מפרשי הפרשה
ואתחנן
Parshas Vaetchanan
Deuteronomy
10 commentaries
כלי יקר
Kli Yakar on Deuteronomy 3:23
וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְהֹוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃
Q — Rashi says 'אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם — אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם.' But how could any tzaddik tally his merits before Hashem, when even all his mitzvot don't repay a fraction of Hashem's prior chesed?
A — Kli Yakar resolves Rashi's puzzle by relocating the merits. 'Past mitzvot' cannot fund a claim — that's impossible by any honest accounting. But tzaddikim can rely on future mitzvot, since a tzaddik typically requests benefit (life, entry into Eretz Yisrael) only so as to be able to perform more mitzvot. R. Simlai (Sotah 14a) reads this into Moshe: 'וכי לאכול מפריה היה צריך משה? אלא אמר הרבה מצוות תלויות בארץ.' So the route to a claim exists. Moshe nevertheless refused even that route — asking only for מתנת חינם. The verse's startling word 'ואתחנן' captures both the available higher ground and his decision to take an even higher one.
התשובה לכל זה, שמה שאמרו שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין הפירוש באותן מעשים טובים שכבר עשו אלא במעשיהם הטובים שעתידין לעשות, כי מסתמא כל צדיק אינו מבקש שום הנאה גופנית כי אם כדי שעל ידה יהיה לו מקום לקיים איזו מצוה, וזה הדבר שדרש רבי שמלאי: וכי לאכול מפריה היה צריך משה אלא אמר הרבה מצוות תלויות בארץ.
הכתב והקבלה
HaKtav VeHaKabalah, Deuteronomy 4:1
וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְהֹוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃
Q — Moshe usually uses verbs like 'מצוה,' 'דובר,' or 'נותן' when transmitting the laws. Why does the opening of Va'etchanan switch to 'אנכי מלמד אתכם'?
A — HaKtav VeHaKabbalah identifies the verb-choice as theologically loaded. 'מצוה/דובר/נותן' refer to the written text as such — the laws as letters on parchment. 'מלמד' implies interpretive teaching — conveying the inner intent, the proper construal. That is the work of Torah she-be'al peh, which Moshe transmits orally to ensure the written text is read correctly: 'כי הדבר הנכתב יסבול פירושים שונים ואפשר שיובן בו הבנות מתחלפות עד שאפשר שתהיה בו הבנה הפך דעת נותן התורה.' Without the oral tradition's חק וגדר, the written Torah could be misread to mean its opposite. The word 'מלמד' at the head of the parsha signals that what Moshe is delivering is not just text but also the authoritative oral key to reading it.
הוסיף כאן לומר 'אנכי מלמד אתכם' להורות כי לימד משה לישראל את המכוון האמתי שבכל חק ומשפט, וביאר להם הפירוש הברור והנכון בהם, והיא התורה שבעל פה המקובלת בידינו מרבותינו התנאים והאמוראים חכמי הקבלה מדור דור עד משה רבנו... כי הדבר הנכתב יסבול פירושים שונים ואפשר שיובן בו הבנות מתחלפות עד שאפשר שתהיה בו הבנה הפך דעת נותן התורה יתעלה, לכן כדי להשמר מרשת הטעות... באה מסורת התורה שבעל פה לעשות בה סייג וגדר לתורה שבכתב.
ספורנו
Sforno on Deuteronomy 4:2
לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֺת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם׃
Q — After commanding "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו," the Torah immediately invokes Baal Pe'or — "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור." What is Baal Pe'or specifically proving here?
A — For Sforno, Baal Pe'or is the canonical case-study in גרעון — subtracting from mitzvot — and specifically in the rationalization that produces it. A clever person reasons: "I know the reason for this prohibition; the reason doesn't apply to my case; therefore I can ignore it." Shlomo HaMelech famously thought this about the Torah's limits on royal wives and horses — "אני ארבה ולא אסור" (Sanhedrin 21b) — and was caught. The men who chased the בנות מואב reasoned the same way: their original intent was "לזנות בלבד," not avodah zarah. They knew the Torah forbade this because it leads to idolatry (Shemot 34:16), but each one thought "זה לא יקרה לי כלל" — I'm wise enough to stop before that line. The result: "אין גם אחד מהם שנשמר בחכמתו מהכשל בעבודה עצמה." Not one. The Torah's closing line then is no flattery: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום" — "הייתם כלכם חכמים להשמר." Real wisdom isn't outsmarting the prohibition; it's honoring the boundary even when you "know better."
ולא תגרעו ממנו לשמור. ולא יחשוב החושב שכאשר תסור סיבת האיסור אצלך לא יהיה חטא לגרוע כמו שחשב שלמה המלך אני ארבה ולא אסור אני ארבה ולא אשוב ונכשל (סנהדרין כא, ב). עיניכם הרואות. הנה יעיד על זה מה שראיתם שקרה בענין בעל פעור כי אמנם אותם שחטאו בעבודת בעל פעור לא התכוונו לזה בתחילה אבל היתה תחילת כוונתם לזנות בלבד... ואף על פי שהתורה אסרה זה מפני חשש עבודת גלולים... חשב כל אחד מהם שזה לא יקרה לו כלל. והנה קרה ההפך כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור להדבק בבנותיו אין גם אחד מהם שנשמר בחכמתו מהכשל בעבודה עצמה עד שהשמידו ה' אלהיך.
אלשיך
Alshekh on Torah, Deuteronomy 4:5
Q — Bnei Yisrael might worry that the umot ha'olam will mock the chukim — Chazal famously say the Satan and the nations 'מונין את ישראל' over the parah adumah and the like. Why would the chukim specifically be a source of pride 'לעיני העמים'?
A — A clever sociological reading. The nations have their own mishpatim — rational rules of justice; in that category Israel isn't unique. So when the goyim see that Israel uniquely enjoys 'אלהים קרובים אליו... בכל קראנו אליו,' the only element of Torah they can plausibly point to as the cause is the chukim — the laws that have no counterpart in their own systems. They will reason: 'There must be wisdom in these chukim that we cannot perceive; the Jews must know secrets we do not.' So precisely the chukim — what looks like vulnerability — become the public testimony of Israel's chochmah and bina 'לעיני העמים.' The umot won't conclude the chukim are foolish; they'll conclude that they lack the chochmah to see what makes them work.
ושמא תאמרו כי יקשה עליכם ענין החקים, על דבר האומות המונים את ישראל באומרם כי הם דברים חסרי טעם... כי גם שיראו הדברים זרים בעיניהם, לא יאמרו כי לא מחכמה אנו עושים אותם, כי אדרבה יאמרו רק עם חכם ונבון עושי החקים האלה. כי יאמרו, מה זה שישראל נענים בכל קראם, ולא כן הם. אם על המשפטים שהם קרובים אל השכל, גם להם משפטים. ואם כן, מה יש לישראל שאין לגוים, אינו אלא החוקים, ואם כן עליהם נענים, ואיך יתכן אם אין בהם טעם. על כן יגזרו אומר כי אם יש להם טעם הוא להם שאין חכמתם גדולה כישראל.
משך חכמה
Meshekh Chokhmah, Va'etkhanan:11
וְהֵפִ֧יץ יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בָּעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃
Q — Why does the pasuk shift from plural "ובקשתם" to singular "ומצאת"?
A — All Israel are one body when connected to the Center — Hashem; like radii meeting at the center of a circle, their unity flows from a common dveykus. When they sin and lose דבקות, they fragment from one another (plural). "ובקשתם" — in galut, they search as a fragmented many; but "ומצאת" — once they FIND Hashem and reconnect to the Center, they automatically reunify and are spoken of as one. אחדות ישראל depends on דבקות בה'.
כללות ישראל המה כאדם אחד... אבל אימתי? כשיש להם דבקות במרכז מקור החיים האמיתי, חי העולמים יתברך, אז המה כקוים היוצאים מן הנקודה המרכזית, ונמצא כי כל קו מחובר לחבירו בסיבת מקורם. אבל כשחטאו והם נסתרים מן השגחתו, גם המה נפרדים זה מזה.
אבן עזרא
Ibn Ezra on Deuteronomy 4:38
לְהוֹרִ֗ישׁ גּוֹיִ֛ם גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ לַהֲבִֽיאֲךָ֗ לָֽתֶת־לְךָ֧ אֶת־אַרְצָ֛ם נַחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
Q — Moshe describes God's love for the avot as having culminated in giving Israel the land of mighty nations "כיום הזה" — "as on this day." But the speech is delivered in Ever HaYarden before crossing into Eretz Yisrael proper. How can "as on this day" reference a future inheritance?
A — Two readings. The first ("כיום הזה" = "near this day," meaning the very near future) is grammatically possible but Ibn Ezra rejects it — "והאמת" is something different. The phrase refers to the inheritance that has already taken place: the lands of Sichon and Og east of the Jordan, given to Re'uven, Gad, and half of Menashe. The objection: but those are only 2.5 shevatim, and Moshe is addressing all Israel! Ibn Ezra's answer is a structural principle of biblical idiom: 2.5 shevatim can be designated by the collective name "Yisrael." Proof: Hallel HaGadol (Tehillim 136:17-22) celebrates Hashem's striking of "מלכים גדולים... סיחון מלך האמרי... ועוג מלך הבשן" and concludes "ויתן ארצם לנחלה — נחלה לישראל עבדו." That land went only to 2.5 shevatim — yet they are called "Yisrael avdo." Same in Devarim 2:12 ("כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו" — referring to the eastern conquest), and in Moshe's own command in Devarim 3:18 ("ואצו אתכם" — addressing 2.5 shevatim within a wider speech). The peshat insight is structural: when speaking to the nation, parts of the nation can be referred to in the singular collective; "Yisrael" is elastic.
והאמת, שהוא רמז על אשר נחלו ארץ שני מלכי האמורי, כי ראובן וגד וחצי שבט מנשה 'ישראל' יקָּ ראו, וכן כתוב: 'כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו', ואינו דבר עתיד כאשר פירשוהו רבים. והעד: 'למכה מלכים גדולים' במזמור הודו לה' כי טוב. ולא הזכיר רק סיחון ועוג, ואמר: 'נחלה לישראל עבדו'.
רבינו בחיי
Rabbeinu Bahya, Devarim 6:4
שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה ׀ אֶחָֽד׃
Q — Why does the Shema need three names of Hashem? Wouldn't 'Hashem echad' suffice?
A — Rabbeinu Bachya runs through the alternative formulations and shows each fails. 'Hashem echad' alone — a gentile could agree, applying the name Hashem to his own avoda zarah (yes, our Hashem too is one). 'Hashem Eloheinu echad' alone — a gentile could say: yes, the elokim of Israel is indeed one Hashem; my elokim is also one Hashem. Only the three-part structure — Hashem (the universal name) // Eloheinu (specifically the God of Israel) // Hashem echad (and He is the only One bearing that name) — locks the meaning shut: the Hashem who is the God of Israel is the only Hashem there is, no other claim to the name is admissible. RBB then layers R' Elazar of Worms's reading on top: ה' = before the world existed, אלוקינו = within the world, ה' = after the world will be, אחד = in all worlds. The shema is therefore not a creed; it is a precision instrument whose three names close every loophole an opponent of monotheism might pry open.
ע"ד הפשט מה שהזכיר שלשה שמות, ה' אלהינו ה', שאילו אמר ה' אחד היה פתחון פה לאומות העולם, שעל יראתן אמר כן, שהוא נקרא ה' לדעתם, ועל כן הוצרך לומר אלהינו, כלומר אלהי ישראל. וכן אלו אמר ה' אלהינו אחד, היה פתחון פה לאומות העולם לומר, אמת הוא כי אלהי ישראל הוא לבדו נקרא אחד, גם אלהינו שאנו קוראים ה' הוא אחד כמו כן. לכך הוצרך לומר ה' אלהינו ה' אחד.
רמב"ן
Ramban on Deuteronomy 6:16
לֹ֣א תְנַסּ֔וּ אֶת־יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֥ר נִסִּיתֶ֖ם בַּמַּסָּֽה׃
Q — What exactly does the תרי"ג מצוה of "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" prohibit?
A — Ramban: the model is מסה — where Bnei Yisrael conditioned their service on whether Hashem would provide water in the wilderness ("אם יש ה' בקרבנו לעשות לנו נסים... נשמור תורתו"). The mitzvah for all generations is the prohibition of serving Hashem ON CONDITION. One may not say "if Hashem succeeds me I'll keep Torah; if not I won't" — אין רצון ה' לעשות נסים לכל אדם ובכל עת. Often the עובד ה' suffers צער ואסון and is obligated to accept it במשפט צדק. This is Malachi's polemic against "אוילי עמנו" who said "ומה בצע כי שמרנו משמרתו." But Ramban balances it: faithful עדות-keeping DOES bring a good end — "האמינו בתורתו ותאמינו בנביאיו והצליחו" — just not necessarily an immediate one.
אין ראוי לעבוד השם על דרך הסתפק או שאלת מופת ונסיון, כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס, אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק.
אור החיים
Or HaChaim on Deuteronomy 6:25
וּצְדָקָ֖ה תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ כִּֽי־נִשְׁמֹ֨ר לַעֲשׂ֜וֹת אֶת־כׇּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את לִפְנֵ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽנוּ׃
Q — What is the 'tzedakah' (merit/righteousness) referred to in 'וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות'? Ramban reads it as God's reward given to us as a charity, since as servants we are obligated to serve and have no claim to wages — but Or HaChaim rejects this, since 'תהיה לנו' implies that we are the ones performing the tzedakah.
A — Or HaChaim explains there are two tiers of serving God. The first is avodah from fear (יראה), which is the basic obligation of every creature — as a servant fears his master — and corresponds to the preceding verses. The second is avodah from love (אהבah), 'a great and mighty mitzvah' that goes beyond what a servant strictly owes: a servant need only refrain from hating and do the required work. Serving from love is therefore an act of tzedakah we perform — going beyond the line of duty — which is what brings us to stand 'before the Lord.'
אכן הכוונה היא לפי שיש ב' הדרגות בעבודת ה', א' היא עבודה מיראה, וזה היא חיוב על כל הנבראים... ב' היא עבודה מאהבה, והיא מצוה רבה ועצומה, אבל אין חיובה לצד היות האדם עבד שיהיה אוהב, די שלא ישנא ויעבוד הצריך... וזה הוא דבר שחייב העבד לרבו.
עקידת יצחק
Akeidat Yitzchak 89:3
Q — Why is Shema to be recited and repeated continually — "when you sit, when you walk, when you lie down and rise"? Why bind it with tefillin and mezuzah? Why is love of God commanded, as if love can be ordered?
A — The constant recitation and the physical mitzvos exist to fix the emunah of God's unity permanently in the heart, for that conviction is the foundation of everything. Love of God is commandable because it follows inevitably from sustained contemplation of His oneness — the mind directed again and again to the truth of "ה' אחד" generates the love. Tefillin and mezuzah surround a person with reminders so the yesod never lapses; the whole apparatus serves to keep the unity of God continuously present and alive within.
יבאר שכל ישראל שמעו עשרת הדברות מפי הקב"ה. ויבאר מאמר אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. וזאת התורה אשר שם משה. דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני שס"ה כמנין ימות החמה ורמ"ח כמספר איבריו של אדם.
Chassidus on the parsha
חסידות
Sefat Emet, Shem MiShmuel and Peri Tzadik — indexed by parsha, not by pasuk
Sefat Emet — R' Yehuda Aryeh Leib Alter of Ger
במדרש ומי גוי גדול... כי פירוש גאולה מה שיודעין שגם בתוך כל הסתר וגלות מחיצוניות יש גם כן נקודה גנוזה ממנו ית', ועל ידי זה באה הגאולה, ועל ידי שזוכר יציאת מצרים שגאלנו השי"ת, ועל ידי זה נתברר שגם כל הסתר הוא גם כן מחיות השי"ת בלבד, על ידי זה יוכל להתפלל ולבקש גילוי גם עתה, כי כל תפלה היא רק על גילוי כבודו יתברך, כי בזה נכלל הכל, וזה שאמר גם כן בשבת וזכרת וגו…
במדרש עשרה לשונות כו'. הם הדרכים ועצות לבוא לתפילה. כי תפילה עצמו אינו בכלל הלשונות ע"ש תכין לבם כו' זה סימן לתפלה. וקשה כי זה עיקר התפילה ומה לשון סימן. אך כי ההכנה אמיתית הוא ג"כ מהש"י וכתי' תכין כו' וזה הסימן אם הרגיש שהגיע לכוון לבו להיות נשפך לבו נוכח פני ה'. זה עיקר התפלה באמת. וההכנות לתפלה הם הלשונות שכפי שאדם מכין עצמו להגיע לתפלה זו ע"י צעקה או מרי…
במדרש ומי גוי גדול כו' אדם שקורא ק"ש וסומך גאולה לתפלה כו'. ע"ז קרובה ורחוקה והקב"ה רחוק וקרוב כו' פי' בכל קראנו אליו שאדם יכול לקרב ולגלות ההסתר להיות נגלה אליו כבוד ה' שהוא מלא כ"ה. וזה ענין תפלה אחר ק"ש שכפי יחוד ק"ש שנתברר אצלו ומעיד כי ה' אחד והוא מחי' כל. כמו כן יוכל להתדבק בתפילתו דכ' אליו שהתפלה לא"ס ית'. וכפי ההתגלות כך נתקבל התפלה. וזה פי' סמיכות ג…
במדרש דיני תפילה... כי לכאורה מה ענין תפלה מאחר שעל פי משפט ה' בא לאדם כל הסיבות, רק בהתבונן האדם גודל שבחו של מקום וגבורותיו והוא כל יכול, אף שהמשפט נותן להעניש להאדם מכל מקום יכול להשתנות המשפט לטוב ברצון עליון, והוא דבר שאינו מושג חנו רק כי הוא כל יכול, וזהו הענין בתפילת משה רבינו ע"ה אף כי בודאי ידע והבין גם הוא כי אי אפשר שיבא לארץ ישראל ועם כל זה לא הנ…
במדרש סימן לתפילה אם כיון לבו כו' ובפ' מי גוי גדול כו' הש"י רחוק וקרוב כו' סומך גאולה לתפילה ת' נשמעת כו' ע"ש. כי וודאי בלי כוונה אינה תפילה כלל. רק הפי' להיות מכוון ומקרב עצמו לתפילה שנתפעל ונשתנה ע"י זו התפילה. וז"ש בכל קראנו אליו כי הש"י קרוב אל האדם כפי הקריאה והתקרב האדם אליו. כן מתקרב כמים הפנים כו'. וזה סמיכות גל"ת. ע"י שיודע וזוכר שהכל מהש"י ומתבטל א…
בהפטרה קול אומר קרא וגו' יבש חציר וגו' ודבר אלקינו וגו', כי בכל דבר יש ניצוץ אלקי, אשר הקול יוצא ממנו לכבודו יתברך, אף שאינו נשמע מבחוץ, ואומר מה אקרא, אבל כשתפול הקליפה החיצונית מתגלה דבר ה' אשר הוא עיקר החיות הפנימית, וצריך אדם להאמין זה, כי עיקר חיות הכל היא נקודה הנ"ל, כי בריאת האדם היה על זה שעל ידי מעשיו יתקרבו כל הדברים לשורש החיות שלהם, וכתיב בכל לבב…
במדרש דיני תפילה לא ישמיע קולו כו' ערב ובוקר וצהרים כו' סימן לתפילה אם כוון אדם לבו לתפילה כו' עשרה לשונות כו'. אף כי פשוט נראה שיש לאדם להתפלל בשעה שנצרך לבקשה. אבל באמת עיקר מעלת התפילה היא שיכוון לתפילה עצמה לא לעשיות בקשתו. כי אף כשהאדם מבקש על איזה דבר. מ"מ בעמדו להתפלל יש לו לשכוח צרכיו ולהתפעל בשבחו של מקום. ויוכל להיות נענה בתפילתו ע"י שבקשתו גרם לו …
קושית המפרשים בשם הרמב"ם על מצות ואהבת וכדומה, איך שייך ציווי בדבר התלוי בטבע האדם וכו', והאמת, כי הקושיה היא עצמה התירוץ, שמזה נלמד, שיש בטבע כל איש ישראל לאהוב להשי"ת בכל לבו ונפשו, ורק שנטמן בעומק הלב, ועל ידי הרצון והתשוקה למצא זאת האהבה על זה נאמר יגעתי ומצאתי וכו'. ובספרי והיו הדברים וגו' למה נאמר, לפי שנאמר ואהבת וגו', אלא מתוך שאתה נותן הדברים אל לבך…
במדרש דיני תפילה ערב ובוקר וצהרים כו' ובגמ' לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. אף כי לכאורה נראה עיקר מצות התפילה שיבקש אדם כל הצריך לו בעתו. אך למדונו רבותינו ז"ל כי התפלה הקבוע בכל זמן מקובלת וחביבה ביותר. והענין כי עיקר התפלה להמשיך חיות חדשות אל הטבע שהוא הזמן. וזהו ענין סידור שבחו של מקום כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. ומעשה בראשית הן שבחו של מקו…
[מ"ש חז"ל המשמיע קולו מקטני אמנה. קשה מה יתרון אמונה שהש"י שומע קול בלחש או בקול שניהם שוים. וי"ל הפי' מה שסומך על מעשיו בגופו להשמיע קולו הוא מקטני אמנה שצריך לידע שהכל בכח הש"י שנותן לו כח להתפלל לפניו כנ"ל:
בפסוק היום הזה ראינו כו' ידבר אלקים את האדם וחי כו' למה כו' יוספים כו' לשמוע כו'. וקשה דלאו רישא סיפא ונראה כי לאשר בנ"י היו מוכנים למסור נפשם שהקדימו נעשה לנשמע לכן הי' חביב להם דברים אלו ששמעו במס"נ כי לא ידעו שיוכלו להיות נשארים בחיים. ועתה שראינו כי ידבר כו' וחי אם יוספים כו' ולא יהי' במס"נ שיהי' רגיל אצלם לשמוע דבר ה' בדרך הטבע. ולכן ביקשו דבר אתה כו'. …
תפלת משה רבינו ע"ה לכנוס לארץ ולא נענה, נראה שהיא להעלות כל תפלות בני ישראל אשר אינם יכולים לעלות, כל אותן התפילות הפסולות יש להם תיקון ועליה על ידי תפלה זו, והכל במדה אשר משה רבינו ע"ה מסר נפשו בעבור בני ישראל... לכן הועילה תפלתו זאת לבני ישראל, אף שלא נעשה בקשתו לא היתה לבטלה חס ושלום התפלה.
במדרש דיני תפילה ובפסוק מי גוי גדול כו' סמיכת גאולה לתפלה ע"ש. דהנה עיקר התפלה היא על התגלות כבודו ית' שיחזיר כבוד מלכותו בעולם כמו שיהי' לעתיד. ובאמת כל המצות ומעש"ט הכל נקרא תפלה כי הכל לרמז על זה הרצון שאנו מקוים להרבות כבודו ולהיות לנו דביקות בו ית'. וז"ש ואני תפלה וכ"כ חז"ל עבודה שבלב זו תפלה. ועד"ז אמרו חז"ל יסדר שבחו ש"מ ואח"כ יתפלל. וכן הקדמת יצ"מ וק…
ובפסוק אתה החילות להראות את עבדך את גדלך כו'. לעבדך לא נאמר אלא את עבדך. הפי' שמרע"ה ביקש כמו שהתחיל השי"ת על ידו לעשות נסים ושיתגלה כבוד גדלו ע"י. כן יגמור הכל על ידו. כמו שיהי' לעתיד נגלה כבוד שמו. וכמו כן צריך כל איש ישראל להתפלל להקב"ה על כוונה [*זו] לאשר בחר בנו וכבודו ית' מסר לנו שע"י מעשינו יתגלה כבוד שמו. שזה רמזו במדרש קרובים אליו שהקב"ה כביכול מקרב…
תפלת מרע"ה לכנוס לארץ ולא נענה. נראה שהיא להעלות כל תפלות בנ"י אשר א"י לעלות. כל אותן התפילות הפסולות יש להם תיקון ועלי' ע"י תפלה זו. והכל במדה לאשר מרע"ה מסר נפשו בעבור בנ"י וגם מה שביקש לעלות לא"י הי' ג"כ רק לטובת ישראל. כי ידע שאם לא יכניסם הוא. ישחיתו אח"כ דרכם. כמ"ש הן בעודני חי כו'. לכן הועיל תפלתו זאת לבנ"י אף שלא נעשה בקשתו לא הי' לבטלה ח"ו התפלה:
במדרש ואתחנן אל ה'. דיני תפלה. מי שמכוון לבו לתפלה תפלתו נשמעת כו'. כי ענין התפלה בעולם אינו רק על הבקשה שאדם מבקש צרכיו כי הרי אמרו חכמים עבודה שבלב זו תפלה. אבל הענין הוא כי בעוה"ז חסר השלימות בכל דבר קטן וגדול וצריך לבוא הגמר בישועת ה' ע"י תפלה לעורר פתיחת השורש שלמעלה מעוה"ז אשר שם אין חסרון. וזהו ענין אמרם ז"ל יסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל כמ"ש אתה החיל…
