Yamim Tovimימים טובים

The Requirement of Two Portions for Mishloach Manos

Sources clarify that mishloach manos requires sending two portions of food to a single recipient, as derived from the language of Esther 9:22. The Talmud, Rishonim, and Acharonim establish this requirement through textual exegesis and practical rulings, distinguishing it from matanot la'evyonim (gifts to the poor).

שְׁתֵּי מָנוֹת לְאִישׁ אֶחָד

8 sources · 6 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The sources on the sheet address the requirement that mishloach manos consist of two portions (manot), not two berachos. The Gemara in Megillah 7a derives from the plural form "מנות" in the pasuk that one must send two portions to a single recipient, and this is codified by the Rambam (Mishneh Torah, Megillah and Chanukah 2:15) and Shulchan Arukh, Orach Chaim 695:4, both requiring two portions of meat or two kinds of food.

Turei Even (Megillah 7a) analyzes the dispute over whether the two-portion requirement applies per recipient or can be satisfied by one gift serving multiple poor people, and Arukh HaShulchan, Orach Chaim 695:13-14 likewise explains that two portions are required because the pasuk uses the plural "manot," while "lo re'eihu" is singular, permitting fulfillment via a single recipient — again framing the requirement in terms of portions, not blessings.

None of these sources — including the thematic reflection in Shem MiShmuel, Purim 11:14 on the pairing of mishloach manos with matanos la'evyonim — discuss any requirement of reciting two berachos over mishloach manos; the discussion throughout is about the number of food portions sent, not about blessings recited.

Source 1 · Chazal
Verified

Megillah 7a

מגילה ז׳ א — ד"ה וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים

Megillah 7a:20-21

Chachmei Bavel derive from Esther 9:22 that mishloach manos consists of two portions sent to one person, while matanot la’evyonim consists of two gifts to two people; the passage then recounts gifts exchanged by Rabbi Yehuda Nesia and Rabbi Oshaya.

וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ״ — שְׁתֵּי מָנוֹת לְאִישׁ אֶחָד. ״וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים״ — שְׁתֵּי מַתָּנוֹת לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם. רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה שַׁדַּר לֵיהּ לְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אַטְמָא דְּעִיגְלָא תִּלְתָּא וְגַרְבָּא דְחַמְרָא, שְׁלַח לֵיהּ:

The mishna mentions: And gifts distributed to the poor. Rav Yosef taught a baraita that the verse states: “And of sending portions one to another” (Esther 9:22), indicating two portions to one person. The verse continues: “And gifts to the poor” (Esther 9:22), indicating two gifts to two people. The Gemara relates that, on Purim, Rabbi Yehuda Nesia sent to Rabbi Oshaya the leg of a third-born calf and a jug of wine. Rabbi Oshaya sent him a message of gratitude:

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 2 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah 2:15

משנה תורה, מגילה ב יג והלאה

Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah 2:15

Rambam states that a person must send a friend two portions—of meat, cooked dishes, or foods—as mishloach manos, and that sending more to friends is praiseworthy.

כֵּיצַד חוֹבַת סְעֻדָּה זוֹ. שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וִיתַקֵּן סְעֻדָּה נָאָה כְּפִי אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדוֹ. וְשׁוֹתֶה יַיִן עַד שֶׁיִּשְׁתַּכֵּר וְיֵרָדֵם בְּשִׁכְרוּתוֹ. וְכֵן חַיָּב אָדָם לִשְׁלֹחַ שְׁתֵּי מְנוֹת בָּשָׂר אוֹ שְׁנֵי מִינֵי תַּבְשִׁיל אוֹ שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִין לַחֲבֵרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט יט) "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ", שְׁתֵּי מָנוֹת לְאִישׁ אֶחָד. וְכָל הַמַּרְבֶּה לִשְׁלֹחַ לְרֵעִים מְשֻׁבָּח. וְאִם אֵין לוֹ מַחֲלִיף עִם חֲבֵרוֹ זֶה שׁוֹלֵחַ לְזֶה סְעֻדָּתוֹ וְזֶה שׁוֹלֵחַ לְזֶה סְעֻדָּתוֹ כְּדֵי לְקַיֵּם וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ:

Source 3 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Orach Chayim

שולחן ערוך, אורח חיים תרצ״ה:ד׳ — ד"ה חייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר

Shulchan Arukh, Orach Chayim 695:4

The Shulchan Arukh rules that one must send to a friend two portions of meat or other foods. The governing siman speaks of two portions, not two blessings, and is the primary source for the practical requirement.

חייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או של מיני אוכלים שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד וכל המרבה לשלוח לריעים משובח ואם אין לו מחליף עם חבירו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו: הגה ויש לשלוח מנות ביום ולא בלילה (מדברי הרא"ש פ"ק דמגילה) ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם או מוחל לו יצא ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות כאיש. ואשה תשלח לאשה ואיש לאיש אבל לא בהיפך שלא יבא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קידושין אבל במתנות לאביונים אין לחוש:

One must send to his fellow two portions of meat, or foodstuffs, as it says (Esther 9:19) "And send portions, man to his fellow." Two portions to one man [is the obligation]. And anyone who send more to his fellows is praiseworthy. If he has none, he can trade with his fellow, this one sending to that one his meal, and this one sending to that one his meal, so that they can fulfill "And send portions, man to his fellow." Rema: And some send the portions during the day and not at night (from the Rosh, first chapter of [Bavli] Megilla). And if one sends portions to his fellow, but he doesn't want to accept them, or he forgives him [his obligation], he fulfills [his obligation nonetheless]. And a woman is obligated in [sending] portions to the destitute and sending portions [to one's fellows] like a man is. A woman sends to a woman, a man to a man. But not the other way, so that a man does not come to send it to a widow, and it will come to a possibility of kiddushin [having been enacted]. But portions to the destitute one should not worry [about this possibility].

See also

Source 4 · Acharonim
Verified

Turei Even, Megillah 7a

טורי אבן, מגילה ז׳:א׳ (מגילה ז׳ ע״א) — ד"ה מתנות לאביונים שתי מתנות לב' אביונים

Turei Even, Megillah 7a

Rabbi Aryeh Leib Ginzburg argues that מתנות לאביונים requires only one gift to each poor person, whereas mishloach manos specifically requires two portions to one recipient; sending two portions to a single poor person cannot fulfill both mitzvot simultaneously, so fulfilling both requires three people.

רי"א אפי' אוזן א' לכ"א וא' ולפי"ז סוגי' דידן ע"כ לא אתיא כר"י דאמ' אפי' כתונת א' לכ"א וא' ולשון רבי' דכתונ' ואזניה' אבני אדם רבים קאי בני אהרן וכל ישראל וה"נ מתנות לשון רבים אביונים רבים דקרא קאי ודי לכל אביון במתנה א' אבל לרבנן דס"ל התם דלשון רבים דכתונת וב' אזנים אכל א' מב"א וכ"י קאי וצריך לכל א ואי ב' כתונת וב' אזנים הה"נ דצריך ב"מ לכ"א משני אביונים דקרא: והא ליכא למימר דהכא אפי' רבנן מודו דסגי במתנה א' לכל אביון דאי ס"ד תרתי דוקא משלוח מנות איש אל רעהו דכתיב בקרא דהיינו ב"מ לאדם אחד ל"ל דהא במתנות לאביוני' לחוד סגי ובכלל זה הוה נמי משלוח מנות דבמשלח ב"מ לא' מן האביונים הא קיים מ"מ תרי איש לרעהו דאביון נמי לא נפיק מכלל רעהו ומצטרף נמי ב' מנות שישלח לאביון א' לב"מ שישלח לאביון ב' ויש כאן משום מתנות לאביונים ומשום מ"מ איש אל רעהו ומצות מ"מ איש אל רעהו המ"ל הא בכלל מתנות לאביונים הוי ובמתנו' לאביוני' מתקיים ממילא מצות שלוח מנות נמי. א"ו מתנות לאביונים מתקיי' במתנ' א' לכל אביון ואין משלוח מנות בכלל זה דצריך ב' דווקא לאדם א' והא ליכא. דזה אינו דודאי אי משלח ב"מ לאביון א' לא עלתה לו לכאן ולכאן אלא או למשלוח מנות או משום מתנות לאביונים אבל לכאן ולכאן לא וא"א לעולם שיקיים ב' מצות הללו אלא ע"י ג' בני אדם אבל ע"י ב' לא וכמ"ש בפנים.

Source 5 · Acharonim
Verified

recovered from “Arukh HaShulchan, Orach Chaim 695:15”

Arukh HaShulchan, Orach Chaim

ערוך השולחן, אורח חיים תרצ״ה:י״ג-י״ד — ד"ה מצות עשה דמגילה לשלוח מנות איש

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 695:13-14

Yechiel Michel Epstein explains that mishloach manos requires two portions for one recipient, preferably two distinct types of food or drink, since two pieces of the same type do not count; the mitzvah applies even when sending to a wealthy person because it is intended to generate joy, while gifts to the poor are a separate mitzvah.

מצות עשה דמגילה לשלוח מנות איש לרעהו. ובעינן שתי מנות, שהרי מנות כתיב לשון רבים. ויוצאין באחד, שהרי כתיב "לרעהו" – לשון יחיד. ואפילו בשילוח לעשיר יוצאין. ואף על גב דבנחמיה כתיב "שלחו מנות לאין נכון לו", דמשמע למי שאין לו, או שלא הניח עירובי תבשילין כדרשת חכמינו ז"ל ריש פרק שני דביצה – זהו מפני שבשם היה בראש השנה, שאין חיוב זה. ורק הזכירם לשלוח למי שאין לו, כדי שיהיה לו מה לאכול. מה שאין כן בפורים – הוי מצוה. והטעם מפני השמחה, ולא מפני שאין להמשתלח מה לאכול. ולכן אפילו בעשיר – יצא. ועוד: דהכא ליכא למימר רק לעני, דהא מתנות לאביונים הוה מצוה בפני עצמו. וברור הדבר דצריך לשלוח שני מיני אוכלין, או שני מיני משקין, או מין אוכל ומין משקה. והכי איתא להדיא בגמרא (ז א) דאחד שלח לחבירו בשר ויין, עיין שם. אבל שני חתיכות ממין אחד – אינו מועיל. דכי מפני שחתכן נחשבם לשנים?והרמב"ם כתב: וכן חייב לשלוח שתי מנות בשר, או שני מיני אוכלין, או שני מיני תבשיל, עיין שם. הרי שכתב שני מינים, ובעל כרחך צריך לומר דזה שכתב "שתי מנות בשר" – היינו משני מיני בשר. או אפשר דטעות הדפוס הוא, וכן צריך לומר: "שני מיני בשר כמו שני מיני אוכלין…".

Edition: Arukh HaShulchan, Orach Chayim -- Wikisource · Sefaria Community Translation — License: CC-BY-SA ↗

Source 6 · Hasidic
Verified

Shem MiShmuel, Purim 11:14

שם משמואל, שמות פורים תרע"ז

Shem MiShmuel, Purim 11:14

Shem Mishmuel contrasts Purim’s two mitzvot—mishloach manos ish lere’ehu and matanot la’evyonim—as remedies for being “scattered” and “separated,” explaining that mishloach manos creates connection between people while charity brings influence from the upper world to the lower.

ויש לומר עוד דלעומת שתי אלה הם בפורים שתי מצות משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, משלוח מנות איש לרעהו הוא היפוך מפוזר ומתנות לאביונים היפוך מפורד, שידוע מענין מצות צדקה הגורמת השפעה לעומתה מעולם העליון לתחתון, וזה עושה חיבור היפוך מפורד, אך זה הי' ע"י ישראל בעצמם שהם המציאו שתי מצות אלה ואח"כ קיימו עליהם ב"ד של מעלה, ע"כ נכתבו כסדר, בין איש לרעהו שהוא מצות משלוח מנות היפוך מפוזר וא"כ מתנות לאביונים היפוך מפורד:

Source 7 · Hasidic
External

לקוטי שיחות חל"ו, בשלח (ג)

Likkutei Sichos 36 בשלח 3

The passage examines two explanations for lechem mishneh: that it defines the importance of the Shabbat meal, or that it is a requirement of breaking bread by blessing and cutting a complete loaf.

דהנה חיוב זה יש לבאר בשני אופנים: א) הוא דין בסעודת שבת, דגדר סעודה הוא ע"י קביעתה על פת, וכיון שסעודת שבת היא סעודה חשובה לכן חייבים לקבוע אותה על לחם משנה. ב) חיוב לחם משנה הוא דין בבציעת הפת, דמהלכות בציעת הפת שצריך לברך ולבצוע אשלימה

In this sichaThe sicha investigates the requirement of lechem mishneh on Yom Tov compared to Shabbat, evaluating whether it stems from the general laws of breaking bread (bazi'at hapat) or from the inherent status and importance of the meal (se'udat Yom Tov). It analyzes the views of Rashi, the Mekhilta, and the Rambam's rulings in Hilchot Berachot versus Hilchot Shabbat to clarify the halachic mechanism underlying lechem mishneh on holidays.

Open the original PDF ↗

Likutei Sichos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 8 · Modern
External

Rav Gavriel Zinner (Nitei Gavriel, Purim 42)

נטעי גבריאל, פורים פרק מ״ב

Nitei Gavriel, Purim 42

The passage discusses practices and halachot of hearing and reading the Megillah, including the required intentions of the reader and listener, interruptions, use of a loudspeaker, simultaneous reading, and related blessings such as Shehecheyanu.

Nitei Gavriel, Purim 42 — page scan on HebrewBooks
Page 245

Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • וז"ל הגמרא שם: "אמר רב יהודה: הבודק צריך שיברך. מאי מברך? רב פפי אמר משמיה דרבא: לבער חמץ. רב פפא אמר משמיה דרבא: על ביעור חמץ. בלבער – כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע, כי פליגי – בעל ביעור. מר סבר: מעיקרא משמע, ומר סבר: להבא משמע. מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה! – התם היכי נימא? נימא למול – לא סגיא דלאו איהו מהיל? – אבי הבן מאי איכא למימר? – אין הכי נמי. מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה. – התם נמי, היכי נימא? נימא לשחוט – לא סגיא דלאו איהו שחט? – פסח וקדשים מאי איכא למימר? – אין הכי נמי. מיתיבי: העושה לולב לעצמו מברך: שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נטלו לצאת בו אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב! – שאני התם, דבעידנא דאגבהה נפק ביה. – אי הכי, לצאת בו? יצא בו מיבעי ליה! – אין הכי נמי, ומשום דקא בעי למיתנא סיפא לישב בסוכה תנא רישא נמי לצאת בו. דקתני סיפא: העושה סוכה לעצמו אומר: ברוך אתה ה' שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נכנס לישב בה אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. והלכתא: על ביעור חמץ".

    from our library copy — not yet checked against the original

  • כתב הקיצור שו"ע (סי' נ"ד סעי' ד'): "אם כוונתו לשניהם, כגון שהוא שותה יין שרף ואוכל גם מיני כיסנין ודובשנין "עוגת דבש" או מרקחת וכדומה – צריך לברך על שניהם, ויברך תחלה על הכיסנין או על המרקחת שהם חשובים, ואחר כך מברך על היין שרף. ומכל שכן אם אוכל פת כיסנין ושותה גם כן קפה, שצריך לברך על שניהם, דהיינו תחלה על הפת כיסנין ואחר כך על הקפה שהרי כוונתו לשניהם". וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק ה').

    from our library copy — not yet checked against the original

  • לחם משנה שני ככרות חייב לבצוע על שני ככרות לחם שלמים בכל שלוש סעודות השבת, זכר למן, שנאמר בו: "לקטו לחם משנה". [הערה 1] גמ' שבת (קי"ז ע"ב), שו"ע (סי' רע"ד סעי' א') ובמשנ"ב (שם ס"ק א') וכה"ח (ס"ק א'). ולגבי סעודה שלישית ראה שו"ע (סי' רצ"א סעי' ד') וברמ"א שם. וראה בביאור הלכה (סי' רמ"ב ד"ה "זכר למן") שנתן טעם לדבר. וראה בשער הציון (סי' רע"א ס"ק י"א) שהביא את דעת הט"ז (סי' תרע"ח ס"ק ב'), שחיוב לחם משנה הוא מהתורה. ועיין בביאור דבריו בערוך השולחן (שם סעי' א'). ודעת המג"א (סי' רנ"ד ס"ק כ"ג) ותוספת שבת (שם) ופמ"ג (סי' תרע"ח משב"ז ס"ק ב') דמה שלמדו מהמן זה אסמכתא בעלמא, וממילא הוא מדרבנן. וראה כה"ח (סי' רע"ד ס"ק כ"ב) וראה בשד"ח (בכללים מערכת הל' אות כ"ז) מש"כ בזה.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • קדש הלולים לה׳. האף שדינו כמע״ש כידוע מכ״מ ביאר הכתוב שתכליתו של מצוה זו אינו כתכלית מע״ש. דבמע״ש כתיב למען תלמד ליראה וגו׳ וביארו חז״ל בספרי פרשת ראה לא ניתן מע״ש אלא בשביל תלמוד ויראה כמו שיבואר שם ברצות ה׳ משא״כ רבעי תכליתו שיהי׳ הלולים לה׳. היינו שיברכו את ה׳. לפני ה׳ בירושלים מקור הברכה. וזה יהי לתועלת להוסיף תבואתו מאז והלאה. ולמדין מזה שהברכה מוספת השפעה בגידולי ארץ. ומכאן למדו חז״ל לא ליהנות לעולם בלי ברכה כדי שיהא השפעה בגידולי ארץ. וכמש״כ בבראשית ב׳ ה׳ מן אגדה דברכות דל״ה כל הנהנה מן עוה״ז בלי ברכה גוזל את הקב״ה וכנ״י כו׳ ע״ש :

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Kuzari 3:17unverified

    (יז) אָמַר הֶחָבֵר: הַהִזְדַּמְּנוּת לַהֲנָאָה וְהַרְגָּשָׁתָהּ, וְשֶׁיַּחֲשׁׂב בְּהֶעְדֵּרָהּ קֹדֶם לָכֵן, כּוֹפֵל הַהֲנָאָה. וְזֶה מִתּוֹעֶלֶת הַבְּרָכוֹת לְמִי שֶׁהוּא רָגִיל בָּהֶם בְּכַוָּנָה וַהֲבָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְצַיְּרוֹת מִין הַהֲנָאָה בַנֶּפֶשׁ וְהַשֶּׁבַח עָלֶיהָ לְמִי שֶׁחֲנָנָהּ וּכְבָר הָיָה מְזֻמָּן לְהֶעְדֵּרָהּ, וְאָז תִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה בָהּ. כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר 'שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ', וּכְבָר הָיִיתָ מְזֻמָּן לָמוּת וְתוֹדֶה עַל שֶׁהֶחְיְיךָ, וְתִרְאֶה זֶה רֶוַח, וְיֵקַל בְּעֵינֶיךָ הֶחֳלִי וְהַמָּוֶת כַּאֲשֶׁר יָבֹא, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר חָשַׁבְתָּ עִם נַפְשְׁךָ וְרָאִיתָ שֶׁרָוַחְתָּ עִם בּוֹרַאֲךָ, שֶׁאַתָּה רָאוּי לְהֵעָדֵר מִמְּךָ כָּל טוּב בְּטִבְעֲךָ כִּי עָפָר אַתָּה, וְהֵטִיב לְךָ בַּחַיִּים וְהַהֲנָאוֹת, וְתוֹדֶה עַל כֵּן, וּבְעֵת שֶׁיְּסִירֵם מִמְּךָ תּוֹדֶה וְתַעֲבֹד וְתֹאמַר: ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ, וְתִהְיֶה נֶהֱנֶה כָל יָמֶיךָ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹחֵז הַדֶּרֶך הַזֶּה, אַל תַּחֲשׁׂב כִּי הֲנָאָתוֹ הֲנָאָה אֱנוֹשִׁית, אַךְ הֲנָאָה בַּהֲמִית אֵינֶנּוּ מְבִינָהּ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ בַשִּׁכּוֹר. וְכֵן יַעֲלֶה הֶחָסִיד עַל לִבּוֹ עִנְיַן כָּל בְּרָכָה וְיָבִין הַכַּוָּנָה מִמֶּנָּה וּמַה שֶּׁהוּא נִתְלֶה בָהּ. הִנֵּה יְצַיֵּר בְּ'יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת', סֵדֶר עוֹלַם הָעֶלְיוֹן וְגֹדֶל הָאִישִׁים הָהֵם, וְגֹדֶל תּוֹעֲלוֹתָם, וְשֶׁהֵם אֵצֶל בּוֹרְאָם כַּקָּטֹן שֶׁבָּרְמָשִׂים, וְאִם הֵם גְּדוֹלִים בְּעֵינֵינוּ לְגֹדֶל תּוֹעֲלוֹתֵינוּ בָהֶם. וְהָרְאָיָה שֶׁהֵם אֵצֶל בּוֹרְאָם כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, שֶׁחָכְמָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ בִּיצִירַת הַנְּמָלָה וְהַדְּבוֹרָה אֵינֶנָּהּ מְקֻצֶּרֶת מֵחָכְמָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ לַשֶּׁמֶשׁ וְגַלְגָּלָהּ, אַךְ סִמָּנֵי הַחָכְמָה וְהַהַשְׁגָּחָה יוֹתֵר דַּקִּים וְנִפְלָאִים בַּנְּמָלָה וּבַדְּבוֹרָה לְמַה שֶׁהֻנַּח בָּהֶם מֵהַכֹּחוֹת וְהַכֵּלִים עִם קַטְנוּתָם. יַחֲשֹׁב בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְדְּלוּ בְעֵינָיו הַמְּאוֹרוֹת וִיסִיתֵהוּ הַשָּׂטָן בִּקְצָת דֵּעוֹת אַנְשֵׁי הַרוּחֲנִיּוֹת, וְיַעֲלֶה בְלִבּוֹ שֶׁהֵם מוֹעִילִים וּמַזִּיקִים בְּעַצְמָם, וְאֵינֶנּוּ כֵן, אֲבָל בְּאֵיכוּתָם כָּרוּחַ וְכָאֵשׁ, וְיִהְיֶה כְמוֹ שֶׁאָמַר: אִם־אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל… וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי. וְכֵן יִתֵּן אֶל לִבּוֹ בְּ'אַהֲבַת עוֹלָם', הִדָּבֵק הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָעֵדָה הַמּוּכֶנֶת לְקִבּוּלוֹ כְּהִדָּבֵק הָאוֹר בַּמַּרְאָה הַזַּכָּה, וְשֶׁהַתּוֹרָה מֵאֶצְלוֹ הַתְחָלַת חֵפֶץ מִמֶּנּוּ לְהֵרָאוֹת מַלְכוּתוֹ בָאָרֶץ כְּהֵרָאוֹתָהּ בַּשָּׁמַיִם, וְלֹא גָּזְרָה הַחָכְמָה שֶׁיִּבְרָא מַלְאָכִים בָּאָרֶץ, אֲבָל אָדָם מִזֶּרַע וָדָם–מִתְגַּבְּרִים בָּהֶם הַטְּבָעִים וּמִתְנַצְּחִים בָּהֶם הַמִּדּוֹת, כְּפִי הִתְחַלְּפוּת הַהַצְלָחָה וְרֹעַ הַמַּזָּל, כַּאֲשֶׁר נִתְבָּאֵר בְּסֵפֶר יְצִירָה. וְכַאֲשֶׁר יִזַּךְ מֵהֶם יָחִיד אוֹ קָהָל, יָחוּל עָלָיו הָאוֹר הָאֱלֹהִי וְיַנְהִיגֶנּוּ בְנִפְלָאוֹת וּבְנוֹרָאוֹת יוֹצְאוֹת מִסֵּדֶר הָעוֹלָם הַטִּבְעִי, וְיִקָּרֵא זֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה וְשִׂמְחָה. וְלֹא מָצָא הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְקַבֵּל, מַסְכִּית לִדְבָרוֹ, דָּבֵק בַּסֵּדֶר אֲשֶׁר צִוָּה בוֹ, אַחֲרֵי הַמְּאוֹרוֹת וְהַגַּלְגַּלִּים, אֶלָּא חֲסִידֵי בְנֵי אָדָם, הָיוּ יְחִידִים מֵאָדָם וְעַד יַעֲקֹב, וְאַחַר כֵּן שָׁבוּ קָהָל, וְחָל עֲלֵיהֶם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי לְאַהֲבָה לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים, וְסִדְּרָם בַּמִּדְבָּר כְּסֵדֶר הַגַּלְגַּלִּים, אַרְבָּעָה דְּגָלִים כְּאַרְבַּעַת רִבְעֵי הַגַּלְגַּל, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֵׁבֶט כִּשְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת, וּמַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנוֹת, כַּאֲשֶׁר אָמַר בְּסֵפֶר יְצִירָה: "וְהֵיכָל קָדוֹש מְכֻוָּן בָּאֶמְצַע וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת כֻּלָּם", וְזֶה כֻּלּוֹ מוֹרֶה עַל אַהֲבָה. וְיִהְיֶה מְשַׁבֵּחַ עָלֶיהָ וְיִסְמֹךְ לָזֶה קִבּוּלוֹ הַתּוֹרָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע. וְאַחַר כֵּן בְּמַה שֶׁכּוֹלֵל אֱמֶת וְיַצִּיב מֵהָעִנְיָנִים הַנִּמְרָצִים לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה – כְּאִלּוּ אַחַר שֶׁנִּתְבָּאֵר לוֹ כָּל אֲשֶׁר קָדַם וְהֵבִין אוֹתוֹ וְהִכִּירוֹ, אָסַר עַל נַפְשׁוֹ אִסָּר וְהֵעִיד עֵדִים שֶׁקִּבְּלוֹ כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּהוּ הָאָבוֹת לְפָנָיו, וְכֵן יְקַבְּלוּהוּ הַבָּנִים עַד עוֹלְמֵי עַד, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: עַל אֲבוֹתֵינוּ וְעָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ וְעַל דּוֹרוֹתֵינוּ דָּבָר טוֹב וְקַיָּם חֹק וְלֹא יַעֲבֹר. וְאַחַר כֵּן מְסַדֵּר הַקְּשָׁרִים אֲשֶׁר בָּהֶם יִשְׁלְמוּ קִשְׁרֵי הַיְּהוּדִים, וְהוּא שֶׁיּוֹדֶה בֶאֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּבְקַדְמוּתוֹ וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ עַל אֲבוֹתֵינוּ, וְשֶׁהַתּוֹרָה מֵעִמּוֹ, וּבַמּוֹפֵת עַל כָּל זֶה, וְהוּא הַחִתּוּם וְהוּא יְצִיאַת מִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: אֱמֶת שֶׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ, אֱמֶת מֵעוֹלָם הוּא שְׁמֶךָ, וְעֶזְרַת אֲבוֹתֵינוּ, וֶאֱמֶת מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ. וּמִי שֶׁהִשְׁלִים כָּל אֵלֶּה בְכַוָּנָה גְּמוּרָה הוּא יִשְׂרָאֵל אֲמִתִּי וְרָאוּי לוֹ שֶׁיְּקַוֶּה לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּלְעֲדֵי שְׁאָר הָאֻמּוֹת, וְיֵקַל עָלָיו לַעֲמֹד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה, וְיִשְׁאַל וְיֵעָנֶה. וְהִתְחַיֵּב לִסְמֹךְ 'גְּאֻלָּה' לִ'תְפִלָּה' בְּתַכְלִית הַחֲרִיצוּת וְהַזְּרִיזוּת כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ. וְיַעֲמֹד לַתְּפִלָּה עַל הַתְּנָאִים אֲשֶׁר קָדַם זִכְרָם בַּבְּרָכוֹת הַכּוֹלְלוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, כִּי הַבַּקָּשָׁה וְהַתְּפִלָּה בְּמַה שֶּׁמִּתְיַחֵד בּוֹ הַיָּחִיד, אֵינָם אֶלָּא מִן הָרְשׁוּת, וּכְבָר קָבְעוּ לָזֶה מָקוֹם בְּ'שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה' לְמִי שֶׁהוּא רוֹצֶה. וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ מֵהַבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה הַנִּקְרֵאת אָבוֹת, מַעֲלַת הָאָבוֹת, וְשֶׁבְּרִית הָאֱלֹהִים קַיָּם לָהֶם עַד עוֹלָם לֹא יָמוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: וּמֵבִיא גּוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם. וּמֵהַבְּרָכָה הַשֵּׁנִית הַנִּקְרֵאת גְּבוּרוֹת, כִּי לֵאלֹהִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מֶמְשָׁלָה מַתְמֶדֶת, וְאֵינֶנּוּ כַּאֲשֶׁר חוֹשְׁבִים הַטִּבְעִיִּים שֶׁהוּא עַל הַטְּבָעִים אֲשֶׁר נִסּוּם, וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ שֶׁהוּא מְחַיֶּה הַמֵּתִים בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה עִם רֹחַק זֶה מֵהַקָּשַׁת הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן מַשִּׁיב הָרוּחַ וְזוּלָתוֹ, וּבְחֶפְצוֹ מַתִּיר אֲסוּרִים וְזוּלָתוֹ, וּכְבָר הִתְבָּאֵר זֶה מֵעִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַחַר שֶׁיַּאֲמִין בְּאָבוֹת וּגְבוּרוֹת שֶׁהֵם מְדַמּוֹת שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ נִתְלֶה בָעוֹלָם הַזֶּה הַגּוּפָנִי, יְרוֹמְמֵהוּ וְיַקְדִּישֵׁהוּ וִיגַדְּלֵהוּ שֶׁיַשִּׂיגֵהוּ אוֹ יִתְלֶה בוֹ דָבָר מִסִּפּוּרֵי הַגּוּפָנִיִּים, בִּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהוּא אַתָּה קָדוֹשׁ. וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ מֵהַבְּרָכָה הַזֹּאת כָּל אֲשֶׁר סִפְּרוּהוּ בוֹ הַפִּילוֹסוֹפִים מֵהַקְּדֻשָּׁה וְהָרוֹמְמוּת אַחַר שֶׁיְּקַיֵּם אֱלֹהוּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ בְּאָבוֹת וּגְבוּרוֹת, כִּי בָהֶם נִתְבָּרֵר אֶצְלֵנוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מוֹשֵׁל וּמְצַוֶּה, וְלוּלֵא הֵם הָיִינוּ מְסֻפָּקִים בְּדִבְרֵי הַפִּילוֹסוֹפִים עִם אַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת. וְהִתְחַיֵּיב לְהַקְדִּים אָבוֹת וּגְבוּרוֹת עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וּלְאַחַר שֶׁמְּקַדְּשֵׁהוּ וּמְרוֹמְמֵהוּ בָזֶה, יַתְחִיל בְּבַקָּשַׁת צְרָכָיו בִּכְלַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יַעֲבֹר זֶה, כִּי הַתְּפִלָּה הַנַּעֲנֵית אֵינָהּ כִּי אִם לְקָהָל אוֹ בְקָהָל, אוֹ לְאֶחָד שֶׁיִּהְיֶה בִמְקוֹם קָהָל, וְהוּא נֶעְדָּר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה. (יז) אָמַר הֶחָבֵר: הַהִזְדַּמְּנוּת לַהֲנָאָה וְהַרְגָּשָׁתָהּ, וְשֶׁיַּחֲשׁׂב בְּהֶעְדֵּרָהּ קֹדֶם לָכֵן, כּוֹפֵל הַהֲנָאָה. וְזֶה מִתּוֹעֶלֶת הַבְּרָכוֹת לְמִי שֶׁהוּא רָגִיל בָּהֶם בְּכַוָּנָה וַהֲבָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְצַיְּרוֹת מִין הַהֲנָאָה בַנֶּפֶשׁ וְהַשֶּׁבַח עָלֶיהָ לְמִי שֶׁחֲנָנָהּ וּכְבָר הָיָה מְזֻמָּן לְהֶעְדֵּרָהּ, וְאָז תִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה בָהּ. כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר 'שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ', וּכְבָר הָיִיתָ מְזֻמָּן לָמוּת וְתוֹדֶה עַל שֶׁהֶחְיְיךָ, וְתִרְאֶה זֶה רֶוַח, וְיֵקַל בְּעֵינֶיךָ הֶחֳלִי וְהַמָּוֶת כַּאֲשֶׁר יָבֹא, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר חָשַׁבְתָּ עִם נַפְשְׁךָ וְרָאִיתָ שֶׁרָוַחְתָּ עִם בּוֹרַאֲךָ, שֶׁאַתָּה רָאוּי לְהֵעָדֵר מִמְּךָ כָּל טוּב בְּטִבְעֲךָ כִּי עָפָר אַתָּה, וְהֵטִיב לְךָ בַּחַיִּים וְהַהֲנָאוֹת, וְתוֹדֶה עַל כֵּן, וּבְעֵת שֶׁיְּסִירֵם מִמְּךָ תּוֹדֶה וְתַעֲבֹד וְתֹאמַר: ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ, וְתִהְיֶה נֶהֱנֶה כָל יָמֶיךָ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹחֵז הַדֶּרֶך הַזֶּה, אַל תַּחֲשׁׂב כִּי הֲנָאָתוֹ הֲנָאָה אֱנוֹשִׁית, אַךְ הֲנָאָה בַּהֲמִית אֵינֶנּוּ מְבִינָהּ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ בַשִּׁכּוֹר. וְכֵן יַעֲלֶה הֶחָסִיד עַל לִבּוֹ עִנְיַן כָּל בְּרָכָה וְיָבִין הַכַּוָּנָה מִמֶּנָּה וּמַה שֶּׁהוּא נִתְלֶה בָהּ. הִנֵּה יְצַיֵּר בְּ'יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת', סֵדֶר עוֹלַם הָעֶלְיוֹן וְגֹדֶל הָאִישִׁים הָהֵם, וְגֹדֶל תּוֹעֲלוֹתָם, וְשֶׁהֵם אֵצֶל בּוֹרְאָם כַּקָּטֹן שֶׁבָּרְמָשִׂים, וְאִם הֵם גְּדוֹלִים בְּעֵינֵינוּ לְגֹדֶל תּוֹעֲלוֹתֵינוּ בָהֶם. וְהָרְאָיָה שֶׁהֵם אֵצֶל בּוֹרְאָם כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, שֶׁחָכְמָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ בִּיצִירַת הַנְּמָלָה וְהַדְּבוֹרָה אֵינֶנָּהּ מְקֻצֶּרֶת מֵחָכְמָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ לַשֶּׁמֶשׁ וְגַלְגָּלָהּ, אַךְ סִמָּנֵי הַחָכְמָה וְהַהַשְׁגָּחָה יוֹתֵר דַּקִּים וְנִפְלָאִים בַּנְּמָלָה וּבַדְּבוֹרָה לְמַה שֶׁהֻנַּח בָּהֶם מֵהַכֹּחוֹת וְהַכֵּלִים עִם קַטְנוּתָם. יַחֲשֹׁב בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְדְּלוּ בְעֵינָיו הַמְּאוֹרוֹת וִיסִיתֵהוּ הַשָּׂטָן בִּקְצָת דֵּעוֹת אַנְשֵׁי הַרוּחֲנִיּוֹת, וְיַעֲלֶה בְלִבּוֹ שֶׁהֵם מוֹעִילִים וּמַזִּיקִים בְּעַצְמָם, וְאֵינֶנּוּ כֵן, אֲבָל בְּאֵיכוּתָם כָּרוּחַ וְכָאֵשׁ, וְיִהְיֶה כְמוֹ שֶׁאָמַר: אִם־אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל… וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי. וְכֵן יִתֵּן אֶל לִבּוֹ בְּ'אַהֲבַת עוֹלָם', הִדָּבֵק הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָעֵדָה הַמּוּכֶנֶת לְקִבּוּלוֹ כְּהִדָּבֵק הָאוֹר בַּמַּרְאָה הַזַּכָּה, וְשֶׁהַתּוֹרָה מֵאֶצְלוֹ הַתְחָלַת חֵפֶץ מִמֶּנּוּ לְהֵרָאוֹת מַלְכוּתוֹ בָאָרֶץ כְּהֵרָאוֹתָהּ בַּשָּׁמַיִם, וְלֹא גָּזְרָה הַחָכְמָה שֶׁיִּבְרָא מַלְאָכִים בָּאָרֶץ, אֲבָל אָדָם מִזֶּרַע וָדָם–מִתְגַּבְּרִים בָּהֶם הַטְּבָעִים וּמִתְנַצְּחִים בָּהֶם הַמִּדּוֹת, כְּפִי הִתְחַלְּפוּת הַהַצְלָחָה וְרֹעַ הַמַּזָּל, כַּאֲשֶׁר נִתְבָּאֵר בְּסֵפֶר יְצִירָה. וְכַאֲשֶׁר יִזַּךְ מֵהֶם יָחִיד אוֹ קָהָל, יָחוּל עָלָיו הָאוֹר הָאֱלֹהִי וְיַנְהִיגֶנּוּ בְנִפְלָאוֹת וּבְנוֹרָאוֹת יוֹצְאוֹת מִסֵּדֶר הָעוֹלָם הַטִּבְעִי, וְיִקָּרֵא זֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה וְשִׂמְחָה. וְלֹא מָצָא הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְקַבֵּל, מַסְכִּית לִדְבָרוֹ, דָּבֵק בַּסֵּדֶר אֲשֶׁר צִוָּה בוֹ, אַחֲרֵי הַמְּאוֹרוֹת וְהַגַּלְגַּלִּים, אֶלָּא חֲסִידֵי בְנֵי אָדָם, הָיוּ יְחִידִים מֵאָדָם וְעַד יַעֲקֹב, וְאַחַר כֵּן שָׁבוּ קָהָל, וְחָל עֲלֵיהֶם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי לְאַהֲבָה לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים, וְסִדְּרָם בַּמִּדְבָּר כְּסֵדֶר הַגַּלְגַּלִּים, אַרְבָּעָה דְּגָלִים כְּאַרְבַּעַת רִבְעֵי הַגַּלְגַּל, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֵׁבֶט כִּשְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת, וּמַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנוֹת, כַּאֲשֶׁר אָמַר בְּסֵפֶר יְצִירָה: "וְהֵיכָל קָדוֹש מְכֻוָּן בָּאֶמְצַע וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת כֻּלָּם", וְזֶה כֻּלּוֹ מוֹרֶה עַל אַהֲבָה. וְיִהְיֶה מְשַׁבֵּחַ עָלֶיהָ וְיִסְמֹךְ לָזֶה קִבּוּלוֹ הַתּוֹרָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע. וְאַחַר כֵּן בְּמַה שֶׁכּוֹלֵל אֱמֶת וְיַצִּיב מֵהָעִנְיָנִים הַנִּמְרָצִים לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה – כְּאִלּוּ אַחַר שֶׁנִּתְבָּאֵר לוֹ כָּל אֲשֶׁר קָדַם וְהֵבִין אוֹתוֹ וְהִכִּירוֹ, אָסַר עַל נַפְשׁוֹ אִסָּר וְהֵעִיד עֵדִים שֶׁקִּבְּלוֹ כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּהוּ הָאָבוֹת לְפָנָיו, וְכֵן יְקַבְּלוּהוּ הַבָּנִים עַד עוֹלְמֵי עַד, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: עַל אֲבוֹתֵינוּ וְעָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ וְעַל דּוֹרוֹתֵינוּ דָּבָר טוֹב וְקַיָּם חֹק וְלֹא יַעֲבֹר. וְאַחַר כֵּן מְסַדֵּר הַקְּשָׁרִים אֲשֶׁר בָּהֶם יִשְׁלְמוּ קִשְׁרֵי הַיְּהוּדִים, וְהוּא שֶׁיּוֹדֶה בֶאֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּבְקַדְמוּתוֹ וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ עַל אֲבוֹתֵינוּ, וְשֶׁהַתּוֹרָה מֵעִמּוֹ, וּבַמּוֹפֵת עַל כָּל זֶה, וְהוּא הַחִתּוּם וְהוּא יְצִיאַת מִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: אֱמֶת שֶׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ, אֱמֶת מֵעוֹלָם הוּא שְׁמֶךָ, וְעֶזְרַת אֲבוֹתֵינוּ, וֶאֱמֶת מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ. וּמִי שֶׁהִשְׁלִים כָּל אֵלֶּה בְכַוָּנָה גְּמוּרָה הוּא יִשְׂרָאֵל אֲמִתִּי וְרָאוּי לוֹ שֶׁיְּקַוֶּה לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּלְעֲדֵי שְׁאָר הָאֻמּוֹת, וְיֵקַל עָלָיו לַעֲמֹד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה, וְיִשְׁאַל וְיֵעָנֶה. וְהִתְחַיֵּב לִסְמֹךְ 'גְּאֻלָּה' לִ'תְפִלָּה' בְּתַכְלִית הַחֲרִיצוּת וְהַזְּרִיזוּת כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ. וְיַעֲמֹד לַתְּפִלָּה עַל הַתְּנָאִים אֲשֶׁר קָדַם זִכְרָם בַּבְּרָכוֹת הַכּוֹלְלוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, כִּי הַבַּקָּשָׁה וְהַתְּפִלָּה בְּמַה שֶּׁמִּתְיַחֵד בּוֹ הַיָּחִיד, אֵינָם אֶלָּא מִן הָרְשׁוּת, וּכְבָר קָבְעוּ לָזֶה מָקוֹם בְּ'שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה' לְמִי שֶׁהוּא רוֹצֶה. וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ מֵהַבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה הַנִּקְרֵאת אָבוֹת, מַעֲלַת הָאָבוֹת, וְשֶׁבְּרִית הָאֱלֹהִים קַיָּם לָהֶם עַד עוֹלָם לֹא יָמוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: וּמֵבִיא גּוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם. וּמֵהַבְּרָכָה הַשֵּׁנִית הַנִּקְרֵאת גְּבוּרוֹת, כִּי לֵאלֹהִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מֶמְשָׁלָה מַתְמֶדֶת, וְאֵינֶנּוּ כַּאֲשֶׁר חוֹשְׁבִים הַטִּבְעִיִּים שֶׁהוּא עַל הַטְּבָעִים אֲשֶׁר נִסּוּם, וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ שֶׁהוּא מְחַיֶּה הַמֵּתִים בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה עִם רֹחַק זֶה מֵהַקָּשַׁת הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן מַשִּׁיב הָרוּחַ וְזוּלָתוֹ, וּבְחֶפְצוֹ מַתִּיר אֲסוּרִים וְזוּלָתוֹ, וּכְבָר הִתְבָּאֵר זֶה מֵעִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַחַר שֶׁיַּאֲמִין בְּאָבוֹת וּגְבוּרוֹת שֶׁהֵם מְדַמּוֹת שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ נִתְלֶה בָעוֹלָם הַזֶּה הַגּוּפָנִי, יְרוֹמְמֵהוּ וְיַקְדִּישֵׁהוּ וִיגַדְּלֵהוּ שֶׁיַשִּׂיגֵהוּ אוֹ יִתְלֶה בוֹ דָבָר מִסִּפּוּרֵי הַגּוּפָנִיִּים, בִּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהוּא אַתָּה קָדוֹשׁ. וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ מֵהַבְּרָכָה הַזֹּאת כָּל אֲשֶׁר סִפְּרוּהוּ בוֹ הַפִּילוֹסוֹפִים מֵהַקְּדֻשָּׁה וְהָרוֹמְמוּת אַחַר שֶׁיְּקַיֵּם אֱלֹהוּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ בְּאָבוֹת וּגְבוּרוֹת, כִּי בָהֶם נִתְבָּרֵר אֶצְלֵנוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מוֹשֵׁל וּמְצַוֶּה, וְלוּלֵא הֵם הָיִינוּ מְסֻפָּקִים בְּדִבְרֵי הַפִּילוֹסוֹפִים עִם אַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת. וְהִתְחַיֵּיב לְהַקְדִּים אָבוֹת וּגְבוּרוֹת עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וּלְאַחַר שֶׁמְּקַדְּשֵׁהוּ וּמְרוֹמְמֵהוּ בָזֶה, יַתְחִיל בְּבַקָּשַׁת צְרָכָיו בִּכְלַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יַעֲבֹר זֶה, כִּי הַתְּפִלָּה הַנַּעֲנֵית אֵינָהּ כִּי אִם לְקָהָל אוֹ בְקָהָל, אוֹ לְאֶחָד שֶׁיִּהְיֶה בִמְקוֹם קָהָל, וְהוּא נֶעְדָּר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בֵּין הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה. וּמַה הֵן מֵאָה בְּרָכוֹת אֵלּוּ. כ״ג בְּרָכוֹת שֶׁמָּנִינוּ בְּפֶרֶק זֶה. וְשֶׁבַע בְּרָכוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית וְעַרְבִית לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. וּכְשֶׁמִּתְעַטֵּף בַּצִּיצִית מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית. וּכְשֶׁלּוֹבֵשׁ תְּפִלִּין מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. וְשָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת שֶׁבְּכָל תְּפִלָּה מֵהֶן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת הֲרֵי שְׁמוֹנִים וְשֵׁשׁ בְּרָכוֹת. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת שֶׁל יוֹם וְהַלַּיְלָה מְבָרֵךְ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. שֶׁבַע בְּכָל סְעֻדָּה. אַחַת כְּשֶׁיִּטּל יָדָיו תְּחִלָּה. וְעַל הַמָּזוֹן אַחַת בַּתְּחִלָּה וְשָׁלֹשׁ בַּסּוֹף וְעַל הַיַּיִן לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו הֲרֵי שֶׁבַע בְּרָכוֹת הֲרֵי מֵאָה בְּרָכוֹת בֵּין הַכּל:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • אא"ז מו"ר ז"ל הגיד מאה ברכות בכל יום הם נגד מאה אדנים שהיו יסוד המשכן כו'. כן הזכרת שמו ית' כו'. ובגמ' מה ה' שואל. א"ת מה אלא מאה כו' דאי' כ' לה' הארץ וכ' והארץ נתן לבני אדם. כאן קודם ברכה כו'. והפי' כי אם יודעין שהוא של הש"י ולה' הארץ. כפי ידיעה זו. ניתן להאדם. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' שנעשה מצותו אחר הברכה שכל כוונת הבריאה לידע כי הוא ממנו ית'. ולכך קודם הברכה מעל כו' ע"ש. כי הברכה שמברר האדם שהכל ממנו ית'. ועי"ז נדבק הדבר בשורשו. ונמשך ברכה באמת לדבר ההוא להיות ניתן להאדם באמת עתה. וכן בש"ק הוא ברכת ימי השבוע כמ"ש ויברך ויקדש כו' כי בשבת מעידין בנ"י על שהכל חיות הש"י. ועי"ז נמשך ממקור החיים ברכה על כל השבוע. כמ"ש מיני' מתברכין כו'. א"ת מה אלא מאה הוא ע"י הביטול להש"י בכל הנפש עי"ז יזכה להתדבק באחדות הש"י כנ"ל:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Filed under: משלוח מנות

Related sheets

Mitzvotמצוות

Loving Your Fellow Jew: From Nitzavim to Ahavat Yisrael

Nitzavim

These sources explore the covenant at Nitzavim as an inclusive gathering of all Israel—from leaders to the lowest—and connect this collective standing to the mitzvah of loving one's fellow as oneself. They examine whether this love extends even to those who have sinned, drawing on rabbinic and medieval sources that frame ethical responsibility and communal care as central to Jewish practice.

View Sources24 sources
Mussarמוסר

Learning to Believe in People

Jewish sources explore how to cultivate trust and faith in others through judging them favorably, recognizing their inner dignity, and understanding human fallibility. The texts range from foundational teachings in Pirkei Avot and the Talmud on charitable judgment to later philosophical works on the spiritual capacity within each person.

View Sources27 sources
Mitzvotמצוות

Tallit and Tefillin in Burial Practice

Sources address the custom of burying the dead wrapped in a tallit with tzitzit (though typically invalidated) while tefillin are removed. The practice reflects both halakhic principles regarding the exempt status of the dead and symbolic expressions of faith in resurrection.

View Sources7 sources
Shabbatשבת

Eating and Drinking Before Shabbat

Sources discuss the practice and halachic status of eating, drinking, and tasting food in preparation for Shabbat and as a way to honor the day. The sources address both the practical allowances for pre-Shabbat consumption and the spiritual significance of enjoying food and drink as part of Shabbat preparation and observance.

View Sources6 sources
Mitzvotמצוות

The Source and Meaning of Upsherin

Sources exploring the origins and significance of the custom of not cutting a child's hair during the first three years of life. The sources connect this practice to biblical agricultural law and to kabbalistic understandings of hair as a symbol of spiritual strength and divine connection.

View Sources3 sources
Otherכללי

Pesach vs. Shelamim: Eating Times

Pesach

The sources establish the biblical and rabbinic distinction between the Pesach offering, which must be eaten only at night and wholly before morning, and the shelamim (peace offering), which may be eaten over two days and one night. Tannaitic and Amoraic sources clarify these contrasting permitted periods and the consequences of eating beyond the allowed window.

View Sources14 sources