Halachaהלכה

The Kohen Who Declines the Priestly Blessing

Sources address the halakhic status and obligations of a kohen who does not ascend to the duchan for the priestly blessing, including the commandments involved and spiritual consequences.

כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת הֲרֵי זֶה כְּעוֹבֵר עַל שָׁלֹשׁ עֲשֵׂה

1 source · all verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

Source 1 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 15:12

משנה תורה, תפלה פרק טו

Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 15:12

Rambam states that a kohen who does not ascend for duchan, although neglecting one mitzvah, transgresses three positive commandments; a kohen who does not bless is not blessed, while one who blesses is blessed.

כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת הֲרֵי זֶה כְּעוֹבֵר עַל שָׁלֹשׁ עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר ו כג) ״אָמוֹר לָהֶם״ (במדבר ו כז) ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי״. וְכָל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֵינוֹ מִתְבָּרֵךְ וְכָל כֹּהֵן הַמְבָרֵךְ מִתְבָּרֵךְ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב ג) ״וַאֲבָרַכָה מְבָרְכֶיךָ״: סְלִיקוּ הִלְכוֹת תְּפִלָה בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • ולפי האמור יתבארו יתר דברי המדרש הנצבים פתח דברינו, יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף וכו' ומונה והולך ארבעה דברים זהב וכסף שדות וכרמים וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דזהב הוא יראה כסף הוא אהבה, ואף אנו נאמר דשדות הוא לתבואה הוא בחינת החכמה כאמרם ז"ל אין התינוק יכול לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן, וכרמים ליין הוא בינה כידוע, והיינו דכל הנעשה בחיוב היינו מצוות ומעש"ט הם מושכין קדושה באותו ענין לבד, כי יש מצוות שסגולתם להמשיך אהבה, ויש מצוות שסגולתם להמשיך יראה, ויש חכמה ויש בינה כידוע, אבל מה שזוכה אדם ע"י שלילה היינו שבורח מחיצוניות, אם הוא בורח מהחיצוניות בכלל היינו באשר הוא חיצוניות ואינו מחשב על פרטות של דבר, בא לעומתו נמי בקדושה כלליות, היינו כל מה שהוא מסטרא דקדושה, ודומה לזה פרשנו הא דאמרו ז"ל כל המקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפילה עליו מעה"כ כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, היינו שבקרבן עולה ממשיכין אור העולה, ובמנחה ממשיכין אור המנחה, וזהו הפירוש שכר עולה בידו היינו שאין בידו אלא אור זה לבד, אבל מי שדעתו שפלה עליו שהוא אין לו בחיוב כלום, רק בשלילה שאינו יש ונפרד לעצמו בזה נקבצו באו כל האורות יחדיו וזוכה לקדושה כללית ומעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, כן נמי בתורה שאין זוכין לה מפאת זכות מעש"ט שהוא ממשיך אור האלקי בתורה אלא מחמת השלילה היינו הבריחה מחיצוניות זה זוכה בכל האורות יחדיו חכמה בינה אהבה יראה [ועדה"א ידוע שארבעת אלה הם ד' פרשיות שבשל ראש ותפארת ישראל מניח, וידוע שתורה היא מדת התפארתן:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ‏[רכט] המצות הם עצות לאדם איך להיות שלם כמ"ש בזוהר יתרו פ"ב ב'. והם עצות להשיג כל ‏חלקי נרנח"י לכל א' מצות מיוחדות וכמ"ש בזוהר שם