Honest Dealing in Commerce and Geneivat Da'at

תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם לַחֲבֵירוֹ סַנְדָּל שֶׁל מֵתָה בִּכְלַל שֶׁל חַיָּה שְׁחוּטָה, מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים: אֶחָד – מִפְּנֵי שֶׁמַּתְעֵהוּ, וְאֶחָד – מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וּמִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים אָמְרוּ אֵין מוֹכְרִין נְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת לְגוֹי: אֶחָד – מִפְּנֵי שֶׁמַּתְעֵהוּ, וְאֶחָד – שֶׁמָּא יַחְזוֹר וְיִמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר.

The Sages taught in a baraita: A person may not sell to another a sandal made from the hide of an animal that died of natural causes as though it were a sandal made from the hide of a healthy animal that was slaughtered. This is prohibited due to two factors: One, because he misleads the customer into thinking that the leather is of higher quality than it really is; and another, because of the danger involved, as it is possible that the animal died from a snakebite and the poison seeped into the part of the animal’s hide from which the sandal is made. And it was due to two factors that the Sages said that one may not sell meat from unslaughtered animal carcasses or tereifot to a gentile: One, because it misleads him, as he thinks that it is kosher meat, which is more desirable; and another factor is the concern lest the gentile then sell the meat to another Jew, who will think it is kosher since it originally was sold by a Jew.

מַתְנִי׳ כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְּמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִּדְבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ: בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה? וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִיקַּח. אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הוּא בֶּן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״ – בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאוֹנָאַת מָמוֹן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״, הֲרֵי אוֹנָאַת מָמוֹן אָמוּר! הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״? בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים.

MISHNA: Just as there is a prohibition against exploitation [ona’a] in buying and selling, so is there ona’a in statements, i.e., verbal mistreatment. The mishna proceeds to cite examples of verbal mistreatment. One may not say to a seller: For how much are you selling this item, if he does not wish to purchase it. He thereby upsets the seller when the deal fails to materialize. The mishna lists other examples: If one is a penitent, another may not say to him: Remember your earlier deeds. If one is the child of converts, another may not say to him: Remember the deeds of your ancestors, as it is stated: “And a convert shall you neither mistreat, nor shall you oppress him” (Exodus 22:20). GEMARA: The Sages taught: It is written: “And you shall not mistreat [tonu] one man his colleague; and you shall fear your God, for I am the Lord your God” (Leviticus 25:17). The tanna explains: The verse is speaking with regard to verbal mistreatment. The baraita proceeds: Do you say that it is speaking of verbal mistreatment [be’ona’at devarim], or perhaps it is speaking only with regard to monetary exploitation [be’ona’at mammon]? When it says in a previous verse: “And if you sell to your colleague an item that is sold, or acquire from your colleague’s hand, you shall not exploit [tonu] his brother” (Leviticus 25:14), monetary exploitation is explicitly stated. How then do I realize the meaning of the verse: “And you shall not mistreat one man his colleague”? It is with regard to verbal mistreatment.

אָסוּר לְרַמּוֹת אֶת בְּנֵי אָדָם בְּמִקָּח וּמִמְכָּר אוֹ לִגְנֹב אֶת דַּעְתָּם. וְאֶחָד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל שָׁוִים בְּדָבָר זֶה. הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בְּמִמְכָּרוֹ מוּם יוֹדִיעוֹ לַלּוֹקֵחַ. וַאֲפִלּוּ לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת בִּדְבָרִים אָסוּר: אֵין מְפַרְכְּסִין אֶת הָאָדָם וְלֹא אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא אֶת הַכֵּלִים הַיְּשָׁנִים כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ כַּחֲדָשִׁים. אֲבָל מְפַרְכְּסִין הַחֲדָשִׁים כְּגוֹן שֶׁיָּשׁוּף וִיגַהֵץ וִייַפֶּה כָּל צְרָכָיו:

It is forbidden to deceive people with regard to a business deal or to beguile them. This prohibition applies equally to Jews and to gentiles. If a seller knows that the article he is selling has a blemish, he must notify the purchaser about it. It is even forbidden to beguile a person with false flattery. One may not improve the appearance of a man being sold as a servant, nor of an animal, nor of old utensils, by making them appear to be new. One may, however, improve the appearance of new utensils, by polishing them, ironing them and beautifying them as much as necessary.

שֶׁלֹּא לְהַכְשִׁיל תָּם בַּדֶּרֶךְ – שֶׁלֹּא לְהַכְשִׁיל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָתֵת לָהֶם עֵצָה רָעָה, אֲבָל נַיְשִׁיר אוֹתָם כְּשֶׁיִּשְׁאֲלוּ עֵצָה, בַּמֶּה שֶׁנַּאֲמִין שֶׁהוּא יָשָׁר וְעֵצָה טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יד) וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל. וּלְשׁוֹן סִפְרָא (ב יד) לִפְנֵי סוּמָא בְּדָבָר וְהָיָה נוֹטֵל מִמְּךָ עֵצָה, אַל תִּתֵּן לוֹ עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם) אַל יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ מְכֹר שָׂדְךָ וְקַח חֲמוֹר, וְהוּא עוֹקֵף עָלָיו וְנוֹטְלָהּ הֵימֶנּוּ. וְזֶה הַלָּאו כּוֹלֵל כְּמוֹ כֵן מִי שֶׁיַּעֲזֹר עוֹבֵר עֲבֵרָה, שֶׁהוּא מֵבִיא אוֹתוֹ שֶׁיִּתְפַּתֶּה בְּזוּלַת זֶה לַעֲבֹר פְּעָמִים אֲחֵרִים עוֹד, וּמִזֶּה הַצַּד אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"מ עה ב), בְּמַלְוֶה וְלֹוֶה בְּרִבִּית שֶׁשְּׁנֵיהֶם עוֹבְרִים בְּלִפְנֵי עִוֵּר וְגוֹ'. וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְהִשִּׁיא אֶת חֲבֵרוֹ לְדַעַת עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ אוֹ סִיַּע אוֹתוֹ בִּדְבַר עֲבֵרָה, כְּגוֹן הַמּוֹשִׁיט כּוֹס יַיִן לְנָזִיר וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה עָבַר עַל לָאו זֶה, וְהוּא כְּעוֹבֵר עַל מִצְוַת מֶלֶךְ, וְאֵין לוֹקִין עָלָיו, לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה.

To not make an innocent one stumble on the way: To not make the Children of Israel stumble, to give them bad advice; but rather we right them when they ask advice, with that which we believe to be right and good advice, as it is stated (Leviticus 19:14), “and you shall not put a stumbling block in front of the blind.” And the language of Sifra, Kedoshim, Section 2:14 [is] “In front of one who is blind about a thing and he takes advice from you, do not give him advice that is not appropriate for him.” And they, may their memory be blessed, said [there also], “A man should not say to his fellow, ‘Sell your field, and buy a donkey,’ and he stalks him and takes it from him.” And this negative commandment also includes one who helps one who commits a sin, since he brings him to being seduced to also transgress other times besides this. And from this angle, they, may their memory be blessed, said that both the lender and the borrower with interest transgress with regards to “in front of the blind, etc.” And it is practiced in every place and at all times by males and females. And one who transgresses it and consciously raises advice to his fellow that is not appropriate for him; or helped him in the matter of a sin — such as handing a cup of wine to a nazirite and all that is similar to this — has violated this negative commandment, and it is like violating the commandment of the King. But we do not administer lashes for it, since there is no act [involved] with it.

אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח אף אם הוא עכו"ם לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה ואין לגנוב דעת הבריות בדברים שמרא' שעושה בשבילו ואינו עוש' אסור כיצד לא יסרהב (בחבירו) שיסעוד עמו והוא יודע שאינו סועד ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל ולא יפתח חביות הפתוחות לחנוני וזה סובר שפתחם בשבילו אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו ואם הוא דבר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו אין צריך להודיעו:

אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם כגון אם יש מום במקחו אף שאין בזה אונאת ממון כגון ששוה המקח גם במומו מ"מ מחוייב להודיע להלוקח בין שהלוקח הוא ישראל בין שהוא עכו"ם ואדרבא בעכו"ם יש עוד חילול ה' ולא ימכור לעכו"ם בשר נבילה בחזקת שחוטה וכן אסור לגנות דעת הבריות כגון שמראה שעושה דבר כבוד בשביל זה ובאמת לא עשה בשבילו הרי זה גנבת דעת וכן לא יסרהב אדם בחבירו הרבה שיאכל עמו והוא יודע שלא יסעוד אבל לבקש אותו פעם או שתים כמו שנהגו מפני הכבוד לאיש מכובד לאמר בא אכול מותר ונכון לעשות כן דאם לא יבקשו יתראה כאלו הוא נבזה שאיננו ראוי לחלוק לו כבוד [סמ"ע] וכן לא יתן מתנות לאחד ויודע שלא יקבל אא"כ עושה זה מפני דרך הכבוד וכן לא יאנה את חבירו להראות לו שעושה בשבילו דבר גדול ובאמת אינו עושה בשבילו כמו שהיה הנהוג בזמן הקדמון דכשבא אורח נכבד פתחו בעדו חבית יין טובה להראותו כי הוא אצלו חשוב כל כך עד שפותח בשבילו חבית יין ואמרו חז"ל [חולין צ"ד.] לא יפתח חבית הפתוח לחנוני וזה סובר שבשבילו פתחה ואפי' אם היא סתומה עדיין ומכרה לחנוני וצריך לפותחה וזה מראה לו כאלו בשבילו פותחה ואם האורח באמת חשוב אצלו שבלא מכירתה להחנוני היה פותחה בשבילו אין זה אונאה וכ"ז כשמאנה את האורח אבל אם הוא אינו מאנה אותו שבאמת אינו פותחה בשבילו ולא מראה לו כאלו פותחה בשבילו רק האורח מטעה א"ע שסובר שעושה בשבילו אינו מחוייב להודיעו שלא פתחה בשבילו וכן כשאורח נכנס לעיר ופגע לבעה"ב אחד מהעיר שיצא לקראתו והבעה"ב לא ידע כלל מהאורח שהלך לדרכו רק האורח סובר שלקראתו יצא לכבודו אינו מחוייב לומר לו שלא יצאתי לקראתך עוד היה מנהג של כבוד אצלם להושיט לנכבד פך שמן ולומר לו סוך שמן מפך זה ואם הפך ריקן לא יאנה אותו לומר סוך מפך זה ואף אם הפך מלא רק שיודע שהוא לא יסוך א"ע אין לומר לו סוך אא"כ הוא דרך הכבוד כמו לקרא לאכול וכן היה מנהגם לילך לבית האבל לתנחומין בכלי יין ולכן לא ילך בכלי ריקם והאבל סובר שהוא מלא יין ואם הוא עושה כדי לכבדו שכן מנהג הכבוד במקום זה מותר ומאלו הדברים יש ללמוד לכל הדברים: אין מפרכסין אדם ובהמה וכלים ומה הוא פירכוס שעושין איזה פעולה בהסחורה שתהא נראה יפה כגון לצבוע עבד זקן העומד למכור וצובע שערותיו כדי שיתראה כבחור ולהשקות הבהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתתראה שמנה וכן אין מקרדין אותה במגררת ולא מקרצפין אותה במסרק כדי לזקוף שערותיה ולצבוע כלים ישנים כדי שיתראו כחדשים ואין נופחין בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים ואין שורין הבשר במים כדי שיתראה לבן ושמן ואם מנהג הקצבים לשרות הבשר במים מותר כיון דהכל יודעים שדרך לעשות כן אין בזה אונאה וכן כל חפץ ישן אסור לתקנו שיתראה כחדש ולמכרו בחדש אבל חפץ חדש מותר לנקותו וליפותו וזהו דרך התגרים: