Was Pinchas Acting as a Pursuer?

וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קׇם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ׃ וַ֠יָּבֹ֠א אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃

When Phinehas, son of Eleazar son of Aaron the priest, saw this, he left the assembly and, taking a spear in his hand, he followed the Israelite man into the chamber and stabbed both of them, the Israelite man and the woman, through the belly. Then the plague against the Israelites was checked. “Phinehas, son of Eleazar son of Aaron the priest, has turned back My wrath from the Israelites by displaying among them his passion for Me, so that I did not wipe out the Israelite people in My passion.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דְּמִטַּמְּרָא מִטַּמְּרָא, וּדְמִגַּלְּיָא מִגַּלְּיָא, בֵּי דִינָא רַבָּה לִיתְפְּרַע מֵהָנֵי דְּחָפוּ גּוּנְדֵי. אֲמַר לַהּ יַנַּאי מַלְכָּא לִדְבֵיתֵיהּ: אַל תִּתְיָרְאִי מִן הַפְּרוּשִׁין, וְלֹא מִמִּי שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁין, אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִין שֶׁדּוֹמִין לִפְרוּשִׁין, שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶן כְּמַעֲשֵׂה זִמְרִי וּמְבַקְּשִׁין שָׂכָר כְּפִנְחָס.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: That which is hidden is hidden, and that which is revealed is revealed, but in Heaven everything is known, and the great court in Heaven will exact payment from those who wear the cloak of the righteous but are in fact unworthy. The Gemara relates: King Yannai said to his wife before he died: Do not be afraid of the Pharisees [perushin], and neither should you fear from those who are not Pharisees, i.e., the Sadducees; rather, beware of the hypocrites who appear like Pharisees, as their actions are like the act of the wicked Zimri and they request a reward like that of the righteous Pinehas (see Numbers, chapter 25).

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאִם פֵּירַשׁ זִמְרִי וַהֲרָגוֹ פִּנְחָס – נֶהֱרָג עָלָיו. נֶהְפַּךְ זִמְרִי וַהֲרָגוֹ לְפִנְחָס – אֵין נֶהֱרָג עָלָיו, שֶׁהֲרֵי רוֹדֵף הוּא. מָה רָאָה? אָמַר רַב: רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה. אָמַר לוֹ: אֲחִי אֲבִי אַבָּא, לֹא כָּךְ לִימַּדְתַּנִי בְּרִדְתְּךָ מֵהַר סִינַי: הַבּוֹעֵל אֲרָמִית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ? אָמַר לוֹ: קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוָונְקָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: רָאָה שֶׁאֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳. כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל הַשֵּׁם, אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב. רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: רָאָה שֶׁבָּא מַלְאָךְ וְהִשְׁחִית בָּעָם.

Moreover, if Zimri son of Salu (see Numbers 25:1–9) had separated himself from the woman and only then Pinehas killed him, Pinehas would have been executed for killing him, because it is permitted for zealots to kill only while the transgressor is engaged in the act of intercourse. Furthermore, if Zimri would have turned and killed Pinehas in self-defense, he would not have been executed for killing him, as Pinehas was a pursuer. One is allowed to kill a pursuer in self-defense, provided that the pursued is not liable to be executed by the court. The Gemara asks: What did Pinehas see that led him to arise and take action? Rav says: He saw the incident taking place before him and he remembered the halakha. He said to Moses: Brother of the father of my father, as Moses was the brother of his grandfather Aaron, did you not teach me this during your descent from Mount Sinai: One who engages in intercourse with a gentile woman, zealots strike him? Moses said to him: Let the one who reads the letter be the agent [parvanka] to fulfill its contents. And Shmuel says: Pinehas saw and considered the meaning of the verse: “There is neither wisdom nor understanding nor counsel against the Lord” (Proverbs 21:30), which the Sages interpreted to mean: Anywhere that there is desecration of the Lord’s name, one does not show respect to the teacher. In those situations, one need not consult his teacher, but must immediately proceed to right the wrong that is transpiring. Therefore, he took the spear and took immediate action. Rabbi Yitzḥak says that Rabbi Eliezer says: He saw that an angel came and destroyed among the people in punishment for the sin of Zimri, and he realized that he must take immediate action to ameliorate the situation.

הרודף אחר חבירו להורגו שמצוה על כל הרואה אותו שרודף שיהרגנו כדי להציל הנרדף אפילו הוא קטן. כיצד התרו בו שאם יהרגו יהרגוהו והוא רודף אחריו אפילו שאינו מקבל התראה כיון שעדין הוא רודף הוא נהרג ונראה שאין צריך להתרות רק שיודיעוהו שהנרדף הוא ישראל.

אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אֲפִלּוּ הָיָה הָרוֹדֵף קָטָן הֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין לְהַצִּיל הַנִּרְדָּף מִיַּד הָרוֹדֵף וַאֲפִלּוּ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל רוֹדֵף:

וְאֵין הַקַּנַּאי רַשַּׁאי לִפְגֹּעַ בָּהֶן אֶלָּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה כְּזִמְרִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה ח) "וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ". אֲבָל אִם פֵּרַשׁ אֵין הוֹרְגִין אוֹתוֹ. וְאִם הֲרָגוֹ נֶהֱרַג עָלָיו.

הרודף אחר חבירו להרגו והזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אפי' היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצויים להצילו באבר מאברי הרודף ואם אינם יכולים לכוין ולא להצילו אלא א"כ יהרגו לרודף הרי אלו הורגים אותו אע"פ שעדיין לא הרג:

הבא על המצרית מי שמקנא לשם ה' יכול להרגו כמו פינחס שהרג את זמרי אבל אם בא לב"ד לישאל אין מורין לו להרגו וגם הוא אין לו רשות להרגו רק בשעת מעשה העבירה וכשהדבר הוא בפומבי שעשרה מישראל יודעים שהוא מתייחד עמה כמעשה דזמרי אבל בצינעא או אחר שפירש הבועל ממנה אין המקנא רשאי להרגו [טור] ואפילו לא פירש והרשע הזה הרג את המקנא אינו נהרג עליו ואם הרג אדם אחר את המקנא להציל את הבועל נהרג עליו וכל דינים אלו הם הלכה למשה מסיני וי"א דהמקנא צריך שיתרה בו מקודם ואם לא פירש ממנה אז מותר להרגו [ראב"ד פי"ב מא"ב]:

הגם דכ' מי הקדימני ואשלם. רק ע"י שמסר נפשו ומס"נ הוא בכלל הקדימני. ושילם לפינחס מדה במדה ע"י שמסר נפשו למות זכה להיות חי לעולם. אעפ"כ נלחם מלחמת ה' כדי לקדש שם שמים ולכפר על בנ"י.

או יבואר, פנחס בן אלעזר כו'. ויש לדקדק תיבת בתוכם, הוא מיותר. ועוד יש לדקדק דפנחס לא עשה רק דבר אחד שהיה מקנא קנאת ה' צבאות והקדוש ברוך הוא שילם לו שני שכרים ברית שלום וברית כהונת עולם. ונראה, דהנה חכמינו ז"ל אמרו פנחס זה אליהו, ובתוספות מביא בשם תנא דבי אליהו, שהיו חולקים ממי בא אליהו אם מרחל אם מלאה, ובא אליהו ואמר להם שאני מבני בניו של רחל. ונראה דאלו ואלו דברי אלהים חיים, דהכלל הוא, שאם רואה אדם חס ושלום בני אדם שעוברין עבירה וכועס תיכף עליהם ומקנא קנאת ה' צבאות אזי חס ושלום מעורר דינין על ישראל. אבל פנחס אף על פי שקינא קנאת ה' צבאות אף על פי כן לא היה מעורר עליהם דינין חס ושלום רק חסדים גדולים ומכפר על בני ישראל והוא היה המליץ על ישראל כדאיתא בגמרא, שבא וחבטן בקרקע ואמר לפניו רבונו של עולם על אלו יפלו כ"ד אלף מישראל. ומחמת זה נתן לו הקדוש ברוך הוא שני שכרים. ברית שלום, מחמת שקינא קנאת ה' צבאות. וברית כהונת עולם, מחמת שהיה בתוך בני ישראל ולא היה מופרד מהם והיה מעורר עליהם חסדים וכפר עליהם כמדת כהן הוא חסד ומכפר על בני ישראל: דבר בעתו מה טוב לתרץ קושית הזוהר האיך נתכהן פנחס, הלא כהן שהרג את הנפש נפסל מכהונה, מחמת שמדת הכהן הוא חסד ולא דין. גם לתרץ לשון הפסוק אשר הכה את המדינית, שנראה מיותר. ומתורץ בחדא מחתא, כי הכלל שמחשבה רעה חס ושלום דוחה הנשמה הקדושה ודברים לא טובים דוחים הרוח דקדושה ועשיה לא טובה דוחה נפש דקדושה. וזה פירוש הפסוק ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית תיכף שמיד בהתחלת החטא קודם שהרגו פנחס נעשה בחינת מוכה וחלל רשע שהוכה עם המדינית ומת ממש על ידי הסתלקות נפש דקדושה נמצא פנחס גברא קטילא קטל וכשר לכהונה:

An alternative method of interpreting the verse quoted in the ‎last paragraph. The Torah refers to the wrath of G’d having been ‎at large among the Children of Israel by using the word ‎בתוכם‎, ‎usually translated as “in their midst.” Why did the Torah have to ‎write this word? Is it not self-evident that this was the locale ‎where G’d’s anger had become manifest? Furthermore, seeing ‎that Pinchas had performed only one single deed, i.e. he acted ‎zealously on behalf of Hashem, why would the Torah give ‎him two rewards for this? He was granted the priesthood for ‎himself and his descendants, and a covenant of peace! We have a rule that when one sees someone committing a ‎transgression against the Torah laws and one is incensed by this ‎to the extent of being zealous on G’d’s behalf (like Pinchas), one ‎may involuntarily provoke the attribute of Justice to be awakened ‎against all such transgressors.‎ Pinchas’ second “deed” consisted in the fact that in spite of ‎having acted upon his zealousness, he did not thereby provoke ‎the attribute of Justice against other sinners, but, on the ‎contrary, he stopped the very attribute of Justice from carrying ‎out its appointed task. He achieved atonement on behalf of other ‎sinners and became the epitome of a ‎מליץ יושר‎, a counsel for ‎defense of his fellow Jews. This has been described in ‎‎Sanhedrin 44 where Pinchas is described as having flung the ‎bodies of Zimri and Kosbi on the ground before G’d, exclaiming ‎that “did 24000 Israelites have to die on account of these two ‎‎(sinners)?” In light of this G’d rewarded Pinchas with two rewards ‎for his deed. His act of zealousness instead of putting him outside ‎the people had placed him squarely in the midst of the people, Our author suggests slightly different answer by reminding us ‎that major sins have a detrimental effect on our holy souls so that ‎even already when planned they send the perpetrator’s divine ‎soul into exile. This is alluded to broadly by the most unusual ‎language in verses 14 and 15 of our chapter. Our author therefore ‎suggests that Zimri’s deed had already sealed his fate of death by ‎execution so that when Pinchas entered the picture he “killed” ‎someone already legally dead. This also explains why the word ‎‎“killing”, ‎הרג‎ is not mentioned in the Torah in connection with ‎this episode even once, the Torah mentions only “stabbing,” ‎‎(Numbers ) and having been struck, (Numbers 25,14) Seeing that Pinchas had ‎not “killed” in the accepted sense of the word there was no reason ‎to disqualify him for the priesthood.‎

