Sources discuss why the shofar is not sounded when Rosh Hashanah coincides with Shabbat, examining both the Talmudic reasoning and the halacha as codified by medieval and modern authorities. The practice reflects concern about carrying the shofar and derives from both Torah-level and rabbinic considerations.
יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The foundation of the practice is already laid in Mishnah Rosh Hashanah 4:1, which records that when Rosh Hashanah fell on Shabbos, the shofar was sounded in the Temple but not in the provinces.
The Gemara in Rosh Hashanah 29b supplies Rabbah's rationale: although everyone is obligated in shofar-sounding, not everyone is expert in it, so the Rabbis enacted a decree lest a person pick up the shofar, carry it to an expert to learn the technique, and in doing so carry it four cubits in a public domain — a Torah-level Shabbos violation; the same logic, the Gemara notes, underlies the rabbinic suspensions of lulav and Megillah on Shabbos.
Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 2:6 codifies this ruling, emphasizing that although shofar-sounding on Shabbos is technically only a rabbinic prohibition (shevut) and a Torah positive commandment would ordinarily override a rabbinic prohibition, the decree nevertheless stands because the risk of carrying the shofar four cubits in a public domain — or transporting it between domains — could bring a person to a sin punishable by stoning.
Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 2:9 adds that sounding was nonetheless permitted before the rabbinic court, since the court's members are diligent and would prevent the blowers from carrying the shofar through a public domain.
Tosafot on Rosh Hashanah 29b clarifies that shofar-sounding is itself prohibited on Shabbos by rabbinic enactment, and that were it not for Rabbah's specific decree — the fear of carrying — the prohibition alone would not have been sufficient to suppress the sounding entirely.
Tur, Orach Chayim 588 and Beit Yosef, Orach Chayim 588 both transmit this reasoning from the Mishnah and Gemara, with the Beit Yosef adding the Ran's distinction explaining why a similar precautionary decree was not applied to circumcision on Shabbos: everyone is occupied with shofar-sounding and no one would remind his neighbor of a danger, unlike circumcision.
Shulchan Arukh, Orach Chayim 588:5 rules definitively that the shofar is not sounded when Rosh Hashanah falls on Shabbos, and the Rema adds that it is even forbidden to handle the shofar, unless it is needed for its own use or for the sake of its place.
Arukh HaShulchan, Orach Chaim 588:7 elaborates that while the Rambam states the positive commandment would ordinarily override a rabbinic shevut, the specific shevut of the act of sounding itself is necessarily overridden on Yom Tov as well — the true operative concern remains the carrying decree of Rabbah.
A further dimension is noted by Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:54) and Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:59), who point to a Talmudic derivation from the juxtaposition of two pesukim — one referring to Rosh Hashanah as "zikhron teru'ah" (a remembrance of the blast) and the other as "yom teru'ah" (a day of sounding) — understood to indicate that when Rosh Hashanah falls on Shabbos the Torah itself prescribes only remembrance of the blast, not actual sounding, making the prohibition rooted in Torah law.
Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:43) and Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:55) confirm that the rabbinic decree based on Rabbah's concern — fear of carrying the shofar, lulav, or Megillah four cubits in a public domain — remains fully in force today.
Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:52) further notes, in line with the Rambam and Shulchan Arukh, that in our time there is no shofar-sounding on Shabbos because there is neither the Temple nor an ordained rabbinic court.
Nitei Gavriel, Rosh Hashana, perek 73 addresses the related question of why shofar was sounded on the second day rather than the first when Rosh Hashanah fell on Yom Tov followed by another day of Yom Tov: in Temple times sounding was withheld until witnesses arrived to sanctify the new month, so when the first day was thus observed without sounding, the shofar — and accordingly the Shehecheyanu blessing — was associated with the second day.
משנה ראש השנה ד׳:א׳
Mishnah Rosh Hashanah 4:1
The Mishnah states explicitly that when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar is sounded in the Temple (Beit HaMikdash) but not in the provinces — establishing the core practice that forms the basis of all subsequent discussion.
יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה.
ראש השנה כ״ט ב — ד"ה אֶלָּא אָמַר רָבָא
Rosh Hashanah 29b:10
The Talmud records the famous dispute: Rabbah explains the prohibition on sounding the shofar on Shabbat as a rabbinic decree (gezeirah) lest one carry the shofar four cubits in the public domain on the way to a teacher — a concern specific to a time when not everyone is expert in shofar. This is the foundational source for Rabbah's reasoning.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: מִדְּאוֹרָיְיתָא מִישְׁרֵא שְׁרֵי, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזוּר בֵּיהּ כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל הַבָּקִי לִלְמוֹד, וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְהַיְינוּ טַעְמָא דְלוּלָב, וְהַיְינוּ טַעְמָא דִמְגִילָּה.
משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ב׳:ט׳
Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 2:9
The Rambam rules that when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar is not blown anywhere outside the Beit Din, adopting Rabbah's reasoning of the gezeirah against carrying. He codifies this as binding post-destruction halacha.
אֲבָל חוּץ לְבֵית דִּין אֵין תּוֹקְעִין. וְלָמָּה תּוֹקְעִין בִּפְנֵי בֵּית דִּין מִפְּנֵי שֶׁבֵּית דִּין זְרִיזִין הֵן וְלֹא יָבוֹאוּ הַתּוֹקְעִין לְהַעֲבִיר הַשּׁוֹפָר בִּפְנֵיהֶם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁבֵּית דִּין מַזְהִירִין אֶת הָעָם וּמוֹדִיעִין אוֹתָן:
טור, אורח חיים תקפ״ח
Tur, Orach Chayim 588
The Tur records the halacha that the shofar is not blown on Shabbat and discusses the underlying reasons, including Rabbah's gezeirah of carrying. He also addresses opinions regarding the continuation of this practice in all generations.
שמע ט' תקיעות מט' ב"א שתקעו כולם כאחד לא יצא שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ושבת לאו זמן תקיעה הוא דתנן י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר וחיישינן שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמדו ויעבירנו ד"א ברה"ר ורי"ף היה תוקע בבית דינו וסמך לו על הא דתנן משחרב ב"ה התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ולפניהם ורוצה לפרש כל ב"ד ואפי' של ג' ולא נהגו כן שכל המפרשים פי' ב"ד של כ"ג שהן סנהדרי קטנה ואע"פ ששבת לאו זמן תקיע' היא מותר לומר לקטן שלא הגיע לחינוך שיתקע בשב' כדי להתלמד לתקוע אבל אם הגיע לחינוך אסור לומר לו לתקוע ואם תקע מעצמו אין צריך למחות בידו:
משנה תורה, שופר פרק א א והלאה, וראה שם עוד פרק ב א והלאה, וראה שם עוד וערך תקיעה
Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 2:6
When Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar is not sounded anywhere, even though tekiah is not itself a melacha and a positive Torah commandment should ordinarily override a rabbinic Shabbat restriction; the shofar is withheld due to a decree lest one take it in hand and carry it to someone who can sound it, thereby either walking four cubits in the public domain or transferring it between domains, violating the prohibition of sekila, since everyone is obligated in tekiah but not everyone is skilled in sounding it.
יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אֵין תּוֹקְעִין בַּשּׁוֹפָר בְּכָל מָקוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּקִיעָה מִשּׁוּם שְׁבוּת וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁתּוֹקְעִין יָבוֹא עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה וְיִדְחֶה שְׁבוּת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. וְלָמָּה אֵין תּוֹקְעִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיוֹלִיכֶנּוּ לְמִי שֶׁיִּתְקַע לוֹ וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אוֹ יוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְיָבוֹא לִידֵי אִסּוּר סְקִילָה. שֶׁהַכּל חַיָּבִים בִּתְקִיעָה וְאֵין הַכּל בְּקִיאִין לִתְקֹעַ:
תוספות על ראש השנה כ״ט ב — ד"ה כל מלאכת עבודה לא תעשו
Tosafot on Rosh Hashanah 29b:9
The passage discusses shofar-sounding, citing Rabbah's reasoning that shofar is rabbinically prohibited (not Torah-level) and may be sounded even on Yom Tov when it falls on weekday, but the Sages did not permit it on Shabbat because of Rabbah's concern that one might carry it four cubits or remove it from private to public domain, which considerations apply differently depending on the domain and intent involved.
רדיית הפת. פירש רבינו חננאל רדייה דהכא לאחר אפייה ושרי לכתחילה ורדייה דריש מסכת שבת (דף ג:) דהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי אפייה דאיסור סקילה או לא התירו דמשמע דאסור מדרבנן ברודה הפת בעוד שהיא עיסה דהוא כעין לש שמרככו כשרודהו בידו ובחנם דחק דהך דהכא נמי לא שריא אלא מדאורייתא כדמוכח בפרק כל כתבי (שבת דף קיז:) גבי מציל פת מן התנור שמציל מזון שלשה סעודות דקאמר כשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן כדמוכח בפ' כסוי הדם (חולין דף פד:) דקאמרינן תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה יו"ט ואין ודאה דוחה שבת ואפילו הכי לא היו אוסרין אי לאו משום דרבה שמא יעבירנו: שמא יטלנו ויעבירנו ארבע אמות. הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים פי' בקונט' בסוכה (דף מג.) משום דלא פסיקא דאם הגביהו על מנת להצניעו ונמלך והוציאו פטור וקשיא דגבי העברת ד' אמות נמי לא מיחייב אלא א"כ הגביהו על מנת להעבירו ד' אמות ונראה דמרשות היחיד לר"ה אית ליה הכירא וליכא למיגזר אבל ברשות הרבים זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ארבע אמות [ועיין תוספות מגילה ד: ותוס' סוכה מג. ותוספות ביצה יח.]:
שולחן ערוך, אורח חיים תקפ״ח — ד"ה י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת
Shulchan Arukh, Orach Chayim 588:5
The Shulchan Arukh rules definitively that when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar is not sounded — the governing practical ruling codifying the rabbinic decree.
י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר: הגה ואסור לטלטלו אם לא לצורך גופו ומקומו: (אור זרוע והגהות אשירי ס"פ במה מדליקין):
5. If the holy day of Rosh Hashanah falls on Shabbat we do not sound the shofar. Rema: and it is even forbidden to handle a shofar, unless if needed for itself (i.e. in an allowed Shabbos act like to carry water) or it’s place (i.e. on a chair that one wants to sit).
recovered from “Arukh HaShulchan, Orach Chaim 588:10”
ערוך השולחן, אורח חיים תקפ״ח — ד"ה ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין
Arukh HaShulchan, Orach Chaim 588:7
The Arukh HaShulchan explains Rabbah's logic and why later authorities extended the prohibition even to places with no true reshut harabim, arguing the gezeirah was enacted broadly and cannot be limited without a new Sanhedrin to annul it.
ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בשופר. וזה לשון הרמב"ם בפרק שני דין ו: אף על גב שהתקיעה הוא משום שבות, ומן הדין היה שתוקעין, יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין? גזירה שמא יוליכנו בידו למי שיתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או מוציאו מרשות לרשות, ויבא לידי איסור סקילה. שהכל חייבין בתקיעה, ואין הכל בקיאין בתקיעה. עד כאן לשונו. ואף על גב דגם שבות אין תקיעה דוחה, כמו שכתבתי בסוף סימן תקפו, ואיך כתב שדוחה שבות? זהו שבות דאקראי, כגון להביאו מחוץ לתחום, ולעלות באילן. אבל בעצם התקיעה שהוא שבות, בעל כרחך ידחה גם בשבת, שהרי שבות זה יש גם ביום טוב. ואם תאמר שגם ביום טוב לא ידחה שבות זה, אם כן בטלת מצוה תקיעות לגמרי, וזה אי אפשר. אבל שבות דהוצאה אינו כיום טוב, לפיכך גזרו בו בשבת מחשש זה (לחם משנה ומגן אברהם וט"ז). שנו חכמים במשנה (ריש פרק רביעי): יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש – היו תוקעין, אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. והטעם מפני שבית דין זריזין הן, ולא יבואו לחלל שבת, וכל שכן במקדש שהיו זריזין, ואין בהם חשש שמא יעבירנו וכו'. וזהו הכל בזמן שהיו בית דין סמוכים. אבל עכשיו בעונותינו שאין לנו בית דין סמוכים – אין תוקעין בשום מקום בעולם, אפילו בארץ ישראל. ולכשיבא גואל צדק – אז נתקע בירושלים, אם ירצה השם. ואחד מגדולי רבותינו היה רוצה לומר דגם עכשיו, כשיש בית דין הגדול שבכל העולם – תוקעין שם. ולא נתקבלו דבריו. (עיין במאור, ומלחמות, ובמגיד משנה שהרי"ף סובר כן, ולא נהגו גם תלמידיו כן; עיין שם.)
בית יוסף, אורח חיים תקפ״ח — ד"ה ושבת לאו זמן תקיעה הוא דתנן
Beit Yosef, Orach Chayim 588:6
The Beit Yosef carefully analyzes whether Rabbah's gezeirah was the sole reason or whether additional grounds exist, such as the opinion that shofar itself may be considered a form of melachah-adjacent activity on Shabbat. He reconciles competing Rishonim on the subject.
ושבת לאו זמן תקיעה הוא דתנן י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משנה ר"פ בתרא דר"ה (כט:): ומ"ש שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר וחיישינן שמא יטלנו בידו וכו' שם בגמרא. וכתב הר"ן וא"ת מאי שנא הני דגזרינן ומ"ש מילה דשרי בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל ארבע אמות בר"ה י"ל דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד אחבריה משא"כ במילה:
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ב — ד"ה ודעת הרמב"ם
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:52
The Rambam and Shulchan Aruch rule that the shofar is not sounded on Shabbat in the present time, since there is no Temple and no ordained court (beit din samuchin).
ודעת הרמב"ם (שם ה"ט) והשו"ע (סי' תקפ"ח סעי' ה') שאין תקיעה בשבת בימינו, מכיון שאין ביהמ"ק ואין בי"ד סמוכין.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ד — ד"ה הגמרא בר"ה
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:54
The Gemara in Rosh Hashanah (29b) presents a resolution of two seemingly contradictory verses—one describing the day as "a day of shofarblowing" and another as "a memorial of shofarblowing"—explaining that when Rosh Hashanah falls on Shabbat the verse applies to that case alone, indicating that Torah itself establishes that only the memory of the shofar sounding remains and no actual sounding occurs on Shabbat, which constitutes a Torah-level prohibition.
הגמרא בר"ה (כ"ט ע"ב) מביאה טעם לזה שאין היום תקיעות בשבת: "אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר: 'שבתון זכרון תרועה', וכתוב אחד אומר: 'יום תרועה יהיה לכם'! לא קשיא, כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות ביום חול". כלומר התורה עצמה כותבת שיש מצב שיהיה רק "זכרון תרועה" ולא יתקעו אם ר"ה חל להיות בשבת, וזה איסור דאורייתא.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ט — ד"ה אמנם הר"ן
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:59
When Rosh Hashanah falls on Shabbos, the shofar is not sounded but only mentioned, because the prohibition against sounding it derives from Torah and is learned from the pasuk "zichron truah" (a memorial of blowing).
שהאיסור הוא מדאורייתא והוא נלמד מהפסוק: "זכרון תרועה" – כשחל ר"ה בשבת רק מזכירים ולא תוקעים.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ה — ד"ה ושואל רבא על זה
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:55
The rabbis prohibited sounding the shofar, waving the lulav, and reading the megillah on Shabbat out of concern that one might carry the shofar four cubits in the public domain while going to learn the technique from an expert or might shake the lulav or read the megillah in a way that involves carrying four cubits in public.
שזה איסור דרבנן שחששו שמא ילך ללמוד את חכמת התקיעה אצל חכם, ויטלטל את השופר ד' אמות ברה"ר, וכמו כן חששו בלולב ובמגילה שלא לנענע או לקרוא בשבת שמא יטלטל ד' אמות ברה"ר.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:מ״ג — ד"ה תקנות חכמים שמא יטלטל תיקנו חכמים
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:43
The Sages instituted that the shofar is not sounded on Rosh Hashanah when it falls on Shabbat, the Megillah is not read when the fifteenth of Adar falls on Shabbat, and the lulav is not waved on the Yom Tov of Sukkot when it falls on Shabbat, because they were concerned one might carry them in the public domain; this enactment remains in effect today.
תיקנו חכמים לא לתקוע בשופר ב"ראש השנה" שחל בשבת ולא לקרוא במגילת אסתר כשחל ט"ו באדר ביום שבת, לנענע לולב ביום טוב "סוכות" שחל בשבת, מכיון שחוששים שמא יטלטלום ב"רשות הרבים". ותקנה זו שרירה וקיימת גם כיום.
נטעי גבריאל, ראש השנה סי׳ ע״ג
Nitei Gavriel, Rosh Hashana, perek 73
The reason shofar was not sounded on the first day of Rosh Hashanah when it fell on a Yom Tov followed by the second day is that in Temple times they did not sound shofar until witnesses arrived; therefore when the first day was observed and the next day was also Yom Tov, shofar was sounded only on the second day, which is why the blessing Shehecheyanu is appropriately recited on that day.
On this pageThe reason shofar was not sounded on the first day of Rosh Hashanah when it fell on a Yom Tov followed by the second day is that in Temple times they did not sound shofar until witnesses arrived; therefore when the first day was observed and the next day was also Yom Tov, shofar was sounded only on the second day, which is why the blessing Shehecheyanu is appropriately recited on that day.
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
Sources discuss why the shofar is not sounded when Rosh Hashanah falls on Shabbat, except in the Temple. Rabbah's concern that people might carry the shofar to an expert to learn the correct technique—thereby violating Shabbat—forms the basis of this rabbinic enactment, a decree preserved across Talmudic and later halakhic codes.
Sources explain the rabbinic decree prohibiting shofar-blowing when Rosh Hashanah falls on Shabbat outside the Temple, based on concern that individuals might carry the shofar to an expert for instruction. The sources also address practical halachic adjustments and prayer modifications for such a Rosh Hashanah.
Sources explore why the Sages suspended the blowing of shofar when Rosh Hashanah falls on Shabbat outside the Temple, examining the rabbinic concern that individuals might carry the shofar to an expert for instruction, and how this precaution overrides the biblical obligation.
Sources address why the shofar is not sounded when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the rabbinic enactment distinguishing Temple from other locations, and how the liturgy and observance of the day are modified while maintaining the central blessings of Malchuyot, Zichronot, and Shofarot.
These sources explain the rabbinic enactment that prohibits sounding the shofar when Rosh Hashanah falls on Shabbat, despite the Torah's association of the holiday with the shofar blast. The sources address the reasoning behind the decree—a concern that people might carry the shofar to an expert—and discuss exceptions that applied in the Temple and among established courts.
Sources examine the biblical foundations for shofar-blowing on Rosh Hashanah and the rabbinic rulings that prohibit it outside the Temple when the holiday coincides with Shabbat. The passages address the tension between the Torah's command and Shabbat restrictions, as well as the historical shift in practice after the Temple's destruction.