Perspectives on Jewish Redemption and Renewal

וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃

אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד, ד). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אִם נוֹטֵל אָדָם אֲגֻדָּה שֶׁל קָנִים, שֶׁמָּא יָכֹל לְשָׁבְרָם בְּבַת אַחַת. וְאִלּוּ נוֹטֵל אַחַת אַחַת, אֲפִלּוּ תִּינוֹק מְשַׁבְּרָן. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאֲלִין עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְגוֹ' (ירמיה נ, ד). כְּשֶׁהֵן אֲגוּדִים, מְקַבְּלִין פְּנֵי שְׁכִינָה.

אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רָמֵי, כְּתִיב ״בְּעִתָּהּ״ וּכְתִיב ״אֲחִישֶׁנָּה״. זָכוּ – אֲחִישֶׁנָּה, לֹא זָכוּ – בְּעִתָּהּ. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רָמֵי, כְּתִיב: ״וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה״, וּכְתִיב: ״עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר״. זָכוּ – עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא, לֹא זָכוּ – עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר.

§ Rabbi Alexandri says: Rabbi Yehoshua ben Levi raises a contradiction in a verse addressing God’s commitment to redeem the Jewish people. In the verse: “I the Lord in its time I will hasten it” (Isaiah 60:22), it is written: “In its time,” indicating that there is a designated time for the redemption, and it is written: “I will hasten it,” indicating that there is no set time for the redemption. Rabbi Alexandri explains: If they merit redemption through repentance and good deeds I will hasten the coming of the Messiah. If they do not merit redemption, the coming of the Messiah will be in its designated time. Rabbi Alexandri says: Rabbi Yehoshua ben Levi raises a contradiction between two depictions of the coming of the Messiah. It is written: “There came with the clouds of heaven, one like unto a son of man…and there was given him dominion and glory and a kingdom…his dominion is an everlasting dominion” (Daniel 7:13–14). And it is written: “Behold, your king will come to you; he is just and victorious; lowly and riding upon a donkey and upon a colt, the foal of a donkey” (Zechariah 9:9). Rabbi Alexandri explains: If the Jewish people merit redemption, the Messiah will come in a miraculous manner with the clouds of heaven. If they do not merit redemption, the Messiah will come lowly and riding upon a donkey.

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא, ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: נִיצּוֹל מִשִּׁעְבּוּד גָּלִיּוֹת. כְּתִיב הָכָא: ״וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בׇּמֳתֵי אָרֶץ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרוֹךְ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְעַנַּג עַל ה׳ וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלוֹת לִבֶּךָ״. עוֹנֶג זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג״ — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה עוֹנֶג שַׁבָּת. בַּמֶּה מְעַנְּגוֹ? רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: בְּתַבְשִׁיל שֶׁל תְּרָדִין וְדָגִים גְּדוֹלִים וְרָאשֵׁי שׁוּמִין. רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: אֲפִילּוּ דָּבָר מוּעָט, וְלִכְבוֹד שַׁבָּת עֲשָׂאוֹ — הֲרֵי זֶה עוֹנֶג. מַאי הִיא? אָמַר רַב פָּפָּא: כָּסָא דְהַרְסָנָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִלְמָלֵי שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה לֹא שָׁלְטָה בָּהֶן אוּמָּה וְלָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקוֹט״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וַיָּבֹא עֲמָלֵק״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: אִלְמָלֵי מְשַׁמְּרִין יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן — מִיָּד נִגְאָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹה אָמַר ה׳ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קׇדְשִׁי וְגוֹ׳״.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: One who delights in Shabbat is rescued from the oppression of exile. He derives it by means of a verbal analogy. It is written here, with regard to Shabbat: “And I will cause you to ride on the heights [bamotei] of the world” (Isaiah 58:14), and it is written there: “You are fortunate Israel, who is like you? A nation redeemed by God, the shield that aids you and the sword of your triumph. Your enemies will try to defeat you and you will trample their high places [bamoteimo]” (Deuteronomy 33:29). Rav Yehuda said that Rav said: With regard to anyone who delights in the Shabbat, God grants him his heart’s desires, as it is stated: “And you shall delight in God and He will grant you your heart’s desires” (Psalms 37:4). This delight in God, which is mentioned in the verse, I do not know what it is. When it says: “And you shall call the Shabbat delight,” one must say: It is the delight of Shabbat. The Gemara asks: With what does one delight in the day of Shabbat? Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: With a dish of beets, and large fish, and heads of garlic. Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: Even with regard to a small item and one prepared it in deference to Shabbat, it is a delight. The Gemara asks: What is the small item mentioned? Rav Pappa said: Small fried fish. Rav Yehuda said that Rav said: Had the Jewish people properly observed the first Shabbat that was commanded them, no nation or tongue would have ever ruled them, as it is stated: “And it happened on the seventh day, some people went out from the nation to collect and they did not find” (Exodus 16:27). And it is written after they went out to collect manna: “And Amalek came and fought with Israel in Refidim” (Exodus 17:8). Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: If only the Jewish people would keep two Shabbatot in accordance with their halakhot, they would be immediately redeemed, as it is stated: “So said God to the eunuchs who will keep My Shabbatot” (Isaiah 56:4), and it is written after that: “And I will bring them to My holy mountain and will let them rejoice in My house of prayer” (Isaiah 56:7).

הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עָתִיד לַעֲמֹד וּלְהַחְזִיר מַלכוּת דָּוִד לְיָשְׁנָהּ לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה. וּבוֹנֶה הַמִּקְדָּשׁ וּמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. וְחוֹזְרִין כָּל הַמִּשְׁפָּטִים בְּיָמָיו כְּשֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם.

(כד) אָמַר הֶחָבֵר: הוֹבַשְׁתַּנִי מֶלֶךְ כּוּזָר, וְהֶעָוֹן הַזֶּה הוּא אֲשֶׁר מְנָעָנוּ מֵהַשְׁלָמַת מַה שֶּׁיְּעָדָנוּ בוֹ הָאֱלֹהִים בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּמָה שֶׁאָמַר: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן", כִּי כְבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָּן לָחוּל כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה אִלּוּ הָיוּ מַסְכִּימִים כֻּלָּם לָשׁוּב בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל שָׁבוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וּגְדוֹלֵיהֶם בְּבָבֶל, רוֹצִים בַּגָּלוּת וּבָעֲבוֹדָה – שֶׁלֹּא יִפָּרְדוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם. וְשֶׁמָּא עַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", כִּנָּה הַגָּלוּת בְּשֵׁנָה וְהַלֵּב הָעֵר הַתְמָדַת הַנְּבוּאָה בֵינֵיהֶם. "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק", קְרִיאַת הָאֱלֹהִים לָשׁוּב. "שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא־טָל" עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁיָּצְאָה מִצִּלְלֵי הַמִּקְדָּשׁ, וּמַה שֶּׁאָמַר: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי", עַל עַצְלוּתָם לָשׁוּב. "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן־הַחוֹר", עַל עֶזְרָא שֶׁהָיָה פוֹצֵר בָּהֶם וּנְחֶמְיָה וְהַנְּבִיאִים, עַד שֶׁהוֹדוּ קְצָתָם לָשׁוּב הוֹדָאָה בִלְתִּי גְמוּרָה, וְנָתַן לָהֶם כְּמַצְפּוּן לִבָּם, וּבָאוּ הָעִנְיָנִים מְקֻצָּרִים מִפְּנֵי קִצּוּרָם, כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ חָל עַל הָאִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט – מְעָט וְאִם הַרְבֵּה – הַרְבֵּה. וְאִלּוּ הָיִינוּ מִזְדַּמְּנִים לִקְרַאת אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, הָיִינוּ פוֹגְעִים מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁפָּגְעוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם. וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ: "הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", וְ"הִשְׁתַּחֲווּ לְהֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְצִפְצוּף הַזַּרְזִיר, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים עַל מַה שֶּׁנֹאמַר בָּזֶה וְזוּלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ מֶלֶךְ כּוּזָר. (כט) אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אַתֶּם הַיּוֹם גּוּף בְּלֹא רֹאשׁ וּבְלֹא לֵב. (ל) אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן־הוּא, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ, וְעוֹד: וְלֹא גוּף, אֲבָל עֲצָמוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּמוֹ הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת אֲשֶׁר רָאָה יְחֶזְקֵאל, וְעִם כָּל זֶה, מֶלֶךְ כּוּזָר, אֵלּוּ הָעֲצָמוֹת אֲשֶׁר נִשְׁאַר בָּהֶם טֶבַע מִטִּבְעֵי הַחַיִּים, וּכְבָר הָיוּ כֵלִים לְרֹאשׁ וּלְלֵב וְרוּחַ וָנֶפֶשׁ וָשֵׂכֶל, טוֹבִים מִגּוּפוֹת מְצֻיָּרוֹת מֵאֶבֶן וָסִיד בְּרֹאשׁ וְעֵינַיִם וְאָזְנַיִם וְכָל הָאֲבָרִים. וְלֹא חָלָה בָּהֶם מֵעוֹלָם רוּחַ חַיָּה וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּחוּל בָּהֶם, אַךְ הֵמָּה צוּרוֹת דּוֹמוֹת לְצוּרוֹת אָדָם וְאֵינָם אָדָם.

24. The Rabbi: This is a severe reproach, O king of the Khazars. It is the sin which kept the divine promise with regard to the second Temple, viz.: Sing and rejoice, O daughter of Zion' (Zachariah 2:14), from being fulfilled. Divine Providence was ready to restore everything as it had been at first, if they had all willingly consented to return. But only a part was ready to do so, whilst the majority and the aristocracy remained in Babylon, preferring dependence and slavery, and unwilling to leave their houses and their affairs. An allusion to them might be found in the enigmatic words of Solomon: I sleep, but my heart waketh (Song of Songs 5:2-4). He designates the exile by sleep, and the continuance of prophecy among them by the wakefulness of the heart. 'It is the voice of my beloved that knocketh' means God's call to return; 'My head is filled with dew' alludes to the Shekhinah which emerged from the shadow of the Temple. The words: 'I have put off my coat,' refer to the people's slothfulness in consenting to return. The sentence: 'My beloved stretcheth forth his hand through the opening' may be interpreted as the urgent call of Ezra, Nehemiah, and the Prophets, until a portion of the people grudgingly responded to their invitation. In accordance with their mean mind they did not receive full measure. Divine Providence only gives man as much as he is prepared to receive; if his receptive capacity be small, he obtains little, and much if it be great. Were we prepared to meet the God of our forefathers with a pure mind, we should find the same salvation as our fathers did in Egypt. If we say: 'Worship his holy hill--worship at His footstool--He who restoreth His glory to Zion' (Psalms 99:9, Psalsm 99:5), and other words, this is but as the chattering of the starling and the nightingale. We do not realise what we say by this sentence, nor others, as thou rightly observest, O Prince of the Khazars. 29. Al Khazari: So you are to-day a body without either head or heart. 30. The Rabbi: Thou sayest rightly, but we are not even a body, only scattered limbs, like the 'dry bones' which Ezekiel saw [in his vision] (Ezekiel 37). These bones, however, O king of the Khazars, which have retained a trace of vital power, having once been the seat of a heart, brain, breath, soul, and intellect, are better than certain bodies formed of marble and plaster, endowed with heads, eyes, ears, and all limbs, in which never dwelt the spirit of life, nor ever can dwell in them, since they are but imitations of man, not man in reality.

וְהִנֵּה, תַּכְלִית הַשְּׁלֵימוּת הַזֶּה שֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּית הַמֵּתִים, שֶׁהוּא גִּילּוּי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי – תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂינוּ וַעֲבוֹדָתֵנוּ כָּל זְמַן מֶשֶׁךְ הַגָּלוּת. וְנִמְצָא, כִּי כָּל תַּכְלִית שֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּית הַמֵּתִים – שֶׁהוּא גִילּוּי כְּבוֹדוֹ וֵאלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָאָרֶץ – תָּלוּי בְּהַמְשָׁכַת אֱלֹהוּתוֹ וְאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל בְּכָל רַמַ״ח אֵבָרֶיהָ, עַל יְדֵי קִיּוּמָהּ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִמֶּנָּה, בִּשְׁמִירָתָהּ כָּל שַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יִינְקוּ מִמֶּנָּה שַׁסַ״ה גִידֶיהָ.

This culminating fulfillment of the Messianic Era and of the Resurrection of the Dead, which is the revelation of the light of the En Sof, blessed is He, in this material world, depends on our actions and service throughout the duration of the galut. It follows, therefore, that the whole fulfillment of the Messianic Era and of the Resurrection of the Dead—which is the revelation of His glory and G–dliness, blessed be He, and the banishment of the spirit of impurity from the world—is dependent on the suffusion of His G–dliness and of the light of the En Sof, blessed is He, over the vital soul of the community of Israel in all its 248 organs, through its fulfillment of all the 248 positive precepts, and on the banishment of the spirit of impurity from it through its observance of all the 365 prohibitions, so that its 365 veins do not derive nurture from it.

וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים. וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת. וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ

It is a well-known Rabbinic statement that the purpose of the creation of this world is that the Holy One, blessed is He, desired to have an abode in the lower worlds. Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence. It is well known that the Messianic Era, and especially the time of the Resurrection of the Dead, is the fulfillment and culmination of the creation of the world, for which purpose it was originally created.

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. (ע׳ רבות משפטים פ״ל ובפ׳ עקב גבי ושמר כו׳ החסד) הנה כתיב והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום פי׳ קאי על כל יום כי בכל יום יהיו בעיניך כחדשים אך איך יבא לזה שיהיה כן ויובן בהקדים כי הנה תכלית ירידת הנשמות מלמעלה שהיו שם מקודם שי״ב כי המלאכים שנתהוו במע״ב ברוח פיו ית׳ י״א בשני וי״א בחמישי ועוף יעופף כו׳. ועוף זה מיכאל כו׳ אבל הנשמות שנמשכו מבחי׳ מחשבה היו קודם שי״ב וכמארז״ל במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים ולא צדיקים לבד אלא כדכתיב ועמך כולם צדיקים וירידתן בגוף הוא צורך עלי׳.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ. ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, שהיא ששולחת את קויה בצבעים טבעיים בכל הארחות של ההרגשה הבריאה, ומזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המדה של רוח הקדושה העליונה, הממלאת חיים ונעם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית.

The land of Israel is not an external thing, an external national acquisition, a means to the goal of general unity and strengthening of the physical or even spiritual. The land of Israel is an intrinsic section of the nation, attached to it with a living bond, entwined with its existence in internal uniqueness. It is therefore impossible to explain the uniqueness of the sanctity of the land of Israel, to actualize the depths of love for her, in any humanly rational way. It is only through the divine spirit which is on the nation as a whole, through the natural spiritual nature which exists in the soul of Israel, which spreads out through

התשובה העליונה באה מהברקה של הטוב הכללי, של הטוב האלהי השורה בעולמות כולם, אור חי העולמים. נשמת כל האצילית מצטירת לפנינו בהודה וקדושתה, כמה שהלב יכול לספוג. והלא באמת הכל הוא טוב וישר כל כך, והיושר והטוב שבנו הלא הוא בא מהתאמתנו אל הכל, ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל, פרור משונה, מופרד כאבק דק שכלא נחשב. ומתוך הכרה זו, שהיא הכרה אלהית באמת, באה תשובה בחיי הפרט ובחיי הכלל.

(5) The Supernal Teshuvah comes from a flash of the General Good, the Goodness of G-d which abounds in all the worlds, the Light of the Life of the Worlds. The Soul of All appears intimately before us in Her Splendor and Holiness, as much as the heart can absorb. Isn't the Whole really very good and honest, and the honesty and goodness within us comes from our faithfulness to the Whole? How could one be torn from the Whole, like a strange crumb or a single imperceptible grain of dust? From this realization, which is true G-dly realization, comes Teshuvah in the life of the individual and the collective.

סגנון החיים וסגנון המחשבה של האדם, הכוללים את כל מהותו, מתבלטים הם במלא תכנם ברעיון החברה וברעיון הרוחני, שהם הנם האוצרות של הצורה הלאומית והאמונית אשר לצבורים האנושיים, כשהסגנונים האלה מתבררים ביותר, וקויהם הרשמיים נגמרים ברוח האמנות אשר להיסתוריה, אז אנו מוצאים את שתי האידיאות האנושיות היסודיות, ההולכות וחוזרות בכל מסבות החיים, הפרטיים והחברתיים הרוחניים והמעשיים האידיאה הלאומית והאידיאה האלהית הראשונה בתור סגנון החיים הסדרניים של החברה והאחרונה בתור סגנון המחשבה של הרעיון הרוחני. ואם נבא לדיק יותר ולהגביל התחומים, ע"פ הדרך היותר רגילה בהיותם עומדים במערכה מקבלת, נאמר: הרגש הלאומי והדעה האלהית, שלפעמים, בחליפת המצבים האפשרית, נמצאם גם תחתונים למעלה ועליונים למטה בתור דעה לאומית ורגש אלהי.