ויש לומר הטעם שזכה לשכר באופן זה, דהנה בירושלמי סנהדרין שלהי הנשרפין א"ר יודה בר פזי ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו', ומשמע מלשון שקפצה עליו רוח הקודש שמיהר רוה"ק להופיע טרם יעשו מעשה, שלשון קפיצה הוא במהירות ודילוג שלא כסדר, שבאם היו עושין מעשה ונדוהו הי' בנידוי, ולא טוב הי' הדבר, אף דקמי שמיא גליא שיפה עשה פינחס, מ"מ נמסר הדבר לב"ד של מטה, וכה"ג בש"ס סנהדרין (ק"ד:) בקשו עוד למנות אחד [עם אלו שאין להם חלק לעוה"ב] באת דמות דיוקנו של אביו ונשתטחה לפניהם וכו' עד שיצאה בת קול עיי"ש, ומכלל שפסק ב"ד של מטה מקיימין ב"ד של מעלה, והנה הטעם שבקשו לנדותו בודאי הי' פינחס נמי יודע, ומ"מ לא השגיח ע"ז, והי' סבור וקיבל אפי' שיהי' בנידוי, [כי לא ידע שיקפוץ עליו רוה"ק כנ"ל] כי באשר ראה הנגף נוגף הפקיר את עצמו עבור כלל ישראל, ואפי' ע"מ שיקרא רוצח ויאבד חלקו בעוה"ב הי' סבור וקיבל למען להציל את ישראל, ובאשר שהפקיר העוה"ב עבור ישראל הי' שכרו ליתן לו ענין עוה"ב גם בעוה"ז, ועולמו יראה בחייו כנ"ל: ונראה דהנה בירושלמי שלהי פרק הנשרפין בקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה לו והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו', וכבר הקשינו ממ"נ אם ידעו מהלכה בועל ארמית קנאין פוגעין בו למה בקשו לנדותו, ואם לא ידעו הי' להם לדונו כרוצח ממש ולא נידוי לבד, ואמרנו עפ"י מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מדהשוה הש"ס זנות תמר לזנות זמרי שקרא שניהם בלשון אחד ש"מ דכמו תמר לשם שמים נתכוונה כן הי' גם ענין זמרי שהי' בו כוונה טובה אלא שבא ללכוד ונלכד בפח, עכת"ד, ופרשנו שהוא חשב שנמתקה וחזרה לקדושה וכענין ברחב דגיירה ונסבה יהושע, וחשב זמרי להכניע בזה את כחות הטומאה כענין הידוע בזוה"ק בפסוק אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך, אך בזוה"ק דעטרו לה בכשפוי, היינו דהכישוף הי' כעין אחיזת עינים עד שטעה בה וחשבה שנכנעה להקדושה, וזה שאמר למשרע"ה בת יתרו מי התיר לך, ואף שבמדרש שנקראת צפורה שטיהרה את הבית כצפור, ומוכרח שזמרי חשב שגם כזבי דכוותה: והנה מי שנתחייב מיתה בב"ד אין משגיחין על כוונתו ואפי' היתה כוונתו לשם שמים אינו ניצול ממיתת ב"ד ומקושש לעד שאמרו ז"ל עליו שלשם שמים נתכוון, ומ"מ אמר ה' למשה מות יומת האיש, ומ"מ זה שקנאין פוגעין בו אם כוונתו לשמים אלא שנלכד בפח שוב אין סברא לומר שיהיו קנאין פוגעין בו, אדרבה יש להתמלא רחמים עליו שנלכד בפח, ובזה יש לפרש הא דנתעלמה הלכה ממשרע"ה ומכל ישראל, שלכאורה אינו מובן כי שכחה היא מצד החומר, ואיך יתכן זה במשרע"ה שהי' מזוכך עד התכלית ובתרגום יונתן רצה לתקן זה שכתב שבאשר אמר לו בת יתרו מי התיר לך רתח ואשתלי, אך לא נראה כן דעת הש"ס שחשב ג' מקומות שמחמת שבא לכלל כעס בא לכלל טעות הובא ברש"י פ' מטות בגיעולי גוים, ובשמיני למלואים, ובשמעו נא המורים, ואם איתא ארבעה מבעי לי', ולפי דרכנו י"ל דעיקר הדין דקנאין פוגעין בו לא נעלם מהם, אך נעלם מהם אם בכה"ג שהיתה כוונתו לשם שמים נמי, ודינו כמו מיתת ב"ד, או לא, [הגם שפשטות הלשון מורה יותר שעיקר הלכה נעלם מהם, אבל שבקית לפשטא דלישנא דקדחיק ומוקי אנפשי'], והוא מילתא דתליא בסברא ומשא ומתן של הלכה ואיתא בראשונים ז"ל דפלפול ומשא מתן של הלכה הי' נוהג גם בב"ד של משה, ומשרע"ה הי' דייק ומפלפל בדברי עצמו שמפי הגבורה, ופינחס אמר כך מקובלני ממך שבועל ארמית קנאין פוגעין בו, היינו שכך הבין דברי משרע"ה שאמר אז ההלכה מפי הגבורה ואמר לו משרע"ה קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא, יתפרש עפ"י הש"ס תענית (כ"א.) מדאני שמע ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא לי שעתא, וה"נ מאחר שאתה הבנת כך מהדברים שיצאו מפי וזולתך לא הבינו כן, ש"מ שלדידך קיימא שעתא, ויש לומר שבאמת הדין דבאופן כזה שהכוונה היתה לטובה לא אמרינן קנאין פוגעין בו, אך בנ"ד הוא אשם בדבר עפי"מ שאמרנו כבר דבזוה"ק דעטרו לה בכשפוי בגין למתפס רישא דלהון והכוונה היתה על משרע"ה, וכך אמרה לה איני נשמעת אלא למשה רבך, אך האיש משה הי' ענו מאד והוא הי' השפל והקטן בעיניו מכל ישראל, וע"כ כשאמר אני גדול ממשה נתפס בו הכישוף, וא"כ הוא עצמו אשם בזה, וע"כ פינחס שהי' מתוקן לכך כבמדרש אנה ה' לידו שיבין בדברי משה שאפי' כשכוונתו לטובה נמי קנאין פוגעין בו, למען יעשה מעשה, והוא כעין הילכתא כוותי' ולאו מטעמי': ולפי האמור יובן הא דבקשו לנדותו היינו שידעו ברוה"ק שגם פינחס ידע שכוונתו לטובה ולשיטתם לא שייך קנאין פוגעין בו, ומ"מ אין קושיא למה לא דנוהו למיתה כרוצח, דבענין מיתת ב"ד אין משגיחין על הכוונה, וכמו שאין משגיחין על הכוונה לש"ש כן נמי אין משגיחין אם ידע ברוה"ק אם לא, ולא הי' אפשר לדונו בב"ד, ודו"ק: