Israelארץ ישראל

Dwelling Outside the Land and Spiritual Consequences

Jewish sources from the Talmud, Rishonim, and later commentators discuss the spiritual implications of living outside the Land of Israel, presenting it as a diminished religious state comparable to serving idolatry. The sources emphasize the unique spiritual potency of dwelling in the Land of Israel and the limitations of Jewish religious life in exile.

כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוקים

17 sources · 11 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The Gemara in Ketubot 110b establishes the foundational dictum: one should always dwell in Eretz Yisrael, even in a city mostly populated by gentiles, and should not dwell outside it even in a city mostly populated by Jews — for whoever dwells in Eretz Yisrael is likened to one who has a God, and whoever dwells outside it is likened to one who has no God, and the Gemara then reframes this: whoever dwells outside Eretz Yisrael is as though he worships idolatry, deriving this from the pasuk 'to give you the land of Canaan, to be your God' (Rashi on Vayikra 25:38).

Rashi explains the verse's force directly: since God is called God specifically to the one who dwells in Eretz Yisrael, one who leaves is regarded as though he were an idolator, and Rashi on Shmuel I 26:19 sharpens this further by noting that David's complaint — 'go serve other gods' — means that one who leaves Eretz Yisrael for outside the land during the era of the Temple is as though he worships idolatry, a point Rashi restates in רש"י, שמואל א כו יט.

The Ramban on Ramban on Vayikra 18:25 grounds the principle in the theological structure of national sovereignty: outside Eretz Yisrael the angelic ministers of the nations hold sway, and one who dwells there falls under their dominion — which is precisely what the Sages meant when they said dwelling outside the land is like having no God, citing both Vayikra 25:38 and Shemuel I 26:19.

The Maharal offers two complementary readings: מהר"ל, גור אריה ויקרא כה לה distinguishes between the one who leaves Eretz Yisrael — who is as though he worships idolatry by glorifying the gods of the land where he settles — and the one who was born outside the land, who is merely as though he has no God; while מהר"ל, חידושי אגדות כתובות קי א explains that since Eretz Yisrael is called God's own land and the other lands were given over to appointed angelic ministers, dwelling outside is as though one accepts that minister as lord, and that acceptance is itself reckoned as idolatrous service.

The Ba'al HaTurim notes a textual nuance: the verse in Devarim 4:28 says 'you shall serve gods there' without adding 'other gods' as it does elsewhere, alluding, as Kitzur Ba'al HaTurim on Devarim 4:28 reads it, to the idea that Israelites in exile who worship are nevertheless considered to be doing so in a kind of inadvertent purity — reinforcing that the comparison to idolatry for one outside the land is real but qualified.

The philosophical weight of dwelling in Eretz Yisrael is developed further by Peninei Halakhah, The Nation and the Land 1:1, which explains that the essential sin of idolatry is fragmentation — perceiving the world's forces as separate and under separate divine sovereigns — and that dwelling outside Eretz Yisrael replicates that fragmentation by situating the Jew under a domain not unified under the divine sovereignty manifest in the land; Orot, Lights from Darkness, Land of Israel 1:2 and Orot, Lights from Darkness, Land of Israel 2:2 extend this by arguing that the holiness of Eretz Yisrael cannot be grasped through rational intellect alone, and that exile causes the highest spiritual forces to become peripheral to the national soul.

The Sifrei records that when Tannaim departing the land reached the border and recalled Eretz Yisrael, they wept, tore their garments, and declared that Sifrei Devarim 80 — settling Eretz Yisrael — outweighs all the commandments of the Torah, turning back rather than continue; and Dover Tzedek, Kuntres Ner HaMitzvot 2:35 elaborates that in Eretz Yisrael the recognition of divine unity is clear and luminous, whereas outside it the imagination and concealment still operate, leaving the divine presence comparatively obscured.

Regarding practical scope, Tzitz Eliezer (14:72) rules that the dictum — whoever dwells outside Eretz Yisrael is as though he worships idolatry — applies only to one who previously dwelt in Eretz Yisrael and then departed, but not to one who dwelt outside the land from the outset, citing a responsum of the Maharit Tzahlon in support.

שבט הלוי ח"ג סי' קנ"א addresses the placement of a mezuzah in a doorframe and does not bear on the question of dwelling outside Eretz Yisrael.

Source 1 · Chazal

Verified

Ketubot 110b

כתובות ק״י ב — ד"ה תָּנוּ רַבָּנַן

Ketubot 110b:23

The Talmud records Rabbi Zeira's formulation that living in the Land of Israel is comparable to having a God, while living outside the Land is comparable to having no God; the passage discusses the religious significance of dwelling in the Land.

תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכׇּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכׇל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים״. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה׳ לֵאמֹר לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ — כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

§ In relation to the basic point raised by the mishna concerning living in Eretz Yisrael, the Sages taught: A person should always reside in Eretz Yisrael, even in a city that is mostly populated by gentiles, and he should not reside outside of Eretz Yisrael, even in a city that is mostly populated by Jews. The reason is that anyone who resides in Eretz Yisrael is considered as one who has a God, and anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as one who does not have a God. As it is stated: “To give to you the land of Canaan, to be your God” (Leviticus 25:38). The Gemara expresses surprise: And can it really be said that anyone who resides outside of Eretz Yisrael has no God? Rather, this comes to tell you that anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as though he is engaged in idol worship. And so it says with regard to David: “For they have driven me out this day that I should not cleave to the inheritance of the Lord, saying: Go, serve other gods” (I Samuel 26:19). But who said to David: Go, serve other gods? Rather, this comes to tell you that anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as though he is engaged in idol worship.

Full text on Sefaria ↗

Source 2 · Chazal

Verified

Sifrei Devarim 80

ספרי דברים פ׳ — ד"ה וְיָרַשְׁתָּ אוֹתָם וְיָשַׁבְתָּ

Sifrei Devarim 80:4

On the command to possess and dwell in the Land, the midrash emphasizes that dwelling in the Land is weighty enough to counterbalance all the commandments, framing exile as a profound diminution of Jewish religious life.

וְיָרַשְׁתָּ אוֹתָם וְיָשַׁבְתָּ, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה וְרַבִּי מַתְיָה בֶן חָרָשׁ וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יוֹנָתָן שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים חוּצָה לָאָרֶץ וְהִגִּיעוּ לִפְלַטְנוֹם, וְזָכְרוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; זָקְפוּ עֵינֵיהֶם וְזָלְגוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם, וְקָרְאוּ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה (דברים יא לא): ״וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה״. אָמְרוּ: יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לִנְצִיבִים אֵצֶל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תּוֹרָה, וְהִגִּיעוּ לְצַיְדָן וְזָכְרוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. זָקְפוּ עֵינֵיהֶם וְזָלְגוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וְקָרְאוּ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה (דברים יא לא): ״וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים״. אָמְרוּ: יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה! חָזְרוּ וּבָאוּ לָהֶם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

2. “And you shall disinherit them and settle in their land” (Dt.12:29). The story is told: R. Judah b. Betyra and R. Matya b. Heresh, R. Hananiah b. Ahi, R. Joshua, and R. Jonathan, were leaving [to journey beyond] the Land. When they reached Poltos, they recalled the Land of Israel. They lifted up their eyes and their tears flowed. They tore their garments, and recited this verse: “And you shall dispossess them and settle there, and take care to preserve all these laws” (Dt.11:31-32). They said: settling the Land of Israel outweighs all the commandments of the Torah! The story is told: R. Elazar b. Shammua and R. Yohanan the Sandler, were going to Nisibis, to the home of R. Judah b. Betyra, to learn Torah from him. When they reached Sidon, they recalled the Land of Israel. They lifted up their eyes and their tears flowed. They tore their garments, and recited this verse: “And you shall dispossess them and settle there and take care to preserve all these laws” (Dt.11:31-32). They said: settling the Land of Israel outweighs all the commandments of the Torah! So they turned around and returned to the Land of Israel.

Full text on Sefaria ↗

Source 3 · Chazal

Verified

Berakhot 57b

ברכות נ״ז ב — ד"ה מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה

Berakhot 57b:20

The passage presents a dispute: while most Sages hold that outside Eretz Yisrael one need not recite the formula "restore the hearts of their worshippers to worship You" when blessing the eradication of idolatry, since gentiles predominate there, Rabbi Shimon ben Elazar argues that even outside Eretz Yisrael one must recite it, as in the end of days all nations will convert to serve God.

מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה מַרְקוּלִיס, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁנָּתַן אֶרֶךְ אַפַּיִם לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ״. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ. וּכְשֵׁם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמָּקוֹם זֶה כֵּן תֵּעָקֵר מִכׇּל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְהָשֵׁב לֵב עוֹבְדֵיהֶם לְעׇבְדֶךָ״. וּבְחוּץ לָאָרֶץ אֵין צָרִיךְ לוֹמַר ״וְהָשֵׁב לֵב עוֹבְדֵיהֶם לְעׇבְדֶךָ״ מִפְּנֵי שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בְּחוּץ לָאָרֶץ צָרִיךְ לוֹמַר כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁעֲתִידִים לְהִתְגַּיֵּיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה״.

We learned in the mishna that one who sees a place from which idolatry was eradicated should recite the blessing: Blessed…Who eradicated idolatry from our land. On this topic the Sages taught in the Tosefta: One who sees the idol called Mercury [Markulis] recites: Blessed…who has shown patience to those who violate His will, as each day new rocks would be thrown upon the pile constructed in Mercury’ honor (Tosafot). One who sees a place from which idolatry was eradicated should recite: Blessed…Who eradicated idolatry from our land. And just as it was eradicated from this place, so too may it be eradicated from all places of Israel, and restore the hearts of their worshippers to worship You. Outside of Eretz Yisrael, one need not recite: And restore the hearts of their worshippers to worship You, since it is predominantly populated by gentiles. Rabbi Shimon ben Elazar says: Even outside of Eretz Yisrael one is required to recite that formula because in the end of days all nations will convert, as it is stated: “For then will I turn to the peoples a pure language, that they may all call upon the Name of the Lord, to serve Him with one consent” (Zephaniah 3:9).

Full text on Sefaria ↗

Source 4 · Rishonim

attested

רש"י, שמואל א כו יט

One who leaves Eretz Yisrael for outside the Land during the time of the Beit HaMikdash is considered as if serving idolatry.

לך עבוד - שהיוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ בזמן הבית כאילו עובד עבודת גלולים.

View in Aspaklaria ↗

Source 5 · Rishonim

Verified

Rashi on I Samuel 26:19

רש"י, ש"א כו יט

Rashi on I Samuel 26:19

One who departs from the land of Israel to outside the land during the time of the Temple is as though serving idolatry, and Yonatan renders the phrase as one going among gentile peoples who serve false worship.

לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. הַיּוֹצֵא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּץ לָאָרֶץ בִּזְמַן הַבַּיִת, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״אִיזִיל דָּוִד בֵּינֵי עַמְמַיָּא פָּלְחֵי טָעוּתָא״:

Full text on Sefaria ↗

Source 6 · Rishonim

Verified

Rashi on Leviticus 25:38

רש"י על ויקרא כ״ה:ל״ח

Rashi on Leviticus 25:38

Behar

Rashi explains that whoever lives in the Land of Israel is treated as one who has a God, whereas whoever lives outside it resembles one without a God; he derives this from the verse's connection between the Land and recognizing God.

להיות לכם לאלהים. שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲנִי לוֹ לֵאלֹהִים וְכָל הַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה כְּעוֹבֵד עַ"זָ (ספרא; כתובות ק"י):

להיות לכם לאלהים TO BE YOUR GOD —Because to him who dwells in the land of Israel I am God; while he who leaves it may be regarded as though he were an idolator (Sifra, Behar, Section 5 4; Ketubot 110b).

Full text on Sefaria ↗

Source 7 · Rishonim

Verified

Ramban on Leviticus 18:25

רמב"ן, דרשה על קהלת

Ramban on Leviticus 18:25

Achrei Mot

Ramban teaches that the Land of Israel is uniquely under God's direct providence and that the nations' spiritual forces govern elsewhere; therefore the commandments are especially bound to the Land, while exile places Israel under foreign dominion.

וּבְסִפְרֵי (האזינו שטו) "וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים לב יב), שֶׁלֹּא תְּהֵא רְשׁוּת לְאֶחָד מִשָּׂרֵי הָאֻמּוֹת לָבֹא לִשְׁלֹט בָּכֶם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן" וְגוֹ', וְהוּא מַאֲמָרָם (כתובות קי), כָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה:ל"ח) "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" וְאוֹמֵר (שמואל א כו יט) "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים". וְאָמְרוּ בְּתוֹסֶפְתָּא דע"ז (פ"ה ה"ה), הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (בראשית כח כא) "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים", וְאוֹמֵר "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (ויקרא כ"ה:ל"ח), כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, אֵין אַתֶּם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן כִּבְיָכוֹל אֵין אֲנִי לָכֶם לֵאלֹהִים.

Full text on Sefaria ↗

Kitzur Ba'al HaTurim on Deuteronomy 4:28

קיצור בעל הטורים על דברים ד׳:כ״ח

Kitzur Ba'al HaTurim on Deuteronomy 4:28

Vaetchanan

The passage interprets the phrase "you shall serve there gods" as omitting the word "other," thereby hinting that Jews outside the land serve idolatry in purity (meaning they do so unwillingly or under compulsion, not with genuine intent).

ועבדתם שם אלהים ואינו אומר אלהים אחרים כמו בכל מקום רמז ישראל שבחוצה לארץ עובדי עכו"ם בטהרה הם:

Full text on Sefaria ↗

Source 9 · Acharonim

attested

מהר"ל, גור אריה ויקרא כה לה

One who dwells outside the Land of Israel is as if serving idolatry, because he honors and glorifies the gods of the land, as it is said "in the multitude of people is the glory of a king"—this applies to one who leaves the Land of Israel; and regarding this the Torah says "go" to indicate that one dwelling outside the Land is as if he has no God, and this applies to one born outside the Land of Israel.

להיות לכם לאלקים - שכל הדר בארץ ישראל וכו', וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד ע"ז, שמהדר ומפאר לאלהי הארץ, שברוב עם הדרת מלך, וזה על היוצא מארץ ישראל, ובלך לך אמר הדר בחוצה לארץ כאילו אין לו א-לוה על הנולד בחוצה לארץ.

View in Aspaklaria ↗

Source 10 · Acharonim

attested

מהר"ל, חידושי אגדות כתובות קי א

God is called the God of the land, with Eretz Yisrael being His land (as indicated by the verse in Yechezkel), while other lands were given to appointed celestial powers; therefore, one who dwells outside Eretz Yisrael is considered to serve idolatry, since he is subject to the power governing that land and accepts it as his god and master.

וכל הדר בחוצה לארץ וכו', פירוש כי נקרא השי"ת אלקי הארץ, וכדכתיב (יחזקאל ל"ו) ומארצו יצאו, שנקרא ארץ ישראל ארצו, ושאר ארצות נתן לשרים הממונים עליהם, וכאשר הוא דר בחוץ לארץ כאלו עובד ע"ז הוא הכח הממונה על הארץ אשר הוא דר שם, וכאלו מקבל אותו באלוה ואדון, ולכך נחשב כאלו עובד ע"ז כאשר נמסר תחת רשותו, ודבר זה נחשב עבודה לו.

View in Aspaklaria ↗

Source 11 · Acharonim

Verified

Dover Tzedek, Kuntres Ner HaMitzvot 2:35

ר' צדוק, חלק ג דובר צדק עמוד נה

Dover Tzedek, Kuntres Ner HaMitzvot 2:35

Dwelling in the Land of Israel is likened to possessing awareness of God because it increases light and clarity of recognizing God's unity, whereas dwelling outside the Land resembles a state where imagination and concealment still prevail and awareness is less clear, comparable to not possessing God.

והיינו שירבה האור והבהירות מהכרת אחדות השם יתברך וחשכת הלילה יתמעט זהו רק על האדמה כמו שכתוב שילהי כתובות הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוק'. והנבואה לכך רק בארץ כמו שכתוב במועד קטן (כ"ה.) ולכך בארץ ישראל הוא כמו שיש לו אלק' שזה מדרגת השבת והנפש מגברא דמרי צבי ביה כמו שנתבאר לעיל. מה שאין כן בחוץ לארץ דומה כו' שמצד הדמיון עדיין הוא כמי שאין לו כו' שיש מקום לדמיון והעלם ואין ההכרה ברורה כל כך.

Full text on Sefaria ↗

Source 12 · Acharonim

External

שבט הלוי ח"ג סי' קנ"א

שבט הלוי, ח״ג סי׳ קנ״א

שבט הלוי ח"ג סי' קנ"א

The passage discusses the proper placement of a mezuzah in a doorway, citing various opinions regarding whether it must be positioned within the hollow space of the doorframe, addressing practical cases where a mezuzah may protrude outward and whether it remains valid post-facto in such instances.

On this pageThe passage discusses the proper placement of a mezuzah in a doorway, citing various opinions regarding whether it must be positioned within the hollow space of the doorframe, addressing practical cases where a mezuzah may protrude outward and whether it remains valid post-facto in such instances.

שבט הלוי ח"ג סי' קנ"א — page scan on HebrewBooks

Page 180

Shevet HaLevi is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

View on HebrewBooks — p. 180 ↗

לקוטי שיחות ח"כ, נח (א)

Likkutei Sichos 20 נח

The Rambam's opening chapter of Hilchot Avodat Kochavim, with its details, serves as a general introduction to all the laws of idolatry in the Mishneh Torah.

ויש לומר שהפרק הראשון של הלכות עבודה זרה ופרטיו מהוים הקדמה כללית לכל הלכות עבודה זרה ב"יד החזקה" להרמב"ם

In this sichaThe Sicha addresses why the Rambam begins the Laws of Idolatry (Hilchot Avodat Kochavim) with a lengthy historical account of the origin of idolatry and Abraham's intellectual discovery of G-d. It explains that since the core of the prohibition of idolatry is a matter of belief and thought, this narrative serves as the essential halachic foundation, demonstrating how monotheistic belief must be established intellectually before the divine command can be applied.

Open the original PDF ↗

Likutei Sichos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Open the PDF ↗View on Chabad.org ↗

Source 14 · Modern

Verified

Peninei Halakhah, The Nation and the Land 1:1

פניני הלכה, העם והארץ א׳:א׳

Peninei Halakhah, The Nation and the Land 1:1

The passage states that dwelling outside the Land is likened to serving avodah zara, and explains that the fundamental sin of avodah zara is its fragmentation of the world into separate domains—people observing different forces in nature concluded that these forces have separate divine roots, leading to belief in multiple gods each ruling their own sphere, whereas the Land's spiritual significance in Torah relates to a unified vision of faith that rejects such division.

"כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה". יש להבין, מדוע הארץ הגשמית תופסת מקום חשוב כל כך בתורה, מה חשיבותה הגדולה לחיי האמונה, עד שאמרו חכמים שכל מי שגר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה? אלא שחטאה הבסיסי של עבודה זרה, שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים. מתוך התבוננות בכוחות השונים שבעולם, הגיעו אנשים לתפיסה כי גם שורשי הכוחות הם נפרדים, ועל כן ישנם אלים שונים, וכל אחד מהם שולט בתחומו המיוחד.

Full text on Sefaria ↗

Source 15 · Modern

Verified

Orot, Lights from Darkness, Land of Israel 1

אורות, אורות מאופל, ארץ ישראל א׳

Orot, Lights from Darkness, Land of Israel 1:2

Rav Kook presents the Land of Israel as the natural, comprehensive setting for Jewish holiness, arguing that the nation's spiritual, ethical, and national life cannot reach full expression in exile.

ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, שהיא ששולחת את קויה בצבעים טבעיים בכל הארחות של ההרגשה הבריאה, ומזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המדה של רוח הקדושה העליונה, הממלאת חיים ונעם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית.

Full text on Sefaria ↗View on Yeshivat Har Bracha ↗

Source 16 · Modern

Verified

Orot, Lights from Darkness, Land of Israel 2

אורות, אורות מאופל, ארץ ישראל ב׳

Orot, Lights from Darkness, Land of Israel 2:2

Rav Kook develops the idea that holiness in Israel encompasses ordinary national life itself, contrasting the integrated sanctity possible in the Land with the partial and fragmented religious existence of exile.

על ידי ההתנכרות אל סוד ד' נעשות הסגולות העליונות של עמק החיים האלהיים לדברים טפלים שאינם נכנסים בעמק הנשמה, וממילא יחסר הכח היותר אדיר בנשמת האומה והיחיד, והגלות מוצאת היא חן מצד עצמותה; כי למשיג רק את השטח הגלוי לא יחסר שום דבר יסודי בחסרון הארץ והממלכה וכל תכני האומה בבנינה. יסוד צפית הישועה הוא אצלו כמו ענף צדדי שאיננו יכול להתקשר עם עומק הכרת היהדות, וזה בעצמו הוא הדבר המעיד על חסרון-ההבנה שיש בשיטה-מעטת הלשד כזאת.

Full text on Sefaria ↗View on Yeshivat Har Bracha ↗

Source 17 · Modern

External

Tzitz Eliezer 14:72

ציץ אליעזר, חי״ד סי׳ ע״ב

Tzitz Eliezer 14:72

The passage states that the dictum "whoever dwells outside Eretz Yisrael is as if he serves idolatry" applies only to one who previously dwelt in Eretz Yisrael and then left for outside the land, but not to one who dwelt outside the land from the outset, and cites a responsum of the Maharit Tzahlon as support for this interpretation.

On this pageThe passage states that the dictum "whoever dwells outside Eretz Yisrael is as if he serves idolatry" applies only to one who previously dwelt in Eretz Yisrael and then left for outside the land, but not to one who dwelt outside the land from the outset, and cites a responsum of the Maharit Tzahlon as support for this interpretation.

Tzitz Eliezer 14:72 — page scan on HebrewBooks

Page 143

Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

View on HebrewBooks — p. 143 ↗

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify

Sefer Charedim, Commandments Dependent on the Land of Israel 1:14unverified
מצות עשה מן התורה לדור בארץ ישראל, שנאמר "וירישת וישבת בה", ואמרו רז"ל שמצוה זו שקולה כנגד כל מצות התורה, ואמרו כל היוצא מארץ ישראל ודר בחוצה לארץ יהיה בעיניך כעובד ע"א, שנאמר, "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים"... מתרי"ג לרמב"ן ולרשב"ץ.
from our library copy — not yet checked against the original
Mishneh Torah, Kings and Wars 5:12unverified
לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז, שנאמר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים"...
from our library copy — not yet checked against the original
Levush, Yoreh De'ah 149:2unverified
ההולך ממקום למקום לא יעבור בדרך המיוחד לעיר שיש בה יריד לעבודה זרה, כדי שלא יחשדוהו שהולך שם לשם עבודה זרה. במה דברים אמורים? באכסנאי שאינו דר שם ויש בו משום חשד. אבל בן עיר הדר שם – מותר, שאין חושדין אותו שהולך שם לשם עבודה זרה אלא מפני שדר שם והולך לביתו. שיירא מותר, שכן דרך שיירא לילך בכל מקום, שאין רבים נחשדים. וחצר של עבודה זרה יש אומרים דדינו כעיר של עבודה זרה, ובזמן שאין הגוים מתקבצים לשם לתרפותם כמו ליריד להיות שם – מותר ליכנס שם. ויש אומרים דבכל ענין אסור ליכנס לאותו החצר אם אין הדרך עובר בו למקום אחר. אבל כשהדרך עובר בו למקום אחר – מותר. וכן המנהג פשוט לעבור דרך אותו חצר למקום אחר. ומכל מקום מידת חסידות הוא להתרחק מלילך בו אם יש לו דרך אחרת קצר כמוהו. ועיין לעיל סימן קמ"ב.
from our library copy — not yet checked against the original
Tanna DeBei Eliyahu Rabbah:11unverified
ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד) וכי מה טיבה של דבורה שהיא היתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאה עליהם והלא פנחס בן אלעזר היה בימים ההם מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין ישראל בין עכו"ם בין איש בין אשה בין עבד ובין שפחה הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו כך אמרו בעלה של דבורה עם הארץ היה אמרה לו אשתו בא ואעשה לך פתילות והוליך אותם לבהמ"ק שבשילה מה אם יהיה חלקך בין אנשים כשרים שבהם ותזכה לעוה"ב והוא היה עושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה לפיכך נקרא שמו לפידות וכן אמרו ג' שמות יש לו ברק לפידות מיכאל ברק שפניו היה דומה לברק לפידות שהיה עושה לפידות עבות ומה שמו מיכאל שמו. הקב"ה בוחן לבות וכליות הוא ואמר הקב"ה לדבורה אתם כוונתם לשם שמים ועשיתם פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה גם אני ארבה אתכם בישראל וביהודה ובשנים עשר שבטי ישראל ומי גרם ללפידות שהיה חלקו בבני אדם כשרים וזכה לעוה"ב הוי אומר דבורה אשתו כך אמרו על דבורה אשת ברק ועל כיוצא בה הוא אומר חכמות נשים בנתה ביתה (משלי יד) כיוצא בדבר אתה אומר איזבל בת אתבעל מלך צידונים אשת אחאב כך אמרו בשעה ראשונה שנכנסה אצל אחאב למדה אותו דרך עבודה לע"א ועל ידה התמכר עצמו לע"א שנאמר (מלכים א כא) רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר הסתה אותו איזבל וגו' ובשביל מעשיה ומעשה בעלה נאבדו שניהם מן העוה"ז ומן העוה"ב ואבדו את בניהם עמהם משל למלך שהביא לו עבדו מנחה שבעים כדי שמן כיון ששמע ממנו דברים יתרים טרף אותם לפניו כך מי גרם לו לאחאב שנאבד מן העוה"ז ועוה"ב הוא ובניו הוי אומר איזבל אשתו ועליה ועל כיוצא בה הוא אומר (משלי ד) ואולת בידה תהרסנה ועליהן הוא אומר (תהלים לז) אל תתחר במצליח דרכו באיש עושה מזמות וגו' ועוד מעט ואין רשע וגו' ראיתי רשע עריץ וגו' ויעבור והנה איננו וגו' (נ"י צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו אחריו מהו אומר ה' לא יעזבנו בידו וגו' ה' ישחק לו). פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים לפני החכמים אמרתי להם רבותי מה נשתנה עמדי שר צבא מלך ישראל מכל אשר היו לפניו שלא הושיבו מלך בן מלך עד שבא עמרי וישבו לו שלשה מלכים על כסאו אמרו לי לא שמענו אמרתי להם שכרו היה משום שויתר עיר גדולה בארץ ישראל כמו ירושלים שהיתה בדעתו שכשם שירושלים היא למלכי יהודה כך יהא שומרון למלכי ישראל שנאמר (מלכים א טז) ויקן עמרי את ההר שומרון מאת שמר בככרים כסף ויבן את ההר ויקרא את שם העיר אשר בנה על שם שמר אדוני ההר שומרון ואומר (יחזקאל כג) בן אדם שתים נשים בנות אם אחת היו וגו' ושמותן אהלה הגדולה ואהליבה אחותה וגו' ושמותן שמרון אהלה וירושלים אהליבה. שכרו על שויתר עיר גדולה בא"י לפיכך ישבו לו ג' מלכים על כסאו. אמרו עליו על עמרי שלא היה עשיר כמו אחאב מלך ישראל בנו מאתים ול"ב מלכים עבדו אותו ואצ"ל לבית השן שבנה כיון ששמע אחאב מן הבריות שבקשו אלו רל"ב מלכים למרוד בו שלח והביא בנו של כל אחד והושיבן תחת ידו בירושלים ובשומרון ואמרו חכמים כל אותן רל"ב בני מלכים עובדי ע"א היו וכיון שבאו לירושלים ולשומרון היו נעשים יראי שמים לאמיתן. ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים שכרן היה משום שהיו יראי שמים לאמיתן באתה להם לישראל תשועה גדולה על ידן שנאמר (מלכים א כ) ובן הדד מלך ארם קבץ את כל חילו ושלשים ושנים מלך אתו וסוס ורכב ויעל ויצר על שומרון וילחם בה וגו' והנה נביא אחד נגש אל אחאב מלך ישראל ויאמר כה אמר ה' הראית את כל ההמון הגדול הזה הנני נותנו בידך וגו' ויאמר אחאב במי ויאמר וגו' בנערי שרי המדינות וגו' ואומר (מלכים ב ג) ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר ויהי כמות אחאב ויפשע מלך מואב במלך ישראל נתקבצו עליו על מלך מואב שלשה מלכים יחד מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום ויכו את מואב וינוסו מפניהם וגו' וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה וגו' ויקח את בנו הבכור וגו' ויעלהו עולה על החומה וכיון ששחט את בנו והעלהו עולה אמר רבש"ע אברהם העלה את בנו ע"ג המזבח ולא שחטו ואני אשחוט את בני ואעלהו עולה כליל לפניך שכל מה שתאמר אלי אעשה (נ"י שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו) באותה שעה ירדו (שונאיהם של) ישראל ממדריגה עליונה למדריגה תחתונה שנאמר ויהיה קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו וישבו לארץ וכיון שמת אחאב היו נערי שרי המדינות נפטרין כל אחד ואחד והלך לו לביתו. ברוך המקום ברוך הוא שמשלם לבני אדם לכל איש כדרכיו ומקיים עליהם במדה שאדם מודד בה מודדין לו לכך נאמר ודבורה אשה נביאה וגו' והיא יושבת תחת תומר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים ויעלו אליה בני ישראל למשפט אמרו חכמים כשם ששמואל היה יושב ברמה כך דבורה היתה יושבת ברמה (נ"י לכך נאמר) והיא יושבת תחת תומר אמרו חכמים שלא היו תלמידי חכמים בישראל בעת ההיא אלא כמלא (נ"י חצי) דקל בלבד לכך נאמר תחת תומר: ד"א והיא יושבת תחת תומר לפי שאין דרכה של אשה להתיחד בתוך הבית לכך דבורה הולכת ויושבת תחת צלו של דקל ומלמדת תורה ברבים לכך נאמר והיא יושבת תחת תומר ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם מקדש נפתלי ותאמר אליו הלא צוה וגו' ולקחת עמך עשרת אלפים איש וגו'. מת"ל הלא צוה ה' אלא כך אמרה לו כתיב בתורה ודרשו השופטים היטב וגו' (דברים יט) ומה ענין שכתוב אחריו כי תצא למלחמה על אויביך וגו' לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך וגו' (דברים כ) וכי מה טיבה של דבורה אצל ברק והלא דבורה במקומה וברק במקומו אלא כך אמרו חכמים ברק היה משמש את הזקנים בחייו של יהושע וכן חזר ושמש לאחר מיתתו לפיכך הביא הקב"ה אותו ונתן אותו אצל דבורה באותה שעה הראוה לדבורה במה הקב"ה מושיע את ישראל מבין העכו"ם בבנים שהם משכימים ומעריבין לבית הכנסת ולבית המדרש ועוסקין בדברי תורה בכל יום תמיד ומה נשתנה זבולון ונפתלי מכל השבטים שבאת תשועה גדולה לישראל על ידן שנאמר (דברים ד) ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון. כך אמרו חכמים נפתלי שמש את יעקב אבינו ויצא ממנו קורת רוח וזבולון שמש את יששכר ועל שעשה לו אכסניא ובשביל שבטח ברק באלקי ישראל והאמין בנבואתה של דבורה שנאמר ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי וגו' ותאמר הלוך אלך עמך וגו' לפיכך חלק לו בשירה עמה שנאמר ותשר דבורה וברק וגו'. ומה נשתנית יעל אשת חבר הקיני מכל הנשים כלן שבאת תשועה גדולה לישראל על ידה שנאמר ותקח יעל אשת חבר את יתד האהל וגו' ותתקע את היתד ברקתו וגו' והוא נרדם ויעף וימת. כך אמרו חכמים יעל אשה כשרה היתה ועושה רצון בעלה היתה. מכאן אמרו חכמים אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה: פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים לפני החכמים ואמרתי להם רבותי עפר אני תחת רגליכם אומר לפניכם דבר אחד ואמרו לי אמור ואמרתי אבי שבשמים יהא שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ותהיה לך קורת רוח מישראל בכל מקומות מושבותם שכל הטובות (נ"י והנחמות) שאמרת לאדם לא אמרת אלא בחכמה ובינה ודעה והשכל שנאמר (בראשית ב יח) ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו עזר להעמידו על רגליו ועזר להאיר עיניו. אמרו לי תן טעם לדבריך אמרתי להן אני נותן טעם לדברי ואמרתי להן רבותי חטין ושעורין עד שלא נעשו ולא נטחנו ברחים הם אינן כלום אלא עצים בלבד ואמרו לי הן ואמרתי להן אם נותנן אותם אדם לאשתו ותקנתן ועשאתן וטחנן ברחים והוציאה מהם את הפת פת יפה או שהיא עשתה לו מן בשר שמן או מן חלב שמן אכילות טובות שבעולם והוא אוכל וכן פשתן אינו כלום אלא עשבים ואמרו לי הן. ואמרתי להם אם נותן אדם פשתן לאשתו וארגה ממנו בגד ולא עוד אלא שמוציא ממנה פריה ורביה לעולם. ועוד כדי שלא ינאף ממקום למקום אלו ארבעה דברים שהאשה עושה לבעלה ואם הוא (נ"י כבר) נותן לה לחם ומאכילה. והלא לבהמה ולחיה ולעופות נותנין כל העולם מזונות. לכך נאמר אעשה לו עזר כנגדו עזר להעמידו על רגליו עזר להאיר עיניו. ועוד אמרתי לפניהם דבריו של הקב"ה עתיד הקב"ה לישב בבית הגדול שלו וצדיקי עולם יושבין לפניו ויאמר להם למי אתם משולים נשא אדם אשה טובה ומיופה הוא שמח בה. נשתנה יפיה אז מבקש לישא אחרת עליה אבל אתם אין אתם כן אהובים אתם לי מתחלה ועד סוף לעלם ולעלמי עלמיא שנאמר (הושע ג) ויאמר ה' אלי עוד לך אהב אשה אהובת ריע ומנאפת כאהבת ה' את בני ישראל והם פונים אל אלקים אחרים וגו' עד אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם וגו'. ואומר (ירמיה ג) הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד וגו' ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה' וכי רעים הן לו ח"ו או ממש יש בהן ח"ו לשום ע"ז שכך נאמר רעים רבים אלא ישראל הן עשו אותן ע"ז כאלו הן רעים לו ח"ו ואעפ"כ הוא מעביר עונותיהן של ישראל ואינו משמר קנאה ונקמה עליהם בכל מקומות מושבותיהם ודברי תורה לא מנע מהם ועונותיהם הוא מעביר ראשון ראשון מכנגד פניו (נ"י שנאמר (ירמיה לח) כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה והיסורין ממרקין עונותיהם) ואין מעשיו כמעשיהם אם כן למי אתם משולים תלמוד לומר (דברים לג) ולאשר אמר ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו וגו' וכימיך דבאך אמרו חכמים על בנותיו של אשר שהזקנה כבתולה והבתולה אין לה דמים שנאמר ברזל ונחושת מנעלך וכימיך