לו היה כל עקרה של תורה רק להרגיל את האדם בהכנעה ושיעבוד לאלהים לפי מובן האדם בהוה, אז ודאי היו המעשים המדוייקים טפלים והכונה העיקר. אמנם, אם שדבר גדול הוא הרגל הנפשות לדביקות ועבודת ד׳, ממנו יתד ופינה לכל מוסר ומעגל טוב, אבל לא בזה לבד יושע האדם וכל החי. לבא אל החק המאושר של שלימות התפתחותו, היא מדה אחת כללית מוסרית הנובעת ממקור ההכרה האמתית של יחש האדם לקונו, ולנשמתו הרוחנית. אבל החיים, הם רחבים הרבה, והם ארוכים ומתפשטים אל העתיד הארוך, ומצותיה של תורה הנה עצות נפלאות לרכס את העתיד עם ההוה, והתכונה נגמרת עם הקמת כל החזון. ובהיות המעשה חסר, תשאר אמנם הכונה להיות האדם מתגעגע וחושק להיות דבק באהבת יוצרו, אבל הלא ישאר בקטנותו, ולא ידע כלל במה זה ימלא התעודה שעבורה ראוי להיות החכמה העליונה מטפלת בבריאה זו הגדולה. ואחרי שנכיר שאין המצות סמבולים רקנים שאפשר למלאותם בכל זכר וצביון שיהיה האדם בודה לו מלבבו ורוחו, כי אם דרכים של חקים ממשים שהם ממלאים את המטרה הגדולה של הובלת האנושות לכל הפחות אל העתיד הנכסף, אז יצא לנו בהיר הלימוד שאי אפשר להכיר את הכונה לתוך, והמעשה לקליפה גסה, שיהיה ראוי למשכילים לזלזל בה. רק נכיר כי המעשה כהכונה הוא עיקר, ועיקריותו מדוייקת מאד. אם שהכלל הכולל את שאר דתות גם כן לא יחסר ודאי מתורתנו הקדושה, היינו ההכשרה הרוחנית של האדם ביחשו לקונו על פי הרגש המוסרי הפנימי, אבל הוא רק אחד אחוז מהמון התעודות שמתכנסות ובאות מהונה של תורה, כשהיא נשמרת בכל פרטיה ודקדוקיה.

Were it true that the entire point of the Torah was only to accustom man in submission and subjugation to God (which is how people understand it now), then of course exactitude of deed would be secondary and intent would be primary. However, even if it is a very important thing to accustom the psyche to worshipping and cleaving to God (for these form a stake and cornerstone for all morality and good process), these are not the only things that will save humanity and all living things. To come to this fortunate axiom of the perfection of their development, [we have] one all-inclusive ethical principle, which springs from a source of true recognition of the relationship between man to his creator, and his spiritual soul. But life is very broad, it’s very long, and it spreads out into the distant future; the commandments of the Torah are wondrous instructions to bind the future to the present, and this program is completed with the establishment of the entire vision. When deed is lacking, there could still be this intent and yearning for cleaving with love for his creator, but he will still remain underdeveloped, still not knowing at all how this will fulfill the goal that the Higher Intellect finds appropriate to deal with this great creation. Once we recognize that the commandments are not empty symbols which can be filled up with any representation or make-up that a person invents with in his heart and spirit, but are rather paths of tangible axioms, which fulfill the great purpose of bringing the whole of humanity, at the very least, to the desired future, then, the teaching will be very clear that it is impossible to think that intent is the most important thing, and action is [just some] coarse shell, to be proper for the enlightened to disparage. We will just recognize that action, like the intent, is essential, and its essence is very precise. Even though the general principle that covers all other religions is not missing from our holy Torah, meaning, the spiritual refinement of man in his relationship with his creator, through his inner ethical feelings; but that is only one percent of the multitude of goals which all coalesce and all emerge from the treasury of Torah, when it is kept in all of its exactitude and details.

ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, שהיא ששולחת את קויה בצבעים טבעיים בכל הארחות של ההרגשה הבריאה, ומזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המדה של רוח הקדושה העליונה, הממלאת חיים ונעם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית.

כשהעיקר הכל הוא האומה, כשישראל מוכר למרכז התבל, מתגלה ברוח היהדות אור הכללי של כל ההויה. ו כשא"א רעיון זה להגלות בחיים, צריכים לפנות אל ההארה האלהית עצמה שבחיים, ואז כל דבר פרטי מתעלה להמגמה האלהית, והניצוצות מתעלים תמיד ע"י כל פעולה מעשית או מחשבית, וההוה של החיים נעשה כ"כ קדוש כמו העתיד.

ויקומו לנו קבוצים חברתיים ולאומיים, שכשאנו מסתכלים בהם בעין פקוחה הננו רואים את כל הסבות החזקות ההולכות ומשפיעות על סדרי הויתם וחייהם שהן כולן נמזגות ונבללות מההכשר הפנימי של מזוג הרעיון האלהי עם הנטיה הקבוצית שבצורה הלאומית. אמנם אחרי שירדה האחרונה לרשת ארץ התרחבה והתאמצה, ותקנה לה הויה שלמה וחטיבה מיוחדת, ולפעמים גם תנסה כחה להנתק משרש חבורה היסודי, מתכן הרעיון האלהי. אבל אין ביד ההיסתוריה האנושית להראות, שנסיון זה מצליח לצאת לפעל, ורואים אנו שהתכונה העליונה האלהית שבאדם, אפילו בהיותה בתכלית שפלותה ובצורת נקודה היותר זעירה וכהה שגם אז היא רק "מתעלפת, מתבטלת ולא מתה וגועה", היא נותנת את העצמה היותר פנימית לכל דחיפות החיים.

הצדיקים המופלאים שאין עולם הזה תופס אצלם מקום מצד גבוליו שפלותו וצמצומיו, דוקא הם מוקירים את העולם ומכבדים אותו, מפני שהם רואים בו עולם עליון, זיו טהור ממקור החיים, ויפיו וטובו מתעלה בעילויים גדולים, והרגשת הנועם והיופי שבו מתגדלת אצלם בגודל של קדושה ועדינות עליונה, עד שהנם תמיד חיים חיים מלאים, שיש בהם כל שיקוי הלשד של כל ההנאות האסתתיות, המענגות את החיים במעלה עליונה מאד. וחושיהם הרוחניים אפילו ביחס להתוכן האסתתי הרגיל, בהכרת היופי שבמראות, שבשירה, שבסדר, שבמדינה ובמוסר, ושבכל ערך, מתכפלים בכפלים אדירים, עד שהם הם הנם מקורות היופי והסידור בחיים. והעולם מזדהר ביופיו ומתעלה בתפארתו על ידי השפעת זיו נשמתם.

Holy Esthetic Experience It is precisely those wondrous righteous people who are not at all affected by this world’s limitations, lowliness, and constrictions who appreciate the world and honor it. That is because they see in it a supernal world, pure radiance from the source of life. Its beauty and goodness rise with great elevations, and their awareness of its pleasantness and beauty grows with a growth of holiness and supernal sensitivity, so that they always live a full life that possesses the entire rich spirit of all esthetic pleasures that grant delight to life on a truly supernal level. Even in comparison to the regular esthetic [sense], to appreciation of the beauty in vistas, in song, in order, in governance, in morality, and in every value, their spiritual senses are tremendously multiplied, until these senses are themselves sources of the beauty and order in life. The world shines in its beauty and rises in its harmony as a result of the flow of radiance of their soul.

השאיפה לחופש הדעות יש בה צד טוב וצד רע. צד קדוש וצד טמא. הצד הטוב הוא כשהשאיפה הזאת מתרוממת מהמועקה של הדמיון ושל התאוות החמריות. אז הדעה מתהלכת במהלכה החפשי ומאשרת את האדם ואת החברה. והצד הרע שבה הוא כשהציור של חופש הדעות עושה את דרכו ע"פ הנטיות הטבעיות שבאדם, שהמזג והדמיון, הנטיה התאונית וכל מה ששפל מצד הבהמיות של האדם, רושם עליו את רשימתו. אז חופש הדעות מביא את האנושיות לידי התכערות נוראה. המאבדת את הון החיים ועוקרת את ההוד והנצח מנפש האדם בצורתו היחידית ובצורתו הצבורית, "וטוב לפני האלהים ימלט ממנה",

בכל מקום שהניצוצות של אור הללו גנוזים הם שם, הננו מקושרים בקשר של נשמה של חיים, של כל הוייתנו, אליו. בין שיהיה מקום זה מקום ממשי, מדת ארץ, בין שיהיו מעשים שאלו הציורים כמוסים ביסודם, בין שיהיו מחשבות ורעיונות מאיזה מין שיהיו.

האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל.