Sources discuss why the shofar is not sounded when Rosh Hashanah falls on Shabbat, except in the Temple. Rabbah's concern that people might carry the shofar to an expert to learn the correct technique—thereby violating Shabbat—forms the basis of this rabbinic enactment, a decree preserved across Talmudic and later halakhic codes.
שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד
32 sources · 29 verified
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The foundational rule is established already in the Mishnah: when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar was sounded in the Temple but not in the provinces (Mishnah Rosh Hashanah 4:1), and after the Temple's destruction Rabban Yochanan ben Zakkai ordained that it be sounded wherever there is a beit din — a takkanah whose precise scope (Yavne alone, or any qualified court) is itself debated in the same Mishnah.
The operative rabbinic reasoning — Rabbah's gezeirah — is stated plainly in the Gemara: since everyone is obligated in shofar yet not everyone knows how to sound it, the Sages decreed against sounding it on Shabbat lest someone pick up the shofar and carry it four cubits through a public domain on his way to find an expert who can teach him (Rosh Hashanah 29b:10), a concern that the Rambam captures by noting that such a person might thereby incur liability for a Torah-level Shabbat violation (Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 2:6).
Crucially, the prohibition thus overrides what would otherwise have been a straightforward case of a positive Torah commandment displacing a rabbinic restriction, because the shofar itself is only rabbinically forbidden on Shabbat as a shvut — it involves no biblical melachah — yet Rabbah's gezeirah holds, since the concrete risk of actual Torah-level carrying is severe (Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 588:1–4; Tosafot on Rosh Hashanah 29b:9).
Rashi clarifies that this gezeirah did not apply in the Temple because rabbinic shvut decrees are not enforced in the Mikdash (Rashi on Rosh Hashanah 29b:7), while the Sifra draws a biblical distinction between Yom Kippur — whose shofar explicitly overrides Shabbat even outside the Temple — and Rosh Hashanah, whose sounding outside the Temple does not (Sifra, Behar, Section 2:5).
The Tur records that the Rif himself continued to sound the shofar in his own beit din even when Rosh Hashanah fell on Shabbat, relying on Rabban Yochanan ben Zakkai's takkanah, but Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 4:10) notes that all other Rishonim disagreed, holding that the takkanah applied only to a court of judges ordained in an unbroken chain back to Moshe, and that even the Rif's own leading students did not continue the practice after him.
The halachah as codified in Shulchan Arukh, Orach Chayim 588:5 is that we do not sound the shofar at all when Rosh Hashanah falls on Shabbat, with the Rema adding that it is even forbidden to handle the shofar except for the shofar's own permitted use or to clear its place; Mishnah Berurah 588:13 repeats the gezeirah's rationale verbatim, and Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 4:9) explains that the concern is specifically that people unfamiliar with the prohibition on carrying would take the shofar and walk with it through a public domain.
On the aggadic level, several Acharonim and Hasidic sources offer independent reasons why Shabbat itself diminishes the need for the shofar: the Peri Tzadik holds that Shabbat is intrinsically a day of divine remembrance and the shofar's function of arousing that remembrance is therefore unnecessary (Peri Tzadik, Vayetzei 3:2), while the Shem MiShmuel argues that on Shabbat the divine will and love flow without awakening from below, so the shofar has no fitting role — though he acknowledges this does not by itself constitute a prohibition (Shem MiShmuel, Rosh Hashanah 5:10; Shem MiShmuel, Rosh Hashanah 5:13).
The Klausenberger Rebbe (Divrei Yatziv Likutim 58) addresses the classification of shofar-blowing as a form of melachah on Shabbat, arguing that while it requires skill and craftsmanship it should be categorized as a simple melachah rather than melachat avodah, which is precisely why the Sages needed Rabbah's gezeirah — the threat of carrying — to prevent its performance, since the act itself is only rabbinically restricted.
Minchas Yitzchak (Minchas Yitzchak 9:164) rules on the practical consequence of inadvertent sounding: if someone in our day unintentionally sounded the shofar or took the lulav on Rosh Hashanah that fell on Shabbat, and no actual carrying occurred, the mitzvah is fulfilled from Torah law and no second Shehecheyanu blessing is required on the second day — turning on whether the rabbinic prohibition was grounded in the specific risk of carrying or was a broader preventive measure, and concluding that absent the carrying, the performance is retroactively valid.
·
Source 1 · Chazal
Verified
Rosh Hashanah 29b:10
ראש השנה כ״ט ב
Rosh Hashanah 29b:10
Raba states that by Torah law sounding the shofar is permitted on Shabbos, but the Rabbis decreed against it following Rabbah's reasoning: since everyone is obligated in shofar-blowing but not everyone is skilled in it, there is a decree lest one carry the shofar in his hand and go to an expert to learn, thereby carrying it four cubits in the public domain.
The passage establishes that while the shofar-blast on Yom Kippur overrides Shabbat everywhere, the shofar-blast of Rosh Hashanah overrides Shabbat only before the Beit Din, not throughout the land—deriving this from the redundancy of "in the tenth of the month" in the Yom Kippur verse, which teaches that Yom Kippur (but not Rosh Hashanah) is universally obligatory even on Shabbat.
[ה] "ביום" – ולא בלילה. "ביום הכפורים" – אפילו בשבת. "תעבירו שופר בכל ארצכם" – מלמד שכל יחיד ויחיד חייב. יכול אף תרועת ראש השנה תהיה דוחה שבת בכל ארצכם? תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים" שאין תלמוד לומר "בעשור לחדש"!? ממשמע שנאמר "ביום הכפורים" איני יודע שהוא בעשור לחדש?! אלא בעשור לחדש דוחה את השבת בכל ארצכם ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד.
The discussion develops the scope and rationale of the decree, including the distinction between the Temple and the rest of the country and the continued practice of sounding on Shabbat in the Temple.
And they would sound the shofar on Shabbat with the court. Rav Huna’s brief statement is obscure, and therefore the Gemara asks: What is the meaning of the phrase: With the court? It means: In the presence of the court, i.e., in the place where the court convenes. This comes to exclude any place that is not in the presence of the court, as the shofar is not sounded there. § Rava raised an objection from the mishna: And Jerusalem had this additional superiority over Yavne. What is the meaning of the phrase: And this additional? If we say that it is referring only to that which it teaches in the mishna, it should have simply said: This, without mentioning that it is an additional superiority. Rather, it indicates that in Jerusalem even private individuals sound the shofar on Shabbat, whereas in Yavne individuals do not sound it, but only agents of the court. And this too is difficult: Don’t individuals sound the shofar in Yavne? But when Rav Yitzḥak bar Yosef came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: When the prayer leader completed the sounding of the shofar in Yavne, nobody could hear the sound of his own voice in his ears due to the noise of the sounding of individuals. After the leader of the congregation finished sounding on behalf of the entire community, many individuals would take out their shofars and blast them, which created a loud noise. This indicates that individuals would sound the shofar on Shabbat even in Yavne.
When Rosh Hashanah falls on Shabbat, shofar was sounded in the Temple but not in the provinces; after the Temple's destruction, Rabban Yochanan ben Zakkai instituted shofar-sounding in any place that has a beit din, though a dispute exists over whether this applied only to Yavneh or everywhere with a beit din.
Since there is no need for the verse to state: “Of the seventh month,” as it already states: “On the Day of Atonement,” what is the meaning when the verse states: “Of the seventh month”? This serves to teach that all soundings of the shofar of the seventh month must be similar to one another.
משנה תורה, שופר פרק א א והלאה, וראה שם עוד פרק ב א והלאה, וראה שם עוד וערך תקיעה
Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 2:6
Rambam codifies that when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar is sounded only in the Temple, but not elsewhere, in accordance with the rabbinic enactment.
The Tur codifies the rule that shofar is not sounded when Rosh Hashanah falls on Shabbat, preserving the Talmudic distinction between the Temple and elsewhere.
שמע ט' תקיעות מט' ב"א שתקעו כולם כאחד לא יצא שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ושבת לאו זמן תקיעה הוא דתנן י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר וחיישינן שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמדו ויעבירנו ד"א ברה"ר ורי"ף היה תוקע בבית דינו וסמך לו על הא דתנן משחרב ב"ה התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ולפניהם ורוצה לפרש כל ב"ד ואפי' של ג' ולא נהגו כן שכל המפרשים פי' ב"ד של כ"ג שהן סנהדרי קטנה ואע"פ ששבת לאו זמן תקיע' היא מותר לומר לקטן שלא הגיע לחינוך שיתקע בשב' כדי להתלמד לתקוע אבל אם הגיע לחינוך אסור לומר לו לתקוע ואם תקע מעצמו אין צריך למחות בידו:
תוספות על ראש השנה כ״ט ב — ד"ה כל מלאכת עבודה לא תעשו
Tosafot on Rosh Hashanah 29b:9
Kneading dough on Shabbat is prohibited only by rabbinic law, and the prohibition against sounding shofar is likewise rabbinical; Rabbah's concern that one might unknowingly carry the shofar four cubits or remove it from a private domain to public domain—not the specific concern of unintended removal of four cubits—serves as the basis for the gezeira forbidding shofar when Rosh Hashanah falls on Shabbat, since one might carry it inadvertently in a public domain where intention to carry is not always a factor.
רדיית הפת. פירש רבינו חננאל רדייה דהכא לאחר אפייה ושרי לכתחילה ורדייה דריש מסכת שבת (דף ג:) דהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי אפייה דאיסור סקילה או לא התירו דמשמע דאסור מדרבנן ברודה הפת בעוד שהיא עיסה דהוא כעין לש שמרככו כשרודהו בידו ובחנם דחק דהך דהכא נמי לא שריא אלא מדאורייתא כדמוכח בפרק כל כתבי (שבת דף קיז:) גבי מציל פת מן התנור שמציל מזון שלשה סעודות דקאמר כשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן כדמוכח בפ' כסוי הדם (חולין דף פד:) דקאמרינן תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה יו"ט ואין ודאה דוחה שבת ואפילו הכי לא היו אוסרין אי לאו משום דרבה שמא יעבירנו: שמא יטלנו ויעבירנו ארבע אמות. הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים פי' בקונט' בסוכה (דף מג.) משום דלא פסיקא דאם הגביהו על מנת להצניעו ונמלך והוציאו פטור וקשיא דגבי העברת ד' אמות נמי לא מיחייב אלא א"כ הגביהו על מנת להעבירו ד' אמות ונראה דמרשות היחיד לר"ה אית ליה הכירא וליכא למיגזר אבל ברשות הרבים זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ארבע אמות [ועיין תוספות מגילה ד: ותוס' סוכה מג. ותוספות ביצה יח.]:
Rambam presents the general principle that rabbinic authorities prohibited handling certain objects on Shabbat because of concern that people might come to perform prohibited labor; this frames the mechanism of the shofar decree.
שולחן ערוך, אורח חיים תקפ״ח — ד"ה י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת
Shulchan Arukh, Orach Chayim 588:5
The governing practical ruling states that when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar is not sounded; the accompanying discussion preserves the Temple exception and the decree’s basis.
י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר: הגה ואסור לטלטלו אם לא לצורך גופו ומקומו: (אור זרוע והגהות אשירי ס"פ במה מדליקין):
5. If the holy day of Rosh Hashanah falls on Shabbat we do not sound the shofar. Rema: and it is even forbidden to handle a shofar, unless if needed for itself (i.e. in an allowed Shabbos act like to carry water) or it’s place (i.e. on a chair that one wants to sit).
The Alter Rebbe codifies the non-sounding of shofar on Shabbat and explains Rabbah’s concern about carrying it to an expert, along with the Temple distinction.
The passage explains that while dawn technically marks the time for shofar-sounding according to Torah law, the Sages instituted that shofar be sounded during Musaf because of a decree (gezeira) made during a time of persecution when Jews were ambushed during the morning prayer hours, and from this reason all of Israel customarily adopted the practice of sounding shofar close to the Musaf prayer after the Torah reading rather than at the start of the day, even an individual sounding for himself should be precise to sound after approximately three hours so his sounding coincides with when the congregation sounds it.
(ב) יצא - דמן הדין משעלה עמוד השחר יממא הוא לכל הדברים אלא לפי שאין הכל בקיאין בו וזמנין דאתי לאקדומי הצריכו חכמים לכתחלה להמתין עד הנץ דיום ברור הוא לכל. ולא בעינן עד שיעלה כל גוף השמש על הארץ אלא משעת תחלת הנץ ג"כ מותר לכתחלה (פמ"ג). מיהו כ"ז מעיקר דין תורה [או בשעת הדחק כגון שצריך לצאת לדרך וכה"ג] אבל חכמים תקנו לתקיעות שופר במוספין ואמרו בגמרא בטעמא דשעת הגזירה היתה שלא יתקעו ישראל בשופר והיו אורבין להם כל שש שעות של זמן תפלת שחרית לכך העבירוה לתקוע במוספין ומטעם זה נראה דנהגו כל ישראל מימות הקדמונים גם בתקיעות דמיושב שלא להיות מן הזריזין המקדימין ולתקוע בתחלת היום אלא סמוך לתפלת המוסף אחר קריאת התורה ואפילו יחיד התוקע לעצמו ג"כ ידקדק לתקוע אחר ג' שעות לערך כדי שתקיעתו תהיה בשעה שהצבור עומדים בתקיעה:
When eating apple with honey, the apple is primary and one recites the blessing over it, which exempts the honey; even if the apple is eaten after the blessing over bread, one still must recite a blessing over the apple, and some have a custom to dip the bread in honey.
(ג) תפוח מתוק בדבש - והתפוח עיקר ומברך עליו ופוטר הדבש. ואף שאוכל התפוח אחר ברכת המוציא מ"מ צריך לברך עליו. ויש נוהגין לטבל המוציא בדבש:
The prohibition against sounding the shofar is a gezeira lest one carry it in hand to go to an expert to learn the proper technique and thereby violate a melacha; alternatively, this gezeira applies specifically on Rosh Hashanah.
(יג) אין תוקעין בשופר - גזירה שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א בר"ה:
The sanctity of Rosh Hashanah as a day of remembrance (when our remembrance ascends before God favorably through the shofar) is heightened on Shabbat, and therefore when Rosh Hashanah falls on Shabbat, there is no necessity to elevate our remembrance before God through the action of the shofar, since Rosh Hashanah itself serves as a day of remembrance inherently—as it is Shabbat, when God completed Creation and rested.
וגם קדושת ר"ה שהוא יום הזכרון שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר (ר"ה טז.) וביום השבת הוא ביתר שאת ולזה כשחל ר"ה בשבת אין מהצורך להעלות זכרונינו לפניו ית' לטובה ע"י פעולת השופר מפני שהוא יום הזכרון בעצם כש"נ ויכל אלהים ביום השביעי ותרגם ירושלמי וחמיד.
Even on Shabbat, if one recites "yom truah" in the blessing, one does not repeat it, because the Torah itself calls it "zichron truah" (a remembrance of shouting) and shofar-blowing is permitted from Torah law on Shabbat, just as it would be permitted on a weekday.
(יט) אומר יום תרועה וכו' - ואפילו בתפלת הלילה או בקידוש אע"ג שאין תוקעין בלילה מ"מ היום הוא יום של תרועה דלמחר בודאי יתקעו. וכתבו האחרונים דבדיעבד אם אמר בחול זכרון תרועה וסיים הברכה אינו חוזר [דהא בתורה כתיב זכרון תרועה אע"ג דמדאורייתא תקיעה שריא בשבת] וה"ה בשבת אם אמר יום תרועה ג"כ אינו חוזר:
On Shabbat, the shofar blast has no necessary purpose because Shabbat is established and fixed, and on Shabbat God's love and will toward a person are constant without requiring arousal through the shofar; therefore on Shabbat we mention the sound of the shofar in remembrance but do not sound it, though this is not because it is forbidden—rather because it is unnecessary—and the obligation to sound the shofar does not apply, similar to how women are permitted to sound the shofar voluntarily even though they are not obligated.
ולפי הדברים האלה מובן שאין לתקיעת שופר צורך וענין כלל בשבת כי בשבת אין צורך לעורר רחמנות ורצון על האדם מלמעלה כי שבת קביעא וקיימא, ומבלעדי השופר הכל היא אהבה ורצון ורצה בנו כנ"ל, וזה שבשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין, [ומ"מ עדיין לא שמענו שיהי' אסור לתקוע רק שאין צורך לנו בתקיעה, והשבות דתקיעה נמי ליכא דלא יהא אלא כמו נשים סומכות רשות, דמותר להו לתקוע אף שאינן צריכין לתקיעה]
Rabbah's gezeira against sounding the shofar on Shabbat stems from the concern that shofar-blowing—an act of self-affliction and bitterness—might weaken the spiritual boundaries of Shabbat (over which Saturn presides with forces of darkness) and allow external spiritual forces to breach holiness, a transgression analogous to carrying in the public domain; however, this danger was mitigated in the Temple by the awe of the Divine Presence, and after the Temple's destruction, Ribbi Yehudah ha-Nasi instituted shofar-blowing everywhere there is a court, since the court's authority restrains these external forces.
ומעתה לפי הנ"ל יובן היטב טעמא דגזירה דרבה שיש איסור בדבר מטעם עצמו שאין ענין לתקיעה בשבת כנ"ל, והיינו דאיתא בתקה"ז שבשבת שולט כוכב שבתאי והוא כוכב ממונה על כל עצבון וחושך ואפלה ויללה, ע"כ העובדים לכוכב ההוא ורוצים למשוך השפעה ממנו יושבין בש"ק בחושך ואפילה ועצבון, והתורה הקדושה חייבה אותנו לעשות להיפוך להדליק נר של שבת ולהיות בעונג ורצון וכד חזיא האי שפחה בישא ערקת ולא יכלה לשלטאה בעמא קדישא, ע"כ וע"כ אחר שפרצו בירושלים פרצות ושלטא שפחה בישא בצד מה מצד דאסגי מסאבותא בעלמא יש לחוש אם יתקע שופר בשבת שהוא ענין הכנעה והתמרמרות על נפשו כנ"ל יהי' ביכולתא דהאי שפחה בישא להתתקפא ולכנוס בגבול הקדושה ויאחזו החיצונים לינק מהקדושה וזה עצמו הוא העברת ד' אמות ברה"ר, דרה"ר הוא עלמא דפרודא וימשוך ח"ו הקדושה למקום הקליפות שהוא רה"ר ומ"מ במקדש אין לירא מהם כי אין רשות להם לכנוס למקדש והם ערקין מפני פחד ה' ומפני הדר גאונו, ומשחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהא תוקעין בכל מקום שיש שם ב"ד כי אימת ב"ד עליהם:
Shem MiShmuel addresses the spiritual significance of Rosh Hashanah on Shabbat and explains how the day’s sanctity and inner process operate even when the physical shofar blasts are omitted.
ונראה לבאר הדברים עפימ"ש במאמר הראשון שבר"ה מופיע אור שנברא ביום הראשון, אך מחשש שלא ישתמשו בו הרשעים שמה"ט נגנז באין התקיעות לסלק את הרשעים גמורים בכלל ובפרט שלא ישתמשו בו, והוא כענין דבזוה"ק ריש פ' ויקהל שהיו נוהגין לתקוע בהוצאת המת לקברו, והטעם כדי לסלק את כחות החיצונים המתנקשים אחר גוף המת אז כידוע במפרשים, ע"כ בשבת שכל כחות החיצונים מסתלקים מאליהן לנוקבא דתהומא רבה, שוב אין אנו צרכין לשופר, ויכול האור להופיע אף בלי שופר, ומובן שזה יותר טוב כשנסתלקין מאליהן כי הסילוק שע"י השופר הוא כפי מסת הרעותא דליבא, וכענין שבזוה"ק יודעי תרועה תוקעי תרועה לא כתיב וכו' דבעי לכוונא ליבא ורעותא, אך בשבת שמסתלקין מפחד קדושת שבת, מסתברא שאינו תלוי בכוונת הלב כלל:
Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 4:9)
פניני הלכה, ימים נוראים ד׳:ט׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 4:9
Although the Torah mandates sounding the shofar even when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the Sages instituted a decree against sounding it on such a day out of concern that people unfamiliar with the prohibition against carrying in the public domain might carry their shofar to an expert to learn proper technique, thereby violating the serious prohibition of Shabbat.
מהתורה גם כשחל ראש השנה להיות בשבת מצווה לתקוע בשופר, אלא שתקנו חכמים שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת. מפני שהכל חייבים במצוות השופר ואין הכל בקיאים באיסור טלטול ברשות הרבים, ויש חשש שאנשים שאינם יודעים לתקוע ייטלו את שופרם וילכו אצל מי שבקיא בתקיעות כדי שילמד אותם לתקוע כהלכה, ובתוך כך יטלטלו את השופר ארבע אמות ברשות הרבים ויעברו על איסור שבת החמור (ר"ה כט, ב; שו"ע או"ח תקפח, ה).
Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 4:10)
פניני הלכה, ימים נוראים ד׳:י׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 4:10
The Rif held that even after the discontinuation of ordination, shofar should be sounded before any respected court, and he himself instituted this practice in his own court even when Rosh Hashanah fell on Shabbat; however, other Rishonim disagreed, maintaining that the takkanah to sound shofar applied only to a court whose judges were ordained in direct succession back to Moshe Rabbeinu, and therefore in our time it is impossible to sound shofar in any court, and even the Rif's own great students did not continue his practice.
ולדעת הרי"ף, שהיה אחד מגדולי הראשונים, גם לאחר שנתבטלה הסמיכה, יש לתקוע בפני כל בית דין חשוב. וכך הנהיג הרי"ף עצמו, שבבית דינו תקעו בראש השנה שחל בשבת. אולם כל שאר הראשונים חלקו עליו וסברו שהתקנה היתה לתקוע רק בבית דין שדייניו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, ועל כן בימינו אין אפשרות לתקוע בשום בית דין. ואף תלמידיו הגדולים של הרי"ף לא המשיכו לתקוע כמותו בבית דינם.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:מ״ג — ד"ה תקנות חכמים שמא יטלטל תיקנו חכמים
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:43
The Sages instituted that the shofar should not be sounded on Rosh Hashanah when it falls on Shabbat, nor should the Megillah be read when the fifteenth of Adar falls on Shabbat, nor should the lulav be waved on the first day of Sukkot when it falls on Shabbat, because of concern that one might carry them in the public domain.
תיקנו חכמים לא לתקוע בשופר ב"ראש השנה" שחל בשבת ולא לקרוא במגילת אסתר כשחל ט"ו באדר ביום שבת, לנענע לולב ביום טוב "סוכות" שחל בשבת, מכיון שחוששים שמא יטלטלום ב"רשות הרבים".
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ד — ד"ה הגמרא בר"ה
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:54
The Gemara in Rosh Hashanah (29b) resolves two scriptural verses about shofar-sounding on Rosh Hashanah by distinguishing between when the holiday falls on Shabbat versus a weekday: one verse states "shabbaton zichron teruah" (a memorial of blowing) and another states "yom teruah yihyeh lachem" (a day of blowing), understood to mean that on Shabbat only a verbal recollection of the shofar-sound occurs while actual shofar-blowing takes place only on weekdays, a Torah-level prohibition. Rashi explains that on Shabbat the verses of teruah are recited verbally, whereas on weekdays actual shofar-blowing occurs.
הגמרא בר"ה (כ"ט ע"ב) מביאה טעם לזה שאין היום תקיעות בשבת: "אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר: 'שבתון זכרון תרועה', וכתוב אחד אומר: 'יום תרועה יהיה לכם'! לא קשיא, כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות ביום חול".
כלומר התורה עצמה כותבת שיש מצב שיהיה רק "זכרון תרועה" ולא יתקעו אם ר"ה חל להיות בשבת, וזה איסור דאורייתא. ופירש רש"י (שם): "מקראות של תרועה יאמרו בשבת, וביום חול "יום תרועה" שיתקעו ממש".
In heaven a celestial shofar is sounded on Shabbat (where the prohibition against work does not apply), and by uttering a specific declaration (Arshit), one's words arouse this heavenly shofar sound, which is considered as though one has sounded it oneself; alternatively, on Shabbat when shofar is not sounded below, one also recites a whispered formula.
On this pageIn heaven a celestial shofar is sounded on Shabbat (where the prohibition against work does not apply), and by uttering a specific declaration (Arshit), one's words arouse this heavenly shofar sound, which is considered as though one has sounded it oneself; alternatively, on Shabbat when shofar is not sounded below, one also recites a whispered formula.
Page 373
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
the Klausenberger Rebbe (Divrei Yatziv Likutim 58)
דברי יציב, ליקוטים והשמטות סי׳ נ״ח
Divrei Yatziv Likutim 58
The passage discusses whether sounding the shofar constitutes melachah (labor) on Shabbat, presenting a distinction between melachah on Shabbat (which is prohibited entirely as "do not do work") and on Yom Tov (where only melachat avodah—labor-type work—is prohibited), and arguing that shofar-blowing, despite requiring skill and craftsmanship, should be classified as a simple melachah rather than melachat avodah, which is why the Sages decreed "shma yaatraunu" (lest he carry it to a craftsman) to prevent its performance on Shabbat.
On this pageThe passage discusses whether sounding the shofar constitutes melachah (labor) on Shabbat, presenting a distinction between melachah on Shabbat (which is prohibited entirely as "do not do work") and on Yom Tov (where only melachat avodah—labor-type work—is prohibited), and arguing that shofar-blowing, despite requiring skill and craftsmanship, should be classified as a simple melachah rather than melachat avodah, which is why the Sages decreed "shma yaatraunu" (lest he carry it to a craftsman) to prevent its performance on Shabbat.
Page 74
Divrei Yatziv is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
This passage discusses whether someone who inadvertently sounded the shofar or took the lulav on Rosh Hashanah that fell on Shabbat has fulfilled the mitzvah from Torah law and whether a second blessing over "Shehecheyanu" is required on the second day, turning on whether the Rabbis' prohibition was based on concern that one might carry the objects outside the eruv (in which case two Torah violations would occur, preventing fulfillment even after the fact) or merely as a preventive measure, and ultimately concluding that if no actual carrying occurred, the mitzvah is fulfilled and no second blessing is needed.
On this pageThis passage discusses whether someone who inadvertently sounded the shofar or took the lulav on Rosh Hashanah that fell on Shabbat has fulfilled the mitzvah from Torah law and whether a second blessing over "Shehecheyanu" is required on the second day, turning on whether the Rabbis' prohibition was based on concern that one might carry the objects outside the eruv (in which case two Torah violations would occur, preventing fulfillment even after the fact) or merely as a preventive measure, and ultimately concluding that if no actual carrying occurred, the mitzvah is fulfilled and no second blessing is needed.
Page 228
Minchas Yitzchak is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ב — ד"ה ודעת הרמב"ם
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:52
The Rambam and Shulchan Aruch rule that shofar is not sounded on Shabbat in our time because there is no Temple and no established beit din; in 5665–5666 the owner of "Lev HaIvri" in Jerusalem attempted to sound the shofar on Shabbat when Rosh Hashanah fell on that day, gathering both Sephardic and Ashkenazic batei din to do so according to the Rif's view, but ultimately was prevented by disturbances, though some reports claim he did sound it and rabbis heard from outside.
ודעת הרמב"ם (שם ה"ט) והשו"ע (סי' תקפ"ח סעי' ה') שאין תקיעה בשבת בימינו, מכיון שאין ביהמ"ק ואין בי"ד סמוכין.
בשנת תרס"ה-תרס"ו חל ר"ה בשבת שנה אחר שנה. ורצה בעל "לב העברי" בירושלים לתקוע בשופר, לקח את הבי"ד הספרדי שישב בבית הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי, ולקח את הבית דין האשכנזי שישב בחורבת רבי יהודה החסיד ורצה לתקוע בפניהם בשבת, וכדעת הרי"ף. ולבסוף לא עלתה בידו שהיו הפרעות, ואמנם יש שמועות שאכן תקע ובאו רבנים ושמעו מבחוץ התקיעות.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ה — ד"ה ושואל רבא על זה
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:55
Rabbah questions how shofar was sounded in the Temple, Jerusalem, and Yavneh on Shabbat if it were Torah-prohibited, and argues that since shofar-sounding is wisdom rather than labor, he explains the prohibition as rabbinic—the Sages decreed it out of concern that one might travel to learn the technique from an expert or carry the shofar four cubits in public domain on Shabbat, the same reasoning behind restrictions on waving the lulav and reading the megillah on Shabbat.
ושואל רבא על זה: א"כ איך היו תוקעים במקדש? וכן בירושלים וביבנה, ובאיכא בי"ד סמוכים איך תוקעים בשבת? ועוד תקיעת שופר היא חכמה ולא מלאכה וכיצד יעלה על הדעת שיהא אסור מהתורה? אלא אמר רבא: שזה איסור דרבנן שחששו שמא ילך ללמוד את חכמת התקיעה אצל חכם, ויטלטל את השופר ד' אמות ברה"ר, וכמו כן חששו בלולב ובמגילה שלא לנענע או לקרוא בשבת שמא יטלטל ד' אמות ברה"ר.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ו — ד"ה וראה בבעל הטורים שכותב "רמז" מהתורה
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:56
The Baal HaTurim derives a hint from Torah that the shofar is not sounded on Shabbat by interpreting the pasuk "In the seventh month, on the first of the month, there shall be for you a day of rest, a memorial of shouting, a holy convocation" (Vayikra 23:24) to mean that if the first day falls on Shabbat, there is only a memorial of shouting and holy convocation but no actual sounding or blasting, whereas the shofarblast in the Temple (as indicated by the acrostic in Yoel 2:1) occurs on Shabbat in Jerusalem; however, the halakha does not follow this reasoning, and the prohibition against sounding shofar on Shabbat is of Rabbinic rather than Torah origin.
וראה בבעל הטורים שכותב "רמז" מהתורה שבשבת אין תוקעים בשופר, שכתוב (ויקרא, כ"ג, כ"ד): "דבר אל בני ישראל לאמור בחדש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" היינו, נדרש הפסוק כך: אם בחודש השביעי באחד בחודש יהיה יום שבתון, היינו יום שבת אז זכרון תרועה מקרא קדש בלבד אבל לא תוקעים ולא מריעים, ורק במקדש נאמר (יואל ב', א') "תקעו שופר בציון" – ר"ת 'שבת', שבשבת תוקעים במקדש וירושלים, ומכל מקום להלכה – אין הדבר כן, ואין זה איסור דאורייתא אלא מדרבנן.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ט — ד"ה אמנם הר"ן
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:59
When Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar is only mentioned but not sounded, because the verse (Bamidbar 29) states "a day of shofar-sounding and you shall bring an offering"—teaching that shofar-sounding applies only where offerings are brought, and since the Temple does not override Shabbat to offer sacrifices, Shabbat is not overridden for shofar-sounding either.
"זכרון תרועה" – כשחל ר"ה בשבת רק מזכירים ולא תוקעים. אמר להם רב זעירא לחביריו לעלות ולשמוע מדרשתו של רבי לוי, שאמר: מה שלא דוחים שבת במקדש ותוקעים אף על פי שהתורה אומרת "זכרון תרועה" זה משום שכתוב בפסוק (במדבר כ"ט): "יום תרועה והקרבתם" – מכאן שבמקום שמקריבים הוא לעולם יום תרועה.
אבל לא במדינה מאי טעמא. אמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דלולב.
אף על גב שהתקיעה הוא משום שבות, ומן הדין היה שתוקעין, יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין? גזירה שמא יוליכנו בידו למי שיתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או מוציאו מרשות לרשות, ויבא לידי איסור סקילה. שהכל חייבין בתקיעה, ואין הכל בקיאין בתקיעה.
Same passage as Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 2:6
בלא הפסק בשבת אם שרי להרים השפופרת כי בוראי הלא רבר הוא ויש חשש ספק סכנה לפנינו או לא, ואת״ל לא שאל והרים ונמצא שהמצלצל צלצל משום סכנה אם צריך כפרה, או נמצא שהי׳ מספר בטעות ושלא לצורך הרים השפופרת אם צריך כפרה מאחר שרעתו
מפני שמשמעת קול, )שמא יתקע איננו מזכיר אפילו ברמז(, ועפ״י התום׳ דף י״ח הנ״ל, ומתמה למה ברחיים לא גזרו ב״ש שמא יעשה המלאכה עצמה בשבת, היינו למה לא הסבירו חז״ל כך שיטת ב״ש, ומזה הוכיח ז״ל, שאפילו אם יתן זזחטים בשבת לא
ולא לצעקה )עיי״ש בב׳ לשונות( וכן פסק הרמב״ם בפ״ב מהל׳ שבת וז״ל ״ולא זועקים ומתחננים בשבת״ עכ״ד שם, וביאור הענין הוי מפני שזהו לא ראוי לעשות בשבת, או מפני עובדא דחול, עיין בפסקי הרי״ד בסוגיין בתענית, וכן עיין בפי׳ פני משה
