Sources across Jewish tradition emphasize that joyful engagement is essential to proper Torah learning and worship of God. The teachings range from biblical and rabbinic foundations to medieval philosophical and Hasidic perspectives, presenting joy as both a spiritual prerequisite and a transformative force in religious practice.
מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The obligation to serve God in joy is rooted in the Torah itself: Devarim 28:47 frames the great curses as the consequence of failing to serve God "in joy and gladness over the abundance of everything," implying that joyful service is not merely praiseworthy but required.
The Gemara in Shabbat 30b draws the sharpest distinction: the Divine Presence rests upon a person only from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva — not from sadness, laziness, laughter, or idle talk — and Rav Yehuda explicitly extends this principle to matters of halacha, meaning that Torah study itself must be conducted in that same spirit of mitzva-joy.
Tanna DeBei Eliyahu makes the joy of Torah learning a theme in two passages: Tanna DeBei Eliyahu Rabbah 4 declares praiseworthy the person who delights himself in words of Torah like an animal plowing a field, and credits such a person with bringing light and blessing into the world; and Tanna DeBei Eliyahu Rabbah 25 teaches that when Israel engages in Torah, God Himself rejoices in them, and that renewed Torah study in the synagogue and study hall brings fresh joy before God each and every day.
אור החיים, דברים ז יב teaches explicitly that Torah must be studied in joy and not in sadness, reading the word "ekev" as pointing to joy as the very reward of Torah engagement — and connecting this to the Mishnah's teaching that one mitzva draws another, with joy itself being the reward of mitzva.
Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 8:15 codifies this as a principle: the joy a person feels in performing a mitzva and in the love of God who commanded it is itself a great form of divine service.
Mesillat Yesharim 19 calls joy an essential and foundational pillar of serving God, citing David's call to "serve God with joy" (Tehillim 100:2) and the rabbinic teaching from Shabbat 30b that the Divine Presence rests only through joy of a mitzva; and Mesillat Yesharim 7 adds that outward alacrity in performing a mitzva kindles inner spiritual fire, while sluggishness extinguishes it.
Duties of the Heart, Third Treatise on Service of God 10 locates joy among the soul's proper dispositions, specifying that diligence belongs precisely to spiritual pleasures and deeds aimed at attaining the favor of God.
Sdei Chemed, Maarechet Alef 314 cites the principle that a person learns Torah only in the place where his heart desires — underscoring that heartfelt desire and inner engagement are the preconditions of genuine Torah study.
מכתב מאליהו, חלק א עמוד קג grounds this further, teaching that true understanding of Torah comes only from deep longing and desire — for comprehension follows the intensity of one's passion — and that only through such desire does one's Torah truly become one's own, to contemplate day and night.
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 31 rules explicitly, citing the Arizal, that worry over sins is appropriate only during confession and not during prayer or Torah study, which must be conducted with joy drawn from the side of holiness — and that this joyful service, the soul rejoicing as it returns to its Father's house, is to be one's lifelong work; while Tanya, Part I; Likkutei Amarim 26 adds that just as a wrestler who is sluggish will be thrown even if stronger, so too the evil inclination cannot be conquered except through the alacrity born of joy and a heart free of worry and sadness.
Likutei Moharan, Part II 24 calls it a great mitzva to always be in a state of joy and to forcefully distance gloom and depression, recognizing that human nature pulls toward sadness through life's hardships — and therefore one must exert great effort to bring oneself to joy by any means possible; while Likutei Moharan 24 adds that the primary elevation of holiness is achieved through joy.
Levush, Orach Chayim 47:1 reads the brachah over Torah through this lens, explaining that one must show that Torah is precious and a source of delight — using language of joy and promenade — just as one makes a brachah over all of life's pleasures.
Ein Aya, Berakhot 6:37 distinguishes two modes of loving Torah — love for its intrinsic sacred worth versus the general human love of knowledge — and insists that Torah's love must be for its own holy sake, so that even material already learned appears each day as fresh, and from that quality of love one is enabled to receive new insight as well, like an ever-strengthening spring.
Rashi on Kohelet 5:17 reads the verse's call to "eat and drink and see good" as an invitation to engage in Torah — the good doctrine — and to rejoice in one's portion rather than chasing wealth, linking simcha with the very act of Torah engagement.
Kiddushin 30 captures the dynamic interior to Torah study itself: even a father and son or teacher and student may become antagonists in the intensity of their learning, yet they do not leave until they have become beloved to one another — the word "vahev" being read as love — showing that the fire of Torah debate resolves into deeper connection and joy.
דברים כ״ח:מ״ז
Deuteronomy 28:47
The passage states that failure to serve God with joy and gladness of heart despite abundant provision brings divine punishment.
תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל׃
Because you would not serve the ETERNAL your God in joy and gladness over the abundance of everything,
שבת ל׳ ב — ד"ה ״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״ — שִׂמְחָה
Shabbat 30b:5
The Gemara teaches that the Divine Presence rests neither amid sadness nor frivolity, but amid the joy of a mitzvah, establishing a central principle for joyful Torah and avodah.
״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״ — שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה״ — זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.
Similarly, “So I commended mirth,” that is the joy of a mitzva. “And of mirth: What does it accomplish?” that is joy that is not the joy of a mitzva. The praise of joy mentioned here is to teach you that the Divine Presence rests upon an individual neither from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle conversation, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva. As it was stated with regard to Elisha that after he became angry at the king of Israel, his prophetic spirit left him until he requested: “But now bring me a minstrel; and it came to pass, when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Rav Yehuda said: And, so too, one should be joyful before stating a matter of halakha. Rava said: And, so too, one should be joyful before going to sleep in order to have a good dream.
תנא דבי אליהו רבא, פרק ב
Tanna DeBei Eliyahu Rabbah:4
A person who delights in himself with Torah and sits and labors in it like an animal plowing a field is blessed, and the reward of the righteous who delight in Torah is elevated by Scripture as if they bring light, brightness, and rain and vegetation into the world, as it states: "After him comes light; the morning sun shines—clear skies from brightness, from rain grass springs from the earth.
אשרי אדם שמשחק עצמו בד"ת ויושב וחורש בהם כבהמה שחורשת בשדה. ברוך המקום ב"ה שאין לפניו לא משוא פנים ומלפניו נוגה ואור יוצא לעולם ומלפניו גשמים ודשאים באים לעולם שכרן של צדיקים שמשחקין עצמם בד"ת מעלה הכתוב עליהם כאלו הם מביאים נוגה ואור וגשמים ודשאים לעולם לכך נאמר אחריו וכאור בקר יזרח שמש בקר לא עבות מנוגה ממטר דשא מארץ.
תנא דבי אליהו רבא, פרק יח
Tanna DeBei Eliyahu Rabbah:25
When Israel engages in Torah and acts of righteousness and justice, the Holy One rejoices in them and tells them that His joy in them is multiplied a thousandfold for good; therefore one should continuously sit and engage in Torah, works of the Merkavah, and all good qualities, leaving all else to go to the synagogue and study hall where Torah is renewed, for joy is renewed to the Holy One daily through the sitting of the synagogue and study hall, as Isaiah the prophet made clear in describing the renewal of Torah in the study hall.
ובזמן שישראל עוסקין בתורה ועושין צדקה ומשפט הקב"ה משמח בהן ומגיד להן ששמחתו בהן אלף אלפים לטובה כפלים יותר מהם שנאמר (ש"ה ו) אל גנת אגוז ירדתי וגו' מה אגוז זה יש בו ארבעה בתים כך כל חכם וחכם מישראל שיש בו ד"ת לאמיתו יש בו ארבעה דברים חכמה ובינה דיעה והשכל. לפיכך הייתי אומר לעולם ישב אדם ויעסוק בתורה ובמעשה מרכבה ובכל מדות טובות שבעולם ויניח הכל וילך לבית הכנסת ולבית המדרש ובכל מקום שמחדשין בו תורה שבישיבת בית הכנסת ובישיבת בית המדרש שמחה מתחדש להקב"ה בכל יום תמיד וכן הוא מפורש בקבלה ע"י ישעיהו בן אמוץ אדני אלקים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דברי יעיר בבקר בבקר יעיר לי אזן לשמוע בלמודים אדני ה' פתח לי אזן וגו' ואדע כי לא אבוש (ישעיהו נ׳:ד׳-ה׳) אלה הדברים דבר ישעיה הנביא על ישיבת בית הכנסת ועל ישיבת בהמ"ד ועל חידושה של תורה בביהמ"ד מהו אומר (איכה ג׳:כ״ג-כ״ד) חדשים לבקרים רבה אמונתך חלקי ה' אמרה נפשי וגו'.
מדרש רבה, במדבר י כא
Bamidbar Rabbah 10:8
The passage cites Kohelet 10:17—"Go, eat your bread with joy and drink your wine with a glad heart, for God has already approved your deeds"—as support for the principle that one should proceed with gladness in their actions.
לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְּלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַחֲרָיו (קהלת י, יז):
פסחים ס״ח ב — ד"ה אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּמָה אִם שְׁחִיטָה
Pesachim 68b:7
The sugya presents Torah study as a source of joy and discusses the obligation to rejoice on festivals, linking Torah and spiritual delight.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּמָה אִם שְׁחִיטָה וְכוּ׳. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר שִׂמְחַת יוֹם טוֹב נָמֵי מִצְוָה הִיא. (עב״ם סִימָן) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה הוּא. אָמַר רַבָּה: הַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁבָּת דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג״. אָמַר רַב יוֹסֵף: הַכֹּל מוֹדִים בְּפוּרִים דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? ״יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה״ כְּתִיב בֵּיהּ.
We learned in the mishna that Rabbi Eliezer said that if slaughter, which is ordinarily forbidden on Shabbat as a biblically prohibited labor, nevertheless overrides Shabbat when performed for the sake of the Paschal lamb, then activities that are prohibited by rabbinic decree should certainly override Shabbat when performed for that purpose. Rabbi Yehoshua disagreed, arguing that the law governing a Festival proves otherwise. Rabbi Eliezer countered that the law governing an optional activity, such as preparing food on a Festival, cannot be brought as proof with regard to the mitzva of offering the Paschal lamb. The Gemara notes that Rabbi Yehoshua follows his regular line of reasoning, for he said that rejoicing on a Festival is also a mitzva, and therefore whatever one does in order to enhance one’s enjoyment of the Festival is considered an act performed for the sake of a mitzva, just like the offering of a sacrifice. Ayin, beit, mem is a mnemonic consisting of the first letter of Atzeret, the middle letter of Shabbat and the final letter of Purim. Rabbi Elazar said: All agree with regard to Atzeret, the holiday of Shavuot, that we require that it be also “for you,” meaning that it is a mitzva to eat, drink, and rejoice on that day. What is the reason? It is the day on which the Torah was given, and one must celebrate the fact that the Torah was given to the Jewish people. Rabba said: All agree with regard to Shabbat that we require that it be also “for you.” What is the reason? Because the verse states: “If you proclaim Shabbat a delight, the sacred day of God honored” (Isaiah 58:13). Rav Yosef said: All agree with regard to Purim that we require that it be also “for you.” What is the reason? Because it is written: “To observe them as days of feasting and gladness” (Esther 9:22).
קידושין ל׳ — ד"ה ״אֱמֹר לַחׇכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וְגוֹ׳״ וְאוֹמֵר
Kiddushin 30:2
Rabbi Ḥiyya bar Abba teaches that even father and son or rabbi and student engaged in Torah study together may become adversarial due to the intensity of their learning, yet they remain until they become beloved to each other, as the verse's language about love and the conclusion of their dispute indicates.
מַאי ״אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר״? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אֲפִילּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּשָּׁעַר אֶחָד – נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה. וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת וָהֵב בְּסוּפָה״, אַל תִּקְרֵי ״בְּסוּפָה״ אֶלָּא ״בְּסוֹפָהּ״.
The Gemara asks: What is the meaning of the phrase “enemies in the gate” with regard to Torah study? Rabbi Ḥiyya bar Abba says: Even a father and his son, or a rabbi and his student, who are engaged in Torah together in one gate become enemies with each other due to the intensity of their studies. But they do not leave there until they love each other, as it is stated in the verse discussing the places the Jewish people engaged in battle in the wilderness: “Therefore it is said in the book of the wars of the Lord, Vahev in Suphah [beSufa], and the valleys of Arnon” (Numbers 21:14). The word “vahev” is interpreted as related to the word for love, ahava. Additionally, do not read this as “in Suphah [beSufa]”; rather, read it as “at its end [besofa],” i.e., at the conclusion of their dispute they are beloved to each other.
חובות הלבבות, שער שלישי - שער עבודת האלוהים י׳ — ד"ה וְהוּא שֶׁבְּמִדּוֹתַיִךְ שְׁתֵּי מִדּוֹת הֵם הַשִּׂמְחָה
Duties of the Heart, Third Treatise on Service of God 10:3
Rabbeinu Bachya discusses serving God with love, eagerness, and inward devotion, presenting joy as the natural expression of wholehearted divine service.
וְהוּא שֶׁבְּמִדּוֹתַיִךְ שְׁתֵּי מִדּוֹת הֵם הַשִּׂמְחָה וְהָאֵבֶל וְהֵם זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְאָפְנֵי הַשִּׁמּוּשׁ בַּשִּׂמְחָה כְּשֶׁתִּבְטְחִי בַּהֲנָאָה קַיֶּמֶת תָּמִיד וְלֹא תִּתְעָרֵב בָּהּ תּוּגָה וְלֹא יֶאֱרַע לָךְ פֶּגַע הַתִּירִי הַמִּדָּה הַזֹּאת אֲבָל מְקוֹם הַשִּׁמּוּשׁ בָּאֵבֶל כִּי יִפְגְּשֵׁךְ דָּבָר מְצַעֵר קַיָּם תָּמִיד וְאֵין בָּךְ יְכֹלֶת לִדְחוֹתוֹ וְלֹא פָּנִים לְהִתְפָּרֵד מִמֶּנּוּ הַתִּירִי ג״כ מִדַּת הָאֵבֶל וְהִשְׁתַּמְּשִׁי בָּהּ. וּמְקוֹם הַחֲרִיצוּת בַּהֲנָאוֹת הָרוּחָנִיּוּת וּמִמַּעֲשִׂים שֶׁמִּתְכַּוְּנִים בָּהֶם לְהַגִּיעַ אֶל רְצוֹן הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ כמ״ש דָּוִד ע״ה (תהלים קיט) חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ.
Among these there are two: joy and grief. They are opposites to one another. The proper occasion when joy is in place when you can trust that the pleasure will be everlasting without any mixture of grief, and uninterrupted by mishap. Then you may permit yourself the emotion of joy. The proper occasion for grief arises when something occurs to you that will cause you everlasting and unceasing pain, which you cannot remove nor separate from. Then you may permit yourself the emotion of grief and make use of it. Diligence is in place, in the spiritual pleasures and in doing deeds, with the intent to attain the favor of the blessed G-d, as David, peace be unto him, said: "I made haste, and delayed not to keep Your commandments" (Ps. 119:60).
recovered from “Mishneh Torah, Lulav 8:15”
משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ח׳:ט״ו
Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 8:15
Rambam describes the great sages and pious people as rejoicing in the performance of mitzvot and in love of God. Although stated regarding the festival and mitzvot generally, it provides a direct model for joy in Torah service.
הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן. עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא.
מורה נבוכים, חלק ג' נ״א — ד"ה דרגת משה והאבות 19 דרגת משה
Guide for the Perplexed, Part 3 51:16
Rambam explains that the ultimate purpose of human perfection is intellectual apprehension of God accompanied by continuous inner orientation toward Him; Torah study can therefore be understood as a source of profound spiritual fulfillment.
דרגת משה והאבות 19 דרגת משה) אבל שאדם יזכה להשיג את האמיתות ולשמוח במה שהשיג, בעודו מדבר עם בני אדם ועוסק בצרכי גופו כשכל שכלו מופנה אל ה' יתעלה; והוא לפניו יתעלה בלבו תמיד בעודו עם בני אדם בחיצוניותו, על דרך מה שנאמר במשלים השיריים שנאמרו על העניינים האלה: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק" (שיר השירים ה,ב) – על דרגה זו איני אומר שהיא דרגת כל הנביאים, אלא אני אומר שהיא דרגת משה רבינו, שנאמר עליו: "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה', וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ" (שמות כד,ב), ונאמר עליו "וַיְהִי שָׁם עִם ה' [אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה]" (שם לד,כח), ונאמר לו: "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים ה,כז), כמו שביארנו את משמעויות הפסוקים האלה (פסקה 10; א,יג; א,יח). דרגת האבות) וזוהי גם דרגת האבות, שמקרבתם אליו יתעלה הושג שנודע בהם שמו לָעולם: "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב [שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם] זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם [וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר]" (שמות ג,טו), ומהתאחדות שכליהם בהשגתו הושג שנכרתה עם כל אחד מהם ברית נצחית, "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב [וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר]" (ויקרא כו,מב). 20 ייחוד 1: השילוב) כי על ארבעה אלו, כלומר האבות ומשה רבינו, התבארה התאחדותם עם ה' שהעידו עליה הכתובים, כוונתי להשגתו ולאהבתו; וכן השגחת ה' עליהם ועל צאצאיהם אחריהם גדולה. ועם זאת הם היו עוסקים בהנהגת בני האדם וצבירת נכסים וההשתדלות בקניין. זו לדעתי ראיה שבעת אותם מעשים, הם היו עושים אותם באבריהם בלבד, בעוד שכלם לא סר מלפני ה' יתעלה. 21 ייחוד 2: ייסוד עם) כמו כן נראה לי שמה שחייב שאותם ארבעה נשארו בתכלית השלמות עם ה', כשהשגחתו עליהם התמידה, אף בעת התעסקותם בצבירת נכסים, כלומר בעת הרעייה ועבודת האדמה וניהול הבית, הוא שתכליתם בכל אותם מעשים היתה להתקרב אליו יתעלה. ומה רבה הקרבה! כי תכלית השתדלותם בחייהם היתה להביא למציאות אומה שתדע את ה' ותעבוד אותו, "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו [וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט]" (בראשית יח,יט). הרי התברר לך שתכלית כל השתדלותם היתה מופנית להפצת ייחוד השם בעולם והדרכת בני האדם לאהבתו יתעלה. ולכן עלתה בידם דרגה זו, כי אותן התעסקויות הן עבודה צרופה גדולה. 22 סיכום) אותה דרגה אינה כזו שאיש אשר כמוני יתיימר להדריך להשגתה. אך אל אותה דרגה שנזכרה לפניה ניתן לשאוף להגיע על ידי אותו אימון שהזכרנו. ואל ה' נישא תחינה להסיר את המכשולים המבדילים בינינו ובינו, אף על פי שרוב המכשולים הללו נובעים מאתנו, כמו שביארנו בפרקי החיבור הזה (ג,יא-יב), "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט,ב). מניעות הגוף: הגיל ותכונות האופי 28 הפילוסופים הבהירו שכוחות הגוף בימי הנעורים מעכבים את רוב המידות הטובות, קל וחומר את אותה מחשבה זכה המושגת משלמות המושכלות ומביאה לחשק בו יתעלה, כי בלתי אפשרי להשיג אותה כשהלֵחוֹת הגופניות רותחות. אבל ככל שייחלשו כוחות הגוף ותדעך אש התאוות, יתחזק השכל ויתפשטו אורותיו ותזדכך השגתו וישמח במה שהשיג, עד שכאשר השלם יבוא בימים ויקרבו ימיו למות תרבה אותה השגה מאוד, ויגדלו השמחה באותה השגה והחשק במושג, עד שתיפרד אז הנפש מן הגוף בעת אותו עונג.
When we have acquired a true knowledge of God, and rejoice in that knowledge in such a manner, that whilst speaking with others, or attending to our bodily wants, our mind is all that time with God; when we are with our heart constantly near God, even whilst our body is in the society of men; when we are in that state which the Song on the relation between God and man poetically describes in the following words: “I sleep, but my heart waketh: it is the voice of my beloved that knocketh” (Song 5:2):—then we have attained not only the height of ordinary prophets, but of Moses, our Teacher, of whom Scripture relates: “And Moses alone shall come near before the Lord” (ibid. 34:28); “But as for thee, stand thou here by me” (Deut. 5:28). The meaning of these verses has been explained by us. The Patriarchs likewise attained this degree of perfection; they approached God in such a manner that with them the name of God became known in the world. Thus we read in Scripture: “The God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob. . . . This is My name for ever” (Exod. 3:15). Their mind was so identified with the knowledge of God, that He made a lasting covenant with each of them: “Then will I remember my covenant with Jacob,” etc. (Lev. 26:42). For it is known from statements made in Scripture that these four, viz., the Patriarchs and Moses, had their minds exclusively filled with the name of God, that is, with His knowledge and love; and that in the same measure was Divine Providence attached to them and their descendants. When we therefore find them also, engaged in ruling others, in increasing their property, and endeavouring to obtain possession of wealth and honour, we see in this fact a proof that when they were occupied in these things, only their bodily limbs were at work, whilst their heart and mind never moved away from the name of God. I think these four reached that high degree of perfection in their relation to God, and enjoyed the continual presence of Divine Providence, even in their endeavours to increase their property, feeding the flock, toiling in the field, or managing the house, only because in all these things their end and aim was to approach God as much as possible. It was the chief aim of their whole life to create a people that should know and worship God. Comp. “For I know him, that he will command his children and his household after him” (Gen. 18:19). The object of all their labours was to publish the Unity of God in the world, and to induce people to love Him; and it was on this account that they succeeded in reaching that high degree; for even those [worldly] affairs were for them a perfect worship of God. But a person like myself must not imagine that he is able to lead men up to this degree of perfection It is only the next degree to it that can be attained by means of the above-mentioned training. And let us pray to God and beseech Him that He clear and remove from our way everything that forms an obstruction and a partition between us and Him, although most of these obstacles are our own creation, as has several times been shown in this treatise. Comp. “Your iniquities have separated between you and your God” (Isa. 59:2). The philosophers have already explained how the bodily forces of man in his youth prevent the development of moral principles. In a greater measure this is the case as regards the purity of thought which man attains through the perfection of those ideas that lead him to an intense love of God. Man can by no means attain this so long as his bodily humours are hot. The more the forces of his body are weakened, and the fire of passion quenched, in the same measure does man’s intellect increase in strength and light; his knowledge becomes purer, and he is happy with his knowledge. When this perfect man is stricken in age and is near death, his knowledge mightily increases, his joy in that knowledge grows greater, and his love for the object of his knowledge more intense, and it is in this great delight that the soul separates from the body.
רש"י על קהלת ה׳:י״ז
Rashi on Ecclesiastes 5:17
One should engage in Torah study, which is good instruction, and rejoice with whatever portion is given to him rather than accumulate great wealth, for that is his lot.
לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה. לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא לֶקַח טוֹב, וְאַל יְקַבֵּץ הוֹן רַב אֶלָּא בַחֵלֶק הַנִּתָּן לוֹ יִשְׂמַח, כִּי הוּא חֶלְקוֹ:
For one to eat and drink and to enjoy the good. To engage in Torah [study], which is a good doctrine; but he should not accumulate much wealth, rather he should rejoice with the portion given him, for that is his portion.
מסילת ישרים ז׳ — ד"ה וְאָמְנָם
Mesillat Yesharim 7:20
Ramchal explains זריזות as performing divine service promptly and enthusiastically, not reluctantly; this chapter supplies a mussar framework for approaching Torah learning with energy and joy.
וְאָמְנָם, הִתְבּוֹנֵן עוֹד, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַזְּרִיזוּת הוּא תּוֹלֶדֶת הַהִתְלַהֲטוּת הַפְּנִימִי, כֵּן מִן הַזְּרִיזוּת יִוָּלֵד הַהִתְלַהֲטוּת. וְהַיְנוּ, כִּי מִי שֶׁמַּרְגִּישׁ עַצְמוֹ בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה כְּמוֹ שֶׁהוּא מְמַהֵר תְּנוּעָתוֹ הַחִיצוֹנָה, כֵּן הִנֵּה הוּא גּוֹרֵם שֶׁתִּבְעַר בּוֹ תְּנוּעָתוֹ הַפְּנִימִית כְּמוֹ כֵן, וְהַחֵשֶׁק וְהַחֵפֶץ יִתְגַּבֵּר בּוֹ וְיֵלֵךְ. אַךְ אִם יִתְנַהֵג בִּכְבֵדוּת בִּתְנוּעַת אֵיבָרָיו, גַּם תְּנוּעַת רוּחוֹ תִּשְׁקַע וְתִכְבֶּה. וְזֶה דָּבָר שֶׁהַנִּסָּיוֹן יְעִידֵהוּ. וְאָמְנָם כְּבָר יָדַעְתָּ, שֶׁהַנִּרְצֶה יוֹתֵר בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, הוּא חֵפֶץ הַלֵּב וּתְשׁוּקַת הַנְּשָׁמָה. וְהוּא מָה שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּל בְּחֶלְקוֹ הַטּוֹב וְאוֹמֵר (תהילים מ"ב:ב'-ג'): כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים, צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ'. (תהילים פ"ד:ג'): נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה'. (תהילים ס"ג:ב'): צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי. וְאוּלָם הָאָדָם אֲשֶׁר אֵין הַחֶמְדָּה הַזֹּאת לוֹהֶטֶת בּוֹ כָּרָאוּי, עֵצָה טוֹבָה הִיא לוֹ שֶׁיִּזְדָּרֵז בִּרְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּמָּשֵׁךְ מִזֶּה שֶׁתִּוָּלֵד בּוֹ הַחֶמְדָּה בַּטֶּבַע, כִּי הַתְּנוּעָה הַחִיצוֹנָה מְעוֹרֶרֶת הַפְּנִימִית, וּבְוַדַּאי שֶׁיּוֹתֵר מְסוּרָה בְּיָדוֹ הִיא הַחִיצוֹנָה מֵהַפְּנִימִית. אַךְ אִם יִשְׁתַּמֵּשׁ מִמָּה שֶׁבְּיָדוֹ, יִקְנֶה גַּם מָה שֶׁאֵינוֹ בְּיָדוֹ בְּהֶמְשֵׁךְ, כִּי תִּוָּלֵד בּוֹ הַשִּׂמְחָה הַפְּנִימִית וְהַחֵפֶץ וְהַחֶמְדָּה מִכֹּחַ מָה שֶׁהוּא מִתְלַהֵט בִּתְנוּעָתוֹ בְּרָצוֹן. וְהוּא מָה שֶׁהָיָה הַנָּבִיא אוֹמֵר (הושע ו): וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה', וְכָתוּב (שם יא): אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג.
Reflect further that just like an inner fieriness of soul leads one to act with Zeal, so too the opposite, outwardly acting with Zeal leads to an inner fieriness of the soul. Namely, when one feels himself performing a Mitzva with great swiftness this will move his inner being to kindle aflame also, and the desire and want will increasingly intensify within him. But if he acts in a sluggish manner in the movement of his limbs, so too the movement of his spirit will die down and extinguish. This is something experience can testify to. You already know that what is most desired in the service of G-d, may His Name be blessed, is desire of the heart and longing of the soul. It is concerning this that King David praised his portion saying: "As a deer yearns longingly for the water brooks, so does my soul yearn longingly to You, O G-d; My soul thirsts for G-d..." (Tehilim 42:2-3), "My soul longs, and goes out for the courtyards of G-d" (Tehilim 84:2). "My soul thirsts for You; my flesh longs for You [in an arid and thirsty land (Rashi-desert), without water]"(Tehilim 63:2). But for a man in whom this longing does not burn as it should, a good advice for him is to act with zeal by force of will in order that this will bring an inner awakening of this longing in his inner nature. For the external movement rouses the inner ones and certainly the external movement is more in his power than the inner ones. Thus, if he exercises what is in his power to do, this will lead him to also attain what is not in his power. For an inner joy will awaken within him and a desire and longing through the power of acting fiery, externally, by the force of will. This is what the prophet said- "let us know, let us run to know the L-rd" (Hoshea 6:3) and "After G-d they will go, who shall roar like a lion"(Hoshea 11:10).
מסילת ישרים י״ט — ד"ה הַשֵּׁנִי הוּא הַשִּׂמְחָה
Mesillat Yesharim 19:99
Joy is an essential principle in serving G-d, demonstrated through Davidic exhortations to serve with joy and through a teaching that the Divine presence rests upon a person only through rejoicing in a mitzva; true joy consists of the heart's delight at meriting to serve the Master and engage in His Torah and mitzvot, which are true perfection, and this joy increases as one advances deeper into knowledge of His greatness.
הַשֵּׁנִי הוּא הַשִּׂמְחָה, וְהוּא עִקָּר גָּדוֹל בַּעֲבוֹדָה, וְהוּא מָה שֶׁדָּוִד מַזְהִיר, וְאוֹמֵר (תהלים ק'): עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בּוֹאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. וְאוֹמֵר (שם ס"ח): וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (שבת ל'): אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, וְעַל הַפָּסוּק שֶׁזָּכַרְנוּ לְמַעְלָה עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (מדרש ש"ט): א"ר כְּשֶׁתִּהְיֶה עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל יְהֵא לִבְּךָ שָׂמֵחַ עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל לֵאלֹהִים שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בוֹ. כִּי זֹאת הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שֶׁל אָדָם עָלֵז, עַל שֶׁהוּא זוֹכֶה לַעֲבֹד לִפְנֵי אָדוֹן יִתְבָּרַךְ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ, וְלַעֲסֹק בְּתוֹרָתוֹ וּבְמִצְוֹתָיו שֶׁהֵם הַשְּׁלֵמוּת הָאֲמִתִּי וְהַיְּקָר הַנִּצְחִי, וְאָמַר שְׁלֹמֹה בִּמְשַׁל הַחָכְמָה (שיר השירים א':ד'): מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, כִּי כָּל מַה שֶׁזּוֹכֶה הָאָדָם לִכָּנֵס יוֹתֵר לִפְנִים בְּחַדְרֵי יְדִיעַת גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר תִּגְדַּל בּוֹ הַשִּׂמְחָה, וְיִהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ בְּקִרְבּוֹ. וְאוֹמֵר (תהילים קמ"ט:ב'): יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם.
JOY: The second [branch of love of G-d] is joy, it is a great, essential principal in serving G-d. This is what David exhorted us saying: "Serve G-d with joy, come before Him with song" (Tehilim 100:2), and "the righteous will rejoice, they will exult before God and delight with joy" (Tehilim 68:4). And our sages said: "the Divine presence rests on a person only through his rejoicing in a mitzva" (Shabbat 30b). On the aforementioned verse: "Serve G-d with joy", our sages said in a Midrash (Shocher Tov, Tehilim 100): "Rabbi Abahu says: 'when you stand to pray, your heart should rejoice, for you are praying to the Almighty of whom there is none like Him'". For this is the true joy, namely, that a person's heart delight that he merits to serve before the blessed Master, of whom there is none like Him, and to toil in His Torah and His mitzvot which are the true perfection and the eternal worth. And Shlomo said in a parable on wisdom: "Draw me, we will run after You. The King has brought me into His chambers; we will be glad and rejoice in You" (Shir HaShirim 1:4). For the further a person merits to enter into the inner chambers of knowledge of His blessed greatness, the more his joy will increase and his heart will sing within him. And scripture states: "Israel will rejoice in its Maker; the children of Zion will exult in their King" (Tehilim 149:2).
לבוש מלכות, Orach Chayim מ״ז:א׳ — ד"ה קודם שיתחיל ללמוד או לומר דברי
Levush, Orach Chayim 47:1
A person must be very careful to show that Torah is precious to him and that he finds pleasure in it, just as one blesses over all his enjoyments, and the interpretation of "halchu" (went) relates to strolling and enjoyment, meaning that they did not regard Torah study as a walk and pleasure but rather as a craft and not for its own sake.
ומאד מאד צריך האדם ליזהר בה להראות שהתורה היא חשובה בעיניו ונהנה ממנה, כמו שמברך על כל הנאותיו. ונראה שפירושו "הלכו" מלשון טיול ושעשוע, כמו "והתהלכתי בתוככם", כלומר שלא חשבו לימודה לטיול והנאה, רק לאומנות ושלא לשמה.
אור החיים, דברים ז יב
One should study Torah in joy rather than sadness, since words of Torah are forbidden to mourners; the passage alludes to this through "The precepts of the Lord are upright, gladdening the heart," interpreting the reward of Torah study as the joy that results from it, which the Tanna hinted at in saying a mitzvah draws another mitzvah, meaning the reward of one mitzvah is another mitzvah—that reward being joy.
עוד נתכון שצריך ללמוד התורה בשמחה ולא בעצבון, כי דברי תורה אסורין לאבל. או רמז על דרך אומרו "פקודי ה' ישרים משמחי לב", והוא אומרו והיה, השמחה תהיה לך עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו מצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה, שהיא השמחה.
נפש החיים, שער ד י״א — ד"ה לכן אנו מברכים עליה וחיי עולם
Nefesh HaChayim, Gate IV 11:8
Rav Chaim Volozhiner describes Torah study as the central vehicle of attachment to God and the source of spiritual life; the passage supports joy rooted in the awareness of Torah’s cosmic and personal significance.
לכן אנו מברכים עליה וחיי עולם נטע בתוכנו. כענין הנטיעה שנטיעתה כדי לעשות פרי להרבות טובה. כן אם אנו מחזיקים בתוה״ק בכל כחנו כראוי. אנו מנחילין חיי עד וממשיכים משרשה הנעלם למעלה מכל העולמות. תוספות קדושה וברכה ואור גדול בכל העולמות. ז״ש במשלי רבתא פ״ב מכל משמר נצור לבך שלא תברח מד״ת למה כי ממנו תוצאו' חיים ללמדך שמד״ת יוצאין חיים לעולם. וגם לבנות הנהרסות בתיקונים גדולים. לקשר ולייחד ולהשלים העליונים עם התחתונים. וכל העלמין שקילין ונהירין כחדא. כמאמרם ז״ל בפ' חלק (סנהדרין צ״ט ב') אר״א כל העוסק בתורה לשמה כאלו עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנא' או יחזק במעוזי יעשה שלום לי בו' רב אמר כאלו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה שנא' ואשים דברי בפיך וכו' לנטוע שמים וליסוד ארץ.
For that reason, we make the blessing upon it [fem.]: “and the life of the world did You plant among us”, per the matter of planting, that its planting is to make fruit so as to increase good. So too, if we hold fast onto the holy Torah with all of our power properly, we inherit everlasting lives, and draw from its concealed source above all the worlds expansions of holiness and blessing and great light in all the worlds. This is what is written in Mishlei Rabbata, parsha 2: “More than you guard any thing, safeguard your heart” (Mishlei 4:23), so that it should not flee from words of Torah. Why? “Because from it [come] the results of life”, to teach you that from words of Torah result life for the world. And also to build the demolished with great rectifications, to connect and unify and to perfect the supernals with the terrestrials, and all the worlds are balanced and illuminate as one, as they (OBM) stated in Perek Cheilek (99b): “Rabbee Alexandri stated: ‘Anyone who involves himself with Torah for its own sake, it is as if he makes peace among the hosts above and among the hosts below, for it’s stated (Yeshayahu 27:5) “or let him take hold of My strength, that he may make peace with me…”’. Rav stated: ‘It is as if he built a palace above and a palace below, for it is written: (Yeshayahu 51:16): “And I will place My words in your mouth… to plant the heavens and to lay the foundations of the earth”’.”
שדי חמד, מערכת האל"ף שי״ד — ד"ה אין אדם לומד תורה אלא במקום
Sdei Chemed, Maarechet Alef 314
A person does not learn Torah except in a place where his heart desires, with references to extended discussions of this matter in Davar Moshe, Shu"t Chem vol. 3 siman 19 (which has significant practical implications regarding the law of one who hires a teacher), and in Mishnath Rabbi Eliezer vol. 2, as well as Sha'ar Asher in Choshen Mishpat siman 12.
אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ עיין מה שהאריך בענין זה הרב דבר משה בח"ג בשו"ת ח"מ סי' י"ט דנפקא מינה טובא לענין דין שוכר מלמד ועיין להרב משנת רבי אליעזר ח"ב בזכרונות ד' כ"ג אות ק"ו ולהרב שער אשר בחיו"ד סי' י"ב ד' כ"ד סוף ע"ב:
ליקוטי מוהר"ן, תנינא כ״ד — ד"ה מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד
Likutei Moharan, Part II 24:1
The famous teaching מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד makes constant joy a great mitzvah and urges a person to search for נקודות טובות even amid difficulty, providing a direct framework for joyful Torah learning.
מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ. וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאֹד בְּכָל הַכֹּחוֹת, לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם – לִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל־כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל, וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא.
It is a great mitzvah to always be happy, and to make every effort to determinedly keep depression and gloom at bay. 2. The rule is that a person has to be very determined and put all his strength into being nothing but happy at all times. For human nature is to draw itself to gloom and depression on account of life’s vicissitudes and misfortunes. And every human being is filled with suffering. Therefore, a person has to exercise great effort in forcing himself to be happy at all times, and to bring himself to joy in any way he can—even with silliness.
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ו — ד"ה בְּרַם
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 26:1
The Alter Rebbe explains that sadness and heaviness weaken divine service, while joy breaks inner resistance and enables a person to serve God energetically. The chapter is especially relevant to creating a joyful mindset for Torah learning.
בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם. וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט לְתִיקּוּן הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּיקּוּן חֲצוֹת קוֹדֶם הַלִּימּוּד – כְּדֵי לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב; שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר כוּ׳״, עַיֵּין שָׁם, וְדַי לַמֵּבִין.
Truly this should be made known as a cardinal principle, that as with a victory over a physical obstacle, such as in the case of two individuals who are wrestling with each other, each striving to throw the other—if one is lazy and sluggish he will easily be defeated and thrown, even though he be stronger than the other, exactly so is it in the conquest of one’s evil nature; it is impossible to conquer it with laziness and heaviness, which originate in sadness and in a heart that is dulled like a stone, but rather with alacrity which derives from joy and from a heart that is free and cleansed from any trace of worry and sadness in the world. This is the simple reason why the Arizal instituted the recital of this Psalm after the Midnight Prayer, before commencing study, in order to study with the true joy in G–d which succeeds remorse. For such joy has an excellence similar to that of a light emerging from the very darkness, as is written in the Zohar on the verse, “And I saw that wisdom surpasses folly, as the light surpasses darkness.” Note there, and it will suffice for him who understands.
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״א — ד"ה [וְלָכֵן כָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 31:3
The Alter Rebbe teaches how to transform spiritual bitterness into genuine joy by contemplating the soul’s divine source and the privilege of serving God, a model applicable to Torah study.
[וְלָכֵן כָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ דַּאֲגַת הָעֲוֹנוֹת אֵינָהּ רְאוּיָה כִּי אִם בִּשְׁעַת הַוִּידּוּי, וְלֹא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה שֶׁמִּצַּד הַקְּדוּשָּׁה דַּוְוקָא] וְזֹאת תִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ כָּל יָמָיו בְּשִׂמְחָה רַבָּה, הִיא שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ בְּצֵאתָהּ מֵהַגּוּף הַמְתוֹעָב, ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ״, בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה.
[hence the Arizal wrote that even worry about sins is only fitting during confession but not during prayer and Torah study, which should be conducted with joy derived from the side of holiness, exclusively]— And this shall be his service all his life in great joy, the joy of the soul in her release from the despised body and “returning to her Father’s house as in her youth,” when engaged in Torah and prayer. Indeed, the Rabbis, of blessed memory, have said that one should be in a state of repentance throughout one’s life.
ליקוטי מוהר"ן כ״ד — ד"ה וְזֶה שֶׁשָּׁאֲלוּ סָבֵי דְּבֵי אַתּוּנָא
Likutei Moharan 24:10
Rebbe Nachman repeatedly presents joy as essential to overcoming spiritual obstacles and serving God; this teaching develops the practice of refusing despair and approaching avodah with renewed vitality.
אַיְתוּ אַשְׁלֵי וּמוֹשְׁחוּ, הַיְנוּ עִקַּר עֲלִיַּת הַקְּדֻשָּׁה – עַל־יְדֵי הַשִּׂמְחָה. וְלֶעָתִיד בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מֵהַגָּלוּת בְּשִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: כִּי בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וְאָז יִכְלוּ הַקְּלִפּוֹת לְגַמְרֵי.
Bring a measuring rope and measure it — In other words, the primary elevation of holiness is through joy. And in the Future, when the Jewish people will go out of the exile with joy, as in, “For you will go out with joy”—then the evil forces will be totally destroyed.
recovered from “Sefat Emet, Numbers, Shavuot 1901”
שפת אמת, במדבר, שבועות ח׳:ה׳
Sefat Emet, Numbers, Shavuot 8:5
The Sefat Emet presents Torah as an enduring source of vitality and joy, especially through receiving its inner light anew; Shavuot teachings connect Torah study with spiritual renewal.
והוא כשהלימוד עם יראת שמים כדאיתא המקדים יראתו לחכמתו חכמתו מתקיימת.
עין איה, ברכות ו׳:ל״ז (ברכות מ׳ ע״א) — ד"ה ד"א אם שמע בישן תשמע כחדש
Ein Aya, Berakhot 6:37
Love of Torah study is possible in two ways: through recognizing Torah's intrinsic worth and perfection (pure love befitting it), or through the natural human desire for knowledge; however, Torah specifically requires that love stem from its holiness and value, such that even familiar teachings appear new each day, enabling one to hear novel insights as well—like an ever-flowing spring—and this continuous engagement in Torah for its own sake occurs when one's hearing of the old material proves the learning flows from love of Torah, thereby allowing one to hear the new.
חיבוב ידיעת התורה אפשרית בב' אופנים, האחת היא מצד ערך התורה ושלימותה, דהיינו האהבה הזכה הראויה לה, והב' היא מצד חשק כל ידיעה שהוא בטבע האדם. והנה הוא תנאי מיוחד לתורה שתהי' האהבה אלי' מצד אהבתה וערכה הקדוש, ע"כ גם דברים ישנים שכבר שמע, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. ורק אז ישמע ג"כ בחדש, שיערה עליו רוח להשכיל ג"כ דברים חדשים, ויהי' כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק כחק העוסק בתורה לשמה , אם שמע בישן, שהוא מורה שהשמיעה היא מאהבת התורה, תשמע בחדש ג"כ.
מכתב מאליהו, חלק א עמוד קג
Rav Simcha Zissel writes that receiving Torah is very weighty, because until one regards what one has heard as if it were a novel insight one has discovered oneself, one cannot understand it properly, since understanding comes from contemplation and depth, which are proportional to the intensity of one's desire—therefore it is said "his desire is in the Torah of God," and only then, in one's own Torah, will one meditate day and night and be built up.
וכבדה היא מאד קבלת התורה, כתב הגאון רב שמחה זיסל זצ"ל, כי כל זמן שלא היה אצלו הדבר ששמע ממש כאילו הוא חידוש שחידש בעצמו, לא יוכל להבינו היטב, שהרי ההבנה באה מן העיון וההעמקה, והם באים כערך עוצם התשוקה, ועל כן נאמר "בתורת ה' חפצו", ואך אז, ובתורתו, של עצמו, יהגה יומם ולילה, ואך אז יבנהו...
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה.
Same passage as Shabbat 30b:5
שמחת תורה הוא לשמוח במה שמקבלין דברי הקב"ה, כי עיקר פירוש תורה הוא הלימוד מה שלא ידע עד עתה, ואף כי פשוט הידיעה נותן שמחה, אבל בני ישראל שמחין בביטול ידיעתם רק לדבר ה' אף שאין מובן להם, וכתוב תורה צוה לנו להיות דבקין ובטלין לחיות התורה... אבל אין האדם יכול לבא אל בחינה זו רק כשמתקין עצמו להיות בטל לכנסת ישראל, כמו שכתוב "קהלת יעקב", וכפי היגיעה זוכה גם כן בדרך ירושה ומתנה.
from our library copy — not yet checked against the original
והוי מקבל את כל האדם בשמחה, כלומר, אף על פי שתעשה תורתך עיקר ותלמוד תמיד, התנהג עם הבריות ביושר ולא מפני הלימוד תפרוש מהם, רק קבלתם בשמחה ובגילה, ומתוך כך ישלמו מעשיך.
from our library copy — not yet checked against the original
...והתורה והמצוה הוא העונג והשמחה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר כי היא חייך ואורך ימיך בעולם הזה ובעולם הבא שכלו ארוך...
from our library copy — not yet checked against the original
והיה עקב - ...עוד נתכון לומר שצריך ללמד התורה בשמחה, כי דברי תורה אורין לאבל, עוד רמז על דרך אומרם פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומר והיה, השמחה תהיה לך עקב תשמעון, שכר עסק התורה תשמחהו... ורמז במלת עקב מדת התורה שיהא אדם הולך עקב לצד אגודל בענוה, ואז ישכיל לשמע בלמודים, והוא אומרו תשמעון...
from our library copy — not yet checked against the original
מאד צריכים לשמח בשמחת תורה ולכבדה, הרי אמרו הלומד מחבירו אות א' צריך לנהוג בו כבוד, ומה נעשה אל התורה בעצמה אשר מלמדת אותנו תמיד איך לעבוד את ה', ומהכבוד אל התורה, להגות בה יומם ולילה...
from our library copy — not yet checked against the original
וצריך הלומד להיות זריז וזהיר ללמד, כי מלאכת התורה אינה דומה לשאר מלאכות, כי אדם הלומד שאר מלאכות, אפילו יבטל ממנה כמה שנים, לא ישכחנה, אבל כשלומד תורה ואינו חוזר, מיד שוכח. ואפילו אם יחזר מאה פעמים, אם יסיח דעתו ממנה, ישכח הכל. והדין נותן, כי כל המלאכות אינן צריכות לב כי אם כשלומד המלאכה בתחלה, אבל בעשייתן אינן צריכות לב... אבל הלמוד אינו כן, כי כל פעם ופעם צריך לבו לכון שמועתו ולא לחשב בשום דבר אחר כי אם בשמועתו. לכן מי שיפנה לבו לבטלה, מיד הוא שוכח מה שטרח כל ימיו... לכך נגזרה גזרת השכחה, כדי שיהא אדם עוסק בתורה כל ימיו, ומתוך כך אינו בא לידי חטא. והתורה מביאה לידי זכות ומעשים טובים... ואף כשהוא הולך בדרך או שוכב במטתו, ואם אינו יכול ללמד בפה יחשב בלבו על שמועתו, ותהא דעתו על למודו שלא יסיח דעתו מלמודו, ואז קיים "והגית בו יומם ולילה"...
from our library copy — not yet checked against the original
במדרש עלית למרום וכו', עיין שם שדורש ג' בחינות בתורה, שבי לקיחה מתנה. ונראה שעל זה תקנו שלשה ברכות, לעסוק בדברי תורה הוא מה שיכולין למצוא על ידי יגיעה בתורה ונקרא לקיחה, ויש בחינת מתנה, ועל זה מבקשין והערב נא, ומברכין המלמד תורה לעמו ישראל, במדת טובו וחסדו, ויש בחינת שבי, הוא עיקר התורה הקדושה שנעלמה מעיני כל חי, ונתלבשה בתורה ערוכה שלפנינו, ועל זה מברכין אשר בחר בנו וכו' ונתן לנו את תורתו דייקא, וזו התורה כביכול בשביה אצלינו...
from our library copy — not yet checked against the original
Chassidic and classical sources examine simcha (joy) as an essential element of avodas Hashem. These teachings explain how genuine joy in serving God breaks through spiritual obstacles, enables closeness to the Divine, and distinguishes authentic worship from mere mechanical observance.
These sources explore the classical Jewish tension between trust in God (bitachon) and necessary human effort (hishtadlus) in the context of earning a living. They range from biblical warnings against attributing wealth solely to human strength, through Talmudic disputes about whether labor is required, to medieval and modern ethical teachings that reconcile both elements as essential to a spiritually sound approach to parnassa.
Jewish sources explain the rabbinic obligation to recite one hundred blessings each day, tracing its scriptural basis and detailing how this count is fulfilled through morning blessings, prayers, and blessings over food and drink. The sources also address how Shabbat affects this practice, with some sources indicating that additional blessings are incorporated to maintain the quota.
Sources across Jewish tradition explore joy as a central spiritual principle in serving God. The texts examine joy during Temple worship, its role in repentance and mitzvah observance, its healing properties, and the consequences of serving God without genuine joy.
Sources exploring the spiritual and practical dimensions of immersion before Shabbat, examining both the halakhic requirements and the inward preparation that mikveh represents as one enters the sanctity of Shabbat.
These sources explore how Rosh Hashana calls the soul to renewed awareness of God and divine kingship, while Yom Kippur represents the process of returning to that relationship by removing sin and its barriers. Together they form a spiritual arc from awakening to restoration.