א' דה' קולות דהר סיני הם נגד ה' דרגין ‏דיחזקאל כנ"ל אות רכ"ח דהם נרנח"י דסט"א. ושמעתי דקולות דמ"ת היינו מפיות בני ישראל דאין ‏קול בעולם זולת מה' מוצאות הפה ונא' נפשי יצאה בדברו וגו' שכללו כל חלקי נפשותם להש"י אז. ‏ומצד כל כח נפש יצא קול צעקה מיוחדת לאותו כח שהוא מכיר אמיתות הש"י ומתייחד בו שע"ז הוא ‏כל מתן תורה. ובודאי יש מצות מיוחדות שהם עצות מיוחדות לכל מדרגה שהוא עומד בה איך ‏להזדכך בה. וע"ש דף צ' א' די' דברות הם חמש גו חמש ע"ש ובריש ע"ב דהם נגד ה' קלין הנז'. ‏והיינו אנכי דלא אמר בלשון ציווי כמ"ש במק"א שהוא נגד אמונה פשוטה הקבועה בלב כל איש ‏ישראל ולא שייך ע"ז ציווי דמי שאין מאמין מה יועיל ציווי רק ישראל מאמינים בני מאמינים. ונגדו לא ‏תרצח הוא בהרחקת נפש דמסאבו שהוא היפוך מדריגת קדושת ישראל זהו בלא תרצח. כמו ‏ששמעתי דב' יצרים הם רציחה וניאוף היינו כעס ותאוה שנגדם מצורע וזב שהמצורע נשתלח חוץ ‏למחנה ישראל שאין זה מכלל נפשות דסט' דישראל כלל. משא"כ יצר דתאוה זהו מכלל מחנה ‏ישראל רק שהענן גדול מחשיך הלב ע"ז הוא לא תנאף. ונגדו בקדושה והתגברות רוח אלהי נא' לא ‏יהי' וגו' על פני שהרגשת הלב באמיתות הש"י נקרא הארת פנים ולא יהי' וגו' נאמר על מחשבת ‏הלב כמ"ש הרמב"מ (פ"א מה' יסוה"ת) היינו שיהי' מבורר בלבבך אמיתות כח הש"י והשגחתו בכל ‏דבר עד שלא יעלה בלבך שולטנות שום כח אחר. ואח"כ בהשפעת החכמה טיפה מחודשת להחיות ‏הלב זהו לא תשא שם ה' זהו ד"ת כמשז"ל (ברכות כא.) ע"פ כי שם ה' אקרא וגו'. לשוא פי' לחנם ‏כענין תורתו של דואג מן השפה לחוץ (סנהדרין קו:) רק שיהי' מוליד חיות חדש. ונגדו לא תגנוב ‏כד"ש (ב"ר פ' כב) בקין כגונב דעת העליונה שהמתחכם בחכמת דהבלי עוה"ז ולהשכיח מהש"י זה ‏נקרא גנב המתחבא מבעה"ב. ובג' אלו פסיק טעמא דאסור ושרי כמ"ש בזוהר (ח"ב צג ב) היינו ‏משום דעדיין לא השיג לאור מקיף להיות כל מעשיו ומחשבותיו בלתי לה' לבדו שלא יכנס הרע כלל ‏גם בדבר הרשות שהוא קליפת נוגה דבזה לא פסיק טעמא כלל כיון שאין לו עוד דבר הרשות כלל ‏רק כולו לה'. וזהו זכור דשבת שכולו לה' כל עינוגים שלו מצוה גדולה וכל דברי הרשות דהיינו דבר ‏שהגוף עושה לצרכו ולהנאתו ומדבר ומהרהר להנאתו ואין בו איסור הרי הם בשבת מצוה. שהרי ‏אפי' מי ששיחה תענוג לו מפורש בש"ע (או"ח סי' שז ס"א) דהיא מכלל עונג שבת. וזהו מתנה טובה ‏יש לי כו' (שבת י:) כי דבר זה אינו ביד האדם שלא יהי' לו דמיון רק מעזר הש"י וממתנתו כנ"ל אות ‏רכ"ז. ונגדו לא תענה כי להשיג זה צריך שיהי' נקי בזה דאיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ‏דבלא"ה לא ימלט ממחשבות זרות שאחרים מולידים בו כנ"ל אות רי"ט. ולכך בכה"ג בתחלה וכפר ‏וגו' ובעד ביתו הקודם שמולידים תוקף הרהורים ומ"ז בקרבו. ואח"כ בעד אחיו המקורבים לו ג"כ ‏מולידים יותר ואח"כ בעד כל ישראל. ואז נכנס לק"ק שנא' וכל אדם לא יהי' וגו' פי' שלא יהי' לו שום ‏מ"ז שרוב המ"ז הוא מצד חבורו לנבראים דבזה הוא הרהורו ואלו הי' לבדו בעולם הוא עם הבורא ‏ית' הי' כל הרהוריו בבוי"ת לבד. כי הדמיונות והמ"ז הוא מצד הדברים שעוברים לפניו כידוע. ואח"כ ‏כבד אביך ואמך כמו ששמעתי פי' דאבא ואימא ידוע דר"ל מוחא ולבא ר"ל שלא תדחה שכלך ורצונך ‏ג"כ. וזהו אחר שכבר עבר כל ד' מדרגות הנ"ל והשיג עזר הש"י דשבת אז הקב"ה עוזבו לנסיון כנ"ל ‏אות רכ"ז לדעת אם בכח עצמו לינצל וזהו כבד. ואולי יש לפרש ג"כ מן כיבוד הבית שהוא נקיון וגם ‏כפשטי' כבד היינו שיהי' בתכלית ההדור או"א שכלך ורצונך שהם המולידים אותך פי' את כחות ‏הפעולה שלך יהי' מנוקים שמצד עצמם יהיו כרצון הש"י ומיוחדים. ובפשטי' אב ואם ג"כ כטעם ‏‏(סנהדרין קד.) ברא מזכה אבא והיינו כאשר מגיע למדריגה זו שמזדכך שורש שורשו העליון. גם ‏החטא דתחלת בריאתו ושיחמתני אמי נתקן וגם אב ואם נזדככו והוא מכבדם. ואז"ל (קידושין לא.) ‏דעכו"ם הודו לזה והיינו דהם אומרים כחי ועוצם ידי ושהכל בידי אדם ולא ביד"ש רק בשכל האדם ‏ובינתו. וישראל מצפים לעזרת הש"י רק לבסוף הוא תורתו (כמ"ש ע"ז יט.) והארץ נתן לבנ"א זהו ‏מדרגה ה' דכבד. ע"ז נאמר ואמרו רק עם חכם ונבון וגו' שיודו על חכמת ישראל מצד עצמם כענין ‏שלמה המע"ה שהגיע למדריגה זו שביקש לדון בלא עדים (כמ"ש ר"ה כא:) רק כענין משיח דמורח ‏ודאין (סנהדרין צג:) שמעמיד על חכמתו ורצונו שכן הוא האמת גם בחכמת הש"י לפי שנאמר וישב ‏על כסא ה' שהוא דמות אדם שעל הכסא שזכה למדרגת יחידה דהיינו נקרא בשמו של הקב"ה. ‏ונגדו לא תחמוד דהיינו שהשיג היצר ששרשו החשק במדרגת החשמל דהיינו מצד שהוא מלאך ‏קדוש וכמו שיהי' לעת"ל שמו לבן דאתלבן כו' כמ"ש במדה"נ (זח"א קלז ב) שיהי' לחמידו דאורייתא. ‏וכמ"ש בזוהר (ח"א צג ב) דחשיב פרטין בלא תחמוד דחמידו דאורייתא מותר. והיינו דיזדכך היצר ‏לגמרי שלא יהי' לו כלל חמדה חוץ מחמדה דאורייתא. ונסתלק קושית ראב"ע איך שייך לאו על ‏חמדה שאינו בידו של אדם. רק הוא אחר הד' מדריגות אז באמת לא יעלה על לבבו חמדה. ובידו ‏בהשתדלותו בקודמים להגיע למדריגה ה' שאינו בכח השתדלותו ובקומת אדם כלל כנ"ל אות רכ"ז. ‏וזו המדרגה כשמגיע למה שאין לו שום השתדלות הוא מדרגה שהכל שלו מהשתדלותו ובכחו ‏ועוצם ידו כנ"ל: ‏ ‏[רכט] המצות הם עצות לאדם איך להיות שלם כמ"ש בזוהר יתרו פ"ב ב'. והם עצות להשיג כל ‏חלקי נרנח"י לכל א' מצות מיוחדות וכמ"ש בזוהר שם א' דה' קולות דהר סיני הם נגד ה' דרגין ‏דיחזקאל כנ"ל אות רכ"ח דהם נרנח"י דסט"א. ושמעתי דקולות דמ"ת היינו מפיות בני ישראל דאין ‏קול בעולם זולת מה' מוצאות הפה ונא' נפשי יצאה בדברו וגו' שכללו כל חלקי נפשותם להש"י אז. ‏ומצד כל כח נפש יצא קול צעקה מיוחדת לאותו כח שהוא מכיר אמיתות הש"י ומתייחד בו שע"ז הוא ‏כל מתן תורה. ובודאי יש מצות מיוחדות שהם עצות מיוחדות לכל מדרגה שהוא עומד בה איך ‏להזדכך בה. וע"ש דף צ' א' די' דברות הם חמש גו חמש ע"ש ובריש ע"ב דהם נגד ה' קלין הנז'. ‏והיינו אנכי דלא אמר בלשון ציווי כמ"ש במק"א שהוא נגד אמונה פשוטה הקבועה בלב כל איש ‏ישראל ולא שייך ע"ז ציווי דמי שאין מאמין מה יועיל ציווי רק ישראל מאמינים בני מאמינים. ונגדו לא ‏תרצח הוא בהרחקת נפש דמסאבו שהוא היפוך מדריגת קדושת ישראל זהו בלא תרצח. כמו ‏ששמעתי דב' יצרים הם רציחה וניאוף היינו כעס ותאוה שנגדם מצורע וזב שהמצורע נשתלח חוץ ‏למחנה ישראל שאין זה מכלל נפשות דסט' דישראל כלל. משא"כ יצר דתאוה זהו מכלל מחנה ‏ישראל רק שהענן גדול מחשיך הלב ע"ז הוא לא תנאף. ונגדו בקדושה והתגברות רוח אלהי נא' לא ‏יהי' וגו' על פני שהרגשת הלב באמיתות הש"י נקרא הארת פנים ולא יהי' וגו' נאמר על מחשבת ‏הלב כמ"ש הרמב"מ (פ"א מה' יסוה"ת) היינו שיהי' מבורר בלבבך אמיתות כח הש"י והשגחתו בכל ‏דבר עד שלא יעלה בלבך שולטנות שום כח אחר. ואח"כ בהשפעת החכמה טיפה מחודשת להחיות ‏הלב זהו לא תשא שם ה' זהו ד"ת כמשז"ל (ברכות כא.) ע"פ כי שם ה' אקרא וגו'. לשוא פי' לחנם ‏כענין תורתו של דואג מן השפה לחוץ (סנהדרין קו:) רק שיהי' מוליד חיות חדש. ונגדו לא תגנוב ‏כד"ש (ב"ר פ' כב) בקין כגונב דעת העליונה שהמתחכם בחכמת דהבלי עוה"ז ולהשכיח מהש"י זה ‏נקרא גנב המתחבא מבעה"ב. ובג' אלו פסיק טעמא דאסור ושרי כמ"ש בזוהר (ח"ב צג ב) היינו ‏משום דעדיין לא השיג לאור מקיף להיות כל מעשיו ומחשבותיו בלתי לה' לבדו שלא יכנס הרע כלל ‏גם בדבר הרשות שהוא קליפת נוגה דבזה לא פסיק טעמא כלל כיון שאין לו עוד דבר הרשות כלל ‏רק כולו לה'. וזהו זכור דשבת שכולו לה' כל עינוגים שלו מצוה גדולה וכל דברי הרשות דהיינו דבר ‏שהגוף עושה לצרכו ולהנאתו ומדבר ומהרהר להנאתו ואין בו איסור הרי הם בשבת מצוה. שהרי ‏אפי' מי ששיחה תענוג לו מפורש בש"ע (או"ח סי' שז ס"א) דהיא מכלל עונג שבת. וזהו מתנה טובה ‏יש לי כו' (שבת י:) כי דבר זה אינו ביד האדם שלא יהי' לו דמיון רק מעזר הש"י וממתנתו כנ"ל אות ‏רכ"ז. ונגדו לא תענה כי להשיג זה צריך שיהי' נקי בזה דאיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ‏דבלא"ה לא ימלט ממחשבות זרות שאחרים מולידים בו כנ"ל אות רי"ט. ולכך בכה"ג בתחלה וכפר ‏וגו' ובעד ביתו הקודם שמולידים תוקף הרהורים ומ"ז בקרבו. ואח"כ בעד אחיו המקורבים לו ג"כ ‏מולידים יותר ואח"כ בעד כל ישראל. ואז נכנס לק"ק שנא' וכל אדם לא יהי' וגו' פי' שלא יהי' לו שום ‏מ"ז שרוב המ"ז הוא מצד חבורו לנבראים דבזה הוא הרהורו ואלו הי' לבדו בעולם הוא עם הבורא ‏ית' הי' כל הרהוריו בבוי"ת לבד. כי הדמיונות והמ"ז הוא מצד הדברים שעוברים לפניו כידוע. ואח"כ ‏כבד אביך ואמך כמו ששמעתי פי' דאבא ואימא ידוע דר"ל מוחא ולבא ר"ל שלא תדחה שכלך ורצונך ‏ג"כ. וזהו אחר שכבר עבר כל ד' מדרגות הנ"ל והשיג עזר הש"י דשבת אז הקב"ה עוזבו לנסיון כנ"ל ‏אות רכ"ז לדעת אם בכח עצמו לינצל וזהו כבד. ואולי יש לפרש ג"כ מן כיבוד הבית שהוא נקיון וגם ‏כפשטי' כבד היינו שיהי' בתכלית ההדור או"א שכלך ורצונך שהם המולידים אותך פי' את כחות ‏הפעולה שלך יהי' מנוקים שמצד עצמם יהיו כרצון הש"י ומיוחדים. ובפשטי' אב ואם ג"כ כטעם ‏‏(סנהדרין קד.) ברא מזכה אבא והיינו כאשר מגיע למדריגה זו שמזדכך שורש שורשו העליון. גם ‏החטא דתחלת בריאתו ושיחמתני אמי נתקן וגם אב ואם נזדככו והוא מכבדם. ואז"ל (קידושין לא.) ‏דעכו"ם הודו לזה והיינו דהם אומרים כחי ועוצם ידי ושהכל בידי אדם ולא ביד"ש רק בשכל האדם ‏ובינתו. וישראל מצפים לעזרת הש"י רק לבסוף הוא תורתו (כמ"ש ע"ז יט.) והארץ נתן לבנ"א זהו ‏מדרגה ה' דכבד. ע"ז נאמר ואמרו רק עם חכם ונבון וגו' שיודו על חכמת ישראל מצד עצמם כענין ‏שלמה המע"ה שהגיע למדריגה זו שביקש לדון בלא עדים (כמ"ש ר"ה כא:) רק כענין משיח דמורח ‏ודאין (סנהדרין צג:) שמעמיד על חכמתו ורצונו שכן הוא האמת גם בחכמת הש"י לפי שנאמר וישב ‏על כסא ה' שהוא דמות אדם שעל הכסא שזכה למדרגת יחידה דהיינו נקרא בשמו של הקב"ה. ‏ונגדו לא תחמוד דהיינו שהשיג היצר ששרשו החשק במדרגת החשמל דהיינו מצד שהוא מלאך ‏קדוש וכמו שיהי' לעת"ל שמו לבן דאתלבן כו' כמ"ש במדה"נ (זח"א קלז ב) שיהי' לחמידו דאורייתא. ‏וכמ"ש בזוהר (ח"א צג ב) דחשיב פרטין בלא תחמוד דחמידו דאורייתא מותר. והיינו דיזדכך היצר ‏לגמרי שלא יהי' לו כלל חמדה חוץ מחמדה דאורייתא. ונסתלק קושית ראב"ע איך שייך לאו על ‏חמדה שאינו בידו של אדם. רק הוא אחר הד' מדריגות אז באמת לא יעלה על לבבו חמדה. ובידו ‏בהשתדלותו בקודמים להגיע למדריגה ה' שאינו בכח השתדלותו ובקומת אדם כלל כנ"ל אות רכ"ז. ‏וזו המדרגה כשמגיע למה שאין לו שום השתדלות הוא מדרגה שהכל שלו מהשתדלותו ובכחו ‏ועוצם ידו כנ"ל: ‏

    from our library copy — not yet checked against the original

  • אם תאמר מפני מה ברא הקדוש ב"ה את היצר הרע והלא כבר יש לו תשע מאות ותשעים ותשעה אלפים רבבות של מלאכי השרת שהן מקדשין לשמו הגדול בכל יום מיציאת החמה עד שקיעת החמה הן אומרים ק' ק' ק' ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו ומשקיעת החמה ועד יציאת החמה הן אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ליתן את התורה לעמו ישראל לא נגלה אלא במאתים וארבעים ושמונה אלפים מלאכים שהן משרתים תמיד לפני הקב"ה שנאמר (תהילים ס״ח:י״ח) רכב אלקים רבותים אלפי שנאן אדני בם סיני בקדש אלא לא ברא הקב"ה את היצה"ר אלא רק בשביל בשר ודם שהוא אוכל ושותה כבהמה והוא מוציא רעי כבהמה ובא לעבוד להקדוש ברוך הוא. משלו משל למה"ד למלך שהיו לו עבדים והיו יושבין מעבר לחומה של ברזל והיה המלך מכריז עליהם ואומר כל מי שירא אותי והוא אוהב אותי יעלה על החומה של ברזל ויבא אצלי וכל מי שהוא עולה על החומה של ברזל בודאי הוא ירא את המלך והוא אוהב את המלך וכל מי שאינו עולה בוודאי הוא אינו ירא את המלך והוא אינו אוהב את המלך. מאותן שעלו על החומה לאותן שלא עלו איזה מהן חביב הוי אומר אותן שעלו על החומה. ומה שכרן של העולין על החומה ראה מה נאמר בהן (שמות כ״ד:י״ז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל אבל אצל הצדיקים מה נאמר בהם (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו מה שאין כן במלאכי השרת מה יפה כחו של בעל הבית שהוא מייפה כתר עבדיו כמו כתרו. ואם תאמר מי שקרא הרבה ושנה הרבה ומי שקרא ושנה קמעא יהיה מאור פניהם שוין כאחד במאור פנים לעוה"ב. אינו כן. ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים. ומנין לך תדע לך שכן הוא צא ולמד ממשה ואהרן נדב ואביהוא וע' מזקני ישראל שהיו כולם בפרק אחד ומאור פניהם שוין כאחד וכיון שעלה משה למרום וקרא ושנה הרבה ד"ת יותר מכולם זכה שהיה מאור פניו גדול כל כך עד שלא היו בני אדם יכולין להסתכל בו שכן נאמר במקום אחר יתר מרעהו צדיק (משלי י״ב:כ״ו). וזאת היא השאלה ששאל בו חבקוק הנביא לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו רבונו של עולם מי שקרא ושנה הרבה ומי שקרא ושנה קמעא יהיה מאור פניהם שוין כאחד במאור פנים לעולם הבא ואמר לו הקדוש ברוך הוא לאו אלא כל אחד ואחד לפי דרכו ועל שעמד חבקוק ודבר דברים יתרים הראה לו הקדוש ברוך הוא כל המדות שנאמרו לו למשה אבי החכמה ואבי הנביאים והראה לו מאזני צדק ואבני צדק ואיפת צדק והין צדק שנאמר (חבקוק ג׳:ב׳) ברוגז רחם תזכור אף ברוגז שיש לו להקב"ה רחמים יזכור וכן יהיה השמש נחת רוח ותענוג גדול לצדיקים לימות בן דוד ולעולם הבא. אבל רשעי עמי הארץ יהיו נדונין בה בשמש ויהיו בטלים בה שנאמר (מלאכי ג׳:י״ח-י״ט) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שרש וענף וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וגו' ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם וגו'. אבל רשעי עכו"ם נידונין תמיד לדורי דורות שנאמר (ישעיהו ס״ו:כ״ד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. אבל חסידי עמי הארץ אעפ"י שלא קראו ולא שנו הואיל והקראו והשנו את בניהם ואין בהם עובדי ע"ז ואין בהם חמס וגזל ואין בהם ג"ע וש"ד והיו מהנין תלמידי חכמים מנכסיהן הקב"ה מביא אותם ומושיבן אצל הצדיקים ויהיו נהנים מן השמש שיזרח לצדיקים לימות בן דוד ולעולם הבא שנאמר (שם יט) ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ ואיני יודע מקרא זה מהו. כשהוא אומר אחר כך בסמוך אשר ברכו ה' צבאות לאמר ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל כך הוא אומר הפסוק ברוך עמי מצרים אלו בנ"י שיצאו ממצרים ומעשה ידי אשור אלו ב"י שגלו לאשור ונחלתי ישראל אלו עמי הארץ שהקראו והשנו את בניהן תורה בניהן מצילין את אביהן מאותה בושה וחרפה ומאותה כלימה ומדינה של גיהנם שנאמר (שם כט) לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו וגו' לא עתה יבוש יעקב מאביו יצחק ולא עתה פניו יחורו מאבי אביו אברהם

    from our library copy — not yet checked against the original

  • אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת שִׁירָה זוֹ מַה טִיבָהּ, גַּם לָמָּה לֹא אָמְרוּ שִׁירָה עַל הַמָּן כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה עַל הַמַּיִם, גַּם כָּל הַפָּרָשָׁה צְרִיכָה בֵּאוּר. וְאֶפְשָׁר כִּי שִׁירָה זוֹ עַל הַתּוֹרָה אֲמָרוּהָ, וּבָזֶה גַּם כֵּן לֹא נִקְרָא תִּגָּר עַל הַדּוֹר הַהוּא, לָמָּה לֹא שׁוֹרְרוּ שִׁירָה חֲדָשָׁה כְּשֶׁנִּתְּנָה לָהֶם תּוֹרָה מוֹרָשָׁה אֲשֶׁר לָהּ נָאוָה תְהִלָּה (דברים לג:ד), כִּי וַדַּאי הִיא זֹאת שִׁירַת הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת בְּאֵר מַיִם – נִקְרֵאת בְּאֵר עַל שֵׁם הַמָּקוֹר שֶׁהִיא שְׁכִינָה עֶלְיוֹנָה שֶׁנִּקְרֵאת בְּאֵר, גַּם לְפִי שֶׁהַתּוֹרָה נִמְשְׁלָה לְמַיִם. וְאָמְרוֹ עֲלִי בְאֵר לְשׁוֹן עֲלִיָּה כִּי לֹא עַל בְּאֵר שֶׁלְּמַטָּה הֵם אוֹמְרִים אֶלָּא עַל בְּאֵר עֲלִי, פֵּרוּשׁ עֶלְיוֹן. עֱנוּ לָהּ עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (שמות ט״ו:כ״א) ״וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם״, שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַשִּׁיר. וְאָמְרוֹ חֲפָרוּהָ שָׂרִים וְגוֹ׳ – יִתְבָּאֵר עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם (בראשית רבה סד,ח) שֶׁאָמְרוּ כִּי בְּאֶמְצָעוּת עֵסֶק הַתּוֹרָה מְתַקְּנִים מָקוֹר עֶלְיוֹן שֶׁנִּקְרָא בְּאֵר, וְהַתִּקּוּן הוּא כְּפִי בְּחִינַת מַעֲלַת הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. הַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיוּ בְּמַדְרֵגָה גְּדוֹלָה הֵם שֶׁחָפְרוּ אֶת הַבְּאֵר וַעֲשָׂאוּהָ לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה, וְהֵם הָאָבוֹת, בְּסוֹד (בראשית כ״ט:ב׳) ״וְהָאֶבֶן גְּדוֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן״, וּמֵאָז הָיְתָה רְאוּיָה הַתּוֹרָה לִינָּתֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְעוֹדֶנָּה לֹא הָיְתָה בִּבְחִינַת הַהַשָּׂגָה לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה עַד שֶׁכָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, הֵם מֹשֶׁה אֲשֶׁר הוֹרִידָהּ לָנוּ, וְעָמְדוּ אַחֲרָיו מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ זְקֵנִים וּנְבִיאִים וְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וּפֵרְשׁוּהָ וְגִלּוּ מַצְפּוּנֶיהָ. וְהוּא אָמְרוֹ כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, כִּי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּלֹא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֵין אָדָם יָכוֹל לִשְׁתּוֹת מִמֵּימֶיהָ. וּמֵעַתָּה הֶכְרֵחַ הוּא לְהִסְתַּלֵּק הָאָדָם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה לְהִשְׁתַּלֵּם גְּמוּלָיו כְּיַד ה׳ הַטּוֹבָה. וּמַה שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁהַמִּיתָה נִסְבְּבָה עַל חֵטְא הָאָדָם שֶׁזֶּה יַגִּיד שֶׁזּוּלַת זֶה הָיָה הָאָדָם חַי תָּמִיד, וְתֹאמַר אִם כֵּן יִהְיֶה הָאָדָם חָסֵר גְּמוּלוֹ הַטּוֹב, לָזֶה אָמְרוּ בַּעֲלֵי הַסּוֹד כִּי זוּלַת הַחֵטְא הָיָה הָאָדָם עוֹלֶה לָרָקִיעַ וְדָר בָּעֲלִיָּה וּבֶחָצֵר, וְזֶה לְךָ הָאוֹת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא שֶׁעָלָה הַשָּׁמַיְמָה לְהִשְׁתַּלֵּם גְּמוּלוֹ וְלֹא טָעַם טַעַם מִיתָה. וְהַגּוּף הֵן אֱמֶת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בָּעֲלִיָּה הָעֶלְיוֹנָה הֲגַם שֶׁנִּזְדַּכֵּךְ הַגּוּף וְעָמַד בְּגֶדֶר רוּחָנִי אַף עַל פִּי כֵן בְּעֵרֶךְ רוּחָנִיּוּת עֶלְיוֹן יֵחָשֵׁב לְגֶשֶׁם, אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זוהר חלק א רט.) בְּמַעֲשֵׂה אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כִּי בְּהַגִּיעוֹ לְגַלְגַּל חַמָּה שָׁם נִפְשַׁט מִגּוּפוֹ וְהִנִּיחַ אוֹתוֹ בְּגַלְגַּל חַמָּה וּכְשֶׁהוּא יוֹרֵד לְמַטָּה לוֹבְשׁוֹ וְיוֹרֵד בּוֹ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עוֹד שֶׁכְּשֶׁנָּתַן ה׳ תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי נַעֲשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין מֵהַמִּיתָה, וְחָזְרוּ לִהְיוֹת כְּאָדָם קֹדֶם שֶׁחָטָא, דִּכְתִיב ״חָרוּת עַל הַלֻּחוֹת״, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שמות רבה מא,ז): אַל תִּקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן בְּעֵת הַגִּיעַ תַּכְלִית שְׁלֵמוּתָם הָיוּ עוֹלִים גּוּף וְנֶפֶשׁ וּפוֹשְׁטִים גּוּפָם בְּגַלְגַּל חַמָּה כְּאֵלִיָּהוּ, וְהוּא מַאֲמַר הַכָּתוּב כָּאן וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא פֵּרוּשׁ, מִמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהִשַּׂגְנוּ בְּאֶמְצָעוּת הַתּוֹרָה יֵשׁ עוֹד הַשָּׂגָה אַחֶרֶת מִצַּד דָּבָר זֶה שֶׁהוּא הַגַּיְא, שֶׁהִיא יְרִידַת גַּשְׁמֵנוּ בַּגַּיְא שֶׁהִיא הַקֶּבֶר, אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב שֶׁהָאָרֶץ תִּקָּרֵא שָׂדֶה, וְאָמְרוֹ מוֹאָב שֶׁבְּרָאָהּ אַב הָעוֹלָם. וּמֵעַתָּה הֶכְרֵחַ הוּא לְהִסְתַּלֵּק הָאָדָם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה לְהִשְׁתַּלֵּם גְּמוּלָיו כְּיַד ה׳ הַטּוֹבָה. וּמַה שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁהַמִּיתָה נִסְבְּבָה עַל חֵטְא הָאָדָם שֶׁזֶּה יַגִּיד שֶׁזּוּלַת זֶה הָיָה הָאָדָם חַי תָּמִיד, וְתֹאמַר אִם כֵּן יִהְיֶה הָאָדָם חָסֵר גְּמוּלוֹ הַטּוֹב, לָזֶה אָמְרוּ בַּעֲלֵי הַסּוֹד כִּי זוּלַת הַחֵטְא הָיָה הָאָדָם עוֹלֶה לָרָקִיעַ וְדָר בָּעֲלִיָּה וּבֶחָצֵר, וְזֶה לְךָ הָאוֹת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא שֶׁעָלָה הַשָּׁמַיְמָה לְהִשְׁתַּלֵּם גְּמוּלוֹ וְלֹא טָעַם טַעַם מִיתָה. וְהַגּוּף הֵן אֱמֶת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בָּעֲלִיָּה הָעֶלְיוֹנָה הֲגַם שֶׁנִּזְדַּכֵּךְ הַגּוּף וְעָמַד בְּגֶדֶר רוּחָנִי אַף עַל פִּי כֵן בְּעֵרֶךְ רוּחָנִיּוּת עֶלְיוֹן יֵחָשֵׁב לְגֶשֶׁם, אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זוהר חלק א רט.) בְּמַעֲשֵׂה אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כִּי בְּהַגִּיעוֹ לְגַלְגַּל חַמָּה שָׁם נִפְשַׁט מִגּוּפוֹ וְהִנִּיחַ אוֹתוֹ בְּגַלְגַּל חַמָּה וּכְשֶׁהוּא יוֹרֵד לְמַטָּה לוֹבְשׁוֹ וְיוֹרֵד בּוֹ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עוֹד שֶׁכְּשֶׁנָּתַן ה׳ תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי נַעֲשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין מֵהַמִּיתָה, וְחָזְרוּ לִהְיוֹת כְּאָדָם קֹדֶם שֶׁחָטָא, דִּכְתִיב ״חָרוּת עַל הַלֻּחוֹת״, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שמות רבה מא,ז): אַל תִּקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן בְּעֵת הַגִּיעַ תַּכְלִית שְׁלֵמוּתָם הָיוּ עוֹלִים גּוּף וְנֶפֶשׁ וּפוֹשְׁטִים גּוּפָם בְּגַלְגַּל חַמָּה כְּאֵלִיָּהוּ, וְהוּא מַאֲמַר הַכָּתוּב כָּאן וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא פֵּרוּשׁ, מִמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהִשַּׂגְנוּ בְּאֶמְצָעוּת הַתּוֹרָה יֵשׁ עוֹד הַשָּׂגָה אַחֶרֶת מִצַּד דָּבָר זֶה שֶׁהוּא הַגַּיְא, שֶׁהִיא יְרִידַת גַּשְׁמֵנוּ בַּגַּיְא שֶׁהִיא הַקֶּבֶר, אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב שֶׁהָאָרֶץ תִּקָּרֵא שָׂדֶה, וְאָמְרוֹ מוֹאָב שֶׁבְּרָאָהּ אַב הָעוֹלָם.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Filed under: ברכת כהנים

  • Pesachim 51aunverified

    Filed under: Shulchan Aruch

  • Filed under: Halachos of Fish (in Orach Chaim)

  • Filed under: Biur Chametz

Related sheets

Otherכללי

Rambam and Yerushalmi in Biur HaGra

The verified sources do not contain the specific Biur HaGra citation on Shulchan Aruch Orach Chaim where the Gra discusses the Rambam following the Yerushalmi. The sources address biblical exegesis, Zoharic commentary, and Shabbat law, but none include the requested GRA passage.

View Sources4 sources
Tefillahתפילה

Reciting Ketores from Written Parchment

Sources address the practice and halakhic requirements for reciting Pitum HaKetores (the incense formula) during prayer, with emphasis on reading from a written klaf rather than by heart to ensure precision of all ingredients. The sources span the biblical commandment, Talmudic and halakhic rulings, and kabbalistic teachings on the spiritual power of exact recitation.

View Sources9 sources
Chassidusחסידות

Chassidic Perspectives on Parshas Chukas

Chukat

Chassidic teachers explore Parshas Chukas through the lens of divine decree beyond reason and inner spiritual transformation. The sources draw on classical rabbinic teachings about the red heifer as the paradigm of a chok—a law whose meaning transcends human logic—and develop these themes into meditations on faith, purification, and acceptance of God's will.

View Sources12 sources
Chassidusחסידות

Chassidic Perspectives on Erev Shabbat Immersion

Sources exploring the spiritual and practical dimensions of immersion before Shabbat, examining both the halakhic requirements and the inward preparation that mikveh represents as one enters the sanctity of Shabbat.

View Sources7 sources
Tefillahתפילה

The Obligation of One Hundred Daily Blessings

Jewish sources explain the rabbinic obligation to recite one hundred blessings each day, tracing its scriptural basis and detailing how this count is fulfilled through morning blessings, prayers, and blessings over food and drink. The sources also address how Shabbat affects this practice, with some sources indicating that additional blessings are incorporated to maintain the quota.

View Sources20 sources
Tefillahתפילה

Birkat HaZimun and Communal Praise

Sources explore the practice of birkat hazimun, the invitation to communal blessing after a meal, and its role in expressing collective praise of God. The sources trace the practice from its Torah foundation through rabbinic elaboration and halakhic codification.

View Sources18 sources

Explore more