תשמור הוא שמירת הלשון שהפה הוא אבר פנימי יותר שכל ההבל ופנימיות האדם הוא יוצא ע"י מוצאות הפה ע"כ צריך שמירה יותר. ונראה דמצות תלמוד תורה הוא שמירת הפה דכל מ"ע נגד אבר מיוחד ולכן מצוה זו תמיד יום ולילה כי מוצאות הפה צריכין יותר שמירה כנ"ל. כי כל שורש החיות בהאדם הוא בהבל הפנימי וכשאדם שומר הבל פיו זה שורש לכל המעשים כדכתי' תשמור ועשית כו' שכל המעש…
אמו"ר זקני ז"ל פירש כי תצא כשיש קצת חירות מיצה"ר אז יהי' למלחמה כו' והוא כמ"ש והי' בהניח כו' לך כו' תמחה כו'. וזה סימן שהוא שונא מוחלט ליצה"ר כי בשעת החטא אף רשעים מתחרטים מיד רק כשיש חירות והשנאה כבושה. עי"ז ונתנו ה"א בידך וכן פי' בזוה"ח מלחמה זו על היצה"ר. ואמר שהמלחמה בכח התורה וכ"א בראתי יצה"ר בראתי תבלין. וברש"י לא דיברה תורה אלא כנגד היצה"ר. פי' כי התו…
לא יבא עמוני וכו'... וביאור הענין כי בני ישראל נבראו לתקן כל הנבראים ולהטות כל האומות גם כן להקב"ה, כמו שיהיה בימות המשיח במהרה בימינו אמן, ולכן כל האומות צריכות לבקש איזה קריבות לבני ישראל, ומצד עצם שלהם הם מתנגדים לבני ישראל, ואיך יוכלו להתדבק בהם, ונאמר באדום "כי אחיך הוא" וכו' וכל זה לבקש להם צד התקרבות. ועמון ומואב אם היו מקדימין בלחם ומים, פירוש שהיו מ…
לא תראה כו' השב תשיבם כו' תאבד ממנו ומצאתה כו'. דהנה חז"ל כתבו כי זכה הצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. ומסתמא כן הוא גם בעוה"ז שהרשע בעונותיו מאבד זכיותיו. וכל המעש"ט שעשה הכל נוטל הצדיק. ולכן יש כמה פעמים שהצדיק מוצא סיוע במעשיו הטובים שלא ע"פ עבודתו. והוא שזכה לחלק הרשע. אך האדם צריך להשים לב ע"ז ולחזור החלק לבעליו והי' עמך עד דרוש אחיך כי כששב הרשע בתשובה…
לא יבא עמוני כו' ע"ד אשר לא קדמו כו' ואשר שכר עליך כו'. קשה חיבור ב' הטעמים שכיון שרצו לקללם. מה זה לחשוב על שלא יצאו בלחם ומים כו'. וברש"י ז"ל שגדול המחטיאו כו'. וביאור הענין כי בנ"י נבראו לתקן כל הנבראים ולהטות כל האומות ג"כ להקב"ה כמו שיהי' בימות המשיח במהרה בימינו אמן. ולכן כל האומות צריכין לבקש איזה קירבות לבנ"י. ומצד עצם שלהם הם מתנגדים לבנ"י ואיך יוכל…
כי תצא למלחמה כו' ונתנו ה"א כו' ושבית שביו. בהקדים דברי המד' ע"פ כי לוית חן הם לראשך המצות מלוין אותך כו'. פי' שבוודאי נמצא בכלל כל הבריאה וכן בכל פרט איזה נקודה המעלת חן לפני הקב"ה. וכן כתיב וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאד. והסתכלות זה שהוטב בעיניו מקיים כל העולם. וזה תכלית מעשה בראשית. וזה החן הוא סוד השבת שכן כתיב והנה טוב מאד ויהי ערב כו' יום הששי…
במדרש כי לוית חן הם כו' מצות מלוין האדם כו'. כי הנה הש"י בחר לו בנ"י נמצא יש לבנ"י החן בעיני המקום ב"ה. אך ע"י התורה ומצות הם מעוררין אותו החן והמעשים מחברין את האדם אל שורש נשמתו ושם מציאת החן לבנ"י. ובמד' הנולד כשהוא מהול כו' המול ימול כו' פי' שהמצות לבד שהם פעולת המוכרחין בעצמם. לבד זה הם ניתנו לבנ"י לתקן אותם שבכח המעשה יתדבקו בשורש נשמתם. ולכן אף שנולד …
