Learning to Believe in People

הוֹלֵ֣ךְ רָ֭כִיל מְגַלֶּה־סּ֑וֹד וְנֶאֱמַן־ר֝֗וּחַ מְכַסֶּ֥ה דָבָֽר׃

A base fellow gives away secrets, But a trustworthy soul keeps a confidence.

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:

תָּנוּ רַבָּנַן: הַדָּן חֲבֵירוֹ לְכַף זְכוּת — דָּנִין אוֹתוֹ לִזְכוּת. וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁיָּרַד מִגָּלִיל הָעֶלְיוֹן וְנִשְׂכַּר אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד בַּדָּרוֹם שָׁלֹשׁ שָׁנִים. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי, וְאֵלֵךְ וְאָזוּן אֶת אִשְׁתִּי וּבָנַי. אָמַר לוֹ: אֵין לִי מָעוֹת. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי פֵּירוֹת. אָמַר לוֹ: אֵין לִי. תֵּן לִי קַרְקַע — אֵין לִי. תֵּן לִי בְּהֵמָה — אֵין לִי. תֵּן לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת — אֵין לִי. הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו, וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. לְאַחַר הָרֶגֶל נָטַל בַּעַל הַבַּיִת שְׂכָרוֹ בְּיָדוֹ, וְעִמּוֹ מַשּׂוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים, אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל, וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה, וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים, וְהָלַךְ לוֹ לְבֵיתוֹ. אַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי ״תֵּן לִי שְׂכָרִי״ וְאָמַרְתִּי ״אֵין לִי מָעוֹת״, בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא פְּרַקְמַטְיָא בְּזוֹל נִזְדַּמְּנָה לְךָ, וְלָקַחְתָּ בָּהֶן. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי ״תֵּן לִי בְּהֵמָה״, וְאָמַרְתִּי ״אֵין לִי בְּהֵמָה״, בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא מוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי ״תֵּן לִי קַרְקַע״, וְאָמַרְתִּי לְךָ ״אֵין לִי קַרְקַע״, בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא מוּחְכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים הִיא. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ ״אֵין לִי פֵּירוֹת״ בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא אֵינָן מְעוּשָּׂרוֹת. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ ״אֵין לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת״ בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו לַשָּׁמַיִם.

The Sages taught in a baraita: One who judges another favorably is himself judged favorably. And there was an incident involving a certain person who descended from the Upper Galilee and was hired to work for a certain homeowner in the South for three years. On the eve of the Day of Atonement, he said to the homeowner: Give me my wages, and I will go and feed my wife and children. The homeowner said to him: I have no money. He said to him: In that case, give me my wages in the form of produce. He said to him: I have none. The worker said to him: Give me my wages in the form of land. The homeowner said to him: I have none. The worker said to him: Give me my wages in the form of animals. He said to him: I have none. The worker said to him: Give me cushions and blankets. He said to him: I have none. The worker slung his tools over his shoulder behind him and went to his home in anguish. After the festival of Sukkot, the homeowner took the worker’s wages in his hand, along with a burden that required three donkeys, one laden with food, one laden with drink, and one laden with types of sweets, and went to the worker’s home. After they ate and drank, the homeowner gave him his wages. The homeowner said to him: When you said to me: Give me my wages, and I said: I have no money, of what did you suspect me? Why did you not suspect me of trying to avoid paying you? The worker answered, I said: Perhaps the opportunity to purchase merchandise [perakmatya] inexpensively presented itself, and you purchased it with the money that you owed me, and therefore you had no money available. The homeowner asked: And when you said to me: Give me animals, and I said: I have no animals, of what did you suspect me? The worker answered: I said: Perhaps the animals are hired to others. The homeowner asked: When you said to me: Give me land, and I said: I have no land, of what did you suspect me? The worker answered: I said: Perhaps the land is leased to others, and you cannot take the land from the lessees. The homeowner asked: And when you said to me: Give me produce, and I said: I have no produce, of what did you suspect me? The worker answered: I said: Perhaps they are not tithed, and that was why you could not give them to me. The homeowner asked: And when I said: I have no cushions or blankets, of what did you suspect me? The worker answered: I said: Perhaps he consecrated all his property to Heaven and therefore has nothing available at present.

נִזְדַּמֵּן לוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְכוֹעָר בְּיוֹתֵר. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי! וְלֹא הֶחְזִיר לוֹ. אָמַר לוֹ: רֵיקָה, כַּמָּה מְכוֹעָר אוֹתוֹ הָאִישׁ! שֶׁמָּא כׇּל בְּנֵי עִירֶךָ מְכוֹעָרִין כְּמוֹתְךָ? אָמַר לוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא לֵךְ וֶאֱמוֹר לָאוּמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִי: ״כַּמָּה מְכוֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ״. כֵּיוָן שֶׁיָּדַע בְּעַצְמוֹ שֶׁחָטָא, יָרַד מִן הַחֲמוֹר וְנִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו, וְאָמַר לוֹ: נַעֲנֵיתִי לְךָ, מְחוֹל לִי! אָמַר לוֹ: אֵינִי מוֹחֵל לְךָ עַד שֶׁתֵּלֵךְ לָאוּמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִי וֶאֱמוֹר לוֹ: כַּמָּה מְכוֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ. הָיָה מְטַיֵּיל אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ. יָצְאוּ בְּנֵי עִירוֹ לִקְרָאתוֹ, וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי רַבִּי, מוֹרִי מוֹרִי! אָמַר לָהֶם: לְמִי אַתֶּם קוֹרִין רַבִּי רַבִּי? אָמְרוּ לוֹ: לְזֶה שֶׁמְּטַיֵּיל אַחֲרֶיךָ. אָמַר לָהֶם: אִם זֶה רַבִּי — אַל יִרְבּוּ כְּמוֹתוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה? אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה לִי. אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי כֵּן, מְחוֹל לוֹ, שֶׁאָדָם גָּדוֹל בְּתוֹרָה הוּא. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילְכֶם הֲרֵינִי מוֹחֵל לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן. מִיָּד נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדָרַשׁ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְּקָנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כְּאֶרֶז. וּלְפִיכָךְ זָכָה קָנֶה לִיטּוֹל הֵימֶנּוּ קוּלְמוֹס לִכְתּוֹב בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת.

He happened upon an exceedingly ugly person, who said to him: Greetings to you, my rabbi, but Rabbi Elazar did not return his greeting. Instead, Rabbi Elazar said to him: Worthless [reika] person, how ugly is that man. Are all the people of your city as ugly as you? The man said to him: I do not know, but you should go and say to the Craftsman Who made me: How ugly is the vessel you made. When Rabbi Elazar realized that he had sinned and insulted this man merely on account of his appearance, he descended from his donkey and prostrated himself before him, and he said to the man: I have sinned against you; forgive me. The man said to him: I will not forgive you until you go to the Craftsman Who made me and say: How ugly is the vessel you made. He walked behind the man, trying to appease him, until they reached Rabbi Elazar’s city. The people of his city came out to greet him, saying to him: Greetings to you, my rabbi, my rabbi, my master, my master. The man said to them: Who are you calling my rabbi, my rabbi? They said to him: To this man, who is walking behind you. He said to them: If this man is a rabbi, may there not be many like him among the Jewish people. They asked him: For what reason do you say this? He said to them: He did such and such to me. They said to him: Even so, forgive him, as he is a great Torah scholar. He said to them: For your sakes I forgive him, provided that he accepts upon himself not to become accustomed to behave like this. Immediately, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, entered the study hall and taught: A person should always be soft like a reed and he should not be stiff like a cedar, as one who is proud like a cedar is likely to sin. And therefore, due to its gentle qualities, the reed merited that a quill is taken from it to write with it a Torah scroll, phylacteries, and mezuzot.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

וְאָמַר רַב הַמְנוּנָא: הָרוֹאֶה אוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים״. אוּכְלוּסֵי גּוֹיִם, אוֹמֵר: ״בּוֹשָׁה אִמְּכֶם וְגוֹ׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה אוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים״ — שֶׁאֵין דַּעְתָּם דּוֹמָה זֶה לָזֶה, וְאֵין פַּרְצוּפֵיהֶן דּוֹמִים זֶה לָזֶה. בֶּן זוֹמָא רָאָה אוּכְלוּסָא עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, אָמַר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים וּבָרוּךְ … שֶׁבָּרָא כׇּל אֵלּוּ לְשַׁמְּשֵׁנִי״.

And Rav Hamnuna said: One who sees multitudes of Israel, six hundred thousand Jews, recites: Blessed…Who knows all secrets. One who sees multitudes of gentiles recites: “Your mother shall be sore ashamed, she that bore you shall be confounded; behold, the hindermost of the nations shall be a wilderness, a dry land, and a desert” (Jeremiah 50:12). The Sages taught in a Tosefta: One who sees multitudes of Israel recites: Blessed…Who knows all secrets. Why is this? He sees a whole nation whose minds are unlike each other and whose faces are unlike each other, and He Who knows all secrets, God, knows what is in each of their hearts. The Gemara relates: Ben Zoma once saw a multitude [okhlosa] of Israel while standing on a stair on the Temple Mount. He immediately recited: Blessed…Who knows all secrets and Blessed…Who created all these to serve me.

גְּמָ׳ מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: נִשֵּׂאת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ, שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, אֶלָּא בְּעֵדִים. מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, וּבְעֵד אֶחָד. אַלְמָא עֵד אֶחָד נֶאֱמָן. וּתְנַן נָמֵי: הוּחְזְקוּ לִהְיוֹת מַשִּׂיאִין עֵד מִפִּי עֵד, וְאִשָּׁה מִפִּי אִשָּׁה, וְאִשָּׁה מִפִּי עֶבֶד וּמִפִּי שִׁפְחָה. אַלְמָא עֵד אֶחָד מְהֵימַן. וּתְנַן נָמֵי: עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״אָכַלְתָּ חֵלֶב״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא אָכַלְתִּי״ — פָּטוּר. טַעְמָא דְּאָמַר ״לֹא אָכַלְתִּי״, הָא אִישְׁתִּיק — מְהֵימַן. אַלְמָא עֵד אֶחָד מְהֵימַן מִדְּאוֹרָיְיתָא.

החלק השני הם המצוות המידותיות כצדקה וגמילות חסדים, ואלה אין ספק ששרשם ויסודם הוא הלב. ומפני שזה החלק כולל הרבה מן המצות, אמרו (שבת לא א) על אותו שבא לפני הלל ואמר לו שילמדהו כל התורה על רגל אחת, והשיבו ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), ואידך גמרא הוא זיל גמור, רצו בו שמי שיקבע בלבו זאת התכונה הטובה, יקלו עליו עניני רוב המצוות.

אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחַ עָלֶיךָ שֶׁתַּשְׁמִיעֵנִי דְבָרִים קְרוֹבִים וּמְבֹאָרִים בְּשָׁרְשֵׁי הָאֱמוּנוֹת, עַל דֶּרֶךְ הַ'מְדַבְּרִים' בְּדֶרֶךְ הַנִּצָּחוֹן, וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לִי שְׁמִיעָתָם כַּאֲשֶׁר הָיְתָה מֻתֶּרֶת לְךָ יְדִיעָתָם, אִם לְהַאֲמִין בָּהֶם אוֹ לְהָשִׁיב עֲלֵיהֶם, כִּי כְבָר חָסַרְתִּי הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה, מִבֵּרוּר הָאֱמוּנָה מִבְּלִי מֶחְקָר וּכְבָר קָדְמוּ לִי סְפֵקוֹת וּסְבָרוֹת וּדְבָרִים עִם הַפִּילוֹסוֹפִים וּבַעַלֵי תוֹרוֹת וְדָתוֹת שׁוֹנוֹת. הַטּוֹב לִי שֶׁאֶלְמַד וְאֶתְחַדֵּד בַּהֲשָׁבַת הַדֵּעוֹת הַנִּפְסָדוֹת הַסְּכָלוֹת, כִּי אֵין הַקַּבָּלָה טוֹבָה אֶלָּא עִם הַלֵּב הַטּוֹב, אֲבָל עִם רֹעַ הַלֵּב הַחֲקִירָה יוֹתֵר טוֹבָה, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיּוֹצִיא הַמֶּחְקָר אֶל אֱמוּנַת הַקַּבָּלָה הַהִיא, וְאָז יִתְקַבְּצוּ לָאָדָם שְׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַיְדִיעָה וְהַקַּבָּלָה יָחַד.

ואמנם חלק המצות שהוא בחינת וגדר על זה הוא ההשמע לב״ד הגדול והאזהרה שלא לסור מהדבר אשר יגידו והעונש הגדול לממרח את פיהם בהוראה לבד. אשר כל זה שמידה וגדר נפלא לבל ישלח כל איש ביד פשעו להאמין מה שידמהו בתחלת המחשבה. אבל מה שנתאמת לחכמי האומה וקובל מהנביאים והאבות והפליגה התורה בזה עד שבא בקבלה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.

אַךְ מַהוּת הַבִּטָּחוֹן הִיא מְנוּחַת נֶפֶשׁ הַבּוֹטֵחַ וְשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ סָמוּךְ עַל מִי שֶׁבָּטַח עָלָיו שֶׁיַּעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַנָּכוֹן לוֹ בָּעִנְיָן אֲשֶׁר יִבְטַח עָלָיו כְּפִי יְכָלְתּוֹ וְדַעְתּוֹ בְּמָה שֶׁמֵּפִיק טוֹבָתוֹ.

ושני הענינים האלה, שהם הבטחון והאמונה, הזכירם בפסוק אחד: "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה". הקדים להזהיר על הבטחון ואחר כך על המעשה הטוב, להודיע שהבטחון הוא שיבטח בו שיעזרהו לעשות מצותיו. ואחר כך אמר "ועשה טוב", כלומר רדוף אחרי המצוות והשתדל לעשותן, ואל תתרשל מלעשות הטוב מפני קוצר יכלתך, כי יסמוך אותך ויעזרך, וזה הפירוש טוב ממה שנאמר כי הבטחון הזה הוא על שכר המעשה הטוב...

ונראה לפרש, כי מה שאמר מה דסני לך לחברך לא תעביד, כל זה מפני שאוהב לחבירו כמו שהוא אוהב את עצמו, וכל זה שראוי לאהוב את חבירו מפני שנברא חבירו בדמותו ובצלמו, ומפני שיש להם דמות וצלם אחד הרי בצד הזה חבירו והוא עצמו דבר אחד כאשר יש להם צלם אחד לגמרי. והדבר שהוא במעלה העליונה באדם הוא שיהיה לו הצלם הזה בשלימות, וכמו שאמרו ז"ל במס' אבות (פ"ג) חביב האדם שנברא בצלם אלקים וכאשר אוהב את חבירו שנברא בצלם אלקים, ואז האדם הזה צלמו צלם אלקים ולכך הוא אוהב את חבירו כמותו שנברא בצלם אלקים וצלם אחד להם, וכמו שהתבאר לפני זה ויתבאר אחר זה, ודבר זה תכלית התורה שיקנה האדם מעלה זאת העליונה הוא צלם האלקים. ולכך הוי שפיר מה שאמר ואידך פירושא, כי כל התורה כולה פירוש באיזה צד יגיע למדרגה הזאת שיהיה האדם בצלם אלקים לגמרי.

האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ: הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל: יִלְמֹד הָאָדָם כַּמָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה סַבְלָן לִסְבֹּל עֹל חֲבֵרוֹ וְרָעוֹתָיו שֶׁהֵרִיעַ עַד שִׁעוּר כָּזֶה שֶׁעֲדַיִן רָעָתוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁחָטָא נֶגְדּוֹ וְהוּא יִסְבֹּל עַד יְתַקֵּן חֲבֵרוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל מֵאֵלָיו וְכַיּוֹצֵא:

Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him. Behold, this is a ‎trait that a person must practice - I mean tolerance; and, so, to be insulted, even to this extent, and nonetheless not to ‎withhold one’s goodness from the recipient.‎ A person [should] learn [from this] how much he needs to be tolerant, to carry the yoke of his fellow and his evils that he did against him; to the measure such that his evil that he sinned against him is still in existence - and he tolerates [it] until his fellow repairs [it], or that it is nullified by itself, and similar to it.

והטעם שנתבאר בפ"ה מחמת שורש נשמתו שהיא גבוה ופנימית מהעולמות. והטעם שנתבאר בפרק העבר מחמת שהוא כלול מכל העולמות. הכל א' כמו שנתבאר: ולזאת לו לבדו נתנה משפט הבחירה להטות עצמו ואת העולמות לאיזה צד אשר יחפוץ. או אף אם כבר גרם וסיבב ח"ו בחטאיו הריסת העולמות וסדרי המרכבה וחורבנם וירידתם ח"ו. יש כח וסיפוק בידו לתקן את אשר עיות ולבנות הנהרסות. מצד שהוא כלול ומשותף מכולם: וז"ש דוד המע"ה ה' צלך על יד ימינך. היינו שכמו שנטיית הצל של איזה דבר הוא מכוון רק כפי תנועות אותו הדבר לאן נוטה. כן בדמיון זה כביכול הוא ית"ש מתחבר לנטות העולמות כפי תנועות ונטיית מעשי האדם למטה. וכן מפורש במדרש אמר לו הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל כי שמי אקי"ק אשר אקי"ק. מהו אקי"ק אשר אקי"ק כשם שאתה הוה עמי. כך אני הוה עמך. וכן אמר דוד ה' צלך על יד ימינך. מהו ה' צלך כצלך. מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך. ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך. ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך. אף הקב"ה ה' צלך כשם שאתה הוה עמו הוא הוה עמך ע"כ.

And the reason provided in chapter 5—that because the root-of-the-soul-Neshama is the most lofty and innermost of the worlds—and the reason that was explained in the last chapter—because it is comprised of all of the worlds—both are identical, as was explained. And for this reason, to him alone was given the power of free will, to direct himself and the worlds to whichever side he desires. Or even if he already caused and brought about (heaven forefend) via his sins the demolition of the worlds and the structures of the Vehicle, and their destruction and descent (heaven forefend), he has the power and opportunity to correct what he perverted, and to rebuild the demolished, from the perspective that he integrates and is in partnership with all of them. And what King Dovid (OBM) said (Tehillim 121): “God-YHV”H is your shadow on your right side,” that is to imply that how an object’s shadow moves is only per the movements of that object, in what direction it moves. By this same metaphor it’s as if He (blessed be His name) joins in to move the worlds based on the movements and intentions of man’s actions below. And so it is explained in the Midrash: “The Holy One (blessed be He) said to Moshe: go and say to them, to Israel, that my Name is ‘I will be as I will be’”. What is ‘I will be as I will be’? Just as you are with Me, in that same way I am with you. And so said Dovid: ‘God-YHV”H is your shadow on your right side’—What is ‘God-YHV”H is your shadow’? Like your shadow. As your shadow, when you play with it, it plays with you, and if you cry, it cries opposite you, and if you show it an angry or a cordial face, it does the same to you, so too the Holy One (blessed be He) ‘God-YHV”H is your shadow’—just as you are with Him, He is with you.” The quote ends here.

מ"ש )אבות פ"ג מ"ט( כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת,הענין כי כשיש בו יראת חטא,אז הוא מחפש בלמודו לידע את הדרך ילך בה,וטבע האדם כשמוצא דבר שחיפש ביגיעה רבה,הוא חביב עליו מאד ושמור בזכרונו.אבל מי שאין בו יראת חטא,אף שלומד כמה פעמים אינו מוצא,כי אינו חביב בעיניו,ומלתא דלא רמי עליה דאינש לאו אדעתיה )שבועות מא ע"ב משלי א ז (ו.

יש מיני פחיתות באדם שניצל מהן ע"י עשיית המצות,ויש שאינו ניצול מהן רק בתורה לבד,ויש שאינו ניצול מהן רק אם רואה לאשר המדות ע"י תוכחות מוסר,להפריש דרכיו הטובים מן הרעים )משלי כב ה ולקוטים לרבב"ח.(

דַּע, כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה. וְזֶה בְּחִינַת (תהילים ל״ז:י׳): וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ; הַיְנוּ שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכֹּל לְכַף זְכוּת, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ אַתָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בּוֹ מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע. וְזֶהוּ: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע – שֶׁצָּרִיךְ אַתָּה לְבַקֵּשׁ בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא רָשָׁע, אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁאֵין בּוֹ מְעַט טוֹב עֲדַיִן, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב מִיָּמָיו, וְעַל־יְדֵי־זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, וְאַתָּה דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה אַתָּה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל־יְדֵי־זֶה.

Know, a person must judge everyone favorably (Avot 1:6). Even someone who is completely wicked, it is necessary to search and find in him some modicum of good; that in that little bit he is not wicked. And by finding in him a modicum of good and judging him favorably, one genuinely elevates him to the scale of merit and can bring him to repent. This is the aspect of “In yet a little bit the wicked man is not; you will reflect upon his place and he will not be there” (Psalms 37:10). That is, Scripture warns to judge everyone favorably. Even if you see that he is completely wicked, you must search and seek the little bit of good in him, wherein he is not wicked. This is: In yet a little bit the wicked man is not—You must seek the “yet a little bit” of good that he still has within him, because in that place he is not wicked. For although he is wicked, how is it possible that he does not still possess even a little bit of good? Is it possible that throughout his life he never once did some mitzvah or good deed? And by your finding in him yet a little bit of good wherein he is not wicked, and your judging him favorably, you genuinely elevate him from the scale of guilt to the scale of merit, until, as a result of this, he returns [to God] in repentance.

עוֹד זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, לְקַיֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כּל הָאָדָם״. וֶהֱוֵי – בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, ״בִּפְנֵי כָל הָאָדָם״ – מַמָּשׁ, אֲפִילוּ בִּפְנֵי קַל שֶׁבְּקַלִּים. וְהַיְינוּ, עַל פִּי מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אַל תָּדִין אֶת חֲבֵירָךְ – עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ״. כִּי מְקוֹמוֹ גּוֹרֵם לוֹ לַחֲטוֹא, לִהְיוֹת פַּרְנָסָתוֹ לֵילֵךְ בַּשּׁוּק כָּל הַיּוֹם, וְלִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, וְעֵינָיו רוֹאוֹת כָּל הַתַּאֲווֹת, וְ״הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד״, וְיִצְרוֹ בּוֹעֵר ״כְּתַנּוּר בּוֹעֵרָה מֵאוֹפֶה״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהוֹשֵׁעַ, ״הוּא בוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה וְגוֹ׳״. מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִי שֶׁהוֹלֵךְ בַּשּׁוּק מְעַט, וְרוֹב הַיּוֹם יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, וְגַם אִם הוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם בַּשּׁוּק, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵינוֹ מְחוּמָּם כָּל כָּךְ בְּטִבְעוֹ, כִּי אֵין הַיֵּצֶר שָׁוֶה בְּכָל נֶפֶשׁ, יֵשׁ שֶׁיִּצְרוֹ כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.

This also a person must resolve in his heart to fulfill the instruction of our Rabbis, of blessed memory, “And be humble of spirit before every person.” This you must be in true sincerity, in the presence of any individual, even in the presence of the most worthless of worthless men. This accords with the instruction of our Sages, “Do not judge your fellow man until you have stood in his place.” For it is his “place” that causes him to sin, because his livelihood requires him to go to the market for the whole day and to be one of those who “sit at the [street] corners,” where his eyes behold all the temptations; the eye sees and the heart desires, and his evil nature is kindled like a baker’s red-hot oven, as is written in Hosea, “He burns like a flaming fire….” It is different, however, with him who goes but little to the marketplace and who remains in his house for the greater part of the day; or even if he spends the whole day in the market but is possibly not so passionate by nature—for the evil inclination of all people is not the same: there is one whose nature…, as is explained elsewhere.

כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים. וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.

For, whereas one despises and loathes one’s body, while as for the soul and spirit, who can know their greatness and excellence in their root and source in the living G–d? Being, moreover, all of a kind and all having one Father—therefore, all Israelites are called real brothers by virtue of the source of their souls in the One G–d; only the bodies are separated. Hence in the case of those who give major consideration to their bodies while regarding their souls as of secondary importance, there can be no true love and brotherhood among them, but only [a love] which is dependent on a [transitory] thing. But as for the person who is not one’s colleague and is not on intimate terms with him, Hillel the Elder said, “Be of the disciples of Aaron, loving peace and pursuing peace, loving the creatures and drawing them near to the Torah.” This means that even in the case of those who are removed from G–d’s Torah and His service and are therefore classified simply as “creatures,” one must attract them with strong cords of love, perchance one might succeed in drawing them near to the Torah and Divine service. Even if one fails, one has not forfeited the merit of the precept of neighborly love. Even with regard to those who are close to him, and whom he has rebuked, yet they had not repented of their sins, when he is enjoined to hate them, there still remains the duty to love them also, and both are right: hatred because of the wickedness in them, and love on account of the aspect of the hidden good in them, which is the Divine spark in them, which animates their divine soul. He should also awaken pity in his heart for [the divine soul], for she is held captive, as it were, in the evil of the sitra achara that triumphs over her in wicked people. Compassion destroys hatred and awakens love, as is known from the [interpretation of the] text, “To [the house of] Jacob who redeemed Abraham.”

ובזה יש לפרש פלוגתייהו דבני מרון, דהכא תרגימו כבני אימרנא שהוא שפלות והכנעה, כאמרם ז"ל מה שה ראשו של זה בצד זנבו של זה, והיינו להיות בעיני עצמו כשיריים וכמאמר הכתוב תעיתי כשה אובד, ר"ל אמר כמעלת בית מרון שפירש"י שהעמק עמוק משני צידי הדרך והיינו שבאם יהי' בעיני עצמו כשה אובד יכול לבוא ליאוש הנורא ח"ו וזה גרוע מהכל, אלא יראה את עצמו כאלו הוא במעלת בית מרון שבנטי' קלה לכאן או לכאן יפול לתוך העמק, ומ"מ אם ישמור עצמו שלא יטה לכאן ולכאן עדיין יש לו תקוה לעלות למחוז חפצו, ור' יהודה בר"ש אמר כחיילות של בית דוד היינו שעדיין יש לחוש ליאוש ח"ו, אלא יהי' תקיף בדעתו כחיילות של בית דוד, וידוע שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, ופירש זקיני כ"ק אדמו"ר זצללה"ה מקאצק שלא יהי' לו שום צירוף בדעתו לעניני ביתו אלא כל רעיוניו יהיו בהמלחמה, ובאופן זה היו מתחזקים בודאי לנצח בשם ה' שנקרא עליהם וצלם אלקים המאיר על פניהם, כן יהי' כל איש בעיני עצמו ויבטח בשם ה' כי ה' אתנו אל תיראום, וכל כמה שיהי' דבוק בהש"י ושקוע בהשגות התורה ביותר כן יגדל יותר הנצחון, וא"כ הני אמוראי פליגי באיזה פנים יעמוד אדם ביום הכסה ויעבור לפני אדון כל:

וז"ש במד' המוכר נמכר עמו. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו. כי כפי בטחון האדם בו ית'. כן יש לו מובטח באמת.

ואפילו תשע מאות תשעים ותשעה מלמדים עליו חוכה ואחד מלמד עליו זכות ניצול, שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת וגו'. כל מה שיוכל להביא תועלת בהוייתו לעולם לא יוכל להאבד מן המציאות, אע"פ שנמצאים עם זה ג"כ דרכי היזק שמפסיד במציאותו. מ"מ זהו ההפרש שבין מדה טובה למדת פורעניות, שהדברים הטובים המה תכלית המציאות ע"כ ישארו הם לעד ולעולמי עולמים, והדברים הרעים יעוכלו יפסדו ויכלו כעשן. ע"כ למרות כל הצדדים של ההפסד שיוכל למצא על האדם, אם יש צד אחד שעל ידו הוא מביא תיקון לעולם, זה הצד מוכרח הוא לנצח, כי התיקון ישאר עדי עד והקלקולים יתוקנו בהמשך הזמן.

אין לך מדה טובה בעולם שלא תוכל להשתבש בידי הבריות ולגרום היפך מהמכוון שלה. ע"כ צריכים לעולם האנשים הגדולים להיות למופת בדרכיהם בחיים איך לישר את הדרכים, באופן שע"פ הנהגתם ילמדו מהם התכונות והמדות הטובות בגבולן ועצם טהרתן. ע"כ כל מה שהאדם יותר דבק בקונו ויותר נאזר במדת הבטחון בשם ד', ראוי לו ביותר להראות זהירותו וזריזותו בכל הנוגע לפעולות אדם, למען ידעו כל העם כי העטרה הגדולה של מדת הבטחון, ככל המדות הקדושות הנמשכות מדעת ד' ויראתו הטהורה, רק את הטוב יביאו להולכי בדרך ד' באמת ואין עמן מכשול.

ובהתרגלו לומר כל מה דעבדין מן שמיא לטב, תתברר הבנתו להבין את זאת גם בהגיון לבבו פנימה, שהפרטית והחיצונית תוציא אל הפועל את פעלה על הכללות והפנימיות. וכן הדין בהנהגה, שאע"פ שהמדה הגלויה היא שכל מה דעבדין לטב הוא בחק הכלל כולו, מ"מ מדת הבטחון תרומם את הפרט אל מדת הכלל, ותתגלה ג"כ הטובה הצפונה בכל דבר הנראה רע אפילו במצבו הפרטי. וכשאדם מכין עצמו לקבל רושמי מוסר טובים ממצבו הפרטי ע"פ מדת הבטחון בד' ודעת אלקים אמת, הרי יש כבר במצבו הפרטי ערך מדעי כללי, ומתגלה המאור שראוי להיות מתגלה במצב המקיף הכללי גם במצבו הפרטי.

כמובן, כל זה הוא עניין של אמונה — כמו כל מתן אמון במחשבות וברגשות של אנשים זולתנו. האם אני באמת יודע אם נכון הוא שהאנשים הקרובים אליי ביותר — רעייתי, ילדיי, חבריי הטובים — אוהבים אותי או מאמינים בי, או שמא זאת רק חשיבה משאלתית מצידי? אתיאיסטים חושבים לפעמים שהאמונה באלוהים היא אי־רציונלית ואילו האמונה באנשים אחרים היא רציונלית. אבל זה פשוט לא נכון. ההוכחה לכך היא כישלונו של האיש שבשחר ימי הנאורות ביקש לכונן פילוסופיה על בסיס רציונלי:

תניא אבא בנימין אומר, אלמלי נתנה רשות לעין לראות אין כל ברי' יכולה לעמוד מפני המזיקין. יש בה הערה חשובה להשקיט לבות בני האדם המשתוקקים לדעת כל נעלם מחק שכלם, ומתרעמים מפני מה נעלם מהם הרבה מעניני מחקרים וספיקות שערגה נפשם להשיגם, כי עלינו להאמין שיש לנו טובה גדולה במניעת הידיעה, ואלמלא היתה הידיעה טובה מהעדרה, לא מנעה ממנו השי"ת הטוב והמטיב ית"ש. והנה לפנינו בחינה מחוש הראות. שאלמלי נתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד, והרינו רואים טובת העדר הראות וה"ה לכל כיוצא בזה בענינים שכליים.