...והנה למה היה צריך הבורא יתברך לתת התורה באופן זה שיצתה נשמתן של ישראל, והלא הבורא יתברך לא יפלא ממנו כל דבר, והיה יכול לדבר עם בני ישראל באופן טבעי גם כן, כי הוא כל יכול. אבל רוצה להראות לדורות שאי אפשר להתקרב אל התורה רק על ידי מסירת נפש, ואחר המרבה ואחד הממעיט כפי מה שבוחרים בדרכי אבותינו וחפצים למסירות נפש בעבור התורה זוכין לעורר כח מעמד הר סיני... אבל…
במדרש ערב ובוקר וצהרים כו'. דכתיב בעת ההוא משמע שיש עת מיוחד לתפלה כמ"ש שערי תפלה פעמים פתוחים כו' ועת ההיא הוא התקשרות הזמן בשורש העליון הנסתר. ונק' ההוא. והם זמני תפלה שגילה השי"ת לבנ"י דכתיב מחדש בכל יום מ"ב וזהו ענין שאמרו חכמים יסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. וסידור שש"מ הוא בירור ההתחדשות שמבררין בכל יום ע"י הברכות וק"ש שבחו ש"מ שמחדש ומחי' את כולם ועי"…
מצות זכירת מתן תורה שדרשו חז"ל מה להלן ברתת ובזיע כו'. פי' ההיקש שבכח האדם ע"י הזכירה והשתוקקות לדביקות התורה יכול לעורר התלהבות. כענין שאמרו הדברים שמחים כנתינתן. דכתיב קול גדול ולא יסף מתרגמינן ולא פסק וכ"כ את הדברים כו' דבר כו' א"כ קהלכם. פי' גם עתה בכל עת שמתאספין ביחד לש"ש. וכמו התאספות כל א' כל רצונותיו וכוחותיו לעבודת הבורא ית' אף שא"י לקיים בפועל רתת…
בפסוק את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, כל מיותר לכאורה, ויש לומר על כל הקהילות שמתאספים בני ישראל תמיד, כמו שאמרו חז"ל עשרה שיושבים ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם, וכל זה בא בשעת מתן תורה, כמו שכתוב הקהל לי וגו' ואשמיעם את דברי, היה הכנה והארה שכל התאספות של בני ישראל לדורי דורות יכולין לעורר אותן הדברים, כמו שכתוב קול גדול ולא יסף, ולא פסק...
ברש"י ומד' אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשין אלא מתנת חנם. ואינו מובן הלא באמת לא נשמע תפלתו זאת ואיך נאמר שגם בדין הי' לו לתבוע. אבל הענין הוא כי באמת היתכן לתבוע בדין מהבורא ית'. רק שיש מתנה במשפט. כענין שאמרו אי לאו דעביד לי' נייחא נפשי' כו'. אבל המה רוצין רק מתנת חנם לגמרי בלי שום טעם של נחת רוח שעשו לפניו ית'. וכן הלשון במד' ורחמתי כו' אש…
במדרש עשרה לשונות של תפלה... הענין הוא כי ענין ארץ ישראל הוא בחינת תפלה, כמו שכתוב מענין דוד המלך ע"ה דלית ליה מגרמיה כלום, ולכן ארץ ישראל במתנה נתנה הקב"ה לבני ישראל בהבטחת אבות, כמו שכתוב כמה פעמים "אשר אני נותן", ולכן לא נכנס משה רבינו ע"ה לשם, כי מעלתו גדולה ולא היה נצרך לבחינת מתנה. אכן הצדיקים באמת חפצים יותר שיצטרכו לקבל מתנת הבורא ית' משירויחו על ידי…
במדרש ואהבת מי לי בשמים כו' כי הפילוסופים מקשים איך שייך ציווי על אהבה. אבל האמת יש לבנ"י בשורשם התקשרות ודביקות באל אחד. וז"ש מ"ל בשמים הוא השורש רק שלמטה יש רצונות אחרים וע"י הקבלה בכל יום עומ"ש ועמך לא חפצתי בארץ. עי"ז יכולין לעורר את האהבה בעוה"ז ג"כ. וכמ"ש ברש"י ומהו אהבה והיו הדברים כו' ע"י התורה. וג"כ ע"י דברי ק"ש בכל יום כל ימי חיי האדם זוכה אח"כ לבו…
ברש"י אע"פ שיש לצדיקים כו'. הענין הוא כי א"י בהמ"ק ותפלה הכל א' דלית לי' מגרמי' כלום. ובאמת עיקר התפלה חשובה כשהיא באה מתוך הדעת. כמ"ש אדם ובהמה תושיע ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. שכשזוכין לדעת האמת רואין שפלת האדם. וכן ראינו הסדר שנהג הקב"ה אותנו אחר קבלת התורה הכניסנו לא"י. וכן הרמז בכל יום ק"ש קודם תפלה. והם ב' הבחי' תורה ותפלה ועל ב' אלו כתי' מי …
