The Yissachar-Zevulun Partnership in Halacha

זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיֹּ֔ת וְיַרְכָת֖וֹ עַל־צִידֹֽן׃ {פ} יִשָּׂשכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם׃

Zebulun shall dwell by the seashore; He shall be a haven for ships, And his flank shall rest on Sidon. Issachar is a strong-boned donkey, Crouching among the sheepfolds.

וְלִזְבוּלֻ֣ן אָמַ֔ר שְׂמַ֥ח זְבוּלֻ֖ן בְּצֵאתֶ֑ךָ וְיִשָּׂשכָ֖ר בְּאֹהָלֶֽיךָ׃

And of Zebulun he said: Rejoice, O Zebulun, on your journeys, And Issachar, in your tents.

רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם זְכוּת תּוֹרָה, וּדְקָאָמְרַתְּ אֵינָהּ מְצֻווָה וְעוֹשָׂה נְהִי דִּפַּקּוֹדֵי לָא מִפַּקְּדָא, בְּאַגְרָא דְּמַקְרְיָן וּמַתְנְיָין בְּנַיְיהוּ וְנָטְרָן לְהוּ לְגַבְרַיְיהוּ עַד דְּאָתוּ מִבֵּי מִדְרְשָׁא, מִי לָא פָּלְגָאן בַּהֲדַיְיהוּ? מַאי ״בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ״? אָמַר עוּלָּא: לָא כְּשִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה, וְלָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּבֵי נְשִׂיאָה,

Ravina said: Actually, the merit that delays the punishment of the sota is the merit of Torah study, and with regard to that which you say, i.e., that she is not commanded to do so and performs a mitzva, the mishna is not referring to the merit of her own Torah study. Granted, she is not commanded to study Torah herself; however, in reward for causing their sons to read the Written Torah and to learn the Mishna, and for waiting for their husbands until they come home from the study hall, don’t they share the reward with their sons and husbands? Therefore, if the sota enabled her sons and husband to study Torah, the merit of their Torah study can protect her and delay her punishment. The Gemara interprets the continuation of the verse cited by the baraita with regard to Torah study: What is the meaning of: “Many waters cannot extinguish the love…if a man would give all the fortune of his house for love, he would utterly be condemned” (Song of Songs 8:7)? The Torah is compared to love several times in the Song of Songs. Therefore, the verse indicates that one cannot acquire a share in the reward for Torah study with money. Ulla says: The verse is not speaking of individuals like Shimon, brother of Azarya, whose brother Azarya supported him and enabled him to study Torah. And it is not speaking of individuals like Rabbi Yoḥanan of the house of the Nasi, whom the Nasi supported so that he could study Torah.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְלָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, וְלַמְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו. אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָן — ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ״.

דְּתַנְיָא: מִצְוָה לָזוּן אֶת הַבָּנוֹת, קַל וְחוֹמֶר לַבָּנִים — דְּעָסְקִי בַּתּוֹרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִצְוָה לָזוּן אֶת הַבָּנִים, וְקַל וָחוֹמֶר לַבָּנוֹת — מִשּׁוּם זִילוּתָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: חוֹבָה לָזוּן אֶת הַבָּנוֹת לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, אֲבָל בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן — אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵינָן נִיזּוֹנִין.

As it is taught in a baraita, it is a mitzva to sustain daughters, and the same applies by an a fortiori inference to sons, who are engaged in the study of Torah. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: It is a mitzva to sustain sons, and the same applies by an a fortiori inference with regard to daughters, due to the dishonor they will suffer if they are forced to go around begging. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: It is an obligation to sustain the daughters after their father’s death; however, during their father’s lifetime both these and those, sons and daughters alike, are not sustained.

טוב אחרית דבר מראשיתו אם אדם לומד בשעת הקציר ובציר ובשע' שהיה יכול להרויח ואינו עוסק אז בריוח ולא יהיה לו מה לאכול הרי יותר טוב שבתחלה יעסוק במלאכה ואח"כ יעסוק בתלמוד תורה זהו טוב אחרית דבר מראשיתו אבל אם יש לו ממון הרבה והוא שיהא ממונו ביד נאמנין להרויח ויכול להתפרנס אז יותר טוב שיעסוק בתורה דבר אחר טוב אחרית דבר מראשיתו אם אדם מתאוה ליקח אשה ויודע שהיא רגזנית הרי לא יקחנה כי כשם שנשמעת לו כך לאחר ואפילו צנועה היא הואיל ורגזנית היא לא יקחנה אלא יקח צנועה שאינה רגזנית ד"א טוב אחרית דבר מראשיתו זה הרואה את הנולד כיצד אדם אחד היה עני והיו הצבור רוצים לתת לו מכיס של צדקה ולא רצה לקבל אמר אטרח מעיר לעיר בסחורה ולא אצטרך אמר החכם אם הדרך משובש אם תלך הרי יתפשוך וצריכים הצבור לפדותך ולא חשש והלך ונתפש ופדאוהו אמר ליה החכם הרי בכמה שנים היה לך פרנסה במה שפדאוך ועתה צריך אתה שיפרנסך וגם נתנו לפדיונך לכך כתיב (קהלת ז ח) טוב אחרית דבר מראשיתו אם מראשיתו טוב אז תהיה אחריתו טוב שמתחלה היה סבור עון הוא לקבל צדקה ואילו היה מקבל לא היה נתפש:

רבי אבין עבדון ליה תרעא לסדרא רבא נחית רבי מני לגביה אמר חמית מה דעבדת אמר ליה וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות מי לא הוו בני אנשא דלעין באוריתא. הרי מי שיש לו ממון לא יאמר אעשה בית הכנסת ובית המדרש אלא יתן לצדיקים שיעסקו בתורה ולא לאותם שגורסים קושיות ותירוצים כדי שיהו העולם סבורים שיודע כל התלמוד ולא עסקו בתלמוד אלא ראו קושיות ותירוצים וגרסום להראות חריפותם אלא יתן ליראי ה' הלומדים לקיים המצות. ומי שקרוביו צדיקים ועניים ואינו נותן להם ונותן לאחרים שאינם כל כך טובים דומה למי שמשלם למי שאינו חייב באחריותם ואינו משלם למי שחייב באחריותם כי לקרוביו הטובים חייב שנאמר וחי אחיך עמך:

שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כה לה) "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" כְּלוֹמַר הַחֲזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּל וְיִצְטָרֵךְ:

There are eight levels in charity, each level surpassing the other. The highest level beyond which there is none is a person who supports a Jew who has fallen into poverty [by] giving him a present or a loan, entering into partnership with him, or finding him work so that his hand will be fortified so that he will not have to ask others [for alms]. Concerning this [Leviticus 25:35] states: "You shall support him, the stranger, the resident, and he shall live among you." Implied is that you should support him before he falls and becomes needy.

לְהִדָּבֵק בְּחַכְמֵי הַתּוֹרָה – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לְהִתְחַבֵּר וּלְהִתְדַּבֵּק עִם חַכְמֵי הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁנִּלְמַד מֵהֶם מִצְווֹתֶיהָ הַנִּכְבָּדוֹת, וְיוֹרוּנוּ הַדֵּעוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת בָּהּ שֶׁהֵם מְקַבְּלִים מֵהֶם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים י, כ) וּבוֹ תִדְבָּק, וְנִכְפָּל הַצִּוּוּי בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר וּלְדָבְקָה בוֹ (שם יא, כב), וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות קיא, ב), וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה, וְהָא כְּתִיב כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא (דברים ד, כד)? אֶלָּא הַדָּבֵק לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים וּלְתַלְמִידֵיהֶם כְּאִלּוּ נִדְבָּק בּוֹ בָּרוּךְ הוּא, וּמִזֶּה לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לוֹמַר, שֶׁכָּל הַנּוֹשֵׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם וְהַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו כְּאִלּוּ נִדְבָּק בִּשְׁכִינָה. וְעוֹד דָּרְשׁוּ בְּסִפְרֵי (פיסקא דללכת בדרכיו), וּלְדָבְקָה בּוֹ לְמֹד דִּבְרֵי אַגָּדָה שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

To cling to Torah sages: That we were commanded to associate [with] and cling to Torah sages, so that we learn its glorious commandments from them, and they teach us the true opinions — which are received through them — about it. And about this is it stated (Deuteronomy 10:20), “to Him shall you cling.” And the command is repeated in another place, as it is stated (Deuteronomy 11:22), “and to cling to Him.” And they, may their memory be blessed, said (Ketuvot 111b), “And is it possible for a person to cling to the Divine Presence — and behold it is written (Deuteronomy 4:24), ‘For the Lord, your God, is a consuming fire’? Rather, one who clings to the Torah scholars and their students is as if he clings to Him, blessed be He.” And from this, our Rabbis, may their memory be blessed, learned that anyone who marries the daughter of a Torah scholar, or marries his daughter to a Torah scholar or who gives benefit from his property to a Torah scholar is as if he clings to the Divine presence. And they also expounded in Sifrei Devarim 49, “‘And to cling to Him’ — study the words of aggadah (the homiletical teachings), as through this, you will recognize the One Who spoke and the world came into being.”

וכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף א, דמי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד, או מפני הטרדות שיש לו – יספיק לאחרים הלומדים, ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה, והוא ימציא לו פרנסה, ויחלוק עמו השכר. אבל אם כבר עסק בתורה – אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו. עד כאן לשונם. והטעם פשוט: דשכר עולם הבא אינה במכירה ובנתינה לאחרים, והנפש שעשתה – היא תשיג שכרה ולא אחר. אך כשמתחילה משתתפים בהמצוה – ממילא דעשו שניהם המצוה, כמו יששכר וזבולון, ושמעון אחי עזריה. ועל זה נאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר". וכל הישועות והנחמות, וכל הברכות שהתנבאו הנביאים – כולן הן למשיא בתו לתלמיד חכם, ועושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ומהנה תלמיד חכם מנכסיו (ברכות לד ב). אבל תלמידי חכמים עצמן: "עין לא ראתה אלקים זולתיך" (שם). ואל יאמר האדם כשלומד בעצמו: שוב איני צריך לתמוך ביד לומדי תורה. דאינו כן, דאדרבא כיון שהוא יודע כח התורה – החיוב עליו יותר להיות מתמכין דאורייתא, וליתן נדבות על הישיבות ועל מקומות שמרביצין התורה.ועל פי רוב התורה תצא מבני עניים, וצריכים תמיכה. וכל פרוטה ופרוטה שנותן על תלמוד תורה מצטרפת לחשבון גדול, ומצלת מן היסורים. וכלל הדברים הם: כל הלומד תורה בעצמו – חביבין עליו המצות, ואוהב את החכמים, ותומכן ומסייען שילמדו ויעסקו בתורה. וההיפך בהפכו.

יכול אדם לקנות מחבירו משכר לימוד ומעשה שלו, או למכור לו קודם שנעשה המעשה, כך כתב רבינו ירוחם בסוף נ"ב, הביאו בית יוסף בטור יורה דעה סוף סימן רמ"ו, וזה לשונו, העוסק בתורה, קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חבירו בסחורה ויטול חלק מלימודו כמו יששכר וזבולן. אבל אחר שעסק ונותן לו בשביל ממון אינו כלום, אם יתן איש את כל הון כו' (שה"ש ח, ז). וזה ענין הלל ושבנא, כדאיתא בפרק היה נוטל (סוטה כא, א). ומסתברא שהעוסק אבד שכבר בטל חלקו, כך כתבו המפרשים, עד כאן לשונו:

הנותן לבניו ובנותיו הגדולים, שאינו חייב במזונותיהם, כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג את הבנות בדרך ישרה, וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם – הרי זה בכלל צדקה. ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים. ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו – צריך להקדימו לכל אדם.

ואפשר עוד לומר שרמז לנו במה ששנה משנה זו בין שתי משניות של לימוד התורה הודיענו כי שקולה מצות הצדקה כלימוד התורה ובפרט כשהצדקה היא לתלמידים העוסקים בתורה כי בהיות האדם מפרנס התלמידים מעלה עליו הכתוב כאלו הוא בעצמו לומד בבית המדרש וכמו שאמר הכתוב שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך כי בהיות שזבולון היה יוצא לפרקמטיא וזן ומפרנס ליששכר הלומד בבית המדרש על כן אמר שמח זבולון בצאתך ויובן עם מאמרם ז"ל ברבה פרשת ויקהל משל לשתי ספינות אחת יוצאה ואחת נכנסת ואמר הפקח שעל הנכנסת בשלום ראוי לשמוח אמנם על היוצאה אין מקום לשמוח ביציאתה כי אין אנו יודעים כמה רוחות יזדווגו לה בים כמה שוללים ושודדים יזדווגו לה על כן אמר לא מבעיא שראוי שתשמח בכניסתך אלא אף בצאתך דרך ים בפרקמטיא שלך תשמח ותגל אף גילת ורנן לא תירא ולא תחת ונתן טעם לדבר ואמר ויששכר באהליך כלומר שיששכר כאשר הוא יושב אהלים ומדרשים אותם האהלים אינם נקראים אהליו אלא אהליך שכיון שאתה זן ומפרנסו מעלה אני עליך כאלו יששכר באהליך ולא באהליו

