מפרשי הפרשה
בלק
Parshas Balak
Numbers
10 commentaries
אלשיך
Alshekh on Torah, Numbers 22:2
Q — The opening verses present two responses to Israel's arrival: Balak's ('וירא בלק'), and Moav's ('ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא'). What's the difference, and why does the Torah distinguish them?
A — Two diagnoses of the same threat. Both Balak and Moav knew Israel had two advantages — large numbers, and divine accompaniment. The wisdom lies in correctly identifying which advantage is primary. Balak — described as a chacham — saw firsthand what Israel did to Sichon, the conquest of Cheshbon (a city no army could take), the drowning of Moavites in the Arnon. He concluded: 'לא ריבוי עם עושה כל אלה, כי אם ישראל באשר ה' איתם.' He set his lev not on the numbers but on the divine factor — which is why he turned to Bilam, a counter-spiritual weapon. Moav, who only heard the stories — and one is not as impressed by hearing as by seeing — feared the numbers ('מאד כי רב הוא') and only obliquely noted the Israelite identity. Different diagnoses produce different proposed remedies.
בלק כי חכם היה, לא היה עושה עיקר רק מבחינת ניצוח שלא בטבע על היותם ישראל עם נושע בה'. והוא, כי התפעל ממראה עיניו. כי ראה נצחון האמורי... לא ריבוי עם עושה כל אלה כי אם ישראל באשר ה' איתם. וזהו 'וירא בלק' עין בעין... ראה כי כל הנעשה היה בבחינת היותם ישראל. כי הכל שלא בדרך טבע. על כן לא שת לבו אל בחינת ריבוי עם.
ספורנו
Sforno on Numbers 22:11
וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּעֹ֗ר פְּ֠ת֠וֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּ֠ה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי׃
Q — When Balak feared Israel, why did he summon Bilam to curse Israel rather than asking him to bless Moav? And how do we reconcile this with Balak's own opening line — "כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר" — which credits Bilam with both blessing-power and curse-power?
A — For Sforno, Bilam's real power was only destructive. As Chazal say (Berachot 7a), Bilam "היה יודע לכוין אותה שעה שהקב\"ה כועס בה" — he could time-target divine anger, "בהזכיר עון או בכוון שעה." That's a skill for cursing, not for blessing. Balak knew this — which is exactly why he asked only for a curse and "לא שאל ממנו שיברכהו לנצח או שיוכל להתיצב מנגד." But why does Balak's opening flatter Bilam with both functions? Sforno: it was diplomacy. "לכבודו של בלעם להורות שלא חשב אותו למזיק בלבד." Balak didn't want to insult his hire by openly labeling him a one-trick destroyer; he padded the request with credit for both capacities. The chiddush exposes the gap between political speech and political knowledge: even ancient idolaters wrapped their dark hires in polite language.
הנה כוחו לא היה לברך אבל היה לקלל בהזכיר עון או בכוון שעה כדברי רבותינו ז"ל (ברכות ז, א), ולכן לא שאל ממנו שיברכהו לְנַצֵּחַ או שיוכל להתיצב מנגד. אבל אמר "ידעתי את אשר תברך מבורך" לכבודו של בלעם להורות שלא חשב אותו למזיק בלבד.
כלי יקר
Kli Yakar on Numbers 22:7
הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה־לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵרַשְׁתִּֽיו׃
Q — Balak's message used 'הנה עם יצא ממצרים' (past tense). When Bilam reports it back to Hashem, he says 'הנה העם היצא ממצרים' (continuous tense). Why the shift?
A — Kli Yakar reads it as Bilam intensifying — not softening — Balak's slander. Past tense 'יצא' would simply note that they came out of Egypt. But Bilam shifts to participial 'היצא' — 'the people that keep coming out of Egypt' — to suggest that they have never truly left: 'כי תמיד ברע הם ואומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה, ובכל תלונה הם מזכירים את מצרים.' Bilam tries to convince Hashem that Yisrael is spiritually still in Mitzrayim — making them ripe for קללה. The single letter ה- is Bilam's attempt to weaponize the wilderness complaints.
הנה עם יצא ממצרים. 'יצא' לשעבר משמע, ובלעם אמר 'הנה העם היוצא ממצרים' משמע שעכשיו הם יוצאים והולכים. כי בלעם להזכיר עוונם בא לומר שדומה כאילו עדיין לא יצאו מכל וכל ממצרים כי תמיד ברע הם ואומרים 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', ובכל תלונה הם מזכירים את מצרים, וזה ראיה שתמיד ברע הם.
