Abraham's Descent to Egypt During Famine

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ (בראשית יב, י), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין דְּצִפּוֹרִין פָּתַח (תהלים צד, יב): אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ, וְאִם בָּא לְהַקְפִּיד, (תהלים צד, יב): וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ, מַה כְּתִיב בְּאַבְרָהָם, (בראשית יב, ב): וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא קָפַץ עָלָיו רְעָבוֹן וְלֹא קָרָא תִּגָּר וְלֹא הִקְפִּיד אֶלָּא וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם. וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי פָּתַח (תהלים קיא, ה): טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו, טֵרוּף נָתַן לִירֵאָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא (תהלים קיא, ה): יִזְכֹּר לְעוֹלָם, מַה כְּתִיב בְּאַבְרָהָם וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא קָפַץ עָלָיו רְעָבוֹן וְלֹא הִקְפִּיד וְלֹא קָרָא תִּגָּר אֶלָּא וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וגו' וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ (בראשית יב, טז כ), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ צֵא וּכְבשׁ אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ, אַתְּ מוֹצֵא כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם כְּתִיב בְּבָנָיו, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית יב, י): וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מה, ו): כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר כ, טו): וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מז, ד): לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מג, א): וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יד, י): וּפַרְעֹה הִקְרִיב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כב): כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וגו', וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כ): וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרַיְמָה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, א): וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (תהלים קה, לז): וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יב, לג): וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר לג, א): אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל.

“There was famine in the land” – Rabbi Pinḥas in the name of Rabbi Ḥanin of Tzippori began: “Blessed is the man whom You chastise, Lord” (Psalms 94:12) – but if he chooses to be indignant [about his misfortune], “You instruct him from Your Torah” (Psalms 94:12). What is written in Abraham’s regard? “I will bless you and I will render your name great” (Genesis 12:2). When he left [his homeland], famine confronted him, but he did not complain and he did not become indignant. Rather, “Abram descended to Egypt to sojourn there.” “There was famine in the land” – Rabbi Yehoshua ben Levi began: “He gives food [teref] to those who fear Him” (Psalms 111:5) – He brings disruption [teiruf] in this world to those who fear Him, but in the future, “He remembers [His covenant] forever” (Psalms 111:5). What is written in Abraham’s regard? “I will bless you and I will render your name great” (Genesis 12:2). When he departed, famine confronted him, but he did not protest and he did not complain. Rather, “there was famine in the land [and Abram descended to Egypt to sojourn there].” “He benefitted Abram for her sake; he acquired flocks, cattle, donkeys, slaves, maidservants, female donkeys, and camels” (Genesis 12:16). “Pharaoh commanded men in his regard and they sent away him and his wife, and everything that was his” (Genesis 12:20). “He benefitted Abram for her sake; he acquired flocks, cattle…Pharaoh commanded men in his regard and they sent away him [and his wife]” – Rabbi Pinḥas said in the name of Rabbi Hoshaya the Great: The Holy One blessed be He said to Abraham our forefather: ‘Go and pave the way before your descendants.’ You find that everything that is written in Abraham’s regard is written regarding his descendants. In Abraham’s regard it is written: “There was famine in the land” (Genesis 12:10); in Israel’s regard it is written: “For these two years the famine is in the midst of the land” (Genesis 45:6). In Abraham’s regard it is written: “Abram descended to Egypt to sojourn there” (Genesis 12:10); in Israel’s regard it is written: “Our ancestors descended to Egypt” (Numbers 20:15). In Abraham’s regard it is written: “To sojourn there”; in Israel’s regard it is written: “We have come to sojourn in the land” (Genesis 47:4). In Abraham’s regard it is written: “As the famine was severe in the land” (Genesis 12:10); in Israel’s regard it is written: “The famine was severe in the land” (Genesis 43:1). In Abraham’s regard it is written: “It was when he drew near” (Genesis 12:11); in Israel’s regard it is written: “Pharaoh drew near” (Exodus 14:10). In Abraham’s regard it is written: “They will kill me, and keep you alive” (Genesis 12:12); in Israel’s regard it is written: “Every son who is born, you shall cast him into the Nile [and every girl you shall keep alive]” (Exodus 1:22). In Abraham’s regard it is written: “Please, say you are my sister; so that it may be well with me [yitav li] because of you…” (Genesis 12:13); in Israel’s regard it is written: “God favored [vayeitev] the midwives” (Exodus 1:20). In Abraham’s regard it is written: “It was upon Abram’s arrival in Egypt” (Genesis 12:14); in Israel’s regard it is written: “These are the names of the children of Israel who arrived in Egypt” (Exodus 1:1). In Abraham’s regard it is written: “And Abram was very wealthy in livestock, [in silver, and in gold]” (Genesis 13:2); in Israel’s regard it is written: “He took them out with silver and with gold” (Psalms 105:37). In Abraham’s regard it is written: “Pharaoh commanded [men] in his regard, [and they sent away him and his wife]” (Genesis 12:20); in Israel’s regard it is written: “The Egyptians urged the people, [to send them away in haste]” (Exodus 12:33). In Abraham’s regard it is written: “He went on his journeys” (Genesis 13:3); in Israel’s regard it is written: “These are the journeys of the children of Israel” (Numbers 33:1).

רעב בארץ. בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ לְבַדָּהּ, לְנַסּוֹתוֹ, אִם יְהַרְהֵר אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּבָּ"ה שֶׁאָמַר לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן, וְעַכְשָׁו מַשִּׂיאוֹ לָצֵאת מִמֶּנָּה:

רעב בארץ A FAMINE IN THE LAND — in that land only to test him whether he would take exception to God’s commands in that He had bidden him to go to the land of Canaan and now forced him to leave it (Pirkei D'Rabbi Eliezer 26).

וְדַע כִּי אַבְרָהָם אָבִינוּ חָטָא חֵטְא גָּדוֹל בִּשְׁגָגָה שֶׁהֵבִיא אִשְׁתּוֹ הַצַּדֶּקֶת בְּמִכְשׁוֹל עָוֹן מִפְּנֵי פַּחְדּוֹ פֶּן יַהַרְגוּהוּ, וְהָיָה לוֹ לִבְטֹחַ בַּשֵּׁם שֶׁיַּצִּיל אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כִּי יֵשׁ בֵּאלֹהִים כֹּחַ לַעֲזֹר וּלְהַצִּיל. גַּם יְצִיאָתוֹ מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּצְטַוָּה עָלֶיהָ בַּתְּחִלָּה מִפְּנֵי הָרָעָב עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא, כִּי הָאֱלֹהִים בְּרָעָב יִפְדֶנּוּ מִמָּוֶת.

לָגוּר שָׁם. לֹא לְהִשְׁתַּקֵּעַ.

לגור שם, not to settle there permanently.

וירד אברם מצרימה לגור שם. 45נג מלמד שלא ירד להשתקע. אלא לגור שם. כי כבד הרעב בארץ.

אל הארץ אשר אראך. אל המקום מהארץ אשר אראך אותה במראות אלהים, לפיכך עבר בארץ ולא נטע אהלו עד המקום שנראה אליו שם האל יתברך... בית אל מים והעי מקדם. בין שתי עירות גדולות, למען ירבו הבאים לשמוע בקראו בשם ה'.

ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה כי כבד הרעב בארץ, אימתי ירד מצרימה כי כבד הרעב בארץ ישראל ומותר לצאת לחוצה לארץ אם השער הוקר בכפלים ואם גם ירא אברהם שיחטאו המצריים באחת מהנה או בשפיכו' דמים או בעריות וקעבר על לפני עור לא תתן מכשו' מ"מ פיקוח נפש דוחה הלאו דלפני עור (מספר שיר מעון):

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב וְגוֹ׳ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי וְגוֹ׳. רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (בבא בתרא טז.) לְהַגִּיד צְנִיעוּת שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶם, וְצָרִיךְ לָדַעַת לְאֵיזֶה עִנְיָן אָמַר לָהּ כֵּן אַבְרָהָם. אָכֵן לֶהֱיוֹת כִּי רָצָה לְצַוּוֹת עָלֶיהָ לוֹמַר ״אָחִי הוּא״, חָשׁ שֶׁתֹּאמַר שָׂרָה לָמָּה הִכְנִיסָהּ בְּגֶדֶר סַכָּנָה, שֶׁעַל כָּל פָּנִים הִיא מִסְתַּכֶּנֶת אוֹ תִּמָּסֵר בְּעַל כָּרְחָהּ בְּיַד הַטְּמֵאִים עַל יְדֵי הֲרִיגַת הַבַּעַל אוֹ בִּרְצוֹנָהּ, וְלֹא הָיָה לוֹ לַהֲבִיאָהּ לְמָקוֹם כָּזֶה. וַהֲגַם שֶׁבְּטוּחִים הַצַּדִּיקִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי כֵן כְּלָל זֶה בְּיָדֵינוּ שֶׁאֵין סוֹמְכִין עַל הַנֵּס, וּמַה גַּם לְגַבֵּי בְּחִירַת הָאָדָם. וְצֵא וּלְמַד (קידושין לט:) מִשְּׁמוּאֵל שֶׁאָמַר (שמואל א ט״ז:ב׳) ״וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי״. לָזֶה אָמַר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא וְגוֹ׳, נָתַן הִתְנַצְּלוּת עַל הַדָּבָר כִּי עַתָּה נוֹדַע לוֹ וְלֹא מִקּוֹדֶם, שֶׁאִם הָיָה יוֹדֵעַ מַה שֶׁיָּדַע עַתָּה לֹא הָיָה מְבִיאָהּ אֶל מִצְרַיִם וְהָיָה הוֹלֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר. וְטַעַם נְתִינַת לֵב לָדַעַת לְצַד קִרְבָתוֹ לָבֹא לְמִצְרַיִם רָאָה פָּנִים כְּעוּרוֹת, אוֹ יָדַע בִּקְרִיבַת הָעִיר כִּי הַמֶּלֶךְ יִקַּח הַיָּפָה בַּנָּשִׁים וְנָתַן דַּעְתּוֹ וְהִכִּיר בָּהּ. וְאָמְרוֹ ״כִּי אִשָּׁה יְפַת״ וְגוֹ׳, וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר ״כִּי יְפַת מַרְאֶה אָתְּ״, נִתְכַּוֵּן לוֹמַר כִּי אַחַת הִיא בָּעוֹלָם, אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה הִיא וְאֵין דּוֹמֶה לָהּ, וְהָבֵן: וְאַל יִקְשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁהָלַךְ עִמָּהּ לְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים אַחַר שֶׁיָּדַע כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה הִיא, כִּי אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים לֹא הָיוּ כְּעוּרוֹת כָּל כָּךְ כְּמִצְרַיִם. וְלָזֶה תִּמְצָא שֶׁלֹּא הֻצְרַךְ לְצַוּוֹת עָלֶיהָ שֶׁתֹּאמַר הִיא, אֶלָּא הוּא אָמַר עָלֶיהָ ״אֲחוֹתִי הִיא״ (בראשית כ:ב), כִּי לֹא הָיָה בֵּית מֵיחוּשׁ כְּאַנְשֵׁי מִצְרַיִם שֶׁהָיוּ בְּתַכְלִית הַכִּעוּר וְהִיא בְּתַכְלִית הַיּוֹפִי:

ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה, It happened as he came closer to Egypt, etc. Our sages (Baba Batra 16) use this verse to demonstrate how chaste Abraham was, that he had not even seen Sarah's beauty up until now. We need to understand why Abraham spoke to Sarah about her beauty. If it was merely because he planned to have her describe him as her brother instead of as her husband, this would not diminish the danger they found themselves in. Sarah would be in danger of being killed if she resisted rape, or else would have to submit voluntarily to someone who fancied her. Abraham wanted to forestall Sarah's argument that he should never have brought her to Egypt in the first place and have endangered them both. While it is true that righteous people have to place their trust in G'd, this rule applies when one does not deliberately place oneself in a dangerous situation. No one has the right to make his survival depend on a miracle. We know this from the prophet Samuel who took along an animal to sacrifice when he set out to anoint David as king. He did this even though G'd Himself told him to go on that mission. When he remonstrated with G'd that the mission could be fatal for him if Saul would hear about it, G'd Himself told Samuel to camouflage it (Samuel I 16,1-5). Abraham therefore told Sarah that had he but known earlier how beautiful she was he would indeed not have undertaken such a dangerous journey. He would have taken her elsewhere. Now that they had already come close to Egypt he had found out more about the Egyptians' lack of sexual mores and the fact that they had ugly faces (or were black-skinned). He therefore had reason to fear for his life if he were to be known as Sarah's husband. He examined Sarah's beauty critically in order to understand the degree of danger that this could pose for him. Abraham did not describe Sarah as merely יפת מראה; he described her as אשה יפת מראה. There is a subtle difference here. He realised that her beauty was unique. Her beauty was bound to arouse the carnal instincts of the Egyptians. We must not question how Abraham could take a chance and take Sarah to the land of the Philistines after his experience in Egypt. Whereas the Egyptians had ugly faces, this did not apply to the Philistines. Sarah's beauty therefore did not represent such a contrast to what the Philistines were used to. This is why Abraham never ordered Sarah herself to say that he was her brother. He contented himself with describing Sarah as his sister (20,2).

הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. אוּלַי רָצָה לְהִתְחַכֵּם בָּאֱלֹהִיּוֹת, כִּי הָרוֹצֶה לְהִתְחַכֵּם יַדְרִים (בבא בתרא כה:). אֲבָל עַל הָעֹשֶׁר לֹא בִּקֵּשׁ, שֶׁהֲרֵי אָמַר ״אִם אֶקַּח מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל״ (בראשית יד:כג). וְאוֹתָן מַתָּנוֹת שֶׁקִּבֵּל עַל יְדֵי שָׂרָה הָיָה מֻכְרָח לְקַבְּלָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם נָתְנוּ לוֹ דֶּרֶךְ חֲנֻפָּה, אוּלַי יִתְפַּתֶּה לָתֵת לוֹ אֶת אֲחוֹתוֹ לְאִשָּׁה. וְאִלּוּ לֹא הָיָה מְקַבֵּל, הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ לִתְּנָהּ לָהֶם וְהָיוּ הוֹרְגִים אוֹתוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא רָצָה לֵהָנוֹת מִן אוֹתָן מַתָּנוֹת וּנְתָנָם לִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה:ו) ״וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנוֹת״. הַיְינוּ אוֹתָן מַתָּנוֹת שֶׁכְּבָר קִבֵּל מִן הַמִּצְרִיִּים, נְתָנָם לִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים, דְּהַיְינוּ בְּנֵי קְטוּרָה, וְהִיא הָגָר הַמִּצְרִית כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י. כִּי מִן הַמִּצְרִיִּים לָקַח הַמַּתָּנוֹת וְהֶחֱזִירָם לְמַטַּעְתָּם, וּנְתָנָם לִבְנֵי הָגָר הַמִּצְרִית.

And he journeyed, going on still toward the south. Perhaps he wanted to become wise in divine matters, since one who wishes to become wise should turn southward (Bava Batra 25b). However, he did not seek wealth, as evidenced by his statement I will not take from a thread to a shoe strap. And those gifts that he received through Sarah — he was compelled to accept them so that they would not kill him, for they all gave them to him as flattery, hoping perhaps he would be persuaded to give them his sister as a wife. Had he not accepted them, they would have thought he was unwilling to give her to them and would have killed him. Nevertheless, he did not want to benefit from these gifts and gave them to the sons of the concubines, as it is said But unto the sons of the concubines… Abraham gave gifts (Genesis 25:6). These were the same gifts that he had already received from the Egyptians; he gave them to the sons of the concubines, namely the children of Keturah, who was Hagar the Egyptian as Rashi explains, for from the Egyptians he took the gifts and returned them to their origin by giving them to the sons of Hagar the Egyptian.

עוד ירצה לומר שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא לבדו יעזוב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפילו מבית אביו. אך אברהם לא הבין זה בדברי ה' ולקח עמו לוט, או אפשר שהבין כן אלא שלוט דבק בו כאומרו 'וילך אתו לוט' - דבק בו.

המשמעות הפנימית של "מעשה אבות סימן לבנים", שאין זה סימן בלבד, שמה שאירע לאבות יארע גם לבניהם, אלא "מעשה אבות" עצמו הוא הגורם למה שיארע אחר כך לבנים

עוד י"ל ביאר פסוק ויאמר ה' אל אברם וכו' (יב, א). מלבד הספיקות הידועים, יש לידע איך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן, דלא צריך פרשה זו לכתבה לדורות, דמה דהוי הוי, כי אם ללמדינו לדורות בזה.