כי לימוד התורה יועיל לעצמו, ולאחרים שכמותו. ויועיל לעמי הארץ, כי ימשכם לדרכי התורה והמצוה וכו', וינהגו כל ההמון לאחרית טובה ותקוה וכו';

ומ"ש כל המשים אל לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה וכו' הבית יוסף כתב דלא נהגו חכמי הדורות כמותו והראיות שהביא לדבריו יש לדחותם ואדרבה יש להביא ראיות להחזיק ביד הנותנים והמקבלים וכו' וכבר כתב והאריך הרשב"ץ בתשובותיו לחלוק על הרמב"ם ולסתור כל דבריו וכו' עכ"ל ולפי שתשובה זו לא נמצאת בידינו גם הב"י סתם דבריו ולא פירש הדחיות לראיית הרמב"ם גם לא הראה מקום הראייה להחזיק ביד הנותנים והמקבלים ע"כ באתי להעיר אזן בלמודים מכמה מאמרים שניתן רשות לראש ישיבה ליהנות ולהתפרנס ע"י המתנות ומותר לו לקבל עד שיתעשר בפרק אלו נאמרין (סוטה דף מ) רבי אבהו אימנו רבנן עליה למנייה ברישא כיון דחזי לרבי אבא דמן עכו דתפיסי ליה ב"ח א"ל איכא רבה ופי' רש"י אית לי רבה חכם גדול וראוי לישב בראש יותר ממני כדי שיושיבוהו בראש ונותנים לו מנות ומעשרין אותו כדי שיהא חשוב וישמעו דבריו כדתניא והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו ובפ"ג דתענית [דף כ"א] אילפא ורבי יוחנן כו' עד דאתא אילפא מלך ר' יוחנן א"ל אי אותיב מר וגריס לא הוה מלך מר ופי' רש"י מלך ר"י מינהו ראש ישיבה עליהם מנהג הוא מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהן ומעשרין אותו וכו' עכ"ל ובהוריות בפרק כהן משוח [דף י'] ר"ג ורבי יהושע הוו אזלין בספינתא וכו' א"ל עד שאתה תמיה עליו תמה אני על ב' תלמידים שיש לך ביבשה רבי אלעזר בן חסמא ור"י בן גודגדא שיודעים לשער כמה טיפות יש בים ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש נתן דעתו להושיבם בראש ופי' רש"י כדי שיהיו מתפרנסים בשררה שיתנו להם. ומי לנו גדול מר"ע שנהנה הוא ותלמידיו ממתנת קטיעא בר שלום כדאיתא בפ"ק דע"ז סוף [דף י'] ואין ספק דלא נתן להם נכסיו אלא לכבוד תורתן: ובפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נ') מן שית מילי איעתר ר"ע וכו' והא דפ' א"ט סוף [דף מ"ד] דר"א לא שקיל ולא אזיל אמר לא קא בעי מר דאיחי דכתיב ושונא מתנות יחיה לא היה צריך למתנה זו אבל ר"י כדי שיתעשר וישמעו דבריו א"נ תלמידים העוסקים בתורה וצריכים להתפרנס ודאי דאין בו איסור והלא ב' דייני גזירות היו נוטלין שכרן מתרומת הלישכה דלחד תירוצא דתוספות דלפי שלא היו עוסקין בשום מלאכה ולא הו"ל במה להתפרנס היה מוטל על הצבור להתפרנס ולחד תירוצא משום דמשל ציבור היו נוטלין היה מותר אפי' הו"ל להתפרנס ואע"ג דקאמר התם לא רצו מוסיפים להם ופריך לא רצו אטו ברשיעי עסקינן שנוטליו שכר לדון יותר מכדי חייהם ופריקו אלא לא ספקו אף ע"פ שלא רצו מוסיפין עליהן דאלמא דאסור יותר מכדי סיפוקו כ"ש דלהתעשר אסור י"ל דדייני גזירות לא נתמנו לראשים על הקהל אבל ר"י שהוא כמו מלך וכהן גדול צריך שיהא עשיר ועי"ל דדייני גזירות היו נשמעין דבריהם אפילו לא היו עשירים ולא היו צריכין ליקח יותר מכדי ספוקם ובזה יש ליישב הא דהקשה הרמב"ם מהלל הזקן ומר' חנינא בן דוסא דודאי היה להם כדי ספוקם ולא היו מקבלין מתנות כדי שיתעשרו ויהיו דבריהם נשמעים משום דהיו דבריהם נשמעים בלאו הכי והעיקר נ"ל דמהלל הזקן ודאי לא קשיא דבשעה שהיה חוטב עצים עדיין לא נתמנה לנשיא ודכוותה אבא חלקיה במס' תענית (ד' כ"ג) ורב יהודה דלא הוה ליה גלימא והיה יושב בבית המדרש בלא בגד כדאיתא בפ' הנודר מן המבושל סוף (נדרים דף מ"ט) לא היו נתמנים לראשים על הקהל והא דתנן אל תעשם עטרה להתגדל בהם וכו' אינו אלא שלא יתכוין בתלמודו כדי להתגדל ולהתעשר אלא יעסוק בתורה לשמה וסוף העושר והכבוד לבוא וכדתניא בפ' קונם יין (נדרים דף ס"ב) לאהבה את ה' אלהיך וכו' שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם וכו' אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא וכו' ר"א בר צדוק אומר עשה דברים לפועלן ודבר בהם לשמם ואל תעשה עטרה להתגדל וכו'.

ומזה הטעם ג״כ. עסק התור' היא מכפר' על כל העונות של הנפש החוטאת. כמאמרם ז״ל (סוף מנחות) מ״ד' זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת כו'. ומסיק שכל העוסק בתורה א״צ לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם. וכ״ה בתנחומא פ' צו. ובשמות רבה פל״ח קחו עמכם דברים ושובו אל ה' לפי שישראל אומרים כו'. עניים אנו ואין לנו להביא קרבנות א״ל הקב״ה דברים אני מבקש כו'. ואני מוחל לכם על כל עונותיכם. ואין דברים אלא ד״ת כו'. ובתנחומא ויקהל בענין הארון אמרו שהוא נושא עונותיהם של ישראל שהתורה שבו נושא עונותיהם של ישראל. ובזוהר שלח קנ״ט א' ר״י פתח כו'. כמה אית להו לבני נשא לאסתכלא בפולחנא דקב״ה. כמה אית להו לאסתכלא במלי דאורייתא. דכל מאן דאשתדל באורייתא כאלו מקריב כל קורבנין דעלמא לקמי' קב״ה ולא עוד אלא דקב״ה מכפר לי' על כל חובוי ומתקנין לי' כמה כורסין לעלמא דאתי.

And also for this reason, involvement with Torah atones for all of a sinning soul-Neffesh’s sins, as they (OBM) stated (at the end of M’na-khote 110a): “Why is it written (Vayikra 7:37) ‘This is the Torah of the burnt-offering, of the meal-offering and the sin-offering…’, and they deduce that anyone who is involved with Torah has no need for a burnt-offering, nor a meal-offering, nor a sin-offering, nor a guilt-offering. And so it’s written in Tahn-khooma parshat Tzav, and in Sh’mote Rabba parsha 38: “‘Take words with you, and return to God-YHV”H’ (Hoshei-ah 14:3)—…because Israel says… we are destitute and we have nothing from which we can bring sacrifices. The Holy One (blessed be He) said to them: ‘It is words I ask of you… and I forgive all your sins’. And ‘words’ are none other than words of Torah… .” And in Tahn-khooma Va-yahk-heil in the context of the Ark they stated that it bears the sins of Israel—that the Torah within it bears the sins of Israel. And in Zohar Sh’lahkh (159a): “Rabbee Yehuda began… ‘It is important for people to deeply contemplate the Holy One’s (blessed be He) work. It’s important for people to deeply contemplate the words of the Torah, for anyone who is involved with Torah is as if he offers all of the sacrifices in the world before the Holy One (blessed be He). And not only that, but the Holy One (blessed be He) awards atonement for all of his obligations, and they prepare for him a number of thrones in the world-to-come’.”

ומה יעשה האדם אשר מעשיו במשא ומתן, הלא בהכרח יסיח דעתו מן התורה? באמת אינו כן, כי זבולון ויששכר שניהם כאחד עוסקים בתורה, זה בלימודה וזה בהתחזקותה, אך שאיפת שניהם אחת היא, להגדיל תורה ולהאדירה, ואך זה ימלא את כל חלל לבבות שניהם... בעיני ראיתי בעל מלאכה פשוט, חייט עם הארץ, אשר כל עסקו במלאכתו היה אך תורה לבד, כי כל מחשבתו ושאיפתו היו דבוקות בנקודה אחת, שיהיו בניו וחתניו גדולי תורה, והוא בעצמו היתה מחיתו מלחם ומים, וכל פרוטה ופרוטה שהרויח היתה מוקדשת לתכלית הקדושה הזאת, נמצאה שכל מעשיו היו עסק התורה ממש...