Discover
Halachaהלכה

Head Covering for Torah Scholars

Sources from the Talmud and later codes address the practice and expectation of head covering among Torah scholars and learned individuals. While the Talmud records this as a custom associated with piety and respect for Heaven, later codes establish it as formal halakhah governing general conduct and specifically the behavior of scholars before their teachers.

לֹא יִתְבַּזּוּ וְלֹא יִתְגַּלּוּ רֹאשָׁן

14 sources · all verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The primary Talmudic locus for head covering among Torah scholars is Kiddushin 31a, where the Gemara relates that Rav Huna son of Rav Yehoshua would not walk even four cubits with an uncovered head, explaining: 'The Divine Presence is above my head' — grounding the practice in a sense of reverence before the Shekhinah rather than in any formal legal obligation.

A second Talmudic passage, Shabbat 156b, presents the practice from a different angle: when astrologers warned Rav Naḥman bar Yitzḥak's mother that her son was destined to be a thief, she responded by never permitting him to go bareheaded, telling him to cover his head 'so that the fear of Heaven will be upon you' — and indeed, the one moment the cloak slipped from his head, his evil inclination overcame him.

Rav Huna bar Rav Yehoshua himself, in Shabbat 118b, counts his lifelong practice of never walking four cubits bareheaded among the personal merits he takes pride in, placing it alongside other beloved practices such as attentive prayer and the three Shabbat meals — underscoring that this was understood as a mark of personal piety distinctive of a Torah scholar.

Kiddushin 8a touches on the head covering of a Torah scholar from yet another angle: Rav Ashi observes that the transaction involving Rav Kahana was valid in part because 'he is a great man [gavra rabbah] and needs a sudara for his head' — implying that a head-cloth was so characteristic of a scholar's dignity that it could serve as a significant item of value.

Later authorities codified these Talmudic precedents as binding practice: Shulchan Arukh, Orach Chayim 2:6 rules that one may not walk four cubits bareheaded, and Shulchan Arukh, Orach Chayim 91:5 extends this to standing in prayer, while Mishneh Torah, Human Dispositions 5:6 states that scholars should not go with their heads or bodies uncovered.

The Mishnah Berurah 2:11 draws the Talmudic threads together, citing the Shabbat 156b passage ('cover your head so that the fear of Heaven will be upon you') as the basis for habituating even children to cover their heads, and recording that in his era the Taz ruled it a full legal prohibition to go bareheaded even sitting at home — while noting that covering one's hand over one's head suffices in a pinch for the four-cubits rule.

Mishnah Berurah 8:4 adds a nuance drawn from the Gemara itself, noting that the Talmudic text implies that a young man — even if he is a Torah scholar — did not necessarily cover his head with a tallit, suggesting that in the Talmudic period the practice was associated with distinguished elders rather than all scholars universally.

The later discussion in Sdei Chemed, Maarechet Gimel 71 and Sdei Chemed, Peat HaSadeh Gimel 12 revisits the proof from Kiddushin — where Rav Huna objected to Rav Hamnuna walking bareheaded — as evidence that the ruling follows the view that one may not even pronounce a holy name with an uncovered head, situating the scholar's head covering within the broader debate about the scope of the prohibition.

Magen Avraham 2 and Kitzur Shulchan Arukh 3:6 both cite the Shabbat 156b narrative as the Talmudic warrant for covering children's heads to instill awe of Heaven, with the Kitzur further ruling that it is forbidden to walk four cubits or utter any matter of holiness bareheaded.

Source 1 · Chazal
Verified

Shabbat 156b

שבת קנ״ו ב — ד"ה וּמִדְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק נָמֵי אֵין

Shabbat 156b:6

The Gemara discusses practices and signs associated with fear of Heaven and Torah-oriented conduct, including Rav Naḥman bar Yitzḥak’s mother placing a head covering on him in infancy so that he would grow to fear Heaven. This is the clearest Talmudic passage connecting a head covering with piety and Torah stature, though it describes a mother’s practice rather than a formal obligation.

וּמִדְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק נָמֵי אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. דְּאִימֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמְרִי לַהּ כַּלְדָּאֵי: בְּרִיךְ גַּנָּבָא הָוֵה. לָא שְׁבַקְתֵּיהּ גַּלּוֹיֵי רֵישֵׁיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: כַּסִּי רֵישָׁיךָ, כִּי הֵיכִי דְּתִיהְוֵי עֲלָךְ אֵימְתָא דִשְׁמַיָּא, וּבְעִי רַחֲמֵי. לָא הֲוָה יָדַע אַמַּאי קָאָמְרָה לֵיהּ. יוֹמָא חַד יָתֵיב קָא גָרֵיס תּוּתֵי דִיקְלָא, נְפַל גְּלִימָא מֵעִילָּוֵי רֵישֵׁיהּ, דְּלִי עֵינֵיהּ חֲזָא לְדִיקְלָא, אַלְּמֵיהּ יִצְרֵיהּ, סְלֵיק, פַּסְקֵיהּ לְקִיבּוּרָא בְּשִׁינֵּיהּ.

And from that which transpired to Rav Naḥman bar Yitzḥak as well it can be derived that there is no constellation for the Jewish people, As Chaldean astrologers told Rav Naḥman bar Yitzḥak’s mother: Your son will be a thief. She did not allow him to uncover his head. She said to her son: Cover your head so that the fear of Heaven will be upon you, and pray for Divine mercy. He did not know why she said this to him. One day he was sitting and studying beneath a palm tree that did not belong to him, and the cloak fell off of his head. He lifted his eyes and saw the palm tree. He was overcome by impulse and he climbed up and detached a bunch of dates with his teeth. Apparently, he had an inborn inclination to steal, but was able to overcome that inclination with proper education and prayer.

Full text on Sefaria ↗
Source 2 · Chazal
Verified

Kiddushin 31a

קידושין ל״א א — ד"ה אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי

Kiddushin 31a:3

The sugya recounts Rav Huna bar Yehudah’s practice of not walking four cubits bareheaded, citing the Divine Presence above him. It presents covering the head as a practice of reverence for Heaven, not specifically as a law limited to Torah scholars.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלֹא כׇל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לָא מְסַגֵּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּגִילּוּי הָרֹאשׁ. אָמַר: שְׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרֹאשִׁי.

With regard to the same issue, Rabbi Yehoshua ben Levi says: It is prohibited for a person to walk even four cubits with an upright posture, which is considered an arrogant manner, as it is stated: “The entire world is full of His glory” (Isaiah 6:3). One who walks in an arrogant manner indicates a lack of regard for the glory and honor of God that is surrounding him, and thereby chases God from that place, as it were. The Gemara relates: Rav Huna, son of Rav Yehoshua, would not walk four cubits with an uncovered head. He said: The Divine Presence is above my head, and I must act respectfully.

Full text on Sefaria ↗
Source 3 · Chazal
Verified

Shabbat 118b:13

שבת קי״ח ב

Shabbat 118b:13

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, states that he never walked four cubits with his head uncovered, which he counts among his meritorious deeds.

אָמַר רַב נַחְמָן: תֵּיתֵי לִי, דְּקַיֵּימִית שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת. אָמַר רַב יְהוּדָה: תֵּיתֵי לִי, דְּקַיֵּימִית עִיּוּן תְּפִלָּה. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: תֵּיתֵי לִי, דְּלָא סָגֵינָא אַרְבַּע אַמּוֹת בְּגִילּוּי הָרֹאשׁ. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: תֵּיתֵי לִי, דְּקַיֵּימִית מִצְוַת תְּפִילִּין. וְאָמַר רַב נַחְמָן: תֵּיתֵי לִי, דְּקַיֵּימִית מִצְוַת צִיצִית.

Full text on Sefaria ↗
Source 4 · Chazal
Verified

Kiddushin 8a

קידושין ח׳ א — ד"ה לָא

Kiddushin 8a:10

Rav Ashi states that a distinguished person such as Rav Kahana, who is required to wear a cloth on his head as was customary for important people, may redeem a firstborn son using such a cloth valued at five sela, but ordinary people who do not wear such cloths may not do so.

לָא, לְעוֹלָם דְּלָא שָׁוֵי, וּכְגוֹן דְּקַבֵּיל כֹּהֵן עִילָּוֵיהּ. כִּי הָא דְּרַב כָּהֲנָא שָׁקֵיל סוּדָרָא מִבֵּי פִּדְיוֹן הַבֵּן, אָמַר (לֵיהּ): לְדִידִי חֲזֵי לִי חָמֵשׁ סְלָעִים. אָמַר רַב אָשֵׁי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא כְּגוֹן רַב כָּהֲנָא, דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא וּמִבְּעֵי לֵיהּ סוּדָרָא אַרֵישֵׁיהּ, אֲבָל כּוּלֵּי עָלְמָא – לָא. כִּי הָא דְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי זְבַן סוּדָרָא מֵאִימֵּיהּ דְּרָבָא מִקּוּבֵּי שָׁוֵי עַשְׂרָה בִּתְלֵיסַר.

The Gemara rejects this suggestion: No; actually, this is referring to a case where the calf or cloak is not worth five sela, and the latter clause is referring to a case where the priest accepted upon himself to value the items as though they were worth this amount, which is why the son is redeemed. This is like this incident in which Rav Kahana, who was a priest, took a cloth [sudara] from the house of a man obligated to perform the redemption of his firstborn son. Rav Kahana said to the man: For me, I view this cloth as though it were worth five sela. Rav Ashi said: We said that it is possible to redeem one’s son in this manner only when the priest is an individual such as Rav Kahana, who is a great man and is required to wear a cloth on his head. It was common practice for important people to wear a scarf on their heads. But with regard to everyone else, i.e., those who do not wear these cloths and cannot say it is worth that amount to them, no, they may not perform the redemption of the firstborn son in this manner. The Gemara cites a proof that a distinguished individual who needs a cloth will pay a large amount for one. This is like this incident in which Mar bar Rav Ashi bought a cloth from Rabba’s mother from Kovei for thirteen dinars, despite the fact that it was worth ten, because he needed a cloth.

Full text on Sefaria ↗
Source 5 · Chazal
Verified

Menachot 43b

מנחות מ״ג ב — ד"ה הַאי ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ מַאי עָבְדִי

Menachot 43b:1

The passage discusses how the Rabbis interpret the phrase "with which you cover yourself" from Deuteronomy 22:12 to teach that ritual fringes must be attached to a four-cornered garment but not to a three-cornered one.

הַאי ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: ״עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ״ – אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ.

what do they do with, i.e., how do they interpret, this verse: “With which you cover yourself” (Deuteronomy 22:12)? The Gemara answers that the Rabbis require it for that which is taught in a baraita: The phrase “on the four corners of your garment” (Deuteronomy 22:12) indicates that one is required to attach ritual fringes to a garment that has four corners, but not to one that has three corners.

Full text on Sefaria ↗
Source 6 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Human Dispositions 5:6

משנה תורה, דעות פרק ה ו

Mishneh Torah, Human Dispositions 5:6

The passage states that torah scholars should not be disgraced and should not uncover their heads or bodies.

לֹא יִתְבַּזּוּ וְלֹא יִתְגַּלּוּ רֹאשָׁן וְלֹא גּוּפָן.

Full text on Sefaria ↗
Source 7 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Orach Chayim

שולחן ערוך, אורח חיים צ״א

Shulchan Arukh, Orach Chayim 91:5

A Torah scholar should not stand before his teachers with uncovered head or bare feet if it is customary in that place for people not to appear before their elders except with shoes and head covering.

לא יעמוד באפונדתו [טאסקא בלעז] ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולים אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים:

Full text on Sefaria ↗
Source 8 · Acharonim
Verified

Kitzur Shulchan Arukh 3:6

קיצור שלחן ערוך ג׳

Kitzur Shulchan Arukh 3:6

Children should be trained to cover their heads so that fear of Heaven will rest upon them, as illustrated by a teaching in which someone is told to cover their head in order that fear of Heaven will dwell upon them.

אָסוּר לֵילֵךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ לְהוֹצִיא מִפִּיו דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְגִלּוּי הָראֹשׁ. וְגַם הַקְּטַנִּים צְרִיכִים לְהַרְגִּילָן לְכַסּוֹת רֹאשָׁן, כִּי הֵיכִי דְתֶהֱוֵי עֲלַיְהוּ אֵימְתָא דִשְׁמַיָּא. כִּדְמָצִינוּ בְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק. אִמֵּהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַרוּ לַהּ כַּלְּדָאֵי (חוֹזִים בַּכּוֹכָבִים), בְּרֵיךְ גַּנָּבָא הֲוָה, לָא שְׁבַקְתֵּהּ גַּלּוּיֵי רֵישָׁא. אֲמַרָה לֵהּ, כַּסֵּי רֵישָׁךְ כִּי הֵיכִי דְתֶהֱוֵי עֲלָךְ אֵימְתָא דִשְׁמַיָּא וְכוּ' (שַׁבָּת דף קנ"ו ע"ב).

Full text on Sefaria ↗

See also

Source 9 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Orach Chayim 2:6

שולחן ערוך, אורח חיים ב׳

Shulchan Arukh, Orach Chayim 2:6

The Shulchan Arukh rules that one should not walk four cubits with an uncovered head, and adds that one should not recite God’s name or enter a sacred setting bareheaded. This is the governing codified source for the general practice, rather than a rule specifically for Torah scholars.

אסור לילך בקומה זקופה ולא ילך ד' אמות בגילוי הראש ויבדוק נקביו: הגה ויכסה כל גופו ולא ילך יחף (א"ז) וירגיל עצמו לפנות בוקר וערב שהוא זריזות ונקיות (הגהות מיימוני פ' ה' מה' דעות):

Full text on Sefaria ↗
Source 10 · Acharonim
Verified

Sdei Chemed, Peat HaSadeh Gimel 12

שדי חמד, פאת השדה מערכת הגימ"ל י״ב — ד"ה גילוי הראש על מה שכתבתי בנדפס

Sdei Chemed, Peat HaSadeh Gimel 12

A Torah scholar cites a dispute among authorities regarding head covering during blessings: the Baal Shem Tov permits reciting blessings with uncovered head, while the Manhig requires covering with garment or hat; the author resolves that the Baal Shem Tov refers to blessings over Torah where uncovering is permitted, whereas the Manhig addresses the blessing over food (where stringency applies), and further clarifies from Pesikta Rabbata and Zohar that covering the head during blessings suffices to prevent exposure of the arms, without requiring an upper garment, and that a Torah scholar must not walk four cubits with uncovered head due to the divine presence.

גילוי הראש על מה שכתבתי בנדפס באות ע"א כתב לי ידידי הגאון עמודי אש יצ"ו וז"ל ג' אות א' הקשה מעכת"ה דבא"ז ח"ב סי' מ"ג כתב דמנהג צרפת לקרות הברכות בראש מגולה ובמנהג ה' סעודה דין י"ב כתב דעוד היום מנהג צרפת בשעת ברכה להיות המברך מתעטף בכסותו או נותן כובע בראשו והם היו כמעט בזמן אחד והיאך העידו על מנהג צרפת זה היפוך זה ולדעתי לא ק"מ דבא"ז מיירי שם בברכה שעל התורה והם היו ס"ל דמותר לברך בראש מגולה ע"כ בירכו כן משא"כ המנהיג דקאי שם בבהמ"ז דמבואר במס' ברכות (נ"א א') דאחד מהעשרה דברים שצ"ל בבהמ"ז עטוף ואמרו שם ר"פ מעטף ויתיב רב אסי פריס סודרא ארישא ועיין בטאו"ח סי' קפ"ח ובב"י וב"ח שם וע"כ שפיר כ' המנהיג שהתעטפו בכסותם או נתנו כובע בראשם דבהמ"ז חמיר משאר ברכות ויוכל להיות לפי שהוא מה"ת ע"כ החמירו בה וצלע"ק על הב"ח שם שכתב דהא דמתעטף ומברך היינו שישים הבגד העליון עליו שיברך באימה ואני תמיה ע"ז דראיתי בפסיקתא רבתא סי' ט' דאיתא שם על ההיא דבבהמ"ז מתעטף ומברך מהו מתעטף שאם היתה זרועו מגולה מכסה אותו ומברך כדי שיהיה עושה המצוה באימה (עיין מגלה כ"ד א') מבואר שאין צריך ללבוש בגד העליון וסגי שלא יהיו זרועיו מגולים ובזוה"ק פנחס (ד' רמ"ה ע"ב) איתא עיטוף צריך לאעטופי ראשי' בגין דשכינתא על ראשי' דהכי אוקמוה מארי מתניתין אסור לת"ח למיהך ד' אמות בגלוי ראש משום מלא כל הארץ כבודו מבואר שסגי כשלא יברך בגלוי הראש וא"צ בגד עליון עכ"ד יצ"ו ועיין בענין גילוי הראש מה שהבאתי בקונטריס ההערות לכללים סי' ע"ג:

View on Mekoros Sefarim ↗
Source 11 · Acharonim
Verified

Sdei Chemed, Maarechet Gimel 71

שדי חמד, מערכת הגימ"ל ע״א — ד"ה גילוי הראש מדברי התוס' יומא דף

Sdei Chemed, Maarechet Gimel 71

The Rema's intent concerns actual head uncovering, which is prohibited according to halakha, as evidenced in the Aleph-Zayin's work (part 2, section 43) citing a dispute in Masekhet Sofrim regarding whether one may mention God's name bareheaded, and supporting this with evidence from Kiddushin 29b where Rav Huna objected to Rav Hamnuna walking with uncovered head, establishing that it is forbidden to mention God's name with exposed head, a position also found in Vayikra Rabbah and contradicting the French custom of blessing with uncovered head.

אבל באמת נראה דכונת הרמ"א על גילוי ראש ממש ואמר דאסור והיינו מן הדין וכדמוכחי פשט דברי הא"ז בספרו ח"ב סי' מ"ג (שמקור דברי הרמ"א הם מהא"ז כמ"ש בד"מ) עי"ש שהביא מחלוקת שבמסכת סופרים פי"ד הט"ו אי מותר להזכיר שם בג"ר והוכיח ממ"ש בקידושין כ"ט סוף ע"ב דהקפיד רב הונא על רב המנונא שהלך בגילוי ראש דא"כ ודאי דקי"ל כמאן דאמר דאסור להזכיר שם ושכן מצא בויקרא רבה וכו' ושאין נכון מנהג צרפת שמברכין בראש מגולה עי"ש שמשמעות כל דב"ק הוא על גילוי ראש ממש

View on Mekoros Sefarim ↗
Source 12 · Acharonim
Verified

recovered from “Mishnah Berurah 2:10”

Mishnah Berurah

משנה ברורה ב׳ — ד"ה (יא) ד"א - ומידת חסידות אפילו

Mishnah Berurah 2:11

The Mishnah Berurah explains the head-covering laws of Orach Chayim 2, distinguishing the strong practice of not walking four cubits bareheaded from the more basic requirement to cover one’s head when mentioning God’s name or entering a sacred context. It is useful for tracing how the Talmudic practice became practical halakhah.

(יא) ד"א - ומידת חסידות אפילו פחות מד"א ואפילו בעת השינה בלילה ויש שמצדדין לומר דאפילו ד"א אינו אסור מדינא רק להצנועין במעשיהן אבל כבר כתב הט"ז לקמן בסימן ח' דבזמנינו איסור גמור מדינא להיות בגילוי הראש ואפילו יושב בביתו עי"ש הטעם וכן כתב בתשובת מהר"י ברונא וכתב המ"א דאפילו קטנים נכון להרגילם בכיסוי הראש כי היכי דליהוי להו אימתא דשמיא כדאיתא (בשבת קנ"ו) כסי ראשך כי היכי דליהוי עלך אימתא דשמיא ודע עוד דלענין גילוי הראש די בכיסוי היד על הראש וה"ה אם מפלה ראשו שרי בגילוי הראש. ועיין בפמ"ג שכתב דלילך ד"א תחת אויר השמים לא מהני בזה כיסוי הראש ביד: (יב) בגילוי הראש - וכ"ש שאסור לברך וה"ה ללמוד בגילוי הראש ולא מהני בזה כיסוי היד דיד וראש חד גופא אינון ואין הגוף יכול לכסות את עצמו ויש מקילין בזה בשעת הדחק כגון בלילה שרוצה לשתות ואין לו כובע בראשו דדי במה שמכסה ראשו בידו אבל יותר טוב לנהוג כמו שהעולם נוהגין שממשיך הבית יד של הבגד על היד ומכסה בו ראשו דאז הוי שפיר כיסוי לכו"ע וכתב הפמ"ג דיש ליזהר בשעת הנחת תפילין של ראש שלא יברך הברכה בראש מגולה ופרו"ק משערות אף אותן שתפורין בבגד מתחתיו יש לאסור מפני מראית העין שיאמרו ששערות הן ויש מקילין:

4 cubits - The pious trait is to [not move without a yarmulke] even less than 4 cubits, and [to do so] even when sleeping at night. There are those who lean towards saying that [moving] even 4 cubits [without a yarmulke] isn't prohibited according to [Jewish] law except for [those who are] modest in their ways. However, the Ta"z has already written below in siman 8 that in our time it is entirely prohibited according to [Jewish] law to have one's head uncovered, even when sitting in his house - see there for the reason. And so too writes Mahar"i Bruna. And Magen Avraham writes that even for minors it is correct to habituate them in covering their heads, in order to instill an awe of heaven, as it was brought, (Shabbat 156) "Cover your head so that an awe of heaven will be upon you." And know also that regarding uncovered heads, it is enough to cover one's head with a hand, and similarly, if one is checking their head for lice, it is permitted to not cover one's head. And see further in Pri Megadim who wrote that for moving 4 cubits in the open air, covering one's head with a hand is not sufficient. With one's head uncovered - And certainly it's forbidden make a blessing. And the same applies to learning Torah with an uncovered head. And for this (ie. making a blessing or learning Torah), it doesn't help to cover [the head] with one's hand, because the hand and head are part of the same body and the body can't cover itself. And there are those who rule leniently regarding this in an extenuating circumstance, for example at night when one wants to drink and he does't have a hat/covering on his head, it's enough for him to cover his head with his hand; but it's better to do like most people do - that they pull the sleeve of their shirt over their hand and then use that to cover their head, for that is certainly considered a head covering according to all opinions. The Pri Megadim wrote that one should be careful when putting on his head tefillin, to not recite the blessing with an uncovered head. A toupee made of hair, even those which have a cloth sewed underneath [the hairs], there are those who forbid it in order to avoid the appearance of transgression, for people will say that that is his [actual] hair; and there are those who are lenient.

Full text on Sefaria ↗

See also

Source 13 · Acharonim
Verified

recovered from “Magen Avraham 2:6”

Magen Avraham

מגן אברהם ב׳

Magen Avraham 2

Magen Avraham comments on the Shulchan Arukh’s ruling concerning walking bareheaded and the practice of covering the head for fear of Heaven. It is an important early codified commentary for understanding the transition from the Talmudic custom to accepted practice.

דמיד כשישב עצמו הוא מגולה אמרי' בגמרא חלוק של ת"ח כל שאין בשרו נראית מתחתיו טפח והאידנ' אין נזהרין בזה ואפשר משום שהולכין הכל בבתי שוקים ואין בשרו נראת: ומדת חסידות אפי' פחות מד"א וע' תשובת רש"ל סי' ע"ב (ב"ח) וע' בפסקי מהרא"י סי' כ"ג ובנדרים דף ל"ו משמע דקטנים דרכן לילך בגלוי הראש ועבי"ד סימן רי"ז סל"ז ומ"מ נכון לכסות ראשם דתהוי עליהם אימתא דשמיא כדאיתא בסוף שבת עסי' רפ"ב ס"ג והע"ש לא עיין סי' צ"א סק"ו:

Full text on Sefaria ↗

See also

  • Mishnah Berurah 11unverifiedFiled under: Select Halachos Relevant To The Workplace Part 1
  • Mishnah Berurah 13unverifiedFiled under: Select Halachos Relevant To The Workplace Part 1
  • Magen Avraham 4unverifiedFiled under: Select Halachos Relevant To The Workplace Part 1
Source 14 · Acharonim
Verified

Mishnah Berurah 8:4

משנה ברורה ח׳

Mishnah Berurah 8:4

The gemara indicates that a young man did not cover his head with a tallit, even if he was a torah scholar.

משמע בגמרא שבחור לא היה מכסה ראשו בטלית, אפילו הוא תלמיד חכם.

Full text on Sefaria ↗

See also

Related sources· 9 found, not yet verifiedSign in to verify
  • Arukh HaShulchan, Orach Chaim 2:10Arukh HaShulchan, Orach Chaim 2:10-11unverified

    איתא בקידושין שם: רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש. שכינה למעלה מראשי. ואיהו גופא אמר בשבת (קיח ב): תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש.

    Same passage as Kiddushin 31a:3

  • Bava Batra 57bunverified

    טלית של תלמיד חכם כיצד, כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Midrash Tanchuma Buber, Tazria 11unverified

    אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'. זש"ה כי לא אל חפץ רשע אתה (תהלים ה ה), ללמדך שאין הקב"ה חפץ לחייב בריה, שנאמר כי לא אחפוץ במות המת (יחזקאל יח לב), ובמה חפץ להצדיק בריותיו [שנאמר ה' חפץ למען צדקו וגו' (ישעיה מ בכא) למען צדק בריותיו] ולא לחייב, וכן אתה מוצא באדם הראשון, כשבראו נתנו בגן עדן, וצוהו ואמר לו, זה אכול ומזה לא תאכל, כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז), עבר הביא עליו איפופסין, בא השבת ופינהו, התחיל מסיח עמו מא יעשה תשובה, שנאמר ויקרא ה' אלהים אל האדם (שם ג ט), אין ה' אלא מדת הרחמים, שנאמר ה' ה' אל רחום וחנון (שמות לד ו), הקדים לו מדת רחמים למדת הדין, הוי כי לא אל חפץ רשע, שאינו חפץ לחייב בריה, התחיל מסיח מי הגיד לך וגו' (בראשית ג יא), ויאמר האדם האשה וגו' (שם שם יב), הניח מאדם, התחיל מסיח עם האשה, שנאמר ויאמר ' אלהים לאשה וגו' (שם שם יג), אבל כשבא אצל הנחש לא הסיח עמו, אלא מיד נתן לו איפופסין, שנאמר ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת וגו', ואיבה אשית וגו' (שם שם יד טו), חזר אצל האשה ואמר לה, הרבה ארבה עצבונך והרונך (שם שם טז), וכשחזר אצל האדם, לא חייבו, אלא רמז לו לעשות תושבה, מנין, אמר ר' ברכיה בשם ר' לוי שאמר לו בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך (שם שם יט), אין שובך אלא לשון תשובה, שנאמר שובה ישראל (הושע יד ב), כיון שלא עשה תשובה, טרדו מגן עדן, שנאמר [ויגרש את האדם (בראשית ג כד), הוי] כי לא אל חפץ רשע אתה, מהו לא יגורך רע, אמר ר' תנחומא בר חנילאי בשם ר' ברכיה בשם ר' יוחנן אין עומדין לפני הקב"ה אלא מלאכי שלום ומלאכי רחמים, אבל מלאכי הזעם רחוקים ממנו, שנאמר באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו לחבל (את) כל הארץ (ישעיה יג ה). [ד"א] לא יגורך רע, אמר ר' יוחנן אין אתה גורר אחר הרעה, ואין הרעה גוררת אחריך ואינה דרה אצלך. אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ לְחַיֵּב בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע וְגוֹ' (יחזקאל לג, יא). וּבְמַה חָפֵץ. לְהַצְדִּיק בְּרִיּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל וְגוֹ' (ישעיה מב, כא), לְמַעַן לְצַדֵּק בְּרִיּוֹתָיו וְלֹא לְחַיֵּב. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, כְּשֶׁבְּרָאוֹ נְתָנוֹ בְּגַן עֵדֶן וְצִוָּהוּ וְאָמַר לוֹ: מִזֶּה אֱכֹל וּמִזֶּה לֹא תֹּאכַל, כִּי בְּיוֹם אָכְלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב, יז). עָבַר עַל צִוּוּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵבִיא עָלָיו אַפּוֹפְּסִין. בָּא הַשַּׁבָּת וּפְטָרוֹ. הִתְחִיל מֵסִיחַ עִמּוֹ אוּלַי יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה (שם ג, ט), אָן אַתְּ. וְאֵין ה' אֶלָּא מִדַּת רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה', ה' אֵל רַחוּם וְחָנוּן (שמות לד, ו). הִקְדִּים לוֹ מִדַּת הָרַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין, שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה. הֱוֵי אוֹמֵר, כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה, שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ לְחַיֵּב בְּרִיָּה. הִתְחִיל מֵסִיחַ עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירוֹם אָתָּה (בראשית ג, יא). וַיֹּאמֶר הָאָדָם, הָאִשָּׁה וְגוֹ' (בראשית ג, יב). הֵנִיחַ אָדָם וְהִתְחִיל מֵסִיחַ עִם הָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וְגוֹ' (בראשית ג, יג). אֲבָל כְּשֶׁבָּא אֵצֶל הַנָּחָשׁ, לֹא הֵסִיחַ עִמּוֹ כְּמוֹ שֶׁהֵסִיחַ עִם הָאִשָּׁה, אֶלָּא מִיָּד נָתַן לוֹ אַפּוֹפְּסִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ וְגוֹ' (בראשית ג, יד). וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וְגוֹ' (בראשית ג, טו). חָזַר אֵצֶל הָאִשָּׁה וְאָמַר לָהּ: הַרְבָּה אַרְבֶּה וְגוֹ' (בראשית ג, טז). וּכְשֶׁחָזַר אֵצֶל אָדָם, לֹא חִיְּבוֹ עַד שֶׁנָּתַן לוֹ רֶמֶז לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. וּמִנַּיִן, אָמַר רַבִּי חֲכִינַאי בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, שֶׁאָמַר לוֹ: בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם וְגוֹ' (בראשית ג, יט). אֵין שׁוּבְךָ אֶלָּא תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָּשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ (הושע יד, ב). כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, טְרָדוֹ מִגַּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְגָרֵשׁ אֶת הָאָדָם (בראשית ג, כד). הֱוֵי אוֹמֵר, כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה. מַהוּ יְגֻרְךָ רָע. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי בְּשֵׁם רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין עוֹמְדִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם, אֲבָל מַלְאֲכֵי זַעַף רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם (במדבר יד, יח). וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם. אֶלָּא מַהוּ אֶרֶךְ אַפַּיִם, שֶׁמַּלְאֲכֵי זַעַף רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, ה' וּכְלֵי זַעֲמוֹ (ישעיה יג, ה). הֱוֵי אוֹמֵר, כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע. דָּבָר אַחֵר, לֹא יְגֻרְךָ רָע. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין אַתָּה נִגְרָר אַחַר הָרָעָה, וְאֵין הָרָעָה גּוֹרֶרֶת אוֹתְךָ, וְאֵינָהּ גָּרָה אֶצְלְךָ. הֱוֵי, לֹא יְגֻרְךָ רָע. וְאֵין יְגֻרְךָ אֶלָּא דִּירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר (שמות יב, מח). דָּבָר אַחֵר, לֹא יְגֻרְךָ רָע. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן פְּדָת בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְכָּר עַל הָרָעָה, אֶלָּא עַל הַטּוֹבָה. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאוֹר וְאֶת הַחֹשֶׁךְ וְקָרָא לָהֶן שֵׁמוֹת, הִזְכִּיר שְׁמוֹ עַל הָאוֹר וְלֹא הִזְכִּיר שְׁמוֹ עַל הַחֹשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה (בראשית א, ה), הֲרֵי הִזְכִּיר שְׁמוֹ עַל הָאוֹר. אֲבָל כְּשֶׁבָּא לַחֹשֶׁךְ, אֵינוֹ אוֹמֵר, קָרָא אֱלֹהִים לַחֹשֶׁךְ לַיְלָה, אֶלָּא קָרָא לַיְלָה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדָם וְחַוָּה, הִזְכִּיר שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֵךְ אוֹתָם אֱלֹהִים (בראשית א, כח). וּכְשֶׁקִּלְּלָן, לֹא הִזְכִּיר שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם, אֶלָּא אֶל הָאִשָּׁה אָמַר (שם ג, טז), וּלְאָדָם אָמַר (בראשית א, יז). וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי עַל הַנָּחָשׁ הִזְכִּיר שְׁמוֹ בְּשָׁעָה שֶׁקִּלְּלוֹ, דִּכְתִּיב וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹאת אָרוּר אַתָּה (בראשית א, יד). כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הִזְכִּיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן לְרָעָה. עַל הַמֵּסִית, זֶה הַנָּחָשׁ שֶׁהֵסִית אֶת הָאִשָּׁה וְאָמַר לָהּ: כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית א, ה), תִּהְיוּ כְּמוֹתוֹ. מַה הוּא בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת, אַף אַתֶּם תִּבְרְאוּ עוֹלָמוֹת כָּמוֹהוּ, שֶׁכָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא אֻמָּן כְּמוֹתוֹ. וּלְפִי שֶׁהֵסִית אוֹתָהּ וְסִפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, לְפִיכָךְ הִזְכִּיר שְׁמוֹ עָלָיו. וְעַל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת (ירמיה יא, ג). וְעַל הָעוֹשֶׂה בִּטְחוֹנוֹ בְּבָשָׂר וָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה', אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְגוֹ' (שם יז, ה). אֵימָתַי הוּא אָרוּר, בְּשָׁעָה שֶׁמִּן ה' יָסוּר לִבּוֹ וְיַשְׁלֵךְ בִּטְחוֹנוֹ עַל בָּשָׂר וָדָם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּנֹחַ כְּשֶׁבֵּרֵךְ אֶת בָּנָיו, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם (בראשית ט, כו). אֲבָל כְּשֶׁקִּלֵּל אֶת כְּנַעַן (בראשית ט, כה) לֹא הִזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו אֶלָּא וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנַעַן, וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בֶּאֱלִישָׁע הַנָּבִיא, כְּשֶׁבָּא מֶלֶךְ אֲרָם לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל, נִתְיָעֵץ בַּעֲבָדָיו וְעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל בּוֹרוֹת. כְּלוֹמַר, שֶׁאִם יָבֹאוּ יִשְׂרָאֵל לְהִלָּחֵם עִמָּנוּ, יִפְּלוּ לְתוֹךְ הַבּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמֶלֶךְ אֲרָם הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל וְגוֹ', וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הִשָּׁמֵר וְגוֹ' (מ״ב ו, ח-ט). אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה דָּבָר כִּי אִם גִּלָּה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהִים דָּבָר וְגוֹ' (עמוס ג, ז). כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְלֹא נָפְלוּ לְתוֹכָן, הִרְגִּישׁ מֶלֶךְ אֲרָם וְאָמַר לַעֲבָדָיו, הֲלֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ, וַיֹּאמֶר לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא וְאֶשְׁלַח וְאֶקָּחֵהוּ. וַיַּגִּידוּ לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה בְדֹתָן, וַיִּשְׁלַח שָׁמָּה סוּסִים וָרֶכֶב וְחַיִל כָּבֵד וְגוֹ' (מ״ב ו, יב-יד). מִיָּד עָמַד נַעַר אֱלִישָׁע בַּלַּיְלָה וְרָאָה שֶׁהִקִּיפוּ אֶת הָעִיר סוּסִים וָרֶכֶב וָחַיִל. מִיָּד וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר, אֲהָהּ אֲדוֹנִי אֵיכָה נַעֲשֶׂה, וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם (מ״ב ו, טו טז). מִיָּד נִתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וְהִזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה, וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וְגוֹ' (מ״ב ו, יז). מִיָּד עָמַד אֱלִישָׁע וְקִלֵּל אֶת הָאֲרַמִּים, וְאָמַר, הַךְ נָא אֶת הַגּוֹי הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים וְגוֹ' (מ״ב ו, יח), וְלֹא הִזְכִּיר אֶת שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּכְשֶׁחָזַר וְנִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם שֶׁיִּפָּקְחוּ עֵינֵיהֶם, אָמַר, ה' פְּקַח אֶת עֵינֵי אֵלֶּה וְיִרְאוּ (מ״ב ו, כ). הֱוֵי אוֹמֵר, שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְכָּר עַל הַטּוֹבָה וְלֹא עַל הָרָעָה. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, כְּשֶׁרָאָה הַנָּבִיא אוֹתָן מֶרְכָּבוֹת שֶׁנִּמְשְׁלוּ לָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבַּע מֶרְכָּבוֹת יוֹצְאוֹת מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים וְגוֹ' (זכריה ו, א). וּכְשֶׁאָמַר עַל הַגְּאֻלָּה, וַיַּרְאֵנִי ה' אַרְבָּעָה חָרָשִׁים (זכריה ב, ג). וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁבָּאוּ אוֹתָן חֲמִשָּׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן וְגוֹ' (יחזקאל ט, ב), נִשְׁתַּלַּח גַּבְרִיאֵל עִמָּהֶם, כַּכָּתוּב, וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל (יחזקאל י, ב). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל, מַלֵּא חָפְנֶיךָ גַּחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים וּזְרֹק עַל הָעִיר, כְּדִכְתִּיב, וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל (יחזקאל י, ב). בָּא גַּבְרִיאֵל וְעָמַד אֵצֶל הָאוֹפָן. אָמַר לוֹ הַכְּרוּב, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ. אָמַר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ צִוַּנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: טוֹל. אָמַר לוֹ: תֵּן אַתָּה בְּיָדִי. מִיָּד וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים וְגוֹ', וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבוּשׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח וַיֵּצֵא (יחזקאל י, ז). וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אִלְמָלֵא לֹא נִצְטַנְּנוּ הַגֶּחָלִים מִיָּד שֶׁל כְּרוּב לְיָדוֹ שֶׁל גַּבְרִיאֵל, לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. וְלֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת הָרָעָה עַל יְדֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי מַלְאָךְ. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, הוּא עוֹשֶׂה הַטּוֹבָה עַל יְדֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים (יחזקאל לו, כה). הֱוֵי אוֹמֵר, כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע, אַתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע (תהלים ה, ד). מַהוּ לֹא יְגֻרְךָ רָע. שֶׁאֵין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָל עַל הָרָעָה, אֲבָל עַל הַטּוֹבָה חָל, חוּץ מִשְּׁנֵי דְּבָרִים שֶׁחָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עֲלֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן לָרָעָה, וְאֵלּוּ הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁקֹד ה' עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי צַדִּיק ה' אֱלֹהֵינוּ (דניאל ט, יד). מִשּׁוּם שֶׁצַּדִּיק ה' אֱלֹהֵינוּ, וַיִּשְׁקֹד ה' וַיָּבֵא אֶת הָרָעָה וּמַהוּ. אֶלָּא שֶׁצְּדָקָה עָשָׂה עִמָּנוּ, שֶׁהִקְדִּים גָּלוּת יְכָנְיָה לְגָלוּת צִדְקִיָּה. וְאֵיזוֹ צְדָקָה. שֶׁהִקְדִּים וְהִגְלָה גָּלוּת יְכָנְיָה לְבָבֶל עִם הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר וְעִם כָּל גִּבּוֹרִי הֶחָיִל, וְיָרְדוּ לְבָבֶל וְעָשׂוּ תַּרְבֵּץ לַתּוֹרָה. שֶׁאִלְמָלֵא הָיָה כֵן, הָיְתָה הַתּוֹרָה מִשְׁתַּכַּחַת בְּגָלוּת צִדְקִיָּה, אֶלָּא שֶׁיָּצְאוּ אֵלּוּ שֶׁהֶאֱמִינוּ לִדְבָרָיו שֶׁל יִרְמְיָה הַנָּבִיא וְיָצְאוּ עִם הַתּוֹרָה. הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף (מ״ב כד, טז). מַהוּ חָרָשׁ, כֵּיוָן שֶׁפּוֹתְחִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, נַעֲשׂוּ הַכֹּל כְּחֵרְשִׁים. מַסְגֵּר, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ סוֹגְרִין, לֹא הָיָה בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִי שֶׁהָיָה יָכֹל לִפְתֹּחַ. הֱוֵי אוֹמֵר, כִּי צַדִּיק ה' אֱלֹהֵינוּ, וּצְדָקָה עָשָׂה בְּאוֹתָהּ גּוֹלָה, שֶׁשָּׁקַד עָלֶיהָ. וְעוֹד טוֹבָה גְּדוֹלָה עָשָׂה עִם יִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד, שֶׁבָּעֲשָׂרָה בְּטֵבֵת הָיוּ רְאוּיִין יִשְׂרָאֵל לִגְלוֹת מִיְרוּשָׁלַיִם. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְגוֹ' (יחזקאל כד, ב). מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר, אִם יוֹצְאִין עַכְשָׁו בַּצִּנָּה, הֵם מֵתִים. מֶה עָשָׂה. הִמְתִּין לָהֶם וְהִגְלָה אוֹתָם בַּקַּיִץ הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר, אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם ה' (ירמיה ח, יג), וְאֵין אָסֹף אֲסִיפֵם אֶלָּא גָּלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב כֻּלָּךְ (מיכה ב, יב). וְהִמְתִּין לָהֶם עַד הַקַּיִץ, וְאַחֵר כֵּן הִגְלָה אוֹתָם. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁקֹד ה' עַל הָרָעָה (דניאל ט, יד). הֱוֵי אוֹמֵר, אַף זֶה טוֹבָה. וְהַשְּׁנִיָּה, וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר וְגוֹ' (יחזקאל ט, ד). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל, לְךָ וּרְשֹׁם עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּ״ו שֶׁל דְּיוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָּהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וְיָמוּתוּ מִיָּד. וְעַל מִצְחָן שֶׁל רְשָׁעִים תָּ״ו שֶׁל דָּם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלְטוּ בָּהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. נִכְנְסָה קַטֵּיגוֹרְיָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ. אָמַר לֵהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וְהַלָּלוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. אָמְרָה לוֹ: הָיָה בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מָחוּ. אָמַר לֵהּ, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי, שֶׁאִם מָחוּ בָּהֶם לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים מֵהֶם. אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, לִפְנֵיהֶם מִי גָּלוּי. וּלְפִיכָךְ הָיָה לָהֶם לִמְחוֹת בְּיָדָם וּלְהִתְבַּזּוֹת עַל קְדוּשַׁת שְׁמֶךָ, וּלְקַבֵּל עַל עַצְמָן וְלִסְבֹּל הַכָּאוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ הַנְּבִיאִים סוֹבְלִים מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי יִרְמְיָה סוֹבֵל כַּמָּה צָרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. וִישַׁעְיָה כְּמוֹ כֵן, דִּכְתִיב: גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים (ישעיה נ, ו), וּשְׁאָר הַנְּבִיאִים. מִיָּד חָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְמַלְאֲכֵי חַבָּלָה, זָקֵן בָּחוּר וְגוֹ' (יחזקאל ט, ו). אַף זוֹ לְטוֹבָה, שֶׁהֵפִיג הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמָתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ וְגוֹ' (איכה ד, יא). שֶׁאִלּוּלֵי כֵן, כָּל יִשְׂרָאֵל נִתְחַיְּבוּ בּוֹ כְּלָיָה. הֱוֵי אוֹמֵר, לֹא יְגֻרְךָ רָע, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָחַל שְׁמוֹ עַל הָרָעָה. וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל רְשָׁעִים, חָלַק כָּבוֹד לָהֶם וְלֹא הִזְכִּירָן לְרָעָה. כֵּיצַד, כְּשֶׁבָּא עַל הַקָּרְבָּנוֹת מַהוּ, אָמַר לְמֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' (ויקרא א, ב), מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא מֵעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל כְּשֶׁבָּא לְהַזְהִיר עַל הַנְּגָעִים מַהוּ אוֹמֵר, אָדָם כִּי יִהְיֶה, אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא אָדָם. הֱוֵי, לֹא יְגֻרְךָ רָע.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Tanna DeBei Eliyahu Rabbah:21unverified

    פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים ובא תלמיד אחד ושאל אותי דבר כמו בן ששואל את אביו ואמר לי מפני מה נשתנו דורות הראשונים מכל הדורות כולם שרבו ימיהם והאריכו ימים ושנים אמרתי לו בני בשביל כך האריכו שנים כדי שיוכלו לעשות גמילות חסדים זה עם זה. מנין תדע לך שכך הוא צא ולמד מעשרה דורות ראשונים אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך נח. אדם בא לעולם בא שת בנו אחריו אמרו לו לשת עבוד את אביך היה זנו ומפרנסו ומכלכלו. בא שת לעולם בא אנוש בנו אחריו אמרו לו לאנוש עבוד את אביך היה זנו ומפרנסו ומכלכלו. אמרו לאנוש עבוד את אבי אביך אמר להם אנוש אין אני חייב בו. בא אנוש לעולם בא קינן בנו אחריו אמרו לו לקינן עבוד את אביך היה זנו ומפרנסו ומכלכלו אמרו לו לקינן עבוד את אבי אביך א"ל קינן אין אני חייב בו. וכן עד נח בא נח לעולם אמרו לו עבוד את אביך היה זנו ומפרנסו ומכלכלו אמרו לו לנח עבוד את אבי אביך קיבל עליו והיה זן את אבי אביו וכל אבותיו שהיו באותה שעה ולא עוד אלא היה יוצא וממחה בדברים כל אותן מאה ועשרים שנה עד שלא בא המבול לפיכך בא הכתוב והגיד עליו לדורות שהוא היה צדיק שנאמר (בראשית ו׳:ט׳) כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו' (נ"א נח איש צדיק תמים וגו') (בראשית ו׳:ט׳) מכאן אמרו מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב וכן במדה הזאת לכל משפחות האדמה בין לישראל בין לעכו"ם מכאן אמרו בחרותו של אדם מאה ועשרים שנה ואח"כ יבא לעוה"ב בשמחה גדולה וכן אמרו יום שמת אדם הראשון עשאוהו יום טוב ויום משתה ושמחה וכן היתה שמחה בעולם לשלשה דברים למלאך המות וליצר הרע ולישיבת בית הכסא ואמר לי רבי מפני מה אתה משמח במלאך המות אמרתי לו בני אלמלא מ"ה אנחנו עושין לאבינו שבשמים צא ולמד מעשרה דורות הראשונים שהקב"ה השפיע להן טובה מעין עוה"ב והם עמדו להחריב את כל העולם. ואמר לי רבי מפני מה אתה משמח ביצה"ר אמרתי לו בני אלמלא יצה"ר לא היה כל אותו הכבוד לישראל. מנין כשיעלו לירושלים ברגלים שנאמר (שמות כ״ג:י״ז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' כשם שאנו עתידין לעלות ולהשתחות שלש פעמים בשנה לממ"ה הקב"ה שנאמר (זכריה י״ד:ט״ז) והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מידי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות וגו'. וכשיהיו הולכין בדרך יאמרו איש אל אחיו מה מנחה עלינו להעלות בידינו והלא הכסף והזהב שלו הוא האבנים טובות ומרגליות שלו הן. ומה מנחה עלינו להעלות בידינו מיד הולכין ומביאין את בני ישראל בכבוד גדול שנאמר (ישעיהו ס״ו:כ׳) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קדשי ירושלים אמר ה' כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה'. ואם ימצאו מבני ישראל בן שנה אחד או בן שתי שנים השרות מיניקות אותו. ואם בן עשר שנים או בן חמשה עשר שנים המלכים מגדלים אותן שנאמר (ישעיהו מ״ט:כ״ב) כה אמר ה' הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וגו'. וכשהן מהלכין בדרך יהיו מגפפין ומחבקין ומנשקין אותן ומלחכין עפר רגליהם שנאמר ועפר רגליך ילחכו. ואז יהיו כל ישראל צדיקים והקב"ה נוטל יצה"ר מהן ויבואו למקרא ולמשנה וללימוד ודרך ארץ ולעשות רצון אביהם שבשמים אמר לי רבי ישיבת בית הכסא מה ענין ואמרתי לו בני עתיד הקב"ה לפדות את ישראל מבין העכו"ם ויביא להן ימות בן דוד והגאולה ויהיו שלשה דברים הללו נטולין מהן לעולם שנאמר (שיר השירים א׳:י״ג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין. וכשאנו זוכרין שלשה דברים הללו אנו מברכין ומשבחין ומגדלין ומקדשין לאבינו שבשמים. ואמר לי רבי אמור לי כמה נביאים היו מתנבאים להם לישראל אמרתי לו בני ארבעים ושמונה נביאים היו מתנבאים לישראל. ואמר לי רבי ומה נשתנה ארבעים ושמונה מארבעים וחמשה או מחמשים. אמרתי לו בני כנגד ארבעים ושמונה ערי מקלט שנתנו ללוים. ואמר חכמים שלא פחתו הנביאים כלום ממה שכתוב בתורה ולא הוסיפו כלום על מה שכתוב בתורה אלא כולם נכוחין למבין וישרים למוצאי דעת: ולמה בית ישראל דומין בעוה"ז אצל אביהם שבשמים למלך בשר ודם שיש לו בנים ועבדים הרבה עמד ובנה בתים הרבה ופלטרין הרבה ומישרים הרבה שאין להם סוף העלה המלך דבר על דעתו ואמר אצרוף את עבדי ואת בני מי הוא שאוהבני וירא ממני ומי שירא ממני ואינו אוהב אותי מה עושה המלך עומד ובונה מבוי שהוא ד' אמות על ד' אמות ועושה בתוכו חצר שהוא ד' טפחים על ד' טפחים ועושה בתוכו פשפש קטן שהוא יוצא למישרים גדולים להקביל מתוך הפשפש קטן פניו של המלך ובני המלך ועבדיו באים ועומדים בחצר ובמבוי. והמלך יודע בדעתו מי אוהבו וירא ממנו ומי שירא ממנו ואינו אוהבו. האוהב והירא מן המלך מצער גופו ונכנס בפשפש קטן שהוא יוצא למישרים גדולים להקביל פני המלך והירא מן המלך ואינו אוהבו עומד בחצר ובמבוי ואינו מצער גופו לכנוס בפשפש קטן וכך אמר להם הקב"ה לישראל בני מה עשיתם באתי אני להקביל פניכם ואתם לא באתם להקביל פני שנאמר היושבת בגנים וגו' ואומר (ישעיהו מ״ג:ח׳) הוציא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו. הוציא עם עור ועינים יש אלו עמי הארץ שיש בהם דרך ארץ ושאר מצות ומרחיקין א"ע מן הגזל ומן כל דבר מכוער. וחרשים ואזנים למו אלו ת"ח שמסרו את עצמן למקרא למשנה להלכות ולאגדות ועל אלו הוא נאמר לפקוח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חשך (ישעיהו מ״ב:ז׳) ואמר לי רבי מה נשתנה ישעיהו בן אמוץ מכל הנביאים שהוא היה מתנבא כל הטובות וכל הנחמות לישראל יותר מכל הנביאים אמרתי לו בני מפני שהוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה יותר משאר כל הנביאים שנאמר (ישעיה ז) ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני וכתיב בתריה ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו ואומר עד מתי ה' ויאמר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב וגו'. ועלה על דעתו של ישעיהו שאין הקב"ה רוצה בתשובתן של ישראל ח"ו משל למלך שהיה לו בן יחיד במדינה שיגר לו שליח ואומר לו לשליח שחוט לי לבני שורים הרבה וצאן הרבה והאכיל לבני בשר הרבה והשקה לבני יין ישן הרבה ותתעצל במלאכת השדה ובמלאכת בית השלחין וכל כך למה כדי שלא יצא בן המלך עמך לעשות במלאכה ויבא אביו המלך ולא ימצא ממנו קורת רוח. אלא המלך הקב"ה יודע שלא השיב ישעיהו תשובה במקומה בודאי מי שאמר פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה (זכריה ב׳:ח׳-ט׳) וכן אמר (זכריה ח׳:ד׳) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה יאמר לישעיה (ישעיהו ו׳:י״א) עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם וגו' בודאי יהא אדם יודע לפני מי עומד ולפני מי הוא מדבר וידע מה מדבר וידע מה הוא הדבר שהוא מדבר כשהוא עומד ומדבר לפני מי שהוא גדול ממנו ושנו חכמים אל תרצה את חבירך בשעת כעסו ואמר לי רבי בכמה שנים נתנבא ישעיה כל אותן הטובות והנחמות שהתנבא לישראל אמרתי לו בני אלו עשו ישראל תשובה מחיבתן היה הקב"ה בונה להם בית האחרון מיד באותה שעה. ועאכ"ו שהקב"ה היה מגפפן ומחבקן ומנשקן ומיישבן בחיקו לעולם ולעולמי עולמים.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Yalkut Shimoni on Torah 20:15unverified

    (בראשית ב ח) וַיִּטַע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, לָמָּה מַזְכִּיר שֵׁם מָלֵא בִּנְטִיעָה זוֹ, שֶׁמִּתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ הִיא צְרִיכָה כִּוּוּן קֹדֶם שֶׁלֹּא נוֹצְרָה מִמְּעֵי אִמָּהּ אָדָם צָרִיךְ לְכַוֵּן רוּחוֹתֶיהָ כְּקַרְנֵי חֲגָבִים הָיוּ וַעֲקָרָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁתָלָן בְּתוֹךְ גַּן עֵדֶן. גַּן בְּעֵדֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, גַּן גָּדוֹל מֵעֵדֶן "וַיְקַנְאֻהוּ בּוֹ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בַּגַּן" וְאוֹמֵר, (שם כח, יג) "בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ" רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, עֵדֶן גָּדוֹל מִגַּן, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּטַע גַּן בְּעֵדֶן, וְהָכְתִיב "וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן" עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי, תַּמְצִית בֵּית כּוּר שׁוֹתָה תַּרְקַב עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה כְּפִיגִי שֶׁהִיא נְתוּנָה בְּגִנָּה וּמַשְׁקָה אֶת כָּל הַגִּנָּה וְהָא רַבִּי יְהוּדָה יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת וְרַבִּי יוֹסֵי אֵין לוֹ אֶלָּא מִקְרָא אֶחָד הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עֵינֵי רַבִּי יוֹסֵי, מָצָא לוֹ מִקְרָא אַחֵר מַכְרִיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נא, ג) "וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'". מִקֶּדֶם. אַתְּ סָבוּר קֹדֶם בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵינוֹ, אֶלָּא, קֹדֶם אָדָם הָרִאשׁוֹן אָדָם נִבְרָא בַּשִּׁשִּׁי וְגַן עֵדֶן נִבְרָא בַּשְּׁלִישִׁי. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים עד, יב) "וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת", הָא פֹּעֲלָא טָבָא שֶׁהֶעֱמִיד לִי שְׂכָרִי עַד שֶׁלֹּא עָמַדְתִּי לִפְעֹל. וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עִלָּה אוֹתוֹ כְּמוֹ דְּאַתּ אָמַר "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, פִּתָּה אוֹתוֹ לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְהִזְמִין אוֹרֵחַ. אֶת הָאָדָם בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים קלט, ב) "בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק" בְּאֵיזֶה זְכוּת יָעַצְתָּ לִבְרְאוֹתִי, בִּזְכוּת אוֹתוֹ שֶׁבָּא מֵרָחוֹק, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ישעיה מו, יא) "קוֹרֵא מִמִּזְרָח" גּוֹ' "אִישׁ עֲצָתִי". (בראשית ב ט) וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה תָּנִי, עֵץ שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי כָּל הַחַיִּים עֵץ חַיִּים מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְכָל מֵי בְּרֵאשִׁית מִתְפַּלְּגִין תַּחְתָּיו, לֹא סוֹף דָּבָר נוֹפוֹ אֶלָּא אֲפִלּוּ קָרָתוֹ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֵּן לֵוִי, שְׁנֵי שַׁעֲרֵי כַּדְכֹד יֵשׁ בְּגַן עֵדֶן, וַעֲלֵיהֶם שִׁשִּׁים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְכָל אֶחָד מֵהֶם זִיו פְּנֵיהֶם כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַבְהִיק, וּבְשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיק בָּא אֶצְלָם מַפְשִׁיטִין מֵעָלָיו הַבְּגָדִים שֶׁעָמַד בָּהֶן בַּקֶּבֶר, וּמַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ שְׁמוֹנָה בְּגָדִים שֶׁל עַנְנֵי כָּבוֹד, וּשְׁנֵי כְּתָרִים נוֹתְנִין עַל רֹאשׁוֹ אֶחָד שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְאֶחָד שֶׁל זְהַב פַּרְוִים וְנוֹתְנִין שְׁמֹנָה הֲדָסִים בְּיָדוֹ, וּמְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאֹמְרִים לוֹ (קהלת ט, ז) "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ", וּמַכְנִיסִין אוֹתוֹ לִמְקוֹם נַחֲלֵי מַיִם מֻקָּף שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת מִינֵי וְרָדִין וַהֲדַסִּים וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ חֻפָּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה", וּמֹשְׁכִין מִמֶּנָּה אַרְבָּעָה נְהָרוֹת, אֶחָד שֶׁל חָלָב וְאֶחָד שֶׁל יַיִן וְאֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ, וְכָל חֻפָּה וְחֻפָּה לְמַעְלָה מִמֶּנָּה גֶּפֶן שֶׁל זָהָב וּשְׁלֹשִׁים מַרְגָּלִיּוֹת קְבוּעוֹת בּוֹ, וְכָל אֶחָד מַבְהִיק זִיווֹ כְּזִּיו הַנֹּגַהּ, וְכָל חֻפָּה וְחֻפָּה יֵשׁ בָּהּ שֻׁלְחָן שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְשִׁשִּׁים מַלְאָכִים עוֹמְדִים לְרֹאשׁ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק וְאוֹמְרִים לוֹ לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה דְּבַשׁ, שֶׁעָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה כִּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, יא) "וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ", וּשְׁתֵה יַיִן הַמְשֻׁמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, שֶׁעָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה כְּיַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר "אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח", וְהַכָּעוּר שֶׁבָּהֶן כִּדְמוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְכִדְמוּת רַבִּי יוֹחָנָן, וּפְרִיטֵי רִמּוֹן שֶׁל כֶּסֶף מֻקָּף כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ וְאֵין אֶצְלָם לַיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, יח) "וְאוֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ", וּמִתְחַדֵּשׁ עֲלֵיהֶם לְשָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת, מִשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה נַעֲשֶׂה קָטָן וְנִכְנָס לִמְחִיצַת קְטַנִּים וְשָׂמֵחַ שִׂמְחַת קְטַנִּים, מִשְׁמָרָה שְׁנִיָּה נַעֲשֶׂה בָּחוּר וְנִכְנַס לִמְחִיצַת בַּחוּרִים וְשָׂמֵחַ שִׂמְחַת בַּחוּרִים, מִשְׁמָרָה שְׁלִישִׁית נַעֲשֶׂה זָקֵן וְנִכְנָס לִמְחִיצַת זְקֵנִים וְשָׂמֵחַ שִׂמְחַת זְקֵנִים, וְיֵשׁ בְּגַן עֵדֶן שְׁמוֹנִים רִבּוֹא מִינֵי אִילָנוֹת בְּכָל זָוִיּוֹתָיו הַקָּטָן שֶׁבָּהֶן מְשֻׁבָּח מִכָּל עֲצֵי בְּשָׂמִים, בְּכָל זָוִית יֵשׁ בּוֹ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְזַמְּרִים בְּקוֹל נָעִים, וְעֵץ הַחַיִּים בָּאֶמְצַע וְנוֹפוֹ מְכַסֶּה כָּל גַן עֵדֶן וְיֵשׁ בּוֹ חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף טְעָמִים וְאֵין דְּמוּתוֹ שֶׁל זֶה דּוֹמָה לָזֶה וְאֵין רֵיחוֹ שֶׁל זֶה דּוֹמָה לְשֶׁל זֶה (וְזֶה) עַנְנֵי כָּבוֹד לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, וּמֵאַרְבַּע רוּחוֹת מַכִּין אוֹתוֹ וְרֵיחוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְתַחְתָּיו תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּבַאֲרִין אֶת הַתּוֹרָה, וְכָל אֶחָד יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי חֻפּוֹת, אַחַת שֶׁל כּוֹכָבִים וְאַחַת שֶׁל חַמָּה וּלְבָנָה, בֵּין כָּל חֻפָּה וְחֻפָּה פַּרְגוֹד שֶׁל עַנְנֵי כָּבוֹד וְלִפְנִים מִמֶּנָּהּ [גַן] עֵדֶן שֶׁבָּהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שם ח, כא) "לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ", "יֵשׁ" בְּגִימַטְרְיָא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה, וּבְתוֹכוֹ שִׁבְעָה בָּתִּים שֶׁל צַּדִּיקִים, רִאשׁוֹנָה הֲרוּגֵי מַלְכוּת כְּגוֹן רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו, שְׁנִיָּה טְבוּעִים בַּיָּם שְׁלִישִׁית רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְתַלְמִידָיו, מֶה הָיָה כֹּחוֹ, שֶׁכָּךְ הָיָה אוֹמֵר אִם כָּל הַשָּׁמַיִם יְרִיעוֹת וְכָל בְּנֵי הָאָדָם לַבְלָרִין וְכָל הַיְּעָרִים קוּלְמוּסִין אֵינָן יְכוֹלִין לִכְתֹב מַה שֶּׁלָּמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וְלֹא חִסַּרְתִּי מֵהֶם אֶלָּא כְּכֶלֶב הַמְּלַקֵּק בַּיָּם, כַּת רְבִיעִית אֵלּוּ שֶׁיָּרַד הֶעָנָן וְכִסָּה עֲלֵיהֶן כַּת חֲמִישִׁית, אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָן עוֹמְדִין, כַּת שִׁשִּׁית, אֵלּוּ רַוָּקִים שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא מִימֵיהֶם, כַּת שְׁבִיעִית, אֵלּוּ עֲנִיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִקְרָא וּמִשְׁנָה וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר "וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ", וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶן וּמְבָאֵר לָהֶן אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם קא, ו) "עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי" וְגוֹ', וְלֹא פִּרְסֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד הַמְתֻקָּן לָהֶם יוֹתֵר וְיוֹתֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סד, ג) "עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ".

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Guide for the Perplexed, Part 1 2:5unverified

    התשובה: באיבוד הדעת 3 שמע את תוכן תשובתנו. אמרנו: אתה המעיין בהרהורים ראשוניים ומחשבות מזדמנות, והחושב להבין ספר שהוא הַדרכת הראשונים והאחרונים בכך שיעבור עליו במקצת הזמנים שהוא פנוי בהם מן השתייה והבעילה, כמי שעובר על אחד מספרי ההיסטוריה או אחד מן השירים – התיישב בדעתך ותראה שאין הדבר כפי שהעלית בהרהוריך הראשוניים, אלא כפי שיתבאר מתוך העיון בדבר הזה. והוא שהשכל שה' השפיע על האדם, והוא שלמותו האחרונה, הוא שקיבל אדם לפני חטאו, ולגבי השכל נאמר על האדם שהוא בצלם אלהים ובדמותו (ראו בראשית א,כו-כז). ובגללו דיבר אליו (ה') וציווה אותו, כמו שנאמר: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים [עַל הָאָדָם לֵאמֹר, מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ]" (בראשית ב,טז), ואין ציווי לבהמות ולא לחסרי שכל, ובשכל מבחינים בין האמת לבין השקר, וזה היה לאדם באופן מושלם. אך המגונה והנאה הוא מן המפורסמות, לא מן המושכלות. משום שאין אומרים "השמים כדוריים – נאה" ו"הארץ שטוחה – מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". וכך בלשוננו ייאמר על הנכון והכוזב אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה טוב ורע, ובשכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכך הוא בכל הדברים המושכלים. 4 וכשהיה במצבו המושלם, עם תכונותיו הטבעיות ומושכלותיו שבעבורם נאמר עליו "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים" (תהילים ח,ו), לא היה לו כלל כוח העוסק במפורסמות ולא יכול היה להשיג אותם, עד שאפילו הגנאי המפורסם ביותר, גילוי הערווה, לא היה גנאי מבחינתו ולא השיג את גנותו. אך כאשר חטא ונטה אחר תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגופניים, כמו שנאמר "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג,ו), נענש בכך שנשללה ממנו אותה השגה שכלית. ולכן לא ציית לציווי שבשל שכלו נצטווה בו, ונקנתה לו השגת המפורסמות ושקע בראיית דברים כמגונים וכנאים, ואז התוודע לגודל מה שאיבד והופשט ממנו ולאיזה מצב הגיע. ולכן נאמר "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג,ה) ולא נאמר 'יודעי שקר ואמת' או 'משיגי שקר ואמת'. ובדברים ההכרחיים אין טוב ורע כלל אלא שקר ואמת. משמעות המונח פקח 5 התבונן בנאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (בראשית ג,ז). לא נאמר 'ותפקחנה עיני שניהם ויראו', משום שמה שראה לפני כן הוא אשר ראה לאחר מכן. לא היה כיסוי על עיניו שהוסר, אלא נוצר לו מצב אחר, שבו הוא ראה כמגונה מה שלא ראה כמגונה קודם לכן.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Taanit 25aunverified

    Filed under: Heaven

  • Menachot 39aunverified

    Filed under: The Heavens

Related sheets

Halachaהלכה

The Prohibition of Lashon Hara

Sources from Tanakh, Talmud, and medieval codes establish lashon hara (harmful speech and tale-bearing) as a serious biblical prohibition with severe spiritual consequences. The sources examine its biblical foundation, its severity relative to other sins, and the practical halachic distinctions between categories of forbidden speech.

View Sources13 sources
Machshavaמחשבה

The Shelah on the Messianic Age

The Shelah discusses the spiritual and intellectual transformation that will characterize the days of Moshiach, including universal clarity of Torah understanding, recognition of God's oneness, and the ultimate fulfillment of creation's purpose.

View Sources9 sources
Machshavaמחשבה

Yissurin Shel Ahavah: Afflictions of Love

Jewish philosophical and mystical sources explore the concept of divine afflictions as expressions of God's love, depicting suffering as a spiritual catalyst for purification, growth, and elevation of the soul. These texts—from the Talmud through medieval and early modern Jewish thought—present afflictions as paradoxical gifts that strengthen faith and divine service.

View Sources24 sources
Tanakhתנ״ך

Divine Favor Among Judean Kings

These passages from Chronicles and Kings evaluate various Judean monarchs based on their religious devotion and reforms. The sources illustrate how Hashem's favor was extended to kings who followed the ways of David, sought God earnestly, removed idolatrous practices, and maintained wholehearted commitment to covenant observance.

View Sources25 sources
Mitzvotמצוות

Shalom Zachor: Family Flexibility and Celebration

Sources explore the custom of Shalom Zachor—a festive meal held on the Friday night before a brit milah—and whether the observance can take place in alternative family settings when the parents or newborn are unable to host. The sources address the communal and joyous character of celebrating a birth, as well as practical considerations for fulfilling this custom.

View Sources6 sources
Tanakhתנ״ך

Yaakov's Wrestling and Transformation to Yisrael

Commentators debate the identity of the mysterious adversary at the Jabbok ford—variously interpreting him as Esav's guardian angel, a human assailant with miraculous dimensions, or a prophetic vision—and explore how Yaakov's renaming to Yisrael signifies his spiritual elevation and victory over material and spiritual obstacles.

View Sources17 sources

Explore more

The Prohibition of Lashon HaraThe Shelah on the Messianic AgeYissurin Shel Ahavah: Afflictions of Love
Find sources for your own idea