מוצא שפתיך תשמור אז ועשית כאשר נדרת כו'. כמ"ש במ"א כי קבלת האדם עושה רושם. וכפי שמירת הפה כך דבריו עושין רושם. וחז"ל דרשו ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. וכן המשפט ע"י שמקבל האדם עליו באמת דרך הטוב אף כי א"י לגבור במעשה נגד היצה"ר אז משמים כופין אותו. ואמת גם זה בכלל הבחירה מי שבוחר לצאת מן הבחירה ושיכפוהו משמים כופין אותו לטוב:
כי תצא וגו' רוצה לומר, כשהוא בפנים והוא בן חורין, אז הוא עיקר העסק לצאת, כשהוא שליט על האויב, וזה שאמר רש"י במלחמת הרשות, כי כשהוא תוך המלחמה מוכרח הוא להלחם ונקרא מלחמת חובה, ואז אינו יכול לשבות היפת תואר, רק כשהוא בן חורין ורק מלחמות ה' נלחם, אז יכול לשבות ניצוצי קדושה על ידי המלחמה, ואף על פי כן כיון שבא על ידי האויב צריך שמירה הרבה באלה העצות, עד שתסיר ש…
במדרש כי לוית חן הם כו'. חן הוא השורש של כל דבר והוא עיקר נקודת הטוב שנמצא בכל דבר שע"ז נאמר וירא א' כו' כל א' עשה והנה טוב והוא בחי' השבת רמז לדבר ונח מצא חן, ובימי המעשה יש עצות ע"י המצוות איך להעלות כל מעשה לדבקה בשורשה. וז"ש לוית חן הם לראשך לדבק כ"ד בראשיתו ועי"ז יש עוד יתרון וז"ש וענקים כו'. ובזה יתפרש המשך המד' בפ' אורח חיים פן תפלס כו' ומשל הפרדס כי …
בפסוק את הנערה ע"ד א"ל צעקה בעיר כו' כ' במ"א כי זה ראי' שכל שיכולין להושע ע"י צעקה. כמ"ש כחן של ישראל בפה. לא נחשב אונס. ובאמת בכלל ישראל בזמן המקדש היו נענים בכל עת. וז"ש בעיר. ובגלות נאמר גם כי אזעק כו' שתם תפלתי לכן כתי' בשדה. צעקה כו' ואין מושיע. עכ"ז גם בשדה כ' צעקה שצריכין מקודם לצעוק. וע"ז נתקנו הג' תפלות בכל יום. ואיתא בגמ' הא יש מושיע כו' ניתן להציל…
בפסוק מוצא שפתיך תשמור ודרשו חז"ל מ"ש מ"ע תשמור מל"ת כו'. כי הנדר והקבלה של מצוה היא מסייע הרבה אל האדם. לכן איתא שנשבעין לקיים המצוה שנא' נשבעתי ואקיימה. וכן מקבלין בנ"י ב"פ בכל יום עול מלכותו ית'. וקבלה זו מסייעת אל האדם אך זה תליא כפי שמירת הפה מדברי הבלי עוה"ז. כן יש כח בפה לקבל ושיעשה דיבורו רושם לכן צריכין לשמור הפה ומקפידין מאוד על לשון הרע. וכמ"ש זכו…
כי תצא למלחמה. כי עיקר המלחמה צריך להיות כשיש לאדם מנוחה אז יוצא כדי להלחם אבל בשעה שצריכין להלחם אז הדרך מסוכן. וז"ש רש"י במלחמת הרשות הכ' מדבר כמ"ש כשהוא בן חורין אז יצא להלחם. וז"ש והי' בהניח ה"א לך אז תמחה זכר עמלק. והי' לשון שמחה לפניו במרום כשבנ"י גוברין על האומות מתוך המנוחה כי הלא בוודאי בנ"י נבראו לעמוד נגד הרשעים רק אם לא היינו חוטאים הי' מתקנין הכ…
עוד למד' אורח חיים פן ת' נעו מעג' לא תדע כו' ע"ש. והענין הוא דקודם החטא כ' וישם שם כו' האדם כו' לעבדה ולשמרה ודרשו חז"ל במ"ע ול"ת ואח"כ ויגרש את האדם ע"י שאכל מעץ הדעת טו"ר וניתן אח"כ המצוות בגשמיות כמו שהוא בעוה"ז ומצד זה התערובת נמצא קלות וחמורות שיש מקום שקשה לברר. אבל בשורש המצות שהם אורח חיים ע"ז נאמר פן תפלס. לא תדע. כי מצד הידיעה שיש תערובות א"י להשיג…
