ספורנו — ועלה מן הארץ / ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך

Q — Rashi reads "ועלה מן הארץ" two ways — either "we'll be forced out" (problematic — why would Pharaoh fear that?) or as a derash about Pharaoh deflecting his own curse onto others. Is there a peshat reading where "ועלה מן הארץ" is Pharaoh's intended *goal* rather than his feared outcome?

A — Sforno reads it exactly that way — and the whole chronology of Pharaoh's policy follows. The opening "הבה נתחכמה לו" he glosses as "לבא עליו בעקיפין" — let's approach indirectly. Pharaoh can't expel the Israelites without justification — that would "לתת אותנו לשמצה בקמינו." So the plan is to make their lives unbearable enough that they choose to leave: "ועלה מן הארץ — מעצמו." The שרי מסים are deployed "כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת." But the plan fails — Bnei Yisrael accept the burdens without showing any intent to leave. Pharaoh then pivots to outright enslavement: "כשראו אותם מבזים עצמם לפעולה פחותה שמו אותם לעבדים." And Sforno adds the spiritual dimension: their rohani decline drove this — "כפי מה שהיו מוסיפים חטאת על חטאת כן אבדה עצתם ויצאו מרעה לרעה." The escalation of slavery tracks the escalation of sin.