Identifying Marks in Returning Lost Property

וְכֵ֧ן תַּעֲשֶׂ֣ה לַחֲמֹר֗וֹ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂה֮ לְשִׂמְלָתוֹ֒ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכׇל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם׃ {ס}

אֶלָּא אָמַר רָבָא: סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ״, וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּתְּנֶנּוּ קוֹדֶם שֶׁיִּדְרְשֶׁנּוּ?! אֶלָּא דׇּרְשֵׁהוּ אִם רַמַּאי הוּא אוֹ אֵינוֹ רַמַּאי. לָאו בְּסִימָנִין? שְׁמַע מִינַּהּ. סִימָנִין וְסִימָנִין – יַנִּיחַ. סִימָנִין וְעֵדִים – יִנָּתֵן לְבַעַל הָעֵדִים. סִימָנִין וְסִימָנִין וְעֵד אֶחָד – עֵד אֶחָד כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי, וְיַנִּיחַ. מִדַּת אׇרְכּוֹ וּמִדַּת רׇחְבּוֹ – תִּנָּתֵן לְמִדַּת אׇרְכּוֹ, דְּמִדַּת רׇחְבּוֹ שַׁעוֹרֵי קָא מְשַׁעַר לַהּ כַּד מִכַּסֵּי לַהּ מָרַהּ וְקָאֵי, וּמִדַּת אׇרְכּוֹ לָא מִשְׁתַּעַר לֵהּ.

Rather, Rava said: Identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law, as it is written: “And if your brother be not near you, and you know him not, then you shall bring it into your house, and it shall be with you until your brother claims [derosh] it, and you shall return it to him” (Deuteronomy 22:2). Would it enter your mind that he would give the lost item to him before he claims it? How can the finder return it if he does not know the identity of the owner? Rather, the verb derosh is not referring to the claim of the owner; it is referring to the scrutiny performed by the finder. Scrutinize him [darshehu] to determine whether the claimant is a swindler or whether he is not a swindler. Only then may you return the lost item to him. What, is it not that the one who claims the lost item proves that he is not a swindler on the basis of distinguishing marks that he provides? Rava affirms: Conclude from it that identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law. The Gemara resumes Rava’s interrupted statement: If you say that identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law, then in a case where an item is found and two people claim it as theirs, and one describes distinguishing marks on the item and the other describes distinguishing marks on the item, the finder shall leave it in his possession and not give it to either claimant. In a case where one person describes distinguishing marks on the item and the other brings two witnesses to support his claim of ownership, the item shall be given to the claimant with witnesses. In a case where one person describes distinguishing marks on the item and the other describes distinguishing marks on the item and brings one witness to support his claim of ownership, the one witness is as one who is not there, and the finder shall leave it in his possession. The testimony of a single witness has no legal standing in this case. If one claimant provides the measure of length of a lost garment and the other provides the measure of its width, the garment shall be given to the claimant who provided the measure of its length, as one can approximate the measure of its width when its owner dons the garment and stands, but the measure of its length cannot be approximated in that manner. Therefore, it is a more clear-cut distinguishing characteristic.

תָּא שְׁמַע: אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִּכְלַל כׇּל אֵלּוּ, וְלָמָּה יָצָאת לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ? וְלוֹמַר לְךָ: מָה שִׂמְלָה מְיוּחֶדֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ סִימָנִין וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִין חַיָּיב לְהַכְרִיז, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִימָנִין וְיֵשׁ לוֹ תּוֹבְעִין חַיָּיב לְהַכְרִיז. תַּנָּא: תּוֹבְעִין אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סִימָנִין כְּדִי נַסְבַהּ. תָּא שְׁמַע: חֲמוֹר בְּסִימָנֵי אוּכָּף. אֵימָא ״בְּעֵדֵי אוּכָּף״. תָּא שְׁמַע: ״וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ״. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ קוֹדֶם שֶׁיִּדְרְשֶׁנּוּ?! אֶלָּא דׇּרְשֵׁהוּ אִם רַמַּאי הוּא אוֹ אֵינוֹ רַמַּאי.

The Gemara suggests: Come and hear proof from the mishna: The garment was also included in the generalization that one must return all of these items. And why did it emerge from the generalization that is should be specified? To draw an analogy to it and to say to you: What is notable about a garment? It is notable in that there are distinguishing marks concerning it and it has claimants asserting ownership, and its finder is obligated to proclaim his find. So too with regard to any item concerning which there are distinguishing marks and it has claimants asserting ownership, its finder is obligated to proclaim his find. Clearly, the identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law. The Gemara rejects the proof: Perhaps it was necessary for the tanna to mention only the criterion of claimants, and the tanna cited the criterion of distinguishing marks for no reason, as by Torah law distinguishing marks are not a relevant factor. The Gemara suggests: Come and hear proof from the aforementioned statement: The obligation to return a donkey to its owner on the basis of the distinguishing marks of the saddle is derived based on the mention of the word “donkey” in the verse from Deuteronomy. Clearly, the identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law. The Gemara rejects this proof: Emend the baraita and say: There is an obligation to return the donkey only on the basis of witnesses who testify with regard to the identity of the owner based on the fact that the saddle belongs to him, and not on the basis of distinguishing marks. The Gemara suggests: Come and hear proof from a mishna (28b): “And if your brother be not near you, and you know him not, then you shall bring it into your house, and it shall be with you until your brother claims [derosh] it, and you shall return it to him” (Deuteronomy 22:2). Would it enter your mind that he would give the lost item to him before he claims it? How can the finder return it if he does not know the identity of the owner? Rather, the verb derosh is not referring to the claim of the owner; it is referring to the scrutiny performed by the finder. Scrutinize him [darshehu] to determine whether the claimant is a swindler or whether he is not a swindler. Only then may you return the lost item to him.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֶבֶן טוֹעִ[י]ן הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם. כׇּל מִי שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵידָה נִפְנֶה לְשָׁם, וְכׇל מִי שֶׁמּוֹצֵא אֲבֵידָה נִפְנֶה לְשָׁם. זֶה עוֹמֵד וּמַכְרִיז, וְזֶה עוֹמֵד וְנוֹתֵן סִימָנִין וְנוֹטְלָהּ. וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵת אֶבֶן הַטּוֹעִ[י]ן. מַתְנִי׳ אָמַר אֶת הָאֲבֵידָה, וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ – לֹא יִתֵּן לוֹ. וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ – לֹא יִתֵּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ״, עַד שֶׁתִּדְרוֹשׁ אֶת אָחִיךָ אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמַּאי. גְּמָ׳ אִתְּמַר, רַב יְהוּדָה אָמַר: ״אֲבֵידְתָּא״ מַכְרֵיז, וְרַב נַחְמָן אָמַר: ״גְּלִימָא״ מַכְרֵיז.

The Sages taught in a baraita: There was a Claimant’s Stone in Jerusalem, and anyone who lost an item would be directed there and anyone who found a lost item would be directed there. This finder would stand and proclaim his find and that owner would stand and provide its distinguishing marks and take the item. And that is the place about which we learned in a mishna (Ta’anit 19a): Go and see if the Claimant’s Stone has been obscured by the rising water. MISHNA: If a claimant accurately stated what type of item the lost item that was found by another is, but did not state, i.e., describe, its distinguishing marks, the finder shall not give it to him. And in the case of a swindler, even though he stated its distinguishing marks, the finder shall not give the lost item to him, as it is stated: “And if your brother be not near you, and you know him not, then you shall bring it into your house, and it shall be with you until your brother claims [derosh] it [oto], and you shall return it to him” (Deuteronomy 22:2). Would it enter your mind that the finder would give it to him before he claims it? How can the finder return it if he does not know the identity of the owner? Rather, the verb derosh is not referring to the claim of the owner; it is referring to the scrutiny performed by the finder. You shall not return the lost item until you scrutinize [shetidrosh] your brother to determine whether he, the claimant, is a swindler or whether he is not a swindler. GEMARA: It was stated that Rav Yehuda said: One who finds an item proclaims that he found a lost item without specifying its nature. And Rav Naḥman said: He specifies the nature of the item, e.g., he proclaims that he found a cloak.