במדרש כשם שנתן רחמיו על האדם כך על הבהמה ועל העוף כו' ומקשים דאיתא במשנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו. ובגמ' שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות ע"ש. אכן נראה דכוונת המד' שנתן רחמיו בכל הברואים כדכ' ורחמיו על כל מעשיו. פי' הענין כי האדם מרחם על האדם ולא על הבהמה כי אין האדם יודע ומשיג דעת הבהמה כלל. לכן אין בו רחמנות עלי'. כי אין ענין דע…
בפסוק כ"ת מחנה ע"א ונשמרת מכ"ד רע. דרשו חז"ל דיבור רע. כי ב' אלו ברית הלשון והמעור הם כלי זיינם של בנ"י כדכ' רוממות אל וחרב פיפיות ואמת כי הם בחי' יעקב ויוסף התורה והברית. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי השומר ברית דעלה איתמר חגור חרבך כו' מנצח אותו רשע שנא' לו ועל חרבך תחי' לכן כ' ויחלוש יהושע א' עמלק כו' לפי חרב פי' לפי כח החרב שהי' נמצא בבנ"י ודפח"ח. והם אלו ב' הזכ…
במדרש הנ"ל לרשיותך כשבן תורה נעשה זקן מסבבין אותו כו'. פי' ת"ח שהזקין ואין בכחו להתגבר במעשי המצות בכח וזריזות כמו בימי הבחרות יש לו לקרב וללמד אנשים אחרים דרך עבודת הבורא שדברי זקנים נשמעים ביותר וזה לוית חן כו'. כמ"ש מוכיח אדם א' חן ימצא וכ"כ עד זקנה ושיבה אא"ת עד אגיד זרועך לד' לכל יבא גבורתיך:
בפסוק השמר בנגע הצרעת כו' זכור א"א עשה כו' למרים כו' בצאתכם ממצרים. כ' בזה שמירה וזכירה לומר שהתורה כולה תלוי' בפה כמ"ש מות וחיים ביד לשון ובגמ' איתא יכרת ה' שפתי חלקות לשון מד' גדולות כו' המספר לה"ר מרבה חטאים כמו ע"ז וג"ע וש"ד ע"ש בערכין הענין הוא כי אלה הג' הם פוגמים בנפש רוח נשמה לכן צריכין למס"נ עליהם. ובחי' הפה הוא תיקון הגוף לקבל הארת נר"נ לכן איתא ל"…
במדרש הנולד מהול צריכין להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של א"א ע"ה דכ' המול ימול ד"א ב' מילות מילה ופריעה ע"ש המל צריך להיות נימול. והכל ענין א'. כי עיקר המילה הוא בנפש ולפי שאחר החטא של אדה"ר נעשה תערובת טו"ר בכל הבריאה לכן נתן הקב"ה שע"י מצות מילה הוסר הרע שנתערב בנפש כי הגוף מלבוש הנפש לכן כיון שיש ערלה בגוף הסימן שיש פסולת בנפש וע"י הסרת הערלה במצות מילה ה…
במדרש זכור את א"ע ה"א למרים משל למטרונא כו' כך מרים אמרה שירה כו' ע"ש הענין הוא להיות כח איש ישראל בפה לכן צריכין לשמור הפה מלה"ר. ומרים הי' בחי' תורה שבע"פ לכן באר בזכות מרים שהיא פי הבאר דכ' עלי באר ענו לה שהיא בחי' תורה שבע"פ וע"ש זה נק' מרים פועה שפועה אל הילד ע"ש. ולפי שהי' כחה גדול בפה נתענשה בדברה על משה כמ"ש שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה:
במדרש לוית חן הם כו'. כבר כתבתי במ"א כי כח המצות להעלות נפש הבהמיות לבחי' אדם כיון שהגוף יש לו חלק בעשיות המצות מתעלה באותו שעה כמו לא תחסום שור בדישו אע"פ שעוסק במאכל אדם המצוה שלא למנוע ממנו בשעת דישה והרמז כי בעשית המצוה מתעלה גם הגוף. וע"ז אחז"ל רצה הקב"ה לזכות א"י הרבה להם תו"מ כי הנשמה טהורה הוא א"כ הזיכוך הוא רק לנפש הבהמיות. ולכן בנ"י נק' אדם שע"י המ…
במדרש כי יקרא קן צפור... החילוק בין צלם לדמות, כי צלם הוא ציור הפנימי הקבוע, ודמות הוא ציור הנראה, וכמו כן באדם מלבד שנעשה בצלם אלקים, אף גם זאת כל הפעולות והתנועה שלו צריך להיות כפי הנהגה עליונה...
במדרש כי יקרא קן צפור לוית חן הם כו' בכ"מ שתלך המצות מלוות אותך כו'. עיקר תכלית המצות לחבר הגוף אל הנשמה כי הוא לבוש וציור אל הנשמה וע"י המצות מוציאין מכח אל הפועל זה הציור והוא החן כמ"ש ויהי נועם ה"א עלינו. וכ' תמשילהו במעשי ידיך. כי הנשמות מ"י של הקב"ה כמ"ש ונשמות אני עשיתי. והאדם מושל על הנשמה שיכול להוציא כחות הנשמה אל הפועל. עוד פי' תמשילהו כי הגוף ציור…
בפסוק מוצא שפתיך תשמור אחז"ל מ"ש מ"ע תשמור מל"ת. הרמז כי כל תרי"ג מצות תלוין בזה כי עיקר חיות הנשמה בפה כמ"ש ויפח באפיו כו' לנפש חי' רוח ממללא. וע"י המצות נפתח חיות הנשמה וע"ז כ' אשר יעשה כו' האדם וחי בהם שנעשה נפש חי'. ומ"ע לפתוח הפה. ומל"ת לשמור שלא יתפשט כח הנשמה לסט"א ח"ו וזה עיקר כח איש ישראל כמ"ש ואשים דברי בפיך וזה ניתן לבנ"י במתן תורה. ז"ש כאשר נדרת …
במדרש כי יקרא ק"צ הנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של א"א כו' המול ימול ע"ש. הענין הוא כי א"א נולד ערל והקב"ה נתן בידו הכח להסיר הערלה זה עיקר כריתות הברית שנמסר לו פנימיות האדם והנה מצות מילה רומז על כל המצות שהן להסיר מכסה הגשמיות מכל אבר ולגלות פנימיות החיות שהוא באמת רמ"ח מצות וכל מצוה הוא מפתח מיוחד לאבר מיוחד. והקב"ה בחכמה ברא את האדם. וכ'…
במדרש בנולד כשהוא מהול צריכין להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של א"א ע"ה המל ימול כו'. כי עיקר ברית מילה שניתן לא"א שיהי' בכחו וכח תולדותיו להסיר הערלה ולגלות אור הפנימי. והנה המילה ניתן רק לבנ"י שהם בעצם נמולים כי נפשות בנ"י אין להם חלק בסט"א חלק ה' עמו ולכן גם בגשמיות הגוף צריכין להסיר הערלה זה המל ימול מי שהוא בעצם נימול ימול גם הגוף. וזה עיקר האות ברית שהו…
במצות השבת אבידה. כי כל המתנות שניתנו משמים אל בנ"י לעולם נמצאים הם בתוך בנ"י דגמירי משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי. ואיתא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע והיתכן שיהי' חלק ג"ע בלי עבודה שבעוה"ז רק בכל מצוה נמשך שפע קדושה מלמעלה והחוטא אובד כל השפע ובאו הזכותים אל הצדיק והוא עובד בהם להשי"ת וכמו דאיתא בא"א ע"ה נטל שכר כולם. וכן איתא במרע"ה שזכה ונטל כל הכתרים של …
Mekoros on the pasuk
מקראות גדולות
Browse the parsha by aliyah — click a pasuk to open its commentaries
All Parshiyot
Genesis
Exodus
Leviticus
Numbers
Deuteronomy