The Obligation to Write a Torah Scroll

אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְאָדָם סֵפֶר תּוֹרָה, מִצְוָה לִכְתּוֹב מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה״. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ, שֶׁלֹּא יִתְנָאֶה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. מֶלֶךְ – אִין, הֶדְיוֹט – לֹא! לָא, צְרִיכָא לִשְׁתֵּי תּוֹרוֹת, וְכִדְתַנְיָא: ״וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה וְגוֹ׳״ – כּוֹתֵב לִשְׁמוֹ שְׁתֵּי תּוֹרוֹת: אַחַת שֶׁהִיא יוֹצְאָה וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ, וְאַחַת שֶׁמּוּנַּחַת לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו.

Rava says: With regard to the mitzva for every Jew to write himself a Torah scroll, even if a person’s ancestors left him a Torah scroll, it is a mitzva to write a scroll of one’s own, as it is stated: “Now, therefore, write for yourselves this song and teach it to the children of Israel” (Deuteronomy 31:19). Abaye raised an objection to him from a baraita concerning the king’s Torah scroll: And he writes himself a Torah scroll for his sake, so that he does not beautify himself with the Torah scroll of others. Read precisely, this indicates that a king, yes, he is included in the halakha not to have a scroll inherited from his ancestors suffice, but an ordinary person is not. The Gemara dismisses Abaye’s objection: No, the ruling of that baraita is necessary to teach that the king is commanded to write two Torah scrolls; he writes one scroll as does any Jew, and he writes an additional scroll because he is king. And this is as it is taught in a baraita: The verse states: “That he shall write for himself a second Torah in a scroll, out of that which is before the priests the Levites” (Deuteronomy 17:18). This teaches that he writes for his sake two Torah scrolls, one that goes out and comes in with him at all times, and one that is placed in his treasury.

ס"ת שכתבו צדוקי או מסור או גר או עבד או שוטה או קטן אל יקרא בו זה הכלל כל הכותבו מוציא את הרבים ידי חובתן:

"והתורות" – מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל; אחד בכתב ואחד בעל פה.

מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא יט) ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה״. כְּלוֹמַר כִּתְבוּ לָכֶם תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁירָה זוֹ, לְפִי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אֶת הַתּוֹרָה פָּרָשִׁיּוֹת פָּרָשִׁיּוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו סֵפֶר תּוֹרָה מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלּוֹ. ואִם כְּתָבוֹ בְּיָדוֹ הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִכְתֹּב אֲחֵרִים כּוֹתְבִין לוֹ. וְכָל הַמַּגִּיהַּ סֵפֶר תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ אוֹת אַחַת הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כְּתָבוֹ כֻּלּוֹ:

לִכְתֹּב כָּל אֶחָד סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לִהְיוֹת לְכָל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל סֵפֶר תּוֹרָה (עי' ספהמ"צ להרמב"ם עשה יח), אִם כְּתָבוֹ בְּיָדוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְנֶאֱהָב מְאֹד, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מנחות ל, א) כְּתָבוֹ כְּלוֹמַר בְּיָדוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלוֹ מֵהַר סִינַי. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְכָתְבוֹ בְּיָדוֹ יִשְׂכֹּר מִי שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ לוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים לא, יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּלוֹמַר כִּתְבוּ לָכֶם תּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁירָה זֹאת.

וְהַמֶּלֶךְ מִצְוָה עָלָיו לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה אֶחָד לְעַצְמוֹ לְשֵׁם הַמֶּלֶךְ יָתֵר עַל סֵפֶר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יח) ״וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ״ וְגוֹ׳‎.

וְאָמְרוּ עַל דֶּרֶךְ אַגָּדָה, זֶה הַחַזָּן שֶׁאֵינוֹ מֵקִים סִפְרֵי הַתּוֹרָה לְהַעֲמִידָן כְּתִקְנָן שֶׁלֹּא יִפְּלוּ. וְלִי נִרְאֶה עַל הַחַזָּן שֶׁאֵינוֹ מֵקִים סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַצִּבּוּר לְהַרְאוֹת פְּנֵי כְּתִיבָתוֹ לַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת סוֹפְרִים (יד יד), שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ וּמַרְאֶה פְּנֵי כְּתִיבָתוֹ לָעָם הָעוֹמְדִים לִימִינוֹ וְלִשְׂמֹאלוֹ, וּמַחְזִירוֹ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, שֶׁמִּצְוָה לַכֹּל, אֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, לִרְאוֹת הַכָּתוּב וְלִכְרֹעַ וְלוֹמַר

מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו ואינו רשאי למכרו אפי' יש לו הרבה ספרי תורה (ואפילו אין לו מה יאכל רק ע"י הדחק) (הגהות מיימוני פ"ו) ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש אסור אבל ללמוד תורה או לישא אשה מותר למכור אם אין לו דבר אחר למכור:

ולעניות דעתי נראה ברור שאין יוצאין. דכל מצות עשה שצותה התורה היא על כל אחד מישראל לבדו. "כתבו לכם", וצריך לכל אחד לבדו.

ובזה שנתבאר דאפילו הניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו, נראה ברור דאם אבותיו לא גמרוה או שהיה בה טעותים והוא תקנם דיצא ידי חובה. דלא גרעי מאחר, שנתבאר דאם הגיה בה אות אחת – הוי כאילו כתבה בעצמו. וראיתי לאחד מהגדולים שכתב שאפילו לא הניחו לו אבותיו כתובה אלא כל שהוא אפילו תיבה אחת, והוא השלימה, דלא יצא ידי חובה (שאגת אריה סוף סימן ל"ד).

שנצטוינו להיות לכל איש וכו' ס"ת אם כתבו בידו וכו' ועז"נ ועתה כתבו לכם וכו'. מצוה זו מבואר בר"מ פ"ז מה' סת"ם ובטוש"ע יו"ד סי' ע"ר ובש"ס דסנהדרין ובמנחות ומבוא' בסנהדרין דכ"א ע"ב אמר רבה אף על פי שהניחו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה וכו' ופשוט דההוכחה אינה מתיבת לכם הא בירושה הוי לכם כמו אתרוג והרבה דברים דבעינן לכם ויוצאין בירושה אלא ההוכחה דכתיב ועתה כתבו לכם וכו' אם כן כל איש מישראל מצוה לכתוב דהמצוה הוא הכתיבה שיכתוב לו ס"ת והוכחה מתיבת כתבו וא"כ פשוט כמו דבירושה א"י המצוה ה"ה בקנה מ"ל קנין או ירושה כיון דלא כתב והמצוה הוא הכתיבה ועיין בס' מלחמות ד' בסוכה בסוגיא סוכה ישינה כתב להדיא דמצוה זו מוכח מתיבת כתבו ולכם היינו לשם חובתכם ע"ש מבואר כמ"ש.

פירש רש"י בכל יום יהיה בעיניך כחדשים ועל ידי מה מחמת שאתה מאמין שבכל נשימה ונשימה אתה מקבל חיות חדש אם כן אתה בריה חדשה, אם כן תזכה על ידי אמונה זו לשמוע בכל יום את מעמד הר סיני, ואם כן כיון שתשמע מעמד הר סיני זהו שאמר ושמעת בקול ה' אלהיך, כי בלא זה אין אתה שומע בקול ה' רק דברי תורה. אבל כשאתה זוכה לשמוע בכל עת מעמד הר סיני תזכה לשמוע בקול גופא של ה' אלהיך:

...למשל מצינו במצוה האחרונה "כתבו לכם את השירה הזאת", שכל אחד מחוייב לכתוב לו ספר תורה, ואמרו רז"ל שמי שכותבה בידו כאילו קבלה מהר סיני, ולכאורה צריך עיון, מה פירוש לזה. ומסתבר לעניות דעתי, לבאר, שהקב"ה הגדיל כל כך את ערך מעשי האדם, כביכול עד שידמו למעשיו ממש, ויהיה פירוש הדברים, כי כשכותב אדם ספר תורה כהלכתה, אזי אפשרית מדרגה כל כך גבוהה, עד שתרד על ידי כתיבתו קדושה לספר תורה זה, ממש כאילו היתה כתובה בידו של הקב"ה כביכול, ומובן שלא במצוה זו לבדה הדבר כן, אך בכל מעשי האדם...