מַתְנִי׳ אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִּכְלַל כׇּל אֵלּוּ, וְלָמָּה יָצָאת? לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לְךָ: מָה שִׂמְלָה מְיוּחֶדֶת, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָנִין וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִין, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנִין וְיֵשׁ לוֹ תּוֹבְעִים חַיָּיב לְהַכְרִיז. צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא שִׂמְלָה, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּעֵדִים דְּגוּפַהּ וְסִימָנִין דְּגוּפַהּ. אֲבָל חֲמוֹר בְּעֵדִים דְּאוּכָּף וְסִימָנִין דְּאוּכָּף, אֵימָא לָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ, כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֲמוֹר״ דַּאֲפִילּוּ חֲמוֹר בְּסִימָנֵי הָאוּכָּף. וְאֵימָא לִגְלָלִים הוּא דַּאֲתָא? גְּלָלִים – אַפְקוֹרֵי מַפְקַר לְהוּ. וְדִילְמָא לְסִימָנִין הוּא דַּאֲתָא, דְּאִיבַּעְיָא לַן: סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְרַבָּנַן. כְּתַב רַחֲמָנָא ״שֶׂה״, דַּאֲפִילּוּ בְּסִימָנִין מַהְדְּרִינַן, וְסִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא.

MISHNA: This mishna is an excerpt from a halakhic midrash concerning lost items, based on the verse: “You shall not see your brother’s ox or his sheep wandering, and disregard them; you shall return them to your brother…And so shall you do with his donkey; and so shall you do with his garment; and so shall you do with every lost item of your brother, which shall be lost from him, and you have found it; you may not disregard it” (Deuteronomy 22:1, 3). The garment was also included in the generalization that one must return all of these items. And why did it emerge from the generalization that it should be specified? To draw an analogy to it and to say to you: What is notable about a garment? It is notable in that there are distinguishing marks concerning it and it has claimants asserting ownership, and its finder is obligated to proclaim his find. So too with regard to any item concerning which there are distinguishing marks and it has claimants asserting ownership, its finder is obligated to proclaim his find. Rava answers: They are all necessary, as a unique halakha is derived from each example. As, if the Merciful One had written only “garment,” I would say: This matter, i.e., the mitzva to return a lost item, applies only in a case where the owner brings witnesses capable of testifying about the item itself or he describes distinguishing marks concerning the item itself; but with regard to returning a donkey to its owner in a case where he brings witnesses with regard to the saddle or describes distinguishing marks concerning the saddle and not on the donkey, say that we do not return the donkey to the owner. To counter this, the Merciful One writes: “Donkey,” from which it is derived that a donkey is returned to its owner even in a case where he describes distinguishing marks on the saddle. The Gemara suggests: And say that the term “sheep” comes to teach the obligation to return the animal’s dung? The Gemara answers: One need not return dung, because the owner has renounced its ownership. The Gemara suggests: And perhaps the term “sheep” comes to teach the obligation to return an item based on its owner providing distinguishing marks, as we raised a dilemma: Is the halakha that an item can be identified using distinguishing marks by Torah law or is it by rabbinic law? Therefore, the Merciful One writes: “Sheep” in order to teach that it is not only through the testimony of witnesses, but even based on distinguishing marks that we return lost items to their owner. Resolve the dilemma and conclude that the halakha that an item can be identified using distinguishing marks is by Torah law.

בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: [מִנְיָן] הָוֵי סִימָן אוֹ לָא הָוֵי סִימָן? אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: תְּנֵיתוּהָ, מָצָא כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחוֹשֶׁת, גִּסְטְרוֹן שֶׁל אֲבָר, וְכׇל כְּלֵי מַתָּכוֹת – הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיִּתֵּן אוֹת, אוֹ עַד שֶׁיְּכַוֵּין מִשְׁקְלוֹתָיו. וּמִדְּמִשְׁקָל הָוֵי סִימָן, מִדָּה וּמִנְיָן נָמֵי הָוֵי סִימָן. וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר וְכוּ׳. אַמַּאי? לֶהֱוֵי מַשְׁקְלָא סִימָן! בְּמַשְׁקְלָא דְּשָׁוִין. וְתֶהֱוֵי חֲתִיכָה גּוּפַהּ סִימָן, אוֹ דְּדָפְקָא אוֹ דְּאַטְמָא! מִי לָא תַּנְיָא: מָצָא חֲתִיכוֹת דָּגִים וְדָג נָשׁוּךְ – חַיָּיב לְהַכְרִיז. חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁל שֶׁמֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה וְשֶׁל גְּרוֹגְרוֹת וְשֶׁל זֵיתִים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בִּדְאִיכָּא סִימָנָא בִּפְסָקָא, כִּי הָא דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְחַתֵּיךְ לֵיהּ אַתְּלָת קַרְנָתָא. דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי דּוּמְיָא דְּדָג נָשׁוּךְ, שְׁמַע מִינַּהּ.

The Sages raised a dilemma before Rav Sheshet: In items that have no other distinguishing mark, is their number a distinguishing mark or is it not a distinguishing mark? Rav Sheshet said to them: You learned it in a baraita: If one found silver vessels, copper vessels, fragments of lead, and any metal vessels, that person who found them shall not return the item to its owner until the owner provides a distinguishing sign or until the owner accurately provides its weight. And from the fact that weight serves as a distinguishing mark, measure and number also serve as a distinguishing mark. The mishna teaches that cuts of meat are among the list of found items that one may keep. The Gemara asks: Why not let the weight of the cut serve as a distinguishing mark? The Gemara answers: The mishna is referring to a weight that is equal, i.e., all cuts of meat in that area are of that weight. The Gemara asks: But why not let the cut of meat itself serve as a distinguishing mark, as it came, for example, either from the neck or from the thigh of the animal? Isn’t it taught in a baraita: If one found cuts of fish, or a fish that was bitten, he is obligated to proclaim his find, and if he found barrels of wine, or of oil, or of grain, or of dried figs, or of olives, these belong to him? Apparently, the distinguishing mark in the cuts of fish is the part of the fish from which they were cut. The Gemara answers: With what are we dealing here in the baraita? It is in a case where there is a distinguishing mark in the shape of the cut, as in that case of Rabba bar Rav Huna who would cut the meat with three corners, forming a triangle. The distinguishing mark is not the part of the fish from where it had been cut. The language of the baraita is also precise, as the case of cuts of fish is taught juxtaposed to and similar to a fish that was bitten, in which case the bite is a distinguishing mark. The Gemara concludes: Learn from it that it is the shape of the cut that is a distinguishing mark, not the place from where it was cut.

כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אָמַר רַבָּה: וַאֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן. אַלְמָא קָסָבַר רַבָּה: סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס לָא הָוֵי סִימָן. רָבָא אָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן חַיָּיב לְהַכְרִיז. אַלְמָא קָסָבַר רָבָא: סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס הָוֵי סִימָן. וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּאַנְפֵּי נַפְשַׁהּ: סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס, רַבָּה אָמַר: לָא הָוֵי סִימָן, וְרָבָא אָמַר: הָוֵי סִימָן.

