Agunah in Talmud and Rishonim

אָמַר רַבִּי זֵירָא: מִתּוֹךְ חוֹמֶר שֶׁהֶחְמַרְתָּ עָלֶיהָ בְּסוֹפָהּ — הֵקַלְתָּ עָלֶיהָ בַּתְּחִלָּה. לָא לַיחְמַיר וְלָא לַיקֵּיל! מִשּׁוּם עִיגּוּנָא אַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן.

מַתְנִי׳ גֵּט מְעוּשֶּׂה, בְּיִשְׂרָאֵל – כָּשֵׁר, וּבְגוֹיִם – פָּסוּל. וּבְגוֹיִם – חוֹבְטִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: ״עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָךְ״ (וְכָשֵׁר). גְּמָ׳ אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: גֵּט הַמְעוּשֶּׂה בְּיִשְׂרָאֵל, כַּדִּין – כָּשֵׁר; שֶׁלֹּא כַּדִּין – פָּסוּל, וּפוֹסֵל. אַבָּיֵי אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב יוֹסֵף דְּיָתֵיב וְקָא מְעַשֵּׂה אַגִּיטֵּי, אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֲנַן – הֶדְיוֹטוֹת אֲנַן, וְתַנְיָא, הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא אֲגוֹרִיאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אַף עַל פִּי שֶׁדִּינֵיהֶם כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל – אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהִיזָּקֵק לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם״; ״לִפְנֵיהֶם״ – וְלֹא לִפְנֵי גּוֹיִם. דָּבָר אַחֵר: ״לִפְנֵיהֶם״ – וְלֹא לִפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת!

MISHNA: With regard to a bill of divorce that the husband was compelled by the court to write and give his wife, if he was compelled by a Jewish court it is valid, but if he was compelled by gentiles it is invalid. But with regard to gentiles they may beat him at the request of the Jewish court and say to him: Do what the Jews are telling you, and it is a valid divorce. GEMARA: Rav Naḥman says that Shmuel says: With regard to a bill of divorce that the husband was compelled by a Jewish court to give his wife, if they did so lawfully, as the halakha obligated the husband to divorce his wife, it is valid. This is referring to cases where sexual intercourse is forbidden or specific cases where the Sages instituted that the husband is obligated to divorce his wife. If they did so unlawfully, the bill of divorce is invalid, but it is not considered entirely invalid, as it disqualifies the wife from marrying a priest after her husband’s death. § Abaye found Rav Yosef sitting in court as the judge and compelling husbands to give their wives bills of divorce. He said to him: But aren’t we ordinary people, not ordained judges? And it is taught in a baraita that Rabbi Tarfon would say: With regard to any place where you find gentile courts [agoriot], even if their laws are like Jewish laws, you may not attend them, as it is stated: “Now these are the ordinances which you shall set before them” (Exodus 21:1). It is derived from here that one may go to court only before them, i.e., Jewish judges, and not before gentiles. Alternatively, it is derived that one may go to court before them, i.e., ordained judges, and not before ordinary people. Since we are not ordained judges, how can you perform a distinctly judicial act?

אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״אֵינִי זָן וְאֵינִי מְפַרְנֵס״ — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. אֲזַל רַבִּי אֶלְעָזָר אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. אָמַר: אַכְּסוּהּ שְׂעָרֵי לְאֶלְעָזָר. עַד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא — יִכְפּוּהוּ לָזוּן. וְרַב: אֵין אָדָם דָּר עִם נָחָשׁ בִּכְפִיפָה. כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת דְּיָתֵיב וְקָאָמַר לַהּ, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לֵיהּ: עַל דָּא אַכְּסוּהּ שְׂעָרִין לְאֶלְעָזָר בְּבָבֶל.

§ As the mishna discusses situations in which the court forces the husband to divorce his wife, the Gemara mentions a similar case. Rav said: A husband who says: I will not sustain my wife and I will not provide a livelihood for her, must divorce her and give her the payment of her marriage contract. Rabbi Elazar went and recited this halakha before Shmuel. Shmuel said: Feed [akhsuha] barley, animal fodder, to Elazar. In other words, he has spoken nonsense, as rather than forcing him to divorce her, it would be better for them to force him to sustain his wife. The Gemara asks: And how does Rav respond to this argument? He bases his ruling on the principle that a person does not reside in a basket, i.e., in close quarters, with a snake. In other words, a woman cannot share her life with a man who provides for her needs only when compelled to do so by the court. The Gemara relates: When Rabbi Zeira ascended to Eretz Yisrael, he found Rabbi Binyamin bar Yefet sitting and reciting this halakha of Rav’s in the name of Rabbi Yoḥanan. He said to him: On account of this matter they fed Elazar with barley in Babylonia.

מַתְנִי׳ נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְבַטֵּל. גֵּירְשָׁהּ — מוּתֶּרֶת לִינָּשֵׂא לְאַחֵר. וְרַשַּׁאי הַשֵּׁנִי לִשְׁהוֹת עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים. וְאִם הִפִּילָה — מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁהִפִּילָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָה, שֶׁמָּא לֹא זָכָה לְהִבָּנוֹת מִמֶּנָּה.

MISHNA: If a man married a woman and stayed with her for ten years and she did not give birth, he is no longer permitted to neglect the mitzva to be fruitful and multiply. Consequently, he must either divorce her and marry someone else, or take another wife while still married to her. If he divorced her she is permitted to marry another man, as it is not necessarily on her account that she and her first husband did not have children, and the second husband is permitted to stay with her for ten years. And if she had a miscarriage, he counts the ten years from the time of the miscarriage. GEMARA: The Sages taught: If a man married a woman and stayed with her for ten years and she did not give birth, he should divorce her and pay her marriage contract, because perhaps he did not merit to be built, i.e., to have children, from her. It is not certain that their failure to have children is due to her, as it is possible that they are not a suitable match for bearing children.

מַתְנִי׳ נָפַל לְמַיִם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָהֶן סוֹף, בֵּין שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף — אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּפַל לְבוֹר הַגָּדוֹל, וְעָלָה לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: נָפַל לַמַּיִם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף, בֵּין שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף — אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף — אִשְׁתּוֹ מוּתֶּרֶת, וְשֶׁאֵין לָהֶם סוֹף — אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. שְׁלַחוּ לֵיהּ: מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה אוֹ מוּתֶּרֶת? שְׁלַח לְהוּ: אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. וְאַגְמָא דְסַמְקֵי — מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף, אוֹ מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף? שְׁלַח לְהוּ: מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף הוּא. וּמָר, מַאי טַעְמָא עֲבַד הָכִי?

MISHNA: If a man fell into the water and did not come out, whether the body of water has a visible end or does not have a visible end, his wife is prohibited from remarrying. There is no absolute proof that the man died, as it is possible that he emerged from the water some distance away. Rabbi Meir said: An incident occurred involving a certain person who fell into the Great Cistern and emerged only after three days. This is evidence that sometimes one may survive a fall into water, even when everyone assumes he is dead. GEMARA: The Sages taught: If a man fell into the water, whether the body of water has a visible end or does not have a visible end, his wife is prohibited from marrying; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: If he fell into a body of water with a visible end, his wife is permitted to marry, but if he fell into a body of water with no end, his wife is prohibited from marrying. They sent him the following question: When a man disappears in an endless body of water, is his wife a forbidden or a permitted woman, i.e., may she remarry? He sent back to them: His wife is forbidden. They asked him further: Is the lake of Samkei a body of water with a visible end or an endless body of water? He sent a response to them: It is an endless body of water, since one cannot see the water’s edge on every side. They then asked him: If so, what is the reason that the Master, i.e., Rav Sheila, acted this way, allowing the wife to remarry?

מַתְנִי׳ אַחַת אוֹמֶרֶת ״מֵת״ וְאַחַת אוֹמֶרֶת ״לֹא מֵת״. זוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת ״מֵת״ — תִּנָּשֵׂא וְתִטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ, וְזוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת ״לֹא מֵת״ — לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ. אַחַת אוֹמֶרֶת ״מֵת״ וְאַחַת אוֹמֶרֶת ״נֶהֱרַג״, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל וּמַכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ — הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִנָּשְׂאוּ. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: הוֹאִיל וְזוֹ וָזוֹ מוֹדוֹת שֶׁאֵין קַיָּים — יִנָּשְׂאוּ. עֵד אוֹמֵר ״מֵת״ וְעֵד אוֹמֵר ״לֹא מֵת״,

MISHNA: If two women who were married to the same man come forward, and one of them says that the husband died, and the other one says he did not die, the one who says he died may marry on the basis of her own testimony, and she takes the money of her marriage contract. And the one who said he did not die may not marry, and does not take the money of her marriage contract. If one wife says: He died in a normal manner, and the other one says: He was killed, Rabbi Meir says: Since they contradict one another, these women may not marry. Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon say: Since they both agree that he is not alive they may marry, despite the fact that they dispute the circumstances of his demise. If a witness says: He died, and a witness says: He did not die,

יִצְחָק רֵישׁ גָּלוּתָא, בַּר אֲחָתֵיהּ דְּרַב בִּיבִי, הֲוָה קָאָזֵיל מִקּוּרְטָבָא לְאַסְפַּמְיָא, וּשְׁכֵיב. שְׁלַחוּ מֵהָתָם: יִצְחָק רֵישׁ גָּלוּתָא, בַּר אֲחָתֵיהּ דְּרַב בִּיבִי, הֲוָה קָאָזֵיל מִקּוּרְטָבָא לְאַסְפַּמְיָא, וּשְׁכֵיב. מִי חָיְישִׁינַן לִתְרֵי יִצְחָק, אוֹ לָא? אַבָּיֵי אָמַר: חָיְישִׁינַן. רָבָא אָמַר: לָא חָיְישִׁינַן. אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּהָהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתְּכַח בִּנְהַרְדְּעָא וּכְתִיב: בְּצַד קְלוֹנְיָא מָתָא אֲנָא אַנְדְּרוֹלִינַאי נְהַרְדָּעָא פְּטַרִית וְתָרֵכִית יָת פְּלוֹנִית אִנְתְּתִי. וְשַׁלְחַהּ אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה. וּשְׁלַח לֵיהּ: תִּיבָּדֵק נְהַרְדְּעָא כּוּלָּהּ.

§ The Gemara relates a story that deals with the permission of a woman to remarry. Yitzḥak the Exilarch, son of the sister of Rav Beivai, was walking from Cortva to Spain and died along the way. They sent this message from Spain: Yitzḥak the Exilarch, son of the sister of Rav Beivai, was walking from Cortva to Spain and died. The Gemara asks: Are we concerned about the possibility of two men named Yitzḥak or not? Perhaps there is someone else with the same name, and therefore the mention of his name is not a sufficiently distinguishing mark. Abaye said: We are concerned about this possibility. Rava said: We are not concerned. Abaye said: From where do I say my reasoning that there might be another man with the same name? As a certain bill of divorce was found in the city of Neharde’a, and this passage was written on it: On the colonial [kelonya] side of the city, I, Androlinai of Neharde’a, excused, sent away, and divorced my wife so-and-so. Androlinai’s wife requested permission to remarry based on this bill of divorce, but they did not know if he was the man who gave the divorce or if it was given by another man of the same name. And the father of Shmuel sent this question before Rabbi Yehuda Nesia in Eretz Yisrael. And Rabbi Yehuda Nesia sent a message to him: All of Neharde’a must be examined, to see whether there is another man by that name. This shows that one must be concerned that there might be two people with the same name.

אָמַר רַב אָשֵׁי: כֹּל קָלָא דְּלָא אִיתַּחְזַק בְּבֵי דִינָא – לָאו קָלָא הוּא. וְאָמַר רַב אָשֵׁי: כֹּל קָלָא דְּבָתַר נִישּׂוּאִין – לָא חָיְישִׁינַן לֵיהּ; הָא דְּבָתַר אֵירוּסִין – חָיְישִׁינַן לֵיהּ. רַב חֲבִיבָא אָמַר: אֲפִילּוּ דְּבָתַר אֵירוּסִין נָמֵי, לָא חָיְישִׁינַן לֵיהּ. וְהִלְכְתָא: לָא חָיְישִׁינַן לֵיהּ. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: שְׁלַחוּ לֵיהּ מִבֵּי רַב לִשְׁמוּאֵל, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ: יָצָא עָלֶיהָ קוֹל מֵרִאשׁוֹן, וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ קִידּוּשֵׁי תוֹרָה, מַהוּ? שְׁלַח לְהוּ: תֵּצֵא, וְהַעֲמִידוּ הַדָּבָר עַל בּוּרְיוֹ, וְהוֹדִיעוּנִי. מַאי ״וְהַעֲמִידוּ הַדָּבָר עַל בּוּרְיוֹ״? אִילֵּימָא דְּאִי מִגַּלְּיָא מִילְּתָא דְּקִידּוּשֵׁי דְקַמָּא לָאו קִידּוּשֵׁי מְעַלְּיָא נִינְהוּ – מְבַטְּלִינַן קָלָא; וְהָא נְהַרְדְּעָא אַתְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הוּא, וְלָא מְבַטְּלִי קָלָא! אֶלָּא דְּאִי מִיגַּלְּיָא מִילְּתָא דְּקִידּוּשֵׁי קַמָּא קִידּוּשֵׁי מְעַלְּיָא נִינְהוּ – לֹא צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי.

§ Rav Ashi said: Any rumor that was not confirmed in court is not regarded as a significant rumor. And Rav Ashi said: With regard to any rumor that was spread about a woman after her marriage, we are not concerned about it. She need not leave her husband, and he need not divorce her. The Gemara infers that if the rumor circulated after her betrothal we are concerned about it, and she must be divorced from her betrothed. Rav Ḥaviva said: Even if it circulated after her betrothal, we are still not concerned about it. The Gemara concludes: And the halakha is that we are not concerned about it. Rav Yirmeya bar Abba said that a group of students from the study hall of Rav sent the following question to Shmuel after Rav’s death: Teach us, our master: If a rumor circulated about a woman that she is betrothed to a first man, and another man came and betrothed her in a manner of betrothal that is recognized by Torah law, as there is clear testimony of it, what is the halakha? He sent them an answer: She must leave the second man, and you clarify the matter to figure out exactly what happened and inform me. The Gemara asks: What is meant by: And you clarify the matter? If we say that he said this so that if it is discovered that the betrothal of the first man was not a proper betrothal we should suppress the rumor, thereby permitting her to marry the second man, isn’t Neharde’a Shmuel’s locale? And as mentioned above, in Neharde’a they would not suppress a rumor. Rather, he must have instructed them in this manner because if it is discovered that the betrothal of the first man was a proper betrothal, she does not need a bill of divorce from the second man.

וְאִידַּךְ – נָפְקָא לֵיהּ מִ״סֵּפֶר כְּרִיתוּת״ – סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ. וְאִידָּךְ – מִיבְּעֵי לֵיהּ ״דָּבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ״, כִּדְתַנְיָא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן״; ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ״; ״לְעוֹלָם״ – אֵין זֶה כְּרִיתוּת. ״עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם״ – הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת.

The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Yosei HaGelili, from where does he derive this reasoning? He derives it from the phrase “scroll of severance,” which teaches that a scroll, i.e., a written document, severs her from her husband and nothing else severs her from him. The Gemara asks: And those who hold the other opinion, the Rabbis, how do they explain this phrase? For them, the phrase “scroll of severance” is required to teach that a bill of divorce must be a matter that severs all connection between him and her, as it is taught in a baraita: If a man says to his wife: This is your bill of divorce, on the condition that you will not ever drink wine, or on condition that you will never go to your father’s house, that is not severance, and the bill of divorce is not valid. If a bill of divorce imposes a condition upon the woman that permanently binds her to her husband, her relationship with her husband has not been completely severed, which is a prerequisite for divorce. If, however, he imposes a condition until thirty days have passed, or for any other limited period of time, that is severance. The bill of divorce is valid, as the relationship will be completely terminated at the end of the thirty-day period.

תְּנַן הָתָם: הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רָע — לֹא יַחְזִיר. מִשּׁוּם נֶדֶר — לֹא יַחְזִיר. שְׁלַח לֵיהּ רַבָּה בַּר הוּנָא לְרַבָּה בַּר רַב נַחְמָן, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ: כָּנַס, מַהוּ שֶׁיּוֹצִיא? אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵינָא, הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ וְהוֹצִיאָהּ מִתַּחַת יָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּנַס — יוֹצִיא. אֲמַר לֵיהּ: מִי דָּמֵי? הָתָם ״הוֹצִיאוּהָ״ וְהָכָא ״הוֹצִיאָהּ״. וְרַבָּה בַּר רַב נַחְמָן, מַתְנִיתִין נָמֵי ״הוֹצִיאָהּ״ תְּנַן. וְאַכַּתִּי מִי דָּמֵי? הָכָא בַּעַל, וְהָתָם בּוֹעֵל! אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר דָּמֵי אַהֲדָדֵי. הָכָא אֲמוּר רַבָּנַן: לָא יִכְנוֹס, וְאִם כָּנַס — יוֹצִיא. הָכִי נָמֵי: אָמְרִי רַבָּנַן, לֹא יַחְזִיר, וְאִם כָּנַס — יוֹצִיא.

§ We learned in a mishna there (Gittin 45b): A man who divorces his wife due to her bad reputation may not take her back again, even if it turns out that the rumor was untrue. Likewise, if he divorced his wife due to a vow of hers that is unbearable to him he may not take her back even if she is released from that vow. Rabba bar Rav Huna sent a question to Rabba bar Rav Naḥman: Our teacher, instruct us. If one of those men listed in that mishna divorced his wife due to her bad reputation or vow and it was therefore prohibited for him to take her back, yet he nevertheless remarried her, what is the halakha? Must he divorce her? Rabba bar Rav Naḥman said to him: We already learned in the mishna (24b): With regard to one who is suspected of committing adultery with a married woman, and he, her husband, divorced her, even if he subsequently remarried her he must divorce her. Rabba bar Rav Huna said to him: Is this comparable to the case I asked about? There, in the mishna, it says: They, the court, remove her from him, whereas here (Gittin 45b), the mishna states: He divorced her of his own accord. Perhaps if the court requires them to divorce, the halakha is different. The Gemara explains: And Rabba bar Rav Naḥman, who held that the two mishnayot were comparable, had a text of the mishna that also read: He divorced her, instead of: They remove her. Rabba bar Rav Huna asks: Still, is this comparable? Here, the question was raised in a case where the first husband remarried her, which will not strengthen the rumors of her bad reputation, but there, the mishna refers to the man with whom she committed adultery remarrying her, which strengthens those rumors. He said to him: They are certainly comparable to each other: Here, in the mishna discussing one who is suspected of committing adultery, the Sages said that he may not marry her and if he did marry her he must divorce her. So too, the Sages said in the case of one who divorced his wife due to her reputation or vow that he may not take her back, and if he does remarry her he must divorce her.

מַתְנִי׳ הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אֲנִי״ — נֶאֱמֶנֶת. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר, הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״גְּרוּשָׁה אֲנִי״, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אָמְרָה: ״נִשְׁבֵּיתִי, וּטְהוֹרָה אֲנִי״ — נֶאֱמֶנֶת. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר, הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״טְהוֹרָה אֲנִי״ — אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם מִשֶּׁנִּשֵּׂאת בָּאוּ עֵדִים — הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא.

MISHNA: With regard to a woman who said: I was a married woman and now I am a divorcée, she is deemed credible and permitted to remarry, as the mouth that prohibited and established that she was married is the mouth that permitted, and established that she is divorced. However, if there are witnesses that she was a married woman, and she says: I am a divorcée, she is not deemed credible. Similarly, with regard to a woman who said: I was taken captive but I am pure, as I was not raped in captivity, she is deemed credible and permitted to marry a priest, as the mouth that prohibited and established that she was taken captive is the mouth that permitted and established that she was not defiled. But if there are witnesses that she was taken captive, and she says: I am pure, she is not deemed credible. And if witnesses came after she married, this woman need not leave her husband.

מִי שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא רָצָה לְגָרֵשׁ. בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי וְיִכְתֹּב הַגֵּט וְהוּא גֵּט כָּשֵׁר. אֲבָל מִי שֶׁתְּקָפוֹ יִצְרוֹ הָרַע לְבַטֵּל מִצְוָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה וְהֻכָּה עַד שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹתוֹ אוֹ עַד שֶׁנִּתְרַחֵק מִדָּבָר הָאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין זֶה אָנוּס מִמֶּנּוּ אֶלָּא הוּא אָנַס עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ הָרָעָה. לְפִיכָךְ זֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְגָרֵשׁ מֵאַחַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְרוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְוֹת וּלְהִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵרוֹת וְיִצְרוֹ הוּא שֶׁתְּקָפוֹ וְכֵיוָן שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁתָּשַׁשׁ יִצְרוֹ וְאָמַר רוֹצֶה אֲנִי כְּבָר גֵּרֵשׁ לִרְצוֹנוֹ.

וְכֵן אִם הָיְתָה מִלְחָמָה בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי בַּמִּלְחָמָה אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ (שֶׁמָּא) תִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ עַל דְּבָרִים שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה וְתֹאמַר מֵת כְּגוֹן שֶׁנֶּהֶרְגוּ הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בְּאֶמְצָעָן שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת מֵאַחַר שֶׁנֶּהֶרְגוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ נֶהֱרַג הוּא בִּכְלָלָן. לְפִיכָךְ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וַאֲפִלּוּ אָמְרָה מֵת בַּמִּלְחָמָה וּקְבַרְתִּיו. אֲבָל אִם אָמְרָה מֵת עַל מִטָּתוֹ נֶאֱמֶנֶת:

אשה שהלך בעלה למ"ה והעידו עליו שמת אפי' עד אחד אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב מותרת לינשא ואפילו עד מפי עד או אשה מפי אשה או עבד או שפחה כשרים לעדות זה ופסולי עדות אם פסולים מדרבנן כגון משחק בקוביאות ומפריחי יונים וכיוצא בהם כשרים לעדות זה אבל פסולי עדות דאורייתא פסולים ואם משיחים לפי תומם כשרים בא אחד מהם ואמר הרגתיו תנשא דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה כתב א"א ז"ל בתשובה אם שנים מעידים שמת אפי' אם יש הכחשה בדבריהם נושאים את אשתו כיון ששניהם מעידים על מיתתו אפי' לא שמעו אלא קול שאמרה פלוני מת והלכו שם ולא מצאו שום אדם משיאין את אשתו והוא שראו צל צלו דאי לאו הכי חיישינן שמא שד הוא בד"א בשדה או בעיר בבור וכיוצא בו שהוא מקום חרוב אבל בעיר שלא בבור אפי' לא ראו צל משיאים את אשתו כתב גאון האידנא לא בקיאין בבואה דבבואה היכי הוי הלכך לא עבדינן בה עובדא: האשה בעצמה נאמנת לומר שמת בעלה ותינשא או תתיבם על פיה ונותנים לה כתובתה ואם תתיבם נכנס היבם לנחלה על פיה בד"א שאומרת מת בעלי והתירוני לינשא לבד אבל אם אומרת תנו לי כתובתי והתירוני לינשא או אפילו התירוני לינשא ותנו כתובתי אין מתירין אותה לינשא והרמב"ם ז"ל כתב בשניהם מתירין אותה לינשא אלא שיש חילוק ביניהם לענין הכתובה כדלקמן וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה: באו ב' הצרות אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא ואותה שאומרת לא מת לא תנשא אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג שתיהן מותרות בד"א שהיא נאמנת על עצמה כשיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם אבל יש קטטה בינו לבינה כגון שאמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני ובאו פלוני ופלוני והעידו שאינו אמת אינה נאמנת אפי' יש שלום בעולם לא שנא התחילה היא הקטטה או שהתחיל הוא ואפילו אם עד מסייעה אינה נאמנת ואם נשאת כתב הרמב"ם ז"ל לא תצא כיון שהעד מסייעה וכן אם יש מלחמה ואמרה מת אפי' בסתם אינה נאמנת אע"פ שיש שלום בינו לבינו ואפילו לא ידענו שיש מלחמה אלא על פיה והיא אומרת מת במלחמה אינה נאמנת והרמב"ם ז"ל כתב בזה שאם נשאת לא תצא וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן:

מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד אחד אלמא עד אחד מהימן מנלן - למאי דס"ד השתא דעד אחד מהימן מדאורייתא הא דקרי ליה ברשות ב"ד לפי שיש דברים שאין נאמן להם וצריכה לישאל לב"ד להתירה לינשא על פיו אבל בשנים הדבר ידוע שהיא מותרת ואע"ג דסבור עכשיו דנאמן מן התורה כמו שנים מ"מ אסורה לחזור דבעד אחד הוה לה למידק אע"פ שהאמינתו תורה:

הא אישתיק מהימן מדאורייתא מנא לן. נראה לי דהא דאמרינן מדאורייתא מנא לן לאו אמתניתין דהכא ואמתניתין דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד קאי לומר דהתם מדאורייתא מהימני, אלא אמתניתין (כריתות יא, ב) דעד אחד אומר לו אכלת חלב קאי, דהתם ודאי מדאורייתא מהימן מדמביא קרבן ונאכל, אבל מתניתין דאמרי לה מת בעליך ומתניתין דהוחזקה להיות משיאין עד מפי עד, ע"כ לאו מדאורייתא הוא דהא קיימא לן בכל דוכתא (להלן יבמות פח, א וש"נ) דאין דבר שבערוה פחות משנים. ועוד דאם איתא דעד אחד נמי מהימן בה כשנים דבר תורה, מאי שנא בעד אחד דצריכה ליטול רשות מבית דין ובשני עדים אינה צריכה ליטול רשות מבית דין, דהא ודאי שריא דבר תורה והאמינה תורה עד אחד כשנים, ומאי שנא דבעד אחד תצא מן הראשון ובב' מותרת לחזור לו. אלא ודאי ע"א דמהימן לגבי אשה אינה דבר תורה לכולי עלמא, והכא הכי קאמר אלמא עד אחד מהימן בה מדבריהם כשאר האיסורין שעד אחד מהימן דבר תורה, כדתנן עד אומר לו אכלת חלב דמהימן מדאורייתא. וקסבר השתא דעלה סמכי רבנן בעדות אשה להאמין בו עד אחד ועד מפי עד שעשאוהו לזה כשאר האיסורין. אף על גב דמדאורייתא לאו מהימן דהוה ליה דבר שבערוה, משום דהקלו בה משום עגונה. דאם איתא דבשאר האיסורין לא מהימנינן ליה דבר תורה, אף משום עגונה לא הוו מקילי רבנן כולי האי להאמין בה עד אחד. הלכך בעינן בשאר האיסורין מדאורייתא מנא לן ואפשר דהיינו דלא אמרינן ברישא אלמא עד אחד מהימן מדאורייתא מנא לן, אלא גבי מתניתין דאמר לו עד אחד אכלת חלב. והא דמסיק ר' זירא בשלהי שמעתין (פח, א) אלא משום עגונה אקילו בה רבנן, לאו למימרא דעד השתא סברינן דמדאורייתא היא, אלא הכי קאמר כולה מלתא לאו אשאר איסורין אסמכוה אלא עיקרא דמילתא משום עגונה היא. ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך (שם) מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים, ואם איתא דאנן עיקר בעיין דהשתא ליתא אלא מנא לן דבשאר איסורין עד אחד מהימן, וכל דבשאר איסורין מהימן דאורייתא באשת איש מהימן מדרבנן, מאי קושיא הכא איתחזק איסורא ואין דבר שבערוה פחות משנים. יש לומר דקא סלקא דעתך דלא אקילו רבנן באשת איש דדבר שבערוה היא, אלא אם כן מצינו בשאר איסורין דכותיה מהימן ביה דבר תורה, דדיו לאיסור אשת איש להקל בו ולעשותו כשאר האיסורין המוחזקין כמוהו, אבל להקל משום עגונה תרי קולי חדא דהוי דבר שבערוה ועוד דאתחזק איסורא, כולי האי לא נקל. ותדע לך דהא לבתר דאקשינן הוי דבר שבערוה הוה מהדר לאתויי מטבל הקדש וקונמות, ושקלינן וטרינן בהו אנהו גופייהו מנא לן, דאלמא אלו איתא דבטבל הקדש וקונמות מהימן אף באשה כן, אף על גב דהוי דבר שבערוה לפי שעשאוה כשאר איסורין דכותה משום עגונה כנ"ל.

תצא מזה ומזה - כשאר אשת איש שזינתה דהך לאו אנוסה היא. ואע"ג דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה משום עיגונא טעמא מאי משום דהיא גופא דייקא עד דידעה בקושטא ומינסבא והא דלא דייקא קנסי לה:

האשה שאמרה לבעלה. פרק האשה שלום (יבמות דף קי"ד:) קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאתה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ובגמרא (דף קט"ז) היכי דמי קטטה בינו לבינה אמר רב יהודה אמר שמואל באומרת לבעלה גרשני והקשו כולהו נמי אמרן הכי ותירצו אלא באומרת לבעלה גירשתני והקשו ולהימנה כדרב המנונא דאמר וכו' האשה שאמרה לבעלה וכו' ותירצו באומרת גירשתני לפני פלוני ופלוני ושיילינהו ואמרו לא היו דברים מעולם ע"כ, עוד שם מ"ט דקטטה רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאמרה בדדמי וקי"ל לחומרא דחיישינן דמשקרא ואפי' אמרה מת על מטתו וקברתיו אינה נאמנת וזהו שסתם רבינו וכתב שזו הוחזקה שקרנית:

אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין בפני בעלה הרי זו מקודשת לשני האשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה: הגה י"א דוקא לענין שקידושין תופסין בה נאמנת וצריכה גט אבל אינה נאמנת להנשא לאחר (הר"ן פ"ב דכתובות בשי"א) או ליטול כתובתה (הגהות מיימוני פ"ב דגירושין) (וי"ח וס"ל דלכל דבר נאמנת) (רמב"ם) (וי"א עוד דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא אינה נאמנת אלא לחומרא דאיתרע חזקה דאינה מעיזה) ב"י בשם א"ח: אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה אין קדושין תופסין בה עד שתביא ראייה שנתגרשה קודם שתקבל הקידושין שכל שלא בפניו מעיזה וכתב הרא"ש דכל שהוא בעיר שנתקדשה לאחר מיקרי בפניו (ויש חולקין וס"ל דבעינן בפני בעלה ממש) (מהרי"ק שורש ע"ב וריב"ש סימן קכ"ז) והא דאמרינן דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר גרשתני ה"מ היכא דליכא דמסייע לה אבל היכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה ואם נשאת לאחר שלא בפני בעלה אע"פ שכשבא בעלה אומרת לו בפניו גרשתני אינה נאמנת דכיון שכבר נשאת מעיזה ומעיזה שלא תעשה עצמה זונה ויש מי שאומר שאפי' לא נשאת עדיין לאחר אלא נתקדשה לו שלא בפני בעלה ואח"כ בא בעלה ואומרת לו בפניו גרשתני אינה נאמנת וי"א שאם היה קטטה ביניהם או שתובעת כתובתה אינה נאמנת לומר גרשתני אפי' בפניו י"א במקום שנאמנת להינשא גובאת ג"כ כתובתה (מהרי"ק שורש ע"ב וריב"ש סי' קכ"ז) וי"א דאינה נאמנת לענין ממון כלל ונתבאר לעיל:

למי שכופין להוציא בגט בין איש בין אשה וסדר כתיבת הגט ונתינתו. ובו כ"ד סעיפים: אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי או להיות מחתך נחושת מעיקרו ואם רצתה תשב עם בעלה (ואם ידעה בהן קודם שנשאת אין כופין להוציא דסברה וקבלה) (טור בשם הרמ"ה) נעשה האיש מוכה שחין כופין אותו להוציא וליתן כתובה ואע"פ שהיא רוצה לישב עמו (או שהתנה עמו קודם שנשאה) אין שומעין לה אלא מפרישין אותם בעל כרחם מפני שהיא ממיקתו ואם אמרה אשב עמו בעדים כדי שלא יבא עלי שומעין לה: הגה י"א דמומר כופין אותו ע"י כותים להוציא (ב"י סי' קל"ד בשם א"ח ובמרדכי פ' המגרש) ובלבד שיבטל בשעת הגט (שם במרדכי) ויש חולקים ואומרים דאין כופין למומר או שאר עובר על דת (תשובת מור"ם) אא"כ פושע לה כגון שמאכילה דבר איסור (מהרי"ו סי' כ"ב) או שעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה או שנודר ואינו מקיים שבניו מתים בעון נדרים (הגהות מיימו' סוף אישות) מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה י"א שכופין אותו להוציא אבל משום שמביאין לו ילדים כותים אין לחוש דילמא משקרים עליו (חידושי אגודה ביבמות): האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לזון ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון אם תרצה היא כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש: הגה וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא כי ע"י זה אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש (תשו' הרשב"א סי' תרצ"ג) וע"ל סי' ע' וסי' ע"ז איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חברו ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא וכל זה כשהוא מתחיל אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת אביו ואמו והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו י"א דמותר להכותה וי"א דאפילו אשה רעה אסור להכותה והסברא ראשונה היא עיקר ואם אינו ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת שכל הנשים בחזקת כשרות ומושיבין ביניהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת ואם היא מקללתו חנם יוצאת בלא כתובה ונראה לי דוקא ברגילה בכך ואחר ההתראה וכמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו ואם הלכה מביתו ולוותה ואכלה אם יצאתה מכח שהכה אותה תמיד חייב לשלם (כל דברי הג"ה זו תמצא במרדכי פרק נערה בשם מוהר"ם וב"ז סי' פ"ח) וכמו שנתבאר לעיל סי' ע': כל אלו שאמרו להוציא כופין אפי' בשוטים וי"א שכל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד אין כופין בשוטים אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין: הגה וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש) אבל אם יש לו אשה בעבירה לכ"ע כופין בשוטים וכל מקום שאין כופין בשוטים אין מנדין אותו ג"כ (מרדכי ריש פ' המדיר) ומ"מ יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (שם בשם ר"ת ובמהרי"ק) או למול בניו או לקברם עד שיגרש (בנימן זאב פ"ח) ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמירן בכה"ג ומלבד שלא ינדו אותו אבל מי שאינו מקיים עונה יכולין לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש כי אין זה כפייה רק לקיים עונתו וכן כל כיוצא בזה (ריב"ש סי' קכ"ז) וכן מי שגירש אשתו בגט כשר ויצא קצת לעז על הגט מותר לכופו לתת גט אחר ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא אע"ג דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד וכן הנדוניא דאנעלת ליה (מרדכי ריש המדיר):

These are the [reasons] we force him to divorce her and to give her the ketubah: One who develops bad breath of the mouth or nose, or goes back to become a collector of dog feces, or a tanner, or to a scraper of copper from its source [i.e. a miner]. If she wants, she can stay with her husband. Rem"a: And if she knew [about this problem] before she was married, we do not force him to divorce her, for she understood and accepted it (Tur in the name of the Ramah). If the man becomes afflicted with boils, we force him to divorce her and to give her the ketubah. Even if she wants to stay with him ( Rem"a: Or [even] if she stipulated [that she knew about this] ) we don't listen to her, rather we make them separate against their will, for she exacerbates his condition [if they have sex]. And if she says, "I will stay with him with witnesses [about], so that he does not have sex with me [because they are around]," we listen to her. Rem"a: Some say that [if he becomes] an apostate, we force him to divorce her through non-Jews (Bet Yosef Siman 134 in the name of the O"Ch and the Mordechai Perek Hamegaresh), as long as he voids it at the time of the bill of divorce (ibid Mordechai). Some argue and say that we do not force an apostate [to divorce], or any transgressor against the faith (Teshuvat Mora"m), unless he makes her transgress, for example feeding her prohibited food (Mohry"V Siman 22), or he violates a promise that he made upon himself that he would not tease her or hit her, or he makes a promise and he does not fulfill it, for sons die [as a result] of sins of [violating] vows (Hagahot Maimoni end of Ishut). One who pimps prostitutes, and his wife complains about it, if there are witnesses, and they see him with adulterers or he admits, some say we force him to divorce her, but we do not suspect he caused the bringing of gentile children, for perhaps they are lying about him (Chiddushei Aggudah D'Yevamot). If someones says, "I will not give food nor provide for [my wife]," we force him to give food. And if the court cannot force him to give food, such as one who doesn't have anything to provide and doesn't want to make money to become profitable and provide food [that way], if she wants, we force him to divorce her immediately and giver her her ketubah. The law is such to someone who does not want have sex. Rem"a: Similarly, a man who gets angry often and consistently kicks out his wife from his house, we force him to divorce her, for because of this he will not provide food for her sometimes, and he will separate from her from sexual relations more times than her rights to conjugal relations, and that is like refusal to provide food and sex [which are grounds for divorce] (Teshuvat HaRashba Siman 693). And see earlier Siman 70 and Siman 77. A man who hits his wife, has a transgression in his hand as much as striking his fellow. If he does this often, the court had the right to cause him pain and to excommunicate him, to whip him, to use all types of force, and to make him swear he will not do it again. And if he does not obey the court, some say we force him to divorce her, as long as he is warned one or twice, for it is not the way of Jews to hit their wives, that is the actions of the gentiles. This only applies when he starts it, but if she curses him for no reason, or mocks his father and mother, and she contradicts what he says and he has no authority over her, some say it is permitted to hit her. And some say that a bad wife is [also] prohibited to strike. The first opinion is the essential one. If it is not known who started it, the husband is not believed to say that she started it, for all women are assumed kosher, and they place others among them to see who is the bad one. And if she curses him for no reason, she is divorced without her ketubah. And it seems to me that this is only when this happens often, and after warning, as was explained earlier siman 115. If she left his house and borrowed [money] and ate [food], if she left because of him hitting her so often, he must pay her back (all of this note can be found in the Mordechai Perek Naara in the name of the Mohar"am and the B"Z Siman 88), and as is explained earlier Siman 70. All of these (cases) in which they said he must divorce her, we force him, even with whips. And there are those that say that anyone about whom it was not mandated explicitly in the Talmud that we force him to divorce her, rather only that he should divorce her, we don't force him with whips, rather, we say to him: the sages obligated you to divorce and if you don't, it is permitted to call you a transgressor. Rem''a: And since there is a disagreement of many, it is fitting to be stringent and not force him with whips, in order that there won't be a bill of divorce given under duress. But if he has a wife through sexual immorality, according to everyone, we do force with whips. And in every situation where we do not force with whips, we also do not excommunicate him. And in any case, they can decree on any Jew to not do any kind deeds to him or do any business with him, to circumcise his sons or to bury them until he divorces (her). And any stringency which a Beit Din wants to enact, they can in this type of case, so long as they don't excommunicate him. But one who does not perform his marital duties, we can excommunicate him and banish him in order that he perform this duty or divorce her, because there is no forcing when it comes to marital relations, and so too in similar cases. And so too he who divorces with a kosher bill of divorce and he discredits it a bit, it is permissible to force him to give another bill of divorce. And any situation where we have a disagreement about whether or not to force him, despite the fact that we don't force him to divorce, in any case, we force him to give the value of the bill of marriage immediately, and so too the value of the wedding equipment that he provides for her.

כתב רבינו הרמ"א בסעיף א' וי"א דנהפך כופין אותו ע"י ערכאות להוציא ובלבד שיבטל בשעת הגט עכ"ל כלומר שהערכאות יאמרו ויכופו אותו שיציית דין ישראל בעניין הגט וכעניין שנתבאר בסי' קל"ד ע"ש ובלבד שיבטל כל המודעות בשעת הגט כמ"ש שם וכן עיקר לדינא וכן המנהג פשוט וזה שכתב עוד דיש חולקים ואומרים דאין כופין או לשאר עובר על דת וכו' אין הכוונה בנהפך לגמרי כמובן ואף גם בזה כתב דאם פושע נגדה כגון שמאכילה דבר האסור או שעובר על מה ששיעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה או שנודר ואינו מקיים שבניו מתים בעון נדרים כמ"ש חז"ל (שבת ל"ב:) עכ"ל ואע"ג דלא נמצא זה להדיא בגמ' י"ל דק"ו הוא דאם על צער הגוף כמו ריח הפה כופין כ"ש בחיי נפש כשמאכילה דבר איסור וכן כשמקניטה ומכה אותה גרע יותר מריח הפה וכשבניו מתים פשיטא שגרע מריח הפה שהצער אין לשער וזה כל האדם ואף שבגמ' שם יש עוד חטאים שבנים מתים לדעות מהתנאים ע"ש מ"מ על כולם אין כופין כיון דפלוגתא היא ודעה זו שבעון נדרים עיקרית להלכה כנראה שם (וכ"מ מכתו' ע"ג.) ועוד דיש מי שסובר שם דהיא עצמה מתה בעון זה ע"ש: עוד כתב מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה י"א שכופין אותו להוציא אבל משום שמביאים לו ילדים אין לחוש דילמא משקרים עליו עכ"ל ואע"ג דעל שארי עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש מ"מ ברועה זונות כופין דוודאי נוגע לה לעונתה דרועה זונות ממאס בהיתר ומים גנובים לו ימתקו ובוודאי שמאוס עליה ואפשר שגם יש סכנה בדבר ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא אלא אפילו להחולקים במאיס עלי בכה"ג מודים והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין וכ"ש ברועה זונות דגרוע יותר כמובן וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור: עוד כתב בסעיף ג' דאיש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא כי ע"י זה אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש עכ"ל וכן פסק הרשב"א וממילא דאין ממהרין לגרש דהרי גם במודר נתבאר בסי' ע' וסי' ע"ז איך לנהוג וכ"ש בכה"ג אלא הכוונה הוא שמקודם מייסרין אותו כפי ראות עיני ב"ד ואם אינו מועיל כופין אותו להוציא אבל בתשו' הרשב"א (תרצ"ג) משמע דכיון שהוא רגיל בכך א"א למיקם עמו בדינא ודיינא וכופין אותו מיד ע"ש ועכ"ז כן הוא כמ"ש דעד שמתרגל בכך מסתמא אין שותקין בזה וממילא כשאינו מועיל ורגיל בכך תו אינו מועיל דינא ודיינא: עוד כתב איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד לייסרו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפיה ולהשביעו שלא יעשה עוד ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אין דרך בנ"י להכות נשותיהן ומעשה מצרי הוא זה וכל זה כשהוא מתחיל אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת אביו ואמו והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו י"א דמותר להכותה וי"א דאפילו אשה רעה אסור להכותה והסברא ראשונה היא עיקר ואם אינו ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן לומר שהוא המתחלת שכל הנשים בחזקת כשרות ומושיבין ביניהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת ואם היא מקללתו חנם יוצאה בלא כתובה ונ"ל דווקא ברגילה בכך ואחר ההתראה וכמ"ש לעיל סי' קט"ו ואם הלכה מביתו ולותה ואכלה אם יוצאת מכח שהכה אותה תמיד חייב לשלם וכמ"ש לעיל סי' ע' עכ"ל והכלל בדברים אלה גם בזמנינו שאין בכחינו להעמיד משפטי הדת על תלה מ"מ מעיינים ומשתדלים לעשות שלום בין איש לאשתו ואם רואים שאין ביכולת לעשות שלום ביניהם משתדלים בגט שיגרשו זא"ז מרצונם הטוב וכן אנו נוהגים:

אשת איש שקבלה קידושין בפני בעלה מקודשת וכו' האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וכו' בסוף גיטין (ד' צ) אמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת כדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה: ומ"ש אבל אם נתקדשה לאחר שלא בפני בעלה שם בגמ' שלחו ליה מבי רב לשמואל יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקידשה מהו שלח להו תצא והעמידו דבר על בוריו והודיעוני מאי היא דאי מיגלי' מילתא דקידושי קמא קידושי מעליא הוי לא צריכה גט משני ופליגא דרב הונא דאמר אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ואידך כי איתמר דרב המנונא בפניו שלא בפניו מעיזה ומעיזה וכתב הרא"ש ואידך כי איתמר דרב המנונא וכו' רב הונא גופי' מודה בהכי במתני' פ"ב דכתובות ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת אלא סבר דמהני מיהא שלא בפניו לאסרה אקמא והלכתא כשמואל בהא דשלא בפניו לא מיתסרא כלל דמעשה רב ושמואל עבד עובדא הכי ועוד דרב המנונא דוקא בפניו קאמר וכן מוכח סוגיא דשמעתין בפ"ב דכתובות (כב:) שלא בפניו מעיזה וכיון דמעיזה לא מהני כלל אפילו לאסרה אקמא ע"כ וכן פסק ג"כ בתשובה סוף כלל מ"ד וכתב הרשב"א בתשובה סימן אלף ורנ"ג שאף על פי שהתחילה להעיז פניה שלא בפני בעלה אינה עשויה להחזיק שקרא השתא בפני בעלה והביא ראיה לדבר: וכתב עוד בסי' תקס"ח שהארוסה והנשואה דין אחד להם בדינים אלו : וכתב רבינו ירוחם על אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה מקודשת וצריכה גט מראשון אם תשאר עם השני ואם לא ירצה לגרשה שני מקודשת לו ומותרת לו כי מאחר שהיה בפני בעלה והוא לא ערער הרי הוא כמו אם אמרה נתגרשתי ממנו עכ"ל ויש לתמוה עליו למה כתב והוא לא ערער דמשמע שאם ערער אינה נאמנת והא ודאי ליתא דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אפי' במערער הוא: ומ"ש או אפילו בפניו ויש עד אחד שמעיד כדבריה אינה נאמנת וכו' בפרק ב' דכתובות (דף כג.) ובפרק התקבל (גיטין דף סד.) וכתב רבינו בסימן קנ"ב ואפילו אם הוא בפניו אם היה קטטה ביניהן או שתובעת כתובתה דאיכא למימר שאומרת כן כדי לגבות כתובתה אינה נאמנת והם דברי התוספות והרא"ש פ' האשה שלום ולא חשש רבינו לכתוב זה כאן לפי שסמך על מ"ש בסי' הנזכר וכתב ה"ה בפי"ו מהלכות אישות שאע"פ שיש חולקים בזה יש לחוש לסברא זו. כתב הר"ן בפ"ב דכתובות ומיהא לחומרא איכא למימר דחיישינן למאן דס"ל כשמעתין דהא דרב המנונא אפילו שלא בפניו הוא להצריכה גט משני דהא אמרינן בפרק המגרש דרב הונא ס"ל דלרב המנונא שלא בפניו נמי אינה מעיזה הלכך לחומרא חיישינן לדרב הונא דהתם ולר' אושיעא דס"ל הכי בשמעתין וזהו דעת הרמב"ן ז"ל אבל דעת הרי"ף אינו נראה כן שהוא לא הביא לדרב הונא כלל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות אישות ומ"מ כל בפניו נאמנת אפילו להנשא לכתחלה וכן דעת הרמב"ם בפי"ב מה' גירושין והכי מוכח בפרק האשה שלום (יבמות קיז.) וכיון דמהימנינן ליה לינשא לכתחלה ה"ה דמהימנינן לה ליטול כתובה שמספר כתובה נלמד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי וכדתנן ביבמות התם ומיהא דוקא בעיקר כתובה אבל בתוספת לא דמדרש כתובה ליתא אלא בעיקר כתובה והכי מוכח בפ' הכותב (כתובות פט.) וכמו שאכתוב שם בס"ד ויש חולקים ואומרים דהא דרב המנונא לא סגיא אפי' בפניו לינשא לכתחלה וכבר כתבתי זה בפ' התקבל בס"ד עכ"ל ובפ' התקבל כתב ולהימנא לדידה מדרב המנונא וכו' מהא משמע דהא דרב המנונא אפילו להתירה לינשא לכתחלה סגי וה"נ מוכח בפרק האשה שלום וכן דעת הרמב"ם בפי"ב מהלכות גירושין ואחרים כתבו דרב המנונא לא אמר אלא בדיעבד אבל להתירה לכתחלה קשה הדבר לאומרו ובפרק המגרש כתב יצא עליה קול מראשון וכו' לא צריכה גט משני דלא כרב הונא דאמר א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אפי' שלא בפני הבעל מקודשת כלומר להצריכה גט דאיכא למיחש דאי לאו דראשון גירשה לא היתה מקבלת קדושין מאחר זהו דעת הרי"ף לדחותה לדרב הונא ומ"מ אם קבלה קדושין מאחר בפני בעלה הכל מודים דמקודשת דה"ל כדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת והכי מוכח בגמרא עכ"ל: והרמב"ם כתב פ"ד מהלכות אישות אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה ה"ז מקודשת לשני שהאשה שאמרה לבעלה גירשתני בפניו נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל אם קדשה אחר שלא בפני בעלה אין קדושין תופסין בה עד שתביא ראיה שנתגרשה קודם שתקבל הקדושין כל שלא בפניו מעיזה וכתב ה"ה א"א שפשטה ידה וכו' בסוף המגרש אמר רב הונא א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא וכו' ואמרו שם דשמואל פליג אדרב הונא וכי איתמר דרב המנונא דוקא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה ופסק רבינו כשמואל וכן נראה מן ההלכות ויש מי שכתב שחוששין להא דרב הונא ואף שנתקדשה שלא בפניו צריכה גט וכבר העלה הרשב"א ז"ל בפרק התקבל כדעתו של רבינו ובדין האשה שאמרה לבעלה גירשתני כתוב בהשגות א"א אני אומר אינה נאמנת אלא שתופסין בה קדושין אבל לא לינשא ולא ליטול כתובה ע"כ וכדעתו סברו קצת מפרשים ז"ל אבל כבר הכריחו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בראיות שנאמנת אף לינשא ודעת הרמב"ן שנוטלת כתובה ולא תוספות ע"כ ובפרק י"ב מהלכות גירושין כתב הרמב"ם דהא דאמרינן דנאמנת אשה לומר לבעלה גירשתני משום חזקה דאינה מעיזה ה"מ היכא דליכא דמסייע לה אבל היכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה וכדאמרינן בפ"ב דכתובות ובפ' התקבל. בא"ח כתוב בשם הרמ"ה דכי אתמר דרב המנונא לאו לחומרא איתמר מיהו מסתברא דה"מ בדורות הראשונים אבל האידנא דנפישי חוצפא ופריצותא בעלמא איתרע חזקה דרב המנונא ולא עבדינן בה עובדא אלא לחומרא וכתב עוד בא"ח שיש מי שאומר דהא דרב המנונא ודרב הונא מיירי באיש ואשה דאתו מעלמא ואין עדות ברורה שהיא אשתו אלא בחזקה דאתיא חזקה בתרייתא ומבטל קמייתא דאתי דרבנן ומבטל דרבנן אבל אי ידעינן בעדות ברורה שהיא אשתו ליתא לא לדרב הונא ולא לדרב המנונא ע"כ ואין דבריו נראין לי דהאי חזקה לאו דרבנן היא אלא דאורייתא דהא סוקלין ושורפין על החזקות וגם כל הפוסקים והמפרשים שראיתי נראה שהם חולקים עליו ומש"ה לא אישתמיט חד מינייהו לפלוגי בהכי וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל מ"ד סי' ב' על אשה שהיתה בחזקת נשואה ונשאת לאחר ואין לה לא גט ולא עדות וראיה שנתגרש מן הראשון ואומרת לו גרשתני אם היה הראשון בעיר כשנשאת לשני מותרת לשני כיון שנשאת לו בפני בעלה דאמר בשלהי גיטין א"ר הונא אמר רב א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא וכו' ואם לא היה בעלה בעיר אסורה לשניהם דתנן בפ"ב דכתובות האשה שאמרה א"א הייתי וכו' ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת וזו שהיתה בחזקת נשואה כיש עדים שהיתה אשת איש דמי ולא מהימנא לומר גרושה אני ואף אם הבעל הראשון בכאן עתה והיא אומרת בפניו גירשתני לא מהימנא והא דקאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני שנאמנת ה"מ קודם שנשאת לאחר אבל זו שכבר נשאת מעיזה ומעיזה שלא תעשה עצמה זונה הילכך תצא מזה ומזה ע"כ: ב"ה ובסימן קצ"ב כתב רבינו דה"ה אם נתקדשה קודם שבא בעלה אינה נאמנת לפ"ז מ"ש הרא"ש כדי שלא תעשה עצמה זונה לאו למימרא דבכה"ג דוקא הוא דאינה נאמנת אבל אם נתקדשה בלבד תהא נאמנת דאפי' נתקדשה בלבד אינה נאמנת אלא מפני שהשאלה היתה בנשאת כתב כן: האומרת לבעלה גרשתני והוא מכחישה וב' עדים אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה עיין בסי' קצ"ב:

נשאלתי על רחל בת ת"ח שנשאת בוויניזיה לראובן שהוא מבני פראג והתנו שיעמוד שנה אחת בוויניזי"ה לזון את אשתו בבית חמיו וללכת שניהם אח"כ לפראג, ובתוך השנה ההיא פזר ובלה כל נדוניית אשתו וכל מה שנתן לו אביו והלך בדרכים לא טובים עד כי נמצאת גנבה בידו וכבושת גנב כי ימצא הלך לו לעיר פראג הוא לבדו וגם שם עשה על פי מדותיו כי נתחבר לעושה זיוף חותם המלכות ונתפס בעד הזיוף ההוא והוכרח לברוח גם משם זה כמה שנים מחמת סכנת נפשו והלך נע ונד בארץ ובתוך הזמן חזר לויניזי"ה ונולד לו בן והוא עתה כבן י"ב או י"ג שנה ובתוך זמן זה לא שלח להם מזונות לזונם ולפרנסם רק עמדו תמיד בבית הת"ח להוצאותיו ולפעמים היה חוזר לויניזיא"ה בידים רקניות. וגם נולדה לו בת תוך זמן מה אלא דחיים לכל ישראל שבקה וזה דרכו כסל לו מבקש למודו ואינו מוצא ונמצא גנב או קוביוסטוס כמפורסם למשתדלי ארץ אשכנז מה שעשה באנשי פראג מלבד עבירות שבין אדם למקום הנגלות לכמה בני אדם. ועתה רחל אשתו מתאוננת ומתלוננת לפני כל יודעי דת ודין שימצאו איזו תרופה למחלתה. כי להזדווג עם איש אשר אלה לו אי אפשר מפני כבודה וכבוד בית אביה ואין לך טענת מאיס עלי גדול מזה, וללכת אחריו לפראג כאשר היה התנאי ביניהם בשעה שנשאת אי אפשר כיון שברח משם מחמת מרדין, וללכת אחריו במקומות אחרים אינה חייבת בכך וזו גדולה על כולם כי זה יותר מי"ב שנה שאינו זנה ואינו מפרנסה, וגלוי ומפורסם הוא שאין לו במה לזונה ולפרנסה, האם תמות ברעב או תהיה מוטלת על הציבור להתפרנס היא ובנה מן הצדקה. ועל זה היא מבקשת שתתן לה נפשה בשאלתה לכוף האיש הזה לגרשה: אם אמרתי להכניס ראשי במחלוקת טורי רברבי ראשונים ואחרונים במה שכתבו בטענת מאיס עלי ירא אני פן ירצצו את מוחי כי רבו דעות המחמירים כמו שכתב טור א"ח סוף סימן ע"ז בשם הר"מ מרוטנבורג ז"ל וז"ל. ובאר עוד בתשובה וכתב שהסכימו חכמי אשכנז וחכמי צרפת שבטענת מאיס עלי אין לכוף הבעל לגרש לכן יזהר כל דיין שלא לכוף לגרש בטענת מאיס עלי וכן אין כופין אותה להיות אצלו עכ"ל. הלכך אמינא בהא כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו סימן תתנ"ט בדינא דמורדת וז"ל כי הוינא בדינא דמורדת לא אסקית מיניה אלא כמו דמסיק תעלא מבי כרבא כי רבו בה דינים, דינא דמתניתין ודינא דגמרא ודיני דמתיבתא, ועוד הציבו לה ציון באחרונים ואנן יתמי דיתמי לא ידעינן איך נפתח לפניכם מורי עכ"ל. ה"נ דין דמאיס עלי לא גרע מדין מורדת לענין זה. ולכופו נמי מטעם דגנב או קוביוסטוס הוא או עבריין אין לנו ראיה להשען עליה דהא אפילו מומר להכעיס אין כופין אותו לגרש אלא לרצונו ולסמוך על מה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל ל"ה סוף סימן א' אינו משענת ראוי לסמוך עליה דהתם עיקר התשובה ההיא היה על בת טובים שנתקדשה בטבעת שאולה והא שאינו אדם ראוי והגון לידבק בבת טובים גרם לו לכתוב שיש לו לסמוך על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת וכופין אותו לגרשה אבל באשה נשואה שנים רבות עם בעלה כנדון דידן אין לומר שדעת הרא"ש הוא לכוף ולגרש מטעם שאינו הגון או שהולך בדרך לא טוב דהא איפכא שמעינן מפסקיו פ' אע"פ ומתשובותיו כלל מ"ג סימן ח' בטענת מאים עלי וע"ש. והא נמי טענת מאיס עלי הוא מטעם מעלליו אשר לא טובים ומטעם זה אין כופין אותו. וגם מטעם שכתב חכם אחד שכיון שיש לו לקיים מצות פריה ורביה שהרי אין לו בת ועתה יש חרם ר"ג שלא לישא אשה אחרת כייפינן ליה לגרשה הואיל והיא מואסת אותו מחמת רוע מעלליו. והביא ראיה לזה מתשובת ר' יצחק בר משה הכתובה בתשובות מיימוניות לספר נשים סי' ל"ד. נ"ל שטעם זה תפל הוא מבלי מלח, דהתם במקודשת שחזרה בה מיירי ולא בנשואה שיש לו ממנה בן ולהכנס במחלוקת ב"ש וב"ה בקיום פריה ורביה ובתשובה ההיא שדא בה נרגא בסופה שכתב שקשה הדבר שא"כ עשינו תקנה לפרוצות: אמנם אם יש ראיה להביא לזכות האשה העגונה הזאת אפשר להביא ראיה ממה שכתב טור אה"ע בסוף סימן קנ"ד בשם תשובת אביו הרא"ש ז"ל על האשה הטוענת שיכופו לבעלה שיגרשנה מפני שהוא מוכתב למלכות והוא בורח ממקום למקום ואינו רשאי לעמוד במקום אחד מפני סכנת נפשות והשיב וז"ל דבר זה תלוי בחקירת הדיינים אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאת מפני סכנת נפשות אין לך טענה גדולה מזו כיון שאינו רשאי לישאר אצלה והיא אינה חייבת לילך אחריו לארץ אחרת כופין אותו לגרשה עכ"ל. מכאן יש להביא ראיה לנדון דידן ולומר דדבר ידוע הוא שאינו רשאי לעמוד מפני סכנת נפשות במקום שהיה דר בו כשנשאת דהיינו בפראג שכן היה התנאי ביניהם להוליכה שמה אחרי עבור שנה ראשונה והיא אינה חייבת לילך אחריו לארץ אחרת ולכן כופין אותו לגרשה. אכן יש לגמגם על תשובה זו במה שכתב שם אח"כ וז"ל ואם רשאי להיות בעיר אע"פ שהוא מוכתב למלכות בעיר אחרת אין כופין אותו להוציא עכ"ל. שנראה מזה שאם איש זה רשאי ורוצה לבוא בוינציא"ה במקום האשה אע"פ שהוא מוכתב למלכות בפראג אין כופין אותו להוציא. ולכן יפה דן הגאון נ"י מ"ה כמהר"ם מפדוואה י"ץ לכוף האיש הזה לשוב לויניצי"ה ולהתגלגל עם אשתו ובנו כיון שהוא רשאי לבוא שמה או שישלח לה גט ובזה יתקיימו דברי הרא"ש ז"ל בתשובה הנ"ל שאם רשאי להיות בעיר אע"פ שהוא מוכתב למלכות בעיר אחרת אין כופין אותו להוציא, דמשמע מתוך דבריו שאם אינו רוצה לבוא בעירה לסבת מה הרי הוא כאילו מוכתב למלכות גם בעירה ולכן ראוי לכופו שיעשה אחת משתים כמו שכתב הגאון הנ"ל: ואולם יש לפני דרך אחרת לכופו להוציא דהא אמרינן פרק המדיר (דף ע"ז ע"א) אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אזל ר' אלעזר אמרה לשמעתתא קמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון. ואע"פ שפסק הרי"ף כשמואל וכן ר"ח ולא חשו להא דר' יוחנן דסבירא ליה כוותיה דרב הלא כתב הר"ן שם דבה"ג פסק כרב וכתב בשם הרשב"א ז"ל דאפילו לדברי הרי"ף ור"ח ז"ל אפשר לומר שאם אין ב"ד יכולין לכופו לזון כגון שהיה עני ואינו רוצה להשתכר ולהרויח ולזון דכופין אותו להוציא דהא שמואל לא דחי להא דרב אלא מהאי טעמא דעד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון דהא אם אין יכולין לכוף אותו לזון כופין אותו להוציא ע"כ וכ"כ הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות אישות עכ"ל הר"ן ז"ל. וכפייה זו כפייה ממש היא משום דהוי דבר שיש בו חיי נפש כמו שכתב שם הר"ן ז"ל. וזה לשון הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות אישות ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן עכ"ל. ושם כתב הרב המגיד כל מה שכתב הר"ן בשם הרשב"א כמו שכתבתי לעיל. וכתב הרא"ש ז"ל שם בפסקיו סוף פרק המדיר אחר שכתב פסק האלפסי ור"ח דפסקו כשמואל כתב וז"ל ובהלכות גדולות פוסקים כוותיה דרב וכר' יוחנן וכר' אבהו דאמרינן בירושלמי עלה דההיא האומר איני זן ואיני מפרנס מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש וכן מסתבר דאשה בושה לבא לב"ד כל פעם ותמות ברעב כדאמרינן פרק החולץ אשה בושה לבא לב"ד והורגת את בנה עכ"ל הרא"ש ז"ל. וכן כתב בנו בטור אה"ע סימן קנ"ד. הא קמן בעל הלכות גדולות והרמב"ם ז"ל והרא"ש והר"ן והמ"מ ובעל הטורים כולהו סבירא דכופין אותו להוציא כשאינו יכול לזון ולפרנס את אשתו, ובודאי נקטינן כוותייהו, א"כ זכינו לדין דכיון שנשאת רחל זו זה כמה שנים ובעלה הניחה עזובה וגלמודה עם בנה דודאי כופין אותו להוציא דאם באמירה לבד האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא כ"ש זה שעשה מעשה אכזריות כזה זה שנים רבות וב"ד רואים בודאי שאין לו תקנה גם לעתיד דפשיטא שכופין אותו להוציא. הרי לנו שני דרכים אם לכופו לבוא לויניזי"ה או לשלוח לה גט. אם לכופו לגמרי שיוציא ויתן כתובה מטעם שלא זנה ולא פרנסה זה שנים רבות וגם אינו יכול לזונה ולפרנסה להבא. ומה שכתבו התוס' פרק אע"פ (דף ס"ג.) והמרדכי סוף פרק המדיר לדחות אם כופין הבעל להשכיר עצמו ולהרויח כדי לזון ולפרנס את אשתו אינו מענין זה דלאו בכה"ג עסקינן בנדון דידן אלא בכופין אותו להוציא כשאומר איני זן ואיני מפרנס או שעושה מעשים דומה לאמירה זו כמו שעשה האכזר והנבל הזה זמן ועדן. זה הוא שהעלה מצודתי בענין זה וה' ינקני משגיאות. ולכן ראוי לשמוע לדברי הגאון מ"ה כמהר"ם מפאדווה י"ץ אשר כתב לבי דינא רבא במנטואה ולב"ד צדק שבקרימונ"ה אשר נקראו בשם ב"ד על עסק זה מפי אלופים שבקראקא אשר גזרו על בעלה של האשה העגונה הזאת שקודם ר"ה יבא לגליל זה במנטואה או בקרימונה ושיעמוד שם שלשים יום להיות נכון לכל תובעיו ולא השגיחו על הימים הנוראים וימי החג שקשה לכל אדם לצאת מביתו גם לא צוו עליו שביום בואו לאחד מבתי דינים הנ"ל שיודיע לחמיו כי יבא. ועל כן ראוי על מכ"ת כאשר יבא אצלכם האיש הנ"ל לגזור עליו שיודיע ביאתו לחמיו ושיתחילו הל' יום אחרי ההודעה הנ"ל ולהוסיף עליהם אם יראה בעיני מכ"ת. ואם אי אפשר לכופו שיפרע מזונות אשתו ובניו לחמיו אשר הוציא משלו זה שנים רבות אם בטענת אין לו אם מטעם הניח מעותיו על קרן הצבי דל"ש בין אב בין אחר אינו גובה מזונות כמו שהוכית הר"ן מן הירושלמי פרק נערה שנתפתתה. מ"מ על גאון עוזכם מוטל להתיר עגונה זו אשר לשוא שמרה ולכופו לגרש מטעם שאינו יכול לפרנסה ולזונה כמו שכתבתי או מאיזה טעם אחר כפי מה שיראה בעיני מכ"ת והב"ד אשר יבוא לפניו הדין הזה כי בודאי מצוה רבה היא לכל המטפל בה. כה מעתיר הטרוד ברוך עזיאל חזקיהו לכ"ד למנחם השכ"ד פה פירארה. הועתק מלה במלה ואות באות מגוף כתיבת יד הגאון הנ"ל וחתימת ידו ממש ואני העתקתיו. נאום הטרוד והנבוך משולם המכונה קפמן בכמר שמעיה ז"ל. עוד תשובה מהגאון ר' אליעזר אשכנזי ז"ל על ענין זה בסימן צ"ו (דף רס"ט:):

עיר שהקיפוה כרכום וספינה המטורפת בים והיוצא לידון הרי הן בחזקת חיים לפיכך אין מעידין על אחד מאלו שמת להתיר את אשתו ואפילו מי שהוא בעיר שכבשה כרכום וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג אין מעידין שהם בספק חיים ונותנין עליהן חומרי מתים וחומרי חיים:

אשה נשואה יכולה להשתחרר מנישואיה ולהתחתן עם איש אחר באחת משתי דרכים, או לאחר שבעלה מת או לאחר שקבלה ממנו גט. בלא זאת היא אשת איש ואסורה על כל אדם, ואם תשכב עם אדם זר ותתעבר – הילד הנולד יהיה ממזר (להלן ו, ט-י). לעיתים ישנם מקרים מצערים שבהם האיש נאבד ואין ידוע אם הוא חי או מת ואזי אשתו נותרת 'עגונה'. במקרים אלו טורחים מאוד למצוא עדויות על מצבו, ואם ניתן להוכיח שהוא מת, מתירים את אשתו מעגינותה. לעיתים האישה צודקת בתביעתה להתגרש והאיש אינו מוכן לשחררה בגט. על פי ההלכה בית הדין צריך להלקותו עד שייתן גט לרצונו, כלומר יאמר בפיו שהוא נותן את הגט ברצון מלא (רמב"ם הל' גירושין ב, כ). אם לא כן, ימשיכו להכותו עד שיסכים לתת גט לרצונו. אמנם ישנם פוסקים שמסתפקים עד כמה ניתן לכפות גט, ומפני חולשת בתי הדין, עמדתם מעוררת קשיים בהשגת גט במקרים של בעלים עקשנים במיוחד. הבעיה גברה כאשר לפי החוק האזרחי לא ניתן להלקות את הבעל. למרות זאת משתדלים למצוא דרכים לאכוף את החלטת בית הדין על גברים סרבנים, וכמעט תמיד מצליחים. ככל שהמחוקקים ובתי הדין יגבירו את שיתוף הפעולה ביניהם, המקרים הקשים של מסורבות גט יתמעטו.

Unfortunately, in the midst of a bitter divorce, a husband might sometimes withhold a get (Jewish bill of divorce) from his wife. This chapter discusses when a beit din (religious court) may coerce a husband to give his wife a get and defines what the Halachah considers coercion. And these are forced to divorce: one who is afflicted with boils, one afflicted with severe halitosis, one who gathers dog excrement, a copper miner, and a tanner, regardless of whether these blemishes developed before or after the marriage. The Gemara (ad. loc.) adds that a beit din coerces a husband to give a get when his marriage contravenes Halachah, such as the marriage of a kohein to a divorcee.

One may ask why a woman should remain an agunah if her husband was lost in a body of water without finite boundaries (mayim she'ein lahem sof). Let the Rabbis annul the marriage! The answer is that the Rabbis do not annul a marriage unless the man has handed his wife a [rabbinically acceptable] get.