Why the Bavli Is the Authoritative Talmud

אִיתְּמַר: בָּבֶל; רַב אָמַר: כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִיטִּין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּחוּצָה לָאָרֶץ. לֵימָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְהָנֵי גְּמִירִי; וּמָר סָבַר לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ, וְהָנֵי נָמֵי לָא שְׁכִיחִי. אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵינַן לְקַיְּימוֹ; רַב סָבַר: כֵּיוָן דְּאִיכָּא מְתִיבָתָא, מִישְׁכָּח שְׁכִיחִי; וּשְׁמוּאֵל סָבַר: מְתִיבָתָא בְּגִירְסַיְיהוּ טְרִידִי.

§ It was stated that the amora’im disagreed concerning the status of Babylonia with regard to the halakhot of bills of divorce: Rav says that Babylonia is considered to be like Eretz Yisrael with regard to bills of divorce, and Shmuel says that it is considered like outside of Eretz Yisrael. The Gemara suggests: Shall we say that Rav and Shmuel disagree with regard to this, that one Sage, Rav, holds that the reason an agent is required to say: It was written in my presence and it was signed in my presence, is because they are not experts in writing a bill of divorce for her sake, and these Babylonians are learned. And one Sage, Shmuel, holds that the reason is because there are no witnesses available to ratify it, and these Babylonians are also not frequently available. Rather, everyone agrees that we require witnesses to ratify it, and they disagree with regard to this: Rav holds that since there are central academies where people study, witnesses are frequently available to ratify bills of divorce. And Shmuel holds that those studying in the academies are preoccupied by their studies; therefore, they cannot be used as witnesses to confirm a bill of divorce, as they will not recognize peoples’ signatures.

היא שצונו לשמוע לבית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו מאיסור והיתר ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו או דבר שיוציאוהו מן ההיקשים שהתורה נדרשת בהן או הדבר שיסכימו עליו שהוא איסור תורה או לפי ענין מן הענינים שיהיה דעתם שהוא ישר ושבו חזוק לתורה הכל אנחנו חייבין לשמוע ולעשות ולעמוד על פיהם לא נעבור ממנו. והוא אמרו יתברך על פי התורה אשר יורוך. ולשון ספרי כל המצוה אשר יאמרו לך תעשה זו מצות עשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף סנהדרין. (שופטים ושוטרים, הלכות ממרים פ"א):

פשיטא כתבו בתוכו תנן מהו דתימא ה"מ לאחר התורף אבל לפני התורף אפילו ע"פ פסול קמ"ל ורבא אמר לא שנו אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפילו על פה נמי פסול ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא להנהו דכתבי גיטי שתיקו לבעל עד דכתביתו לתורפיה דגיטא והלכתא כרבא:

ירושלמי. כל העוסקין בהספד פטורין מן הק"ש גירסת הירושלמי מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה והתניא אם יכולין להתחיל ולגמור וכו'.

וְטַעַם וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה כְּמוֹ בְּחַרְבְּךָ, וְכֵן "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח ג) בַּלֶּחֶם. וְאֵין הַבְּרָכָה שֶׁתִּהְיֶה מִחְיָתוֹ מִשְּׁלַל הָאוֹיְבִים בְּחַרְבּוֹ, כִּי הִנֵּה נָתַן לוֹ מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם וּבָהּ יִחְיֶה, אֲבָל הָעִנְיָן לוֹמַר שֶׁיִּחְיֶה בְּמִלְחֲמוֹתָיו, כִּי יְנַצַּח וְלֹא יִפּוֹל בְּחֶרֶב אוֹיֵב, וְעַל כֵּן אָמַר "וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד", שֶׁלֹּא תִּתְגַּבֵּר עָלָיו וְהוּא יִגְבַּר עָלֶיךָ:

וירא. מַהוּ וַיַּרְא וַיַּרְא שְׁתֵּי פְעָמִים? הָרִאשׁוֹן כְּמַשְׁמָעוֹ וְהַשֵּׁנִי לְשׁוֹן הֲבָנָה, נִסְתַּכֵּל שֶׁהָיוּ נִצָּבִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְהֵבִין שֶׁלֹּא הָיוּ רוֹצִים לְהַטְרִיחוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים הָיוּ שֶׁיֵּצֵא לִקְרָאתָם עָמְדוּ בִמְקוֹמָם לְכְבוֹדוֹ, לְהַרְאוֹתוֹ שֶׁלֹּא רָצוּ לְהַטְרִיחוֹ, וְקָדַם הוּא וְרָץ לִקְרָאתָם, בְּבָבָא מְצִיעָא, כְתִיב נִצָּבִים עָלָיו, וּכְתִיב וַיָּרָץ לִקְרָאתָם? כַּד חַזְיוּהוּ דַּהֲוָה שָׁרֵי וְאָסַר פֵּרְשׁוּ הֵימֶנּוּ, מִיָּד וַיָּרָץ לִקְרָאתָם:

על על גוזזי צאנו, על תחת אל:

ומפני כך תלמוד בבלי שלנו הוא עיקר ביותר, מפני שנתברר הפלפול בתכלית הבירור.

בשעת הדחק. או שהשעה עוברת [כ"ה]: וירא שיפסיקוהו.

זו תלמודה של בבל. פירוש כי בגלות נאמר במחשכים הושיבני כמתי עולם על גלות ישראל שהיו גולים מן הארץ, עד שהיו יושבים במחשכים דהיינו בבל שנקראת ארץ חשיכה, וכן קראו אותם בתרגום ארעא חשוכה מפני שהיא יושבת בעומק. ולפיכך גם כן התלמוד שבבבל שיש בו רוב פלפול בשביל כך אין הלכה ברורה בה, כי תמיד יש לפלפל ולהקשות עד שאין הדבר ברור כל כך, ולפיכך אמר במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמודה של בבל.

ועל זה אמרו 'אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתיב בתורה בסיני "אחרי רבים להטות"'. ורצו בזה, שכבר זכו בתורה שנתנה מסיני, והתורה הוא שכל עליון פשוט, יותר מן בת קול. ואין התורה שהיא שכל עליון פשוט, הולכת אחרי פרטי חכמים, לומר כי החכם הזה מפני שחכמתו יותר, ראוי שתהיה הלכה כאותו חכם*. ולכך אמר כי אמרו כי כבר זכינו בתורה שנתנה מסיני, ואין התורה הולכת אחר פרטי זה או זה, רק אחר הכלל שאין לו שנוי, לא אחר הפרט, ואחר זה הולכין.

מכלים שונים לאור דתורה אך הנה פסוק זה מרמז על נר מצוה דחנוכה דאעפ"י שהוא מדרבנן הוא מקור לאור דתורה מטעם הנ"ל והוא משום דנר חנוכה הוא בחי' מקור התהוות מציאות האור מן ההעלם כמשל הצור החלמיש כו' כנ"ל: (נד) [cup]ויובן[/cup] זה בתוס' ביאור מדמיון ההפרש שמצינו בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי דהנה ארז"ל ע"פ במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי וזה פלא הלא נא' ותורה אור האיך יקרא מחשכים כו' וגם למה דוקא תלמוד בבלי ולא בתלמוד ירושלמי כו' אך הענין הוא כידוע שבא"י היו לומדים הלכות פסוקות בלי פלפול עמוק וארוך כ"כ ר

וזהו הביאור הנכון בכל עניני המחלוקות בחז"ל ובראשונים, בדברים שבהכרח היה להם איזה אופן שהיו עושים כן מאז מעולם - למשל, מחלוקת בית שמאי ובית הלל בצרת ערוה, וכן רש"י ורבינו תם בתפילין - שבודאי היה אופן שנהגו כך דור דור, אבל מכיון שלא היתה להם מסורת גמורה מדויקת לפי תנאי הדיוק הנדרשים, לא נחשב זה אלא מנהג, ועל פי דין תורה יש הכרח לשוב ולברר את הדין על פי דרכי הבירור, התנאים והאמורים בדרכי הדרשות מתורה שבכתב, והראשונים על פי ראיות מש"ס בבלי וירושלמי ועוד. וכיון שעל פי בירור זה היה מתברר להם היפך הנהוג, דחו את הנהוג מפני בירור ההלכה על פי הגדרים שפסקה התורה, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.