§ The mishna teaches that if one found bundles of grain in a public area, these belong to him. Rabba says with regard to this ruling: And this is the halakha even with regard to an item on which there is a distinguishing mark. The Gemara comments: Apparently, Rabba holds that the legal status of a distinguishing mark that is prone to be trampled is not that of a distinguishing mark. Since the owner of the lost item knows that the mark is prone to be trampled, he does not rely on it and he despairs of recovering the item. Rava said: The Sages taught this halakha only with regard to an item on which there is no distinguishing mark, but with regard to an item on which there is a distinguishing mark, the one who finds it is obligated to proclaim his find. The Gemara comments: Apparently, Rava holds that the legal status of a distinguishing mark that is prone to be trampled is that of a distinguishing mark. And there are those who teach the dispute with regard to this halakha independent of the mishna. With regard to the legal status of a distinguishing mark that is prone to be trampled, Rabba says: It is not a distinguishing mark. And Rava says: It is a distinguishing mark.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם רַבָּנַן, מִי קָתָנֵי ״הֵן שֶׁלּוֹ״? ״אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז״ קָתָנֵי. וְיַנִּיחַ, וְיֵיתֵי יִשְׂרָאֵל וְיָהֵיב בֵּיהּ סִימָנָא וְשָׁקֵיל. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב אַסִּי: מָצָא חָבִית יַיִן בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם – מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם מְצִיאָה וַאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן – מוּתֶּרֶת בִּשְׁתִיָּה, לְמוֹצְאָהּ.

And if you wish, say instead that actually the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis. Is it taught in the mishna that the items are his? It is taught that he is not obligated to proclaim his find. He may not keep them, but he shall place the items in his possession and a Jew will come and provide a distinguishing mark to describe the items and take them. Come and hear a proof from that which Rav Asi says: If one found a barrel of wine in a city whose population has a majority of gentiles, keeping the barrel is permitted in terms of the halakhot of finding lost items because it presumably belonged to a gentile, and deriving benefit from the wine is prohibited, as it is presumed to be wine of a gentile. If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, drinking the wine is permitted for its finder, as it proved to be the wine of a Jew. Nevertheless, it belongs to the finder, because the owner despaired of recovering a barrel misplaced in a public area.

מַתְנִי׳ אֵי זוֹ הִיא אֲבֵידָה? מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ – אֵין זוֹ אֲבֵידָה. חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים – הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה. הֶחְזִירָהּ וּבָרְחָה, הֶחְזִירָהּ וּבָרְחָה, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִישָׁה פְּעָמִים – חַיָּיב לְהַחְזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם״.

MISHNA: Which is the item that is considered lost property? If one found a donkey or a cow grazing on the path, that is not lost property, as presumably the owners are nearby and are aware of the animals’ whereabouts. If one found a donkey with its accoutrements overturned, or a cow that ran through the vineyards, that is lost property. In a case where one returned the lost animal and it fled, and he again returned it and it fled, even if this scenario repeats itself four or five times, he is obligated to return it each time, as it is stated: “You shall not see your brother’s ox or his sheep wandering and disregard them; you shall return them to your brother” (Deuteronomy 22:1).

כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחוֹשֶׁת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצֵא כְּלֵי עֵץ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֵרָקְבוּ, כְּלֵי נְחוֹשֶׁת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּחַמִּין, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִיקָן. כְּלֵי כֶּסֶף מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּצוֹנֵן, אֲבָל לֹא בְּחַמִּין, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִירָן. מַגְרֵיפוֹת וְקַרְדּוּמּוֹת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּרַךְ, אֲבָל לֹא בְּקָשֶׁה מִפְּנֵי שֶׁמַּפְחִיתָן. כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.

§ The mishna teaches: If one found silver vessels or copper vessels, he may use them for their own sake; and the same halakha applies to other vessels. The Sages taught in a baraita: One who finds wooden vessels uses them, so that they will not deteriorate due to lack of use. If one found copper vessels he uses them with hot water, but not directly on the fire, due to the fact that it erodes them. If one found silver vessels he uses them with cold water, but not with hot water, because it tarnishes them. If one found rakes or axes, he may use them with soft substances but not with hard substances because using them with those substances damages them. If one found gold vessels or glass vessels, which do not deteriorate due to lack of use, he may not touch them until Elijah will come and identify the owner.

בְּאִסְרַטְיָא וּפָרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים – הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה. טַלִּית בְּצַד גָּדֵר, קַרְדּוֹם בְּצַד גָּדֵר, וּפָרָה רוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים – אֵין זוֹ אֲבֵידָה. שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה – הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה. רָאָה מַיִם שֶׁשּׁוֹטְפִין וּבָאִין – הֲרֵי זֶה גּוֹדֵר בִּפְנֵיהֶם. אָמַר רָבָא: ״לְכׇל אֲבֵידַת אָחִיךָ״ – לְרַבּוֹת אֲבֵידַת קַרְקַע. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲנַנְיָא לְרָבָא: תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ, רָאָה מַיִם שֶׁשּׁוֹטְפִין וּבָאִין הֲרֵי זֶה גּוֹדֵר בִּפְנֵיהֶם. אֲמַר לֵיהּ: אִי מִשּׁוּם הָא לָא (תְּסַיְּיעַי) [תְּסַיְּיעַן], הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בִּדְאִיכָּא עוּמְרִין. אִי דְּאִיכָּא עוּמְרִין, מַאי לְמֵימְרָא – לָא צְרִיכָא, דְּאִית בַּהּ עוּמְרִין דִּצְרִיכִי לְאַרְעָא, מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דִּצְרִיכִי לְאַרְעָא, כִּי גּוּפַהּ דְּאַרְעָא דָּמַיִין, קָא מַשְׁמַע לַן.

on a main thoroughfare [be’isratiyya], or a cow running through the vineyards, that is lost property. If one found a cloak alongside a fence, an ax alongside a fence, or a cow grazing among the vineyards, that is not lost property. If one sees these items for three consecutive days, that is lost property. If one saw water that is flowing and coming to inundate another’s field, he must establish a barrier before the water in order to preserve the field. Rava says that the verse: “And so shall you do with every lost item of your brother” (Deuteronomy 22:3), serves to include an obligation to protect your brother from the loss of his land. Rav Ḥananya said to Rava: There is a baraita that is taught that supports your opinion. If one saw water that is flowing and coming to inundate another’s field, he must establish a barrier before the water in order to preserve the field. Rava said to Rav Ḥananya: If you are attempting to bring support for my ruling due to that baraita, do not support my ruling. With what are we dealing here in the baraita? We are dealing with a field in which there are sheaves of grain on the land. The tanna of the baraita is referring to preservation of the sheaves, not of the land itself. The Gemara asks: If the baraita is referring to a field in which there are sheaves of grain, what is the purpose of stating it? Isn’t it obvious that one is obligated to preserve the sheaves as he would any other item? No, it is necessary to state the halakha only in a case where there are sheaves that need the land in order to dry. Lest you say: Since they still need the land, their legal status is like that of the land itself and he is not obligated to return them, the baraita teaches us that the sheaves are independent of the land and must be preserved.

אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף: בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיָּיב, כִּי פְּלִיגִי בְּאוּנְסִין דְּשׁוֹאֵל, רַבִּי טַרְפוֹן סָבַר: שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּגַוַּיְיהוּ, וְהָוֵה לֵיהּ שׁוֹאֵל עֲלַיְיהוּ. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: לָא שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּגַוַּיְיהוּ, הִלְכָּךְ לָא הָוֵי שׁוֹאֵל עֲלַיְיהוּ. אִי הָכִי, ״לְפִיכָךְ״ דְּאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, לְמָה לִי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה הוּא דִּפְלִיגִי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן״. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא שׁוֹמֵר שָׂכָר הָוֵי כִּדְרַב יוֹסֵף, וּבִגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה מְחַיֵּיב, קָא מַשְׁמַע לַן ״לְפִיכָךְ״. הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, שׁוֹמֵר שָׂכָר לָא הָוֵי וְלָא מְחַיֵּיב בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה.

The Gemara answers that Rav Yosef could have said to you: In cases of theft or loss, everyone agrees that a bailee charged with safeguarding a lost item is liable to pay restitution for it. When they disagree is in a case of damage caused by circumstances beyond his control, for which it is the obligation of a borrower to pay compensation. The Gemara elaborates: Rabbi Tarfon holds: The Sages permitted him to use the money, and he is therefore a borrower with regard to it, and is liable to compensate the owner even in the event of circumstances beyond his control. And Rabbi Akiva holds: The Sages did not permit him to use the money, and he is therefore not a borrower with regard to it. The Gemara asks: If so, why do I need the statement that Rabbi Akiva said: He may not use the money; therefore, if it is lost, he is not liable to pay restitution for it? Granted, if you say that it is in cases of theft or loss that they disagree, I understand that is the reason that the tanna teaches in the mishna that Rabbi Akiva says: He may not use the money; therefore, if it is lost, he is not liable to pay restitution for it. The Gemara explains: Since it enters your mind to say that the legal status of the finder is like that of a paid bailee, in accordance with the opinion of Rav Yosef, and that in cases of theft and loss the finder is liable to pay restitution, Rabbi Akiva teaches us: Therefore, if it is lost, he is not liable to pay restitution. Now that you said that he may not use the money, he is not a paid bailee and is not liable to pay restitution in cases of theft and loss.

רַב אָשֵׁי אָמַר, כְּגוֹן דְּקָא אָמַר: נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית. וְדַוְקָא בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, אֲבָל נֶקֶב בְּעָלְמָא – לָא. רַב אָשֵׁי מְסַפְּקָא לֵיהּ סִימָנִים אִי דְּאוֹרָיְיתָא אִי דְּרַבָּנַן.

Rav Ashi stated another resolution to the contradiction: The bill of divorce should be returned only in a case where the person claiming to have lost it provides a clear-cut distinguishing mark, e.g., he says: There is a hole in the bill of divorce next to such and such a letter. The Gemara comments: And Rav Ashi permits one to return such a bill of divorce specifically when the one claiming to have lost it says that the hole is next to such and such a letter, as that is a clear-cut distinguishing mark. But if he said only that it had a hole without mentioning its precise location, one should not return the bill of divorce, as that is not considered a clear-cut distinguishing mark. The Gemara explains: Rav Ashi is uncertain whether a lost item is returned to its owner on the basis of distinguishing marks by Torah law or whether it is by rabbinic law. Therefore, in the case of a bill of divorce, he holds that one may rely only on a clear-cut distinguishing mark, as everyone agrees that a lost item is returned to its owner on the basis of a clear-cut distinguishing mark by Torah law.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה מַכְרִיז עֲלֵיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכׇל יוֹם: עַל רַוּוֹק הַדָּר בִּכְרַךְ וְאֵינוֹ חוֹטֵא, וְעַל עָנִי הַמַּחֲזִיר אֲבֵידָה לִבְעָלֶיהָ, וְעַל עָשִׁיר הַמְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו בְּצִינְעָה. רַב סָפְרָא רַוּוֹק הַדָּר בִּכְרַךְ הֲוָה,

Rabbi Yoḥanan further said: The Holy One, Blessed be He, proclaims about the goodness of three kinds of people every day, as exceptional and noteworthy individuals: About a bachelor who lives in a city and does not sin with women; about a poor person who returns a lost object to its owners despite his poverty; and about a wealthy person who tithes his produce in private, without publicizing his behavior. The Gemara reports: Rav Safra was a bachelor living in a city.

מַתְנִי׳: מָצָא סְפָרִים – קוֹרֵא בָּהֶן אֶחָד לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת – גּוֹלְלָן. אֲבָל לֹא יִלְמוֹד בָּהֶן בַּתְּחִילָּה, וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ. מָצָא כְּסוּת – מְנַעֲרָהּ אֶחָד לִשְׁלשִׁים יוֹם וְשׁוֹטְחָהּ לְצׇרְכָּהּ, אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ. כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחוֹשֶׁת – מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצׇרְכָּן, אֲבָל לֹא לְשַׁחֲקָן. כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית – לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ.

MISHNA: If one found scrolls, he reads them once in thirty days in order to ventilate them and prevent mold. And if he does not know how to read, he rolls and unrolls them in order to ventilate them. But he shall not study passages in them for the first time, as he would leave the scroll exposed to the air for a lengthy period, thereby causing damage. And another person shall not read the scroll with him, as each might pull it closer to improve his vantage point, which could cause the scroll to tear. If one found a garment, he shakes it once in thirty days, and he spreads it out for its sake, to ventilate it, but he may not use it as a decoration for his own prestige. If one found silver vessels or copper vessels, he may use them for their own sake to prevent tarnish and rust, but he may not use them to the extent that he will erode them. If he finds gold vessels or glass vessels, which are not ruined by neglect, he may not touch them until Elijah will come and identify the owner.

הַסִּימָנִים הַמֻּבְהָקִין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם וְדָנִין עַל פִּיהֶם בְּכָל מָקוֹם דִּין תּוֹרָה. וְהַמִּדָּה אוֹ הַמִּשְׁקָל אוֹ הַמִּנְיָן אוֹ מְקוֹם הָאֲבֵדָה סִימָנִין מֻבְהָקִין הֵן:

Distinctive marks are relied upon and used as the basis for court rulings in all matters according to Scriptural law. An object's measure, weight, its number or the place where it was lost are considered distinctive marks.

הַשִׂמְלָה בִּכְלַל (דברים כב ג) "כָּל אֲבֵדַת אָחִיךָ" הָיְתָה וְכֵן הַשּׁוֹר וְהַשֶּׂה וְהַחֲמוֹר. וְלָמָּה פֵּרֵט הַכָּתוּב (דברים כב ג) "חֲמוֹר" לְהַחְזִירוֹ בְּסִימָנֵי מִרְדַּעַת אַף עַל פִּי שֶׁהַסִּימָן בְּדָבָר הַטָּפֵל לוֹ יַחְזִיר. וְלָמָּה פֵּרֵט שׁוֹר וְשֶׂה לְהַחְזִיר אֲפִלּוּ גִּזַּת הַשֶּׂה אוֹ גֵּז זְנַב שׁוֹר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּבָר מוּעָט. וְלָמָּה פֵּרֵט הַשִּׂמְלָה לִלְמֹד מִמֶּנָּה מָה הַשִּׂמְלָה מְיֻחֶדֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ סִימָנִין וְחֶזְקָתָהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ תּוֹבְעִין וְחַיָּב לְהַחְזִיר אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִימָנִים הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹבְעִין וְחַיָּב לְהַחְזִיר. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִין אֶלָּא נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנִים: זֶה הַכְּלָל בַּאֲבֵדָה כָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן כֵּיוָן שֶׁאָבַד וְיָדְעוּ בּוֹ הַבְּעָלִים שֶׁאָבַד הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו מִמֶּנּוּ. כְּגוֹן מַסְמֵר אֶחָד אוֹ מַחַט אַחַת אוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁהֲרֵי אֵינָן יְכוֹלִים לִתֵּן סִימָן לְהַחְזִירוֹ לָהֶן וּלְפִיכָךְ הֲרֵי הוּא לָזֶה שֶׁמְּצָאוֹ: וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן כְּגוֹן שִׂמְלָה וּבְהֵמָה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ בְּעָלָיו שֶׁהֲרֵי דַּעְתָּן תְּלוּיָה לִתֵּן סִימָנִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ וְיַחְזֹר לָהֶן לְפִיכָךְ הַמּוֹצְאוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז אֶלָּא אִם כֵּן יָדַע שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים כְּגוֹן שֶׁשָּׁמַע אוֹתָם אוֹמְרִים וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁמַּרְאִין שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הֲרֵי אוֹתָהּ הָאֲבֵדָה שֶׁל מוֹצְאָהּ:

Deuteronomy 22:1-3 states: "Do not watch your brother's ox or sheep going astray and ignore them.... Return them to him.... This is what you must do to his donkey and to his garment and to all lost articles that your brother will lose and you will find." A garment is included in the general category of "all lost articles that your brother will lose," as is an ox, a sheep and a donkey. Why then does the Torah mention a donkey individually? To teach that it should be returned when there is an identifying mark on its cushion and not on the donkey itself. Although the mark is on a matter of secondary importance, it should be returned. Why does the Torah mention an ox and a sheep individually? To teach that the shearings of a sheep and even the shearing of the tail of an ox, which is an insubstantial matter, must be returned. Why does the Torah mention a garment individually? To teach the following concept. A garment is unique in that it has marks by which it could be identified, and we presume that its owner would seek its recovery. It thus becomes a paradigm, and any article that has marks and has owners who seek its recovery must be returned. If, however, a lost article no longer has owners who seek it, for they have despaired of its recovery, it belongs to its finder, even if it has marks by which it can be identified. This principle must be followed with regard to a lost article: Whenever an article does not have a mark by which it can be identified - e.g., one nail or one needle - as soon as the owners knew that it is lost, we presume that the owners despaired of its recovery. For they cannot provide a mark by which it can be identified and returned to them. Therefore, it belongs to the finder. When by contrast an article has a mark by which it can be identified - e.g., a garment or an animal - we presume that the owners have not despaired of its recovery. For they think that they will be able to identify it by its marks, and it will be returned to them. For this reason, a person who finds it is obligated to announce its discovery unless he knows that the owners have despaired of its recovery - e.g., he heard them saying, "How terrible a loss!" or other things that indicate that they despaired of its return. In such an instance, the lost article belongs to its finder.

וְדִינֵי הַדְּבָרִים שֶׁאָדָם חַיָּב לְהַכְרִיז, וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה הַהַכְרָזָה, וְאֵיזֶה דָּבָר יִהְיֶה סִימָן שֶׁנָּשִׁיב הָאֲבֵדָה לִבְעָלֶיהָ בּוֹ. וּמָה שֶׁאָמְרוּ בָּזֶה (שם כח, א) דְּמִדָּה וּמִנַּיִן וּמִשְׁקָל וּמָקוֹם הָוֵי סִימָן. וְדִין זֶה אוֹמֵר מִדַּת אָרְכּוֹ וְזֶה אוֹמֵר מִדַּת רָחְבּוֹ, אוֹ זֶה אוֹמֵר אָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ וְזֶה מִשְׁקְלוֹתָיו, וְדִין רָאָה סֶלַע שֶׁנָּפְלָה מֵחֲבֵרוֹ וּנְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ אוֹ לְאַחַר יֵאוּשׁ, כְּלוֹמַר אַחַר שֶׁשָּׁמַע מֵחֲבֵרוֹ שֶׁאָמַר וַי לִי עַל מָה שֶׁאָבַד, אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וְדִין מָה שֶׁאָמְרוּ (שם כז, א) שֶׁאֲבֵדָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה שֶׁאֵין חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ וְלֹא לַהֲשִׁיבָהּ. וּמָה שֶׁאָמְרוּ (שם כח, ב) דְּמִשֶּׁרַבּוּ הָרַמָּאִים אוֹמְרִים לוֹ הָבֵא עֵדִים שֶׁאֵין אַתָּה רַמַּאי וְטֹל, וְדִין כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל אוֹ הָאוֹכֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מָה דִּינָם, וְכַמָּה זְמַן יִטַּפֵּל בְּפָרָה וַחֲמוֹר וּבַעֲגָלִים וּסְיָחִים וְאַוָּזִים וְתַרְנְגוֹלִים, וְדִין סְפָרִים אוֹ תְּפִלִּין אוֹ כֵּלִים שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתָּן אוֹ כֵּלִים אֲחֵרִים אֵיךְ יִתְנַהֵג בָּהֶם, וּמָה שֶׁאָמְרוּ (שם ל, א) שֶׁיֵּשׁ צְדָדִים שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב הַמּוֹצֵא לְהָשִׁיב הָאֲבֵדָה, כְּגוֹן זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ אוֹ כֹּהֵן וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַמִּצְוָה בְּבָבָא מְצִיעָא בְּפֶרֶק שֵׁנִי.

And the laws of the things that a person is obligated to announce and what thing is a mark [on account of which] we return the lost item to its owner; and that which they said about this (Bava Metzia 28a), that size, number, weight and place are marks; and the law of one who says the measure of its length and one who says the measure of its width, or one who says its length and width and one who says its weights; and the law of one who saw a sela (a coin) fall from his fellow and he picked it up before [the owner’s] giving up hope or after [his] giving up hope, which is to say after he heard his fellow say, “Woe is to me, for that which I have lost,” or similar to it; and the law that they said (Bava Metzia 27a) that a lost item that does not have a worth of the value of a perutah (a very small coin), that he is not obligated to take care of it and not to return it; and that which they said (Bava Metzia 28b) that from when the cheaters proliferated, we say to [the owner], “Bring witnesses that you are not a cheater and take [it]”; and the law of all things that produce [value] and consume or consume and do not produce, [as to] what are their laws, and how much time one has to take care of a cow and a donkey and calves and foals and geese and chickens; and the law of how he should deal with books or tefillin or vessels of wool or flax or other vessels; and that which they said (Bava Metzia 30a) that there are factors [through which] the finder does not become obligated to return the lost item — for example, an elder and it is not according to his honor or a priest in a graveyard; and the rest of the details of the commandment are [all found] in the second chapter of Bava Metzia .

בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁמָּצָא אֲבֵדָה הָיָה מַכְרִיז עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה רְגָלִים. רֶגֶל רִאשׁוֹן אוֹמֵר רִאשׁוֹן. שֵׁנִי אוֹמֵר שֵׁנִי. שְׁלִישִׁי מַכְרִיז סְתָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּף לוֹ שֵׁנִי בִּשְׁלִישִׁי. וְאַחַר רֶגֶל הָאַחֲרוֹן בְּשִׁבְעַת יָמִים מַכְרִיז פַּעַם רְבִיעִית. כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ הַשּׁוֹמֵעַ לְבֵיתוֹ בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים וִימַשֵּׁשׁ כֵּלָיו וְיַחְזֹר בִּשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים וְיִמְצָא זֶה הַמַּכְרִיז מַכְרִיז בַּשְּׁבִיעִי: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַכְרִיזִין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. מִשֶּׁרַבּוּ הָאֳנָסִין וְאָמְרוּ הַמְּצִיאָה שֶׁל מֶלֶךְ הִיא הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מוֹדִיעִין לִשְׁכֵנָיו וְלִמְיֻדָּעָיו וְדַיּוֹ:

Originally, whoever would find a lost object would announce its discovery at three successive pilgrimage festivals. On the first festival he would say that he was making this announcement for the first time. On the second festival, he would say it was the second time. On the third festival, he would announce the discovery of the article without mentioning the number of times, lest a listener hear incorrectly and confuse the second announcement with the third. After the third festival, he should wait seven days and make a fourth announcement. This provision enabled a person who heard to travel home in three days, check his household articles and return in three days. Thus, he could meet the person when he made the fourth announcement on the seventh day. When the Temple was destroyed, our Sages ordained that announcements should be made in synagogues and houses of study. When there was an increase in the number of men of violence who say: "All lost objects belong to the king," our Sages ordained that announcements should be made discreetly to one's neighbors and associates. That is sufficient.

הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה בְּזוּטוֹ שֶׁל יָם וּבִשְׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן הֲרֵי זוֹ שֶׁל מוֹצְאָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ג) "אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ". מִי שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמְצוּיָה הִיא אֵצֶל כָּל אָדָם. יָצָאת זוֹ שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם שֶׁזֶּה וַדַּאי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה:

אֲבֵדַת עוֹבֵד עַכּוּ"ם מֻתֶּרֶת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ג) "אֲבֵדַת אָחִיךָ". וְהַמַּחֲזִירָהּ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עֲבֵרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיק יַד רִשְׁעֵי עוֹלָם. וְאִם הֶחֱזִירָהּ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם כְּדֵי שֶׁיְּפָאֲרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְיֵדְעוּ שֶׁהֵם בַּעֲלֵי אֱמוּנָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֲבֵדָתוֹ אֲסוּרָה וְחַיָּב לְהַחְזִירָהּ. וּבְכָל מָקוֹם מַכְנִיסִין כְּלֵיהֶם מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים כִּכְלֵי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם:

המדה או המשקל או המנין או מקום האבידה סימנים מובהקים הם:

המוצא אבידה (ואינו מכיר את בעליה) (טור) מכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובזמן שיש אנשים שאומרים אבידה הנמצאת של מלך היא מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו: כיצד מכריז אם מצא מעות מכריז מי שאבד לו מטבע וכן מכריז מי שאבד לו כסות או בהמה או שטרות ויבא ויתן סימניה ויטול ואינו חושש (לרמאי) מפני שהודיע מין האבידה לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקים:

כיצד מכריז לא יכריז סתם אבידה מצאתי דבעל האבידה לא ידע אחר מה לבדוק אם נאבדה ממנו אלא יכריז מן האבידה כגון אם מצא מעות באופן שחייב להכריז כמ"ש בסי' רס"ב סעיף י"ח יכריז מטבעות מצאתי וכן אם מצא כסות או בהמה או שטרות יכריז מצאתי כסות או בהמה או שטרות ובעל האבידה יבא ויתן סימן בגופה או במקומה או במנינה או במשקלה או במדתה כל חפץ לפי מה שהוא ויטול אותה ואין חוששין כיון שהודיע מן האבידה יבא איזה רמאי ויטלנה דהרי אינו מחזירה עד שיתן סימנים כראוי ואם באנו לחשוש שמא יודע סימניה אין לדבר סוף דגם אם יכריז סתם אבידה מצאתי שמא יעלה הרמאי על לבו בשמעו כי פלוני אבד חפץ זה אלא כיון דנותן סימנים אין חוששין יותר וגם לא חיישינן שמא מכרה לאחר כמ"ש שם סעיף ט"ז ובאמת באדם המוחזק לרמאי מחמרינן עליו כמו שיתבאר: שלשה מיני סימנים הם גרועים וממוצעים ומובהקים גרועים כיצד הרי שבא ואמר בגד זה לבן הוא או אדום או ירוק או ארוך או קצר וכיוצא באלו שיש הרבה כזה אין זה סימן כלל ואפילו הרבה סימנים גרועים אינו כלום [עב"ש אה"ע סי' י"ז סקע"ג] ומובהקים כיצד הרי שבא ואמר נקב יש בבגד זה בצד ימינו בתחתיתו רחוק ג' אצבעות משפתו או רושם יש במקום הזה וכל כיוצא בזה שמצמצם המקום ממש דבסימן כזה מתירין גם בעגונה ואמצעיים מקרי כשמכוין מדתו או משקלו או מנינו וכה"ג או סימן המקום או סדר הנחתו כמ"ש בסי' רס"ב ולגבי אבידה נקראו סימנים מובהקים רק בעגונה מפני חומר א"א לא נקראו סימנים מובהקים משום דאסתפק להו לרז"ל אם סימנים כאלו שמחזירין אבידה על ידם הוי דאורייתא ומהני גם באיסור א"א או המה מדרבנן ובא"א אין מתירין בזה ודע דהרמב"ם ז"ל קורא באבידה לסימנים אמצעיים מובהקים כיון דלענין ממון הוי זה סימן מובהק ולפ"ז תלך לבטח דרכך שלא יהיה סתירה מדיני ממונות לאיסור א"א [ע' בפי"ג מאבידה ובהה"מ ובכ"מ שם ודוק]: ולכן אם בא בעל האבידה ונתן סימנים גרועים אין מחזירין לו והמוחזק לרמאי אין מחזירין לו בסימן אמצעי עד שיביא עדים שהיא שלו ובסימן מובהק מחזירין אף לרמאי ובראשונה כל מי שאבד לו אבידה ובא ונתן סימנים אמצעיים מחזירין אותה לו אא"כ הוחזק רמאי ומשרבו הרמאים התקינו ב"ד שאומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי אם הוא איש שהב"ד אין מכירין אותו ואם אינו מביא עדים צריך ליתן סימן מובהק דזה מועיל גם ברמאי ויש מי שאומר דבודאי רמאי לא מהני גם סימן מובהק אלא עדים [ט"ז] ולדינא נראה כדעה ראשונה והרי אף באשת איש מתירין בזה וכ"כ הראב"ד [שם] דסימן מובהק הוי כעדים וגם הרמב"ם סובר כן אלא שקורא לאמצעי מובהק באבידה כמ"ש [ורמ"א שכתב בלשון י"א אסימן אמצעי קאי להסמ"ע וגם להש"ך א"ש ודרכו כן ודוק]:

זה נתן מדת ארכה וזה נתן מדת רחבה יתן למי שנתן מדת ארכה שמדת רחבה אפשר לשערו כשהיה בעליה מתכסה בה: זה נתן מדת ארכה ורחבה וזה נתן משקלה יתן למי שכיוון משקלה: זה אומר כך ארכה וכך רחבה וזה אומר ארכה ורחבה כך וכך אבל איני יודע כמה באורך וכמה ברוחב ינתן למי שאמר כך ארכה וכך רחבה: הגה אחד אמר מדת ארכה ורחבה ואחד אמר המשקל ינתן לבעל המשקל שאין דרך לשקול טלית לפיכך הוי סימן מובהק (טור):

וכיצד מכריז מזכיר שם האבידה וכו' ואינו חושש לרמאין שבקל ימצאו סי' וכו' שם איתמר רב יהודה אומר אבידתא מכריז דאי אמרת גלימא מכריז חיישינן לרמאי ורב נחמן אמר גלימא מכריז לרמאי לא חיישינן דאם כן אין לדבר סוף ומתניתין דקתני אמר את האבידה ולא אמר את סימניה הרי זה לא יתן לו בדלא אמר סימנים מובהקים דידה אלא סימנים שאינם מובהקים ופרש"י אין לדבר סוף דהשתא נמי מסיק אדעתיה ואמר אם טלית היא שמצאת אלו סימניה וידוע דהלכה כרב נחמן בדיני:ומ"ש ותניא בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סי' ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו הבא עדים שאין רמאי אתה וטול שם: ומה שאמר והאידנא כולהו בחזקת רמאים והרמב"ם ז"ל כתב אפי' בסימן מובהק אין מחזירין לו עד שיביא עדים שאינו רמאי בפרק שלשה עשר מהל' גזילה וטעמו מדתנן בפ' אלו מציאות שם אמר את האבידה ולא אמר את סימניה הרי זה לא יתן לו והרמאי אע"פ שנתן את סימניה ה"ז לא יתן שנאמר עד דרוש אחיך עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי וכבר כתבתי בסמוך דבגמרא מוקי מתני' אליבא דרב נחמן דמאי לא אמר סימניה סימנים מובהקים דידה ואם כן כי קתני סיפא והרמאי אף ע"פ דאמר סימניה ע"כ בסימנים מובהקים הוא דאי בשאינן מובהקין מאי איכא בין רמאי לשאינו רמאי וז"ל ה"ה פי' סימן מובהק זה שהזכיר כאן רבי' נראה מדבריו של הר"א ז"ל שהוא אף ע"פ שנתן סימן מובהק כגון נקב יש בו בצד אות פלוני שהוא סי' מובהק ביותר שכך כתב אהשגות א"א סימן מובהק לגמרי ואע"פ דסימנים כאלו דאורייתא ברמאי חיישי' ומדאוריית' ילפינן לה: ומ"ש בשם הרא"ש ז"ל שאין צריך עדים אלא כשאינו נותן סימן מובהק אבל נתן סימן מובהק חייב להחזיר לכל אדם: ומ"ש מדה ומנין ומשקל ומקום חשיבי סימן מובהק כ"כ הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גזילה וכך מפורש בפ' אלו מציאות (בבא מציעא כג:):

בית תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש יש סימן: הגה אם הצליח אחר זה ג' פעמים או לא (ב"י בשם רש"י) וכן מותר לומר לתינוק פסוק לי פסוקיך (טור) י"א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבא לעתיד כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן (טור והר"ד קמחי) ויש אוסרין (רמב"ם וסמ"ג) וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו:

A child's or a woman's house: even if there is no divinatory benefit, there is a symbol. [Comment of Rema: If one has succeeded afterwards three times, or not (B"Y citing Rashi). And similarly one may say to a child, "Tell me your verse (of current study)" (Tur). Some say that one may make a sign about something that is still to happen, like Eliezer, Abraham's servant did, or Jonathan (Tur and R"D Kimchi) but some forbid it (Rambam and SM"G). But one who proceeds wholeheartedly and trusts in Hashem will be surrounded by kindness.]

כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעלי' הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטלה והוי דבר שאין בו סימן הרי איבד ממון חבירו שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו ואם היה דבר שיש בו סימן ה"ז הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה אפי' נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח ה"ז לא יגע בו ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו וכל דבר שיש בו סימן בין ספק הנחה בין בדרך נפילה בין ברה"י בין בר"ה חייב להכריז: כיצד מצא טלית או קרדום בצד הגדר ה"ז לא יגע בהם בסרטיא (פי' דרך רחבה שהולכים שם רבים תדיר) נוטל ומכריז מצא גוזלות מקושרים בכנפיהם ומדדין אחר הגדר (פי' גדר של אבנים) או אחר הגפה (גפה סתימת כותל של עצים או של קנים) או בשבילין שבשדות ה"ז לא יגע בהם שמא בעליהן הניחום שם ואם נטלם הרי אלו שלו ואם היו קשורים קשר שהוא סימן חייב להכריז וכן אם מצאם קבועים במקומ' חייב להכריז שהמקום סימן: הגה כל אלו דברי הרמב"ם אבל יש חולקים בכל זה וסבירא להו דג' חילוקים בדבר דאם הדבר משתמר כגון טלית או קרדום בצד גדר והוא ספק אם הניחו בעלים שם לא יגע בהן בין יש בו סימן בין אין בו סימן עבר ונטלו והוליכו לביתו אם יש בו סימן יכריז (טור) אם אין בו סימן יהא מונח עד שיבא אליהו (המגיד פט"ו דגזילה ונ"י פ' אלו מציאות) לא הוליכו לביתו יחזור ויניחנו על מקומו ובמקום שאינו משתמר כלל אפי' ודאי הונח ואין בו סימן לא בחפץ ולא במקום הוי של מוצאו ואם יש בו סימן נוטל ומכריז ובמקום שמשתמר קצת כגון שבילין שבשדות אפילו ספק הינוח יש בו סי' נוטל ומכריז ואם אין בו סימן לא בגופו ולא במקום כא יטלנו ואם נטלו רק בידו ולא הוליכו לביתו לא יחזור שהרי אין המקום משתמר היטב ויהא מונח עד שיבא אליהו וכן נ"ל עיקר (טור והמגיד):

מותר להכריז בשבת על אבידה אפילו היא דבר שאסור לטלטלו: הגה ומותר להתיר חרמי צבור בשבת אע"פ שאינו לצורך שבת הואיל והוא יום כנופיא לרבים הוי כעסקי רבים דשרי לדבר בם (אגור) אבל אין מחרימין בשבת כ"א מדבר שהוא לצורך שבת (אגודה פכ"ג):

12. It is permitted on Shabbat to publicise the finding of a lost object, even if the lost object must not be moved on Shabbat. Note: and it is permitted to release forbidden items of the community (charmei tzibur) on Shabbat, even though one does not need those items for Shabbat, since it is a day of public assembly for the masses and [this release] is like the business of the masses, which is permitted to speak about. However, we do not render items forbidden (ein machrimin) on Shabbat unless it is something which is necessary for Shabbat.

ראובן נתן לשמעון מ' זהובים צרורים וחתומים שיתנ' ללוי בשאלוניקי וכאשר בא שמעון בשאלוניקי הלך לבית לוי ונתן הכיס מהזהובים ביד אמו של לוי שלא מצאו בבית וכשבא לוי לביתו נתנה אמו הכיס מהזהובים הנז' ובדק בחותם ומצאו רפוי כנר' שלבד נטלו אותו וחזרו להדבקו דבק לא טוב וכשבא למנות הזהובים מצא י' מהם חסרים כי לא מצא כי אם שלשים ילמדנו מורינו וגאוננו אם חייב שמעון המביא הפקדון באחריות העשרה זהובים ושכמ"ה: תשובה לכאורה נר' שש' היה פטור מטעם מתני' דתנן פ' המפקיד דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ומהאי טעמא הסכימו הפו' ז"ל דאע"ג דקי"ל שומר שמסר לשומר אפי' ש"ח לש"ש דעלויי עליי' לשמירתו חייב אפי"ה כתבו דהני מילי שמסרו לשומר דעלמא דלאו א' מאנשי ביתו אבל אם מסרו לאשתו ובניו של המפקיד אמרי' כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו וה"ל המפקיד ר' ד"מ כאלו הוא עצמו נתן ליד אשתו של ש' הנפקד או אצל בניו א"כ היה נר' דהכ' נמי היה נר' מהאי טעמא לפטור את ש' שיש לנו לומר שר' שמסר לש' פקדון זה שיתן ללוי אשתו של לוי או אמו או אנשי ביתו כידו כך היה נר' אך כד מעיינינן ביה שפיר אשכחנא דינא דלאו הכי הוי שהרי כתב הרש"בא בתשובה הביאה ב"י ח"מ סי' פ"ג בסוף ז"ל ראובן שאמר לש' תן לי מנה שיש לי בידך והשיב ש' כבר פרעתי לאשתך אם אשת ר' בת דעת והוא מניח' ליש' וליתן ישבע שמסר לה ופטור ע"כ הרי דדוקא שהאשה רגילה לישא וליתן משום הכי פטור הא לאו הכי חייב ואם איתא דאית לן ללמוד מדין שומר מאי טעמא היכא דאינה נושאת ונותנת מחייב הרש"בא אפי' שאינה נושאת ונותנת יהא פטור מטעם דלא גרע משומ' שמסר לשומר פטור היכא דמסר לאשתו או לאחר מאנשי ביתו אלא ודאי דלא דמי כמו שאבאר בס"ד עוד תשובה גדולה מזו הביאה בסי' ע"ג וז"ל כתב הרש"בא הנשבע לחברו ליום נודע והגיע הזמן והמלוה אינו בעיר הדבר ברור שהוא פטור לגמרי עד שיבא מלוה ויטול וליתן אותם ביד אשתו ובניו אינו צריך שהרי אפי' נתנם בידם אינו פטור בכך ואין זה פרעון גמור ואע"פ שאם נתנו בידם אינו יכול לחזור בו מ"מ פרעון גמור לא הוי שהרי חייב באחריותו כדתניא בסוף פ"ק דגיטין הולך מנה לפ' כו' ול"ש אחר ול"ש אשתו ובניו סתמ' לא מבעיא דליכ' למימר וליתן אותם כו' אינו צריך אבל אדרבא הול"ל שחייב ליתן ביד אשתו ובניו לצאת ידי שבועה וכמ"ש הרש"בא בתשו' שם שאם המלוה הניח מורשה לתבוע ולהורות בו שלוחו של אדם כמותו הכא נמי אם היה שיד אמו או אשתו של אדם הל"ל שחייב לפי שידם כידו אלא ודאי דאית לן למימר דדוקא גבי מפקיד הוא דאמרינן דאדעתא דהכי נתן דידע שאין אדם יכול להשמר מבני ביתו כי כלם יודעים מצפוניו ומסתריו ואי אפשר לאדם להשמר וכיון דהכי הוא אדעתא דהכי נחית המפקיד לתת והנפקד לקבל אבל שליח שקבל מהמשלח פקדון ליתן לפ' אין המשלח משלחו (אלא) ליתן ביד שום אדם אלא ביד מי שיש לו לקבל שמי יודע מה רוצה מי שיש לו לקבל לעשות מאותו פקדון ובודאי קפיד המשלח שיביא השליח הפקדון בידו ממש והוא המקבל יעשה מה שירצה ולכן נר' בעיני דמהאי טעמא שכשהאשה נושאת ונותנת בבית אם נתן בידה יצא כי היא יודע' משא ומתן של בעלה נמצא לע"ד שמעון פשע פשיעה גמורה וחייב וכ"ש אם יודע שהיה מי שנשתלח לו הפקדון בעיר הנראה לע"ד כתבתי:

(קע) שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות גזלה ואבדה וז"ל מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לרשות בעלים ואעפ"י שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך ובעיא היא בפרק אלו מציאות וסלקא בתיקו ואמאי אזיל בה לחומרא כיון דהוי ספק בממונא: תשובה אם אין לך עליו קושיא אלא זו זו אינה קושיא דספיקא דאורייתא הוא דאמרה תורה לא תוכל להתעלם השב תשיבם וקא מספקא לן אי הוי זקן בכלל או לא ומשום הכי פסק לחומרא אלא אדרבא יש קושיא על אותם שפסקו להקל ולא יחזיר ועדיין אבאר זה בעה"י. אבל יש קושיא על דברי הרב ז"ל הוא מה שתמה הר"ן ז"ל הכישה נתחייב בה. פרש"י ז"ל הואיל והתחיל להחזיר נתחייב בהשבה גמורה ולפי זה ה"ה לכלים דטעמא דמלתא כיון שהתחיל במצוה גומרה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' גזלה ואבידה ויש לתמוה עליהם ז"ל משום דבפרק הספינה משמע דלא אמר רבא הכי אלא בבעלי חיים משום דאנקטינהו נגרי ברייתא עכ"ל. ואנן גברא רבה חזינא ותמיהא לא חזינא דמאן לימא לן דדוקא בבעלי חיים פשיטא ליה לרבא משום דאנקטינהו נגרי ברייתא אבל בשאר כלים מספקא ליה משום דכיון דהתחיל במצוה גומרה ואנן פסקינן לחומרא מטעמא דאמרן דאי מפשט פשיטא ליה אמאי מסקינן לה בתיקו נפשוט דדוקא בבעלי חיים אבל בשאר כלים לא. וכ"ת משום דלא בעי למפשט מדברי אמורא מ"מ הו"ל לתלמודא לפרושי דבעיין לא שייכא אליבא דרבא אלא מאי אית לך למימר דלא ידעינן בכלים מאי דעתיה דרבא אי מספקא ליה או פשיטא ליה דלא יחזיר: שוב ראיתי שכתב נמוקי יוסף וז"ל וצריך לי עיון על תמיהת הרב ז"ל דהכא ודאי אפי' בכלים איירינן דדרכו להחזיר בשדה לאו בבעלי חיים דוקא איירי וקי"ל דחייב ע"כ. והריא"ף ז"ל כתב דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר בעיא ולא אפשיטא הילכך לא יחזיר בעיר. משמע מתוך לשונו שחייב להחזיר בשדה וכשיגיע לעיר יניחנה דכיון דלאו בעלי חיים נינהו לא הפסיד לבעלים כלום. ויש מי שפירש בדברי הרב שאינו חייב להתחיל בשדה כדי שלא יתחייב לגמור בעיר אבל אם התחיל בשדה והזיזה ממקומה חייב להחזירה אף בעיר. והנכון הוא מה שכתבנו. וכן נראה שכתב על לשון הריא"ף ז"ל ונראה דבספרו היה כתוב מי אמרינן בשדה מיהא דרכו לאהדורי או דילמא השבה מעליא בעינן וכיון דלא מחייב בעיר לא מחייב אפי' בשדה ופסק לחומרא דבשדה מחייב ואינו מזלזל שם בכבודו ולא דמי להכישה נתחייב בה דלא אנקטה נגרי ברייתא דאדרבה הוליכה למקום המשתמרת יותר מבשדה ע"כ. וזה נראה הנכון שבפסקים דבשדה מתחייב בדיניה ובעיר אינו רשאי מפני שמזלזל בכבוד התורה. ואם רוצה לעשות לפנים משורת הדין יעשה כר' ישמעאל ויותר מממונו ולא מכבוד תורתו. ואפילו לפי הפירוש השני לעולם פוסק הרב ז"ל לחומרא שאם התחיל בשדה חייב להחזיר אפילו בעיר דלא שאני לן בין ב"ח לשאר דברים. והוי יודע שאפי' אם יש מי שפוסק דלא מחייב לאהדורי לא בשדה ולא בעיר לא קשיא משום דס"ל דאפי' שלא נפשטא בעיין רבא פשיטא ליה דדוקא בבעלי חיים משום דאנקטינהו נגרי ברייתא אבל שאר כלים אפי' התחיל להחזיר אם ירצה מניחה והולך לו. אבל הנכון הוא מה שכתבנו דהוי מלתא מציעתא דבשדה כדיניה וחייב ובעיר כדיניה ופטור ואינו רשאי משום כבוד התורה ותו לא מידי. הנלע"ד כתבתי:

היודע שחבירו מצא אבידה, מותר לומר לו שישיבנה אחר השבת, שגם זה בכלל חפצי שמים. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד קסה]