Torah and Rabbinic Commandments Classified

וְעָשִׂ֗יתָ עַל־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן־הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ׃ עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃

you shall carry out the verdict that is announced to you from that place that GOD chose, observing scrupulously all their instructions to you. You shall act in accordance with the instructions given you and the ruling handed down to you; you must not deviate from the verdict that they announce to you either to the right or to the left.

דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ לָאוִין כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה כְּנֶגֶד אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מַאי קְרָא – ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה״, ״תּוֹרָה״ בְּגִימַטְרִיָּא שֵׁית מְאָה וְחַד סְרֵי הָוֵי, ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ – מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעְנוּם.

§ Rabbi Simlai taught: There were 613 mitzvot stated to Moses in the Torah, consisting of 365 prohibitions corresponding to the number of days in the solar year, and 248 positive mitzvot corresponding to the number of a person’s limbs. Rav Hamnuna said: What is the verse that alludes to this? It is written: “Moses commanded to us the Torah, an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4). The word Torah, in terms of its numerical value [gimatriyya], is 611, the number of mitzvot that were received and taught by Moses our teacher. In addition, there are two mitzvot: “I am the Lord your God” and: “You shall have no other gods” (Exodus 20:2, 3), the first two of the Ten Commandments, that we heard from the mouth of the Almighty, for a total of 613.

מַאי מְבָרֵךְ? — מְבָרֵךְ: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה״. וְהֵיכָן צִוָּנוּ? רַב אַוְיָא אָמַר: מִ״לֹּא תָסוּר״. רַב נְחֶמְיָה אָמַר: ״שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ״. מֵתִיב רַב עַמְרָם: הַדְּמַאי, מְעָרְבִין בּוֹ וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ וּמְבָרְכִין עָלָיו וּמְזַמְּנִין עָלָיו וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוֹם וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְאִי אָמְרַתְּ כׇּל מִדְּרַבָּנַן בָּעֵי בְּרָכָה, הָכָא כִּי קָאֵי עָרוֹם הֵיכִי מְבָרֵךְ? וְהָא בָּעֵינַן וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ — וְלֵיכָּא! אָמַר אַבָּיֵי: וַדַּאי דְּדִבְרֵיהֶם בָּעֵי בְּרָכָה, סָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם לָא בָּעֵי בְּרָכָה. וְהָא יוֹם טוֹב שֵׁנִי דִּסְפֵק דִּבְרֵיהֶם הוּא, וּבָעֵי בְּרָכָה? הָתָם כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיזַלְזְלוּ בֵּהּ. רָבָא אָמַר: רוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִין הֵן.

And what blessing does one recite? He recites: Who has made us holy through His commandments and has commanded us to light the Hanukkah light. The Gemara asks: And where did He command us? The mitzva of Hanukkah is not mentioned in the Torah, so how is it possible to say that it was commanded to us by God? The Gemara answers that Rav Avya said: The obligation to recite this blessing is derived from the verse: “You shall not turn aside from the sentence which they shall declare unto you, to the right, nor to the left” (Deuteronomy 17:11). From this verse, the mitzva incumbent upon all of Israel to heed the statements and decrees of the Sages is derived. Therefore, one who fulfills their directives fulfills a divine commandment. Rav Neḥemya said that the mitzva to heed the voice of the Elders of Israel is derived from the verse: “Ask your father, and he will declare unto you, your Elders, and they will tell you” (Deuteronomy 32:7). Rav Amram raised an objection from that which we learned in a mishna: With regard to doubtfully tithed produce [demai], i.e., grain that was acquired from an am ha’aretz about which there is uncertainty whether or not he tithed it; one may use it to establish an eiruv, i.e., joining of courtyards and joining of borders, and to establish the merging of alleys, and one recites a blessing before and after eating it, and one invites a quorum for recitation of Grace after Meals after eating it. Although the Sages said that one is required to separate tithes from demai, they allowed it to be used for specific purposes and in exigent circumstances. And they said that one may separate the tithe from demai when he is naked and at dusk Shabbat eve, a time when separating tithes from actual untithed produce [tevel] is prohibited. And if you say that every action instituted by rabbinic ordinance requires a blessing, as fulfillment of rabbinic ordinances is based on the mitzva: You shall not turn aside, here, when he stands naked, how can he recite a blessing? Don’t we require fulfillment of the mitzva: “Therefore shall your camp be holy; that He see no unseemly thing in you, and turn away from you” (Deuteronomy 23:15)? And the camp is not holy when one recites a blessing in a state of nakedness. Abaye said: There is room to distinguish between the cases: In a case where there is a definite mitzva by rabbinic law, a blessing is required. In a case where there is a rabbinic ordinance instituted due to uncertainty with regard to the circumstances, as in the case of demai, which may or may not have been tithed already, a blessing is not required. The Gemara asks: Isn’t the second day of a Festival in the Diaspora a rabbinic ordinance instituted due to uncertainty whether the first day or the second is the actual Festival, and nevertheless a blessing is required? On the second day of the Festival one recites the same blessings as he does on the first. The Gemara answers: There, in the case of the second day of the Festival, the reason that blessings are required is so that people will not treat it with contempt. If Festival blessings were not required on the second day of the Festival, people would take its sanctity lightly. Rava said another reason: Demai is not considered to be an ordinance instituted by the Sages due to uncertainty. In fact, in most cases, an am ha’aretz tithes. The concern lest they do not tithe is not a full-fledged case of uncertainty. It is merely a case of suspicion for which the Sages did not institute a blessing. That is not the case with regard to the second day of a Festival. Even though it was instituted due to uncertainty, one must recite the Festival blessings. Since it was instituted by the Sages, one is obligated to recite a blessing just as he recites blessings for other rabbinic ordinances.

אֵין זָקוּק לָהּ, וּמוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב מַתְנָה, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחֲנוּכָּה, בֵּין בַּחוֹל בֵּין בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מַאי טַעְמָא דְּרַב? — קָסָבַר: כָּבְתָה אֵין זָקוּק לָהּ, וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ.

שָׁאנֵי תְּפִלָּה דְּלֵית בַּהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם. וַהֲרֵי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְאַחֲרָיו דְּלֵית בַּהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם, וּתְנַן עַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו! אֶלָּא: קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן דְּאוֹרָיְיתָא, וּתְפִלָּה דְּרַבָּנַן. אָמַר רַב יְהוּדָה: מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן לְאַחֲרֶיהָ מִן הַתּוֹרָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ״. מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַתּוֹרָה לְפָנֶיהָ מִן הַתּוֹרָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ״.

The Gemara responds: Prayer is different in that it does not contain the acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven. The Gemara rejects this: And Grace after Meals does not contain the acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven, and yet we learned in the mishna: Over food, one recites a blessing afterward, but does not recite a blessing beforehand. Rather, the differences must be explained otherwise: The recitation of Shema and Grace after Meals are both mitzvot by Torah law, while prayer is only by rabbinic law. Therefore, one who is impure need not pray. Rav Yehuda said: From where is the mitzva by Torah law to recite Grace after Meals, derived? As it is stated: “And you shall eat and be satisfied and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10). And from where is the mitzva by Torah law to recite the blessing over the Torah before it is read, derived? As it is stated: “When I proclaim the Lord’s name, give glory to our God” (Deuteronomy 32:3), meaning that before one proclaims the Lord’s name by reading the Torah, he must give glory to God.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּאוֹרָיְיתָא הִיא! דְּאוֹרָיְיתָא, וּפֵירְשׁוּ רַבָּנַן. כׇּל הַתּוֹרָה נָמֵי פֵּירְשׁוּ רַבָּנַן! אֶלָּא: מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. תָּנוּ רַבָּנַן, מָה הֵם שְׁנִיּוֹת: אֵם אִמּוֹ, וְאֵם אָבִיו, וְאֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו, וְאֵשֶׁת אֲבִי אִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אֲחִי הָאָב מִן הָאֵם, וְאֵשֶׁת אֲחִי הָאֵם מִן הָאָב, וְכַלַּת בְּנוֹ, וְכַלַּת בִּתּוֹ. וּמוּתָּר אָדָם בְּאֵשֶׁת חָמִיו וּבְאֵשֶׁת חוֹרְגוֹ, וְאָסוּר בְּבַת חוֹרְגוֹ. וְחוֹרְגוֹ מוּתָּר בְּאִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ.

Abaye said to Rav Yosef: If the prohibition against secondary forbidden relationships is learned from here then it would be by Torah law, yet the prohibition against secondary forbidden relationships is by rabbinic law. He answered him: The requirement to add an additional safeguard itself is in fact by Torah law, and the Sages interpreted and defined where and when to apply this law. Abaye objected: But isn’t all of the Torah also interpreted by the Sages and yet has the force of Torah law? In that case, why are these laws considered to be rabbinic? Rather, the prohibition of secondary forbidden relationships was decreed by rabbinic law, and the verse is a mere support but does not indicate a Torah law. § The Sages taught in a baraita: What are the secondary forbidden relationships that were prohibited? His mother’s mother, and his father’s mother, and his father’s father’s wife, and his mother’s father’s wife, and the wife of his father’s maternal half brother, and the wife of his mother’s paternal half brother, and his son’s daughter-in-law, and his daughter’s daughter-in-law. A man is permitted to take his father-in-law’s former wife, provided she is not the mother of his wife, and his stepson’s wife, if the stepson died or divorced her. And he is prohibited from marrying the daughter of his stepson. And it is permitted for one’s stepson to marry the stepfather’s wife or daughter.

אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָין: מַיִם רִאשׁוֹנִים מִצְוָה, וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה. מֵיתִיבִי: מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה, אֶמְצָעִיִּים רְשׁוּת. מִצְוָה לְגַבֵּי רְשׁוּת – חוֹבָה קָרֵי לַהּ.

§ Having mentioned the manner of washing hands during a meal, the Gemara discusses another matter concerning washing hands. Rav Idi bar Avin says that Rav Yitzḥak bar Ashyan says: The first waters, i.e., washing of the hands before eating bread, are a mitzva by rabbinic law, but the final waters, washing of the hands upon conclusion of the meal and before reciting Grace after Meals, are an obligation, a more stringent requirement. The Gemara raises an objection to this ruling from a baraita: The first waters and the final waters are an obligation, whereas the middle waters, between courses during the meal, are optional. Apparently, the first waters are also an obligation, not a mitzva. The Gemara responds: Although the first waters are in fact a mitzva, the tanna calls a mitzva an obligation when compared to an optional requirement.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִצְוַת לוּלָב כׇּל שִׁבְעָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: יוֹם רִאשׁוֹן — מִצְוַת לוּלָב, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת זְקֵנִים. וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר: כָּל יוֹמָא מִצְוַת זְקֵנִים. וַאֲפִילּוּ יוֹם רִאשׁוֹן?! וְהָא קַיְימָא לַן דְּיוֹם רִאשׁוֹן דְּאוֹרָיְיתָא! אֵימָא: בַּר מִיּוֹם רִאשׁוֹן. אִי הָכִי — הַיְינוּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי! אֵימָא: וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק. וְאַף רַב סָבַר: כׇּל שִׁבְעָה מִצְוַת לוּלָב. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הַמַּדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר: הָרוֹאֶה נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה: יוֹם רִאשׁוֹן, הַמַּדְלִיק מְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ, הָרוֹאֶה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם. מִכָּאן וְאֵילָךְ, מַדְלִיק מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם, וְרוֹאֶה מְבָרֵךְ אַחַת. וּמַאי מְבָרֵךְ: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר (שֶׁל) חֲנוּכָּה״. וְהֵיכָן צִוָּנוּ? מִ״לֹּא תָּסוּר״. וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: ״שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ״.

§ Rav Yehuda said that Shmuel said: The blessing over the mitzva of lulav is recited all seven days of the Festival. And Rabbi Yehoshua ben Levi said: On the first day, there is the mitzva of lulav by Torah law, and one recites a blessing. From that point onward it is a mitzva of the Elders, a rabbinic ordinance to commemorate the Temple, and one is not required to recite a blessing. Rabbi Yitzḥak said: On each day of Sukkot it is a mitzva of the Elders. The Gemara wonders: Even on the first day? But don’t we maintain that on the first day the mitzva of lulav is by Torah law? The Gemara emends the citation. Say that Rabbi Yitzḥak said: On each day of Sukkot except for the first day. The Gemara asks: If so, that opinion is the same as that of Rabbi Yehoshua ben Levi; but they appear to disagree. The Gemara answers: Emend the citation and say: And likewise, Rabbi Yitzḥak said, in agreement with Rabbi Yehoshua ben Levi. The Gemara notes: And Rav also held that the blessing over the mitzva of lulav is recited all seven days, and one recites the blessing even on the six days when the mitzva is by rabbinic law, as Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: One who lights a Hanukkah light must recite a blessing. Rabbi Yirmeya said: One who sees a burning Hanukkah light must recite a blessing. What blessings does one recite? Rav Yehuda said: On the first day of Hanukkah, the one who lights recites three blessings: To light the Hanukkah light, Who has performed miracles, and the blessing of time. The one who sees burning lights recites two blessings. From this point onward, from the second day of Hanukkah, the one who lights recites two blessings, and the one who sees recites one blessing. The Gemara asks: And what is the first blessing that one recites? He recites: Blessed…Who has made us holy through His mitzvot and has commanded us to light the Hanukkah light. The Gemara asks: And where did He command us? The mitzva of Hanukkah is not mentioned in the Torah, so how can one say that it was commanded to us by God? The Gemara answers: The obligation to recite this blessing is derived from the verse: “You shall not turn aside from the sentence which they shall declare unto you, to the right, nor to the left” (Deuteronomy 17:11). From this verse, the mitzva incumbent upon all Jews to heed the statements and decrees of the Sages is derived. Therefore, one who fulfills their directives fulfills a mitzva by Torah law. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the mitzva to heed the voice of the Elders is derived from the verse: “Ask your father, and he will declare unto you, your Elders, and they will tell you” (Deuteronomy 32:7).

עָבַר זְמַנּוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, לְשָׁעוֹת דְּרַבָּנַן. דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמְקַדֵּשׁ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה, אֲפִילּוּ בְּחִיטֵּי קוּרְדִּנְיָתָא — אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אֶחָד גֵּר וְאֶחָד גּוֹי, בֵּין בִּמְכִירָה בֵּין בִּנְתִינָה. מִדְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִישְׁרֵא נְבֵילָה בַּהֲנָאָה — הָא כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה אֲסוּרִין בֵּין בַּאֲכִילָה בֵּין בַּהֲנָאָה. אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: לִדְבָרִים כִּכְתָבָן הוּא דַּאֲתָא — הָא כׇּל אִיסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה מְנָא לֵיהּ דַּאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה? נָפְקָא לֵיהּ מִ״לַּכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אֹתוֹ״.

It was stated in the mishna: After its time passes, it is prohibited to benefit from it. The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: No, it is necessary for the mishna to teach that it remains prohibited to benefit from leavened bread during additional hours that are delineated by rabbinic law. As Rav Giddel said that Rav Ḥiyya bar Yosef said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to one who takes wheat grains that may have come into contact with water and become leavened and betroths a woman with the leaven from the beginning of the sixth hour, when the leaven is prohibited by rabbinic law, and onward on Passover eve, even if he betrothed her with wheat from the mountains, which is especially hard and unlikely to become leavened, nonetheless, we are not concerned that this betrothal is valid. This is because when performing a betrothal with money one must give the woman an object worth as least the value of a peruta, and leaven from which one is prohibited to benefit is considered worthless. The Gemara applies this discussion to the previously mentioned topic. Granted, Rabbi Abbahu’s opinion is reasonable according to Rabbi Meir, who said that one may transfer an animal carcass to both a convert and a gentile, both through selling and through giving. From the fact that a verse was necessary to permit one to derive benefit from an animal carcass, one can learn that with regard to all other prohibitions in the Torah about which it states only that one may not eat an item, it is prohibited both to eat it and to derive benefit from it. However, according to Rabbi Yehuda, who said that the word “or” comes to teach that the matters are to be understood as they are written, from where does he derive with regard to all prohibitions of eating mentioned in the Torah that it is prohibited to derive benefit as well? The Gemara answers: He derives it from another verse. It is stated with regard to an animal with a condition that will cause it to die within twelve months [tereifa]: “And you shall be sacred men to Me, therefore you shall not eat any flesh that is torn of beasts in the field; you shall cast it to the dogs” (Exodus 22:30).

מַתְנִי׳ שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ כָּרֵיתוֹת בְּתוֹרָה: הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת אָב, וְעַל הַכַּלָּה, הַבָּא עַל הַזָּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְאִשָּׁה הַמְּבִיאָה הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ, הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וְאֵשֶׁת אִישׁ, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אִמּוֹ, וְעַל הַנִּדָּה. וְהַמְגַדֵּף, וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּוֹלֶךְ, וּבַעַל אוֹב, וּמְחַלֵּל שַׁבָּת, וְטָמֵא שֶׁאָכַל קֹדֶשׁ, וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא, וְהָאוֹכֶל חֵלֶב, וָדָם, וְנוֹתָר, וּפִיגּוּל, וְהַשּׁוֹחֵט, וּמַעֲלֶה בַּחוּץ, וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַסָּךְ אֶת הַשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וְהַפֶּסַח וְהַמִּילָה מִצְוַת עֲשֵׂה.

MISHNA: There are thirty-six cases in the Torah with regard to which one who performs a prohibited action intentionally is liable to receive excision from the World-to-Come [karet]. They are: One who engages in sexual intercourse with his mother; or with the wife of his father, even if she is not his mother; or with his daughter-in-law. The same punishment is imposed on a man who engages in intercourse with another male [hazekhur], or who copulates with an animal; and a woman who brings an animal upon her to engage in bestiality. The same punishment is imposed on one who engages in intercourse with a woman and her daughter, or with a married woman. The same punishment is imposed on one who engages in intercourse with his sister, or with his father’s sister, or with his mother’s sister, or with his wife’s sister, or with his brother’s wife, or with the wife of his father’s brother, or with the wife of his mother’s brother, or with a menstruating woman. And these too are liable to receive karet: One who blasphemes the name of Heaven, and one who worships an idol, and one who gives of his children to Molekh (see Leviticus 20:1–5), and a necromancer, and one who desecrates Shabbat. And the same is the punishment of one who is ritually impure who ate sacrificial food; and one who enters the Temple while ritually impure; and one who eats forbidden fat, or consumes blood, or eats meat left over from an offering after the time allotted for its consumption [notar], or eats meat of an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time [piggul]; and one who slaughters offerings and offers them up outside the Temple. And these too are liable to receive karet: One who eats leavened bread on Passover, and one who eats or performs prohibited labor on Yom Kippur. And the same is the punishment of one who blends the anointing oil according to the specifications of the oil prepared by Moses in the wilderness (see Exodus 30:22–33); and one who blends the incense according to the specifications of the incense used in the Temple service for purposes other than use in the Temple; and one who applies the anointing oil to his skin. And one is liable to receive karet for failure to fulfill the mitzva of bringing the Paschal offering and the mitzva of circumcision, which unlike the cases of prohibitions enumerated in the mishna, are positive mitzvot.

וְאָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב ״וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם״. ״לֻחֹת״ — אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, ״תּוֹרָה״ — זֶה מִקְרָא, ״וְהַמִּצְוָה״ — זוֹ מִשְׁנָה, ״אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי״ — אֵלּוּ נְבִיאִים וּכְתוּבִים, ״לְהוֹרוֹתָם״ — זֶה תַּלְמוּד, מְלַמֵּד שֶׁכּוּלָּם נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

And Rabbi Levi bar Ḥama said that Rabbi Shimon ben Lakish said: God said to Moses, “Ascend to Me on the mountain and be there, and I will give you the stone tablets and the Torah and the mitzva that I have written that you may teach them” (Exodus 24:12), meaning that God revealed to Moses not only the Written Torah, but all of Torah, as it would be transmitted through the generations. The “tablets” are the ten commandments that were written on the tablets of the Covenant, the “Torah” is the five books of Moses. The “mitzva” is the Mishna, which includes explanations for the mitzvot and how they are to be performed. “That I have written” refers to the Prophets and Writings, written with divine inspiration. “That you may teach them” refers to the Talmud, which explains the Mishna. These explanations are the foundation for the rulings of practical halakha. This verse teaches that all aspects of Torah were given to Moses from Sinai.

אִי מִשּׁוּם טִרְדָּא, אֲפִילּוּ טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם נָמֵי! וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי, אַלְּמָה אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: אָבֵל חַיָּיב בְּכָל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, חוּץ מִן הַתְּפִילִּין, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶם ״פְּאֵר״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ״?! הָתָם טְרִיד טִרְדָּא דְמִצְוָה, הָכָא טְרִיד טִרְדָּא דִרְשׁוּת.

The Gemara asks: If the exemption is due to preoccupation, then even one who is preoccupied because his ship sank at sea should also be exempt. The Gemara reinforces its question: And if you say that in this case as well, when one’s ship sank at sea, one is exempt, why then did Rabbi Abba bar Zavda say that Rav said: A mourner is obligated in all the mitzvot mentioned in the Torah except for the mitzva to don phylacteries, from which a mourner is exempt, as the term splendor is stated with regard to phylacteries, as it is stated: “Make no mourning for the dead, bind your splendor upon yourself” (Ezekiel 24:17). It is inappropriate for a mourner to wrap himself in phylacteries, with regard to which, the term splendor was employed (Tosafot). If a mourner, who is clearly pained and preoccupied, is obligated to recite Shema, then certainly all others who are preoccupied, even one whose ship sank at sea, whose loss was merely monetary (Birkat Hashem), should be obligated. Why, then, is a groom exempted because of his preoccupation and one who lost his property is not? The Gemara answers: Nevertheless, there is a distinction between the cases. For there, in the case of a groom, he is preoccupied with the preoccupation of a mitzva that he must perform; here, in the case of a ship lost at sea, he is preoccupied with the preoccupation of a voluntary act that he chooses to perform.

מִצְוָה רִאשׁוֹנָה מִמִּצְווֹת עֲשֵׂה, לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמָר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ ב, דברים ה ו). לְיַחֲדוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר: "ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). לְאָהֳבוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו ה, יא א).

The first of the positive commandments is the mitzvah to know that there is a God, as [Exodus 20:2] states: "I am God, your Lord." To unify Him, as [Deuteronomy 6:4] states: "God is our Lord, God is one." To love Him, as [Deuteronomy 6:5] states: "And you shall love God, your Lord."

מצוה ראשונה ממצוות לא תעשה, שלא לעלות במחשבה שיש שם אלוה זולתי ה', שנאמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים, על פניי" (שמות כ,ב; דברים ה,ו).

The first mitzvah of the negative commandments is not to consider the thought that there is another divinity aside from God, as [Exodus 20:3] states: "You shall have no other gods before Me."

וְכֵן יִתְבָּאַר מֵהֶם הַמִּנְהָגוֹת וְהַתַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִינוּ אוֹ שֶׁנָּהֲגוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁלְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, לְפִי שֶׁאָסוּר לָסוּר מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמָר "לֹא תָסוּר, מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר־יַגִּידוּ לְךָ – יָמִין וּשְׂמֹאל" (ראה דברים יז, יא).

היא שצונו לשמוע לבית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו מאיסור והיתר ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו או דבר שיוציאוהו מן ההיקשים שהתורה נדרשת בהן או הדבר שיסכימו עליו שהוא איסור תורה או לפי ענין מן הענינים שיהיה דעתם שהוא ישר ושבו חזוק לתורה הכל אנחנו חייבין לשמוע ולעשות ולעמוד על פיהם לא נעבור ממנו. והוא אמרו יתברך על פי התורה אשר יורוך. ולשון ספרי כל המצוה אשר יאמרו לך תעשה זו מצות עשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף סנהדרין. (שופטים ושוטרים, הלכות ממרים פ"א):

דָּבָר בָּרוּר וּמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא מִצְוָה עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אֵין לָהּ לֹא שִׁנּוּי וְלֹא גֵּרָעוֹן וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג א) "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". וְנֶאֱמַר (דברים כט כח) "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה מְצֻוִּין אָנוּ לַעֲשׂוֹתָן עַד עוֹלָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְנֶאֱמַר (דברים ל יב) "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא". הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה. לְפִיכָךְ אִם יַעֲמֹד אִישׁ בֵּין מִן הָאֻמּוֹת בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל וְיַעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְיֹאמַר שֶׁה' שְׁלָחוֹ לְהוֹסִיף מִצְוָה אוֹ לִגְרֹעַ מִצְוָה אוֹ לְפָרֵשׁ בְּמִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ מִמּשֶׁה. אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאוֹתָן הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהֶן יִשְׂרָאֵל אֵינָן לְעוֹלָם וּלְדוֹרֵי דּוֹרוֹת אֶלָּא מִצְוֹת לְפִי זְמַן הָיוּ. הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק עַל שֶׁהֵזִיד לְדַבֵּר בְּשֵׁם ה' אֲשֶׁר לֹא צִוָּהוּ. שֶׁהוּא בָּרוּךְ שְׁמוֹ צִוָּה לְמשֶׁה שֶׁהַמִּצְוָה הַזֹּאת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם (במדבר כג יט) וְ"לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב": אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים יח יח) "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ". לֹא לַעֲשׂוֹת דָּת הוּא בָּא אֶלָּא לְצַוּוֹת עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּלְהַזְהִיר הָעָם שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עָלֶיהָ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶן (מלאכי ג כב) "זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי". וְכֵן אִם צִוָּנוּ בְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת כְּגוֹן לְכוּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אוֹ אַל תֵּלְכוּ. עֲשׂוּ מִלְחָמָה הַיּוֹם אוֹ אַל תַּעֲשׂוּ. בְּנוּ חוֹמָה זוֹ אוֹ אַל תִּבְנוּהָ. מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ. וְהָעוֹבֵר עַל דְּבָרָיו חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח יט) "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ":

It is clear and explicit in the Torah that it is [God's] commandment, remaining forever without change, addition, or diminishment, as [Deuteronomy 13:1] states: "All these matters which I command to you, you shall be careful to perform. You may not add to it or diminish from it," and [Deuteronomy 29:28] states: "What is revealed is for us and our children forever, to carry out all the words of this Torah." This teaches that we are commanded to fulfill all the Torah's directives forever. It is also said: "It is an everlasting statute for all your generations," and [Deuteronomy 30:12] states: "It is not in the heavens." This teaches that a prophet can no longer add a new precept [to the Torah]. Therefore, if a person will arise, whether Jew or gentile, and perform a sign or wonder and say that God sent him to: a) add a mitzvah, b) withdraw a mitzvah c) explain a mitzvah in a manner which differs from the tradition received from Moses, or d) if he says that the mitzvot commanded to the Jews are not forever, but rather were given for a limited time, he is a false prophet. He comes to deny the prophecy of Moses and should be executed by strangulation, because he dared to make statements in God's name which God never made. God, blessed be His name, commanded Moses that this commandment is for us and our children forever, and, God is not man that He speak falsely. If so, what is meant by the Torah's statement [Deuteronomy 18:18]: "I will appoint a prophet from among their brethren like you, and I will place My words in his mouth and he will speak..."? He is not coming to establish a [new] faith, but rather to command the people [to fulfill] the precepts of the Torah and to warn against its transgression, as evidenced by the final prophet [Malachi], who proclaimed [Malachi 3:22], "Remember the Torah of Moses, My servant." Also, a prophet may command us to do something which [is neither permitted nor forbidden by Torah law] - for example, "Go to such and such a place," "Do not go there," "Wage war today," or "Do not do so," "Build a wall," or "Do not build it." [In these instances,] it is a mitzvah to listen to him. Anyone who violates his directives is liable for death at the hand of God, as [Deuteronomy 18:19] states: "And a person who will not heed My words which he speaks in My name, I will seek [retribution] from him."

וְכָל שְׁאָר הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן הֵן מִדְּרַבָּנָן, חוּץ מֵאַחַת שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה, וְכֵן הוּא מְפֹרָשׁ בַּגְּמָרָא בִּבְרָכוֹת (כא א), וְהִיא בִּרְכַּת הַתּוֹרָה לְפָנֶיהָ. גַּם הָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (במצות עשה טו שהוסיף למנין הרמב"ם) יַחְשֹׁב אוֹתָהּ מִצְוַת עֲשֵׂה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְהָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁחִיְּבָנוּ הָאֵל בָּרוּךְ הוּא בְּרָכָה בִּקְרִיאַת הַתּוֹרָה לְפָנֶיהָ וּבַמָּזוֹן לְאַחֲרָיו מִן הַדּוֹמֶה שֶׁהַטַּעַם לְפִי שֶׁהוּא בָּרוּךְ הוּא, לֹא יִשְׁאַל מִן הַחֹמֶר לְעָבְדוֹ וּלְהוֹדוֹת בְּטוּבוֹ, רַק אַחַר שֶׁיְּקַבֵּל פְּרָס מִמֶּנּוּ, כִּי הַחֵלֶק הַבְּהֵמִי לֹא תַּכִּיר בַּטּוֹבָה רַק אַחַר הַהֶרְגֵּשׁ. אֲבָל קְרִיאַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא חֵלֶק הַשֵּׂכֶל, וְהַשֵּׂכֶל יוֹדֵעַ וּמַכִּיר, וְקֹדֶם קַבָּלַת הַתּוֹעֶלֶת יָבִין אוֹתוֹ, עַל כֵּן יְחַיְּבֵנוּ הָאֵל לְהוֹדוֹת לְפָנָיו קֹדֶם קְרִיאַת הַתּוֹרָה, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת יִמְצָא טַעַם בִּדְבָרַי. וְאַחֲרֵי זֹאת, נַגִּיד, דֶּרֶךְ כְּלָל חִיּוּב הַבְּרָכוֹת דְּרַבָּנָן, וְהֵם, לְבָרֵךְ קֹדֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם כְּלָל לַחֵיךְ, וְאַחֲרָיו כְּמוֹ כֵן, וְכֵן חִיְּבוּנוּ לְבָרֵךְ עַל כָּל רֵיחַ טוֹב שֶׁנָּרִיחַ, קֹדֶם הָרֵיחַ, אֲבָל לֹא אַחֲרָיו, וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, עַל כָּל שֶׁהַגּוּף נֶהֱנֶה בּוֹ קָבְעוּ בְּרָכָה, וְכֵן חִיְּבוּנוּ (פסחים ז, ב) לְבָרֵךְ הַשֵּׁם וּלְהוֹדוֹת לְפָנָיו עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ בַּעֲשׂוֹתֵנוּ מִצְוֹתָיו הַיְּקָרוֹת, וְאָמְרוּ שֶׁמְּבָרְכִין עֲלֵיהֶם וְעוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן. וְהָעִנְיָן הוּא לְדַעְתִּי כַּטַּעַם הַנִּזְכָּר סָמוּךְ בִּקְרִיאַת הַתּוֹרָה, וּכְמוֹ כֵן חִיְּבוּנוּ לְבָרֵךְ בְּרָכוֹת בְּשֶׁבַח הַבּוֹרֵא עַל עֹצֶם גְּבוּרוֹתָיו, כְּגוֹן, הָרוֹאֶה הַיָּם לִפְרָקִים, וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הָעִנְיָנִים, כְּמוֹ שֶׁמֻּזְכָּר בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה (ברכות נד, א).

And all other blessings — all of them — are rabbinic, except for one of them which is from Torah writ; and this is explicit in the Gemara in Berakhot 21a, and that is the blessing over the Torah before it. And Ramban, may his memory be blessed, also counted it as a separate positive commandment (on Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 15, where he adds to the count of Rambam). And it appears that the reason for the matter that God, blessed be He, commanded us in the blessing for the reading of the Torah before it and for food after it is because He, blessed be He, would only request for the physical to serve Him and to admit His goodness after it received a reward from Him, since the animal portion will only recognize His good after the feeling [evoked by the reward]. But the reading of the Torah is from the intellectual portion, and the intellect knows and recognizes, and understands the benefit before [it] receives it. Therefore, God obligates us to admit [His goodness] in front of Him, before the reading of the Torah. And one who concedes the truth will find reason in my words. And after this we will speak more generally about the rabbinic obligation of blessings. And that is: To recite a blessing before eating and drinking of anything that has any [good] taste to the palate — and so too, afterwards. And so [too,] they obligated us to recite a blessing over every good smell that we smell before smelling, but not after it. And the general principle of the thing is that they fixed a blessing on everything from which the body derives pleasure. And so [too,] did they obligate us (Pesachim 7b) to bless God and to admit [His goodness] over all the good that He has granted us in our doing His precious commandments. And they said that we recite a blessing over them before performing them. And the matter, according to my opinion, is like the reason mentioned previously about the reading of the Torah. And so [too,] they obligated us to recite blessings in praise of the Creator over His very mighty deeds, as is mentioned in the chapter [entitled] Haroeh (Berakhot 54a).

וְכֵן כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בֵּין מִצְוָה שֶׁהִיא חוֹבָה מִדִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן מִקְרָא מְגִלָּה וְהַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת וְהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה. בֵּין מִצְוֹת שֶׁאֵינָן חוֹבָה כְּגוֹן עֵרוּב וּנְטִילַת יָדַיִם.

וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (ממרים א, ב) בְּעִנְיָן לָאו זֶה דְּלֹא תָסוּר שֶׁאֶחָד דְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָם חֲכָמִים מִפִּי הַקַּבָּלָה, וְאֶחָד הַדְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָן בְּדַעְתָּן בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁנַּעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה, וְהֵם: הַגְּזֵרוֹת וְהַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת (עי' רש"י יומא עד א ד"ה ואליבא) בְּכָל אֶחָד מֵהַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁמֹעַ לָהֶם, וְהָעוֹבֵר עַל כָּל אַחַת מֵהֶם עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה. וְהָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה תָּפַשׂ עָלָיו הַרְבֵּה וְאָמַר (בספר המצוות בהשגתו שרש א), הִנֵּה סָבוּר הָרַב שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל לָאו דְּלֹא תָסוּר כָּל מָה שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי חֲכָמִים, בֵּין שֶׁהֵן מִצְוֹת דְּרַבָּנָן, כְּגוֹן מִקְרָא מְגִלָּה וְנֵר חֲנֻכָּה, בֵּין שֶׁהֵן מִן הַתַּקָּנוֹת כְּגוֹן בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב וּשְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת, בֵּין שֶׁהֵן בְּקוּם עֲשֵׂה, כְּגוֹן שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת בְּכָל יוֹם וּמֵאָה בְּרָכוֹת וְלוּלָב שִׁבְעָה בַּגְּבוּלִין, וּבֵין שֶׁהֵן בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, כְּגוֹן, כָּל שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וְכֵן יוֹם טוֹב שֵׁנִי בַּגּוֹלָה וְתִשְׁעָה בְּאָב, וְדֶרֶךְ כְּלָל כָּל מָה שֶׁיֶּאֱסֹר אוֹתוֹ הַתַּלְמוּד אוֹ יְצַוֶּה עָלָיו. וְהִנֵּה הָרַב בּוֹנֶה חוֹמָה בְּצוּרָה סָבִיב לְדִבְרֵי חֲכָמִים, אֲבָל הִיא כְּפֶרֶץ נֹפֵל נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע יָבֹא שִׁבְרָהּ, לְפִי שֶׁהִיא סְבָרָה נִפְסֶדֶת בְּרֹב מְקוֹמוֹת בַּתַּלְמוּד, כִּי הִנֵּה לְדַעְתּוֹ, הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְחֻבָּר כְּגוֹן הַנִּסְמָךְ עַל הָאִילָן בְּשַׁבָּת, אוֹ הַמְטַלְטֵל מֵחַמָּה לְצֵל, אוֹ שֶׁאָמַר לַגּוֹי וְעָשָׂה, אוֹ אֲפִלּוּ הַמַּפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה בְּשַׁבָּת, עוֹבֵר הוּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה וְרָאוּי הוּא לִלְקוֹת אַרְבָּעִים, אֶלָּא שֶׁפְּטָרוֹ הָרַב שָׁם בְּסֵפֶר שׁוֹפְטִים, מִפְּנֵי שֶׁנִּתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין, שֶׁכָּל חָכָם שֶׁמַּמְרֶה עַל דִּבְרֵיהֶם מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק. וְהִנֵּה לִדְבָרָיו לוֹקֶה הוּא לְדַעַת הָאוֹמֵר בַּתַּלְמוּד לָאו שֶׁנִּתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִין לוֹקִין עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁהֻזְכַּר בְּפֶרֶק מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ (שבת קנד, ב). וְרָאוּי לְפִי הַדַּעַת הַזֹּאת לְהַחְמִיר מְאֹד בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁכֻּלָּם תּוֹרָה הֵם, אֵין בֵּינֵיהֶם וּבֵין הַמִּצְוֹת הַמְפֹרָשׁוֹת בַּכָּתוּב שׁוּם הֶפְרֵשׁ, וְאֵין בַּתּוֹרָה דָּבָר חָמוּר מִן הַשְּׁבוּת שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם אֶלָּא מָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חִיּוּב כָּרֵת אוֹ מִיתַת בֵּית דִּין, אֲבָל לֹא כָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חִיּוּב עֲשֵׂה אוֹ לָאו, שֶׁהֲרֵי בְּכָל דִּבְרֵיהֶם לְדַעְתּוֹ יֵשׁ חִיּוּב עֲשֵׂה וְלָאו, עֲשֵׂה דִּוְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, וְלָאו דְּלֹא תָסוּר. וְהִנֵּה נִרְאֶה לְרַבּוֹתֵינוּ בְּכָל הַגְּמָרָא אוֹמְרִים הֶפֶךְ מִזֶּה, שֶׁהֲרֵי הֵם דָּנִים כָּל דִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהָקֵל, כְּמוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ תָּמִיד (ביצה ג ב) סְפֵקָא דְּאוֹרָיְתָא לְחֻמְרָא, סְפֵקָא דְּרַבָּנָן לְקֻלָּא, וְהֵקֵלּוּ בַּחֲשַׁשׁ אִסּוּרִין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לוֹמַר בָּהֶם שֶׁאֲנִי אוֹמֵר. וְאָמְרוּ בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן מִפְּסָחִים (ט ב) אֵמוּר דְּאָמְרִינַן שֶׁאֲנִי אוֹמֵר בִּדְרַבָּנָן, בִּדְאוֹרָיְתָא מִי אָמְרִינַן שֶׁאֲנִי אוֹמֵר? וְהֶאֱמִינוּ הַקְּטַנִּים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְהָעִיד בְּמָה שֶׁהוּא מִדְּרַבָּנָן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ שָׁם (ד ב) בְּדִיקַת חָמֵץ דְּרַבָּנָן, וְהֵימְנִינְהוּ רַבָּנָן בִּדְרַבָּנָן. וְכֵן בְּעִנְיַן תְּחוּמִין נֶאֱמָן הַקָּטָן לוֹמַר עַד כָּאן תְּחוּם שַׁבָּת, קָסָבַר תְּחוּמִין דְּרַבָּנָן, וְהֵימְנִינְהוּ רַבָּנָן בִּדְרַבָּנָן, כִּדְאִיתָא בְּעֵרוּבִין (נח ב) וּבִכְתֻבּוֹת (כח ב). וְעוֹד הֵקֵלּוּ בִּדְרַבָּנָן כְּמוֹ כֵן בִּסְפֵקוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות כא, א) סָפֵק הִתְפַּלֵּל סָפֵק לֹא הִתְפַּלֵּל אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל, סָפֵק אָמַר אֱמֶת וְיַצִּיב סָפֵק לֹא אָמַר חוֹזֵר, וְאָמְרוּ מַאי טַעְמָא? תְּפִלָּה דְּרַבָּנָן, אֱמֶת וְיַצִּיב דְּאוֹרָיְתָא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים הַסּוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה הֵקֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת לד, א) אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם צֵא וְעָרֵב עָלֵינוּ, אֶחָד עֵרֵב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁבָּא לְשָׁם. וְגַם נִרְאֶה בַּגְּמָרָא, שֶׁעוֹקְרִין דִּבְרֵיהֶם תָּדִיר מִשּׁוּם אִסּוּר דְּאוֹרָיְתָא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (ד א), הִדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר הִתִּירוּ לוֹ לִרְדּוֹתָהּ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא לִידֵי אִסּוּר סְקִילָה. וְשָׁם בְּשַׁבָּת (קכח ב) אָמְרוּ, בִּטּוּל כְּלִי מֵהֲכֵנוֹ דְּרַבָּנָן, וְצַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְתָא, וְאָתֵי דְּאוֹרָיְתָא וּמְבַטֵּל דְּרַבָּנָן וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁבָּא לְשָׁם, וְזֶה רַב מְאֹד בַּתַּלְמוּד אָתֵי עֲשֵׂה דְּאוֹרָיְתָא וְדָחֵי עֲשֵׂה דְּרַבָּנָן. וְכֵן בְּמַחְלֹקֶת שֶׁתָּבוֹא בֵּין הַחֲכָמִים אָמְרוּ (ע"ז ז, א) אִם הָיָה אֶחָד גָּדוֹל בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן הַלֵּךְ אַחֲרָיו, וְאִם לָאו בְּשֶׁל תּוֹרָה, הַלֵּךְ אַחַר הַמַּחְמִיר, וּבְשֶׁל סוֹפְרִים אַחַר הַמֵּקֵל, וּגְדוֹלָה מִזֶּה אָמְרוּ (ערובין סז, ב) בְּשֶׁל סוֹפְרִים עוֹשִׂין מַעֲשֶׂה וְאַחַר כָּךְ דָּנִין. וּבְפֶרֶק מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ (שבת קנד, ב) אָמְרוּ מַהוּ דְּתֵימָא לְהֶפְסֵד מוּעָט נָמֵי חָשְׁשׁוּ קָא מַשְׁמַע לַן, שֶׁהֲרֵי חִדּוּשׁ הוּא אֶצְלָם כְּשֶׁאֵינָן דּוֹחִין דִּבְרֵי סוֹפְרִים אֲפִלּוּ לְהֶפְסֵד מוּעָט. וְאָמְרוּ (ברכות יט, ב) שֶׁמְּטַמְּאִין כֹּהֲנִים עַצְמָם בְּטֻמְאָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לִרְאוֹת מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם כְּדֵי שֶׁאִם יִזְכֶּה יַבְחִין מָה בֵּין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וְאַף בְּעָנְשָׁן שֶׁל דִּבְרֵי חֲכָמִים אֵין לָהֶם אֶלָּא נִדּוּי, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (פסחים נב, א) מְנַדִּין עַל שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת. וְאָמְרוּ בָּעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּפוּרִים וְלִשַׁמְּתֵהּ מָר. וּבִמְקוֹמוֹת יֵשׁ לָהֶם מַכַּת מַרְדּוּת, וְהוּא לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל דִּבְרֵיהֶם שֶׁהֵן כְּעֵין תּוֹרָה, וְהֵן כָּל הַגְּזֵרוֹת שֶׁגָּזְרוּ בָּהֶם מִדִּבְרֵיהֶם, שֶׁמַּכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָהּ עָלָיו אוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בַּתּוֹסֶפְתָּא דְּסַנְהֶדְרִין. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁדִּבְרֵי סוֹפְרִים חֲלוּקִים הֵם בְּכָל דִּינֵיהֶם מִדִּבְרֵי תוֹרָה, לְהָקֵל בִּקְצָתָן וּלְהַחְמִיר בִּקְצָתָן. אֲבָל הַדָּבָר הַבָּרוּר הַמְּנֻקֶּה מִכָּל שִׁבּוּשׁ הוּא שֶׁאֵין הַלָּאו הַזֶּה דְּלֹא תָסוּר אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּפֵרוּשׁ הַתּוֹרָה, כְּגוֹן הַדְּבָרִים הַנִּדְרָשִׁים בִּגְזֵרָה שָׁוָה אוֹ בְּבִנְיַן אָב וּשְׁאָר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶם אוֹ בְּמַשְׁמָעוּת לְשׁוֹן הַכָּתוּב עַצְמוֹ, וְכֵן בַּמֶּה שֶׁקִּבְּלוּ הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, וְעַל זֶה יֹאמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁיֵּשׁ עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה בַּדָּבָר, וְאִם בָּעִנְיָן הַזֶּה נֶחְלַק אֶחָד הָרָאוּי לְהוֹרָאָה בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וּבְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת עַל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהֶם זָקֵן מַמְרֵא בִּזְמַן שֶׁנָּדִין בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, וְזֶהוּ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי כאן) אֲפִלּוּ יֹאמְרוּ לְךָ עַל שְׂמֹאל שֶׁהִיא יָמִין, כְּלוֹמַר, שֶׁכָּךְ הִיא הַמִּצְוָה לָנוּ מֵאֲדוֹן הַתּוֹרָה יִתְבָּרַךְ שֶׁנַּאֲמִין אֶל הַגְּדוֹלִים בַּמֶּה שֶׁיֹּאמְרוּ, וְלֹא יֹאמַר בַּעַל הַמַּחְלֹקֶת הֵיאַךְ אַתִּיר לְעַצְמִי, וַאֲנִי יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהֵם הַטּוֹעִים? שֶׁאֲפִלּוּ יִהְיֶה כֵּן הוּא מְצֻוֶּה לְהַאֲמִין לָהֶם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה בְּרֹאשׁ הַמִּצְוָה, וּכְעִנְיָן שֶׁנָּהַג רַבָּן גַּמְלִיאֵל עִם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁמֻּזְכָּר בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה (כה א).

And Rambam, may his memory be blessed, wrote about the matter of this negative commandment of “you shall not stray” (Mishneh Torah, Laws of Rebels 1:2) that it is one whether they are things that the Sages learned from the received tradition, or things they learned from their intellects through one of the methods through which the Torah is expounded or things done to make a fence for the Torah — and they are the decrees, the ordinances and the practices (see Rashi on Yoma 74a, s.v. ve’aliba) — in each one of these three things, it is a positive commandment to listen to them; and the one who transgresses any one of them transgresses a positive commandment and a negative commandment. And Ramban, may his memory be blessed, greatly took a hold upon him [about this] and said (in the Sefer HaMitzvot in his gloss on Shoresh 1): Behold, the rabbi holds that included in the negative commandment of “you shall not stray” is everything that is from the words of the Rabbis — whether it is a rabbinic commandment such as the reading of the Scroll [of Esther] or the Channukah light, or whether it is from the ordinances such as poultry meat with milk and the secondary sexual prohibitions; whether they are active positive, such as three prayers every day or a hundred blessings and lulav on [all] seven [days] in the borders (outside of the Temple); or they are negative, such as anything that is because of a rabbinic Shabbat prohibition on Shabbat and holidays, and so [too,] the second day of a holiday in the Diaspora and the [fast of the] Ninth of Av; and more generally, anything that the Talmud forbids or commands about. And behold, the rabbi builds a fortified wall around the words of the Sages, but it is “like a spreading breach that occurs in a lofty wall, whose breaking comes sudden and swift”; as it is a rationale [that is found] wanting in many places in the Talmud. As behold, according to his opinion, one who uses what is connected to the ground on Shabbat, such as one who leans on a tree, or one who moves something from the sun to the shade or says to a gentile [to do work] and he does it or even if he takes a large step on Shabbat, he transgresses [both] a positive commandment and a negative commandment from the Torah, and he is fit to be lashed forty [lashes]. But the rabbi exempts him in the Book of Judges (Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within Their Jurisdiction 18:2), because it is given to the warning of a death penalty by the court — as the death penalty of anyone who rebels against their words is with strangulation. And behold, according to his words, he should be lashed according to the opinion in the Talmud that says that we administer lashes for a negative commandment that is subject to the warning of a death penalty by the court — as is mentioned in the chapter [entitled] Mi Shehichshikh (Shabbat 154b). And according to that opinion, it is fitting to be very stringent in rabbinic laws, as they are all [from the] Torah. There is no difference at all between them and between the commandments explicit in the Scripture; and there [would] be nothing in the Torah more weighty than a rabbinic Shabbat prohibition which is of their words, except that which has a liability of excision or the death penalty by the court — but not anything that has the obligation of a positive commandment or a negative commandment. As behold, according to his opinion, there is the obligation of a positive commandment and a negative commandment in all of their words — the positive commandment of “And you shall act according to the thing that they tell you,” and the negative commandment of “you shall not stray.” And behold it is seen that our Rabbis in all of the Gemara say the opposite of this. As behold, they determine all rabbinic cases leniently, as they always say (Beitzah 3b), “A doubt of Torah [law] is to be [ruled] stringent and a doubt of rabbinic [law] is to be [ruled] lenient. And they were lenient regarding a concern of rabbinically forbidden [products being present in a certain food], to say, “As I say” (that we can assume that it is not present). And they said in the first chapter of Pesachim 9b, “I will say that we say, ‘As I say,’ in a rabbinic [law]; in a Torah [law], can we say, ‘As I say?’” And they relied upon minors who are not fit to testify, to testify on that which is rabbinic, as they said (Pesachim 4b), “The checking for chamets is rabbinic, and the Rabbis relied upon them in rabbinic [laws].” And so [too,] regarding perimeters, a minor is believed to say, “The perimeter of Shabbat is to here,” [as they] “held that perimeters are rabbinic, and the Rabbis were lenient in the rabbinic,” as it is found in Eruvin 58b and in Ketuvot 28b. And they were also likewise lenient in the rabbinic with doubts, as they, may their memory be blessed, said (Berakhot 21a), “[If] there is a doubt if he prayed or if he did not pray, he does not go back and pray; [if] there is a doubt if he said, ‘True and solid’ or he did not say it, he goes back” — and they said, “What is the reason? Prayer is rabbinic; ‘True and solid’ is from the Torah.” And not only that, but they were even lenient about things that contradict each other in rabbinic [law] — as they said in the chapter [entitled] Bameh Madlikin (Shabbat 34a), “[If] two [people] said to him, ‘Go out and make an eruv for us’; he made an eruv for one while it was still day, etc.,” as it appears there. And it is also seen in the Gemara that we constantly uproot their words on account of a Torah prohibition; as they said in Tractate Shabbat 4a, “If he stuck bread onto an oven [wall], they permitted him to scrape it off before he comes to a prohibition [that is punished with] stoning.” And there in Shabbat 128b they said, “Negating a vessel from its preparedness is rabbinic, but [causing] the pain of animals is [from] the Torah, and a positive commandment [from] the Torah comes and negates a positive commandment [from] the Rabbis,” as it appears there. And this is [something seen] very much in the Talmud — a positive commandment [from] the Torah comes and pushes off a positive commandment [from] the Rabbis. And so [too] with a disagreement among the Sages, they said (Avodah Zarah 7a), “If one [group] was greater in wisdom, follow it; and if not, follow the stringent [one] in that of the Torah, and the lenient in that of the [Rabbis].” And even greater than this, they said (Eruvin 67b), “In that of the [Rabbis,] we first do the act, and then we deliberate.” And in the chapter [entitled], Mi Shehichshikh (Shabbat 154b), they said, “What is it that you would say? They were also concerned with a small loss. Hence, it makes us hear” — as it is a novelty with them when they do not push off the words of the [Rabbis], even for a small loss. And they said (Berakhot 19b) that priests can render themselves impure with rabbinic impurity to see kings of the nations of the world; so that if they merit [it], they will differentiate that [which separates] the kings of Israel, etc. And also regarding the punishments of the words of the [Rabbis], they only have excommunication, as they said (Pesachim 52), “We excommunicate for the two days of holiday in the Diaspora.” And they said about one who does work on Purim, “Let the master excommunicate him.” And in [some] places, they have lashes of rebellion, and that is for one that transgress their words that are similar to [commandments] of the Torah — and those are all the decrees that they decreed from their [own] words — that they lash him until he accepts it upon him or until his soul departs, as is explained in the Tosefta of Sanhedrin. The general rule of the matter is that the words of the [Rabbis] are different in all of their laws from the words of the Torah, that [the one tends] towards leniency, and [the other] towards stringency. But the thing that is clear and clean of any confusion is that this negative commandment of “you shall not stray” is only in that which they, may their memory be blessed, said in explanation of the Torah — such as things that are expounded through a gezerah shava or a binyan av or the rest of the thirteen methods through which the Torah is expounded; or about the meaning of the language of the verse itself — and so [too] regarding that which they received as a law of Moshe from Sinai. And it is about this that they, may their memory be blessed, said that there is a positive commandment and a negative commandment in the thing. And if in this matter, one fitting to pronounce decisions disagrees with the Great Court about that which the volitional transgression [brings] excision and the inadvertent violation [brings] a sin-offering, he becomes a rebellious elder through them — at a time when we judge capital cases. And this is [the meaning of] that which they, may their memory be blessed, said (Sifrei Devarim 154), “Even if they tell you about the left that it is right”; meaning to say that this is the commandment upon us from the Master of the Torah, may He be blessed — that we believe the greats regarding what they say, and that the one who disagrees not say, “How can I permit it for myself, since I know with certainty that they are mistaken?” As even if it will be such, it is a commandment to listen to them — as I wrote above at the beginning of the commandment — and like the matter that Rabban Gamliel conducted with Rabbi Yehoshua on Yom Kippur that fell out according to [the latter’s] calculation, as is mentioned in Rosh Hashanah 25a.

כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו בֵּין לַאֲכִילָה בֵּין לִקְרִיאַת שְׁמַע בֵּין לִתְפִלָּה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם. שֶׁזּוֹ מִצְוַת חֲכָמִים שֶּׁנִּצְטַוֵּינוּ מִן הַתּוֹרָה לִשְׁמֹעַ מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יא) ״עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ״. ומַיִם אַחֲרוֹנִים אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן שֶׁאֵינָם אֶלָּא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וּלְפִיכָךְ חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהֶן בְּיוֹתֵר:

Whenever a person washes his hands - whether before eating, before the recitation of the Shema, or before prayer - he should recite the following blessing beforehand: "[Blessed are You...] who sanctified us with His commandments and commanded us concerning the washing of hands." This is a Rabbinic mitzvah that we have been commanded by the Torah to follow, as [Deuteronomy 17:11] states: "[Do not stray...] from all the laws that they direct you." A blessing should not, however, be recited before washing after eating, for this was instituted only as a protective measure. This rationale, however, obligates a person to be more careful in the observance of this practice.

וישמר משמרתי. גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה עַל הָאַזְהָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וּשְׁבוּת לַשַּׁבָּת (יבמות כ"א): ותורתי. לְהָבִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי (בראשית רבה):

אבל על דרך רז"ל ירמוז כי מצוה זו מסורה לב"ד וכי המועדים כלם תלוים בקדוש ב"ד. ושהמערער עליהם בדבר מן הדברים שהסכימו גם כי יטעו בהסכמתם חולק על התורה. כמו שראינו ששלח רבן גמליאל לרבי יהושע שיבא אליו במקלו ובתרמילו ובמעותיו ביום כפור שחל להיות בחשבונו (ר"ה דף כ"ה) וכן עשה לפי שהתורה צותה ללכת אחרי מה שהסכימו חכמי הדור גם אם יסכימו הפך האמת אחרי אשר כן הוא הסכמתם ודעתם: שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה בסיני כמו שאמרו במגלה (דף יט) א"ר חייא בר אבין אמר רבי יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים מלמד שהראהו הקב"ה למשה כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים עתידים לחדש ומאי ניהו מקרא מגלה.

דיני נט"י לסעודה. ובו יג סעיפים: כשיבא לאכול פת שמברכין עליו המוציא יטול ידיו אפי' אינו יודע להם שום טומאה ויברך על נטילת ידים אבל לפת שאין מברכין עליו המוציא כגון לחמניות (פירוש סטורט"י בלע"ז) דקות או פת הבאה בכסנין (פי' פת עשוי' עם צוקארו ושקדים ואגוזים) ואינו קובע סעודתו עליהם אין צריך נטילת ידים:

When one comes to eat bread that we bless on it "HaMotzi", one should wash their hands, even if one does not know that [your hands] have any impurity, one should bless: "al n'tilat yadayim"/"regarding washing of hands". But bread that we do not bless "HaMotzi" on it, for example, little rolls, (explanation: satorti in another language), or bread that comes as dumplings (explanation: bread that is made with sugar, almonds, and nuts), and one does not establish a meal with them, one does not need to wash their hands.

ועל המשפט אשר יאמרו. אלו דברים שלמדו מן הדין באחד מן המדות שהתורה נדרשת בהן:

דעת הר"מ הן דברים שב"ד הגדול אומרים מפי השמועה והם תורה שבע"פ והן מה שדרשו בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם וזה הכל הוא פי' התורה כמו שידוע כ"פ דהוי מד"ת ופירושו מד"ס היינו תורה שבע"פ והוא מן התורה כמו תפילין ד' פרשיות וד' מינים וכדומה והן תקנות כגון נ"ח וג' תפילות בכל יום והן סייגים לתורה כגון שניות ושבותי שוי"ט ובשר עוף בחלב וכדומה כ"ז מחוייבים כל אישי ישראל לשמוע להם ולעשות או שלא לעשות ככל אשר אמרו הם ומי שעובר על דבריהם עובר בעשה זו ועשית וגו' ועובר בלאו זה דלא תסור מכל וגו' ואין לוקין על לאו זה דניתן לאזהרת מב"ד דזקן ממרא חייב מיתה מלאו הזה כאשר יתבאר לקמן בס"ד. והנה בד"ז שהר"מ סובר דגם תקנות וסייגים חדשים שאינו מן התורה כלל עוברים בעשה ולא תעשה הנ"ל האריך הרמב"ן בשורש הא' להשיג עליו והרהמ"ח הביא דבריו ותורף הקושיא דאם כל הדברים שהם מד"ס עוברים בלאו ועשה אם כן אין הפרש בינם כלל למצוה דאורייתא שאין בהם כרת ומצינו דהקילו חכמינו זכרונם לברכה הרבה בדרבנן כגון ספיקא דרבנן לקולא וכדומה ע' בדברי הרהמ"ח ובשורש הא' בסמ"ק מתרץ הרמב"ן בעצמו כל הקושיא שיש קולא בד"ס שזה תנאי ממתקני התקנות עצמם שנלך בדבריהם לקולא להפריש בין דבריהם לד"ת אך כ' שזה דרך עיקש. אך הרהמ"ח כ' כאן ובכלל המצות ג"כ לשמוע ולעשות בכ"ז כמצות השופט החכם הגדול וכו' ועובר ע"ז ואינו שומע לעצת הגדולים שבדורו וכו' ומנין לו זה ושאני ב"ד הגדול אשר כבוד הש"י חופף עליהם כל היום ועליהם הבטיחה התורה וכו' אך דנראה זה ג"כ מדברי הרמב"ם בסמ"ק ובהקדמ' לס' יד החזקה וברמב"ן ובודאי מצאו באיזה מקום ודעת הרמב"ן דעשה ולאו הזה אינו אלא מה שדרשו דפשט הכתוב כ"ה או מפי השמועה ממרע"ה או מה שדרשו ביג"מ וכ"ז הוא תורה כמו ד' פרשיות וכדומה צריך לעשות כדבריהם ועוברים בלאו ועשה אבל התקנות והסייגים אינן בכלל זה והוא רק אסמכתא דחז"ל על הלאו הזה ע' באריכות. והאמת דרוב דיני תורה מפי השמועה חוץ מה שנדרש בי"ג מדות דאינו מפורש בקרא ואין הצדוקים מודים ואפילו לולב וכדומה ואינו נקרא מפורש בקרא רק מה שהצדוקים מודים עי' בהוריות דף ד' אבל כל הדברים שמענו איש מפי איש עד מרע"ה דד' מינים הם אתרוג וכו' וכדומה עיין בר"מ בהקדמתו לפי' המשניות כ"ז הוא מפי השמועה אף על פי שהר"מ אינו מביא בכ"מ מפי השמועה כי לפנינו א"צ להביא כי אנחנו מאמינים בני מאמינים בתורה שבע"פ אשר דרשו חכמינו זכרונם לברכה במקרא אך דברים שהם מפשט המקרא והי' נראה לנו שהוא מדרבנן ע"כ כ' הר"מ והודיע לנו שהם מפי השמועה שקבלנו איש מפי איש עד מרע"ה אבל באמת רוב דיני התורה הם מפי השמועה אם כן לענין חולה להאכיל אותו הקל או לענין פסולי עדות יש הרבה דינים מאד וצריך לחקור בכ"ז והוא הערה נפלאה בעזהי"ת אשנה פ"ז לברר כל הדברים אשר הם מפי השמועה או בי"ג מדות דהם חמורים ממפורש בתורה ואפילו מחייבי כריתות ומב"ד לשיטת הר"נ מחמת הריבוי לאוין וגם לענין עדות כמ"ש ובעזהשי"ת הגומר עלי אברר זה ועכשיו אין הזמן מסכים לזה.

וכן הלכה. ודוקא במצות דאורייתא אבל מצות דרבנן א"צ כוונ' [רדב"ז ח"א כ' /ח"ד אלף צד/ ומ"צ ח"ב ס"ב כ"ה סי' תקפ"ט]:

שאלת ממני על הא דאמרינן פריעת בעל חוב מצוה אם היא מצוה מן התורה או מדרבנן ואת"ל מצוה של תורה למה לא מנו אותה בכלל המצות: תשובה מצות עשה של תורה היא דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון אשר הופקד אתו או את האבדה אשר מצא וכתב הרב פ"ז מה' גזלה ואבדה אחד הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו או שהפקיד אצלו או מצא אבדה וכחש בה או שהיתה ביניהם שותפות ונשאר לו אצלו ממון או שעשה עמו מלאכה ולא נתן שכרו וכו' הרי שהשוה ז"ל הלואה לשאר הדברים הנזכר בכתוב ובתחלת ההלכות כתב שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה ע"כ וכי היכי דהוי מצות עשה להשיב את הגזלה ה"ה לכל הנזכר בכתוב והלואה בכלל ולא מנה מצות עשה לפרוע החוב שא"כ היה צריך למנות השבת הגזל והגנבה והעשק והפקדון והאבדה וההלואה כל א' בפני עצמה וירבו המצות כפי פרטי התביעות ולפיכך מנה מצות עשה להשיב את הגזלה שבה פתח הכתוב וה"ה לכל מי שיש לחברו אצלו ממון באיזה דרך שיהיה מצות עשה להשיב לו ולא הוצרך למנות השבת אבדה מצוה בפני עצמה אלא לקודם שתבא לידו מצוה להשיבה אבל אחר שבאת לידו הרי הוא בכלל והשיב את הגזלה ופשוט הוא:

שאין מברכין שהחיינו על עשיית הסוכה. ובו סעיף אחד: העושה סוכה בין לעצמו בין לאחר אינו מברך על עשייתה אבל שהחיינו היה ראוי לברך כשעושה אותה לעצמו אלא שאנו סומכין על זמן שאנו אומרים על הכוס של קידוש: הגה ואם לא אכל לילה ראשונה בסוכה אע"פ שבירך זמן בביתו כשאוכל בסוכה צריך לברך זמן משום הסוכה ואם בירך זמן בשעת עשייה סגי ליה [ר"ן פ' לולב וערבה]:

דברים האסורים משום גלוי. ובו ז' סעיפים: משקים שנתגלו אסרום חכמים דחיישינן שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו מותר: צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד מפני שקשה לצרעת: הגה וכן אין לצלות בשר עם דג משום ריחא מיהו בדיעבד אינו אסור (ארוך כלל ל"ט דין כ"ה):

שאלה: ילמדנו רבנו שיעורי דאורייתא ודרבנן עפ"י מדות דזמננו כמה הם. תשובה: ידוע דאין אנו יודעין בכוון כמה הם שיעורין שהזכירו חז"ל וכבר האריך בזה הגאון בעל חתם סופר בתשובותיו הנדפסות אצל חידושי שבועות להרי"ן מיגש (פראג 1826) בדף ל"ח ע"ב. ואני לא אבוא לפלפל בדברים ורק אכתוב איך אני נוהג למעשה. העיקר הוא לשער שיעור אצבע ואחרי המדידה בגודל שלי וכאשר שמעתי שמדדו חברי ובפרט ידידי הרב הגדול מוהר"ר פינחס משה אלחנן וועכזלער זצ"ל הרב דק"ק האכבערג יע"א, הסכמתי למדוד בדיני דאורייתא שיעור אצבע שיהי' ⅜2 צענטימעטער, ולענין דרבנן די לימדוד שיעור אצבע ¼2 צענטימעטער. אך לענין שיעור מקוה מפני חומר איסור כרת הסכמתי להעמיד שיעור אצבע על ½2 צענטימעטער, ומאחר דשיעור מקוה הוא ½44118 אצבעות בתשבורת (דהיינו קוביק - דוימענברייטע) ע"כ צריכין אנו להכפיל (מולטיפליצירען) מספר זה במספר ½2 פעמים ½2 פעמים ½2 דהיינו ⅝15 ומה שיעלה הם קוביקצענטימעטער, והם 689351.6 קוביק - צענטימעטער והוא יותר משיעור 689 ליטער. וע"כ העמדתי שיעור מקוה על 690 ליטער. אמנם בשעת הדחק ודאי דנוכל לשער גם שיעור מקוה שהאצבע תהיה רק ⅜2 צענטימעטער, ובפרט אם יוסיף אח"כ מים שאובין דאין כאן חשש דאורייתא. ולפ"ז אין אנו צריכין להכפיל סך של ½44118 אלא במספר ⅜2 פעמים ⅜2 פעמים ⅜2 דהיינו 203/512 ועפ"י זה סך הכל 591032.8 קוביקצענטימעטער והם מעט יותר מן 591 ליטער וע"כ העמדתי בשעת הדחק שיעור מקוה על 592 ליטער. והנה ידוע דשיעור חלה הוא 3/400 מן שיעור מקוה, ובודאי לענין שיעור חלה אפילו בברכה די אם נעמיד האצבע על ⅜2 צענטימעטער, וא"כ נחשוב 3/400 מן 592 ליטער וזה סך 44/100 ליטער. אמנם לחומרא יקח חלה בלא ברכה גם ממדה ¼2 ליטער. והטעם יבואר לך אם תעיין בתשובות ח"ס שהבאתי לעיל. ועפ"י חשבון ⅜2 צענטימעטער לאצבע תמצא שיעור רביעית ⅐ ליטער ומשהו יותר, וכן אני נוהג לחומרא. אמנם לפי מה שכתבתי דבדרבנן נוכל לשער ¼2 צענטימעטער לאצבע, לפ"ז נמצא שיעור רביעית ⅛ ליטער פחות משהו, וזה די לכוס של קידוש ולארבע כוסות מדינא למי שאינו יכול לשתות יין הרבה. ושיעור טפח הוא לפי הנ"ל בדין תורה לחומרא ½9 צענטימעטער, ובדרבנן 9 צענטימעטער. ולענין שיעור כזית במרור אני נוכג ליקח כוס קטן (אייערבעכער) אשר מחזיק יותר מחצי ביצה ואני ממלא כוס זה במרורים. ולענין פדיון הבן המנהג במדינתנו ליתן לכהן 5 טהאלער פרייסיש שהם 15 רייכזמארק. אמנם באמת חמש סלעים הם עפ"י חשבון הארכאאלאגען 12-14 רייכזמארק. ולפ"ז תשער פרוטה לחומרא שהדינר הוא 60 פפעניג והמעה 10 פפעניג והפונדין 5 פפעניג והאיסר ½2 פפעניג וא"כ הפרוטה 5/16 פפעניג מעט פחות משליש פפעניג. ושיעור גריס אני נוהג לשער כמדת 5 פפעניגשטיקק. ובאשכנז ראיתי נוהגין שהגריס הוא כמדת גראשען זידדייטשער וואהרונג, ויען שעכשיו גראשען זה אינו מצוי נכון לשער במדת 5 פפעניג ויש משערין בחצי מארק 50 פפעניג. ושיעור אכילת פרס כ' ח"ס ח"ו סי' ט"ז שהוא 9 מינוטען. ובשם הרה"ג מו"ה יצחק דוב באמבערגער שמעתי שהוא ½7 מינוטען והוא שמינית שעה.

וי"ל עוד עפ"י דברי הרמב"ם סוף פ"ב מהל' ממרים דכל הגזירות והסייגים אם יאמר שהוא מן התורה הרי זה עובר משום בל תוסיף, אלא צריך שיאמר ויפרש שזה מן התורה וזה משום סייג, כיצד אם יאסר בשר עוף בחלב ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מה"ת הר"ז עובר משום בל תוסיף, אבל צריך שיאמר ויבאר שבשר עוף בחלב מותר מן התורה, אבל אנו נאסר אותו ונודיע לעם שהיא גזירה שלא יבא לידי עבירה, לומר כשם העוף שלא נתפרש מותר כך בשר החי' וכו', ולפי"ז אדה"ר שהעמיד האתנחתא בתיבות ולא תאכלו ממנו והפריש הנגיעה מהאכילה, אין זה בכלל בל תוסיף, אבל חוה, שכללה הנגיעה עם האכילה עברה על בל תוסיף:

ההבדל בין המצוות של התורה והמצוות מדרבנן: המצוות דאורייתא הינן במנין ומספר מסויים וקבוע

שַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה – לְהַפְרִיד שַׁסַ״ה גִידִים שֶׁל דַּם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבַּגּוּף, שֶׁלֹּא יִינְקוּ וִיקַבְּלוּ חַיּוּת בַּעֲבֵירָה זוֹ מֵאַחַת מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי, שֶׁמֵּהֶן נִשְׁפָּעִים שַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה דְּאוֹרַיְיתָא וְעַנְפֵיהֶן שֶׁהֵן מִדְּרַבָּנָן, וְשׁוּב, לֹא תוּכַל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית לַעֲלוֹת אֶל ה׳ אִם נִטְמְאָה בְּטוּמְאַת הַשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, שֶׁאֵין לָהֶן עֲלִיָּה לְעוֹלָם, כִּי אִם – בִּיטּוּל וְהַעֲבָרָה לְגַמְרֵי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ״; וְרַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה – לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה, לְהַעֲלוֹת לוֹ וּלְקַשֵּׁר וּלְיַיחֵד בּוֹ כְּלָלוּת הַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבְּרַמַ״ח אֵבְרֵי הַגּוּף, בְּיִחוּד גָּמוּר לִהְיוֹת לַאֲחָדִים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים, וְהֵם לוֹ לְמֶרְכָּבָה כְּמוֹ הָאָבוֹת.

The 365 prohibitions, to restrain the 365 blood vessels of the vital soul in the body, so as not to receive nurture or vitality through that sin from one of the three completely unclean kelipot, from which are derived the 365 prohibitions in the Torah together with their offshoots as laid down by the Rabbis, for the vital soul would no longer be able to ascend to G–d if it had been defiled with the impurity of the three unclean kelipot, which can never be elevated but must be completely nullified and annihilated, as is written, “And I will remove the unclean spirit from the land”; and The 248 positive precepts, in order to draw the light of the En Sof, blessed is He, earthward, so as to raise up to Him and bind and unite with Him, the totality of the vital soul which is in the 248 organs of the body, with a perfect union, to become truly one, as it was His Will, blessed be He, that He should have an abode among the lowest creatures, and they become a “vehicle” for Him, as were the Patriarchs.

יש אומרים שעליית כהן ראשון לתורה היא מצוה מדאורייתא. ויש אומרים שהיא מדרבנן [וקרא אסמכתא בעלמא], שתקנו חכמים להעלות כהן ראשון משום "דרכי שלום". ומשמע מדברי הלבוש דהוא מדרבנן וקרא אסמכתא. אמנם עיין במגן אברהם סימן ר"א ס"ק ד' שהביא פלוגתא בזה, ויש אומרים דהוא דאורייתא", יעו"ש.

אמנם, בקיום מצוות התורה יש איסור "בל תוסיף" שלא להוסיף על מצוות התורה וכן איסור "בל תגרע" שלא לגרוע ממצוות התורה, ואפילו בדיבור, ואם אדם אומר: "הריני מקיים מצות עשה מדאורייתא" על מצווה "דרבנן" – עובר על "בל תוסיף". והפוך, אדם שאומר: "הריני מקיים מצות עשה דרבנן" על מצווה "דאורייתא" – עובר על "בל תגרע". ולכן צריך לדייק בנוסח ה"לשם יחוד" ולומר: "…הנה אנחנו באים לקיים מצות עשה דאורייתא, לקדש את השבת בדברים, ולקיים מצות עשה דרבנן, לקדש על היין". וכל זאת, מפני שמדין תורה המקדש את השבת בדברים – יצא ידי חובה.

"ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה – זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים – כבוד ועונג, שנאמר: 'וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד'", עכ"ל.

הבדלה דאורייתא או דרבנן נחלקו הראשונים אם מצות "הבדלה" דאורייתא או דרבנן. וכתב הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו – בקידוש היום וביציאתו – בהבדלה". [הערה 34] עי' שו"ע (סי' רצ"ו) ומשנ"ב (שם ס"ק א'), שעה"צ (שם ס"ק א'), כה"ח (שם ס"ק א') שהביאו שדעת הרב המגיד בשם יש מפרשים, ובספר אורחות חיים ובאבודרהם בשער ג' בשם מ"כ, דהוי מדרבנן. [הערה 35] רמב"ם (שבת פרק כ"ט הל' א').

יישוב ארץ ישראל מדאורייתא או מדרבנן נשאלתי מגרעין עולים "מתתיהו" האם יישוב ארץ ישראל הוא מצוה מדאורייתא או מדרבנן. והיא מחלוקת ראשונים, שהרמב"ן בספר המצות בהוספות למצוות עשה מצוה ד' כתב שהיא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו עכ"ל וכן דעת התשב"ץ בשו"ת חלק ג' סימן רפ"ח ובספר זהר הרקיע בבאורו למצות עשה רכ"ו ושו"ת רשב"ש סימן א' וב' וכן משמע בשו"ת הריב"ש סימן ק"א. אבל הרמב"ם השמיט אותו ממנין המצוות ונראה שאינו אלא מדרבנן כמו שהבינו דעתו בשו"ת הרשב"ש סימן ב' ונשמת כל חי חלק א' סימן מ"ח וספר פאת השלחן פרק א' סעיף קטן י"ד וכן לא מנוהו הסמ"ג ושאר מוני המצוות. היוצא לנו שדעת הרמב"ם היא שיישוב ארץ ישראל אינו מן התורה וכן נראה בדעת שאר מוני המצוות וכן מוכח בדברי המאירי בסוף כתובות, וכן דעת רבנו חיים ורשב"ם ומהר"ם ב"ב שבתשב"ץ וספר הכלבו וארחות חיים וכן משמע דעת תרומת הדשן ומסתבר שכן דעת כל חכמי אשכנז ועל זה סומכים העולם בחוץ לארץ. ואף על פי שראוי לחוש לדעת הרמב"ן וסייעתו במצוה דאורייתא, מכל מקום מנהג מבטל הלכה וכל שכן שנראה שרוב ראשונים חולקים על הרמב"ן. ואף על פי שהרמב"ן הביא ראיה מהספרי בפרשת ראה שאמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה עכ"ל שאר ראשונים לא חשו לזה וצריך לאמר שהוא כשאר הפלגות שהפליגו חכמים בשבח ארץ ישראל, ועוד שהרמב"ן עצמו כבר תרץ ספרי זה בפרושו לספר ויקרא פרק י"ח פסוק כ"ה ובדרשה לראש השנה לפי שיטתו שכל המצוות עיקרן לקיימן בארץ ישראל דוקא שלפיכך אמרו בספרי ששקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות.