Halachaהלכה

Mezuzah Obligations for Mobile Dwellings

Sources address the halakhic requirements for affixing a mezuzah, particularly the definition of a qualifying dwelling and doorway. They establish criteria such as minimum size and structural characteristics, providing the legal framework for determining whether unconventional or temporary residences—such as caravans—are subject to the mezuzah obligation.

בית שאין בו ד׳ אמות על ד׳ אמות פטור

8 sources · all verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The foundational requirement that a dwelling be a permanent residence emerges already from the Gemara, where Yoma 10a records that Rabbi Yehuda holds any structure not built to serve throughout both summer and winter is not halakhically a "house" at all, and only the Chamber of Parhedrin — which housed the Kohen Gadol as an actual residence — carried a mezuzah obligation among all the Temple chambers.

The Rambam (Mishneh Torah, Hilkhot Mezuzah 6:1–5) codifies this into a list of ten requirements a dwelling must meet before any obligation arises, explicitly including that the structure be intended for a dignified dwelling (דירת כבוד) and for a permanent dwelling (דירת קבע) — the absence of any single condition removes the obligation entirely.

The requirement of a minimum area of four cubits by four cubits is equally foundational: Sukkah 3a establishes from a baraita that a house lacking that area is simply "not a house" and is therefore exempt from mezuzah, and the Shulchan Arukh (Yoreh De'ah 286:13) rules accordingly, adding that a round or irregularly shaped space meeting the equivalent area still qualifies.

The Shulchan Arukh (Yoreh De'ah 286) further rules that one who dwells in an inn — a classic case of impermanent residence — is exempt from mezuzah for the first thirty days, reinforcing that permanence of habitation is the operative factor that triggers the obligation.

Source 1 · Chazal

Verified

Menachot 33b

מנחות ל״ג ב — ד"ה וְאָמַר רָבָא

Menachot 33b:8

The sugya discusses the requirement that a mezuzah be placed on the right side of the entrance and develops foundational laws concerning the doorway to which mezuzah is affixed.

וְאָמַר רָבָא: הָנֵי פִּיתְחֵי שִׁימָאֵי פְּטוּרִין מִן הַמְּזוּזָה. מַאי פִּיתְחֵי שִׁימָאֵי? פְּלִיגִי בַּהּ רַב רִיחוּמִי וְאַבָּא יוֹסֵי, חַד אָמַר: דְּלֵית לְהוּ תִּקְרָה, וְחַד אָמַר: דְּלֵית לְהוּ שְׁקוֹפֵי. אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: אַכְסַדְרָה פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהּ פַּצִּימִין. הָא יֵשׁ לָהּ פַּצִּימִין חַיָּיב? לְחִיזּוּק תִּקְרָה הוּא דַּעֲבִידִי!

And Rava says: With regard to these broken entrances [pitḥei shima’ei], which lack the proper form of doorways, one is exempt from the obligation of placing a mezuza. The Gemara asks: What are broken entrances? Rav Riḥumi and Abba Yosei disagree with regard to this. One says that they do not have a proper ceiling, and one says that they do not have lintels [shakofei] above the openings. Rabba bar Sheila says that Rav Ḥisda says: With regard to a portico, i.e., a structure at the entrance to a house that is entirely open on its front side, one is exempt from the obligation of placing a mezuza, because it does not have doorposts [patzimin] on its sides. The Gemara questions this reason: This indicates that if it has doorposts, one would be obligated to place a mezuza. But that is not logical, as these doorposts are not there to serve as an entrance; rather, they are made to strengthen the ceiling. In that case, why should one be obligated?

Full text on Sefaria ↗

Source 2 · Chazal

Verified

Sukkah 3a

סוכה ג׳ א — ד"ה מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן

Sukkah 3a:13

Defines the halakhic status of a dwelling that is not considered a proper permanent residence, supplying an important conceptual comparison for distinguishing temporary from established habitation.

מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת — פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה, וּמִן הַמַּעֲקֶה, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, וְאֵינוֹ נֶחְלָט בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, וְאֵין חוֹזְרִין עָלָיו מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה, וְאֵין מְעָרְבִין בּוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ, וְאֵין מַנִּיחִין בּוֹ עֵירוּב,

§ Apropos the above discussion, the Gemara asks: Who is the tanna who taught that which the Sages taught: The halakhic status of a house in which there is not an area of four cubits by four cubits is not that of a house? Therefore, halakhot in the Torah or the mishna that are relevant to a house do not apply to a house that size. Consequently, it is exempt from the mitzva of placing a mezuza on its doorpost; and it is exempt from the obligation of establishing a parapet around its roof; and it does not become ritually impure with leprosy of the house. And its sale is not rendered final in the same manner as the sale of houses within walled cities. The owner of a house in a walled city who sells his house has the option to buy it back from the purchaser within one year of the sale. If he fails to do so, the sale is rendered final and the house does not return to the original owner during the Jubilee Year (see Leviticus 25:29–31). And one does not return from the ranks of soldiers waging war for a house that size, as would one who built a house with an area greater than four by four cubits (see Deuteronomy 20:5). And one need not join the houses in the courtyards for a house with that area. If there is more than one house in a courtyard, it is prohibited by rabbinic law to carry in that courtyard unless the residents of each of the houses contribute food that is placed in one of the houses, thereby rendering them joint-owners of the courtyard. The resident of a house with an area of less than four by four cubits need not participate in this joining of courtyards. And one need not merge the courtyards that open into an alleyway for a courtyard in which the area of its only house is less than four by four cubits. In this case, too, the resident of that courtyard need not participate in the merging of alleyways. And one does not place the food collected for the aforementioned joining [eiruv] of courtyards in this house but rather in a house with an area of at least four by four cubits.

Full text on Sefaria ↗

Source 3 · Chazal

Verified

Yoma 10a

יומא י׳ א — ד"ה תָּנוּ רַבָּנַן

Yoma 10a:13

Records a discussion concerning the definition of a bayit in the context of mezuzah and related halakhic categories, relevant to determining whether an unconventional structure qualifies as a dwelling.

תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל הַלְּשָׁכוֹת שֶׁהָיוּ בְּמִקְדָּשׁ לֹא הָיוּ לָהֶן מְזוּזָה, חוּץ מִלִּשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין, שֶׁהָיָה בָּהּ בֵּית דִּירָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר (רָבָא): קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: כׇּל בַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִימוֹת הַחַמָּה וְלִימוֹת הַגְּשָׁמִים — אֵינוֹ בַּיִת. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָכְתִיב: ״וְהִכֵּיתִי (אֶת) בֵּית הַחוֹרֶף עַל בֵּית הַקָּיִץ״! אֲמַר לֵיהּ: ״בֵּית חוֹרֶף״ וּ״בֵית קַיִץ״ אִיקְּרִי, ״בַּיִת״ סְתָמָא לָא אִיקְּרִי.

§ The Gemara resumes the discussion of the High Priest’s relocation to the Parhedrin chamber. The Rabbis taught: None of the chambers in the Temple had a mezuza except for the Chamber of Parhedrin, in which there was a place of residence of the High Priest. Only residences in which one sleeps require a mezuza, and the only chamber in the Temple that fits that description was the Parhedrin chamber. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda that there was no fundamental obligation to affix a mezuza in the Parhedrin chamber, and that one was affixed there due to a decree? Rava said that Rabbi Yehuda holds: The legal status of any house that is not designated for residence both for the summer and for the rainy season is not that of a house and therefore does not require a mezuza. Abaye raised an objection to his opinion from a verse. How could you suggest that the legal status of a residence occupied for only part of the year is not that of a house? Isn’t it written: “I will strike the winter-house with the summer-house” (Amos 3:15)? Apparently, even a residence occupied only half the year is a house. Rava said to him: A residence occupied only part of the year may be called the winter-house or the summer-house. It is not called a house unmodified. A house is a structure used year round.

Full text on Sefaria ↗

Source 4 · Rishonim

Verified

Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll 6:1-5

משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ו׳:א׳-ה׳

Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll 6:1-5

Rambam defines the obligation to affix a mezuzah to a dwelling and discusses the required doorway and house-like structure, providing the principal halakhic framework for evaluating unusual dwellings.

עֲשָׂרָה תְּנָאִין יֵשׁ בַּבַּיִת וְאַחַר כָּךְ יִתְחַיֵּב הַדָּר בּוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ מְזוּזָה. וְאִם חָסֵר תְּנַאי אֶחָד מֵהֶן פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה. וְאֵלּוּ הֵן. שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ יָתֵר. וְשֶׁתִּהְיֶינָה לוֹ שְׁתֵּי מְזוּזוֹת. וְיִהְיֶה לוֹ מַשְׁקוֹף. וְתִהְיֶה לוֹ תִּקְרָה. וְיִהְיוּ לוֹ דְּלָתוֹת. וְיִהְיֶה הַשַּׁעַר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר. וְיִהְיֶה הַבַּיִת חֹל. וְיִהְיֶה עָשׂוּי לְדִירַת אָדָם. וְעָשׂוּי לְדִירַת כָּבוֹד. וְעָשׂוּי לְדִירַת קֶבַע: בַּיִת שֶׁאֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה. וְאִם יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְרַבֵּעַ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת בְּשָׁוֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָגל אוֹ בַּעַל חָמֵשׁ זָוִיּוֹת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם הָיָה אָרְכּוֹ יָתֵר עַל רָחְבּוֹ הוֹאִיל וְיֵשׁ בּוֹ לְרַבֵּעַ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת חַיָּב בִּמְזוּזָה:

There are ten requirements that must be met by a house for the person who dwells within to be obligated to affix a mezuzah. If one of the requirements is lacking, there is no obligation for a mezuzah. They are: a) for the area [of the dwelling] to be four cubits by four cubits or more; b) for it to have two doorposts; c) for it to have a lintel; d) for it to have a roof; e) for it to have doors; f) for the entrance to be at least ten handbreadths high; g) for the dwelling not to be consecrated; h) for it to be intended for human habitation; i) for it to be intended to be used for a dignified dwelling; j) for it to be a permanent dwelling. A dwelling which is less than four cubits by four cubits does not require a mezuzah. If its area is equal to sixteen square cubits, although it is circular, pentagonal, and needless to say, if it is rectangular, since its area is equal to the above-mentioned figure, it requires a mezuzah.

Full text on Sefaria ↗

Source 5 · Rishonim

Verified

Tur, Yoreh De'ah 286

טור, יורה דעה רפ״ו

Tur, Yoreh De'ah 286

Presents the foundational codification of the laws of mezuzah, including the qualifying characteristics of a house and doorway that underlie later discussion of unusual dwellings.

בית שער שפתוח לבית ולחצר חייב בב' מזוזות אחד במקום שפתוח לבית ואחד במקום שפתוח לחצר חוץ מהמקום שנכנסין לו מר"ה בית שער העומד בין הגינה לבית חייב בב' מזוזות אחד במקום שפתוח לבית ואחד במקום שפתוח לגינה בית המדרש פטור מהמזוזה ואם יש בו פתח שרגיל לצאת בו לביתו חייב אבל עיקר הפתח העשוי לכל לכניסה ויציאה פטור ירושלמי בי מדרשו דר' חנינא הוי ליה מזוזתא וכן עשה הר"מ מרוטנבור"ק מזוזה לפתח בית מדרשו ואומר כשהיה ישן בו שינת הצהרים היה רוח רעה מבעתתו קודם שתקן בו מזוזה סוכת החג בחג והבית שבספינה והחניות שבשווקים פטורים ב' סוכות של יוצרים זו לפנים מזו הפנימית חייב והחיצונה פטור בית שאינו מקורה או שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטורה וכתב הרמב"ם יש בו לרבע ארבע על ארבע אף על פי שהוא עגול או בעל ה' זויות חייב וא"צ לומר שאם ארכו יותר על רחבו שהוא חייב כיון שיש לו לרבע ד' על ד' וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאינו חייב אא"כ הוא מרובע ד' על ד' בית שאינו מקורה פטור ואם מקצתו מקורה ומקצתו אינו מקורה כתב הרמב"ם אם הקירוי אצל הפתח חייב ואם לאו פטור וכתב עוד שאין הבית חייב במזוזה אא"כ העמיד בו דלתות לפיכך צריך להעמיד הדלתות קודם שיקבענה ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל שאין חיוב המזוזה תלוי בדלתות יש בבית הרבה חדרים זה לפנים מזה כולם חייבין במזוזה וכן אם יש בבית הרבה פתחים פתוחים לחצר או לר"ה ונעשו כולם לכניסת ויציאת בני הבית כולם חייבין אפילו נתמעטו הדיורין שאינן רגילין עתה לצאת ולבא אלא באחד מהן אבל מי שיש לו פתח קטן לצאת בו לבדו למדרשו וכיוצא בו שאין בני הבית רגילין לצאת בו פטור:

Full text on Sefaria ↗

Source 6 · Acharonim

Verified

Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 286:1-30

ערוך השולחן, יורה דעה רפ״ו:א׳-ל׳

Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 286:1-30

Provides an extended analysis of the definition of a dwelling and doorway for mezuzah purposes, useful for applying the law to temporary, unconventional, or mobile residences.

וחיוב מזוזה לאו דווקא בבית שדר בה הוא ובני ביתו, ואוכלין ושותין וישנים שם. דהוא הדין אם רק משתמש בו באיזה תשמיש – חייב במזוזה. ולכן שנו חכמים ביומא (יומא יא א) דבית התבן, ובית הבקר, ובית העצים, ורפת בקר, ולולין, וחדר, ומרתף, שמונחים שם אוצרות יין ושמן, או שאר מיני פירות, או מין סחורה – חייב במזוזה.

Full text on Sefaria ↗

Source 7 · Acharonim

Verified

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 286:13

שולחן ערוך, יורה דעה רפ״ו:י״ג

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 286:13

A dwelling lacking four cubits by four cubits is exempt from mezuzah, but if it contains an equivalent area of four cubits by four cubits—whether elongated, round, or five-cornered—it requires a mezuzah.

בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור ואם יש בו כדי לרבע ד' אמות על ד' אמות בשוה אע"פ שארכו יתר על רחבו או שהוא עגול או בעל ה' זויות חייב (רמב"ם שם ד"ב):

A house/room that hasn't 4 amot by 4 amot, is exempt. But if it's able to cover 4 amot by 4 amot in equivalent area, even though it's longer than wide, or is round or has five corners, it requires. (Rambam ibid. :2)

Full text on Sefaria ↗

Source 8 · Acharonim

Verified

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 286

שולחן ערוך, יורה דעה רפ״ו

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 286

The governing practical laws of mezuzah, including which dwellings and doorways require mezuzah and the treatment of structures that may not have the standard status of a house.

השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדק בארץ ישראל פטור ממזוזה שלשים יום והשוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד משום ישוב ארץ ישראל (והוא הדין לשואל בית דינו כשוכר) (ב"י בשם הר"ר מנוח וכ"מ בש"ס):

Full text on Sefaria ↗

Related sources· 4 found, not yet verifiedSign in to verify

Tanna DeBei Eliyahu Rabbah:32unverified
ד"א שפכי כמים לבך מה מים הללו מקוה טהרה הן לישראל ולכל אשר נברא בעולם שנאמר כל דבר אשר יבא באש וגו' וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כך ד"ת מקוה טהרה היא לישראל בכל מקומות מושבותם. בא וראה כמה גדולה כחה של התורה שמטהרת את פושעי ישראל בזמן שעושין תשובה אפי' מע"ז שבידם שנאמר (יחזקאל לו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם וגו' ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים וגו' (ישעיה נה) ואין טהרה אלא ד"ת שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות וגו' מזוקק שבעתים (תהלים יב) ד"א שפכי כמים לבך מה מים הללו הולכין בנהר ושוב אינן חוזרים כך כל יחיד ויחיד מישראל שעשה מריבה עם חבירו לא ישמור עליו קנאה ונקמה בלבבו ולא יתגאה עליו וד"ת לא ימנע ממנו שנאמר (משלי כה) אל תצא לריב מהר פן מה תעשה באחריתה וגו'. ואל תהא רגיל להשיב דברים כנגד ב"ד שלמעלה שאם יזדקק לך להוכיחך אי אתה יכול לעמוד בתוכחות שנאמר (משלי כה) ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל הא כיצד עבר אדם עבירה בשנה זו כיון שהגיע יום הכפורים והתוודה עליה מחל לו הקב"ה עליה לשנה האחרת אל תזכרוה לו ביותר שכן אמרו חכמים מאה חנופים ולא אחד מגלה פנים וכך שנו חכמים במשנה אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים ואם היה בן גוים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר (שמות כב) וגר לא תונה וגו' ואומר (ויקרא יט) לא תלך רכיל בעמיך. ד"א לא תלך רכיל בעמיך שלא תהא רך בפיך וקשה בלבבך. ד"א מה רוכל זה יש עמו מאה מיני בשמים אף כל חכם וחכם מישראל יש בו כמה מאות ד"ת לאמיתן יש בלבבו מאה מחשבות של מקרא ומאה של משנה ומאה מיני תשובות של תלמוד שנאמר (ש"ה ג) מי זאת עולה מן המדבר וגו' מכל אבקת רוכל והם כמשה ואהרן וכל הדומין להם. וכיוצא בהן אתה אומר אצל רשעים כמו דתן ואבירם הרשעים שנתכוון כל אחד וא' מהן לעשות מריבה עם חבריהם ויש בהם מאה מחשבות של גזל ומאה של עריות ומאה של שפיכות דמים שנאמר (משלי יח) לתאוה יבקש נפרד וגו' מפני שמספרין לשון הרע בארץ ועלה כנגד כסא הכבוד שנאמר (תהלים עג) שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ מפני מה מפני שמזכירין בה ועוברין עליה: ד"א לא תלך רכיל בעמך ארבע מדות יש באותו מקרא שתי מדות של צדיקים ושתי מדות של רשעים. שתי מדות של צדיקים כיצד צא ולמד מן משה ואהרן שנתכוונו ועשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל ת"ח לע"ה ובין חכם לחכם ובין אדם לחבירו ובין איש לאשתו ומתוך דרכיהם הטובים נקבע להם שם טוב ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות שנאמר (שמות ו) הוא אהרן ומשה. שתי מדות של רשעים כיצד צא ולמד מן דתן ואבירם הרשעים שנתכוונו ועשו מחלוקת בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל עם הארץ לתלמיד חכם ובין חכם לחכם ובין אדם לחבירו ובין איש לאשתו ומתוך דרכיהם הרעים נקבע שם רע להם ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות שנאמר (במדבר כו) הוא דתן ואבירם. ד"א מה היה צריך לומר הוא דתן ואבירם אלא הן הם שאמרו למשה במצרים (שמות ב) מי שמך לאיש שר ושופט עלינו. הוא דתן ואבירם שאמרו לו למשה במצרים ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה וגו' (שמות ה) שנאמר (שמות ה) ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם ולהלן הוא אומר ודתן ואבירם יצאו נצבים וגו' (במדבר טז) נאמר כאן נצבים ונאמר להלן נצבים מה נצבים האמור להלן הם דתן ואבירם אף נצבים האמור כאן הם דתן ואבירם. הוא דתן ואבירם שהותירו מן המן שנאמר (שמות טז) ויותירו אנשים ממנו עד בוקר וגו' ולהלן הוא אומר (שמות ב) והנה שני אנשים עברים נצים וגו' מה אנשים האמור להלן הם דתן ואבירם אף אנשים האמור כאן דתן ואבירם מכאן אמרו כל מה שאתה יכול לתלות ברשעים תלהו עליהם. וכי מה טיבו של אדם שמתכוין ועושה מריבה על מי שאמר והיה העולם אלא בא הכתוב ללמדך שכל מי שעושה מריבה על ת"ח כאלו עושה מריבה על מי שאמר והיה העולם שנאמר (במדבר כו) הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה'. ולפי שהיו יודעין דתן ואבירם במשה ואהרן שכשרים הן ובני עולם הבא הן והן עמדו עליהן להרגן בלשונם וכן יודעים דואג ואחיתופל בדוד מלך ישראל שכשר הוא ובן עוה"ב הוא והם עמדו עליו להרגו בלשונם. לכך נאמר עליהן (תהלים יב) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות וגו' לפי שהיא העבירה הגדולה. ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים כשם שחלקו לו כבוד לאחיתופל וקראו לו יועץ שנאמר (שמואל ב טז) ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל בדבר האלקים וגו' וכשם שחלקו לו כבוד לדואג האדומי וקראו לו גבור שנאמר (תהלים נב) מה תתהלל ברעה הגבור וגו'. כמו כן לפי גודל כבודם כן הוא גודל פורעניותם לכן כתיב בתריה (תהלים נב) הוות תחשוב לשונך כתער מלוטש עושה רמיה וגו' גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה וגו'. גם אל יתצך לנצח בין בעוה"ז בין בימות בן דוד ובין בעוה"ב. יחתך ויסחך מאהל זה בית המדרש ואמרו חכמים שכך אמר דוד אף שיחתן לא תזכר בבית המדרש. ושרשך מארץ חיים סלה זהו העוה"ב שהצדיקים חיים וקיימים בה לעולם ולעולמי עולמים: ברוך המקום ברוך הוא שבחר בחכמים ובתלמידיהם ובתלמידי תלמידיהם ומקיים עליהם במדה שאדם מודד בה מודדין לו כשם שהם יושבים בב"כ ובב"מ ובכל מקום שהוא פנוי להם וקוראים ושונין לשם שמים ויראה בלבבם ומחזיקין דברי תורה בפיהם ומקיימין עליהן הפסוק (איכה ג) טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו וגו'. כך כביכול אפי' אם הם ישאלו את כל העולם כולו בשעה אחת הוא נותן להם מיד שנאמר (תהלים ב) אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה וגו' שאל ממני ואתנה גוים נחלתך ואחזתך אפסי ארץ אבל מדת הרשעים אינו כן שנאמר (תהלים א) לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים כשם שהרשעים מספרים לשון הרע ועולה עד כסא הכבוד כמו כן יורדין מלאכים מפני הגבורה ונוטלין אותן הרשעים ומשליכין אותן לתוך עומקה של גיהנם באותה שעה משיבה גיהנם ואומרת לפני הקב"ה. רבש"ע אין לי יכולת לפרוע להם דיי כפי עונש שלהם. ואין כל העולם כולו יכול ליתן להם די פורענותם. והלא בעל הלשון הרע הזה חטא מן הארץ עד לרקיע אלא שגר בו חציך מלמעלה תחלה ואחר כך יקבל ממני גחלי רתמים מלמטה שנאמר (תהלים קכ) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים ואין גבור אלא הקב"ה יתברך שמו לעולם ולעולמי עולמים שנאמר (דברים י) האל הגדול הגבור והנורא גבור הוא ועושה נוראות ואומר (ישעיה מב) ה' כגבור יצא. הרשעים גמורים הרי הן בתוך הגיהנם כציר ומורייס בתוך הקדירה מה קדירה זו כיון שנותנין בתוכה ציר או מורייס מיד היא נחה כך הגיהנם כיון שנותנין בה פושעי ישראל מיד היא נחה כיצד כשהיא מתרגשת אומר לה הקב"ה למה ועל מה את מתרגשת אמרה לפניו רבש"ע תן לי המכירין בה ועוברין עליה והיה הקב"ה משיא לגיהנם בדברים ואומר לה שמא אין לך מקום אל פושעי ישראל באותה שעה אמרה גיהנם לפניו רבש"ע והלא נשבעת לי להרחיב אותי שנאמר (ישעיה ה) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וגו'. ואין לכן אלא שבועה שנאמר (שמואל א ג) ולכן נשבעתי לבית עלי. ומה ת"ל וירד הדרה והמונה (ישעיה ה) אלו שעוברין עבירה בחדרי חדרים במקום הטמון ואומר מי רואני ומי יודעני שנאמר (שמואל א כט) והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו ואומר (תהלים צד) ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלקי יעקב. ואומר (יחזקאל ח) הראית בן אדם אשר זקני בית ישראל עושים בחשך וגו' כי אומרים וגו' עזב ה' את הארץ. ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים כשם שהם עוברין עבירות בחדרי חדרים ובמסתרים ובמקום חשך וטמון כך הקב"ה יחפש עונותיהם מתוך אורות ונרות שנאמר (צפניה א) בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ופקדתי על האנשים הקופאים על שמריהם האומרים בלבבם לא יטיב ה' ולא ירע לכך נאמר הדרה. ד"א הדרה אל תקרי הדרה אלא חזרה שחוזרין על העבירות ועושין אותן כמה פעמים לכך נאמר הדרה מאי המונה אלו שהולכין המונים המונים חמשה חמשה ועשרה עשרה וגונבים וגוזלים ומונים זה בפני זה ואין להם בושה לא מפמליא של מעלה ולא מפמליא של מטה ונשבעין לשקר ומכחישין בב"ד לכך נאמר המונה. ומה שאונה זה שלום כל אותן דברים אינן עושין אלא מתוך השלום לכך נאמר שאונה. ומאי ועלז בה זה הגיהנם שמשמח ברשעי ישראל ואז הרי היא נחה מיד. ואתם צדיקי עולם שעשיתם לי רצוני בתורתי בכל יום ויום בואו וראו במפלתן של רשעים גמורים שבישראל וברשעי עכו"ם מכחישי התורה כמו כן הוא שנאמר (ישעיה מא) תזרם ורוח תשאם וגו' ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל: ד"א לא תלך רכיל בעמיך ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים כשם שהקב"ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים מגלגל לפניו מדת הרחמים ומעביר מלפניו מדת הדין ולא שומר קנאה ונקמה בלבבו על ישראל בכל מקומות מושבותם וד"ת אינו מונע מהם. כמו כן יעשה כל אחד ואחד מישראל לחבירו שנאמר (ויקרא יט) לא תשנא את אחיך בלבבך הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'. מה ת"ל בלבבך בשנאה המיושבת בלב יכול באחיו מן האב או מן האם הכתוב מדבר או יכול שאינו מדבר אלא כנגד הקב"ה שאין לו אחים אלא ישראל שאינו שונא אותם לא בעולם הזה ולא לימות בן דוד ולא לעולם הבא אלו צדיקי עולם שעושין תורתו בכל יום תמיד שהקב"ה קורא אותם אחי ורעי שנאמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך (תהלים קכב) ת"ל הוכיח תוכיח את עמיתך יכול אפילו אם אתה יודע שהוא רשע ושונאך אע"פ כן אתה חייב להוכיח אותו ת"ל הוכח תוכיח את עמיתך לעמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצות אתה חייב להוכיח אותו אבל לרשע שהוא שונאיך אין אתה חייב להוכיח אותו וגם אי אתה רשאי להוכיח אותו שנאמר (משלי ט) יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. מאי ולא תשא עליו חטא אמר ר' אליעזר בן מתיא אם יש בו דבר שאתה יודע בו אמור לו בינו לבינך ואל תהא חוטא בו לכך נאמר ולא תשא עליו חטא כיוצא בדבר הרי הוא אומר (משלי כד) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו ולהלן הוא אומר (משלי יא) ובאבוד רשעים רנה כיצד יתקיימו שני כתובים הללו אלא ת"ח שנצחך היום במלאכה ולמחר בא דבר לידו אל תשמח בו שנאמר פן יראה ה' ורע בעיניו אבל אם אחד מישראל שהוא רוצה לשמוח במפלתן של רשעים באותן המבקשים לעשות רעה לישראל חבירו שהם רשעים גמורים מותר לשמוח ברעתן. ושמא תאמר מנין לך לומר כך תדע לך שכך הוא צא ולמד מנבל הכרמלי שבאו אצלו אותן עשרה התלמידים של דוד וראו אצלו כל אותה הסעודה הגדולה ולא רצו ליהנות ממנה שהיו אומרים להם שלא בקש זה אלא להורגן ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים כשם שביקש נבל הכרמלי מיתתן של ת"ח לפיכך נפל ברוחו לאחר עשרת הימים שנאמר (שמואל א כה) ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימת אם מרובים הם יאמר כארבעים או כחמשים ואם מועטין הן יאמר כארבעה או כחמשה מה ת"ל ויהי כעשרת הימים אלא אלו עשרת הימים שבין ר"ה ליוה"כ שנתן להם הקב"ה לישראל תשובה למחול להם על כל עונותיהם כך נתן לנבל לעשות תשובה ולא עשה לכך נאמר ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימת. וכי מה כתיב בענין של אחריו וישמע דוד כי מת נבל ויאמר ברוך ה' אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל ואת עבדו חשך מרעה ואת רעת נבל השיב ה' בראשו וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה וגו' ותלך אחרי מלאכי דוד ותהי לו לאשה בודאי עליו נאמר (איוב כז) יכין (רשע) וצדיק ילבש וזה אחריתו של עולם.
Peri Tzadik, Chanukah 11unverified
נר חנוכה משמאל מזוזה מימין. ובשאילתות דרא"ג הגיר' ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע ובתשובת מהרי"ל (סוס"י מ) אי' דסיים לקיים מה שנא' והחוט המשולש לא במהרה ינתק והוא סיים ע"ז פי' חוט של ציצית. והנה בגמ' (מנחות מג:) אי' כל מי שי"ל תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנא' והחוט המשולש וגו' ושם הכונה על כל הג' מצות שהם כמו חוט המשולש שהוא חזק ביותר ולא על חוט הציצית דוקא. אבל שם כל אותן ג' מצות עצמן הם על האדם כל היום דתפילין בזרוע ובראש היו הולכים כל היום וגם ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו המה תמידיות משא"כ מצות נר חנוכה שמצותה רק בלילה ואז אין הזמן לחטוא וכמ"ש (שבת פט:) דל כ"ה דלילותא. ולא שייך שיהיה מצוה זו להציל מהחטא. ומה גם שהוא לשעה קלה זמן ההדלקה. וע"כ פי' מהרי"ל שהמכוון מהחוט של ציצית באמצע דחוט דציצית הוא לזכור עי"ז כל המצות וצירוף הב' מצות דחנוכה ומזוזה מועיל לאותו חוט להתחזק ולהיות כבחינת החוט המשולש שנעשה בזה בחינת יעקב חבל נחלתו המשולש מקדושת כל ג' האבות כחבל הזה שאין מפקיעין אותו בפחות מג' (כמ"ש ב"ר פ' סח) והכח הזה נקבע ונשלם ע"י הנ"ח בכלל נפשות ישראל. דידוע דבחי' אאע"ה היה להכניס כל באי העולם תחת כנפי השכינה בקבלת עול מ"ש שיהיה נקרא אלהי הארץ בפי כל הבריות וגם להכניסם בעול תורה ומצות דב' אלפים תורה התחיל מימי אברהם וזהו ענין מזוזה בפתחו שנכתב בה ב' פרשיות שהם קבלת עול מלכות שמים ותורה ומצות והכל ע"י בחינת אאע"ה דכ' ואהבת את ה' וגו' וכן בפ' שניה מתחיל לאהבה את ה' אלהיכם וגו' וזהו מדת אאע"ה שהיה בו אהבת השי"ת עד מיצוי הנפש שהשליך עצמו לכבשן האש על קידוש שמו ית'. ומצינו (סוטה כז:) שלמדו דלא עבד איוב אלא מאהבה שנא' הן יקטלני לו אייחל עד אגוע וגו' וכאשר בא יצחק אע"ה וראה שמכל היגיעה של אביו לא הועיל לדורו שלא נשארו בקדושה מכל הגרים שגייר וגם ישמעאל ובניו נטבעו בתאוות ואהבות וחמדות זרים. ע"כ התחיל יצחק להתלהב בנפשו בבחינת היראה שעי"ז יהיה נשרף כל הכחות של אהבות זרות באש היראה. כי האש של התלהבות היראה והקדושה שורף האש של התאוה שנקרא ג"כ בלשון נורא (כמ"ש קידושין פא.) חזי דאת נורא. והוא הכח של תושבע"פ שנא' בה הלא כה דברי כאש. מפני שבא מצד היראה שבלב וכמש"נ הן יראת אדני היא חכמה וכמ"ש (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה ומע"ט כו' שנא' ראשית חכמה יראת ה'. ובחי' יצחק שהיה מרכבה למדת גבורה להיות גבור הכובש את יצרו ואי' בזוה"ק ותיקונים (שנז' למעלה מא' א) מימינא אתיהיבת תושב"כ ומשמאלא אתיהיבת אורייתא דבע"פ. ואמר עוד וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תושבע"פ דהכי אוקמוה מארי מתני' תושבע"פ מפי הגבורה נתנה וכו' וכן אמרו (סוף חגיגה) ת"ח שכל גופן אש כו' והוא התושבע"פ אש אוכלה אש דיצה"ר. וע"ז מרמז מצות הדלקת נר חנוכה דקי"ל הדלקה עושה מצוה היינו ענין ההתלהבות המתעורר בנפש מצד פחד ה'. ועדמ"ש (שהש"ר ה') ע"פ פתחי לי. פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו. כן העיקר שידליק בעצמו הפחד והיראה להתגבר על היצה"ר ואח"כ ה' לא יעזבנו בידו. וזה היראה נקנה בנפשם בזמן הנס ע"י התיסדות התושבע"פ כנ"ל. ואמנם גם בזה עצמו אין עוד בירור כי הלא נמצא גם מיצחק פסולת שיצא ממנו עשו שעל הגוון היה בו ג"כ כח החכמה דתורה שבע"פ וכמש"נ ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ואי' מהאריז"ל דהיה בו ניצוצי הקדושה של נפש ר"מ דסתם משנה כותיה שהיה שורש תושבע"פ ויצא מזרעו מנירון (כמ"ש גיטין נו.) וזה ענין מ"ש (תרגום יונתן פ' ויחי) דרישיה דעשו אתנח בגו עיטפיה דיצחק ונקבר ראשו במערת המכפלה ע"ש. והוא נקרא (קידושין יח.) ישראל מומר. כי הוא נולד מיצחק ורבקה ואחר שנימול יצחק לח' שמורה על שורש יהדות. אבל הוא היה בו כח להסירו ולבטלו ולדבק בשרשו הרע. אמנם יעקב אע"ה היה הממוצע של ב' קדושות האבות לזווגם יחד ועי"ז בא לבחי' אמת שהוא החבל המשולש אשר לא ינתק דשפת אמת תכון לעד. כי בחינת של אברהם ויצחק היה רק מצד בחי' אמונה. כי הגם שהיה להם התגלות אלהות כש"נ וירא ה' וגו' היה רק לשעה אבל כל ימיהם החזיקו באמונתם. וכן אי' במכילתא בשלח ע"פ וייראו העם וגו' שלא ירש אברהם אבינו העוה"ז והעוה"ב אלא בזכות אמונה שנא' והאמין בה' וגו'. אבל ביעקב כתיב ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו ופירש"י במקום אשר וגו' איני יודע מה מלמדנו. ובפשוט הכונה להודיע מעלת יעאע"ה דגם אחר ההסתלקות היה נשאר בנפשו באותו מצב כמו במקום אשר דיבר אתו וזהו שהופיע בו בחי' האמת ושפת אמת תכון לעד. וזהו הרמז שע"י הדלקת נר חנוכה המזדווג לבחי' המזוזה מימין שהוא בחי' קדושת ב' האבות אברהם ויצחק נעשה חוט של ציצית באמצע משולש להיות נקבע בנו הקדושה המשולשת מבחי' יעקב קו האמצעי המחברם להיות חבל נחלתו כי זהו עיקר סגולת מצות ציצית שנא' בה למען תזכרו וגו' שנהיה תמיד מבחי' זכור אתר דלית ליה שכחה. וכדאי' (מנחות מד.) באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו כו' עכשיו נדמו עלי כד' עדים כו' שבאו להזכירו ואף שהיה כבר מוכן לעבור הגינו בעדו והצילוהו מן העבירה שזה כל מעשה היצה"ר שמשכח את האדם ושוכח שורש העבירה. שאם היה זוכר שהיא עבירה לא היה עובר. וע"י מצות ציצית בא לזכירה וכמש"נ וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' וגו'. ואפשר לומר דאף בגמ' קאי והחוט המשולש על מצות ציצית שע"י מצות תפילין ומזוזה נעשה חוט של ציצית חוט המשולש להיות נקבע הקדושה לעולמי עד ובחיזוק שלא יחטא וכמו שפי' מהרי"ל לענין נר חנוכה. דבגמ' מסיים ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. ובמד' (תנחומ' ויצא) עשה אדם מצוה א' מוסרין לו מלאך א' ב' מצות מוסרין לו ב' מלאכים עשה מצות הרבה מוסרין לו מלאכי' הרבה כו' וכאן כ' מלאך לשון יחיד. רק מזה נר' דדרשו הפסוק על מצות ציצית שהם מקיפים את האדם סביב משא"כ תפילין ומזוזה. ולפי שארבעתן מצוה א' ע"כ חונה מלאך וגו' מלאך א'. ואף המצות עצמן קרוים מלאכי' שהם שלוחים מהש"י וכמ"ש (מד"ת ויגש ו') היו מכבדין את המצות שהן שלוחי ושלוחו של אדם כמותו כו' וזש"נ חונה מלאך ה' סביב על ד' ציצית שהן מצוה א' ומקיפין האדם. ויחלצם שמצוה זו מביא לידי זכירה וניצול מהיצה"ר. והנה כל זה נקנה בנפשינו ע"י נם חנוכה שעמדו היונים בזלעו"ז להשכיחם תורתך וע"י הנם נקבע בנו הקדושה מכח התחדשות תושבע"פ להיות קיום לכח הזכירה לעולמי עד. והנה קדושת המזוזה מימין שמורה על מדת אאע"ה בחי' האהבה עד מיצוי הנפש קיים לעולמי עד כמו שראו שמסרו נפשם אף קלי עולם על קדושת שמו ית' שזה ממה שנטוע בלב ישראל מהאבות הקדושים לאהבה את ה"א בכל נפשכם. וכן קדושת נר חנוכה נשאר ג"כ לעולמי עד וכמש"נ כי לא תשכח מפי זרעו. והוא מה דקי"ל בטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים (כמ"ש ר"ה יט:) כי אותם ב' ישועות דאלו ב' זמנים נשארו לעד. דפורים שהי' לאבד וגו' וזה לא יהי' עוד. וטעמא דחנוכה אמרו (בגמ' שם יח:) שאני חנוכה דמיפרסם ניסא ופירש"י כבר הוא גלוי לכל ישראל ע"י שנהגו בו המצות וכו' ולכאורה מה זה תירוץ לקושית הגמ' ותיבטיל איהי ותיבטל מצותה ע"ש. אך המכוון דמפרסם ניסא שלא להשכיח התורה מישראל וזה נשאר לעולמי עד. דאף שהבטיחנו השי"ת כי לא תשכח מפי זרעו מ"מ היה פחד כעין מה שמצינו (מכות כד.) מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים וכן מסיפא דקרא ואכלה אתכם וגו' ואף שהבטיחנו השי"ת כן יעמוד זרעכם ושמכם וכדומה. מ"מ הי' מסתפי והי' פחד וכן כאן הי' פחד. אבל ע"י נס חנוכה האיר להם באור כח תושבע"פ שלא תשכח מפי זרעו לעולמי עד. וכל מועדי מגילת תענית נבטל הארתם בזמן הגלות משא"כ בנס חנוכה שדייקא אחר כל ההסתרות מתנוצץ כח הזה של התחדשות בחינת תושבע"פ בנפשות ישראל לעולמי עד ולהתקיים בנו כי לא תשכח מפי זרעו. וציצית אף דלילה לאו זמן ציצית מ"מ יש דיעות דכסות יום חייב בציצית אף כשלובשו בלילה (כמ"ש או"ח סי' יח) ומצות נר חנוכה הוא רק בלילה. אך כבר אמרנו דלילה אינו זמן חטא כנראה ממה שאמר יצחק אע"ה דל כ"ה דלילותא רק מועיל מצות נר חנוכה כשמזדווג להמזוזה בימין להיות חוט הציצית פועל להזכיר תמיד כל היום. כי נעשה חוט המשולש שהוא בחי' אמת דתכון לעד:
Pesikta Rabbati 7unverified
ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה (במדבר ז' י"ב). ילמדנו רבינו העולה למזבח להיכן הוא הופך פניו כך שנו רבותינו כל העולים למזבח עולים דרך הימין ומקיפים ויורדים דרך השמאל (זבחים פ"ו מ"ד) שהיה לו כבש א"ר יולימנא בן עבדי בשם ר' יצחק בששים קנטרים של זהב היה עומד לכ"ג בכל שנה למה שהמזבח (היה) כפרתם של ישראל הוא אתה מוצא כשאמר הקב"ה שיעשו משכן מיד נזדרזו בו כמו שכתוב ויעשו כל חכם לב וגו' (שמות ל"ו ח') וכיון שהוקם המשכן באו הנשיאים לקרב אמרו לו משה מי יקריב תחלה אמר רשב"י אמר לו הקדוש ברוך הוא מי שקידש (בי) [בים] יקריב תחלה זה היה נחשון ומיד הקריב תחלה מניין ממה שקרינו בענין ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב וגו': [ויהי המקריב וגו'] כך פתח רבי תנחומא בי ר' אבא זש"ה (רוח הקודש על) [ברוה"קע"ישלמה] גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד (משלי כ"ט כ"ג) גאות אדם תשפילנו זה היה אדה"ר שעבר על ציוויו של הקב"ה ואכל מן האילן ביקש הקדוש ברוך הוא שיעשה תשובה ופתח לו פתח ולא ביקש אדם ויאמר ה' אלקים הן היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו וגו' (בראשית ג' כ"ב) אמר ר' אבא בר כהנא מהו ועתה אלא שאמר לו הקב"ה אפילו עכשיו עשה תשובה ואני מקבלך ואמר אדם אי אפשי הקדוש ברוך הוא אומר ועתה ואדם אומר פן אי אפשי אמר ר"ש בן לקיש כיון שיצא אדם מן הדין התחיל מחרף ומגדף נאמר כאן כרובים ויגרש את האדם וגו' את הכרובים (שם שם כ"ד) ונאמר בסנחרב ה' צבאות [אלקי ישראל] יושב הכרובים (ישעיה ל"ז ט"ז) מה כרובים להלן חירופים וגידופים [אף כרובים שנאמר כאן חירופים וגידופים] הוי גאות אדם תשפילנו (מי שנתגאה) [משנתגאה] על הקב"ה מעשות תשובה השפיל אותו (ויתגרש) [ונתגרש] מגן עדן ושפל רוח יתמוך כבוד זה אותו האדם הגדול בענקים (יהושע י"ד ט"ו) שהיה גדול מן אדם הראשון שהשפיל עצמו ואמר אנכי עפר ואפר (בראשית י"ח כ"ז) לפיכך קרא הקדוש ברוך הוא אותו אדם הגדול בענקים: ד"א גאות אדם תשפילנו זה פרעה שנתגאה על משה ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה' ב') ושפל רוח יתמוך כבוד זה משה למתי אעתיר לך (שם ח' ה') כצאתי את העיר אפרוש כפי וגו' (שם ט' כ"ט): [דבר אחר] גאות אדם תשפילנו זה עמלק שנתגאה על הקב"ה בחירופיו ובגידופיו ובזמורה שהיה נוטל זמורתם (ס"א זכרותם) של ישראל וזרק כלפי מעלה ומחרף ואמר בזו בחרת ושפל רוח יתמוך כבוד זה יהושע ואלעזר: ד"א גאות אדם תשפילנו זה תבור וכרמל שבאו מסוף העולם מתגאים לומר שאנו גבוהים ועלינו הקדוש ברוך הוא נותן את התורה ושפל רוח יתמוך כבוד זה סיני שהשפיל עצמו לומר שאני נמוך ועל ידי כן תמך הקב"ה כבוד עליו וניתנה עליו התורה וזכה שירד עליו הקדוש ברוך הוא ועומד עליו שנאמר וירד ה' (עליו) על הר סיני וגו' (שמות י"ט כ'): ד"א גאות אדם תשפילנו שביל גדול הוא אלא נבא (לענוים) [לענין] זה יהודה שהשפיל עצמו לפני יוסף בשביל בנימין ידבר נא עבדך באזני אדני (בראשית מ"ד י"ח) ועתה ישב נא עבדך תחת הנער (שם שם ל"ג) א"ר ברכיה בשם ר' לוי אמר לו הקב"ה אתה השפלת עצמך לפני אחיך הקטן ממך בשביל אחיך הקטן שבקטן הימך חייך שיוקם המשכן ויבואו השבטים להקריב קרבנות אין אדם מקריב ראשון לפניך הריני חולק לך כבוד ואתה מקריב ראשון ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה הוי ושפל רוח יתמוך כבוד: ד"א ביום הראשון א"ר שמואל בר מתא מהו ביום הראשון מן היום הראשון שברא הקדוש ברוך הוא את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים ראה מה כתב בבריית יום ראשון ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית א' ה') יום ראשון אין כתיב כאן אלא יום אחד וכשם שיאמר יום שני יום שלישי אלא למה אמר יום אחד שעד שהקב"ה יחידי בעולמו נתאווה לדור עם בריותיו בתחתונים (עד) לא עשה אלא כיון שהוקם המשכן והשרה בו הקדוש ברוך הוא את שכינתו ובאו הנשיאים להקריב אמר הקב"ה יכתב שביום הראשון נברא העולם ויהי ביום שהוקם המשכן אין כתיב כאן אלא ביום הראשון מהו הראשון ראשון לבריאת העולם: ד"א ביום הראשון ראשון למעשה בראשית ראשון לכהונה ראשון לנשיאות ראשון ושכנתי בתוך עמי ישראל (שמות כ"ט מ"ה) ראשון לעבודה ראשון לראשי חדשים ראשון לאיסור במה ראשון לשחיטת צפון ראשון לירידת האש: ד"א ויהי א"ר שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן כל מקום שכתב ויהי יש בו שמחה ויש בו צרה ואימתי שהקריבו הנשיאים והיה שמחה למקום כיום שנברא בו העולם למה אומר ויהי מפני שהיה צפוי לפני המקום שהם הולכים עם קרח במחלוקתו לכך נאמר ויהי א"ר יהודה בי רבי סימא בשם ר' לוי בן פרטא לבן פולטומין שגנב במרחץ והיה מתיירא הבלני לומר לו שמו אעפ"כ פרסמו בחור אחד נאה לבוש לבנים כך אעפ"י שלא פירש שמותם של נשיאים שחלקו עם קרח והלכו עמו אלא פרסם ברמז נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם (במדבר ט"ז ב') לכך כתיב ויהי: ד"א [ויהי] המקריב [וגו'] וקרבנו [וגו'] וכולם קרבנו למה (וגו') א"ר ברכיה הכהן בי ר' בשביל יהודה שהקריב ראשון אמר הקדוש ברוך הוא שאם בא להתגאות על אחיו ולומר אני מכובד מכם שאני הקרבתי תחלה הם משיבים אותו ואומרים לו אתה הוא שהקרבת אחרון ד"א למה הראשון כתיב וקרבנו אמר ר' יודן מפני שכולם (קרבו) [קרבנן] כאחת: ד"א ויהי המקריב [וגו'] נחשון למה נחשון הקריב ראשון מפני שקידש שמו של הקב"ה וירד בנחשולו של ים תחלה שכל השבטים היו עומדים על הים כשנקרע ומכולם בנימין נתן נפשו ליכנס בתוכו ולקדש שמו של הקב"ה שם בנימין צעיר רודם (תהלים ס"ח כ"ח) אל תהי קורא אלא רד ים כיון שראה אותו יהודה מה עשה התחילו מרגמים אותו שירד ראשון אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ויהודה ירד תחלה לים ושמי קידש הוא יקריב ראשון ויהי המקריב ביום הראשון: ד"א ויהי ביום הראשון זה שאמר הכתוב כולך יפה רעייתי [ומום אין בך] (שה"ש ד' ז') מדבר בישראל היאך אלא כשקיבלו ישראל את התורה היו כולם שלימים שלא היה בהם לא חיגר ולא סומא ולא אילם ולא חרש כיון שחטאו באותו מעשה מיד נעשו כולם זבין ומצורעים כמה שכתב וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות ל"ב כ"ה) והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע וגו' (ויקרא י"ג מ"ה). ד"א כולך יפה רעייתי מדבר בשבטים ואם תאמר הרי יעקב אביהן (קומקנתר) [בירך לשבטים וקמקנתר] לראובן ושמעון ולוי והיאך אתה אומר א"ר אליעזר אעפ"י שבירך את השבטים האחרונים וקינתר את הראשונים אלא חזר וברכם כמה שכתב כל אלה שבטי ישראל שנים עשר (בראשית מ"ט כ"ח) מהו וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם (שם) אמר רבי אלעזר עשה אותם יונקים זה מזה לפיכך אמר רב הונא ורבי לוי שהוא מונה אותם לעצמן בספר אלה שמות ומייחסן אצל משה ואהרן אלה ראשי בית אבותם בני ראובן [וגו'] ובני שמעון [וגו'] ובני לוי (שמות ו' י"ד) כך דרש רבי הונא ורבי לוי ולא פירשו ולמה הוא מייחסם אצל משה ואהרן מה אתה אומר בשביל שקינתרם אביהן ומנה את שלשתן לעצמם הרי יפה ולמה הוא סומכם למשה ולאהרן וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגו' (שם שם י"ג) אמר רבי בי רבי סימון בשם רבי שמואל ברבי יצחק לפי שקיבלו תוכחות אביהם זכו להתייחס אצל משה ואהרן לקיים מה שנאמר אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין (משלי ט"ו ל"א): ד"א כולך יפה רעייתי בא וראה היאך כל השבטים חביבים לפני הקב"ה מן קרבנות את יודע היאך כולם חביבים ושוים יהודה מקריב תחילה והוא אומר וקרבנו ואחר כך הוא אומר קרבנו ולא היה צריך לומר כן אלא שמקריב תחילה יאמר קרבנו ומי שיקריב אחריו יאמר וקרבנו ולמה אין כתב כן א"ר ברכיה הכהן בי רבי שאם בא להתגאות אני שקרבתי ראשון אומרין לו אתה הוא אחרון וכן אתה מוצא בסוף זאת חנוכת המזבח [ביום המשח אתו וגו'] (במדבר ז' פ"ד) אחרי המשח אותו אין כתב כאן אלא ביום המשח אותו כולהם כאלו קירבו ביום אחד למה כולך יפה רעייתי ומום אין בך: ד"א לפי שירמיה אמר כסף נמאס קראו להם (ירמיה ו' ל') ויחזקאל קורא אותם סיגים שנאמר היו לי בית ישראל לסיג (יחזקאל כ"ב י"ח) בא זכריה ואמר והנה מנורת זהב כולה (זכריה ד' ב') כולה של זהב היא למה כולך יפה רעייתי ומום אין בך: ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה (במדבר ז' י"ב). ילמדנו רבינו העולה למזבח להיכן הוא הופך פניו כך שנו רבותינו כל העולים למזבח עולים דרך הימין ומקיפים ויורדים דרך השמאל (זבחים פ"ו מ"ד) שהיה לו כבש א"ר יולימנא בן עבדי בשם ר' יצחק בששים קנטרים של זהב היה עומד לכ"ג בכל שנה למה שהמזבח (היה) כפרתם של ישראל הוא אתה מוצא כשאמר הקב"ה שיעשו משכן מיד נזדרזו בו כמו שכתוב ויעשו כל חכם לב וגו' (שמות ל"ו ח') וכיון שהוקם המשכן באו הנשיאים לקרב אמרו לו משה מי יקריב תחלה אמר רשב"י אמר לו הקדוש ברוך הוא מי שקידש (בי) [בים] יקריב תחלה זה היה נחשון ומיד הקריב תחלה מניין ממה שקרינו בענין ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב וגו': [ויהי המקריב וגו'] כך פתח רבי תנחומא בי ר' אבא זש"ה (רוח הקודש על) [ברוה"קע"ישלמה] גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד (משלי כ"ט כ"ג) גאות אדם תשפילנו זה היה אדה"ר שעבר על ציוויו של הקב"ה ואכל מן האילן ביקש הקדוש ברוך הוא שיעשה תשובה ופתח לו פתח ולא ביקש אדם ויאמר ה' אלקים הן היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו וגו' (בראשית ג' כ"ב) אמר ר' אבא בר כהנא מהו ועתה אלא שאמר לו הקב"ה אפילו עכשיו עשה תשובה ואני מקבלך ואמר אדם אי אפשי הקדוש ברוך הוא אומר ועתה ואדם אומר פן אי אפשי אמר ר"ש בן לקיש כיון שיצא אדם מן הדין התחיל מחרף ומגדף נאמר כאן כרובים ויגרש את האדם וגו' את הכרובים (שם שם כ"ד) ונאמר בסנחרב ה' צבאות [אלקי ישראל] יושב הכרובים (ישעיה ל"ז ט"ז) מה כרובים להלן חירופים וגידופים [אף כרובים שנאמר כאן חירופים וגידופים] הוי גאות אדם תשפילנו (מי שנתגאה) [משנתגאה] על הקב"ה מעשות תשובה השפיל אותו (ויתגרש) [ונתגרש] מגן עדן ושפל רוח יתמוך כבוד זה אותו האדם הגדול בענקים (יהושע י"ד ט"ו) שהיה גדול מן אדם הראשון שהשפיל עצמו ואמר אנכי עפר ואפר (בראשית י"ח כ"ז) לפיכך קרא הקדוש ברוך הוא אותו אדם הגדול בענקים: ד"א גאות אדם תשפילנו זה פרעה שנתגאה על משה ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה' ב') ושפל רוח יתמוך כבוד זה משה למתי אעתיר לך (שם ח' ה') כצאתי את העיר אפרוש כפי וגו' (שם ט' כ"ט): [דבר אחר] גאות אדם תשפילנו זה עמלק שנתגאה על הקב"ה בחירופיו ובגידופיו ובזמורה שהיה נוטל זמורתם (ס"א זכרותם) של ישראל וזרק כלפי מעלה ומחרף ואמר בזו בחרת ושפל רוח יתמוך כבוד זה יהושע ואלעזר: ד"א גאות אדם תשפילנו זה תבור וכרמל שבאו מסוף העולם מתגאים לומר שאנו גבוהים ועלינו הקדוש ברוך הוא נותן את התורה ושפל רוח יתמוך כבוד זה סיני שהשפיל עצמו לומר שאני נמוך ועל ידי כן תמך הקב"ה כבוד עליו וניתנה עליו התורה וזכה שירד עליו הקדוש ברוך הוא ועומד עליו שנאמר וירד ה' (עליו) על הר סיני וגו' (שמות י"ט כ'): ד"א גאות אדם תשפילנו שביל גדול הוא אלא נבא (לענוים) [לענין] זה יהודה שהשפיל עצמו לפני יוסף בשביל בנימין ידבר נא עבדך באזני אדני (בראשית מ"ד י"ח) ועתה ישב נא עבדך תחת הנער (שם שם ל"ג) א"ר ברכיה בשם ר' לוי אמר לו הקב"ה אתה השפלת עצמך לפני אחיך הקטן ממך בשביל אחיך הקטן שבקטן הימך חייך שיוקם המשכן ויבואו השבטים להקריב קרבנות אין אדם מקריב ראשון לפניך הריני חולק לך כבוד ואתה מקריב ראשון ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה הוי ושפל רוח יתמוך כבוד: ד"א ביום הראשון א"ר שמואל בר מתא מהו ביום הראשון מן היום הראשון שברא הקדוש ברוך הוא את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים ראה מה כתב בבריית יום ראשון ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית א' ה') יום ראשון אין כתיב כאן אלא יום אחד וכשם שיאמר יום שני יום שלישי אלא למה אמר יום אחד שעד שהקב"ה יחידי בעולמו נתאווה לדור עם בריותיו בתחתונים (עד) לא עשה אלא כיון שהוקם המשכן והשרה בו הקדוש ברוך הוא את שכינתו ובאו הנשיאים להקריב אמר הקב"ה יכתב שביום הראשון נברא העולם ויהי ביום שהוקם המשכן אין כתיב כאן אלא ביום הראשון מהו הראשון ראשון לבריאת העולם: ד"א ביום הראשון ראשון למעשה בראשית ראשון לכהונה ראשון לנשיאות ראשון ושכנתי בתוך עמי ישראל (שמות כ"ט מ"ה) ראשון לעבודה ראשון לראשי חדשים ראשון לאיסור במה ראשון לשחיטת צפון ראשון לירידת האש: ד"א ויהי א"ר שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן כל מקום שכתב ויהי יש בו שמחה ויש בו צרה ואימתי שהקריבו הנשיאים והיה שמחה למקום כיום שנברא בו העולם למה אומר ויהי מפני שהיה צפוי לפני המקום שהם הולכים עם קרח במחלוקתו לכך נאמר ויהי א"ר יהודה בי רבי סימא בשם ר' לוי בן פרטא לבן פולטומין שגנב במרחץ והיה מתיירא הבלני לומר לו שמו אעפ"כ פרסמו בחור אחד נאה לבוש לבנים כך אעפ"י שלא פירש שמותם של נשיאים שחלקו עם קרח והלכו עמו אלא פרסם ברמז נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם (במדבר ט"ז ב') לכך כתיב ויהי: ד"א [ויהי] המקריב [וגו'] וקרבנו [וגו'] וכולם קרבנו למה (וגו') א"ר ברכיה הכהן בי ר' בשביל יהודה שהקריב ראשון אמר הקדוש ברוך הוא שאם בא להתגאות על אחיו ולומר אני מכובד מכם שאני הקרבתי תחלה הם משיבים אותו ואומרים לו אתה הוא שהקרבת אחרון ד"א למה הראשון כתיב וקרבנו אמר ר' יודן מפני שכולם (קרבו) [קרבנן] כאחת: ד"א ויהי המקריב [וגו'] נחשון למה נחשון הקריב ראשון מפני שקידש שמו של הקב"ה וירד בנחשולו של ים תחלה שכל השבטים היו עומדים על הים כשנקרע ומכולם בנימין נתן נפשו ליכנס בתוכו ולקדש שמו של הקב"ה שם בנימין צעיר רודם (תהלים ס"ח כ"ח) אל תהי קורא אלא רד ים כיון שראה אותו יהודה מה עשה התחילו מרגמים אותו שירד ראשון אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ויהודה ירד תחלה לים ושמי קידש הוא יקריב ראשון ויהי המקריב ביום הראשון: ד"א ויהי ביום הראשון זה שאמר הכתוב כולך יפה רעייתי [ומום אין בך] (שה"ש ד' ז') מדבר בישראל היאך אלא כשקיבלו ישראל את התורה היו כולם שלימים שלא היה בהם לא חיגר ולא סומא ולא אילם ולא חרש כיון שחטאו באותו מעשה מיד נעשו כולם זבין ומצורעים כמה שכתב וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות ל"ב כ"ה) והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע וגו' (ויקרא י"ג מ"ה). ד"א כולך יפה רעייתי מדבר בשבטים ואם תאמר הרי יעקב אביהן (קומקנתר) [בירך לשבטים וקמקנתר] לראובן ושמעון ולוי והיאך אתה אומר א"ר אליעזר אעפ"י שבירך את השבטים האחרונים וקינתר את הראשונים אלא חזר וברכם כמה שכתב כל אלה שבטי ישראל שנים עשר (בראשית מ"ט כ"ח) מהו וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם (שם) אמר רבי אלעזר עשה אותם יונקים זה מזה לפיכך אמר רב הונא ורבי לוי שהוא מונה אותם לעצמן בספר אלה שמות ומייחסן אצל משה ואהרן אלה ראשי בית אבותם בני ראובן [וגו'] ובני שמעון [וגו'] ובני לוי (שמות ו' י"ד) כך דרש רבי הונא ורבי לוי ולא פירשו ולמה הוא מייחסם אצל משה ואהרן מה אתה אומר בשביל שקינתרם אביהן ומנה את שלשתן לעצמם הרי יפה ולמה הוא סומכם למשה ולאהרן וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגו' (שם שם י"ג) אמר רבי בי רבי סימון בשם רבי שמואל ברבי יצחק לפי שקיבלו תוכחות אביהם זכו להתייחס אצל משה ואהרן לקיים מה שנאמר אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין (משלי ט"ו ל"א): ד"א כולך יפה רעייתי בא וראה היאך כל השבטים חביבים לפני הקב"ה מן קרבנות את יודע היאך כולם חביבים ושוים יהודה מקריב תחילה והוא אומר וקרבנו ואחר כך הוא אומר קרבנו ולא היה צריך לומר כן אלא שמקריב תחילה יאמר קרבנו ומי שיקריב אחריו יאמר וקרבנו ולמה אין כתב כן א"ר ברכיה הכהן בי רבי שאם בא להתגאות אני שקרבתי ראשון אומרין לו אתה הוא אחרון וכן אתה מוצא בסוף זאת חנוכת המזבח [ביום המשח אתו וגו'] (במדבר ז' פ"ד) אחרי המשח אותו אין כתב כאן אלא ביום המשח אותו כולהם כאלו קירבו ביום אחד למה כולך יפה רעייתי ומום אין בך: ד"א לפי שירמיה אמר כסף נמאס קראו להם (ירמיה ו' ל') ויחזקאל קורא אותם סיגים שנאמר היו לי בית ישראל לסיג (יחזקאל כ"ב י"ח) בא זכריה ואמר והנה מנורת זהב כולה (זכריה ד' ב') כולה של זהב היא למה כולך יפה רעייתי ומום אין בך:
Yalkut Shimoni on Torah 44:1unverified
כָּל אוֹתָהּ הַלַּיְלָה הָיָה לוֹט מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הַסְּדוֹמִיִים וְהָיוּ מְקַבְּלִין מִיָּדוֹ, כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ (להלן יט ה) "אַיֵּה הָאֲנָשִׁים הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם" לְתַשְׁמִיש, מִיָּד אָמְרוּ לוֹ (שם יב) "עֹד מִי לְךָ פֹה" עַד כָּאן הָיָה לְךָ רְשׁוּת לְלַמֵּד סַנֵּגוֹרְיָא, מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵין לְךָ רְשׁוּת. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַב יוֹסֵף, מַהוּ "עֲזָאֵל". אָמַר לָהֶם כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ דּוֹר הַמַּבּוּל וְעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעַצֵּב. מִיָּד עָמְדוּ שְׁנֵי מַלְאָכִים שַׁמְחֲזַאי וַעֲזָאֵל וְאָמְרוּ לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲלֹא אָמַרְנוּ לְפָנֶיךָ כְּשֶׁבָּרָאתָ אֶת עוֹלָמְךָ (תהלים ח, ה) "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ". אָמַר לָהֶם, וְעוֹלָם מַה יְּהֵא עָלָיו. אָמְרוּ לוֹ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָיִינוּ מִסְתַּפְּקִין בּוֹ. אָמַר לָהֶם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי אִם אַתֶּם שְׁרוּיִין בָּאָרֶץ הָיָה שׁוֹלֵט בָּכֶם יֵצֶר הָרָע וִהְיִיתֶם קָשִׁים מִבְּנֵי אָדָם. אָמְרוּ לוֹ, תֵּן לָנוּ רְשׁוּת וְנָדוּר עִם הַבְּרִיּוֹת וְתִרְאֶה אֵיךְ אָנוּ מְקַדְּשִׁין שְׁמֶךָ. אָמַר לָהֶם, רְדוּ וְתָדוּרוּ עִמָּהֶן. מִיָּד קִלְקְלוּ עִם בְּנוֹת הָאָדָם שֶׁהָיוּ יָפוֹת וְלֹא יָכְלוּ לִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרָן. מִיָּד רָאָה שַׁמְחֲזַאי רִיבָה אַחַת וּשְׁמָהּ אִיסְטְהַר. נָתַן עֵינוֹ בָּהּ, אָמַר, הִשָּׁמְעִי לִי. אָמְרָה לֵיהּ, אֵינִי שׁוֹמַעַת לְךָ עַד שֶׁתְּלַמְּדֵנִי שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁאַתָּה עוֹלֶה בּוֹ לָרָקִיעַ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה זוֹכְרֵהוּ. לִמְּדָהּ אוֹתוֹ שֵׁם, הִזְכִּירָה אוֹתוֹ וְעָלְתָה לָרָקִיעַ וְלֹא קִלְקְלָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וּפֵרְשָׁה עַצְמָהּ מִן הָעֲבֵרָה לְכוּ וְקִבְעוּהָ בֵּין שִׁבְעָה כּוֹכָבִים הַלָּלוּ כְּדֵי שֶׁתְּזַכּוּ בָּהֶן לָעוֹלָם וְנִקְבְּעָה בְּכִימָה כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שַׁמְחֲזַאי וַעֲזָאֵל כָּךְ עָמְדוּ וְנָשְׂאוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים הִיוָא וְהֵיָא. וַעֲזָאֵל הָיָה עַל מִינֵי צִבְעוֹנִין וְעַל מִינֵי תַּכְשִׁיטִין שֶׁל נָשִׁים שֶׁמְּפַתִּים אֶת בְּנֵי הָאָדָם לְהִרְהוּר עֲבֵרָה, מִיָּד שִׁגֵּר מְטַטְרוֹן שָׁלִיחַ לְשַׁמְחֲזַאי וְאָמַר לֵיהּ, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב עוֹלָמוֹ ולְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. מִיָּד עָמַד בִּבְכִי וְהָיָה מִצְטַעֵר עַל הָעוֹלָם וְעַל בָּנָיו, מַה יַּעֲשׂוּ בָּנָיו, מִמַּה יֹאכְלוּ אִם הָעוֹלָם חָרֵב, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה אוֹכֵל בְּכָל יוֹם אֶלֶף גְּמַלִּים וְאֶלֶף סוּסִים וְאֶלֶף שְׁוָרִים. בַּלַּיְלָה רָאוּ הִיוָא וְהֵיָא שְׁנֵיהֶם חֲלוֹמוֹת. אֶחָד מֵהֶן רָאָה אֶבֶן גְּדוֹלָה פְּרוּסָה עַל הָאָרֶץ כְּשֻׁלְחָן, וְהָיְתָה הָאָרֶץ חֲרוּתָה וּכְתוּבָה שִׁטּוֹת שִׁטּוֹת, וְהָיָה מַלְאָךְ יוֹרֵד מִן הָרָקִיעַ וּבְיָדָיו כְּמִין סַכִּין וְהָיָה גּוֹרֵר וּמוֹחֵק כָּל אוֹתָן הַשִּׁטּוֹת וְלֹא הָיָה מְשַׁיֵּר בָּהּ אֶלָּא אַרְבַּע תֵּבוֹת. וְהָאֶחָד רָאָה פַּרְדֵּס גָּדוֹל מְשֻׁבָּח נָטוּעַ מִכָּל מִינֵי אִילָנוֹת, וְהָיוּ בּוֹ מַלְאָכִים וּבְיָדָן קַרְדֻּמּוֹת וְהָיוּ מְקַצְּצִין כָּל הָאִילָנוֹת וְלֹא שִׁיְרוּ בּוֹ אֶלָּא אִילָן אֶחָד שֶׁל שְׁלֹשָׁה עֲנָפִים. כֵּיוָן שֶׁנִּנְעֲרוּ עָמְדוּ בְּבֶהָלָה וּבָאוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם. אָמַר לָהֶם, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא מַבּוּל וְלֹא יְשַׁיֵּר אֶלָּא נֹחַ וּבָנָיו. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ הָיוּ צוֹעֲקִין וּבוֹכִין. אָמַר לָהֶם, אַל תִּצְטַעֲרוּ, שִׁשְׁמוֹתֵיכֶם לֹא יִכְלוּ מִן הַבְּרִיּוֹת, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁגּוֹזֵר גְּזֵרוֹת אוֹ מַעֲלִין אֲבָנִים אוֹ סְפִינוֹת שְׁמוֹתֵיכֶם הֵן מַזְכִּירִין הִיוָא וְהֵיָא. מִיָּד נִתְקָרְרוּ דַּעְתָּן. שַׁמְחֲזַאי חָזַר בִּתְשׁוּבָה וְתָלָה עַצְמוֹ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ רֹאשׁוֹ לְמַטָּה וְרַגְלָיו לְמַעְלָה וַעֲדַיִן הוּא תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. עֲזָאֵל לֹא חָזַר בִּתְשׁוּבָה וַעֲדַיִן הוּא עוֹמֵד בְּקִלְקוּלוֹ לְהָסִית בְּנֵי אָדָם לִדְבַר עֲבֵרָה בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין שֶׁל נָשִׁים, וּלְכָךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין קָרְבָּנוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַיִל אֶחָד לַה' שֶׁיְּכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְאַיִל אֶחָד לַעֲזָאזֵל שֶׁיִּסְבֹּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהוּא עֲזָאזֵל שֶׁבַּתּוֹרָה.

Find sources for your own idea