תנ״ך

הצדיק לא ייעזב לעולם

מקורות אלו בוחנים את משמעות עדותו של דוד המלך שלא ראה צדיק נעזב, ובוררים כיצד הבטחה זו מתייחסת לסבל ולאובדן בחיי הצדיקים. הם דנים במתח בין הגנת ה׳ על הצדיקים לבין המציאות של קשיים בחיי הצדיקים ויראי ה׳.

וְלֹא־רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ־לָֽחֶם

30 מקורות · 25 מאומתים

נפתח כדף עבודה — חקור, הוסף הערות וייצא.

מה אומרים המקורות

מקור הדברים הוא פסוק דוד (תהלים ל״ז:כ״ה) ״נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם״, וחידושי אגדות מהר״ל, יבמות דף ט״ז מביא שחז״ל כינו פסוק זה ״שר העולם אמרו״, כלומר שבסדר הנהגת העולם כולו - מראשית הבריאה ועד תכליתו - אין הצדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים כ׳:ס״ו מרחיב על כך ומבחין בין עולם המוסר הדורש שלא יהא צדיק נעזב, לבין עולם הטבע שבו אנו רואים בפועל ״צדיק ורע לו״; ולכן דווקא משום שהפסוק עומד מעל למציאות הטבעית הוא נאמר על ידי שר העולם.

ספרי, ברכה שנב מצמצם את משמעות הפסוק ומפרש שהוא מתייחס במיוחד לזרעו של אהרן - שרוב הכהנים עשירים הם - ולא לכלל הצדיקים.

שני פרשני תהלים מפרשים את ״נעזב״ כהיעדר גמור, ולא רק מיעוט: רד״ק על תהילים ל״ז:כ״ה מסביר שהכוונה היא שגם זרעו של הצדיק, אפילו הקטנים שהניח אחריו, לא יחסרו לחם ושמלה לגמרי, אף שיתכן חסרון קל; ואבן עזרא על תהילים ל״ז:כ״ה מוסיף שבזכות האב יחיה הזרע בטוב כל ימיו ולברכה.

מנגד, מסורת אחרת בחז״ל ובפרשנים מלמדת שאין סתירה בין הבטחה זו לבין המציאות של ״צדיק ורע לו״, משום שהדברים תלויים בשורש נסתר: ברכות ז׳ א מביא את תשובת הקב״ה למשה שהצדיק הסובל הוא ״צדיק בן רשע״ הנענש בעוון אבותיו, ואילו שבת נ״ה א פוסק בשם רב אמי שאין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון, ולכן גם סבל הצדיק נובע מחטא כלשהו.

קידושין מ׳ ב מוסיף זווית נוספת: צדיק גמור כל ימיו שמרד באחרונה מאבד את זכויותיו הראשונות, כך שהמושג ״צדיק״ עצמו אינו קבוע אלא תלוי בסוף מעשיו, מה שמשפיע גם על שאלת ה״עזיבה״.

רמב״ן, איוב, הקדמה לח א ורמב״ן, איוב, הקדמה ג כה דנים ביסוד שאלת צדיק ורע לו ורשע וטוב לו דרך פירושו לספר איוב, ומבהירים שאין להסיר את ההשגחה מהבורא בגלל הרעות המתמידות בעולם, אלא שיש סוד עמוק בהנהגה זו שרק בדרך קבלה אפשר לעמוד עליו; וסיפור איוב עצמו (איוב א׳:א׳-כ״ב) משמש דוגמה לצדיק תם וישר שעבר עליו רעה בלא שחטא.

מורה נבוכים, חלק ג׳ י״ז-י״ח מבסס את שאלת ההשגחה הפרטית על כך שההשגחה האלוהית דבקה בפרטי האדם ולא רק במין האנושי ככלל, מה שמעמיד את שאלת הצדיק הנעזב במסגרת רחבה יותר של השגחה אישית מדורגת.

ברכות ס״א ב מביא את מיתת רבי עקיבא כדוגמה חיה לכך שאף צדיק גמור עשוי לסבול ייסורים קשים, ואף על פי כן קיבל עליו עול מלכות שמים מתוך שמחה ואהבה, ללמדנו שהסבל אינו סותר את מעמדו כצדיק.

רש״י על ישעיהו נ״ז:א׳ מוסיף דוגמה היסטורית - יאשיהו המלך - שנסתלק מן העולם בלא שאיש הבין מדוע, וממחיש כיצד הסתלקות הצדיק נותרת בגדר תעלומה שאין מבין בה.

בצד ההתבוננות התיאולוגית, חובות הלבבות, שער רביעי - שער הביטחון א׳-ה׳ ומשנה תורה, תשובה ט א מדגישים את חסדו וטובו הכוללים של הבורא לכל ברואיו ואת ההבטחה שהתורה מבטיחה להסיר מכשולים מדרך עובדי ה׳, כבסיס להשקפה שהצדיק אינו באמת נעזב אלא זוכה להשגחה מתמדת. מדרש תהילים ל״ז:ג׳ מוסיף משל לפועל שעבד אצל המלך ולא קיבל שכרו מיד, ללמד שהצדיק הבוטח בה׳ ועושה טוב סופו שיקבל את גמולו, גם אם לא מיד.

רבינו בחיי, כד הקמח השגחה דן בסוד ״צדיק ורע לו״ מתוך ייחוס הייסורים לטובת הנפש, באופן שהגוף בלבד סובל ואילו הנפש מתקיימת ואף ניצלת משחת.

שעורי דעת, ח״ב עמ׳ י״ג עוסק בקושי הנפשי והיעדר ההרמוניה שחש אדם כשהוא רואה בפועל ״צדיק נעזב״, חרף ידיעתו ששכר המצוות ניתן בעולם הנצח ולא בעולם הזה.

עין איה, ברכות א׳:ס״ז (ברכות ז׳ ע״א) ועין איה, שבת ה׳:ל״ה (שבת נ״ה ע״א) מרחיבים את העיקרון להנהגת האומה כולה, ומלמדים שהזכות הנחלת מאבות העולם נותנת כח וחיים לכל יחיד ולכלל, אף כשבעוונות הכלל והפרט נחלש האור הזה.

בצד הפרשנות החסידית, דגל מחנה אפרים, לקוטים ל״ה מפרש את ״לחם״ בפסוק כרמז לשכינה השורה על הצדיק כך שלא תחסר ממנו, ושפת אמת על הש״ס, שבת נ״ה:א׳ (שבת נ״ה ע״א) דן בשאלת הצדיקים שלא יכלו למחות ונצלו מן העונש הכללי, מתוך יישוב דברי רש״י בסוגיה.

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״א:ט׳-י״א ותניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ו:א׳-ב׳ עוסקים בעבודת הנפש הפנימית של האדם הרחוק מה׳ ושל המתמודד עם יצרו מתוך שמחה, כרקע נפשי להתמודדות עם תחושת העזיבה; ונפש החיים, שער ג י״ב-י״ג מוסיף את יסוד הביטחון המוחלט בכח האלוקי היחיד כמגן מפני כל שליטה זרה.

מחנה חיים, Shaar HaMachaneh Even HaEzer 2 ח׳ ולקוטי שיחות חל״ה, ויצא (א) דנים ברעיון קרוב - שיציאת הצדיק ממקומו משפיעה על אותו מקום, שכן ״כל זמן שהצדיק בעיר הוא זיוה הוא הדרה״; ומאמרים מלוקטים מבחין בין עבודת הצדיק הנובעת מגילוי רצון הנשמה ללא מאבק יצרי, לבין עבודת התשובה הכרוכה בהתגברות על היצר.

אבן עזרא, משלי ז טו וטז מוסיף הערה על משלי שצדיק עלול לאבד בצדקו כשמרבה בתענית יתר על המידה, מה שמראה שגם ההתנהגות הצדיקית עצמה עלולה להביא לידי חסרון אם אינה מאוזנת.

מקור 1 · תנ״ך
מאומת

Job 1:1-22

איוב א׳:א׳-כ״ב

Job 1:1-22

איוב מתואר כתם וישר, ובכל זאת מאבד את רכושו, ילדיו ובריאותו. הסיפור משמש מקור יסודי למתח שבין צדקות לבין סבל, ואינו מקבל את ההנחה שסבל מוכיח נטישה.

אִ֛ישׁ הָיָ֥ה בְאֶֽרֶץ־ע֖וּץ אִיּ֣וֹב שְׁמ֑וֹ וְהָיָ֣ה ׀ הָאִ֣ישׁ הַה֗וּא תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל־עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע׃ בְּכׇל־זֹ֖את לֹא־חָטָ֣א אִיּ֑וֹב וְלֹא־נָתַ֥ן תִּפְלָ֖ה לֵאלֹהִֽים׃ {פ}

There was a man in the land of ῾Uż, whose name was Iyyov, and that man was perfect and upright, and one who feared God, and turned away from evil. And the Lord said to the adversary, Hast thou considered my servant Iyyov, that there is none like him on earth, a perfect and an upright man, one who fears God, and turns away from evil? In all this Iyyov sinned not, nor did he lay reproach on God.

מהדורה: Miqra according to the Masorah · The Koren Jerusalem Bible — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 2 · חז״ל
מאומת

Berakhot 7a

ברכות ז׳ א — ד"ה בִּקֵּשׁ לְהוֹדִיעוֹ דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ

Berakhot 7a:25-26

הסוגיה דנה בבקשת משה לדעת את דרכי ההנהגה האלוהית, ומבחינה בין "צדיק וטוב לו" לבין "צדיק ורע לו". היא מבהירה שהמונח "צדיק" אינו מבטיח בהכרח חיים ללא ייסורים.

בִּקֵּשׁ לְהוֹדִיעוֹ דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹדִיעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶיךָ״, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי מָה יֵשׁ צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, וְיֵשׁ צַדִּיק וְרַע לוֹ, יֵשׁ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, וְיֵשׁ רָשָׁע וְרַע לוֹ? אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, צַדִּיק וְטוֹב לוֹ — צַדִּיק בֶּן צַדִּיק. צַדִּיק וְרַע לוֹ — צַדִּיק בֶּן רָשָׁע. רָשָׁע וְטוֹב לוֹ — רָשָׁע בֶּן צַדִּיק. רָשָׁע וְרַע לוֹ — רָשָׁע בֶּן רָשָׁע. אָמַר מָר: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ — צַדִּיק בֶּן צַדִּיק, צַדִּיק וְרַע לוֹ — צַדִּיק בֶּן רָשָׁע. אִינִּי? וְהָא כְּתִיב: ״פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים״, וּכְתִיב: ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״, וְרָמֵינַן קְרָאֵי אַהֲדָדֵי, אֶלָּא, הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ — צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ — צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ — רָשָׁע שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, רָשָׁע וְרַע לוֹ — רָשָׁע גָּמוּר.

Lastly, Moses requested that the ways in which God conducts the world be revealed to him, and He granted it to him, as it is stated: “Show me Your ways and I will know You” (Exodus 33:13). Moses said before God: Master of the Universe. Why is it that the righteous prosper, the righteous suffer, the wicked prosper, the wicked suffer? God said to him: Moses, the righteous person who prospers is a righteous person, the son of a righteous person, who is rewarded for the actions of his ancestors. The righteous person who suffers is a righteous person, the son of a wicked person, who is punished for the transgressions of his ancestors. The wicked person who prospers is a wicked person, the son of a righteous person, who is rewarded for the actions of his ancestors. The wicked person who suffers is a wicked person, the son of a wicked person, who is punished for the transgressions of his ancestors. The Gemara expands upon these righteous and wicked individuals: The Master said: The righteous person who prospers is a righteous person, the son of a righteous person. The righteous person who suffers is a righteous person, the son of a wicked person. The Gemara asks: Is it so that one is always punished for his ancestors’ transgressions? Isn’t it written: “He visits iniquity of the fathers upon the children, and upon the children’s children, unto the third and fourth generations” (Exodus 34:7). And it is written elsewhere: “Fathers shall not die for their children, and children shall not be put to death for the fathers; every man shall die for his own transgression” (Deuteronomy 24:16). And the Gemara raises a contradiction between the two verses. A righteous person is clearly not punished for the transgressions of his ancestors. Rather, it must be that God said to Moses as follows: The righteous person who prospers is a completely righteous person whose actions are entirely good and whose reward is entirely good both in this world and in the World-to-Come. The righteous person who suffers is one who is not a completely righteous person. Because he does have some transgressions, he is punished in this world so that he will receive a complete reward in the World-to-Come. The wicked person who prospers is one who is not a completely wicked person. God rewards him in this world for the good deeds that he performed, so that he will receive a complete punishment in the World-to-Come. Finally, the wicked person who suffers is a completely wicked person. Since he performed absolutely no mitzvot and deserves no reward, he receives only punishment both in this world and in the World-to-Come (Maharsha).

מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 3 · חז״ל
מאומת

שוחזר מתוך "Midrash Tehillim 37:25"

Midrash Tehillim

מדרש תהילים ל״ז:ג׳ — ד"ה בטח בה' ועשה טוב

Midrash Tehillim 37:3

המדרש מפרש את עדות דוד על "צדיק נעזב" ומרחיב את משמעותה ביחס לפרנסה, לצאצאים ולהנהגת ה'. זהו מקור מדרשי ישיר לבירור גבולות ההבטחה שבפסוק.

בטח בה' ועשה טוב. אמר לו הקב"ה לדוד אם תראה שאני עושה טובה לרשעים אל ירע לך כל כך תוסיף ועשה טוב. ואין טוב אלא תשובה שנאמר (הושע יד ג) כל תשא עון וקח טוב. ומה אם הרשעים שהן מכעיסין לפני ואין לי מהם תועלת עשיתי עמהם טובה. עמך שאתה בוטח בי ואתה עוסק בתורה ואתה עושה משפט וצדקה ומקרא מעיד עליך שנאמר (שמואל-ב ח טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה. על אחת כמה וכמה. לכך בטח בה' ועשה טוב. ולמה היה דוד דומה. לפועל שהיה עושה כל ימיו אצל המלך ולא נתן לו שכרו. והיה אותו הפועל מיצר ואומר שמא לא אוציא בידי כלום. אחר זמן שכר המלך פועל אחר ולא עשה עמו אלא יום אחד האכילהו והשקהו ונתן לו שכרו משלם. אמר אותו הפועל ומה זה שלא עשה אלא יום אחד כך. אני שעשיתי עמו כל ימי על אחת כמה וכמה. התחיל שמח בלבו. כך אמר דוד (תהלים ד ח) נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. אימתי שמחה בלבי כשראיתי אותך מה עשית לרשעים. מעת דגנם ותירושם רבו. רבי אלעזר אומר מתוך שלותן של רשעים בעולם הזה תדע מהו מתן שכרם של צדיקים בעולם הבא. מה אם הרשעים כך הצדיקים על אחת כמה וכמה. הדא הוא דכתיב נתת שמחה בלבי. (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך:

מקור 4 · חז״ל
מאומת

Berakhot 61b

ברכות ס״א ב — ד"ה בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה

Berakhot 61b:9-10

רבי עקיבא מקבל את ייסוריו מתוך אמונה, על יסוד "בכל נפשך", ומעשה סופו בקידוש השם. המקור מדגיש שצדיק עלול להיעזב לכאורה ואף לסבול, בלי שייאוש או כפירה יהיו המסקנה.

בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה, וְהָיוּ סוֹרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, עַד כָּאן?! אָמַר לָהֶם: כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״ אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ. אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ, וְעַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּימֶנּוּ? הָיָה מַאֲרִיךְ בְּ״אֶחָד״, עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּ״אֶחָד״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּאֶחָד״. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? ״מִמְתִים יָדְךָ ה׳ מִמְתִים וְגוֹ׳״! אָמַר לָהֶם: ״חֶלְקָם בַּחַיִּים״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁאַתָּה מְזוּמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא״.

The Gemara relates: When they took Rabbi Akiva out to be executed, it was time for the recitation of Shema. And they were raking his flesh with iron combs, and he was reciting Shema, thereby accepting upon himself the yoke of Heaven. His students said to him: Our teacher, even now, as you suffer, you recite Shema? He said to them: All my days I have been troubled by the verse: With all your soul, meaning: Even if God takes your soul. I said to myself: When will the opportunity be afforded me to fulfill this verse? Now that it has been afforded me, shall I not fulfill it? He prolonged his uttering of the word: One, until his soul left his body as he uttered his final word: One. A voice descended from heaven and said: Happy are you, Rabbi Akiva, that your soul left your body as you uttered: One. The ministering angels said before the Holy One, Blessed be He: This is Torah and this its reward? As it is stated: “From death, by Your hand, O Lord, from death of the world” (Psalms 17:14); Your hand, God, kills and does not save. God said the end of the verse to the ministering angels: “Whose portion is in this life.” And then a Divine Voice emerged and said: Happy are you, Rabbi Akiva, as you are destined for life in the World-to-Come, as your portion is already in eternal life.

מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 5 · חז״ל
מאומת

Shabbat 55a

שבת נ״ה א — ד"ה אָמַר רַב אַמֵּי

Shabbat 55a:17-18

הסוגיה דנה בייסורים ובטענה שאין מיתה בלא חטא ואין ייסורים בלא עוון, ומביאה דעות ומקרים מורכבים. היא מציבה גבולות להסבר הפשוט שלפיו כל סבל מעיד על נטישת הצדיק או על אשמתו.

אָמַר רַב אַמֵּי: אֵין מִיתָה בְּלֹא חֵטְא, וְאֵין יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן. אֵין מִיתָה בְּלֹא חֵטְא — דִּכְתִיב: ״הַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה וְגוֹ׳״. אֵין יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן — דִּכְתִיב: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם״.

The Gemara continues its discussion of punishment in general and the relationship between a person’s actions and the punishments meted out against him in particular: Rav Ami said: There is no death without sin; were a person not to sin, he would not die. And there is no suffering without iniquity. The Gemara adduces proof to these assertions: There is no death without sin, as it is written: “The soul that sins, it shall die. The son shall not bear the iniquity of the father, neither shall the father bear the iniquity of the son; the righteousness of the righteous shall be upon him, and the wickedness of the wicked shall be upon him” (Ezekiel 18:20). A person dies only because of his own sins and not because of some preexistent sin. And there is no suffering without iniquity, as it is written: “Then I will punish their transgression with the rod and their iniquity with strokes” (Psalms 89:33).

מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 6 · חז״ל
מאומת

Kiddushin 40b

קידושין מ׳ ב — ד"ה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר

Kiddushin 40b:3-4

חכמי בבל מביאים את דברי רבי שמעון בן יוחאי, שלפיהם צדיק שחטא בסוף ימיו מאבד את זכויותיו הקודמות, ואילו רשע ששב בתשובה אינו נזכר עוד ברשעתו; ריש לקיש מסביר שהצדיק איבד את זכויותיו משום שהתחרט עליהן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר כׇּל יָמָיו וּמָרַד בָּאַחֲרוֹנָה – אִיבֵּד אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ״. וַאֲפִילּוּ רָשָׁע גָּמוּר כׇּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה – אֵין מַזְכִּירִים לוֹ שׁוּב רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ״. וְנִיהְוֵי כְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת וּמֶחֱצָה זְכִיּוֹת? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּתוֹהֶא עַל הָרִאשׁוֹנוֹת.

Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Even if one was completely righteous all his life and he rebelled by sinning at the end of his life, he loses his early merit, as it is stated: “The righteousness of the righteous shall not deliver him on the day of his transgression” (Ezekiel 33:12). And similarly, even if one was completely wicked all his life and repented in the end, he is no longer reminded of his wickedness, as it is stated in the continuation of the verse: “And as for the wickedness of the wicked, he shall not stumble over it on the day that he turns from his wickedness.” The Gemara asks: But an individual who performed mitzvot all of his life and then sins should at least be like one whose acts have been half sins and half merits, i.e., each should be of equal weight. Why, then, is he pronounced guilty? Reish Lakish said: This is not referring to an individual who has merely sinned but to one who regrets all the initial mitzvot he performed in the past. In this case the mitzvot he performed are not taken into account.

מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 7 · חז״ל
מאומת

Sifrei Devarim 352:1

ספרי, ברכה שנב

Sifrei Devarim 352:1

הקטע מפרש את ברכת ה׳ לחֵילוֹ של אהרן כברכה בנכסים, ומביא ראיה לכך שרוב הכוהנים עשירים ולכך שזרעו של אהרן אינו נעזב ואינו מבקש לחם.

(דברים לג יא) בָּרֵךְ ה׳ חֵילוֹ, בִּנְכָסִים. מִכָּן אָמְרוּ: רֹב כֹּהֲנִים עֲשִׁירִים הֵם. מִשּׁוּם אַבָּה הַדָּרוּס אָמְרוּ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהלים לז כה): ״נַעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם״, זֶה זַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן.

מקור 8 · ראשונים
מאומת

Guide for the Perplexed III:17-18

מורה נבוכים, חלק ג' י״ז-י״ח

Guide for the Perplexed, Part 3 17-18

הרמב"ם מנתח את שאלת ההשגחה הפרטית ואת היחס בין השגחה לבין מדרגת האדם. הדברים מסבירים כיצד ייתכן שהצדיק חווה פגיעה או צרה בלי להסיק מכך שההשגחה נעדרה ממנו לחלוטין.

הדרגתיות בהשגחה הפרטית השגחה מדורגת לפי השגת השכל של כל אדם לעצמו 1 הנחה א) לאחר מה שהקדמתי (ג,יז21 ואילך) על ייחודיות ההשגחה על מין האדם לבדו מכל שאר מיני בעלי החיים, אומר: הנחה ב) ידוע שאין מין מצוי מחוץ לדעת; אלא המין ושאר המונחים הכוללים הם עניינים מחשבתיים, כידוע לך, וכל מצוי מחוץ לדעת אינו אלא פרט או פרטים. 2 מסקנה: שכל אישי) כיוון שהדבר נודע, נודע שהשפע האלוהי שאנו מוצאים שדבק במין האדם, כלומר השכל האנושי, אינו אלא השכלים הפרטיים המצויים, והוא מה ששופע על ראובן ושמעון ולוי ויהודה. מסקנה: השגחה אישית) כיוון שהדבר כך, מתחייב לפי מה שציינתי בפרק הקודם שכל אחד מפרטי האדם שקיבל מאותו שפע חלק רב יותר בהתאם להכנת חומרו ואימונו – ההשגחה עליו רבה יותר בהכרח, אם ההשגחה באה בעקבות השכל כמו שציינתי. סיכום) נמצא שההשגחה האלוהית אינה על כל פרטי מין האדם בשווה, אלא יש שוני בהשגחה עליהם כשוני שלמותם האנושית. 3 לפי עיון זה נובע בהכרח שהשגחתו יתעלה על הנביאים היא רבה מאוד ובהתאם לדרגותיהם בנבואה, והשגחתו על אנשי המעלה והצדיקים היא בהתאם למעלתם וצדיקותם. כי מידה זו של שפיעת השכל האלוהי היא נבואה) שגרמה לנביאים לדבר מעשה) ויישרה את מעשי הצדיקים חכמה) והשלימה את ידיעות אנשי המעלה במה שידעו. בורים מורדים) ואילו הבורים המורדים – בהתאם למידת העדרו של אותו שפע מהם, הפך מעמדם לחסר חשיבות, והם נכללו במערכת של שאר פרטי בעלי החיים, "נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהילים מט,יג; כא). לכן הוקל להורגם, ואפילו נצטווינו על כך, כשיש בדבר תועלת. ראיות להשגחה הפרטית 4 עניין זה הוא יסוד מיסודי התורה, ועליו היא בנויה. כוונתי לכך שההשגחה היא על כל אחד ואחד מפרטי בני האדם בהתאם אליו. התבונן כיצד הכתובים התבטאו במפורש על ההשגחה על פרטי מצבי האבות בעיסוקיהם ואפילו ברווחיהם, ומה שהובטח להם על כך שהשגחה תילווה אליהם. א) נאמר לאברהם: "אָנֹכִי מָגֵן לָךְ" (בראשית טו,א). ב) ונאמר ליצחק: "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" (שם כו,ג). ג) ונאמר ליעקב: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" (שם כח,טו). ד) ונאמר לאדון הנביאים: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (שמות ג,יב). ה) ונאמר ליהושע: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ [לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ]" (יהושע א,ה). כל זה אמירה מפורשת על ההשגחה עליהם כמידת שלמותם. 5 ונאמר על ההשגחה על אנשי המעלה וזניחת הבורים: "רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ, כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ" (שמואל־א ב,ט). כלומר: הינצלותם של חלק מבני האדם מן הצרות והיפגעותם של אחרים מהן, אינם בהתאם לכוחותיהם הגופניים ולנטיותיהם הטבעיות, והוא שאמר: "כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ"; אלא הדבר הוא בהתאם לשלמות ולחסרון, כלומר קרבתם לה' או ריחוקם ממנו. לכן הקרובים אליו מוגנים ביותר: "רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר", ואילו הרחוקים ממנו מופקרים ליד המקרה, ואין מה ששומר עליהם ממה שיארע להם, כהולך בחושך, שאובדנו מובטח. 6 על ההשגחה על אנשי המעלה נאמר גם: א) "שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו [אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה]" (תהילים לד,כא), ב) "עֵינֵי ה' אֶל צַדִּיקִים [וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם]" (שם,טז), ג) "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ [עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ. אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי]" (שם צא,טו-טז). הפסוקים שנאמרו בעניין זה, כלומר בהשגחה על פרטי בני האדם כמידת שלמותם ומעלתם, רבים מספור. דעות הפילוסופים על הדגם המדורג 7 גם הפילוסופים ציינו עניין זה. אבו נצר (אלפאראבי) אמר בהקדמת פירושו לספר "אתיקה ניקומאכית" של אריסטו: "בעלי היכולת להעביר את עצמם ממידה (מוסרית) אל מידה (נעלה יותר) – הם אלה שאפלטון אמר עליהם שהשגחת האל עליהם רבה יותר".

HAVING shown in the preceding chapter that of all living beings mankind alone is directly under the control of Divine Providence, I will now add the following remarks: It is an established fact that species have no existence except in our own minds. Species and other classes are merely ideas formed in our minds, whilst everything in real existence is an individual object, or an aggregate of individual objects. This being granted, it must further be admitted that the result of the existing Divine influence, that reaches mankind through the human intellect, is identical with individual intellects really in existence, with which, e.g., Zeiḍ, Amr, Kaled and Bekr, are endowed. Hence it follows, in accordance with what I have mentioned in the preceding chapter, that the greater the share is which a person has obtained of this Divine influence, on account of both his physical predisposition and his training, the greater must also be the effect of Divine Providence upon him, for the action of Divine Providence is proportional to the endowment of intellect, as has been mentioned above. The relation of Divine Providence is therefore not the same to all men; the greater the human perfection a person has attained, the greater the benefit he derives from Divine Providence. This benefit is very great in the case of prophets, and varies according to the degree of their prophetic faculty: as it varies in the case of pious and good men according to their piety and uprightness. For it is the intensity of the Divine intellectual influence that has inspired the prophets, guided the good in their actions, and perfected the wisdom of the pious. In the same proportion as ignorant and disobedient persons are deficient in that Divine influence, their condition is inferior, and their rank equal to that of irrational beings: and they are “like unto the beasts” (Ps. 49:21). For this reason it was not only considered a light thing to slay them, but it was even directly commanded for the benefit of mankind. This belief that God provides for every individual human being in accordance with his merits is one of the fundamental principles on which the Law is founded. Consider how the action of Divine Providence is described in reference to every incident in the lives of the patriarchs, to their occupations, and even to their passions, and how God promised to direct His attention to them. Thus God said to Abraham, “I am thy shield” (Gen. 15:1); to Isaac, “I will be with thee, and I will bless thee” (ibid. 26:3); to Jacob, “I am with thee, and will keep thee” (ibid. 28:15); to [Moses] the chief of the Prophets, “Certainly I will be with thee, and this shall be a token unto thee” (Exod. 3:12); to Joshua, “As I was with Moses, so I shall be with thee” (Josh. 1:5). It is clear that in all these cases the action of Providence has been proportional to man’s perfection. The following verse describes how Providence protects good and pious men, and abandons fools; “He Will keep the feet of his saints, and the wicked shall be silent in darkness; for by strength shall no man prevail” (1 Sam. 2:9). When we see that some men escape plagues and mishaps, whilst others perish by them, we must not attribute this to a difference in the properties of their bodies, or in their physical constitution, “for by strength shall no man prevail”; but it must be attributed to their different degrees of perfection, some approaching God, whilst others moving away from Him. Those who approach Him are best protected, and “He will keep the feet of his saints”; but those who keep far away from Him are left exposed to what may befall them; there is nothing that could protect them from what might happen; they are like those who walk in darkness, and are certain to stumble. The protection of the pious by Providence is also expressed in the following passages:—“He keepeth all his bones,” etc. (Ps. 34:21); “The eyes of the Lord are upon the righteous” (ibid. ver. 16); “He shall call upon me and I shall answer him” (ibid. ver. 15). There are in Scripture many more passages expressing the principle that men enjoy Divine protection in proportion to their perfection and piety. The philosophers have likewise discussed this subject. Abu-nasr, in the Introduction to his Commentary on Aristotle’s Nikomachean Ethics, says as follows:—Those who possess the faculty of raising their souls from virtue to virtue obtain, according to Plato, Divine protection to a higher degree.

מקור 9 · ראשונים
מאומת

Duties of the Heart, Fourth Treatise on Trust 1-5

חובות הלבבות, שער רביעי - שער הביטחון א׳-ה׳

Duties of the Heart, Fourth Treatise on Trust 1-5

אבן פקודה מתאר את נדיבותו וחסדו של ה׳ ככוללים את הכול, ומביא פסוקים על טובו לכל, נתינת לחם לכל בשר והשבעת רצונו של כל חי.

וְשֶׁנְּדִיבוּתוֹ כּוֹלֶלֶת וְחַסְדּוֹ סוֹבֵב כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמה ט) טוֹב ה׳ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, וְאָמַר (תהלים קלו כה) נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְאָמַר (תהלים קמה טז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן.

מקור 10 · ראשונים
מאומת

Mishneh Torah, Repentance 9:1

משנה תורה, תשובה ט א

Mishneh Torah, Repentance 9:1

הרמב"ם מבחין בין שכר רוחני לעולם הבא לבין הטובה הגשמית המובטחת בתורה, שהיא אמצעי לעבודת ה'. המקור מסייע להבין ש"צדיק נעזב" אינו נמדד רק בעושר, בריאות או הצלחה חיצונית.

וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין אוֹתָן הַטּוֹבוֹת הֵם סוֹף מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת וְלֹא אוֹתָן הָרָעוֹת הֵם סוֹף הַנְּקָמָה שֶׁנּוֹקְמִין מֵעוֹבֵר עַל כָּל הַמִּצְוֹת. וְהִבְטִיחָנוּ בַּתּוֹרָה שֶׁאִם נַעֲשֶׂה אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה וּבְטוֹבַת נֶפֶשׁ וְנֶהְגֶּה בְּחָכְמָתָהּ תָּמִיד שֶׁיָּסִיר מִמֶּנּוּ כָּל הַדְּבָרִים הַמּוֹנְעִים אוֹתָנוּ מִלַּעֲשׂוֹתָהּ כְּגוֹן חלִי וּמִלְחָמָה וְרָעָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כְּדֵי שֶׁלֹּא נַעֲסֹק כָּל יָמֵינוּ בִּדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן אֶלָּא נֵשֵׁב פְּנוּיִים לִלְמֹד בַּחָכְמָה וְלַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כְּלוֹמַר אִם עֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּשִׂמְחָה וּשְׁמַרְתֶּם דַּרְכּוֹ מַשְׁפִּיעַ לָכֶם הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ וּמַרְחִיק הַקְּלָלוֹת מִכֶּם עַד שֶׁתִּהְיוּ פְּנוּיִים לְהִתְחַכֵּם בַּתּוֹרָה וְלַעֲסֹק בָּהּ כְּדֵי שֶׁתִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְיִיטַב לְךָ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְתַאֲרִיךְ יָמִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ וְנִמְצֵאתֶם זוֹכִין לִשְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת

מקור 11 · ראשונים
מאומת

Radak on Psalms 37:25

רד"ק על תהילים ל״ז:כ״ה

Radak on Psalms 37:25

רד"ק מפרש את הפסוק מתוך הקשרו הרחב במזמור, שבו הצדיק נתון לעיתים ללחץ הרשעים אך סופו בהישענות על ה'. המקור מסייע להבחין בין עזיבה מוחלטת לבין צרה זמנית.

צדיק נעזב לגמרי וזרעו מבקש לחם: ולא זרעו שיבקש לחם על הפתחים. וזרעו הבנים הקטנים שהניח אחריו לא יעזבם האל, יתברך, בזכותו, אף על פי שיבא לו חסרון לא יבא לו חסרון רע כמו שיבא לרשע. ונעזב הוא שיחסר לו לחם ושמלה. וכך בקש יעקב אבינו (בראשית כח כ): ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש, כלומר כדי חיותי לבד. ואמר לו האל, יתברך, (שם טו): כי לא אעזבך; נראה כי מי שחסר אלה נקרא נעזב.

מקור 12 · ראשונים
מאומת

Ibn Ezra on Psalms 37:25

אבן עזרא על תהילים ל״ז:כ״ה

Ibn Ezra on Psalms 37:25

אבן עזרא מציע ביאור פשטי לעדות דוד על הצדיק וזרעו, ומחדד את ההקשר הלשוני והמציאותי של "נעזב" ו"מבקש לחם".

נעזב - לגמרי, כמו: כי לא אעזבך והוא בקש לחם ושמלה. וזרעו - הקטן שהניח בעבור זכות האב כל היום בימיו - יחיה בטוב וזרעו אחריו לברכה, כמו כל רואיו ברכוהו.

מקור 13 · ראשונים
מאומת

Kad HaKemach, Providence 1:21

רבינו בחיי, כד הקמח השגחה

Kad HaKemach, Providence 1:21

רבנו בחיי מבאר את סוד „צדיק ורע לו”: הקב״ה מייסר את האדם כדי להציל את נפשו מן השחת, ואם עשה תשובה ויש עליו מליץ המלמד עליו זכות, תשובתו וייסוריו מכפרים ומונעים את ירידתו לשחת, אף שלא בהכרח יזכה לאור העליון.

יאמר אע"פ שאפשר שצדקת כי אולי צדיק גמור אתה אני עושה אותך שלא צדקת יותר מאלהים כמו שאמרת כי בודאי ירבה אלוה מאנוש, ומפרש והולך סוד צדיק ורע לו. כי באחת ידבר אל בחלום חזיון לילה כלומר במראות הנבואה יגלה אזן אנשים ויחתום ידו ביסורין שלהן שיסר אדם של מעשה, כלומר במראות הנבואה יגלה אזן אנשים שנעשה בו כבר מעשה כמו כל כלי מעשה, והוא מכסה ממנו גויתו כי צורת הגוף לבלות שאול והעיקר הוא הנפש ולא נברא הגוף אלא להיות כלי לנפש א"כ הגוף שהוא כלי הוא אדם מעשה או כלי מעשה והסרת האדם וכסוי הגויה כפל לשון לומר כי הצרות משתנות והנפש מתקיימת ומה עושה הקב"ה שהוא רב חסד כדי שיחשוך נפשו מני שחת ושלא ישלחנה ביד פשעיו לעולם נותן לו יסורים וזה והוכח במכאוב על משכבו ורוב עצמותיו במכאוב ויזכיר לו הקב"ה עונותיו ויגיע עד שערי מות אם יש עליו מלאך מליץ שיגיד בשבילו ישרו כלומר שעשה תשובה ויחננו הקב"ה ויאמר לאותו מלאך המליץ פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר בתשובה זו ובאור זה כי הועילה לו תשובתו ויסוריו שימצא כופר ולא ירד שחת, אבל לא יראה באור העליון כי לא זכה לכך.

מקור 14 · ראשונים
מאומת

Ramban on Job 38:1

רמב"ן, איוב, הקדמה לח א

Ramban on Job 38:1

רמב״ן מסביר שהמענה לאיוב נועד ללמדו שהקב״ה משגיח על הכל ויודע את סודות המשפט האלוהי, ומאשר את עיקר דברי אליהוא על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, תוך השלמת הידיעה בעניין רשע וטוב לו.

וענין המענה להודיע את איוב כי הוא יתברך תמים דעים בכללים ובפרטים ובאישים כולם ומשגיח על כולם, וכי האדם נבער מדעת הכלל ומה יסודתם וטבעם, אף כי לדעת במשפט האלהים וסודותיו, וירמוז לו כי סוד אליהוא אמת, כי איוב לא קבל ממנו רק כי אפשר כדבריו, וכן מנהג צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, תתנהג על דרך ההוא בדרך משפט אם הדבר כן, אבל אין לאליהוא ראיה מוכחת על הענין, ואין אדם יכול לדעת זה רק בדרך קבלה ועתה אמר לו כי כן המשפט וכך היא המדה כאשר אפרש בעזרת השם. וכבר פירשתי כי אליהוא הודיעו ענין צדיק ורע לו, כי היא תלונת איוב והוא החמס הנעשה לבני אדם כפי דעתו, ולא פירש לו ברשע וטוב לו דבר, כי איננו עשק, ואיוב יוכל ללמוד ממנו המדה, כי מטעם צדיק ורע לו ידעהו ואולי ינהג עמו במדת החסד, והנה האל יגיד לו במענהו דבר רשע וטוב לו להשלים לו הידיעה, ולא דבר בענין הצדיק ורע לו כי מאליהוא למדו:

מקור 15 · ראשונים
מאומת

Ramban on Job 3:25

רמב"ן, איוב, הקדמה ג כה

Ramban on Job 3:25

רמב״ן מסביר שאליפז דוחה את ייחוס ההשגחה לכוכבים ולמזלות, וטוען שהרשע המצליח עתיד להיענש ואילו הרעה הבאה על הצדיק היא ייסורין מאת ה׳.

ועתה התבונן כי מחשבתו הסרת ההשגחה מן הבורא ית' מפני הרעות ההוות תמיד בעולם, כי אין מדרך מנהיג צדיק לעשות מן האין יש לרע לו, ועדין לא הקשה מצדיק ורע לו או מרשע וטוב לו. והנה תפשו אליפז בהיותו מסיר הממשלה וההשגחה מדעתו מן אדון העושה הכל במשפט וצדק יתברך שמו ושומו הממשלה לכוכבים ולמזלות, זכר נא מי הוא נקי אבד, רצונו לומר אחרי שאין הנקיים אובדים כאשר נראה חורש און שיקצרוהו, הנה זה בא לראיה כי מנשמת אלוה יאבדו האובדים, ולא בכח השעות והכוכבים, ואם נראה במקצת האישים שאין המדה בהם כן כאשר ראיתי אויל משריש, הנה קללתו תבוא עליו פתאום ויאבד. ואולם אדרוש בזה אל אל, ואליו אשים ההנהגה הזאת לא אל כוכב ומזל, רק כי הוא יאבד הרשע המשריש, והצדיק הבא עליו רעה כמוך מוסר אלהים הוא ואל תמאסהו.

מקור 16 · ראשונים
מאומת

Rashi on Isaiah 57:1

רש"י על ישעיהו נ״ז:א׳

Rashi on Isaiah 57:1

רש״י מפרש שהצדיק שאבד הוא כגון יאשיהו, ותמה מדוע הסתלק ומה ראה הקב״ה לסלקו, בלי שהנותרים יבינו זאת.

הַצַּדִּיק אָבָד. כְּגוֹן יֹאשִׁיָּהוּ: וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב. לָמָּה נִסְתַּלֵּק: בְּאֵין מֵבִין. אֵין בַּנּוֹתָרִים מֵבִין, מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְסַלְּקוֹ:

The righteous man such as Josiah. but no one takes it to heart why he departed. with no one understanding what the Holy One, blessed be He, saw to take him away.

מהדורה: Vocalized Edition · The Judaica Press complete Tanach with Rashi, translated by A. J. Rosenberg — רישיון: CC-BY ↗

מקור 17 · ראשונים
attested

Ibn Ezra

אבן עזרא, משלי ז טו וטז

Ibn Ezra

הקטע מפרש את הביטוי "צדיק אובד בצדקו" כמי שמתענה הרבה, ואת "למה תשומם" כהתרחקות מדרך היישוב.

צדיק אובד בצדקו - כגון שיתענה הרבה. למה תשומם - תסור מדרך הישוב.

מקור 18 · אחרונים
attested

Maharal

חידושי אגדות מהר״ל, יבמות דף ט״ז

Chiddushei Aggadot, Yevamot 16

הקטע מפרש ש״לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם״ נאמר בידי שר העולם, הממונה על הנהגת העולם, ולפיכך אין בסדר העולם מראשיתו ועד תכליתו מצב שבו הצדיק נעזב וזרעו מבקש לחם; עוד הוא מזהה את שר העולם עם מטטרון, ובמקום אחר עם חנוך.

לא ראיתי צדיק נעזב, פסוק זה שר העולם אמרו, פירוש השר שהוא על סדר הנהגת העולם, ואמר כי אין בסדר העולם שיהיה הצדיק נעזב וזרעו מבקש לחם... ומפני שהוא שר העולם, והעולם יש לו התחלה בבריאה ויש לו תכלית, לכך התחלת הבריאה הוא נקרא נער הייתי ותכלית העולם הוא נקרא זקן, לפיכך אמר פסוק זה שר העולם אמרו, שאין בהנהגות כל ימי העולם מן הילדות עד הזקנה של עולם שיהיה צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. והפייט פירוש כי שר העולם נקרא מטטרן כי נער הוא במספר זה מטטרן, לכך אמר כי נער זה שהוא שר העולם, שהוא מטטרן ובמקום אחר אמר שהוא חנוך, שכן אמר תקיף מטטרן שר הנהפך לאש מבשר, ואין זה קשיא, כי שניהם נקראים מטטרון, זה למעלה וזה למטה.

Chiddushei Aggadot, Yevamot 16 — סריקת עמוד ב-HebrewBooks
עמוד 156

The Maharal of Prague (R. Yehudah Loew) Chiddushei Aggadot (Maharal) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

מקור 19 · אחרונים
חיצוני

Shiurei Daas 2 p. 13

שעורי דעת, ח״ב עמ׳ י״ג

Shiurei Daas 2 p. 13

הקטע מתאר את הקושי והיעדר ההרמוניה שאדם חש בהנהגת העולם כשהוא רואה צדיק נעזב, אף שהוא יודע ששכר המצוות ניתן בעולם הנצח.

פתח את הקובץ ב-daat.ac.il ↗

Rav Yosef Yehuda Leib Bloch (Telz, 1860–1929); shiurim in machshava recorded by his talmidim, Netzach edition (chelek 1 Tel Aviv/New York 5709; chalakim 2–3 Tel Aviv 1953/5715). Shiurei Daas (Telz) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

מקור 20 · אחרונים
מאומת

Machaneh Chaim, Shaar HaMachaneh Even HaEzer 2 8

מחנה חיים, Shaar HaMachaneh Even HaEzer 2 ח׳ — ד"ה ילקוט פ' ויצא יעקב מבאר שבע

Machaneh Chaim, Shaar HaMachaneh Even HaEzer 2 8

רבי חיים סופר מפשט מפרש שצדיק אינו עוזב את מקומו לשם עושר, אלא רק כאשר תושביו אינם פתוחים לדעת וליראת שמים, ואז עזיבתו מעידה שפנה מן המקום זיוה, הודה והדרה.

ילקוט פ' ויצא יעקב מבאר שבע וז"ל וכי לא יצא משם אלא הוא כמה חמרים וכמה גמלים יצאו ואת אמר ויצא יעקב אלא כל זמן שהצדיק בעיר הוא זיוה הוא שבחה הוא הדרה פנה משם פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה עכ"ל איש חכם ונבון מוכתר בנימוסין שהוא צדיק תמים לא יעזוב מקום מושבו וישא רגליו לילך למדינה אחרת בעבור להרבות הון ועושר בארץ ההיא כי אין הכסף והזהב נחשבו לו לענות בעבורם בדרך כחו ולהטלטל עצמו טלטלי גבר להיות כצפור נודד מקומו אך אם בעיניו יראה ובלבבו יבין שלא יוכל לפעול בזה המקום מאומה אנשי העיר המה פראים חכמים המה להרע ולהטיב לא יחפצו לדעת ולא יוכל הוא להרבות חזון ודעת אלקים בארץ הזאת אז ישליך נפשו מנגד ויקבל להיות איש נודד ממקומו ולשוט בארץ פן ואולי ימצא מקום מנוחה אשר יוכל שם לקרוא בשם ד' וזה רמזו "כל זמן שהצדיק בעיר" שהצדיק לא יעזוב עירו "הוא זיוה הוא שבחה הוא הדרה" אין הוד ושבח והדר יותר מזה אם הצדיק דר אצלם ולא חפץ לעזובם שהוא אות ומופת שהאנשים טובים מידות טובות ויראת ד' על פניהם אבל אם הגיע העת שהצדיק עוזב אותם ופנה משם והולך אל מדינה אחרת "פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה" הוא מופת חותך שכבר פנה הודה וזיוה והדרה שהמה אנשים רעים וחטאים דלולא כן לא עזב הצדיק אותם ופנה מהם והבן

מקור 21 · אחרונים
מאומת

Nefesh HaChayim, Gate III 12-13

נפש החיים, שער ג י״ב-י״ג

Nefesh HaChayim, Gate III 12-13

נפש החיים עוסק בכוח התורה, הדבקות והעמדת העולם, ומציג את עבודת האדם כיסוד של קשר והשפעה גם כאשר אין הוא רואה מיד את תוצאותיה. הדבר מציע קריאה פנימית ב"נעזב" שאינה תלויה במראה עיניים.

ולכן גם ר"ח לא שבטח על זכות קדושת תורתו ומעשיו המרובים. רק שידע ושיער בנפשו שזאת האמונה קבועה בלבו לאמיתה שאין עוד מלבדו יתב' שום כח כלל. והדביק עצמו בקדושת מחשבתו לבעל הכחות כולם אדון יחיד המלא כל עלמין ואין כאן שום שליטה ומציאות כח אחר כלל. לכן היה נכון לבו בטוח בזה שלא ישלטו עליו פעולות הכשפים הנמשכים מכחות המרכבה טמאה. ז"ש לא מסתייע' מילתיך אין עוד מלבדו כתיב: ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה. כן יספיק הוא יתב' בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל.

And for that reason even in the case of Rabbee Chaneena, it’s not that he relied on the merit of the holiness of his Torah or his [long history of] positive behaviors, but only that he intimately knew and measured in his soul-Neffesh, that this reliability was established in his heart/mind as being true: that other than Him (blessed be He) there is absolutely no other power at all. And he attached himself via the purity of his thoughts to the Master of All Powers, unique Lord who fills all worlds, and no other power here has any control, nor real power at all. For that reason, that his heart/mind was rightly certain about this—that actions of sorcery that drew on the powers of the impure Vehicle would have no control over him—this is why he stated: “Your effort will not succeed, for it is written ‘There is nothing but Him’”. And truthfully, this is a great matter and a wondrous treasure that takes him out of the realm of any other judgments and the desires of others, so that they can’t control him, nor make any impression at all. When a person fixes it in his heart/mind to state, that after all: • God-YHV”H is the true God-Elohi”m and there is no other power in the universe nor in all the worlds at all other than Him, and • Everything is filled only with His (blessed be His name) simple unity, and • He, in his heart/mind, completely nullifies all others, and does not attend to any power or will in the universe, and harnesses and adheres the purity of his thoughts only to the unique Lord (blessed is He), then He will make it happen for him, that in any case all of the powers and desires that are in the universe will be nullified from upon him, so that they are not able to affect him in any way at all.

מהדורה: Vilna, 1874 · The Soul of Life, translated by Leonard Moskowitz, Teaneck, NJ 2012 [Rev. 1.5] — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 22 · חסידות
מאומת

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 31

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״א:ט׳-י״א — ד"ה וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִיתִּית

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 31:9-11

אדמו"ר הזקן מבאר כיצד לב נשבר ומרירות על ריחוק רוחני יכולות להתהפך לשמחה, כאשר האדם מכיר באהבת ה' אליו ובאפשרות התשובה. זהו מענה חסידי לתחושת "נעזב" פנימית.

וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִיתִּית. דְּהַיְינוּ, שֶׁזֹּאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ לְנַחֲמוֹ בְּכִפְלַיִים, אַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לֵאמֹר לְלִבּוֹ: ״אֱמֶת הוּא כֵּן בְּלִי סָפֵק, שֶׁאֲנִי רָחוֹק מְאֹד מֵה׳ בְּתַכְלִית, וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב כוּ׳, אַךְ כָּל זֶה הוּא אֲנִי לְבַדִּי, הוּא הַגּוּף עִם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבּוֹ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ בְּקִרְבִּי ״חֵלֶק ה׳״ מַמָּשׁ, שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֲפִילוּ בְּקַל שֶׁבְּקַלִּים, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹקוּת מַמָּשׁ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת, וְאִם כֵּן, אַדְּרַבָּה, כָּל מַה שֶּׁאֲנִי בְּתַכְלִית הָרִיחוּק מֵה׳ וְהַתִּיעוּב וְשִׁיקּוּץ הֲרֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּי בְּגָלוּת גָּדוֹל יוֹתֵר, וְהָרַחֲמָנוּת עָלֶיהָ גְּדוֹלָה מְאֹד, וְלָזֶה אָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי וְחֶפְצִי – לְהוֹצִיאָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מִגָּלוּת זֶה, לַהֲשִׁיבָהּ אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ, קוֹדֶם שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בְּגוּפִי, שֶׁהָיְתָה נִכְלֶלֶת בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וּמְיוּחֶדֶת עִמּוֹ בְּתַכְלִית, וְגַם עַתָּה כֵּן – תְּהֵא כְּלוּלָה וּמְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּשֶׁאָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, לְהַלְבִּישׁ בָּהֶן כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּבִפְרָט בְּמִצְוַת תְּפִלָּה, לִצְעוֹק אֶל ה׳ בַּצַּר לָהּ מִגָּלוּתָהּ בְּגוּפִי הַמְשׁוּקָּץ, לְהוֹצִיאָהּ מִמַּסְגֵּר, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ״. וְזוֹ הִיא בְּחִינַת ״תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים״, שֶׁהֵן מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעוֹשֶׂה כְּדֵי לְהָשִׁיב ״חֵלֶק ה׳״ לִמְקוֹרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין. וְזֹאת תִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ כָּל יָמָיו בְּשִׂמְחָה רַבָּה, הִיא שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ בְּצֵאתָהּ מֵהַגּוּף הַמְתוֹעָב, ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ״, בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה.

Following this he will attain true joy when he will reflect in his heart and gain a double measure of comfort, in view of what has been said above in truth, saying to himself: “Truly and without doubt I am far removed from G–d, and I am abominable and loathsome, and so on. Yet all this is myself alone, that is to say, the body with its vivifying soul. Yet, there is within me a veritable part of G–d, which is found even in the most worthless of the worthless, namely, the divine soul with a spark of veritable G–dliness which is clothed in it and animates it, except that it is, as it were, in [a state of] exile. Therefore, on the contrary, the further I am separated from G–d, and the more contemptible and loathsome, the deeper in exile is my divine soul, and the more greatly is she to be pitied; therefore I shall make it my whole aim and desire to extricate her and liberate her from this exile, in order to return her ‘to her Father’s house as in her youth,’ before she was clothed in my body, when she was absorbed in His light, blessed be He, and completely united with Him. Now she will again be thus absorbed and united with Him, blessed be He, if I will bend my whole aim toward the Torah and the commandments, to clothe therein all her ten faculties, as mentioned above, especially in the precept of prayer, to cry to the L–rd in her distress of exile in my despicable body, to liberate her from her prison, that she may attach herself to Him, blessed be He.” This is the essence of “repentance and good deeds,” the latter being the good deeds which one performs in order to restore the portion of the L–rd to the Source and Root of all the worlds. And this shall be his service all his life in great joy, the joy of the soul in her release from the despised body and “returning to her Father’s house as in her youth,” when engaged in Torah and prayer. Indeed, the Rabbis, of blessed memory, have said that one should be in a state of repentance throughout one’s life.

מהדורה: Kehot Publication Society · Kehot Publication Society (English Translation) — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 23 · חסידות
מאומת

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 26

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ו:א׳-ב׳ — ד"ה בְּרַם

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 26:1-2

התניא מסביר שעצבות הנובעת ממכשולים וייסורים עלולה להחליש את עבודת ה', ומדריך את האדם להפוך את המרירות למנוף של שמחה ודבקות. הצדיק אינו נמדד בכך שאינו נפגע, אלא בכך שאינו נשבר בעבודתו.

בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם. וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״.

Truly this should be made known as a cardinal principle, that as with a victory over a physical obstacle, such as in the case of two individuals who are wrestling with each other, each striving to throw the other—if one is lazy and sluggish he will easily be defeated and thrown, even though he be stronger than the other, exactly so is it in the conquest of one’s evil nature; it is impossible to conquer it with laziness and heaviness, which originate in sadness and in a heart that is dulled like a stone, but rather with alacrity which derives from joy and from a heart that is free and cleansed from any trace of worry and sadness in the world. As for what is written, “In every sadness there is profit,” which means that some profit and advantage would be derived from it, the phrase, on the contrary, indicates that sadness in itself has no virtue, except that some profit is derived and experienced from it, namely, the true joy in the L–rd G–d which follows from genuine anguish over one’s sins at propitious moments with bitterness of soul and a broken heart. For thereby the spirit of impurity and of the sitra achara is broken, as also the iron wall that separates him from his Father in Heaven, as is commented in the Zohar on the verse, “A broken and a contrite heart, G–d, You will not disdain”; then will be fulfilled in him the preceding verses: “Let me hear joy and gladness…. Restore to me the joy of Your deliverance, and uphold me with a spirit of magnanimity.”

מהדורה: Kehot Publication Society · Kehot Publication Society (English Translation) — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 24 · חסידות
מאומת

Degel Machaneh Ephraim, Addenda 35

דגל מחנה אפרים, לקוטים ל״ה

Degel Machaneh Ephraim, Addenda 35

דגל מחנה אפרים מפרש את הפסוק «לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם» בכך שהצדיק מבקש את תום, המזוהה עם האישה והשכינה, כדי שתשרה עליו ולא יחסר לו דבר.

נער הייתי וכו' ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם: י"ל בזה לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו והטעם מפני שמבקשים לתם זו אשה היינו השכינה שתשרה עליו ולא תחסר כל בה והבן:

מקור 25 · חסידות
מאומת

Sfas Emes al HaShas, Shabbat 55a

שפת אמת על הש"ס, שבת נ״ה:א׳ (שבת נ״ה ע״א) — ד"ה בגמ'

Sfas Emes al HaShas, Shabbat 55a

הקטע מפרש שהצדיקים שלא יכלו למחות ניצלו ונחתמו באות הצלה, ואילו אחרים, אף שקיימו את התורה, נענשו.

ע"כ לולי פרש"י נלע"ד לפרש דמסתמא ג"כ הי' נמצא צדיקים הרבה שלא היו יכולין למחות ולכן כשהסכים הקב"ה למדה הי' בזה חזרה אשר לא חתם תיו של הצלה רק על אלו שלא היו יכולין למחות. ובזה נתיישב הכל דבפסוק זה האחרון ליכא חזרה כלל רק אשר עליהם התיו אל תגשו הם אותם שא"י למחות, והשאר אף שקיימו התורה כו' נענשו והללו שא"י למחות ניצלו שעליהם התיו כנ"ל

מקור 26 · חסידות
חיצוני

Maamarim Melukatim, מוצאי ש"פ ויצא, ט' כסלו, אור ליו"ד כסלו – בחדרו – ה'תשל"ח

מאמרים מלוקטים — מוצאי ש"פ ויצא, ט' כסלו, אור ליו"ד כסלו – בחדרו – ה'תשל"ח

Maamarim Melukatim מוצאי ש"פ ויצא, ט' כסלו, אור ליו"ד כסלו – בחדרו – ה'תשל"ח

הקטע מבחין בין עבודת הצדיק, הנעשית מתוך גילוי רצון הנשמה ללא מאבק, לבין עבודת התשובה, הכוללת עשיית צורכי הרשות לשם שמים והתגברות על היצר והמניעות בעבודת התורה והמצוות, במיוחד בזמן הגלות.

בו רצונו הפנימי, הרי בנוגע להמצוה שעושה הוא בבחי' צדיק. [וזהו מה שבהבקשה דונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש לא נזכר שזה יהי' באופן של שלום, כי ענין השלום שייך כשיש מנגד [וכענין פדה בשלום נפשי (השייך להגאולה דיו"ד כסלו ) שזהו מצד (כמו שממשיך בכתוב ) מקרב לי], ולכן כמו שבצדיק אין שייך לומר שעבודתו היא בשלום, מכיון שאין לו יצה"ר כלל, עד"ז הוא גם בהתומ"צ (לחם ובגד) דכ"א מישראל, מכיון שבשעה זו עומד בגילוי הרצון דנפה"א, והתומ"צ שעושה הוא מצד רצון הנשמה, בחי' צדיק שבו]. משא"כ כשעוסק בעניני הרשות, מכיון שעשי

מקור 27 · חסידות
חיצוני

לקוטי שיחות חל"ה, ויצא (א)

Likkutei Sichos 35 ויצא

הקטע מבאר שיציאת צדיק מן המקום ניכרת בו, מפני שבעת שהצדיק נמצא בעיר הוא מוסיף לה הוד, זיו והדר, ובעזיבתו אלה מסתלקים.

מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה

בשיחה זוThe sichah analyzes Rashi's commentary on Jacob's departure from Be'er Sheva, specifically why Rashi specifies that a tzaddik's departure from a place leaves a noticeable impression (its glory, splendor, and beauty depart). It distinguishes between the literal description of Jacob's departure, the Midrashic source, and the deeper spiritual allegory regarding the soul's descent into the physical realm to fulfill its divine purpose.

פתח את הקובץ המקורי ↗

Likutei Sichos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

מקור 28 · מודרני
מאומת

Rav Kook (Ein Aya, Shabbat 5:35)

עין איה, שבת ה׳:ל״ה (שבת נ״ה ע״א) — ד"ה מאימתי תמה זכות אבות

Ein Aya, Shabbat 5:35

הקטע מתאר כיצד קדושת האבות מעניקה לישראל זכות קיום, כוח חיים ותקווה, אף שהיא עלולה להיעלם בשל עוונות עד שהתשובה והמעשים הטובים מעוררים אותה מחדש; זכות זו מעניקה גם כוח מוסרי ציבורי המבוסס על חסד, משפט וצדקה.

הנשמה העליונה של האבות, החודרת בישראל בכחה האלהי עד דורות אחרונים, היא נותנת לאומה כולה את זכות קיומה ומעמדה, בעיקרים היסודיים שהאומה צריכה להבנות עליהם בתור עם גדול, ובצביונה המיוחד לה דוקא, המיוחד בהתיחדות האלהית של שם ד' אלהי ישראל הנקרא על עמו ונחלתו, שבזה כלול את כל מה שהעם צריך לו, בין בקיומו החמרי ובין בקיומו הרוחני הכללי בתור עם חשוב באומות, בין בקיומו המיוחד בתור עם ד' וגוי קדוש. והנה אע"פ שהכשרון של הקדושה המנוחלת מאבות העולם הוא קיים עדי עד, ונותן כח וחיים לכל יחיד ויחיד מישראל, ואחרית ותקוה לאומה כולה עדי עד, ו"זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם". אך בעונות הכלל והפרט יוכל האור הגדול הזה להתעלם, עד שאין בו כח להתגלות בחיי הכלל, ואז האומה נופלת עד עת קץ שהיסורים ממרקים את עונה, וחוזרת האורה האלהית להאיר ע"י תשובה ומע"ט, שכח קדושת שם ד' יתברך הקשור בכללה, מעורר לתחיה את הגנוז מקדושת אבות, בכל המובנים שאומה גדולה חיה וקדושה צריכה להם. והנה, ע"י זכות אבות בא לנו הכח המוסרי הכללי, שתוכנו הוא כללות המדות היותר טובות, הפועלות הנהגה ציבורית טובה מלאה חסד, משפט וצדקה.

מקור 29 · מודרני
מאומת

Rav Kook (Ein Aya, Berakhot 1:67)

עין איה, ברכות א׳:ס״ז (ברכות ז׳ ע״א) — ד"ה מנין שהקב"ה מתפלל

Ein Aya, Berakhot 1:67

הקטע מסביר שגם בשעה שמצב האומה הישראלית רופף ורבים המכשולים, אין להתייאש מתקומתה, שכן יחידי הדור מכשירים את הכלל לקבל שפע מעבר למידת הכנתו הראויה.

אז בהיות מצב האומה הישראלית תלוי ברפיון, ומכשולות רבות גופניות ורוחניות שתו עליה, אז יוכל היות שיבוא איש לרפיון ידים ולהתיאש מתקומתם של ישראל ח"ו אם ימוד מדת ההנהגה רק לפי ערך הכנת המקבלים. ע"כ גלה סודו אל עבדו ר"י ב"א, כי יש כאן מידה עליונה הצריכה ברכה, היינו קצת הכנה, עכ"פ מצד יחידי הדור, שהם מכשירים את הכלל לקבל הרבה יותר מכפי המידה הראויה לפי הכנתם. וזאת היא הברכה שבקש ד' צבאות מר"י בן אלישע, למען תחזקנה ידיו, ויחזק ידי עמו וכל העוסקים בעבודת הקודש, לשובב יעקב לאלקי ישעו.

מקור 30 · מודרני
מאומת

Sermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 20:66

דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים כ׳:ס״ו

Sermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 20:66

הקטע מסביר שהפסוק «לא ראיתי צדיק נעזב» מבטא את עולם המוסר ואת הראוי, בעוד שבעולם הטבע והמציאות אפשר לראות «צדיק ורע לו», ולכן מיוחס הפסוק לשר העולם העומד מעל המציאות.

וזהו שאמרו חז"ל על הכתוב "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" ש"פסוק זה שר העולם אמרו" (יבמות טז, ב), כי אמנם המוסר המתחשב עם מה שראוי להיות הנה בודאי שהוא מחייב שלא יהא במציאות צדיק נעזב, אבל עולם המוסר לחוד ועולם הטבע לחוד, ובטבע אנו רואים דוקא "צדיק ורע לו" ועל כרחנו שהפסוק הזה המביע בהחלטות גמורה כל כך שאין צדיק נעזב, שר העולם, העומד ממעל להעולם שאינו מתחשב עם המציאות, אך המציאות מתחשבת עמדו, שאותו השר אמרו.

מקורות קשורים· נמצאו 8, טרם אומתוהתחבר כדי לאמת
  • Psalms 37:25מאומת

    נַ֤עַר ׀ הָיִ֗יתִי גַּם־זָ֫קַ֥נְתִּי וְֽלֹא־רָ֭אִיתִי צַדִּ֣יק נֶעֱזָ֑ב וְ֝זַרְע֗וֹ מְבַקֶּשׁ־לָֽחֶם׃

    אותו קטע כמו Chiddushei Aggadot, Yevamot 16

  • Rashi on Genesis 31:24לא מאומת

    מטוב עד רע - כל טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים.

    מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור

  • ומי שהוא צדיק ורע לו, דהיינו זה שהוא מעץ הדעת טוב ורע, כיון שרע (נמצא) עמו, אין צדיק אשר לא יחטא ברע הזה, מאחר (שנמצא עמו). רשע וטוב לו, הוא שנתגבר היצר הרע על יצר הטוב שלו, ועל זה אמרו וטוב לו, שהטוב הוא תחת רשותו של הרשע...

    מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור

  • אל פניו ישלם - שהצדיקים מטעמם סמוך למיתתם מעין עולמם, ושישינים מתוך שמחה, וההיפך ברשע.

    מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור

  • מתהלך בתומו - צדיק עושה הצדק, ותמים עושה הכל לשם ה' ולא לפניות, ואם כן יעמוד בצדקו. אשרי בניו - כי שכר התמימות יעמד להם.

    מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור

  • Ramban on Genesis 6:9לא מאומת

    איש צדיק תמים - יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו, להודיע שראוי להנצל מן המבול שאין לו עונש כלל, כי הוא תמים בצדק כי הצדיק הוא הזכאי בדין...

    מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור

  • ‎וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם (תהלים לז, כה). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, פָּסוּק זֶה שַׂר הָעוֹלָם אֲמָרוֹ. נַעַר הָיִיתִי, מִימוֹת אָדָם. גַּם זָקַנְתִּי, עַד יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְלֹא רָאִיתִי, שֶׁעָזַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם מִן הַצַּדּיקִים, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר מַעֲמִיד צַדִּיקִים, דְּאָמַר רַבִּי תַנְחוּם בְּשֵׁם רַבִּי אָחָא, אֵין הָעוֹלָם חָסֵר שְׁלֹשִׁים צַדִּיקִים כְּאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָדוֹל (בראשית יח, יח). יִהְיֶה בְּגִימַטְרִיָּא שְׁלֹשִׁים.

    מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור

  • והנה אליהוא חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים, וכתיב: איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל, וכן חרה אפו על חבריו שהיו מצדיקים משפט האלהים ברשעו של איוב, שנאמר ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב, וכן אמר אני אשיבך מלין ואת רעיך עמך, כלל אותם בטעות ובשגגה, וזה תמה גדולה במה תקן אליהוא השאלה הגדולה הזאת שהוא צדיק ורע לו או רשע וטוב לו חוץ משתי הדעות, שאין אצלנו מדה שלישית שתכריע במחלוקת הזו בשום פנים: שיבאו על חטא קל או חמור, כלומר זדון או שגגה, כדברי חבירי איוב, ואם אינו כן, שלא בדין הן באין כדעת האפיקורסות שהיה איוב נוטה אליו מתוך צערו וכפי הטענה שהזכרנו בסברתו, ואם נאמר שיש עוד יסורין חוץ מן הסברות האלו והם כדי להרבות לו ביותר שכר וזכות לעולם הבא, כדברי המתחסדים באמונה הזאת, כבר באו בטענת חבירי איוב מן הטעמים שסבל ענשו יוסיף לו זכות כמו שהזכרנו, כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך, ושאר הענין, ואם תאמר זו היתה טענה משובשת לפי שהזכיר הגמול והסוף בעולם הזה ויש צדיקים שמגיע אליהם רעה גמורה מבלי תקוה ואחרית בעולם הזה וילכו בלא חמדה, אבל היה להם להזכיר גמול העולם הבא, הנה לא ראינו אליהוא שהזכיר בעולם הבא דבר אצל איוב, וחבריו רמזו בו יותר ממנו, כמו שאמר איוב, אך שתים אל תעש עמדי אז מפניך לא אסתר. הזכיר המיתה באמרו כי עתה אחריש ואגוע, ואמר שלא יעשה עמו שתים שהוא נדון בעולם הזה ויסתר [ממנו אז באותו] הקבלת פני שכינה בגן עדן הנפשות, וכן אש לא נפח, וארץ עיפתה כמו אופל, וכיוצא בזה כולם הם רמזים לגיהנם ודינו לדעת רבותינו בכל ההגדות, וכך הזכיר בהם התרגום, ועוד, כי זה איננו מתשובת הקושיא ההיא שהיה איוב אומר שהוא היה צדיק גמור בעיניו בלא מכשול עון, ולמה ימות בנפש מרה ולא יאכל טובה בעולם הזה ובבא, ויזכה לשתי השולחנות, וכבר זכו להם רבים במלכי ישראל החסידים, וכן הדין נותן כי מדוע יריע אלהים לאוהביו על לא חמס בכפיהם, חלילה לאל מרשע ושדי כו'. והנה אליהוא עצמו יאמר כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. ועתה יחזור המחלוקת ביניהם לדברי איוב שהיה צדיק גמור בעיני נפשו. ותראה איוב משעה ששמע דברי אליהוא, בתשובה ההיא שענינה מורה שהוא ענין חדש, ואינו דומה למענה חבריו, כמו שאמר ולא ערך אליו מלין ובאמריכם לא אשיבנו, לא פתח פיו לענות, והנה זה יורה שקבל דבריו, והיו הטענות ההם מספיקות לשאלותיו עד שקבל עליו מהן השתיקה וכן אמר לו אם יש מלין השיבני וגו'. וכבר באו דברי אליהוא סתומים מדברי חבריו כלם, וענין פרושם סתום מאד, ומי שלא יפנה את דעתו וישיא סברתו לא ימצא בהם ולא בכל מה שנתפש מהן ביד מפרשי המקרא דבר ראוי, או טענה הגונה מחודשת מדברי החברים ההם, אבל הוא מסודות התורה שנעלמו לבד מן הזוכים להם מן הקבלה, והפירוש בהן אסור בכתב, והרמז אובד התועלת. והנה אליהוא חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים, וכתיב: איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל, וכן חרה אפו על חבריו שהיו מצדיקים משפט האלהים ברשעו של איוב, שנאמר ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב, וכן אמר אני אשיבך מלין ואת רעיך עמך, כלל אותם בטעות ובשגגה, וזה תמה גדולה במה תקן אליהוא השאלה הגדולה הזאת שהוא צדיק ורע לו או רשע וטוב לו חוץ משתי הדעות, שאין אצלנו מדה שלישית שתכריע במחלוקת הזו בשום פנים: שיבאו על חטא קל או חמור, כלומר זדון או שגגה, כדברי חבירי איוב, ואם אינו כן, שלא בדין הן באין כדעת האפיקורסות שהיה איוב נוטה אליו מתוך צערו וכפי הטענה שהזכרנו בסברתו, ואם נאמר שיש עוד יסורין חוץ מן הסברות האלו והם כדי להרבות לו ביותר שכר וזכות לעולם הבא, כדברי המתחסדים באמונה הזאת, כבר באו בטענת חבירי איוב מן הטעמים שסבל ענשו יוסיף לו זכות כמו שהזכרנו, כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך, ושאר הענין, ואם תאמר זו היתה טענה משובשת לפי שהזכיר הגמול והסוף בעולם הזה ויש צדיקים שמגיע אליהם רעה גמורה מבלי תקוה ואחרית בעולם הזה וילכו בלא חמדה, אבל היה להם להזכיר גמול העולם הבא, הנה לא ראינו אליהוא שהזכיר בעולם הבא דבר אצל איוב, וחבריו רמזו בו יותר ממנו, כמו שאמר איוב, אך שתים אל תעש עמדי אז מפניך לא אסתר. הזכיר המיתה באמרו כי עתה אחריש ואגוע, ואמר שלא יעשה עמו שתים שהוא נדון בעולם הזה ויסתר [ממנו אז באותו] הקבלת פני שכינה בגן עדן הנפשות, וכן אש לא נפח, וארץ עיפתה כמו אופל, וכיוצא בזה כולם הם רמזים לגיהנם ודינו לדעת רבותינו בכל ההגדות, וכך הזכיר בהם התרגום, ועוד, כי זה איננו מתשובת הקושיא ההיא שהיה איוב אומר שהוא היה צדיק גמור בעיניו בלא מכשול עון, ולמה ימות בנפש מרה ולא יאכל טובה בעולם הזה ובבא, ויזכה לשתי השולחנות, וכבר זכו להם רבים במלכי ישראל החסידים, וכן הדין נותן כי מדוע יריע אלהים לאוהביו על לא חמס בכפיהם, חלילה לאל מרשע ושדי כו'. והנה אליהוא עצמו יאמר כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. ועתה יחזור המחלוקת ביניהם לדברי איוב שהיה צדיק גמור בעיני נפשו. ותראה איוב משעה ששמע דברי אליהוא, בתשובה ההיא שענינה מורה שהוא ענין חדש, ואינו דומה למענה חבריו, כמו שאמר ולא ערך אליו מלין ובאמריכם לא אשיבנו, לא פתח פיו לענות, והנה זה יורה שקבל דבריו, והיו הטענות ההם מספיקות לשאלותיו עד שקבל עליו מהן השתיקה וכן אמר לו אם יש מלין השיבני וגו'. וכבר באו דברי אליהוא סתומים מדברי חבריו כלם, וענין פרושם סתום מאד, ומי שלא יפנה את דעתו וישיא סברתו לא ימצא בהם ולא בכל מה שנתפש מהן ביד מפרשי המקרא דבר ראוי, או טענה הגונה מחודשת מדברי החברים ההם, אבל הוא מסודות התורה שנעלמו לבד מן הזוכים להם מן הקבלה, והפירוש בהן אסור בכתב, והרמז אובד התועלת.

    מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור

דפים קשורים

שבת

שמור: שמירת השבת

מקורות אלה חוקרים את שמור — הממד המגן והאוסר בשמירת שבת — מעקבות ניסוחו בתנ״ך בספר דברים, דרך הפעולה ההדדית שלו עם זכור בחשיבה של חז״ל, ועד לחשיבותו הרוחנית בתורת ההלכה, הקבלה והפילוסופיה היהודית.

צפה במקורות12 מקורות
מחשבה

הָאָבוֹת כַּמֶּרְכָּבָה

מקורות חוקרים את התורה הרבנית והחסידית כי הָאָבוֹת עצמם משמשים ככלי דיווני או מרכבה שדרכם מתגלה נוכחות וחפץ אלוקי בעולם. הַפָּסוּקִים בוחנים כיצד הָאָבוֹת גלמו התאמה מושלמת לרצון אלוקי, תפקידם כמעבירי השפעה רוחנית לדורותיהם, וחשיבותם כדוגמות של עבודת האלוקים השלמה.

צפה במקורות23 מקורות
הלכה

נטילת ידיים בבוקר והשהיה במטה

ההלכה דנה האם מי שהתעורר בבוקר רשאי להישאר שוכב במטה קודם שיטול ידיו. המקורות עוסקים בחיוב הנטילה בזמן ההתעוררות, בחששות הרוחניים הקשורים בעיכוב, ובגבולות מעשיים של החיוב.

צפה במקורות17 מקורות
מחשבה

הסבל והדין האלוקי בפילוסופיה היהודית

מקורות אלו בוחנים את הקשר בין הסבל לדין האלוקי ולהשגחת ה׳ על העולם. הם עוסקים בסבל כאמצעי להוראה מוסרית, בחוכמה הנסתרת מאחורי עוול לכאורה, ובתנאים הרוחניים שבהם הסבל משיג את תכליתו.

צפה במקורות27 מקורות
מצוות

בריאות ורפואה כחובות הלכתיות

מקורות אלו מתייסדים על כך ששמירה על בריאות הגוף, ביקור חולים ומניעת נזק אינם עניינים מעשיים בלבד, אלא מצוות חובה המעוגנות בתורה ובדין רבני. המקורות מציגים את הטיפול הרפואי וההחלמה כחובות דתיות החוקות תכונות אלוהיות ותנאי הכרחי לעבודת ה׳.

צפה במקורות15 מקורות
הלכה

צְנִיעוּת: בִּין הַדִּין לְדֶרֶךְ חַיִּים

מְקוֹרוֹת אֵלּוּ בּוֹחֲנִים אֶת הַצְנִיעוּת כַּעֵרֶךְ יְהוּדִי רַב־פָּנִים הַשּׁוֹרֵשׁ בַּמִּקְרָא, בְּהוֹרָאוֹת חַכְמֵי־קָדְמוֹן וּבְהִלְכוֹת מְחֻיָּבוֹת. הֵן עוֹסְקוֹת בִּצְנִיעוּת הַלְּבוּשׁ וְהַהִתְנַהֲגוּת, בְּשִׁמּוּר כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, בְּגִדּוּל מִדּוֹת טוֹבוֹת וּבְהַגָּנַת גְּבוּלִים אִישִׁיִּים וּבֵין־אִישִׁיִּים.

צפה במקורות59 מקורות