דבאך ואומר אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים אשרי מי שלא בא לידי עבירה ולא לידי חטא ועון ולא יצא מן הדרך הטובה ואפילו הוא ישראל הוא ראוי להעלות עולה ע"ג המזבח כאלו הוא כ"ג שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' (שמות כד) אבל זה ששם עצמו עצל מן העבירה ולא עושה את העבירה הרי הוא מזומן כמלאכי השרת שנאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד) וכי מה טיבה של דבורה שהיא היתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאה עליהם והלא פנחס בן אלעזר היה בימים ההם מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין ישראל בין עכו"ם בין איש בין אשה בין עבד ובין שפחה הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו כך אמרו בעלה של דבורה עם הארץ היה אמרה לו אשתו בא ואעשה לך פתילות והוליך אותם לבהמ"ק שבשילה מה אם יהיה חלקך בין אנשים כשרים שבהם ותזכה לעוה"ב והוא היה עושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה לפיכך נקרא שמו לפידות וכן אמרו ג' שמות יש לו ברק לפידות מיכאל ברק שפניו היה דומה לברק לפידות שהיה עושה לפידות עבות ומה שמו מיכאל שמו. הקב"ה בוחן לבות וכליות הוא ואמר הקב"ה לדבורה אתם כוונתם לשם שמים ועשיתם פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה גם אני ארבה אתכם בישראל וביהודה ובשנים עשר שבטי ישראל ומי גרם ללפידות שהיה חלקו בבני אדם כשרים וזכה לעוה"ב הוי אומר דבורה אשתו כך אמרו על דבורה אשת ברק ועל כיוצא בה הוא אומר חכמות נשים בנתה ביתה (משלי יד) כיוצא בדבר אתה אומר איזבל בת אתבעל מלך צידונים אשת אחאב כך אמרו בשעה ראשונה שנכנסה אצל אחאב למדה אותו דרך עבודה לע"א ועל ידה התמכר עצמו לע"א שנאמר (מלכים א כא) רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר הסתה אותו איזבל וגו' ובשביל מעשיה ומעשה בעלה נאבדו שניהם מן העוה"ז ומן העוה"ב ואבדו את בניהם עמהם משל למלך שהביא לו עבדו מנחה שבעים כדי שמן כיון ששמע ממנו דברים יתרים טרף אותם לפניו כך מי גרם לו לאחאב שנאבד מן העוה"ז ועוה"ב הוא ובניו הוי אומר איזבל אשתו ועליה ועל כיוצא בה הוא אומר (משלי ד) ואולת בידה תהרסנה ועליהן הוא אומר (תהלים לז) אל תתחר במצליח דרכו באיש עושה מזמות וגו' ועוד מעט ואין רשע וגו' ראיתי רשע עריץ וגו' ויעבור והנה איננו וגו' (נ"י צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו אחריו מהו אומר ה' לא יעזבנו בידו וגו' ה' ישחק לו). פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים לפני החכמים אמרתי להם רבותי מה נשתנה עמדי שר צבא מלך ישראל מכל אשר היו לפניו שלא הושיבו מלך בן מלך עד שבא עמרי וישבו לו שלשה מלכים על כסאו אמרו לי לא שמענו אמרתי להם שכרו היה משום שויתר עיר גדולה בארץ ישראל כמו ירושלים שהיתה בדעתו שכשם שירושלים היא למלכי יהודה כך יהא שומרון למלכי ישראל שנאמר (מלכים א טז) ויקן עמרי את ההר שומרון מאת שמר בככרים כסף ויבן את ההר ויקרא את שם העיר אשר בנה על שם שמר אדוני ההר שומרון ואומר (יחזקאל כג) בן אדם שתים נשים בנות אם אחת היו וגו' ושמותן אהלה הגדולה ואהליבה אחותה וגו' ושמותן שמרון אהלה וירושלים אהליבה. שכרו על שויתר עיר גדולה בא"י לפיכך ישבו לו ג' מלכים על כסאו. אמרו עליו על עמרי שלא היה עשיר כמו אחאב מלך ישראל בנו מאתים ול"ב מלכים עבדו אותו ואצ"ל לבית השן שבנה כיון ששמע אחאב מן הבריות שבקשו אלו רל"ב מלכים למרוד בו שלח והביא בנו של כל אחד והושיבן תחת ידו בירושלים ובשומרון ואמרו חכמים כל אותן רל"ב בני מלכים עובדי ע"א היו וכיון שבאו לירושלים ולשומרון היו נעשים יראי שמים לאמיתן. ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים שכרן היה משום שהיו יראי שמים לאמיתן באתה להם לישראל תשועה גדולה על ידן שנאמר (מלכים א כ) ובן הדד מלך ארם קבץ את כל חילו ושלשים ושנים מלך אתו וסוס ורכב ויעל ויצר על שומרון וילחם בה וגו' והנה נביא אחד נגש אל אחאב מלך ישראל ויאמר כה אמר ה' הראית את כל ההמון הגדול הזה הנני נותנו בידך וגו' ויאמר אחאב במי ויאמר וגו' בנערי שרי המדינות וגו' ואומר (מלכים ב ג) ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר ויהי כמות אחאב ויפשע מלך מואב במלך ישראל נתקבצו עליו על מלך מואב שלשה מלכים יחד מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום ויכו את מואב וינוסו מפניהם וגו' וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה וגו' ויקח את בנו הבכור וגו' ויעלהו עולה על החומה וכיון ששחט את בנו והעלהו עולה אמר רבש"ע אברהם העלה את בנו ע"ג המזבח ולא שחטו ואני אשחוט את בני ואעלהו עולה כליל לפניך שכל מה שתאמר אלי אעשה (נ"י שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו) באותה שעה ירדו (שונאיהם של) ישראל ממדריגה עליונה למדריגה תחתונה שנאמר ויהיה קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו וישבו לארץ וכיון שמת אחאב היו נערי שרי המדינות נפטרין כל אחד ואחד והלך לו לביתו. ברוך המקום ברוך הוא שמשלם לבני אדם לכל איש כדרכיו ומקיים עליהם במדה שאדם מודד בה מודדין לו לכך נאמר ודבורה אשה נביאה וגו' והיא יושבת תחת תומר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים ויעלו אליה בני ישראל למשפט אמרו חכמים כשם ששמואל היה יושב ברמה כך דבורה היתה יושבת ברמה (נ"י לכך נאמר) והיא יושבת תחת תומר אמרו חכמים שלא היו תלמידי חכמים בישראל בעת ההיא אלא כמלא (נ"י חצי) דקל בלבד לכך נאמר תחת תומר: ד"א והיא יושבת תחת תומר לפי שאין דרכה של אשה להתיחד בתוך הבית לכך דבורה הולכת ויושבת תחת צלו של דקל ומלמדת תורה ברבים לכך נאמר והיא יושבת תחת תומר ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם מקדש נפתלי ותאמר אליו הלא צוה וגו' ולקחת עמך עשרת אלפים איש וגו'. מת"ל הלא צוה ה' אלא כך אמרה לו כתיב בתורה ודרשו השופטים היטב וגו' (דברים יט) ומה ענין שכתוב אחריו כי תצא למלחמה על אויביך וגו' לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך וגו' (דברים כ) וכי מה טיבה של דבורה אצל ברק והלא דבורה במקומה וברק במקומו אלא כך אמרו חכמים ברק היה משמש את הזקנים בחייו של יהושע וכן חזר ושמש לאחר מיתתו לפיכך הביא הקב"ה אותו ונתן אותו אצל דבורה באותה שעה הראוה לדבורה במה הקב"ה מושיע את ישראל מבין העכו"ם בבנים שהם משכימים ומעריבין לבית הכנסת ולבית המדרש ועוסקין בדברי תורה בכל יום תמיד ומה נשתנה זבולון ונפתלי מכל השבטים שבאת תשועה גדולה לישראל על ידן שנאמר (דברים ד) ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון. כך אמרו חכמים נפתלי שמש את יעקב אבינו ויצא ממנו קורת רוח וזבולון שמש את יששכר ועל שעשה לו אכסניא ובשביל שבטח ברק באלקי ישראל והאמין בנבואתה של דבורה שנאמר ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי וגו' ותאמר הלוך אלך עמך וגו' לפיכך חלק לו בשירה עמה שנאמר ותשר דבורה וברק וגו'. ומה נשתנית יעל אשת חבר הקיני מכל הנשים כלן שבאת תשועה גדולה לישראל על ידה שנאמר ותקח יעל אשת חבר את יתד האהל וגו' ותתקע את היתד ברקתו וגו' והוא נרדם ויעף וימת. כך אמרו חכמים יעל אשה כשרה היתה ועושה רצון בעלה היתה. מכאן אמרו חכמים אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה: פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים לפני החכמים ואמרתי להם רבותי עפר אני תחת רגליכם אומר לפניכם דבר אחד ואמרו לי אמור ואמרתי אבי שבשמים יהא שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ותהיה לך קורת רוח מישראל בכל מקומות מושבותם שכל הטובות (נ"י והנחמות) שאמרת לאדם לא אמרת אלא בחכמה ובינה ודעה והשכל שנאמר (בראשית ב יח) ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו עזר להעמידו על רגליו ועזר להאיר עיניו. אמרו לי תן טעם לדבריך אמרתי להן אני נותן טעם לדברי ואמרתי להן רבותי חטין ושעורין עד שלא נעשו ולא נטחנו ברחים הם אינן כלום אלא עצים בלבד ואמרו לי הן ואמרתי להן אם נותנן אותם אדם לאשתו ותקנתן ועשאתן וטחנן ברחים והוציאה מהם את הפת פת יפה או שהיא עשתה לו מן בשר שמן או מן חלב שמן אכילות טובות שבעולם והוא אוכל וכן פשתן אינו כלום אלא עשבים ואמרו לי הן. ואמרתי להם אם נותן אדם פשתן לאשתו וארגה ממנו בגד ולא עוד אלא שמוציא ממנה פריה ורביה לעולם. ועוד כדי שלא ינאף ממקום למקום אלו ארבעה דברים שהאשה עושה לבעלה ואם הוא (נ"י כבר) נותן לה לחם ומאכילה. והלא לבהמה ולחיה ולעופות נותנין כל העולם מזונות. לכך נאמר אעשה לו עזר כנגדו עזר להעמידו על רגליו עזר להאיר עיניו. ועוד אמרתי לפניהם דבריו של הקב"ה עתיד הקב"ה לישב בבית הגדול שלו וצדיקי עולם יושבין לפניו ויאמר להם למי אתם משולים נשא אדם אשה טובה ומיופה הוא שמח בה. נשתנה יפיה אז מבקש לישא אחרת עליה אבל אתם אין אתם כן אהובים אתם לי מתחלה ועד סוף לעלם ולעלמי עלמיא שנאמר (הושע ג) ויאמר ה' אלי עוד לך אהב אשה אהובת ריע ומנאפת כאהבת ה' את בני ישראל והם פונים אל אלקים אחרים וגו' עד אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם וגו'. ואומר (ירמיה ג) הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד וגו' ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה' וכי רעים הן לו ח"ו או ממש יש בהן ח"ו לשום ע"ז שכך נאמר רעים רבים אלא ישראל הן עשו אותן ע"ז כאלו הן רעים לו ח"ו ואעפ"כ הוא מעביר עונותיהן של ישראל ואינו משמר קנאה ונקמה עליהם בכל מקומות מושבותיהם ודברי תורה לא מנע מהם ועונותיהם הוא מעביר ראשון ראשון מכנגד פניו (נ"י שנאמר (ירמיה לח) כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה והיסורין ממרקין עונותיהם) ואין מעשיו כמעשיהם אם כן למי אתם משולים תלמוד לומר (דברים לג) ולאשר אמר ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו וגו' וכימיך דבאך אמרו חכמים על בנותיו של אשר שהזקנה כבתולה והבתולה אין לה דמים שנאמר ברזל ונחושת מנעלך וכימיך דבאך ואומר אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים אשרי מי שלא בא לידי עבירה ולא לידי חטא ועון ולא יצא מן הדרך הטובה ואפילו הוא ישראל הוא ראוי להעלות עולה ע"ג המזבח כאלו הוא כ"ג שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' (שמות כד) אבל זה ששם עצמו עצל מן העבירה ולא עושה את העבירה הרי הוא מזומן כמלאכי השרת שנאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד) וכי מה טיבה של דבורה שהיא היתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאה עליהם והלא פנחס בן אלעזר היה בימים ההם מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין ישראל בין עכו"ם בין איש בין אשה בין עבד ובין שפחה הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו כך אמרו בעלה של דבורה עם הארץ היה אמרה לו אשתו בא ואעשה לך פתילות והוליך אותם לבהמ"ק שבשילה מה אם יהיה חלקך בין אנשים כשרים שבהם ותזכה לעוה"ב והוא היה עושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה לפיכך נקרא שמו לפידות וכן אמרו ג' שמות יש לו ברק לפידות מיכאל ברק שפניו היה דומה לברק לפידות שהיה עושה לפידות עבות ומה שמו מיכאל שמו. הקב"ה בוחן לבות וכליות הוא ואמר הקב"ה לדבורה אתם כוונתם לשם שמים ועשיתם פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה גם אני ארבה אתכם בישראל וביהודה ובשנים עשר שבטי ישראל ומי גרם ללפידות שהיה חלקו בבני אדם כשרים וזכה לעוה"ב הוי אומר דבורה אשתו כך אמרו על דבורה אשת ברק ועל כיוצא בה הוא אומר חכמות נשים בנתה ביתה (משלי יד) כיוצא בדבר אתה אומר איזבל בת אתבעל מלך צידונים אשת אחאב כך אמרו בשעה ראשונה שנכנסה אצל אחאב למדה אותו דרך עבודה לע"א ועל ידה התמכר עצמו לע"א שנאמר (מלכים א כא) רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר הסתה אותו איזבל וגו' ובשביל מעשיה ומעשה בעלה נאבדו שניהם מן העוה"ז ומן העוה"ב ואבדו את בניהם עמהם משל למלך שהביא לו עבדו מנחה שבעים כדי שמן כיון ששמע ממנו דברים יתרים טרף אותם לפניו כך מי גרם לו לאחאב שנאבד מן העוה"ז ועוה"ב הוא ובניו הוי אומר איזבל אשתו ועליה ועל כיוצא בה הוא אומר (משלי ד) ואולת בידה תהרסנה ועליהן הוא אומר (תהלים לז) אל תתחר במצליח דרכו באיש עושה מזמות וגו' ועוד מעט ואין רשע וגו' ראיתי רשע עריץ וגו' ויעבור והנה איננו וגו' (נ"י צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו אחריו מהו אומר ה' לא יעזבנו בידו וגו' ה' ישחק לו). פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים לפני החכמים אמרתי להם רבותי מה נשתנה עמדי שר צבא מלך ישראל מכל אשר היו לפניו שלא הושיבו מלך בן מלך עד שבא עמרי וישבו לו שלשה מלכים על כסאו אמרו לי לא שמענו אמרתי להם שכרו היה משום שויתר עיר גדולה בארץ ישראל כמו ירושלים שהיתה בדעתו שכשם שירושלים היא למלכי יהודה כך יהא שומרון למלכי ישראל שנאמר (מלכים א טז) ויקן עמרי את ההר שומרון מאת שמר בככרים כסף ויבן את ההר ויקרא את שם העיר אשר בנה על שם שמר אדוני ההר שומרון ואומר (יחזקאל כג) בן אדם שתים נשים בנות אם אחת היו וגו' ושמותן אהלה הגדולה ואהליבה אחותה וגו' ושמותן שמרון אהלה וירושלים אהליבה. שכרו על שויתר עיר גדולה בא"י לפיכך ישבו לו ג' מלכים על כסאו. אמרו עליו על עמרי שלא היה עשיר כמו אחאב מלך ישראל בנו מאתים ול"ב מלכים עבדו אותו ואצ"ל לבית השן שבנה כיון ששמע אחאב מן הבריות שבקשו אלו רל"ב מלכים למרוד בו שלח והביא בנו של כל אחד והושיבן תחת ידו בירושלים ובשומרון ואמרו חכמים כל אותן רל"ב בני מלכים עובדי ע"א היו וכיון שבאו לירושלים ולשומרון היו נעשים יראי שמים לאמיתן. ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים שכרן היה משום שהיו יראי שמים לאמיתן באתה להם לישראל תשועה גדולה על ידן שנאמר (מלכים א כ) ובן הדד מלך ארם קבץ את כל חילו ושלשים ושנים מלך אתו וסוס ורכב ויעל ויצר על שומרון וילחם בה וגו' והנה נביא אחד נגש אל אחאב מלך ישראל ויאמר כה אמר ה' הראית את כל ההמון הגדול הזה הנני נותנו בידך וגו' ויאמר אחאב במי ויאמר וגו' בנערי שרי המדינות וגו' ואומר (מלכים ב ג) ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר ויהי כמות אחאב ויפשע מלך מואב במלך ישראל נתקבצו עליו על מלך מואב שלשה מלכים יחד מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום ויכו את מואב וינוסו מפניהם וגו' וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה וגו' ויקח את בנו הבכור וגו' ויעלהו עולה על החומה וכיון ששחט את בנו והעלהו עולה אמר רבש"ע אברהם העלה את בנו ע"ג המזבח ולא שחטו ואני אשחוט את בני ואעלהו עולה כליל לפניך שכל מה שתאמר אלי אעשה (נ"י שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו) באותה שעה ירדו (שונאיהם של) ישראל ממדריגה עליונה למדריגה תחתונה שנאמר ויהיה קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו וישבו לארץ וכיון שמת אחאב היו נערי שרי המדינות נפטרין כל אחד ואחד והלך לו לביתו. ברוך המקום ברוך הוא שמשלם לבני אדם לכל איש כדרכיו ומקיים עליהם במדה שאדם מודד בה מודדין לו לכך נאמר ודבורה אשה נביאה וגו' והיא יושבת תחת תומר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים ויעלו אליה בני ישראל למשפט אמרו חכמים כשם ששמואל היה יושב ברמה כך דבורה היתה יושבת ברמה (נ"י לכך נאמר) והיא יושבת תחת תומר אמרו חכמים שלא היו תלמידי חכמים בישראל בעת ההיא אלא כמלא (נ"י חצי) דקל בלבד לכך נאמר תחת תומר: ד"א והיא יושבת תחת תומר לפי שאין דרכה של אשה להתיחד בתוך הבית לכך דבורה הולכת ויושבת תחת צלו של דקל ומלמדת תורה ברבים לכך נאמר והיא יושבת תחת תומר ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם מקדש נפתלי ותאמר אליו הלא צוה וגו' ולקחת עמך עשרת אלפים איש וגו'. מת"ל הלא צוה ה' אלא כך אמרה לו כתיב בתורה ודרשו השופטים היטב וגו' (דברים יט) ומה ענין שכתוב אחריו כי תצא למלחמה על אויביך וגו' לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך וגו' (דברים כ) וכי מה טיבה של דבורה אצל ברק והלא דבורה במקומה וברק במקומו אלא כך אמרו חכמים ברק היה משמש את הזקנים בחייו של יהושע וכן חזר ושמש לאחר מיתתו לפיכך הביא הקב"ה אותו ונתן אותו אצל דבורה באותה שעה הראוה לדבורה במה הקב"ה מושיע את ישראל מבין העכו"ם בבנים שהם משכימים ומעריבין לבית הכנסת ולבית המדרש ועוסקין בדברי תורה בכל יום תמיד ומה נשתנה זבולון ונפתלי מכל השבטים שבאת תשועה גדולה לישראל על ידן שנאמר (דברים ד) ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון. כך אמרו חכמים נפתלי שמש את יעקב אבינו ויצא ממנו קורת רוח וזבולון שמש את יששכר ועל שעשה לו אכסניא ובשביל שבטח ברק באלקי ישראל והאמין בנבואתה של דבורה שנאמר ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי וגו' ותאמר הלוך אלך עמך וגו' לפיכך חלק לו בשירה עמה שנאמר ותשר דבורה וברק וגו'. ומה נשתנית יעל אשת חבר הקיני מכל הנשים כלן שבאת תשועה גדולה לישראל על ידה שנאמר ותקח יעל אשת חבר את יתד האהל וגו' ותתקע את היתד ברקתו וגו' והוא נרדם ויעף וימת. כך אמרו חכמים יעל אשה כשרה היתה ועושה רצון בעלה היתה. מכאן אמרו חכמים אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה: פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים לפני החכמים ואמרתי להם רבותי עפר אני תחת רגליכם אומר לפניכם דבר אחד ואמרו לי אמור ואמרתי אבי שבשמים יהא שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ותהיה לך קורת רוח מישראל בכל מקומות מושבותם שכל הטובות (נ"י והנחמות) שאמרת לאדם לא אמרת אלא בחכמה ובינה ודעה והשכל שנאמר (בראשית ב יח) ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו עזר להעמידו על רגליו ועזר להאיר עיניו. אמרו לי תן טעם לדבריך אמרתי להן אני נותן טעם לדברי ואמרתי להן רבותי חטין ושעורין עד שלא נעשו ולא נטחנו ברחים הם אינן כלום אלא עצים בלבד ואמרו לי הן ואמרתי להן אם נותנן אותם אדם לאשתו ותקנתן ועשאתן וטחנן ברחים והוציאה מהם את הפת פת יפה או שהיא עשתה לו מן בשר שמן או מן חלב שמן אכילות טובות שבעולם והוא אוכל וכן פשתן אינו כלום אלא עשבים ואמרו לי הן. ואמרתי להם אם נותן אדם פשתן לאשתו וארגה ממנו בגד ולא עוד אלא שמוציא ממנה פריה ורביה לעולם. ועוד כדי שלא ינאף ממקום למקום אלו ארבעה דברים שהאשה עושה לבעלה ואם הוא (נ"י כבר) נותן לה לחם ומאכילה. והלא לבהמה ולחיה ולעופות נותנין כל העולם מזונות. לכך נאמר אעשה לו עזר כנגדו עזר להעמידו על רגליו עזר להאיר עיניו. ועוד אמרתי לפניהם דבריו של הקב"ה עתיד הקב"ה לישב בבית הגדול שלו וצדיקי עולם יושבין לפניו ויאמר להם למי אתם משולים נשא אדם אשה טובה ומיופה הוא שמח בה. נשתנה יפיה אז מבקש לישא אחרת עליה אבל אתם אין אתם כן אהובים אתם לי מתחלה ועד סוף לעלם ולעלמי עלמיא שנאמר (הושע ג) ויאמר ה' אלי עוד לך אהב אשה אהובת ריע ומנאפת כאהבת ה' את בני ישראל והם פונים אל אלקים אחרים וגו' עד אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם וגו'. ואומר (ירמיה ג) הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד וגו' ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה' וכי רעים הן לו ח"ו או ממש יש בהן ח"ו לשום ע"ז שכך נאמר רעים רבים אלא ישראל הן עשו אותן ע"ז כאלו הן רעים לו ח"ו ואעפ"כ הוא מעביר עונותיהן של ישראל ואינו משמר קנאה ונקמה עליהם בכל מקומות מושבותיהם ודברי תורה לא מנע מהם ועונותיהם הוא מעביר ראשון ראשון מכנגד פניו (נ"י שנאמר (ירמיה לח) כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה והיסורין ממרקין עונותיהם) ואין מעשיו כמעשיהם אם כן למי אתם משולים תלמוד לומר (דברים לג) ולאשר אמר ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו וגו' וכימיך דבאך אמרו חכמים על בנותיו של אשר שהזקנה כבתולה והבתולה אין לה דמים שנאמר ברזל ונחושת מנעלך וכימיך דבאך ואומר אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים אשרי מי שלא בא לידי עבירה ולא לידי חטא ועון ולא יצא מן הדרך הטובה ואפילו הוא ישראל הוא ראוי להעלות עולה ע"ג המזבח כאלו הוא כ"ג שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' (שמות כד) אבל זה ששם עצמו עצל מן העבירה ולא עושה את העבירה הרי הוא מזומן כמלאכי השרת שנאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו.
from our library copy — not yet checked against the original
Sefer HaChinukh 26:2unverified
שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ נִגְלֶה וְיָדוּעַ. פְּרָטֶיהָ, כְּגוֹן מַה שֶׁאָמְרוּ, שֶׁאִם קִבֵּל בֶּאֱלֹהַּ אֶחָד מִכָּל הַנִּבְרָאִים, וַאֲפִלּוּ מוֹדֶה שֶׁהקב"ה שׁוֹלֵט עָלָיו וְעַל אֱלֹהוּתוֹ, עוֹבֵר עַל לֹא יִהְיֶה, וּמָה הַדָּבָר שֶׁנִּקְרָא דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וְשֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ, וְאִם עֲבָדָהוּ דֶּרֶךְ בִּזּוּי וַעֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ מַה דִּינוֹ, וְאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת הָאֲסוּרוֹת בְּכָל הָאֱלֹהוֹת, עַד הֵיכָן מִתְפַּשֵּׁט אִסּוּרָן, כְּעִנְיָן מָה שֶׁאָמְרוּ ז"ל (ע"ז נא, א) דְּשׁוֹבֵר מַקֵּל לְפָנֶיהָ בִּכְלַל זוֹבֵחַ הוּא. וְכֵן מָה שֶׁאָסְרוּ ז"ל (שבת קמט, א) לִקְרוֹת בְּסִפְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה הַמְחֻבָּרִים בְּעִנְיְנֵי עֲבוֹדוֹתֶיהָ, אוֹ בִּדְבָרִים (בְּעִנְיָנִים) אֲחֵרִים שֶׁלָּהּ, כָּל שֶׁגּוֹרְמִין לְהַאֲמִין בָּהּ בְּשׁוּם צַד, וְאִסּוּר הִרְהוּר הַלֵּב אַחֲרֶיהָ, וְדִין יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲבָדָהּ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת מַה דִּינוֹ, וְאִם קִבְּלוֹ לֶאֱלוֹהַּ וְחָזַר תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר, חַיָּב, (ב"ב קכט ב) שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּזֶה תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר כְּדִבּוּר, וְהוּא הַדִּין בְּעִנְיַן קִדּוּשִׁין. וְהָעוֹבְדָהּ מֵאַהֲבָה, שֶׁחִבֵּב אוֹתָהּ צוּרָה לְרֹב יָפְיָהּ אוֹ מִיִּרְאָה שֶׁלֹּא תָּרֵעַ לוֹ וְלֹא שֶׁיְּקַבְּלָהּ בֶּאֱלֹהַּ, וְכֵן הָעוֹשֶׂה לָהּ כִּבּוּדִים, כְּגוֹן חִבּוּק, נִשּׁוּק, סָךְ, מַלְבִּישׁ, מַנְעִיל מַהוּ דִּין אִסּוּרוֹ. (סנהדרין ס, ב סא, ב) וְדִינֵי בִּטּוּלֵי עֲבוֹדָה זָרָה כֵּיצַד, וְהַחִלּוּק בֵּין עֲבוֹדָה זָרָה דְּיִשְׂרָאֵל לַע"ז דְּעוֹבֵד גִּלּוּלִים בְּעִנְיַן בִּטּוּלָהּ, וְאִסּוּרֵי הֲנָאָה שֶׁל ע"ז עַד הֵיכָן, וְהַחִלּוּק שֶׁבֵּין תָּלוּשׁ הַנֶּעֱבָד לִמְחֻבָּר מֵעִקָּרוֹ, וּמֵאֵימָתַי הִיא נַעֲשֵׂית ע"ז, וְדִין מְשַׁמְּשֵׁי ע"ז, וְאִם בִּטֵּל הִיא מָה יְהֵא בִּמְשַׁמְּשֶׁיהָ, (ע"ז נב, ב) וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ מַה דִּינוֹ (שם כט, ב), וַע"ז שֶׁהִנִּיחוּהָ עוֹבְדֶיהָ, וְהַהַרְחָקָה מֵעוֹבְדֶיהָ בְּיוֹם עֲבוֹדָתָהּ וְסָמוּךְ לוֹ, וְהַדְּבָרִים הָאֲסוּרִים לָנוּ לִמְכֹּר לָהֶם לְעוֹלָם מִפְּנֵי חֲשַׁשׁ קְלוֹנָהּ, וְהַרְחָקַת עִיר שֶׁיֵּשׁ ע"ז בְּתוֹכָהּ, וְיֶתֶר רֹב פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים בַּמַּסֶּכְתָּא הַבְּנוּיָה עַל זֶה, וְהִיא עֲבוֹדָה זָרָה. (ב, א י, ב) וְנוֹהֶגֶת בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְעָבַד ע"ז כְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ, אוֹ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת שֶׁכָּתַבְנוּ, בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה נִסְקָל, וּבִשְׁגָגָה חַיָּב לְהָבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. וְזֹאת הַמִּצְוָה הִיא מִכְּלַל הַשֶּׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם בִּכְלָלָן. (סנהדרין נו, א) אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, חִלּוּקִין יֵשׁ בִּפְרָטֶיהָ בֵּין יִשְׂרָאֵל לִשְׁאָר הָאֻמּוֹת, וְהַכֹּל מְבֹאָר שָׁם בַּעֲבוֹדָה זָרָה. וּמִן הַחִלּוּקִין שֶׁבֵּין יִשְׂרָאֵל לִשְׁאָר הָאֻמּוֹת בְּעִנְיַן הַמִּצְוֹת הַמֻּטָּלוֹת עַל הַכֹּל הוּא, שֶׁיִּשְׂרָאֵל לֹא יִתְחַיֵּב לְעוֹלָם בְּלֹא עֵדִים וְהַתְרָאָה, וּשְׁאָר הָאֻמּוֹת אֵין צְרִיכִין הַתְרָאָה. לְפִי שֶׁאֵין חִלּוּק בָּהֶן בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד. וְכֵן יִתְחַיְּבוּ גַּם כֵּן בְּהוֹדָאַת פִּיהֶם. מָה שֶׁאֵין כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁצָּרִיךְ עֵדִים. וְעוֹד יֵשׁ חִלּוּק אַחֵר, כִּי הָאֻמּוֹת בְּעָבְרָם עַל כָּל אַחַת מִמִּצְוֹתָם יִתְחַיְּבוּ לְעוֹלָם מִיתָה, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חז"ל (שם נז, א) אַזְהָרָתָן זוֹ הִיא מִיתָתָן, וְיִשְׂרָאֵל יִתְחַיֵּב פְּעָמִים קָרְבָּן, פְּעָמִים מַלְקוּת, פְּעָמִים מִיתָה, וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּכָל אֵלֶּה, אֶלָּא שֶׁהוּא כְּעוֹבֵר עַל מִצְוַת מֶלֶךְ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.
from our library copy — not yet checked against the original
Guide for the Perplexed, Part 1 63:2unverified
מהפכת התגלות של שליחות 2 מה שעליך לדעת, שיבהיר לך את כל הקושי הזה, הוא מה שאומר לך. ידוע לך שבאותם זמנים היו מפורסמות תורות הצאבים, ושכל האנשים אז מלבד בודדים היו עובדי עבודה זרה, כוונתי להאמנה בישויות רוחניות ובהורדתן ובעשיית טליסמאות. וכל מי שטען למשהו (תאולוגי) בכל הדורות, הרי או שטען שהוא השיג עיון וראיות המורים שיש אלוה לעולם כולו, כאברהם; או שטען שירדה עליו רוחניות של כוכב או מלאך וכיוצא בזה. אבל אדם הטוען לנבואה בכך שה' דיבר אליו ושלח אותו – דבר כזה לא נשמע מעולם לפני משה רבינו. ואל יטעה אותך מה שנאמר על האבות, שה' דיבר אליהם והתגלה אליהם. כי לא תמצא דרך זו של נבואה של קריאה לבני האדם (לעבודת ה') או הדרכת אחרים, כך שאברהם או יצחק או יעקב או מי שקדם להם יאמרו לאנשים: "אמר לי האל: עשו", או "אל תעשו", או "שלחני אליכם". זה לא היה מעולם. אלא הדיבור אליהם היה במה שמיוחד להם ותו לא, כלומר בשלמותם והנחייתם למה שיעשו, ולבשר להם מה שיקרה לזרעם ותו לא. והם היו קוראים לבני האדם על ידי עיון ולימוד, כמבואר אצלנו על הכתוב "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב,ה; ראו ספרי דברים פיסקא לב; בראשית רבה פרשה פד).
from our library copy — not yet checked against the original
Netzach Yisrael 3:1unverified
יש לשאול, אחר שהתבאר הטעם למה נמצא בישראל יותר היצר לחטא, אבל יש לתת סבה למה היה נמצא חטא העבודה זרה יותר משאר חטאים. ובפרק חלק (סנהדרין קב:) רב אשי מוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחבריא. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא, חברך וחברי דאביך קרית לן, מהיכי בעית למשריה המוציא. אמר ליה לא ידענא. אמר ליה, למשרי המוציא לא גמירת, וחברא קרית לן. אמר ליה, גמרא מיהא גמור, ולמחר דרישנא ליה משמך בפרקא. אמר ליה, מהיכי דקרים בשולא. אמר ליה, מאחר דחכימת כולי האי מאי טעמא קא פלחתו לעבודה זרה. אמר ליה, אי הוית התם הוית נקיטת בשיפולי גלימא בשינך ורהטת אבתראי. למחר אמר נפתח ברבוותא, עד כאן. ורוצה לומר, כי רב אשי היה סובר כי היו טועים אחר העבודה זרה, ולא היה הדבר הזה משום יצרם הרע שהיה גובר בם, רק בשביל שלא היו חכמים כל כך, ולכך טעו אחר העבודה זרה. והשיב לו, כי דבר זה אינו, כי חכמים היו, רק בשביל שהיה היצר גובר בם היו עובדים עבודה זרה. ואילו היה הוא באותו דור היה רץ אחריה, והוי נקיט בשיפולא גלימא. כי כאשר החוטא הוא חכם, ויודע שהוא חוטא, רק שהוא אינו יכול למשול על יצרו, הוא חפץ ואוהב שיבוא לו מונע עד שלא יוכל לחטוא. אבל הסכל, אדרבא, אם יבא לו מניעה - מסיר הוא המניעה, כי אינו יודע כמה גדול חטאו. לכך אמר אילו הוית התם, לא היית עושה כמו שעושה החכם שהוא חפץ שיבוא לו מניעה אל החטא, אבל אתה אם היה בא לך מניעה, כמו הגלימא שהיה מעכב עליך שלא לרוץ אחר העבודה זרה, נקיטת אותו בשניך כדי שלא יעכב עליך לרוץ אחר עבודה זרה, כי אין אתה חכם כל כך כמו באותו דור. שהם בודאי היו חפצים שיבוא להם מעכב שלא יחטאו, כי ידעו כמה גדול החטא. אבל אתה לא חכימת כולי האי, והוית נקיטת בשפולי גלימך שלא יעכב עליך מונע מן החוץ, והיית רץ אחר העבירה, הוא העבודה זרה. ומזה תדע כי חכמים גדולים היו, רק בשביל שהיה יצרם מושל בהם: יש לשאול, אחר שהתבאר הטעם למה נמצא בישראל יותר היצר לחטא, אבל יש לתת סבה למה היה נמצא חטא העבודה זרה יותר משאר חטאים. ובפרק חלק (סנהדרין קב:) רב אשי מוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחבריא. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא, חברך וחברי דאביך קרית לן, מהיכי בעית למשריה המוציא. אמר ליה לא ידענא. אמר ליה, למשרי המוציא לא גמירת, וחברא קרית לן. אמר ליה, גמרא מיהא גמור, ולמחר דרישנא ליה משמך בפרקא. אמר ליה, מהיכי דקרים בשולא. אמר ליה, מאחר דחכימת כולי האי מאי טעמא קא פלחתו לעבודה זרה. אמר ליה, אי הוית התם הוית נקיטת בשיפולי גלימא בשינך ורהטת אבתראי. למחר אמר נפתח ברבוותא, עד כאן. ורוצה לומר, כי רב אשי היה סובר כי היו טועים אחר העבודה זרה, ולא היה הדבר הזה משום יצרם הרע שהיה גובר בם, רק בשביל שלא היו חכמים כל כך, ולכך טעו אחר העבודה זרה. והשיב לו, כי דבר זה אינו, כי חכמים היו, רק בשביל שהיה היצר גובר בם היו עובדים עבודה זרה. ואילו היה הוא באותו דור היה רץ אחריה, והוי נקיט בשיפולא גלימא. כי כאשר החוטא הוא חכם, ויודע שהוא חוטא, רק שהוא אינו יכול למשול על יצרו, הוא חפץ ואוהב שיבוא לו מונע עד שלא יוכל לחטוא. אבל הסכל, אדרבא, אם יבא לו מניעה - מסיר הוא המניעה, כי אינו יודע כמה גדול חטאו. לכך אמר אילו הוית התם, לא היית עושה כמו שעושה החכם שהוא חפץ שיבוא לו מניעה אל החטא, אבל אתה אם היה בא לך מניעה, כמו הגלימא שהיה מעכב עליך שלא לרוץ אחר העבודה זרה, נקיטת אותו בשניך כדי שלא יעכב עליך לרוץ אחר עבודה זרה, כי אין אתה חכם כל כך כמו באותו דור. שהם בודאי היו חפצים שיבוא להם מעכב שלא יחטאו, כי ידעו כמה גדול החטא. אבל אתה לא חכימת כולי האי, והוית נקיטת בשפולי גלימך שלא יעכב עליך מונע מן החוץ, והיית רץ אחר העבירה, הוא העבודה זרה. ומזה תדע כי חכמים גדולים היו, רק בשביל שהיה יצרם מושל בהם: יש לשאול, אחר שהתבאר הטעם למה נמצא בישראל יותר היצר לחטא, אבל יש לתת סבה למה היה נמצא חטא העבודה זרה יותר משאר חטאים. ובפרק חלק (סנהדרין קב:) רב אשי מוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחבריא. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא, חברך וחברי דאביך קרית לן, מהיכי בעית למשריה המוציא. אמר ליה לא ידענא. אמר ליה, למשרי המוציא לא גמירת, וחברא קרית לן. אמר ליה, גמרא מיהא גמור, ולמחר דרישנא ליה משמך בפרקא. אמר ליה, מהיכי דקרים בשולא. אמר ליה, מאחר דחכימת כולי האי מאי טעמא קא פלחתו לעבודה זרה. אמר ליה, אי הוית התם הוית נקיטת בשיפולי גלימא בשינך ורהטת אבתראי. למחר אמר נפתח ברבוותא, עד כאן. ורוצה לומר, כי רב אשי היה סובר כי היו טועים אחר העבודה זרה, ולא היה הדבר הזה משום יצרם הרע שהיה גובר בם, רק בשביל שלא היו חכמים כל כך, ולכך טעו אחר העבודה זרה. והשיב לו, כי דבר זה אינו, כי חכמים היו, רק בשביל שהיה היצר גובר בם היו עובדים עבודה זרה. ואילו היה הוא באותו דור היה רץ אחריה, והוי נקיט בשיפולא גלימא. כי כאשר החוטא הוא חכם, ויודע שהוא חוטא, רק שהוא אינו יכול למשול על יצרו, הוא חפץ ואוהב שיבוא לו מונע עד שלא יוכל לחטוא. אבל הסכל, אדרבא, אם יבא לו מניעה - מסיר הוא המניעה, כי אינו יודע כמה גדול חטאו. לכך אמר אילו הוית התם, לא היית עושה כמו שעושה החכם שהוא חפץ שיבוא לו מניעה אל החטא, אבל אתה אם היה בא לך מניעה, כמו הגלימא שהיה מעכב עליך שלא לרוץ אחר העבודה זרה, נקיטת אותו בשניך כדי שלא יעכב עליך לרוץ אחר עבודה זרה, כי אין אתה חכם כל כך כמו באותו דור. שהם בודאי היו חפצים שיבוא להם מעכב שלא יחטאו, כי ידעו כמה גדול החטא. אבל אתה לא חכימת כולי האי, והוית נקיטת בשפולי גלימך שלא יעכב עליך מונע מן החוץ, והיית רץ אחר העבירה, הוא העבודה זרה. ומזה תדע כי חכמים גדולים היו, רק בשביל שהיה יצרם מושל בהם: יש לשאול, אחר שהתבאר הטעם למה נמצא בישראל יותר היצר לחטא, אבל יש לתת סבה למה היה נמצא חטא העבודה זרה יותר משאר חטאים. ובפרק חלק (סנהדרין קב:) רב אשי מוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחבריא. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא, חברך וחברי דאביך קרית לן, מהיכי בעית למשריה המוציא. אמר ליה לא ידענא. אמר ליה, למשרי המוציא לא גמירת, וחברא קרית לן. אמר ליה, גמרא מיהא גמור, ולמחר דרישנא ליה משמך בפרקא. אמר ליה, מהיכי דקרים בשולא. אמר ליה, מאחר דחכימת כולי האי מאי טעמא קא פלחתו לעבודה זרה. אמר ליה, אי הוית התם הוית נקיטת בשיפולי גלימא בשינך ורהטת אבתראי. למחר אמר נפתח ברבוותא, עד כאן. ורוצה לומר, כי רב אשי היה סובר כי היו טועים אחר העבודה זרה, ולא היה הדבר הזה משום יצרם הרע שהיה גובר בם, רק בשביל שלא היו חכמים כל כך, ולכך טעו אחר העבודה זרה. והשיב לו, כי דבר זה אינו, כי חכמים היו, רק בשביל שהיה היצר גובר בם היו עובדים עבודה זרה. ואילו היה הוא באותו דור היה רץ אחריה, והוי נקיט בשיפולא גלימא. כי כאשר החוטא הוא חכם, ויודע שהוא חוטא, רק שהוא אינו יכול למשול על יצרו, הוא חפץ ואוהב שיבוא לו מונע עד שלא יוכל לחטוא. אבל הסכל, אדרבא, אם יבא לו מניעה - מסיר הוא המניעה, כי אינו יודע כמה גדול חטאו. לכך אמר אילו הוית התם, לא היית עושה כמו שעושה החכם שהוא חפץ שיבוא לו מניעה אל החטא, אבל אתה אם היה בא לך מניעה, כמו הגלימא שהיה מעכב עליך שלא לרוץ אחר העבודה זרה, נקיטת אותו בשניך כדי שלא יעכב עליך לרוץ אחר עבודה זרה, כי אין אתה חכם כל כך כמו באותו דור. שהם בודאי היו חפצים שיבוא להם מעכב שלא יחטאו, כי ידעו כמה גדול החטא. אבל אתה לא חכימת כולי האי, והוית נקיטת בשפולי גלימך שלא יעכב עליך מונע מן החוץ, והיית רץ אחר העבירה, הוא העבודה זרה. ומזה תדע כי חכמים גדולים היו, רק בשביל שהיה יצרם מושל בהם:
from our library copy — not yet checked against the original
Turei Zahav on Shulchan Arukh, Orach Chayim 649:3unverified
Filed under: הדר

Related sheets

Israelארץ ישראל

Divine Purpose and Living in Eretz Yisrael

These sources explain why dwelling in the Land of Israel holds central spiritual importance in Jewish tradition. The sources cite biblical commands, rabbinic teachings, and medieval philosophical works that present living in Israel as uniquely connected to divine presence, the fulfillment of mitzvot, and the Jewish people's covenant with God.

View Sources7 sources

Tefillahתפילה

The Structure of Shema's Two Paragraphs

Jewish sources explore why the recitation of Shema is divided into two distinct paragraphs, examining whether they represent separate commandments, different modes of divine relationship, or complementary spiritual practices. The sources address the theological and halakhic reasoning behind this textual and liturgical division.

View Sources6 sources

Shabbatשבת

The Gift of Shabbat: Torah and Talmudic Foundations

These sources establish Shabbat as a central institution in Jewish life, tracing its origin to God's rest on the seventh day of Creation and presenting it through multiple frameworks: as a divine gift to Israel, as a foretaste of the World to Come, and as a commandment grounded in both Creation and the Exodus. The sources span biblical law, rabbinic interpretation, and codified practice.

View Sources7 sources

Shabbatשבת

Why We Observe Shabbat

These sources explore the theological and spiritual foundations for Shabbat observance, presenting it as a commemoration of creation, a sign of the covenant between God and Israel, a gift from the Divine, and a connection to spiritual transcendence. The sources span biblical commandments, rabbinic interpretation, and medieval philosophy.

View Sources7 sources

Machshavaמחשבה

Bein Adam L'Chaveiro and Bein Adam L'Makom

These sources examine the relationship between interpersonal obligations and duties toward God, ranging from their practical distinction in atonement to their deeper theological integration as expressions of a unified divine will. Classical sources debate whether these categories are separate realms requiring different remedies, or inseparable dimensions of a sanctified life.

View Sources15 sources

Halachaהלכה

Instructing Non-Jews to Work on Shabbat for the Sick

This topic examines the halachic parameters for asking a non-Jew to perform prohibited labors on Shabbat when a Jewish person is ill. Sources distinguish between life-threatening conditions, where all restrictions are suspended, and non-critical illness, where specific categories of work may be delegated to non-Jews through instruction rather than direct Jewish action.

View Sources16 sources

Explore more

Divine Purpose and Living in Eretz Yisrael The Structure of Shema's Two Paragraphs The Gift of Shabbat: Torah and Talmudic Foundations

Find sources for your own idea