הכתב והקבלה
HaKtav VeHaKabalah, Numbers 22:12
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא׃
Q — Hashem first tells Bilam 'לא תלך עמהם' — don't go with them. Then later: 'קום לך אתם' — get up and go with them. Did Hashem change His mind? Or did Bilam break Hashem?
A — HaKtav VeHaKabbalah finds the resolution in the Hebrew distinction between two seeming synonyms. 'עם' (with) implies partnership of purpose — going with someone to share in their mission. 'את' (with) implies mere physical accompaniment — traveling alongside, for travel or honor, without joining the project. The first prohibition was therefore 'לא תלך עמהם' — don't go as their partner in cursing Yisrael. The second permission was 'קום לך אתם' — you may physically accompany them, but Hashem immediately clarifies the limitation: 'ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה.' No change of mind, no divine relenting. Two different prepositions, two different relationships — and Bilam's tragedy is that he never grasped the difference.
הנה בפעם הראשון לא הרשה לו ההליכה, ובפעם שני נתן לו רשות ללכת באמרו יתעלה 'קום לך אִתם', ונבוכו המפרשים בזה. ונראה לי שאין כאן שינוי בדעת עליון יתעלה, כי יש הפרש גדול בין לשון הליכה המחובר במלת 'עמהם', ובין המחובר במלת 'אתם'... לכן באמרו יתעלה אליו לשון 'לא תלך עמהם', הנה יורה מניעת הליכת הפועלת, שלא ישתתף עמהם לילך כדי למלאות כוונת משאלותם ולשמשם בקללת העם, ועדיין לא נכלל בלשון זה מניעת ההליכה מכל וכל. אמנם בפעם שנית אמר לו לשון 'לך אתם', ואין במשמעות לשון זה כי אם ההליכה בעלמא שאין בה תועלת... ולכן מנע ממנו בפירוש כל מיני השתדלות.
רבינו בחיי
Rabbeinu Bahya, Bamidbar 23:9
כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃
Q — Bilam says "הן עם לבדד ישכון" — but later Moshe says of the same nation "וישכן ישראל בטח בדד" (Devarim 33:28), without the lamed. Why the difference?
A — Rabbeinu Bachya catches the missing lamed and reads it as a covenant signature. Moshe says "בדד" — Israel will dwell alone, secure, separated from the nations. Bilam, against his own will, says "לבדד" — Israel dwells to the bdd, dedicated to the One — the same hashem בדד from "ה' בדד ינחנו". So the lamed locks two propositions into one: Israel dwells alone, AND Israel dwells dedicated to the One who likewise dwells alone ("אין כאל ישורון" — Hashem is unique among avodos zaros just as Israel is unique among nations). The structural parallel is exact and was Bilam's accidental gift to the people he was hired to curse: he could not bless Israel without simultaneously confessing the uniqueness of Israel's God. Two singularities sealed by one preposition.
וכשאמר לבדד הכוונה שהם עם מיוחד — לבדד, כלומר לשם המיוחד שכתוב בו (דברים לב, יב) ה' בדד ינחנו, ומפני זה הזכיר לבדד כי היה ראוי לומר הן עם בדד ישכון, כענין שאמר משה (שם לג) וישכון ישראל בטח בדד, אבל הענין לרמוז כי העם מיוחד בשאר הגוים לא יתחשב, והוא מיוחד לשם המיוחד שהוא אלהי ישראל אשר באלהי הגוים לא יתחשב.
אבן עזרא
Ibn Ezra on Numbers 23:21
לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֤ה אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ׃
Q — The Torah later (Bamidbar 31:16) describes Bilam's "advice" that led to the sin of Pe'or: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם." But where in our parsha is this advice actually given? Rashi (per Chazal) reads "לכה איעצך" (24:14) as a "מקרא קצר" — Bilam's advice is implicit there, even though grammatically it reads as about "אחרית הימים."
A — Ibn Ezra locates the source elsewhere. In nevuah 3, Bilam explains why God doesn't change His mind: "כי לא ראה און בישראל" — He hasn't seen sin in Yaakov. From this Balak inferred his strategy: IF Israel sins, God WILL change His mind — so send the women of Moav to seduce them. THIS is "דבר בלעם." The chiddush rests on Ibn Ezra's broader theology: "כל דבריו הם על תנאי, רק במקום שבועה" — all of God's promises are conditional unless secured by oath. He cites Yirmiyahu 18:7-10 — God reserves the right to change announced destruction or announced reward based on the people's actions. Ibn Ezra rejects the standard Rashi/Chazal reading of "לכה איעצך" because that pasuk speaks of "באחרית הימים" — distant future events — but the moav-women plot was immediate.
לא הביט און - לפי דעתי, כי מזאת המלה למד בלק לשלוח נשי מואב במחנה ישראל. והטעם, כי אין ה' כבן אדם שיתנחם, כי לא ראה און בישראל. והנה אם יהיה בהם און, לא יקום דבר ה', כי כל דבריו הם על תנאי, רק במקום שבועה... וזה טעם בדבר בלעם.
משך חכמה
Meshekh Chokhmah, Balak:14
כִּ֤י לֹא־נַ֙חַשׁ֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵאָמֵ֤ר לְיַעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה־פָּ֖עַל אֵֽל׃
Q — How does the Meshech Chochmah read "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" — peshat, against Rashi and Rashbam's future-directed reading?
A — "כעת" = THE CURRENT moment — right after the conquest of Sichon and Og and on the brink of Midian and Canaan. The phrase isn't "to Israel" but "about Israel": the nations themselves will say of Yaakov and Yisrael "ראו מה פעל אל!" An ex-slave nation crushing mighty kings is clearly hashgachah pratit, not natural order — "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא," a lion that looks like nothing while lying down and is fully revealed only when it rises.
'כעת' — כהעת הזאת והמצב הנוכחי שהחרימו סיחון ועוג, ועתידים עוד לנקום ממדין וממלכי כנען, 'יאמר ליעקב', כמו על יעקב, ו'ולישראל' פירוש על בית יעקב וישראל יאמר: ראו 'מה פעל השם'.
אור החיים
Or HaChaim on Numbers 24:1
וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃
Q — Before Bilaam's third blessing, the verse notes he no longer went toward omens but set his face to the wilderness, and 'a spirit of God came upon him' (ותהי עליו רוח אלהים). Rashbam and Ramban read this as a spiritual elevation — Bilaam resolved to bless wholeheartedly, so the Shechinah rested on him in love.
A — Or HaChaim disagrees sharply. He holds that 'all of Bilaam's words are a blessing whose inner core is a curse,' including the third utterance. Bilaam was wicked from start to finish and his entire intent was to curse Israel. Once he saw there was 'no hope from God to agree to harm Israel,' he abandoned his usual recourse to omens and sought some other way to curse them where he stood. 'רוח אלהים' on this reading does not mark a genuine change of heart.
אולם אור החיים הקדוש סבור, ש'כל דבריו הם ברכה שפנימיותה קללה', כולל גם הדברים שאמר בפעם השלישית. לדעתו, בלעם היה רשע מתחילה ועד סוף, וכל כוונתו היתה לקלל את ישראל; אולם משנוכח לדעת ש'אין תקוה מה' להסכים להרע לישראל', לא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, אלא ניסה למצוא דרך לקללם במקומו.
רמב"ן
Ramban on Numbers 24:14
וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃
Q — 'לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים' — what is the 'advice' Bilam gives Balak? Rashi/Chazal: the strategy of seducing Israel through Moabite women (the eitzah famous from Bamidbar 31:16, 'הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם'). Chizkuni: an unwritten oral advice given in secret.
A — Ramban: neither. The 'eitzah' is the prophecy itself, in the following pesukim ('דרך כוכב מיעקב'). 'איעצך' here means 'I'll inform you of the divine counsel' — like 'זאת העצה היעוצה על כל הארץ.' Rasag translates 'אודיעך.' This prophecy is messianic — 'אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב' — far-off, a fourth and climactic vision. It's framed as 'advice' (private speech, sotto voce) because it's catastrophic news for Moab — 'ומחץ פאתי מואב' — and you don't broadcast such things publicly. Ramban allows that Bilam separately may have given the zenut counsel (per 31:16) but insists that's not what this pasuk records.
והנכון בעיני, שיאמר לו אגיד לך העצה אשר יעץ האלהים שיעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, מלשון 'זאת העצה היעוצה על כל הארץ', 'שמעו עצת ה' אשר יעץ על אדום'. ואמר 'איעצך', כי השומע עצה יקרא נועץ. והנבואה הזאת לימות המשיח היא... ועתה בנבואה הזאת הרביעית יוסף לראות ענין המשיח, ולכך הרחיק הענין מאד ואמר 'אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב' - מה שלא אמר כן בנבואות הראשונות, ואמר שזאת עצת ה' שיעץ להיות באחרית הימים.
עקידת יצחק
Akeidat Yitzchak 82:2
Q — Why does God let Bilam go after first forbidding it? Why turn his curses into blessings rather than simply silence him? What is the point of a hostile prophet praising Israel?
A — The whole episode teaches that no sorcerer or prophet has power to harm Israel when God desires them — Bilam's mouth becomes the very instrument of their blessing. God permits him to go precisely so that the nations witness, from their own prophet, that Israel's protection is absolute. Turning curse to blessing is more instructive than silence: it proves before the world that the source of harm has been commandeered into a source of good, and that Israel's standing rests on God's love, immune to enmity from without.
יבאר כי לא נאמר נבואה על אחד מהאומות עכו"ם כי אם בהשאלה. ויבאר מאמר אבל באומות קם.. במדרש (מדבר רבה פ' כ') זה שאמר הכתוב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים ל"ב) לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומות העכו"ם לעתיד לבא לומר אתח
Chassidus on the parsha
חסידות
Sefat Emet, Shem MiShmuel and Peri Tzadik — indexed by parsha, not by pasuk
Sefat Emet — R' Yehuda Aryeh Leib Alter of Ger
במשנה, מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה... ופירש הבעש"ט, אוכלין בעולם הזה, ובזה עצמו נוחלין לעולם הבא, מלשון נחל, שממשיכין חיות השי"ת גם לעניני עולם הזה. כי באמת עולם הזה דומה לפרוזדור, כי עולם הבא למעלה מההשגה ואין יוכל אדם לגשת לזה רק על ידי שמקרב עניני עולם הזה להקדושה, זוכה שיתגלו לו עניני עולם הבא, כי ב' אלו העולמות תלוין זה בזה, עולם…
וירא בלק - הקב"ה גנז את אור התורה במעשה בראשית... ועבודתנו היא למצא ההארה הגנוזה ולגלות האמת, ולהכניע הכל לקב"ה. ודור המדבר האירו אור זה בכל מקום שעברו, וכתיב וירא בלק, שבעל כרחו ראה מה שנתגלה כבוד מלכותו עין בעין נראה וגו', וזה היה נקרא לבלק הרשע כיסוי עינים, כי אין הרשע יכול להסתכל באמת, ויגר וגו' מאד, מבחינת מאוד הנ"ל שהיה עומד שיבררו בני ישראל כל הבירור …
במדרש וירא בלק... וביאור הענין כי היה מקטרג על בני ישראל באמרו העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ וגו', כי באמת בני ישראל אשר הוציאנו השי"ת ממצרים ובחר בנו להיות לו לעם נחלה היה המכוון כדי שבני ישראל יסתירו כח הקדושה שיוכל הקב"ה להשפיע טוב הגנוז לצדיקים, דכתיב וימנע מרשעים אורם וכו', ולכן גנז הקב"ה הטוב הצפון לצדיקים, אבל בני ישראל הם המחיצה שלא יוכלו עיניהם …
וירא בלק... והנה המה ראו הארה מהקדושה באותן הארצות, ועל זה חרה להם, כמאמר פן יראה בעיניו ולבבו וכו', ואמר והוא יושב ממולי וגו', ובאמת כל הכעס שלהם היה על מה שבני ישראל חפצים לתקן גם אותם ואת מקומותיהם, כי היתכן שיעלה על דעתם לקלל עצם בני ישראל, הלא ידעו כי חלק ה' עמו, אבל רצו לקלל סוף המדריגה של בני ישראל, כי יש לבני ישראל ב' מדרגות, בבחינה עליונה חלק ה' ממש…
במדרש וירא בלק נוח לרשעים להיות סומין כו'. כי הנה הרשעים אמרו כסה כו' עין הארץ דהיינו ודאי שבנ"י מסתירין כח הקדושה כדי שלא יתפגם ח"ו ע"י הסתכלות הרשעים. והוא באמת לטובתם כי ראייתם מביא רעה להם ולעולם. וז"ש הצור תמים כו' כדי שלא יהי' להם פ"פ כו'. וכמו כן בראי' זו הכתוב מעיד כי גרמו רעה לנפשם וכ' את כל אשר עשה ישראל לאמורי. היינו שלקחו את ארצם והכניסוה בכלל נח…
במדרש הצור תמים פעלו... הענין הוא כי מקודם היתה מלכותו ית' על כל הברואים, רק אחר כך נבדלו בני ישראל ונתרוממו אליו ית', וממילא נתרחקו הם, והגם שלא ריחק אותם, רק שבני ישראל נתקרבו ביותר בטוב מעשיהם ומעשי אבותיהם, עם כל זה כיון שעל ידי הבדלת בני ישראל נעשה שינוי מדרגות ולא כמקודם, היה להם פתחון פה... לכן הם אשר באו בטענות שוא, עם יצא ממצרים וכו', זה הוא על ידי …
ובמדרש כי מראש צורים אראנו כו' משל לפקח שבא לשורש כו' ומצאן קשה כו'. פי' כי בלעם התפאר עצמו בזה שהשיג שורש בנ"י. ובאמת הבורא ית' עשה הכל לטובת בנ"י שעל ידי שהשיג השורש נשתתק. ובלק הי' רואה במדריגה קטנה שיש לבנ"י תוך כל האומות לכן עלה בדעתו ללחום עמהם. אבל בלעם ע"י שהראהו כח השורש של בנ"י ושם לא יש שום מגע נכרי ושום כח שר וסט"א אינו נוגע שם. וז"ש וירא כו' ישר…
וירא בלק... לכן בחג הסוכות, שהוא בחינת ענני הכבוד, דג' מתנות נתן הקב"ה, מן בזכות משה, באר בזכות מרים, ענני כבוד בזכות אהרן, הם נגד ג' מועדות, שבועות תורה מן השמים, סוכות ענני כבוד, וכיון שיש פריסת שלום והגנה על בני ישראל, לכן מקריבין ע' פרים נגד האומות, להודיע, כי אדרבה על ידי ההסתר ואור המקיף לבני ישראל, שלא יוכל עין רע של האומות להסתכל, אז מאירין בני ישראל…
וירא בלק במד' נוח לרשעים להיות סומין כו' הענין הוא כי אמרו כסה את עין הארץ שבנ"י אין מניחין לאומות לקבל ההארות הבאים משמים. אבל לא אמרו אמת ולא רצו האמת. כי אדרבא ע"ז נבראו בנ"י שיקבלו הם ההארות וע"י זה ימשיכו קצת הארות גם לכל אומה כפי חלקה. וגם זה נכלל בפי' מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. בטובו אלו בנ"י כמ"ש יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים וכל אלו נכללו בפי'…
במדרש משגיא לגוים וגו', מי האנשים וגו', אמר יש שעה שאינו יודע וכו', וצריך ביאור איך נביא אומות העולם יחשב כזאת. ויובן הדבר על פי ענין הבחירה שניתן לבני אדם. אם כי הקב"ה וב"ש אין כל דבר נעלם ממנו, אך זה יותר פלא מהכל שהוא כל יכול והידיעה וההשגחה בידו וברשותו כשחפץ לסלק השגחתו וידיעתו כן הוא מה שאין בשכל אדם להשיג איך שלא לראות את הנראה, ויש שעה הוא לשון רצון …
וירא בלק וגו', דכתיב הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממלי, כי עיקר הפחד שלהם היה כשראו שבני ישראל הולכין ומתקנים כל המקומות הרעים והמשיכו ארץ סיחון ועוג לכלל נחלת ה', כמ"ש "ונתן ארצם לנחלה" וגו', וזה היה דבר גדול, כדאיתא על סיחון מלך קשה ומדינה קשה, שהיו מקומות שנאחז בהם כחות הסט"א... ועתה שראו שתיקנו בני ישראל ארץ האמורי, עשה הוא לשון תיקון, וזה היה כל הכעס ש…
במדרש, זה שאמר הכתוב הצור תמים פעלו וכו'... כמו שאמרנו במקום אחר, שיש לבני ישראל ב' המדריגות, יעקב וישראל, שבחינת יעקב הוא להתערב בין האומות ולהוציא בלעם מפיהם, ולקרב את אשר רוצה להתקרב, אבל בחינת ישראל הוא מקום שאין שום מגע נכרי כלל, ודורות הראשונים הבינו תמיד העת לקרב ולרחק...
במדרש זש"ה הצור תמים פעלו כו'. הענין הוא כי הקב"ה ברא העולם להיות נתלה מדריגה במדריגה עד שיוכל להיות דביקות לכל ברי' כפי הביטול שלה למדריגה שקודם לה כענין ד' בחי' דצח"ם והדומם יש לו התקשרות בצומח והצומח בחי והחי במדבר והמדבר בבנ"י שלהם עיקר הדיבור והוא באמת בחי' הנבואה ששייך לבנ"י בפרט שהיו מוכנים בהר סיני להיות כולם נביאים וכן יהי' לעתיד כמ"ש ונבאו בניכם וב…
בפסוק וישם ה' דבר בפי בלעם דרשו חז"ל שנתן רסן לתוך פיו כו' ע"ש וי"ל כי שימה הוא לשון סידור כמו ושמו כו' איש על עבודתו. והנה כל כחו של אותו רשע הי' להיות כלי מוכן לרעה. וכמו שהצדיקים יכולין לשנות דברי נבואתם מרעה לטובה כי הכל תלוי במקבלי הנבואה כמו שיש טעמים בכל הדברים. שהטעם מהפך פי' הדיבור כידוע. כן הרשע רצה לפרש הדברים לרעה כמ"ש ודבר מה יראני והגדתי לך פי'…
במשנה כל שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אע"ה וג' דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע כו'. גילו לנו חז"ל כי אותו הרשע הי' היפוך מצדקת אבינו אברהם ע"ה. והענין הוא עפ"י מ"ש חז"ל בפסוק מה אקוב לא קבה אל כו'. כי הרשע הי' מכוין רגע זעמו של הקב"ה דכ' ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע. וכ' חסד אל כל היום. וכל זה למעלה זעמו רגע. והרשע כל מגמתו למצוא אותו הזעם. א…
במדרש הצור תמים וכו', שלא הניח פתחון פה לאומות העולם, לומר שאתה רחקתנו וכו'. הענין הוא דכתיב זכור ימות עולם וגו', בהנחל וגו', בהפרידו וגו', שלקח הקב"ה לשון הקודש ונתנה לבני ישראל, והוא הנבואה, שעיקרה כח הדבור, כדכתיב ניב שפתים וגו', וכמו כן עמי זכר נא מה יעץ וגו', והיינו שרצה בלעם הרשע להחזיר כח הדיבור לאומות, כדאיתא במדרש, שאמר טוב להיות נעבד מע' אומות וכו'…
כסה את עין הארץ, כי דור המדבר היה כל הנהגתם למעלה מן הטבע, וזה היה טענת הרשע כי צריכים לתקן גם הטבע... אכן באמת כי בני ישראל נבראו לתקן כל הטבע, והיו מוכנים לכנוס לארץ ישראל, ודור המדבר היו רק הכנה כי אין יכולין לתקן הטבע עד לצאת מתחלה מכל וכל מן הטבע, ואחר כך היו נכנסין לארץ ישראל ולתקן הטבע... ולולי החטא והיו נכנסין בני ישראל לארץ ישראל תיכף אחר קבלת התורה…
במדרש מברך רעהו בקול גדול וכו', שהיה קולו הולך מסוף העולם... הענין הוא, דאיתא הראשונות שהיו בקולי קולות שלטה בהם עין, אין לך יפה מן הצניעות, ומכל מקום קודם החטא היו מוכנים בני ישראל לקבל לוחות הראשונות בקולי קולות, היינו שהיה מתוקן כל העולם, והיו משועבדים כל האומות תחת בני ישראל, ולא היה הסט"א יכול לעכב התפשטות התורה, והיה הולך מסוף העולם וכו', אך אחר החטא נ…
במדרש הצור תמים פעלו שלא הניח פתחון פה לאוה"ע כו' העמיד להם נביאים. הענין היא כי הנבואה הוא להוציא הכח אל הפועל בדיבור כי הנביא הוא בכלל פיהן של ישראל. וכמו בפרט כל איש ע"י הפה מוציא הכח הפנימי שהוא עיקר האדם לנפש חי רוח ממללא. כמו כן בכלל הנביא הוא פיהן של בנ"י. לכן תלוי כח הנביא בעבודת כלל בנ"י כדכ' נביא מקרבך כו' יקום לך. ויותר ממה שבנ"י צריכין אל הנביא צ…
בפסוק הנה כסה את עין הארץ. דאיתא בזוה"ק בלק הי' כוחו בעשי' ובלעם בדיבור. דכמו שיש בקדושה בחי' מחשבה דיבור ומעשה. כמו כן בסט"א זה לעומת זה שהיו רשעים גדולים באלה הג' כחות. וגם מ"ש רז"ל מי שיש בו ג' דברים הללו עין טובה רוח נמוכה נפש שפלה מתלמידיו של אאע"ה. הוא ג"כ בחי' הנ"ל. כי עין טובה הוא בחי' מחשבה ורוח ממללא ונפש בעשי'. והם בחינות נפש רוח נשמה. וכמו שהי' א…
במדרש הצור תמים פעלו כו' שלא יהי' להם פתחון פה כו'. עוד שם טוב פת חריבה ושלוה בה כו'. הענין הוא שהקב"ה רצה להראות כי בנ"י הם מיוחדים להנבואה. כי הנביא הוא להוציא מכח אל הפועל כל עבודת הציבור להעלות מעשיהם עד השורש לעשות פירות. והוא מלשון ניב שפתים וכמ"ש נביא מקרבך כו'. וכמו שבאדם בפרט שלימות הדיבור תלוי בתיקון כל המעשים כך יוכל להוציא מפיו דברי אלקים חיים כל…
לא תאור את העם כי ברוך הוא, ובלעם דכתיב ביה אשר תברך מבורך, לא היה רואה שבני ישראל ברוכים הם כי ברכת בני ישראל היא למעלה מכל הברכות, וכל אומה שמקבלת ברכה בעולם הזה על פי המזל, בזה היה לו ידיעה, אבל בני ישראל הם שורש הברכה, והוא שכתוב בשבת "ויברך וכו' את יום השביעי", ובזהר הקדש כיון דלא אשתכח ביה מזוני מה ברכתא אשתכח, אלא כל ברכאין בשביעאה תליין, כמו כן ברכת …
בפסוק לא נחש ביעקב וגו' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל, ואיתא בגמרא נדרים כל מי שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אינם יכולים לכנוס שם. והוא מדה במדה, על ידי שאינו רוצה לחקור בשכלו ומאמין בהנהגת הבורא ית' לכן מגלין לו הכל מהשמים... פירוש דלכל הדברים יש שורש בעולמות העליונים בקדושה, ולזה זוכין תמימי דרך, כדכתיב "יודע ה' ימי תמימים", דורש במד…
וירא בלק במד' נוחל רשעים שיהיו סומין שעיניהם מביאי' רעות כו'. כי הנה איתא בזוהר כי כחו של בלק הי' בעובדא ובלעם בפומא. ונראה שהיו מכוונים זה לעומת זה מול משה רבינו ע"ה ואהרן. כי בחי' משה בפה ואהרן בעובדא. ולפי שנסתלק אהרן ראה בלק שהי' לו כח להלחם עם ישראל. אבל הקב"ה סיכל עצתו במה ששם ללבו לשלוח אל בלעם שהי' כחו בפה. ובפה עדיין הי' כחו של משה רבינו ע"ה בשלימות…
איתא שרמזו לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים בשנה. והענין הוא כי קידוש הזמנים שנמסר לבנ"י הוא עדות כי בנ"י למעלה מן הזמן. וכל ניחוש של אותו רשע הוא במזל האדם שאם רואה עליו איזה חטא מה שעתיד לחטוא או שחטא יכול לחול עליו קללה כענין שאמרו גבי חרטומי פרעה שאין השד שולט בפחות מכשעורה. דהאי לא מכניף לי' ע"ש. שכל הכח שלהם לקרב הדברים ממקום למקום. וכן הוא בזמן …
בפסוק לא הביט און ביעקב כו' ה' אלקיו עמו. פי' כי אין החטא עושה רושם בישראל לסלק מאתם אלקותו ית"ש כי החטא שלהם במקרה ולא בעצם כי מאמר אנכי ה' אלהיך קיים לעד ההוא אמר כו' ולא יקימנה וזה הטעם שאינו מתבונן בעונות שלהם שהם רק במקרה גם ותרועת מלך בו שמעניש אותם מיד בעוה"ז ואין מניח למלאות הסאה עד שיסתלק ח"ו אלקותו מהם כמ"ש בזוה"ק בפסוק ואותך לא אעשה כלה ע"ש:
איתא בגמ' ויודע דעת עליון השתא דעת בהמתו לא ידע כו' אלא שהי' יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס וקשה אכתי השתא דעת בהמתו לא ידע איך הי' יודע לכוין השעה. אך הרמז כמו שיש בזמן רגע מיוחד שכועס בה כן יש בנפשות נפש מיוחד לכעס והוא בחי' דעת רע שהי' לבלעם מבחי' עץ הדעת טוב ורע. ולכן הי' מכוון לעומת משה שהי' יודע טוב ועליו נאמר גמלתהו טוב ולא רע. ובלעם רק רע כל היום וכתיב …
אמרו חז"ל בקשו לקבע פרשת בלק בקריאת שמע... והנה כמו שבני ישראל עובדין שלא על מנת לקבל פרס, והוא אהבה שאינה תלויה בדבר, כמו כן אהבת השי"ת אל בני ישראל אינה תלויה בדבר, כי מדתו של הקב"ה מדה במדה, וזה שאמר אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה... כיון שאוהבים ה' בעצם ואינה תלויה בדבר, שכל מבוקשו בעולם רק לעשות רצונו ית"ש, כמו שכתוב "ושמרו דרך ה'", שכך השריש אברהם אבינו …
בפסוק לא הביט און כו'. פירשו חז"ל שאין מביט בעבירות שלהם וקשה אדרבא הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. אבל הענין הוא כי בכלל יעקב וישראל לא הביט און כי אין החטא נוגע לבחי' יעקב וישראל כמו שביקש יעקב אע"ה בקהלם אל תחד כבודי. וזה הכח של יעקב וישראל שיש בכללות בנ"י לא נפגם לעולם אכן החוטא נסתלק ממנו מקודם הארת הקדושה שיש בו מכלל יעקב וישראל. ואמת גם זה הפי' כי …
איתא בגמרא... כי עדות היא בכח הדעת כמו שכתוב אתה הראת לדעת, ובחינת דעת צריך בירור מתערובות טוב ורע, לכן קא"פ פוסל כל העדות, ועדים צריכין דרישה וחקירה, הכל מפני כי העדות צריך להיות מבורר משפת שקר, וצריך איש ישראל לידע ולזכור זאת בכל יום, כי הוא נברא ונברר מכל גוי לברר זה העדות...
בי"ז בתמוז ירד משה רבינו ע"ה עם הלוחות ראשונות, והגם שנשברו, איתא שברי לוחות מונחין בארון, כי כל המתנות שנתן הקב"ה לבני ישראל הם לעולם, ולכן הארת לוחות הראשונות נשארה לעולם לבני ישראל, אבל אותיות פורחות למעלה לפקדון לבני ישראל, וכפי מה שזוכין מאירין האותיות, ואיתא בשם האר"י ז"ל חג לה' מחר, כי לעתיד לבא יהיה י"ז בתמוז חג כשיתקנו בני ישראל החטא יאירו הלוחות רא…
בפסוק לא תאור כו' כי ברוך הוא דרשו חז"ל שאמר א"כ אברכם והשיבו לא מדובשך כו'. כי בני ישראל דבקים בעצם הברכה ואין ארור מדבק בברוך לכן לא רצה הקב"ה שיהי' לבלעם דביקות בבנ"י. כי מי שמברך אותם יש לו דביקות בהם. רק עתה שרצה לקללם ונהפך לברכה שלא ברצונו לא הי' לו דביקות בהם. ולכן לא תאור כי אפילו הברכה שלו כיון שהיא בעצם בחי' ארור לא יהי' לו דביקות בהם. ולכן כתיב ג…
איתא במד' עקב מה שבני ישראל אוכלין בעוה"ז מברכתו של בלעם אבל שכרן בעקב ע"ש. דבאמת בנ"י הם למעלה מהברכה של עוה"ז כמו השבת דלא אשתכח בי' מנא משום דכל ברכאין בשביעאה תליא כדאיתא בזוה"ק יתרו. כמו כן בנ"י כל הברכות באין על ידיהם כמ"ש והי' ברכה שהוא עצם הברכה. וז"ש כי ברוך הוא. ולכן באמת חסר לבנ"י זו הברכה של עוה"ז. אך מוכן הי' להיות האומות מבינים מזון לבנ"י וכמו …
ואיתא במשנה מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אע"ה עין טובה רוח נמוכה נפש שפילה כו' ואוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב להנחיל אוהבי יש כו'. פי' ע"י ג' דברים הללו יכולין להמשך אחר בחי' אברהם אע"ה להמשיך חסד עליון להנחיל אוהב. וא"א להיות אוהב ה' רק על ידי ג' בחי' הללו. וזה הג' תפלות בכל יום שעיקר התפלה להיות בטל אליו ית"ש. וכמ"ש נשתחוה ונכרעה נברכה שרומז לג…
בפסוק כי ברוך הוא... והענין כי כל כח הקללה בא רק מחטא הראשון, שכתוב ארורה האדמה בעבורך, כי קודם החטא לא היה נמצא כלל הקללה, רק על ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע נתערב הרע בכל דבר, ולכן נמצא ארור בעולם, ואפילו הברכות בטבע העולם יש בהם קצת תערובת, ומכח זה היה בלעם מקלל למי שרצה, כמו שאמרו חז"ל שידע לכוין השעה שהקב"ה כועס, וגם זה הזעם בכל יום נולד אחר התערובות טוב..…
בפסוק כי ברוך הוא פי' שהם בעצמם הברכה כמ"ש והי' ברכה ולכן א"ל אינם צריכים לברכתך כי אין ארור מתדבק בברוך. והענין הוא כי כל כח הקללה בא רק מחטא הראשון שכ' ארורה האדמה בעבורך. כי קודם החטא לא הי' נמצא כלל הקללה. רק ע"י אכילת עה"ד טוב ורע נתערב הרע בכל דבר ולכן נמצא ארור בעולם. ואפילו הברכות בטבע העולם יש בהם קצת תערובות. ומכח זה הי' בלעם מקלל למי שרצה כמ"ש חז"…
Mekoros on the pasuk
מקראות גדולות
Browse the parsha by aliyah — click a pasuk to open its commentaries
All Parshiyot
Genesis
Exodus
Leviticus
Numbers
Deuteronomy