בענין תפלת מרע"ה בוודאי לא היתה למגן ח"ו ורבותינו ז"ל אמרו כי הועילה מחצה שהראהו כל הארץ. ויראה כי ידוע שעיקר כוונת מרע"ה הי' להכניס את בנ"י לא"י שלא יהי' עוד גלות כאשר ראינו כל מעשה מרע"ה נשאר. וגם עתה אין לנו שיור רק התורה הזאת שהוריד לנו מרע"ה מן השמים. ואראה הוא ראית השכל והדעת להשיג פנימיות א"י וזה ניתן לו דכתי' הארץ אשר תראה שיהושיע הנחיל לב"י בפועל מה…
ואתחנן כו'. כי מרע"ה הי' בחי' תורה וא"י היא בחי' תפלה ב' הכחות המיוחדים לבנ"י. ועל ב' אלו נאמר מי ג"ג אשר לו כו' קרובים בחי' תפלה כמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו כו' [באמת היינו שצריך להיות התפלה בכח התורה כמ"ש במ"א לכלול ב' הבחי' בנים ועבדים]. ואשר לו חקים כו' היא התורה. ועל ב' אלו כתי' אשרי תבחר ותקרב. בחירה שבחר בנו הקב"ה ונתן לנו התורה שהיא בחי' עצמות הטוב שיש ב…
במדרש רנה זו סידור שבחו של מקום אח"כ תפלה כו' סימן לתפלה כיון לבו לתפלה כו' ע"ש. כי הנה עיקר התפלה שקראוהו חז"ל עבודה שבלב הוא התפלה בעבודת הבורא ית' שצריך כל אדם סיוע ועזר מן השמים. וכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו ונמצא עיקר בריאת האדם הי' ע"ז לסדר שבחו של מקום כפי היכולת שבו כדכת' עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ובהיותו מסדר שבחו של מקום כפי כחו אז שייך ת…
במצות שבת כתיב.... הנה שבת סהדותא איקרי, ובני ישראל מעידין בשבת קדש על השי"ת, ובעד כתיב או ראה או ידע, כדאיתא בגמרא דיש עדות בראיה או בידיעה, וכן כתוב אתה הראת לדעת, שבני ישראל הם עדים בראיה ובידיעה. והנה ביציאת מצרים ראו בני ישראל הנסים שעשה להם הקב"ה וב"ש, אבל להעיד על בריאת שמים וארץ לא שייך ראיה רק ידיעה, והוא הדעת שזכו בני ישראל בקבלת התורה...
בענין זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו... ובזוהר הקדש איתא דזכור ושמור כללא דכל אורייתא נגד אנכי ולא יהיה לך... ועל ב' אלו נאמר זכור ושמור שצריכין למצא בשבת קדש הארה מקבלת התורה, וזה זכור כמו שאמרו חז"ל מזה שבשבת ניתנה תורה, ושמור לגרש אל זר ועל זה כתיב שמע ישראל וכו' ואהבת, ובמדרש חלקי ה' אמרה נפשי וכו'...
בפרשת שמע. ואהבת. מי לי בשמים כו' לא חפצתי בארץ. דאיתא אהבה שאינה תלוי' בדבר אינה בטלה עולמות ולכן אהבת בנ"י אל הבורא בכל לבבך נפשך למסור הכל עבור ה' ממילא אינה תלוי' בשום דבר. והנה בנ"י נבראו להעיד על הבורא ית' כדכתי' אתם עדי. ומעידין עליו בכל יום פעמים באהבה. אך באמת בנ"י מיוחדים אליו ובחר בנו מכל עם א"כ יאמרו כי אנחנו נוגעין בעדות. ע"כ סמך לזה ואהבת בכל נ…
במצות ואהבת את ה"א מקשים החוקרים איך שייך ציווי על אהבה. אבל באמת היא מתנה מן השמים וע"י תורה ומצות יכולין לעורר האהבה. והנה שבת נק' מתנה טובה כי השבת הוא בחי' אהבה. כמ"ש בספרים כי בימי המעשה עיקר ביראה ובש"ק באהבה ע"ש. וע"י היראה בימי המעשה זוכין בש"ק לאהבה. וכמו כן ע"י אהבה שבשבת יש להוסיף היראה בימי המעשה כענין שאמרו יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. [ר…
בענין שמור וזכור ובשמור כתי' וזכרת כי עבד היית. כי הנה השבת הוא שביתה ממלאכה והוא בחי' תיקון הגוף להיות בן חורין מהתקשרות בהבלי עולם. וזה בחי' שמור. וזכור הוא בחי' עשה טוב והוא המשכת נשמה יתירה בשבת ועל ב' אלו כתי' אם תשיב משבת רגליך כו' וקראת לשבת עונג הוא בחי' זכור. וכאשר חכמים הגידו כי בשבת א"צ אות תפילין. א"כ כמו שיש תש"י וש"ר והם ג"כ תיקון הגוף בתש"י לכ…
בפסוק שמור וגו' וזכרת כי עבד היית וגו'... ובאמת שבת הוא זמן גאולה, כי הרי כל הטבע הוא צימצום הקדושה להיות במדה וקצבה וזמן, שאין החיות יכול להתגלות בהעולם כמו שהוא, רק ע"י צמצום, וכמו שכתוב בימי המעשה יהיה סגור, ובשבת נתגלה הפנימיות והוא גאולה. והנה כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא, אך בעולם הזה אין התכלית מבורר עד לעתיד יום שכולו שבת, לכן עולם הזה דומה לפרוזדור ב…
בפרשת שמע. במד' מהיכן זכו ישראל לק"ש בקבלת התורה ע"ש. דהנה אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו ולכן נשארו אלו ב' המצות לעולם בבנ"י והוא ק"ש. ה' אלקינו בחי' אנכי. ה' אחד בחי' לא יהי' לך. ואלו הדיברות יכול כל איש ישראל לקבל מהם חיות בכל יום ויום. וכתי' אח"כ ואהבת את ה"א כו' והחוקרים מקשים איך שייך ציווי על אהבה שהיא תלוי' בטבע האוהב. ובוודאי להנטבעים בטבע היא קו…
בפסוק "ובכל מאדך" אמרו חז"ל, יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, ולכאורה תמוה לומר כן. ויש לומר כי באמת תכלית האדם בעולם שיתקן מעשיו ויחזיר הפקדון לבעליו... ולכן מי שמוסר נפשו באהבת הבורא ית', על ידי שיודע ומבין כי זה תכלית האמת, מוסר נפשו בלב שלם, אבל להיות מוסר ממונו ונשאר עוד בעולם הנסיון, והעניות מעבירה על דעת קונו, יכול להיות קשה הנסיון יותר ממסירת נפש.
במדרש בפסוק שמע ישראל. אמר הקב"ה לבנ"י כל מה שבראתי בעולם זוגות. שמים וארץ. עוה"ז ועוה"ב. אדם וחוה. אבל כבודי יחיד ומיוחד בעולם ע"ש. והענין הוא. כי הקב"ה ברא הכל לכבודו ולכן אין השלימות נמצא לשום ברי'. כי הכל צריכין עזר זה מזה. שמים וארץ. אדם וחוה. וכמו כן עוה"ז פרוזדור לעוה"ב. וגם אין עוה"ב רק למי שטרח בעוה"ז. ואין השלימות רק להקב"ה שהשלום שלו. ולכן א"א להת…
בפסוק והיו הדברים האלה פרש"י מספרי מהו האהבה מתוך הדברים האלה. כי בקבלת התורה קיבלו בנ"י זאת האהבה כדכ' נפשי יצאה בדברו. והטעם כי ראו בעין מאמר אנכי ה' אלקיך וכפי התבררות בלב ועין האדם כי כל חיותו מאת הש"י בכל רגע לא יכבה האהבה כמשפט כל עלול להיות נמשך אחר עילה שלו. וז"ש היום הזה ראינו כו' ידבר אלקים כו' האדם וחי. הרמז כי ראו במתן תורה כי כל חיות האדם מהנהגת…
במדרש אשר לו אלקים קרובים... פירוש כי יום הוא על שם אור כי טוב, אם כן מה (נאמר) ביום צרה, ומתרץ כי כל צרה שלא תבא על בני ישראל היא רק לטובה, כצרת היולדת שהיא הכנה אל הלידה, לכן אמר מי שענה לאמך, כי כן סדר הלידה על ידי צרה זאת, כמו כן אך טוב לישראל אלקים. וכמו שאמר ביעקב "ביום צרתי", כי כל הצרות שעברו על יעקב היה הכל הכנה לטובת בני ישראל, וכן כתוב עת צרה ליעק…
בפרשת שמע ישראל, שמע הוא כינוס ואסיפה להיות בני ישראל עובדין לא-ל אחד, וכפי האסיפה שלהם כך חל עליהם אלקותו ית"ש, ולפי קבלת עול מלכותו ית"ש עליהם כך הם מתאחדים... וזה מתקיים בכל יום בשמע ישראל נעשין קהילה אחת וזוכין להארה מקבלת התורה... וכפי מה שנתפזרו בני ישראל בע' לשונות וד' רוחות ואף על פי כן מיחדין שמו בכל יום, בזה יהיה תיקון הכולל...
בפסוק לא מרובכם... אבל ישראל יש בהם ב' הבחינות, מעט הכמות ורב האיכות, והם ב' בחינות יעקב וישראל, יעקב על שם המיעוט, כדאיתא כל מקום שנאמר דך עני בישראל הכתוב מדבר, שלהם בחינת המיעוט והכנעה אל השי"ת... וכמו כן הרוממות של נפשות בני ישראל הוא רב יותר מכל העמים כמו שכתוב כי מי גוי גדול...
Showing 40 of 45 — the rest on Sefaria ↗
Mekoros on the pasuk
מקראות גדולות
Browse the parsha by aliyah — click a pasuk to open its commentaries
All Parshiyot
Genesis
Exodus
Leviticus
Numbers
Deuteronomy