Materialism and Spiritual Growth in Jewish Life

וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {פ}

שָׁ֤וְא ׀ וּֽדְבַר־כָּזָ֡ב הַרְחֵ֬ק מִמֶּ֗נִּי רֵ֣אשׁ וָ֭עֹשֶׁר אַל־תִּֽתֶּן־לִ֑י הַ֝טְרִיפֵ֗נִי לֶ֣חֶם חֻקִּֽי׃ פֶּ֥ן־אֶשְׂבַּ֨ע ׀ וְכִחַשְׁתִּי֮ וְאָמַ֗רְתִּי מִ֥י־יְ֫הֹוָ֥ה וּפֶֽן־אִוָּרֵ֥שׁ וְגָנַ֑בְתִּי וְ֝תָפַ֗שְׂתִּי שֵׁ֣ם אֱלֹהָֽי׃ {פ}

Keep lies and false words far from me; Give me neither poverty nor riches, But provide me with my daily bread, Lest, being sated, I renounce, saying, “Who is GOD?” Or, being impoverished, I take to theft And profane the name of my God.

אַל־תִּבְטְח֣וּ בְעֹשֶׁק֮ וּבְגָזֵ֢ל אַל־תֶּ֫הְבָּ֥לוּ חַ֤יִל ׀ כִּֽי־יָנ֑וּב אַל־תָּשִׁ֥יתוּ לֵֽב׃

Do not trust in violence, or put false hopes in robbery; if force bears fruit pay it no mind.

כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙ בְּחׇכְמָת֔וֹ וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר בִּגְבוּרָת֑וֹ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעׇשְׁרֽוֹ׃ כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ {ס}

Thus said GOD: Let not the wise glory in their wisdom; Let not the strong glory in their strength; Let not the rich glory in their riches. But only in this should one glory: In being earnestly devoted to Me. For I GOD act with kindness, Justice, and equity in the world; For in these I delight —declares GOD.

מַנִּיחַ אֲנִי כׇּל אוּמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁכׇּל אוּמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין עוֹמֶדֶת לוֹ אֶלָּא בִּימֵי יַלְדוּתוֹ, אֲבָל בִּימֵי זִקְנוּתוֹ הֲרֵי הוּא מוּטָּל בָּרָעָב. אֲבָל תּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן – עוֹמֶדֶת לוֹ לָאָדָם בְּעֵת יַלְדוּתוֹ, וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּעֵת זִקְנוּתוֹ.

מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים.

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

Rabbi Elazar Ha-kappar said: envy, lust and [the desire for] honor put a man out of the world.

מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״.

Rav was wont to say: The World-to-Come is not like this world. In the World-to-Come there is no eating, no drinking, no procreation, no business negotiations, no jealousy, no hatred, and no competition. Rather, the righteous sit with their crowns upon their heads, enjoying the splendor of the Divine Presence, as it is stated: “And they beheld God, and they ate and drank” (Exodus 24:11), meaning that beholding God’s countenance is tantamount to eating and drinking.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״. וְאֵין ״אָבִיו״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלֹא הוּא אָבִיךְ קָּנֶךָ״, וְאֵין ״אִמּוֹ״ אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״.

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא וְרַב סָפְרָא, צָהֲבוּ פָּנָיו דְּרַב סָפְרָא. אָמַר לוֹ רָבָא: לָאו כְּגוֹן מָר, אֶלָּא כְּגוֹן רַב חֲנִינָא וְרַב אוֹשַׁעְיָא דַּהֲווֹ אוּשְׁכָּפֵי בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וַהֲווֹ יָתְבִי בְּשׁוּקָא דְזוֹנוֹת, וְעָבְדִי לְהוּ מְסָאנֵי לְזוֹנוֹת, וְעָיְילִי לְהוּ. אִינְהוּ מִסְתַּכְּלִי בְּהוּ, וְאִינְהוּ לָא מַדְלָן עֵינַיְיהוּ לְאִיסְתַּכּוֹלֵי בְּהוּ. וּמוֹמָתַיְיהוּ הָכִי: בְּחַיֵּיהֶן רַבָּנַן קַדִּישֵׁי דִּבְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.

When the tanna taught this baraita before Rava and Rav Safra, Rav Safra’s face lit up with joy, as he was listed among those praised by God. Rava said to him: This does not refer to someone like the Master. Rather, the statement applies to people like Rav Ḥanina and Rav Oshaya, who were cobblers in Eretz Yisrael, and they would sit in the marketplace of prostitutes and fashion shoes for prostitutes. And the prostitutes would enter their shops and look at them. However, due to their piety, these Sages did not raise their eyes to look at the women. And those prostitutes were so impressed with this behavior that when they swore, they would say as follows: By the lives of the holy Sages of Eretz Yisrael. It is this type of bachelor who is praised by Heaven.

וְכֵן לֹא יִתְאַוֶּה אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בְּזוּלָתָן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ". וְכֵן לֹא יִהְיֶה עָמֵל בְּעִסְקוֹ אֶלָּא לְהַשִּׂיג דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְחַיֵּי שָׁעָה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לז טז) "טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק". וְכֵן לֹא יִהְיֶה עָמֵל בְּעִסְקוֹ אֶלָּא לְהַשִּׂיג דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְחַיֵּי שָׁעָה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לז טז) "טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק".

שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם הוֹאִיל וְהַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם דֶּרֶךְ רָעָה הֵן וּמוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. אֶפְרשׁ מֵהֶן בְּיוֹתֵר וְאֶתְרַחֵק לַצַּד הָאַחֲרוֹן. עַד שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן וְלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה וְלֹא יֵשֵׁב בְּדִירָה נָאָה וְלֹא יִלְבַּשׁ מַלְבּוּשׁ נָאֶה אֶלָּא הַשַּׂק וְהַצֶּמֶר הַקָּשֶׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּגוֹן כֹּהֲנֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. גַּם זֶה דֶּרֶךְ רָעָה הִיא וְאָסוּר לֵילֵךְ בָּהּ. צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיְּכַוִּן לִבּוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו כֻּלָּם לֵידַע אֶת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַד, וְיִהְיֶה שִׁבְתּוֹ וְקוּמוֹ וְדִבּוּרוֹ הַכּל לְעֻמַּת זֶה הַדָּבָר. כֵּיצַד? כְּשֶׁיִּשָּׂא וְיִתֵּן אוֹ יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לִטּל שָׂכָר, לֹא יִהְיֶה בְּלִבּוֹ לִקְבֹּץ מָמוֹן בִּלְבַד, אֶלָּא יַעֲשֶׂה דְּבָרִים הָאֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא דְּבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶם מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וִישִׁיבַת בַּיִת וּנְשִׂיאַת אִשָּׁה.

וְיַשְׁפִּיעַ לָנוּ כָּל הַטּוֹבוֹת הַמַּחֲזִיקוֹת אֶת יָדֵינוּ לַעֲשׂוֹת הַתּוֹרָה כְּגוֹן שֹׂבַע וְשָׁלוֹם וְרִבּוּי כֶּסֶף וְזָהָב. כְּדֵי שֶׁלֹּא נַעֲסֹק כָּל יָמֵינוּ בִּדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן אֶלָּא נֵשֵׁב פְּנוּיִים לִלְמֹד בַּחָכְמָה וְלַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

וְיֵשׁ מִבְּנֵי אָדָם כִּתּוֹת שֶׁאֵינָם מִשְׁתַּדְּלִים לִקְנוֹת הַמָּמוֹן וּלְהַרְבּוֹת מִמֶּנּוּ אֶלָּא לְאַהֲבַת הַכָּבוֹד מִבְּנֵי אָדָם וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם שֵׁם וְאֵין מַסְפִּיק לָהֶם מִמֶּנּוּ שׁוּם דָּבָר וְזֶה סִכְלוּת מֵהֶם בְּסִבַּת הַכָּבוֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְגוֹרֵם לָהֶם זֶה מָה שֶׁרוֹאִים מִכִּבּוּד עַמֵּי הָאָרֶץ לְאַנְשֵׁי הַמָּמוֹן וְכִבּוּדָם לָהֶם לְתִקְוָתָם (לחמדם) מָה שֶׁיֵּשׁ אֶצְלָם וְלִמְשֹׁךְ מֵאֲשֶׁר בְּיָדָם. וּמִפְּנֵי שֶׁסָּכְלוּ עַמֵּי הָאָרֶץ בְּכַבְּדָם בַּעֲלֵי הַמָּמוֹן בְּסִבּוֹת הַכָּבוֹד הוֹסִיף לָהֶם הַבּוֹרֵא סִכְלוּת בְּסִבּוֹת בַּקָּשׁוֹתָם וְנָפְלוּ בְּהִשְׁתַּדְּלוּת גְּדוֹלָה וִיגִיעָה רַבָּה כָּל יְמֵיהֶם וְהִנִּיחוּ מָה שֶׁהָיוּ חַיָּבִין לְהִשְׁתַּדֵּל בּוֹ וּלְמַהֵר אֵלָיו מֵהַשְׁלִים חוֹבוֹת הַבּוֹרֵא אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם וּלְהוֹדוֹת עַל טוֹבוֹתָיו אֶצְלָם וְתִהְיֶינָה בַּקָּשׁוֹתָם יוֹתֵר קְרוֹבוֹת אֲלֵיהֶם בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה בְּלִי סָפֵק כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי ג טז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְאָמַר (דברי הימים א כט יב) וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְגוֹ׳.

There are some classes of people who busy themselves in acquiring money and amassing wealth only for the love of being honored by other people, and to make a name for themselves, and no amount of money is ever enough for them. This is due to their ignorance of what will bring real honor in this world and in the next. The reason they make this error is because they see the masses honoring the wealthy, but really, this honor is motivated by a desire for what they possess and to try to get some of what is in their hands. And because the masses, in honoring the wealthy, were foolish in the causes of real honor, the Creator added to their foolishness in the causes of their requests [for money] (that they constantly seek to become rich - TL). And so they fell into great effort and tremendous toiling all of their days, while they abandoned that which is their duty to busy themselves with and to which they should hasten, namely, fulfilling their duties to the Creator, and to thank Him for the good He bestows on them, whereby their desire (for honor - TL) would have undoubtedly been closer to them in this way, as written "long life is in its right, in its left wealth and honor" (Mishlei 3:16), and "wealth and honor is from You" (Divrei Hayamim 29:12).

שבתון - מנוחה נפשית ובטול מחשבות העולם הזה.

...ואמרו רז"ל ואל תתאוה לשולחנם של מלכים, לפיכך אין ראוי לאדם לבקש היתרונות ולרדוף אחריהם, ואם עשה כן יהיו כל ימיו מכאובים ולא ישבע לעולם, לפי שהיתרונות אין להם תכלית... אין צריך לומר שאין לו חלק בתורה, שאם היה עשיר והיה רגיל לאכול ולשתות בכלי כסף קרוב הוא שימעט זה בעיניו... ועל כן יתחייב אדם בטוב מדותיו שלא יהמה לבו אחר היתרונות, ושיסתפק במועט. והתורה העידה על יעקב אבינו שהיתה לו מדת ההסתפקות ובקש רק ההכרחי, שאמר "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש".

פרישות מן העולם פנאי ללב ומנוחה לגוף ואהבת עולם טרדת הלב ויגיעת הגוף אם ישבחוך בני אדם במה שאין בך דאג. אל תהי להוט אחר דברים ואחר חדושים כי אלה מסירים לב האדם מן התורה שובו פתאים כי התשובה מקובלת והטיבו מעלליכם בעוד היכולת על נפשותינו טרם יבא בדין עלינו. כי הוא ה' שופטנו אשר עיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו:

לעולם ישען האדם על עושהו, ואל יבטח בבשר ודם, וישים בטחונו בהב"ה. כי הבוטח על בשר ודם, בטחונו הבל וריק, שנא' אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתונותיו, וכתיב ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו, וכתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא. אבל הבוטח בהב"ה יטה אליו חסדו, שנא' והבוטח בה' חסד יסובבנו, וכתי' ובוטח בה' אשריו, וכתי' ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי.

וזהו שסמך לו כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש.

בְּדַרְכֵי קְנִיַּת הַפְּרִישׁוּת הִנֵּה הַדֶּרֶךְ הַמֻּבְחָר לִקְנוֹת אֶת הַפְּרִישׁוּת הוּא שֶׁיִּסְתַּכֵּל הָאָדָם בִּגְרִיעוּת תַּעֲנוּגוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וּפְחִיתוּתָם מִצַּד עַצְמָם, וְהָרָעוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁקְּרוֹבוֹת לְהִוָּלֵד מֵהֶם. כִּי הִנֵּה מָה שֶׁמַּטֶּה הַטֶּבַע אֶל הַתַּעֲנוּגוֹת הָאֵלֶּה עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ כָּל כָּךְ כֹּחַ וְתַחְבּוּלוֹת לְהַפְרִישׁוֹ מֵהֶם הוּא פִּתּוּי הָעֵינַיִם הַנִּפְתִּים בְּמַרְאֶה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הוּא טוֹב וְעָרֵב לִכְאוֹרָה, הוּא הַפִּתּוּי שֶׁגָּרַם לַחֵטְא הָרִאשׁוֹן שֶׁיֵּעָשֶׂה, כְּעֵדוּת הַכָּתוּב (בראשית ג:ו): וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְגוֹ' וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל. אֲבָל כְּשֶׁיִּתְבָּרֵר אֶל הָאָדָם הֱיוֹת הַטּוֹב הַהוּא כּוֹזֵב לְגַמְרֵי מְדֻמֶּה וּבְלִי שׁוּם הַתְמָדָה נְכוֹנָה, וְהָרָע בּוֹ אֲמִתִּי אוֹ קָרוֹב לְהִוָּלֵד מִמֶּנּוּ בֶּאֱמֶת, וַדַּאי שֶׁיִּמְאַס בּוֹ וְלֹא יִרְצֵהוּ כְּלָל, עַל כֵּן זֶהוּ כָּל הַלִּמּוּד שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּלַמֵּד הָאָדָם אֶת שִׂכְלוֹ לְהַכִּיר בְּחֻלְשַׁת הַתַּעֲנוּגִים הָאֵלֶּה וְשִׁקְרָם עַד שֶׁמֵּאֵלָיו יִמְאַס בָּם וְלֹא יִקְשֶׁה בְּעֵינָיו לְשַׁלְּחָם מֵאִתּוֹ.

The best way to acquire Separation is for a man to reflect on the lowliness of the pleasures of this world, their intrinsic baseness, and the great evils that are near to result from them. For that which inclines one's nature towards these pleasures to the extent that one needs such great strength and so many strategies to separate from them is the enticement of the eyes which tend to be seduced by the superficial appearance of things which appear good and pleasing. This seduction is what brought about the first sin as scripture testifies: "The woman saw that the tree was good to eat, and that it was desirous to the eyes... and she took of its fruit, and ate" (Bereishis 3:6). But when it becomes clear to a person that this good is completely false, imaginary and ephemeral, while its evil is truly real or truly near to result from, certainly he will become repulsed by it and not desire it in the least. Therefore, this is all of what a person needs to teach his intellect - to recognize the weakness (insignificance) of these pleasures and their falsehood, until on his own, he will be disgusted by them and have no difficulty casting them away.

וּנְבָאֵר עַתָּה הַפְּרִישׁוּת הַטּוֹב. וְנֹאמַר, כִּי הִנֵּה אַחַר שֶׁהִתְבָּאֵר לָנוּ הֱיוֹת כָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ כְּבָר לְמַעְלָה וְהוֹכַחְנוּהוּ בִּרְאָיוֹת וְהִתְאַמֵּת לָנוּ גַּם כֵּן רֹב חֻלְשַׁת הָאָדָם וְקִרְבַת דַּעְתּוֹ אֶל הָרָעוֹת, יִתְבָּרֵר בְּהֶכְרֵחַ שֶׁכָּל מָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לְהִמָּלֵט מִן הָעִנְיָנִים הָאֵלֶּה רָאוּי שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָר יוֹתֵר מִן הָרָעָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם. כִּי הִנֵּה אֵין לְךָ תַּעֲנוּג עוֹלָמִי אֲשֶׁר לֹא יִמְשֹׁךְ אַחֲרָיו אֵיזֶה חֵטְא בַּעֲקֵבוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה כְּשֶׁנִּקּוּ מִכָּל אִסּוּרֵי הָאֲכִילָה, הִנֵּה מֻתָּרִים הֵם. אָמְנָם, מִלּוּי הַכָּרֵס מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו פְּרִיקַת הָעוֹל, וּמִשְׁתֶּה הַיַּיִן מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו הַזְּנוּת וּשְׁאָר דְּבָרִים רָעִים. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁבִּהְיוֹת הָאָדָם מַרְגִּיל עַצְמוֹ לִשְׂבֹּעַ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, הִנֵּה אִם פַּעַם אַחַת יֶחְסַר לוֹ רְגִילוּתוֹ, יִכְאַב לוֹ וְיַרְגִּישׁ מְאֹד. וּמִפְּנֵי זֶה נִמְצָא הוּא מַכְנִיס עַצְמוֹ בְּתֹקֶף עֲמַל הַסְּחוֹרָה וִיגִיעַת הַקִּנְיָן לְשֶׁתִּהְיֶה שֻׁלְחָנוֹ עֲרוּכָה כִּרְצוֹנוֹ וּמִשָּׁם נִמְשָׁךְ אֶל הָעָוֶל וְהַגָּזֵל, וּמִשָּׁם אֶל הַשְּׁבוּעוֹת וְכָל שְׁאָר הַחֲטָאִים הַבָּאִים אַחַר זֶה, וּמֵסִיר עַצְמוֹ מִן הָעֲבוֹדָה וּמִן הַתּוֹרָה וּמִן הַתְּפִלָּה. אָמְנָם, מִי לֹא יֵדַע שֶׁמִּלְּבִישַׁת הַפְּאֵר וְהָרִקְמָה תִּמָּשֵׁךְ הַגַּאֲוָה וְגַם הַזְּנוּת יִגְבֹּל בָּהּ, מִלְּבַד הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהָעֹשֶׁק הַנִּמְשָׁכִים מִכָּל מָה שֶׁהוּא יָקָר עַל אָדָם לְהַשִּׂיגוֹ, וּכְבָר אָמְרוּ זַ"ל (בראשית רבה כב): כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה הַיֵּצֶר אָדָם שֶׁתּוֹלֶה בַּעֲקֵבוֹ, מְמַשְׁמֵשׁ בְּגָדָיו וּמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ, אוֹמֵר, זֶה שֶׁלִּי. זֶהוּ עִנְיַן הַפְּרִישׁוּת הַטּוֹב, שֶׁלֹּא יִקַּח מִן הָעוֹלָם בְּשׁוּם שִׁמּוּשׁ שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ, אֶלָּא מָה שֶׁהוּא מֻכְרָח בּוֹ מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ אֲשֶׁר לוֹ בְּטִבְעוֹ אֵלָיו.

We will now explain the good type of Separation. After it has become clear to us that all matters of this world are trials to a man, as we wrote earlier and demonstrated with proofs, and likewise after we have truly realized man's great frailness and his close disposition to all evil, it will perforce be clear that man should do whatever he can to spare himself from these matters in order to protect himself from the evil which is at their feet. For there is no worldly pleasure which does not draw after it some sin in its heel. For example: food and drink, when clean of all dietary prohibition are permitted to eat. But filling one's belly draws after it removal of the yoke of Heaven, and drinking of wine draws after it licentiousness and other evils. All the more so, once a person habituates himself to satiate [his belly] with food and drink. For then if but one time he lacks fulfilling his habit, it will greatly pain and disturb him. Due to this, he inserts himself in the rush of business toil and acquiring possessions in order that his table be set as he wishes. From there he is further drawn to wrongdoing and theft, and from there to taking [false] oaths and all other sins which follow. He thus goes away from the divine service, and from Torah study and prayer. But, who does not know that fancy clothing and ornaments will draw a person to arrogance, and also licentiousness will mix its way in, aside from giving rise to jealousy, lust, and oppressing others which are generated by whatever man deems precious to attain. Our sages already said: "as soon as the Evil Inclination sees a man swinging his heels [when walking], smoothing his garments, and curling his hair, he says - this one is mine!"(Bereishis Raba 22:6). This is the good type of Separation, namely, where one takes from the world, in all the uses he makes of it, only that which he is forced to due to the needs of his nature.

האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ:

Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him.

הגה ולא יחשוב האדם לעסוק בתורה ולקנות עושר וכבוד עם הלמוד כי מי שמעלה מחשבה זו בלבו אינו זוכה לכתרה של תורה אלא יעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי וימעט בעסק ויעסוק בתורה ויסיר תענוגי הזמן מלבו ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו אם אין לו מה יאכל ושאר היום והלילה יעסוק בתורה ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל וגו' כל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה הרי זה מחלל השם ומבזה התורה שאסור ליהנות מדברי תורה וכל תורה שאין עמה מלאכה גוררת עון וסופו ללסטם הבריות (לשון הטור) וכל זה בבריא ויכול לעסוק במלאכתו או בדרך ארץ קצת ולהחיות עצמו (רבינו יונה ורבינו ירוחם נתיב ב' וכ"כ הרמ"ה) אבל זקן או חולה מותר ליהנות מתורתו ושיספקו לו (לכ"ע) ויש אומרים דאפילו בבריא מותר (בית יוסף בשם תשובת רשב"ץ) ולכן נהגו בכל מקומות ישראל שהרב של עיר יש לו הכנסה וספוק מאנשי העיר כדי שלא יצטרך לעסוק במלאכה בפני הבריות ויתבזה התורה בפני ההמון (אברבנאל בפירוש מסכת אבות) ודוקא חכם הצריך לזה אבל עשיר אסור ויש מקילין עוד לומר דמותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה שעל ידי זה יכולין לעסוק בתורה בריוח ומ"מ מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה מדת חסידות הוא ומתת אלהים היא אך אין זה מדת כל אדם שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו (גם זה בתשובה הנזכרת) וכל זה דשרי היינו שנוטל פרס מן הצבור או הספקה קבועה אבל אין לו לקבל דורונות מן הבריות והא דאמרי' כל המביא דורון לחכם כאלו מקריב בכורים היינו בדורונות קטנים שכן דרך בני אדם להביא דורון קטן לאדם חשוב אפי' הוא עם הארץ (רבינו ירוחם בשם רבינו יונה) ושרי לתלמיד חכם למטעם מידי מהוראתו כדי לברר הוראתו אבל ליקח מתנה דבר חשוב ממה שהתיר אסור (הגהות אשיר"י פ"ק דעבודת כוכבים) ודאשתמש בתגא חלף (הג"מ וסמ"ג) וי"א דזהו המשתמש בשמות (שם בשם אבות דר' נתן) ומותר לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה (בנדרים דף ס"ב וסמ"ג והג"מ שם ות' רשב"א סי' פ"ד) אם צריך הוא לכך:

...דווקא משום שבשאיפותיו החומריות והחושניות אורבת לאדם הסכנה הגדולה ביותר של חילול טוהר חייו והסתאבותם, נזקק הכתוב להזהירו חזור והזהר, שיעשה לחייו החומריים זר זהב טהור של קדושה וטהרה...

קדושה - להיות מוכן ומזומן לכל מעשה טוב, ואין אדם מגיע למדה זו, אלא אם כן נפשו חדורה מוסריות צרופה, ונמצא, שהיפוכו של הטוב, הנטייה אל הרע, שוב אין לו מקום בנפשו. מאמר חז"ל בתורת כהנים, קדושים תהיו - פרושים תהיו, מבליט אותה בחינה שלילית של הקדושה. אף הוא מצביע על הדרך המביאה לידי קדושה, כי רבה העבודה המוטלת על כל אחד, כדי להשיג את מעלת הקדושה. קדושה נקנית על ידי שליטה בכל הכחות והכשרונות ובכל הגירויים והנטיות הקשורים לאלה, להיות מוכן ומזומן לעשות את רצון ה'... אל לו לאדם להכנס לגבול המותר לצורך האימונים האלה, שכן אם יכשל שם כבר נמצא עובר עבירה, אלא ינסה ויאמץ את כוח רצונו בתחום המותר בלבד, יתגבר על נטיות מותרות הקרובות לאסורות, כך יקנה את כח השליטה בעצמו, ישעבד לעצמו את כל כוחותיו וכשרונותיו לעשות בהם את רצון ה', איש איש על פי תכונותיו המיוחדות...

ויותר יעקב לבדו - לדעת חז"ל (חולין צ"א) נשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. רכוש שצדיק זכה לו ביושר, אפילו אינו אלא שוה פרוטה, הרי הוא קדוש בעיניו, הוא לא יבזבז אותו, והוא אחראי על שימושו היעיל. אלפי זוזים הרי הם בעיניו כשרוך נעל, בשעה שיש להוציא אותם למטרה נעלה, אך ערכו של שרוך נעל עולה לאלפי זוזים בשעה שהוא עומד להתבזבז ללא טעם וללא מטרה...

ובכלל זה כל הגדרות תאוות הגופניות הם גדר לערוה ועל כן לחד מאן דאמר (תענית י"א.) היושב בתענית נקרא קדוש מה זה שציער עצמו מדבר אחד וכו' מכל דבר על אחת כמה וכמה. ובכלל זה כל הגדרות תאוות הגופניות הם גדר לערוה ועל כן לחד מאן דאמר (תענית י"א.) היושב בתענית נקרא קדוש מה זה שציער עצמו מדבר אחד וכו' מכל דבר על אחת כמה וכמה.

‏[קצז] ג' מדרגות באהבת הש"י בכל לבבך היינו כל התשוקות וחמדות שבלב ואז"ל (ברכות נד.) בב' ‏יצריך פי' בין בצרכי הגוף בין לעניני עוה"ב הכל לא יהיה לאהבת עצמו רק לאהבת הש"י וזהו בכלל ‏התשוקות שלו. וב' אלו עדיין ‏הוא ביד עבודת האדם והשתדלותו להשיג לזה ולכך בפ' והי' א"ש שאמר ולעבדו נזכר רק ב' אלה ‏משא"כ בכל מאדך אינו ביד עבודת האדם רק מסייעתא דשמיא דפי' שבכל רכושו וקנינו יהי' קבוע ‏אהבת הש"י ולא קאי אתשוקתו וחמדתו לרכוש שזה בכלל בכל לבבך.

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם דָּבֵק כָּל כָּךְ בֵּאלֹהָיו, עַד שֶׁבְּשׁוּם מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לֹא יִפָּרֵד וְלֹא יָזוּז מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁיּוֹתֵר יִתְעַלּוּ הַדְּבָרִים הַגַּשְׁמִיִּים אֲשֶׁר יְשַׁמְּשׁוּ לְאֶחָד מִתַּשְׁמִישָׁיו בְּמָה שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם מִמָּה שֶׁיּוֹרֵד הוּא מִדְּבֵקוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ בְּהִשְׁתַּמְּשׁוֹ מִדְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים.

ולא על חנם המציא היוצר האלהי יצירת הרע כל היכא דאיתיה להתענג בו בדברים החמריים לשם מצוה. הא למדנו שלא נברא אלא להיות צוות אל הטוב, אוהב וריע להשגת צרכיו.

ובאמת כל העולם ומלואו מלא מצות כי הכל לכבודו ברא. וכשעוסק בהם כל ימיו זוכה שיתגלה לו לעשות מצות בכל עת ובכל מקום ובכל דבר.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילוּ בִּדְבָרִים הַמּוּתָּרִים לְגַמְרֵי, כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם זוֹבֵחַ יִצְרוֹ אֲפִילוּ שָׁעָה קַלָּה, וּמִתְכַּוֵין לְאַכֽפָּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, כְּגוֹן שֶׁחָפֵץ לֶאֱכוֹל, וּמְאַחֵר סְעוּדָּתוֹ עַד לְאַחַר שָׁעָה אוֹ פָּחוֹת, וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא: ״שָׁעָה רְבִיעִית מַאֲכַל כָּל אָדָם, שָׁעָה שִׁשִּׁית מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים״, וְהָיוּ מַרְעִיבִים עַצְמָם שְׁתֵּי שָׁעוֹת לְכַוָּונָה זוֹ, אַף שֶׁגַּם אַחַר הַסְּעוּדָּה הָיוּ לוֹמְדִים כָּל הַיּוֹם. וְכֵן אִם בּוֹלֵם פִּיו מִלְּדַבֵּר דְּבָרִים שֶׁלִּבּוֹ מִתְאַוֶּה מְאֹד לְדַבְּרָם מֵעִנְיְינֵי הָעוֹלָם, וְכֵן בְּהִרְהוּרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ, אֲפִילוּ בִּמְעַט מִזְּעֵיר, דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא לְתַתָּא – אִסְתַּלֵּק יְקָרָא דְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וּקְדוּשָּׁתוֹ לְעֵילָּא הַרְבֵּה. וּמִקְּדוּשָּׁה זוֹ נִמְשֶׁכֶת קְדוּשָּׁה עֶלְיוֹנָה עַל הָאָדָם לְמַטָּה, לְסַיְּיעוֹ סִיּוּעַ רַב וְעָצוּם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרֵךְ. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט לְמַטָּה – מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה מִלְמַעְלָה״. לְבַד מַה שֶּׁמְּקַיֵּים מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה: ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וְכוּ׳״, כְּשֶׁמְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמּוּתָּר לוֹ.

Moreover, even in the case of things that are fully permissible, the more of his impulse that a man sacrifices, even if only for a while, with the intention of subduing the sitra achara in the left part—as, for example, when he wants to eat but postpones his meal for an hour or less, and during that time he occupies himself in the Torah, as is stated in the Gemara that the fourth hour is the time when all men eat, but the sixth hour is the time when scholars eat, because they used to starve themselves for two hours with this intention, although after the meal, also, they studied all day; so, too, if he restrains his mouth from uttering words that his heart longs to express concerning mundane matters; likewise with the thoughts of his mind, even in the least way, whereby the sitra achara is subdued below—the glory and holiness of the Holy One, blessed is He, goes forth above to a great extent, and from this holiness issues a sublime holiness on man below to assist him with a great and powerful aid in serving Him, Who is blessed. This is also what the Rabbis meant, “If a man consecrates himself in a small measure down below, he is sanctified much more from above,” apart from his having fulfilled the positive commandment of the Torah, “Sanctify yourselves, and you shall be holy” by dedicating himself [through abstemiousness] in permissible things.

פֵּירוּשׁ ״נְהוֹרָא דְנִשְׁמְתָא״, שֶׁאוֹר הַנְּשָׁמָה וְהַשֵּׂכֶל אֵינוֹ מֵאִיר כָּל כָּךְ לִמְשׁוֹל עַל חוּמְרִיוּת שֶׁבַּגּוּף. וְאַף שֶׁמֵּבִין וּמִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵינוֹ נִתְפָּס וְנִדְבָּק בְּמוֹחוֹ כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִמְשׁוֹל עַל חוּמְרִיּוּת הַלֵּב, מֵחֲמַת חוּמְרִיּוּתָן וְגַסּוּתָן. וְהַסִּיבָּה – הִיא גַסּוּת הַקְּלִיפָּה, שֶׁמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּמַסְתֶּרֶת וּמַחֲשִׁיכָה אוֹרָהּ. וְלָזֹאת, צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, דְּהַיְינוּ, לִקְבּוֹעַ עִתִּים לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, כַּכָּתוּב, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״ – ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ בַּבֵּינוֹנִים, שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְחַיָּה הַגּוּף, הִיא בְּתָקְפָּהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בְּלִבּוֹ, נִמְצָא – הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ.

The reference to the “light of the soul” is that the light of the soul and of the intellect does not illuminate to such an extent as to prevail over the coarseness of the body. For although he understands and contemplates in his mind on the greatness of G–d, this is not apprehended and implanted in his mind to a degree that would enable him to prevail over the coarseness of the heart because of [the nature of] this coarseness and crassness, the cause being the arrogance of the kelipah, which exalts itself above the light of the holiness of the divine soul, obscuring and darkening the light thereof. Therefore one must crush it and cast it down to the ground, that is to say, by setting aside appointed times for humbling oneself and considering oneself despicable and contemptible, as is written, “A broken heart, a broken spirit”—this is the sitra achara, which is the very man himself in benonim (intermediates), in whose heart the vital soul which animates the body is in its native strength; hence it is the very man himself.

אַךְ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְנַפְשׁוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַדּוֹמֵם וְכָל הַצּוֹמֵחַ הַמּוּתָּר בַּאֲכִילָה, וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בְּעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין בָּהֶם צַד אִיסּוּר, לֹא שֹׁרֶשׁ וְלֹא עָנָף מִשַּׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, רַק שֶׁאֵינָן לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֶלָּא רְצוֹן הַגּוּף וְחֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, וַאֲפִילוּ הוּא צוֹרֶךְ הַגּוּף וְקִיּוּמוֹ וְחַיּוּתוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁכַּוָּונָתוֹ אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּדֵי לַעֲבוֹד אֶת ה׳ בְּגוּפוֹ – לָא עֲדִיפֵי מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית בְּעַצְמָהּ, וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, נִשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית שֶׁבִּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא קְלִיפָּה רְבִיעִית הַנִּקְרֵאת ״קְלִיפַּת נוֹגַהּ״, שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הַנִּקְרָא ״עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה״, רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ רָע, רַק מְעַט טוֹב מְעוֹרָב בְּתוֹכָהּ [שֶׁמִּמֶּנָּה בָּאוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל]. אַךְ מִי שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר וְסוֹבְאֵי יַיִן, לְמַלֹּאת תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת יְסוֹד הַמַּיִם מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים שֶׁבָּהּ שֶׁמִּמֶּנּוּ מִדַּת הַתַּאֲוָה, הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁבְּקִרְבּוֹ, וְנִכְלָל לְפִי שָׁעָה בְּרַע גָּמוּר שֶׁבְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, וְגוּפוֹ נַעֲשֶׂה לָהֶן לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לְפִי שָׁעָה. עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב הָאָדָם וְיַחֲזוֹר לַעֲבוֹדַת ה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּי לְפִי שֶׁהָיָה בְּשַׂר הֶיתֵּר וְיַיִן כָּשֵׁר, לְכָךְ יְכוֹלִים לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ בְּשׁוּבוֹ לַעֲבוֹדַת ה׳, שֶׁזֶּהוּ לְשׁוֹן ״הֶיתֵּר״ וּ״מוּתָּר״, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּידֵי הַחִיצוֹנִים שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת לַה׳.

On the other hand, the vitalizing animal soul in the Jew, that which is derived from the aspect of the kelipah, which is clothed in the human blood, as stated above, and the “souls” of the animals, beasts, birds, and fish that are clean and fit for [Jewish] consumption, as also the existence and vitality of the entire inanimate and entire vegetable world which are permissible for consumption, as well as the existence and vitality of every act, utterance, and thought in mundane matters that contain no forbidden aspect—being neither root nor branch of the 365 prohibitive precepts and their offshoots, either on the explicit authority of the Torah or by Rabbinic enactment—yet are not performed for the sake of Heaven but only by the will, desire, and lust of the body; and even where it is a need of the body, or its very preservation and life, but his intention is not for the sake of Heaven, that is, to serve G–d thereby —all these acts, utterances, and thoughts are no better than the vitalizing animal soul itself; and everything in this totality of things flows and is drawn from the second gradation [to be found] in the kelipot and sitra achara, namely, a fourth kelipah, called kelipat nogah. In this world, called the “World of Asiyah (Action),” most, indeed almost all, of it [the kelipat nogah] is bad, and only a little good has been intermingled within it [from which come the good qualities contained in the animal soul of the Jew, as is explained above.] On the other hand, he who belongs to those who gluttonously guzzle meat and quaff wine in order to satisfy their bodily appetites and animal nature, derived from the so-called element of water of the four evil elements contained therein, from which comes the vice of lust—in such case the energy of the meat and wine consumed by him is degraded and absorbed temporarily in the utter evil of the three unclean kelipot, and his body temporarily becomes a garment and vehicle for them, until the person repents and returns to the service of G–d and His Torah. For, inasmuch as the meat and wine were kosher, they have the power to revert and ascend with him when he returns to the service of G–d. This is implied in the terms “permissibility” and “permitted” (muttar), that is to say, that which is not tied and bound by the power of the “extraneous forces” preventing it from returning and ascending to G–d.

כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם נוֹפֵל בְּדַעְתּוֹ מֵחֲמַת גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּמַעֲשָׂיו הָרָעִים, שֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִן הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת, אֲזַי עַל־פִּי רֹב אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כְּלָל מֵחֲמַת זֶה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו כְּלָל, מֵחֲמַת גֹּדֶל הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה וְהַכְּבֵדוּת שֶׁנּוֹפֵל עָלָיו, עַל־יְדֵי שֶׁרוֹאֶה גֹּדֶל עֹצֶם רִחוּקוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

For it is known that when a person becomes depressed over his gross physicality and evil deeds, and he sees how very distant he truly is from holiness, it generally makes him completely incapable of praying. He cannot even open his mouth at all, due to the magnitude of the depression, sadness and heaviness that come over him when he sees how exceedingly distant he is from God.

ולפי"ז יש לפרש טעמא דהלכתא בכפופים אף שגם הוא מודה דהעיקר הוא ההשגה ודביקות בהש"י, אך אין דרך לבוא לזה כי אם ע"י הכנעה ושפלות, וכמו שאמר המגיד מקאזניץ בפסוק (תהלים קל"ח ו') כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע, כי רם ה' היינו גדלות השי"ת הוא מרומם מאד ומי שהוא שפל בעיני עצמו יראה זה אבל מי שהוא גבוה ממרחק יידע היינו שמרחוק יתוודע בידיעה בעלמא שמץ מנהו: ובאופן זה היו מתחזקים בודאי לנצח בשם ה' שנקרא עליהם וצלם אלקים המאיר על פניהם, כן יהי' כל איש בעיני עצמו ויבטח בשם ה' כי ה' אתנו אל תיראום, וכל כמה שיהי' דבוק בהש"י ושקוע בהשגות התורה ביותר כן יגדל יותר הנצחון, וא"כ הני אמוראי פליגי באיזה פנים יעמוד אדם ביום הכסה ויעבור לפני אדון כל:

הנה ודאי טוב מה שכתר"ה משתדל בענין מה שהתלמידים אחר שגמרו בהישיבה את לימודי החול שלהם, שעדיין הם בני י"ז בערך, רוצים לעזוב את הישיבה בהסתת היצר כאילו שצריכים כבר לדאוג לפרנסתם

בשביל זה גם סביבת כל אדם היא כראוי לפי ענינו, וכפי אותו קדוש ה' אשר עליו לקדש. יש אשר עליו לעמוד בנסיון העושר והנאות העולם הזה, שלא יתגשם בם עד שישכח את יוצרו לגמרי, וכמו שכתוב "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'" וכו' ויש אשר עליו לסבול את נסיון העוני וצרות רבות, ואף על פי כן לא יהרהר אחר מדותיו ית'...

כללו של דבר, כל מה שיגדל האדם במעלתו צריך להיות זהיר ביותר, והעיקר שלא לצאת ממעגל דרכו ולקחת הנאות העולם הזה שלא לצורך עבודת הבורא, כי בזה שהוא נמשך אחרי הנאות הגוף, הוא מורד במלכו של עולם ומתרחק מבוראו, ונופל מיד ממדרגתו במעלת נפשו וגורם ירידה לדורו...

נמצא שהזוכה למדרגת הקדושה, משתדל להשיג את הנאות עולם הזה כדי להשתמש בהם אך ורק לעבודת הבורא, ואין לו בהם שום שמץ של תאוה ושום ענין של גופניות כלל. בכל לבבו אין אף נקודה כלשהי של רצון להנאות עולם הזה, אלא הכל משמש אך ורק ככלי לדבקותו בשי"ת שאינה פוסקת אפילו לרגע, ואפילו בשעת מעשה הגופני ממש. זהו ענין העלאת ניצוצות הקדושה. אין דבר בעולם שלא יהיה בו ניצוץ של קדושה...

אמנם יש עוד לדעת שכל ההנאות שבעולם לא ימלאו את תעודתם כ"א בהיותם משתמשים לההנאה המאושרה המוסרית, שהיא דעת אלהים בארץ. א"כ הנהנה בלא ברכה ומשתמש בהם רק לתעודת הנאתו החמרית, הוא מחליף את תעודת מציאותם, דומה ממש לנהנה מקדשי שמים שהם עומדים להשלים את האדם בהשלמתו המעולה העליונה הרוחנית והוא משפיל ערכם להשתמש בהם להנאות חומריות, שמעל ומשנה תעודתם, ואין מעילה אלא שינוי, כדברי חז"ל במעילה מהוכחת הפסוקים.

שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה לפני. היא כוללת אזהרה זו ג"כ הערה, ללכת בדרך הישרה ע"י עצת חכמה. שלא יאמר האדם בהיותו מגיע למעלות גדולות בדרכי השלימות, בתורה וחכמה וטהרת הלב ומעשים גדולים, שעוד אין עליו החובה כ"כ לדקדק במעשים הקטנים שאנו מוצאים במצות ודקדוקיהם, ומדות והדרכתם הפרטיות ביותר, כי לא כן הוא, כי גם חסרון שפל וקטן יפסיד לפעמים חלקה טובה עליונה. ע"כ גם הפעולות היותר שפלות, חייב לדקדק גם החכם הגדול שבגדולים, להיותן כולם ע"פ התורה והמצוה, ולא יבוז לקטנות. כי כל המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה1. וכל שיזדכך מעשיו ודרכיו ביותר, תופיע עליו עצת ד' להאיר שכלו ולרומם רוחו.

רב עמל בני אדם וכל הסיבוכים שבדרכי החברה הנם באים מהסיבה של חסרון ההסתכלות בבחירת 2 עושר החיים מצד איכותו, מבלי העמד את כל היסוד על הכמות שבו, שאינו כ"א מעור את העין ומרמה את הדעה. רק באורה אלהית עליונה יוכל עם להתרומם עד אותה המדה העליונה, לבחור דוקא בעושר האיכותי, בלא שום הקפדה אם העושר הכמותי ידמה להיות דל ורזה מאד.

ר"ע אומר כל שי"ל אשה נאה במעשיה. אפשר לבאר חזיון הטבעי של תשוקת העושר הנטועה בלב בנ"א, אף שמצד עצמו הוא מיוסד רק בדמיון שמיחש זה הרכוש לעצמו וקנייניו כדברי הרמב"ם במו"נ בשלישיי, שנסתעפה הנטיה מפני הצורך שראוי להיות קבועה בלב האדם תשוקה לקנות קנינים המועילים לו באמת. מסוג הקנינים האלה הוא קנין אשה טובה, שרחוק מפנינים מכרהנ. ומתוך שהתשוקה לקנינים יקרים הוטבעה באדם, נתרחבה התשוקה הרבה יותר ממטרתה. והמשובח הוא מי ששומר תמיד את המדה של תשוקת העושר על פי תכונתה השרשית, דהיינו להרבות קנינים שהם טובים בעצם ולא בדמיון, שתוצאותיהם הן טובות אמיתיות ולא מדומות.

ארנב"י אם נתנם טוף מתעשר כו'. ההשגחה העליונה מטפלת בטובתם של בריות בכל הצדדים. ע"כ מי שהוא חמוש בזיין של המוסר והיראה, עלול הוא להיות מתעלה לעושר ולא יעשה עול בחזקתו, ע"כ לא ימנע ממנו העושר. ומי שרחק לבבו מאור תורה עד שמתרחק מחכמים ומורי תורה ועבודת ד', אין לו מחסה לקיים בידו מדות אנושיות, זולת אם יוסר ביסורי עוני המכניעים לבב. ע"כ לפעמים תהי' קרבת החכמים,- המועילה לישר המדות ולהקנות בלב המתיחשים לקרבתם אור דעת ויראת ד', הסבה ג"כ שיהי' מתעשר באשר העושר שלו יביא ברכה לעולם.

ויש לך אדם שהוא בעל חשבון, הרגש הטבעי לבדו אינו מושך את כח אהבתו אל החיים, כ"א החיים ע"פ המילוי שבהם, ע"פ מאויי הלב שהוא מוצא בהם. ובאשר הממון הוא היסוד שעל ידו יוכל להרחיב את החיים במילואם הרוחני והחומרי, ע"כ ממונו חכיב עליו מנופו. החיים כשהם לעצמם בלא ההרחבה הנכונה של קורת רוח ועונג רוחני וגשמי במדה הראויה לחיים אנושיים, אינם נערכים אצלו הרבה.