Sources address the custom of burying the dead wrapped in a tallit with tzitzit (though typically invalidated) while tefillin are removed. The practice reflects both halakhic principles regarding the exempt status of the dead and symbolic expressions of faith in resurrection.
אַפּוֹקֵי מַפְּקִינַן, אַנּוֹחֵי לָא מַנְּחִינַן
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The practice of burying a man in his tallis is already treated as settled law by the Shulchan Arukh (Yoreh De'ah 351:2), which rules that one buries the dead only in a tallis that has tzitzit, with the gloss adding that the accepted practice is to bury him with tzitzit — only that one first disqualifies them or wraps one of the corners.
The Gemara in Bava Kamma 17a records that a Sefer Torah was placed on the bier and people said 'he fulfilled what is written in this,' and notes that today we bring it out but do not lay it on the bier — a distinction that underlies the treatment of sacred objects at burial, and that implicitly explains why tefillin, as a holy object one brings near the deceased during the procession but does not bury with him, follows the same principle.
The Kaf HaChayim (Orach Chaim 23:5–7) provides the positive rationale for the tallis: while everyone knows the dead are exempt from the commandments, the tzitzit are placed on him as a sign of belief in what Chazal taught — that the garment that descends with a person to the grave will rise with him, so that when he rises at the resurrection he will be clothed in a valid tallis.
ילקוט ראובני, שלח לך ועיין שם עוד quotes Rabbeinu Tam's explanation, heard from the elders of Lorraine, that tzitzit constitute testimony that one fulfilled the entire Torah — since tzitzit numerically equals 600, plus eight threads and five knots, totaling 613 — and therefore removing them from a deceased person's tallis would amount to bearing false witness; conversely, this logic supports burying him with tzitzit rather than with tefillin, whose absence from the burial is not a withdrawal of testimony in the same way.
בבא קמא י״ז א
Bava Kamma 17a
The passage states that they would place a Torah scroll on a dying person's bed and say, "Let this one fulfill what is written in it," and that this practice continues in the present; however, they remove tefillin but do not leave them.
אֶלָּא שֶׁהִנִּיחוּ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ, וְאָמְרוּ: קִיֵּים זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה. וְהָאִידָּנָא נָמֵי עָבְדִינַן הָכִי! אַפּוֹקֵי מַפְּקִינַן, אַנּוֹחֵי לָא מַנְּחִינַן.
טור, יורה דעה שנ״א
Tur, Yoreh De'ah 351
Brings the law that a man is buried in a tallit and discusses the invalidation of the tzitzit, preserving the early codified form of the custom.
תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים ובענין הטלת ציצית בהן איכא פלוגתא דרבוותא י"א להטיל בהם וי"א שלא להטיל והר"ז הלוי כתב בשם ה"ר יצחק בן מלכי צדק כשנושאין אותו לקוברו מטילין בו ציצית שלא יהיו נושאי המטה מעוטפין בציצית והוא בלא ציצית וכשקוברין אותו נוטלים אותו ממנו ובשעת פטירת רבינו גרשון אמר ציצית חוץ ונסתפקו בדבריו אם רצה לומר שיסירו מהטלית או שיוציאום חוץ לארון ויש מקומות שקושרין אותן בכנף הבגד והרמב"ן כתב אין בזה שום ספק אלא אין קוברין המת אלא בטלית שיש בו ציצית:
recovered from “Talmud Torah, Yoreh De'ah 351”
שולחן ערוך, יורה דעה שנ״א:ב׳
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 351:2
One buries the dead in a tallis that has tzitzith, though some hold tzitzith are not required; the accepted practice is to bury with tzitzith after first disqualifying them or wrapping one of the corners.
אין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית: הגה וי"א דאין צריך ציצית (טור בשם י"א) ונהגו לקברו בציצית אך שפוסלין תחילה הציצית או כורכין אחד מן הכנפות:
One buries the dead only in a Talith that has Ẓizith. Gloss: Some say that Ẓizith are not required; and the accepted practice is to bury him with Ẓizith, only that one first disqualifies the Ẓizith or one twines around one of the corners [of the Talith].
recovered from “Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 351:5-8”
ערוך השולחן, יורה דעה שנ״א:ג׳
Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 351:3
Clarifies the burial-tallit practice and the reason its tzitzit are made nonfunctional. His discussion helps distinguish the symbolic honor of being wrapped in a tallit from the halakhic performance of wearing tzitzit during life.
ועכשיו המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל שנושאין המת בציצית, וקודם שמניחים אותו בקבר נותקין ציצית אחת מהארבע ציציותיו. ויש שנהגו לנתוק אותה בבית קודם הוצאתו לקבורה, אבל טוב יותר לנתקה קודם הקבורה.
כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים כ״ג:ה׳-ז׳
Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim 23:5-7
The dead are exempt from mitzvot, yet there is a custom to ensure a tallis placed on the deceased is valid, as a symbolic expression of faith in the Talmudic teaching that a garment descending with a person to the grave will ascend with him, so that when the person rises at the time of resurrection he will be clothed in a valid tallis.
נמוק"י הלכות ציצית והביאו שתילי זיתים אות ו' ועיין פת"ת ביו"ד סי' שנ"א אות א' ומדקדקים להניח עליו ציצית כשר והכל יודעים שהמתים חפשים מן המצות אך הוא לרמוז כי אנחנו מאמינים במה שאז"ל הכסות שירד עם האדם לקבר יעלה עמו שנאמר איש עולה והוא עוטה מעיל ולכן כאשר יקום האדם לזמן התחיה יהיה לבוש טלית כשר.
בית יוסף, יורה דעה שנ״א
Beit Yosef, Yoreh De'ah 351
The Rambam rules that a dead person should be buried in a tallis with tzitzis (and there is no concern of transgression here), though the Merchoki cites an opinion that it is preferable to remove the tzitzis from the four corners and tie them to one corner.
תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים משנה בפ"ב דכלאים: ובענין הטלת הציצית בהן איכא פלוגתא דרבנן וכו' פלוגתא זו כתבה הרמב"ן בארוכה בת"ה והעלה הרמב"ן ז"ל שאין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית ואין כאן בית מיחוש והמרדכי כתב במ"ק וטוב הדבר להסיר מן הארבע כנפות ולקשרם באחד מן הכנפים :
ילקוט ראובני, שלח לך ועיין שם עוד
Rabbi Tam heard from the elders of Lotir that the fringes on a garment serve as testimony that one has fulfilled all of the Torah (since the numerical values of the fringes equal 613), and therefore removing fringes from a dead person's garment would be like having that testimony testify falsely; additionally, the righteous are destined to stand in the future world in their garments, so if fringes are removed at death, the person would stand without them in the world to come, which is problematic according to the view that commandments will not be nullified in the future.
...אבל קשה על המנהג להסיר ציצית מטליתות של מתים. וא"ר תם ששמע מזקני לוטי"ר לפי שציצית עדות היא שקיים כל התורה, דציצית עולה ת"ר וח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג, ועכשיו שאין חשובים כל כך הרי כאלו מעיד עדות שקר, והכי נמי דרשינן במדרש ועשו להם ציצית לדורותם, לדור תם. ואור"י דבימיהם היו כולן מקיימי מצות ציצית, לפי שהיו לכולן טליתות של ד' כנפות, וההיא דמנחות איירי אליבא דשמואל דאמר אין מצות בטילות לעתיד לבא, ולכך צריך שיהיו לו ציצית, דעתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהם, ואם יסירו לו הציצית במותו נמצא שלעתיד יעמוד בלא ציצית.
שבט הלוי, ח״ח סי׳ רנ״ד
Shevet HaLevi 8:254
Retrieved by topic from the sefer's own index: בנידון הוצאת המת, וקבורתו בטלית של מצוה הא דנהגו לקבור המת עם טלית, אם התירו רק התכלת ממנו או שהתירו הציצית כולם ממנו, האם יש בזה משום לועג לרש, או שיש חיוב בזה כדי שלא יהיו כל נושאי המטה עם ציצית והמת לא, ובנידון אם יש למת חיוב בציצית, המנהגים להלכה ולמעשה.
Shevet HaLevi is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין ואף על פי שיש בתוכן מעות...
...ועל פי זה ביארתי שם שאחר ששם אדם לא נגזר ממנו שם אדמה, הוא שם העצם שנקרא בו תיכף בהוולדו, וכמו שאמרו אדם בן יומו מטמא בנגעים... ועל כן הוא שוה לזכר כמו לנקבה, כמו שכתוב ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. אבל שם איש שנגזר ממנו שם אשה הוא שם התואר על שם שניו, כמו שאמרו תמיד איש ולא קטן...
ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'. במ"ר הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם וגו' כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי וכו' התורה נקרא לקח טוב וכמ"ש (מדברי תורה עקב ה) בני אם תקח אמרי אם יש לך זכות כו' לה"ד לאדם שיש לו בת בוגרת כו' אין תורתי כן אלא אם יהיה לך זכות תזכה לה כו'. וכן במתן תורה מקודם אמרו ישראל נעשה ונשמע שהוא מורה שיזכו להדברי תורה על ידי החשק ורוב אהבה שיש להם (כמו שנת' שקלים מא' א ד"ה ולפ"ז) ועל ידי זה זכו לתורה ונקרא לקח טוב ודרשו ויקחו לי שכביכול נמכרתי עמה. והוא שלזכות שיהיה השי"ת שוכן בתוך בני ישראל צריך להיות במחיר והוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (קכח סע"א) מאת כל איש מההוא דאקרי איש דאתגבר על יצריה וכל מאן דאתגבר על יצריה אקרי איש. דאיש היינו שר כמו שקראו אנטיגנוס איש סוכו יוסי בן יועזר איש צרדה וכה"ג (וכמ"ש תי"ט) אדון למקום סוכו וכדומה. ונדרש (סוכה נב :) מפנק מנוער עבדו וגו' על היצר הרע דכבר אמרנו דיצר היינו חשק כש"נ ליצר מחשבות לבב עמך ונברא להיות חשק לחדוותא דשמעתא כמו שיושאר ממנו גם לעתיד (כמ"ש זח"א קלח א) והנחש נברא לשמש לאדם לעשות מלאכתו (כמ"ש סנהדרין נט :) ונברא להיות עבדו. וכל המתגבר על היצר הרע נקרא איש ואדון לו. וכמ"ש בזוהר הקדוש למעלה על מ"ש ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר וגו' אשתדלותא דאורייתא מאן דבעי זכי בה כו' אבל אשתדלותא דקב"ה דקיימא בעובדא אסיר לנטלא ליה למגנא כו' אלא באגר שלים. והיינו דהשתדלות במצות צריך להיות במחיר. מ"ע יש דשייך בו מחיר כסף כפשוטו. ופרישות ממל"ת הוא על ידי מחיר שיבטל חשקו ותאותו לכבוד השי"ת. וכן במצות הנקנים בכסף העיקר לכוף תאות וחשק הממון לכבודו ית'. וזש"נ מאת כל איש אשר ידבנו לבו שבודאי לא רצה השי"ת בנדבות המשכן כדי לבנותו דהא כ' לי הכסף ולי הזהב ואף ברשב"י מצינו (שמות רבה פ' נב) שאמר בקעה בקעה המלאי דנרי זהב והתחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. וכן א' במ"ר פ' זו ובגמרא (יומא עה.) שירדו אבנים טובות ומרגליות עם המן ולא נחסר לו ית' ח"ו נדבתם. רק העיקר היה נדבות לב ישראל מאת כל איש דאתגבר על יצריה היינו מה שנתנו בחשק ואהבה מזה נבנה המשכן שישכון השי"ת בלב ישראל ועל זה אמר בזוהר הקדוש מאי אשר ידבנו לבו דיתרעי ביה קב"ה כד"א לך אמר לבי צור לבבי כו' כלהו בקב"ה קאמר וכ"כ במדרש (שיר השירים ה' ב) שהקב"ה לבן של ישראל מן הדין קרא דכ' צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. ועיקר הדברי תורה להאיר הלב כמ"ש והאר עינינו בתורתך ולזכות לתורה ואורו צריך להיות גם כן במחיר שאין זוכין לה רק על ידי אהבה ויראה כמו שזכו לה במתן תורה על ידי החשק. אך כשזכו לתורה אז אשתדלותא דאורייתא בלא כסף ובלא מחיר. אבל כתר נעשה שמורה להיות קדושה גם בגוף. צריך יראה ואהבה. ואחר כך מבקשים ויחד לבבנו לאהבה וליראה כו' שמצד השי"ת בא מקודם האהבה ואחר כך היראה כסדר אנכי ולא יהיה (ונת' כ"פ) וז"ש ויקחו לי וגו' לקנות כביכול להשי"ת שישכון בתוך בני ישראל צריך מאת כל איש שיתגבר על יצרו שהוא בחינת היראה ויהיה בלבו נדברות לב ואהבה להשי"ת שכן הסדר מצד האדם יראה ואחר כך אהבה. ואז קב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה כמ"ש בזוהר הקדוש וכן אמר דוד המלך ע"ה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך וגו' בשמחה להתנדב לך וכמו שנאמר למעלה וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו וגו' ואחר כך ביקש שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך וגו' שיושאר החשק כן לעולם בלב ישראל באהבה ונדיבות לכבוד השי"ת כדי שישכון תמיד בתוך בני ישראל והיינו להיות קדושה בגוף ישראל שזה קדושת מעשה המצות שהם בעובדא וצריך מחיר יראה ואהבה וכש"נ והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר וגו' ובזוהר הקדוש פ' זו (קנו סע"ב) וכי כל בשר ייתי לאו הכי הו"ל למכתב אלא כל רוח או כל נשמה כו' אך האדם הוא הנשמה והגוף נקרא בשר אדם וכמ"ש בזוהר הקדוש (יתרו עו רע"א) שהוא לבוש האדם וכל בשר מורה שהגוף יבא להשתחוות שיהיה הגוף גם כן בקדושה והיינו על ידי שיכוף ויתגבר על כל חשקו ויצרו שיהיה רק לכבוד השי"ת ואז יהיה קדושה בגוף גם כן כנ"ל וזהו בשבת שגם הגוף בקדושה שאכילה והנאת הגוף מצוה והוא מעין עולם הבא דיבא כל בשר להשתחות וכשחל ראש חודש בשבת אז בנקל יותר לכוף הגוף שיהיה בקדושה אף בימי המעשה:
איש אמו ואביו תיראו: כבר בארתי (ויקרא סימן י) כי שם "איש" הוא שם המין ונגדו שם "אשה" ולכן בכל מקום שנאמר "איש" אין אשה בכלל. [כי זה ההבדל בין שם "איש" לשם "אדם", ששם "אדם" כולל זכר ונקבה כמו שבארנו שם]. אמנם לפעמים יבא שם "איש" להוראת הכללות, פירוש – כל איש ואיש, ואז לא בא על הכוונה למעט אשה רק על כוונת הכללות (כי שם "אדם" לא ישמש להוראת הכללות בשום מקום כמו שבארנו שם). ואז יש לומר שתפס שם "איש" מפני שרוב המעשים הם באנשים וגם אשה בכלל. ויש בחינה לזה לראות אם הוא שם המין או שם הכללות כי בכל מקום שבא שם "איש" על הכללות יבא השם הסמוך לו בלשון יחיד והפעל בא תמיד בלשון רבים כמו "ויקחו איש מטהו", "כי מכרו מצרים איש שדהו", "לקטו ממנו איש לפי אכלו" וכדומה, וכמו שבארנו בסדר ויקרא (סימן יט). וזה פירוש הספרא (מובא בקדושין דף כט ודף ל:) שאם היה כתוב "איש אמו ואביו יירא", בלשון יחיד, היה שם המין והיה פירושו איש ולא אשה. אבל כשכתוב "תיראו" הרי כאן שנים ר"ל הרי דבר בלשון רבים שאמר כל איש ואיש תיראו, והוא שם הכללות ואין הכרח למעט אשה כי יש לומר שתפס ציור הכללות בשם "איש" מפני שאנשים הם הרוב העושים מפני שספוק בידם. וכן אמר בספרא אחרי פרק יג "איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו". אשה מנין? כשהוא אומר "לא תקרבו"- – הרי כאן שנים. ובספרא בהר (סוף פרק ה) "ואיש אל משפחתו תשובו" – לרבות האשה ר"ל ממה שבא הפעל ("תקרבו" "תשובו") בלשון רבים מבואר שהוא שם הכללות, לא שם המין, וגם אשה בכלל. ורש"י ז"ל כתב איש אמו ואביו תיראו: כל אחד מכם תיראו אביו ואמו, זה פשוטו. ומדרשו: אשה מנין? תלמוד לומר "תיראו" – הרי כאן שנים עד כאן דבריו. ולפי מה שכתבנו זה פשוטו כי אחר שכתוב "תיראו" שפירושו כל אחד מכם יירא, הרי הוא שם הכללות שמצוין במלת כל אחד מכם, ולא שם המין. ועיין מה שכתבנו בזה בסדר תזריע (סימן קנ). וכלל זה חדש ר' יהודה סתמא דספרא והמכלתא לא סבירא ליה כלל זה שלכן בפר' יתרו בפסוק "כבד את אביך" יש לר' ישמעאל ור' יהודה בן בתירא לימודים אחרים לרבות אשה. וכן בפר' בא על "איש לפי אכלו תכוסו" אמר אשה וטומטום מנין? תלמוד לומר "נפשות". ולדעת הספרא זה מבואר ממה שבא הפעל "תכוסו" בלשון רבים שמורה שהוא שם הכללות. והגם שבפסחים דף צא: מבואר שגם לר' יהודה ממעט אשה מן "נפשות", יש לומר ר' יהודה לשיטתו דסבירא ליה דאין שוחטין את הפסח על היחיד ולכן מוכרח לומר "תכוסו" בלשון רבים, ואינו שם הכללות.
איש. כל מקום שנא' איש אם בצדיק הרבה ואם ברשע הרבה.