Sukkah Roof Materials and Ritual Requirements

סֻכָּה שֶׁהִיא גְבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, פְּסוּלָה. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. וְשֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְשֶׁאֵין לָהּ שְׁלֹשָׁה דְּפָנוֹת, וְשֶׁחַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָּתָהּ, פְּסוּלָה. סֻכָּה יְשָׁנָה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְאֵיזוֹ הִיא סֻכָּה יְשָׁנָה, כָּל שֶׁעֲשָׂאָהּ קֹדֶם לֶחָג שְׁלשִׁים יוֹם. אֲבָל אִם עֲשָׂאָהּ לְשֵׁם חָג, אֲפִלּוּ מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה, כְּשֵׁרָה: הִדְלָה עָלֶיהָ אֶת הַגֶּפֶן וְאֶת הַדְּלַעַת וְאֶת הַקִּסּוֹם וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּהּ, פְּסוּלָה. וְאִם הָיָה סִכּוּךְ הַרְבֵּה מֵהֶן, אוֹ שֶׁקְּצָצָן, כְּשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, אֵין מְסַכְּכִין בּוֹ. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וְגִדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, מְסַכְּכִין בּוֹ:

A sukka, i.e., its roofing, which is the main and most crucial element of the mitzva, that is more than twenty cubits high is unfit. Rabbi Yehuda deems it fit. Similarly, a sukka that is not even ten handbreadths high, and one that does not have three walls, and one whose sunlight that passes through its roofing is greater than its shade are unfit. With regard to an old sukka, Beit Shammai deem it unfit for the mitzva of sukka and Beit Hillel deem it fit. And which is considered an old sukka? It is any booth that one established thirty days or more prior to the Festival without expressly designating that it was for the mitzva of sukka. In that case, the assumption is that he constructed it for some other purpose. However, if he established it expressly for the sake of the festival of Sukkot, even if he constructed it at the beginning of the previous year, it is fit for use in the fulfillment of the mitzva of sukka, even according to Beit Shammai. If one trellised climbing plants such as a grapevine, or gourd plant, or ivy [kissos], over a sukka while they were still attached to the ground, and then added roofing atop them, the sukka is unfit. If the amount of fit roofing was greater than the plants attached to the ground, or if he cut the climbing plants so that they were no longer attached to the ground, it is fit. This is the principle with regard to the roofing of a sukka: Anything that is susceptible to ritual impurity, e.g., vessels, or its growth is not from the ground, e.g., animal hides, one may not roof his sukka with it. And anything that is not susceptible to ritual impurity and its growth is from the ground, one may roof his sukka with it.

כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא: ״בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ״, בִּפְסוֹלֶת גּוֹרֶן וָיֶקֶב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״מִגׇּרְנְךָ״ וְלֹא גּוֹרֶן עַצְמוֹ, ״מִיִּקְבֶךָ״ וְלֹא יֶקֶב עַצְמוֹ.

The Gemara cites a different source: When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Rabbi Yoḥanan said that the verse states: “You shall prepare for you the festival of Sukkot for seven days as you gather from your threshing floor and from your winepress” (Deuteronomy 16:13), and the Sages interpreted that it is with regard to the waste of the threshing floor and of the winepress that the verse is speaking. One uses grain stalks and vines for roofing the sukka, materials that are not susceptible to ritual impurity and grow from the ground. Rav Ashi said: One may nevertheless derive the ruling of the mishna from this verse: “From your threshing floor,” indicating an item that comes from the threshing floor, but not the items placed on the threshing floor, i.e., grain, itself; “from your winepress,” but not the items placed in the winepress, i.e., grapes, itself. The verse is referring to the waste products of the produce placed on the threshing floor and in the winepress.

מַתְנִי׳ הַמְשַׁלְשֵׁל דְּפָנוֹת מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, אִם גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים — פְּסוּלָה. מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, אִם גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים — כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמִּלְּמַטָּה לְמַעְלָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, כָּךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה עֲשָׂרָה טְפָחִים. וְכֵן חָצֵר שֶׁהִיא מוּקֶּפֶת אַכְסַדְרָה, סוּכָּה גְּדוֹלָה שֶׁהִקִּיפוּהָ בְּדָבָר שֶׁאֵין מְסַכְּכִין בּוֹ — אִם יֵשׁ תַּחְתָּיו אַרְבַּע אַמּוֹת, פְּסוּלָה.

גְּמָ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין — רַבִּי עֲקִיבָא הִיא. דְּתַנְיָא: הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה — רַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹסֵל, וְרַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר.

זֶה הַכְּלָל: כׇּל דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טוּמְאָה כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אָמַר קְרָא: ״וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ״. מָה אֵד — דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, אַף סוּכָּה — דָּבָר שֶׁאֵין מְקַבֵּל טוּמְאָה וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר עַנְנֵי כָבוֹד הָיוּ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר סוּכּוֹת מַמָּשׁ עָשׂוּ לָהֶם, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּתַנְיָא: ״כִּי בַסּוּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, עַנְנֵי כָבוֹד הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: סוּכּוֹת מַמָּשׁ עָשׂוּ לָהֶם. הָנִיחָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא: ״חַג הַסּוּכּוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ״, מַקִּישׁ סוּכָּה לַחֲגִיגָה. מָה חֲגִיגָה — דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, אַף סוּכָּה — דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ.

§ We learned in the mishna: This is the principle with regard to the roofing of a sukka: One may not roof the sukka with anything that is susceptible to ritual impurity or whose growth is not from the ground. The Gemara asks: From where are these matters with regard to the roofing of a sukka derived? Reish Lakish said that the verse states: “And there went up a mist from the earth, and watered the entire face of the ground” (Genesis 2:6); just as mist, i.e., a cloud, is a substance not capable of contracting ritual impurity, and its growth is from the ground, i.e., arises from the ground, so too, the roofing of the sukka must consist of a substance that is not susceptible to ritual impurity and its growth is from the ground. Since the mitzva of sukka evokes the clouds of glory with which God enveloped the Israelites in the desert, the legal status of roofing should be like that of a cloud. The Gemara asks: This works out well according to the one who said that the sukkot mentioned in the verse: “I made the children of Israel to reside in sukkot” (Leviticus 23:43), were clouds of glory, as it is reasonable that the roofing of the sukka is modeled after clouds. However, according to the one who said that the children of Israel established for themselves actual sukkot in the desert, and the sukkot of today commemorate those, what can be said? According to that opinion, there is no connection between a sukka and a cloud. As it is taught in a baraita that the verse states: “I made the children of Israel to reside in sukkot”; these booths were clouds of glory, this is the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Akiva says: They established for themselves actual sukkot. This works out well according to Rabbi Eliezer; however, according to Rabbi Akiva what can be said? When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said that the verse states: “You shall prepare for you the festival of Sukkot” (Deuteronomy 16:13). The expression “festival of Sukkot” likens sukka to the Festival peace-offering [ḥagiga]. Just as the Festival peace-offering is an item not susceptible to ritual impurity, and its growth is from the ground, as animals draw nourishment from vegetation, so too, the roofing of the sukka must be a substance that is not susceptible to ritual impurity and its growth is from the ground.

מַתְנִי׳ תִּקְרָה שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַעֲזִיבָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְפַקְפֵּק, וְנוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְפַקְפֵּק, אוֹ נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, וְאֵינוֹ מְפַקְפֵּק. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא בֵּית הִלֵּל, טַעְמַיְיהוּ מִשּׁוּם ״תַּעֲשֶׂה״ וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. אִי מְפַקְפֵּק, עָבֵיד לֵיהּ מַעֲשֶׂה. אִי נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, עָבֵד בַּהּ מַעֲשֶׂה. אֶלָּא בֵּית שַׁמַּאי, מַאי טַעְמַיְיהוּ? אִי מִשּׁוּם ״תַּעֲשֶׂה״ וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי — בַּחֲדָא סַגִּי! אִי מִשּׁוּם גְּזֵרַת תִּקְרָה — בְּנוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם סַגִּי!

MISHNA: In the case of a roof made of boards that are four handbreadths wide upon which there is no coat of plaster, Rabbi Yehuda says that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to the manner in which to render it fit. Beit Shammai say: One moves each board, and then it is considered as though he placed the board there for the sake of the mitzva of sukka, and one then removes one board from among the boards and replaces it with fit roofing. Beit Hillel say: One need not perform both actions; rather, one must either move the boards or remove one from among them. Rabbi Meir says: One only removes one from among them and does not move the others. GEMARA: The Gemara asks: Granted, according to Beit Hillel, their reason for initially prohibiting this roof is due to the principle: Prepare it, and not from that which has already been prepared. If one moves the boards, he performs an action. Likewise, if he removes one of the boards from among them, he also performs an action. Therefore, in both cases, he prepared the roofing and the sukka is fit. However, with regard to the opinion of Beit Shammai, what is the rationale for their prohibition against using the original ceiling for a sukka? If the rationale is also due to the principle: Prepare it, and not from that which has already been prepared, one action should suffice. Or if the rationale is due to the decree of the roof, lest one come to reside beneath a regular plastered ceiling inside a house, removing one board from among them should suffice.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת: יוֹרְדֵי הַיָּם, הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא, וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא. יוֹרְדֵי הַיָּם מְנָלַן? — דִּכְתִיב: ״יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת וְגוֹ׳ הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה׳״. וְאוֹמֵר: ״וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת״, וְאוֹמֵר: ״יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם״, וְאוֹמֵר: ״יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ״, וְאוֹמֵר: ״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם״. הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ … וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ … וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה … יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.

Rav Yehuda said that Rav said: Four must offer thanks to God with a thanks-offering and a special blessing. They are: Seafarers, those who walk in the desert, and one who was ill and recovered, and one who was incarcerated in prison and went out. All of these appear in the verses of a psalm (Psalms 107). The Gemara elaborates: From where do we derive that seafarers are required to thank God? As it is written: “They who go down to the sea in ships, who do business in great waters; they see the works of the Lord” (Psalms 107:23–24). And it says: “For He commands and raises the stormy wind which lifts up the waves thereof. They mount up to the heaven, they go down again to the depths: their soul is melted because of trouble” (Psalms 107:25–26). And it says: “They reel to and fro, and stagger like a drunken man, and are at their wits’ end.” And it says immediately thereafter: “Then they cry unto the Lord in their trouble, and He brings them out of their distress” (Psalms 107:28). And it says: “He makes the storm calm, so the waves thereof are still” (Psalms 107:29), and it says: “Then are they glad because they be quiet; so He brings them unto their desired haven” (Psalms 107:30), and it says: “They are grateful to God for His loving-kindness and His wonders for mankind” (Psalms 107:31). The Gemara asks: From where do we derive that those who walk in the desert are required to thank God? The Gemara answers: As it is written in the same psalm: “They wandered in the wilderness in a solitary way; they found no city in which to dwell” (Psalms 107:4), “And then they cried unto the Lord in their trouble, and He delivered them out of their distresses. And He led them forth by the right way” (Psalms 107:6–7). After God guides them on the right way, it is said: “They are grateful to God for His goodness” (Psalms 107:8).

הַסְכָךְ שֶׁל סֻכָּה אֵינוֹ כָּשֵׁר מִכָּל דָּבָר. אֵין מְסַכְּכִין אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁגִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ שֶׁנֶּעֱקַר מִן הָאָרֶץ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵין רֵיחוֹ רַע וְאֵינוֹ נוֹשֵׁר וְאֵינוֹ נוֹבֵל תָּמִיד:

[There are requirements regarding] the s'chach of a sukkah, and not all substances are acceptable [to be used for this purpose]. For s'chach, we may use only a substance which grows from the ground, has been detached from the ground, is not subject to contracting ritual impurity, does not have an unpleasant odor, and does not have elements which fall off and wither constantly.

ונוהגין באשכנז וצרפת שאין מברכין כשהולכים מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי בה חיות רעות ולסטים והא דאיתא בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על עצמו אבל ברכת הגומל במקום תודה איתקן: וכן לענין חולה כתב הר"ר יוסף דוקא חולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו א"צ לברך וכן כתב הראב"ד דוקא במכה של חלל שיש בו סכנה אבל הרמב"ם ז"ל כתב דבכל דרך ובכל חולי צריך להודות דגרסינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה הם (וכל החולים בחזקת סכנה הם) וכ"כ בערוך דאפילו חש בעיניו או בראשו צריך לברך וכן נוהגין בספרד:

ממין הראוי כיצד כל דבר שאין מקבל טומאה ותלוש וגידולו מן הארץ מסככין בו אבל דבר שאינו צומח מן הארץ אפילו אם גידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה כגון עורות של בהמות שלא נעבדו שאינן מקבלות טומאה או מיני מתכות אין מסככין בו וכן כ"ד שמקבל טומאה כגון שפודין וארוכות המטה וכל הכלים אין מסככין בהן אפילו נשברו שלא נשאר בהן שיעור קבלת טומאה.

שִׁעוּר הַסֻּכָּה גָּבְהָהּ אֵין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים וְלֹא יָתֵר עַל עֶשְׂרִים אַמָּה. וְרָחְבָּהּ אֵין פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה טְפָחִים עַל שִׁבְעָה טְפָחִים. וְיֵשׁ לוֹ לְהוֹסִיף בְּרָחְבָּהּ אֲפִלּוּ כַּמָּה מִילִין. הָיְתָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה אוֹ מִשִּׁבְעָה עַל שִׁבְעָה אוֹ גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה:

סֻכָּה שֶׁאֵין לָהּ גַּג פְּסוּלָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ רָאשֵׁי הַדְּפָנוֹת דְּבוּקוֹת זוֹ בָּזוֹ כְּמִין צְרִיף. אוֹ שֶׁסָּמַךְ רֹאשׁ הַדֹּפֶן שֶׁל סֻכָּה לַכֹּתֶל. אִם הָיָה לָהּ גַּג אֲפִלּוּ טֶפַח. אוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ הַדֹּפֶן הַסָּמוּךְ לַכֹּתֶל מִן הַקַּרְקַע טֶפַח הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. סֻכָּה עֲגֻלָּה אִם יֵשׁ בְּהֶקֵּפָהּ כְּדֵי לְרַבֵּעַ בָּהּ שִׁבְעָה טְפָחִים עַל שִׁבְעָה טְפָחִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ זָוִיּוֹת הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:

ברכת הודאת היחיד. ובו ט סעיפים: ארבעה צריכים להודות יורדי הים כשעלו ממנה והולכי מדברות כשיגיעו ליישוב ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא וסימנך וכל החיי"ם יודוך סלה "חולה "יסורין "ים "מדבר: באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים ובספרד נוהגים לברך מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר אפי' בפחות מפרסה:

The blessing of individual thanksgiving. 9 sections: Four people must give thanks: those who descend to the sea when they have come up from it; those who travel through deserts when they reach an inhabited area; one who was ill and recovered; and one who was imprisoned and was released. And your mnemonic is "and all the living shall thank You" — Choleh (sick), Yisurin (suffering/imprisonment), Yam (sea), Midbar (desert). In Ashkenaz and France they do not bless when traveling from city to city, since the obligation was only imposed for those who travel through deserts where wild animals and bandits are common. In Spain the custom is to bless since all roads are presumed to be dangerous — however for less than a parasang one does not bless, unless it is a place known to be especially dangerous, in which case even less than a parasang requires a blessing.

(כב) נוהגים לברך מפני וכו' - דס"ל דברכה זו שוה לענין ברכת תפלת הדרך לעיל בסימן ק"י עי"ש: (כג) ומיהו בפחות וכו' - דבמקום קרוב כזה בודאי לאו בחזקת סכנה הוא:

ממה צריך להיות הסכך. ובו יט סעיפים: דבר שמסככין בו צריך שיהיה צומח מן הארץ ותלוש ואינו מקבל טומאה אבל דבר שאינו צומח מן הארץ אע"פ שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה כגון עורות של בהמה שלא נעבדו שאינם מקבלי' טומאה או מיני מתכת אין מסככין בהם (וכן אין מסככין בעפר) (ר"ן):

What materials can be s'chach, 19 Seifim: Schach must grow from the ground, be detached [from the ground], and not be susceptible to ritual impurity. However, if [a substance] does not grow from the ground, even if it grows on the ground and is not susceptible to ritual impurity, such as unprocessed animal hides that are not susceptible to ritual impurity, or metal items, it may not be used as schach. (We not use dirt as schach either) (R"an).

ומ"ש בשם הרמב"ם דבכל דרך ובכל חולי צריך להודות אינו מבואר בדבריו אלא דממה ששינה הולכי מדברות האמור בגמרא וכתב במקומה בפ"י הולכי דרכים משמע דבכל הולך דרך קאמר ומינה למד רבינו דחולה ונתרפא בכל חולי קאמר ואפשר דהרמב"ן גרסינן בנו"ן שכ"כ בספר ת"ה דלאו דוקא בחולי שיש בו סכנה ולא במכה של חלל דוקא אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון (שבת לב.) וכן בדרך כל הולכי דרכים צריכים להודות וכ"כ הרא"ש בתשובה וסיים בה ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר חזק ואף על פי שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו מן השמים רחמוהו ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא עכ"ל:

(א) צריך שיהיה וכו' - דכתיב חג הסוכות תעשה וגו' באספך מגרנך ומיקבך ודרשינן שיעשה הסוכות ממה שמאסף מפסולת גורן ויקב דהיינו קשין ואשכולות ריקנין הלכך אין מסככין אלא בדבר שצומח מן הארץ והוא עכשיו תלוש ואינו מקבל טומאה דומיא דפסולת גורן ויקב שיש בהם כל הדברים הללו:

ממין הראוי כיצד כל דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ וכו' משנה פ"ק (יא.) זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בו וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ מסככין בו ופירש"י ואין גידולו מן הארץ. כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה וכתב הרא"ש שם אהא דבעי מנה"מ ומייתי לה מקראי הלכך לא מסככים אלא בדבר הגדל מן הארץ אבל לא בעורות דגידולי קרקע מיקרי אבל לא מיקרי גדולו מן הארץ כמו פסולת גורן ויקב: ומ"ש רבינו דמיני מתכות נמי אין מסככין בהן כ"כ הרמב"ם בפ"ה ופשוט הוא שהרי גידולן מן הארץ לא מיקרי אלא מה שצומח מן האדמה:

ד) שם יורדי הים כשעלו ממנה. כלומר אפילו אתרחיש ליה ניסא במקום אחד שהיה במקום סכנה וניצול המנה א"צ לברך מיד אלא ממתין עד שיעלה מן הים וה"ה אם הולך בספינה ולפעמים באים לנמל ומתעכבים שם יום או יומים א"צ לברך כיון שהולך בדרך ודעתו לחזור מיד לים. מיהו אם מעכב הרבה צ"ע אם יברך. כ"כ העו"ת אות א' והביאו א"ר אות א' וכתב שמצא כתוב שאין לברך עד שיצא מהצרה לגמרי יעו"ש. וכ"כ העט"ז אות ב' ולפ"ז משמע אף אם מתעכב הרבה אין לברך עד שיגיע למחוז חפצו. וכ"כ הברכ"י אות ג' ובמחב"ר אות ה' בשם שו"ת קול יעקב סימן ג' דההולך ממקום למקום ודרך הלוכו עובר בעיירות גדולות ונח שם יום או יומים לא יברך שם הגומל עד שילך למחוז חפצו יעו"ש. והביאו בספרו לד"א סימן כ"ג אות ה' שע"ת אות א' וכ"כ המאמ"ר אות א' לב חיים ח"ג סימן נ"ד:

העושה סוכה למטה בבית תחת הגג שהסירו הרעפים אף על פי שנשארו עדיין העצים הדקים שהרעפים מונחים עליהם כשרה: הגה וכן מותר לעשות הסוכה תחת הגגות העשויות לפתוח ולסגור ומותר לסגרן מפני הגשמים ולחזור ולפותחן (מהרי"ל) ואפילו ביום טוב שרי לסוגרן ולפתחן (אגוד' דיומא ומהרי"ו) אם יש להם צירים (ד"ע) שסוגר ופותח בהן ואין בזה לא משום סתירה ובנין אהל בי"ט ולא משום תעשה ולא מן העשוי רק שיזהר שלא ישב תחתיהן כשהן סגורין שאז הסוכה פסולה:

כיון שישיבתו בסוכה חייב להיו כמו ישיבתו בביתו לכן אם ירדו גשמים כ"כ שמשער בעצמו שאילו היה יושב בביתו וירדו גשמים היה קם והולך לחדר אחר כן כשיושב בסוכה וירדו גשמים מותר לצאת ואם ירדו כ"כ שאם יפלו לתוך התבשיל יפסול אפילו אין תבשיל לפניו או שמחמת הקור יקרוש המאכלים השמנים מותר לאכול בביתו. ודוקא לענין אכילה אבל לענין שינה אפי' בגשמים מועטים הוי צער לישן שם ויכול לצאת:

קטן א"צ להודות דל"ש לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא ואם יאמר על אביו לחייבים וכו' זה אסור לו לעשות ואם נאמר דידלג מלת חייבים אין לשנות מטבע שטבעו חכמים וא"ל דחייבים קאי עליו דמצד הגלגול באין עליו יסורין דמנא ידע דלמא הוא בחטא אביו (רמ"מ סי"ד): בכ"ה תמה למה אין הנשים מברכות ברכה זו ואי משום דבעי י' הא דבדיעבד סגי בלא י' ולכן תברך בפני איש א' או בפני נשים עכ"ל ואפשר שמנהגן מפני שס"ל שברכות אלו רשות: חבוש. על עסקי נפשות:

יד) [סעיף ב'] ומה מברך וכו' וטוב שיאמר קודם הברכה שני פסוקים אלו הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. הללויה אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה. ואח"כ מברך. ולכתחלה יש לברך ביום כי הוא נתקן במקום זבח תודה ותודה אינה אלא ביום ורק אם מפני איזה צורך בירך בלילה יצא. עיין ח"ס חא"ח סימן נ"א:

"וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו", לכן אמרו חז"ל דצריך לברך בפני עשרה דאקרו קהל, ותרי מינייהו רבנן ונקראו זקנים בלשון הכתוב, ומיעוט זקנים שנים. והרמב"ם בפרק י' כתב שמברך בעמידה, ונראה לי טעמו דכיון שמברך בפני עשרה ואכל בי עשרה שכינתא שריא, אינו מדרך ארץ לישב. ומטעם זה נראה דנהגו לברך ברכה זו אחר שעולה לתורה, דאז וודאי יש בין העשרה איזה לומדים והוא מעומד. והטור כתב דגם בלא עשרה יצא, ויש אומרים שלא יצא, וטוב לברך פעם אחר בפני עשרה בלא שם ומלכות.

(א) עצי סוכה וכו' - דכתיב חג הסוכות שבעת ימים לד' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה. ואפילו עשה סוכה אחרת בחוה"מ וא"צ לראשונה אפ"ה עציה אסורים בהנאה: (ב) שמונת - ולדידן גם בט' שהרי בשמונה עדיין מחוייב לאכול בסוכה וכיון דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא ואם חל שבת אחר יו"ט נוהגין שלא להסתפק ממנו גם בשבת דהוי כמכין מיו"ט לשבת: (ג) בין עצי דפנות וכו' - ואין נ"מ בין סוכה חדשה ובין ישינה כל שסיככוה לשם חג אבל היושב בסוכת רועים ובורגנין וקייצין הרי היא כסוכה דעלמא שבשביל שנכנס זה ואוכל שם פתו לא נתקדשה:

מִמַּה צָּרִיךְ לִהְיוֹת הַסְּכָךְ וּבוֹ ל"ג סְעִיפִים: אֵין מְסַכְּכִין אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁהוּא צוֹמֵחַ מִן הָאָרֶץ וְהוּא תָּלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. אֲבָל אִם אֵינוֹ צוֹמֵחַ מִן הָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, כְּגוֹן עוֹרוֹת בְּהֵמָה שֶׁלֹּא נֶעֶבְדוּ שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה, אוֹ עָפָר, אוֹ מִינֵי מַתָּכוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה, וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁרָאוּי לְקַבֵּל טֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא צוֹמֵחַ מִן הָאָרֶץ, כְּגוֹן כָּל מִינֵי אֳכָלִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ, וְכָל מִינֵי כֵּלִים אֲפִלּוּ שֶׁל עֵץ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בֵּית קִבּוּל שֶׁהֵן מְקַבְּלִין טֻמְאָה — אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ…בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ", בִּפְסֹלֶת גֹּרֶן וָיֶקֶב הַכָּתוּב מְדַבֵּר, דְּהַיְנוּ קַשִּׁין אוֹ שִׁבֹּלֶת וְקָנִין שֶׁאוֹסְפִים אוֹתָן מִן הַגֹּרֶן וְהַיֶּקֶב, וּמֵהֶן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁצּוֹמְחִין מִן הָאָרֶץ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה — תַּעֲשֶׂה לְךָ סֻכּוֹת, וְלֹא מִדְּבָרִים אֲחֵרִים:

יש לברך הגומל גם אם טס במטוס שיעור הנז' מעל מקום יישוב, [הנה אע"פ שבסידור יחוה דעת כתבו שלא לברך, אין נראה כן לדינא, וכן הסכים עמנו מרן אאמו"ר שליט"א, שכל ששהה שיעור פרסה בנסיעה במטוס, מברך הגומל ותפלת הדרך, אף אם טס מעל מקום יישוב. וראה בילקוט יוסף תפלה כרך ב' מהדורת תשס"ד, עמוד יב, ובירחון קול תורה אלול תשס"ג עמוד לא] .

מי שיש לו גגון המותקן על הסוכה להגן מפני הגשמים, והיה יושב ואוכל בסוכה, וכשראה שהגשמים יורדים, סגר את דלתות הגגון שמעל הסוכה, וכשפסקו הגשמים, פתח בחזרה את דלתות הגגון, ורוצה להמשיך לאכול בסוכה, אין צריך לחזור ולברך "לישב בסוכה", כיון שבשעה שבירך מתחלה לישב בסוכה היתה דעתו על כל הסעודה. [חזון עובדיה סוכות עמ' קפז. וכן העלה בשו"ת קרן לדוד סי' קנג. ובשו"ת פני מבין חאו"ח סי' ריא] .

אם היה אוכל בסוכה וירדו גשמים, וגמר סעודתו בבית, ובינתים פסקו הגשמים, כיון ששינה ואכילה שני ענינים שונים הם, צריך לחזור לסוכה ולישן בה. ורק אם היה ישן בסוכה וירדו גשמים ונכנס לביתו לישן אין צריך לחזור לסוכתו עד שיגמור שינתו ויתעורר מעצמו. ובזמנינו שרוב העולם נוהגים להמשיך לישן אף לאחר עמוד השחר, אפילו אם נתעורר מעצמו אחר עמוד השחר, ועדיין הוא רוצה להמשיך לישן, נראה שאין מטריחים אותו ללכת לישן בסוכה, כיון שעדיין הוא זקוק לשינה, הוה ליה כאמצע סעודתו. ומכל מקום אם רצה להחמיר על עצמו לקום ולישן בסוכה תבא עליו ברכה. [שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' סג] .

במקום שמצוי בו רוחות עזות מאד בימי החג, ולפעמים ע"י הרוחות הסכך מתרומם לגובה, למעלה משלשה טפחים, ושוב הסכך נופל על הסוכה, ולכאורה כיון שהסכך נפל מאליו שלא לשם צל, אינה חוזרת להכשרה, אלא אם כן נדון בה דין חבוט רמי. ולמעשה נראה שהסוכה כשרה, כיון דמעיקרא נעשית בהכשר. [כן העלה בשו"ת שבט הלוי י' (סימן ק), שכל שהסכך התרומם למעלה בשטח הסוכה ולא נדחה ממנה עד שנשארה מגולה בלי סכך, הסוכה כשרה.]

הטס במטוס שיעור שעה ושתים עשרה דקות, כשמגיע למחוז חפצו לשלום יברך ברכת הגומל, אף על פי ששדה התעופה קרוב למקום מגוריו, שגם זה בכלל הולכי מדברות ודרכים. ואם טס באוירון פחות מזמן זה, אינו מברך, וכדין הנוסע במכונית מהירה, שאם שהה בדרך פחות משיעור שעה וחומש, אינו מברך הגומל, אף אם באוטובוס שיעור הנסיעה הוא שעה וחומש. והטס באוירון הליכה וחזרה בו ביום, ובצירוף ההליכה והחזרה יש שיעור שעה וחומש ששהה בטיסה, מברך הגומל, בשם ומלכות. והדין כן גם באשה. [ילקו"י שם עמוד תקפב] .

אלא שבדורות האחרונים נחלקו לגבי נסיעה במכונית. יש אומרים, שגם הנוסע במכונית כשיעור מהלך 'פרסה', היינו 72 דקות, מברך 'הגומל'. ואדם שנסע מירושלים לתל-אביב ושב לירושלים, אף שבכל פעם נסע פחות מ-72 דקות, הואיל וביחד נסע באותו יום יותר מ-72 דקות, יברך 'הגומל' (נתיבי עם ריט; יבי"א א, יג;