These sources explore the religious and ethical significance of mourning and eulogizing a person of virtue or Torah scholarship. They establish that public weeping and eulogy for the righteous constitute an important form of honor and respect.
כִּי אִבְּדָה כְּלִי חֶמְדּ
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The Gemara in Moed Katan 25a establishes that one who cries and mourns over an upright person (adam kasher) receives atonement for all his sins as a reward for the honor he has shown him — and the converse is equally severe: failing to do so is treated as a punishable neglect.
Shabbat 105b adds a further dimension of divine recognition, teaching in the name of Bar Kappara that whoever sheds tears over an upright person has those very tears counted by the Holy One and stored in His treasury, with support drawn from the pasuk in Tehillim 56:9 — and the same sugya warns that one who is lazy in eulogizing a Torah scholar deserves to be buried alive.
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 344:1–3 gives this praise a practical halachic form, ruling that it is a great obligation to eulogize the deceased fittingly by raising one's voice with words that break the heart so as to multiply weeping, and that for a scholar and pious person one specifically mentions their wisdom and piety.
The pasuk in Bereishit 23:2 — recording that Avraham came to eulogize Sarah and to weep for her — provides the scriptural model for this act, and the Ramban (Bereishit 23:2) explains that Avraham traveled specifically upon hearing of Sarah's death in order to deliver her eulogy and bewail her.
בראשית כ״ג:ב׳
Genesis 23:2
Abraham mourned and wept for Sarah upon her death in Hebron.
וַתָּ֣מׇת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃
Sarah died in Kiriath-arba—now Hebron—in the land of Canaan; and Abraham proceeded to mourn for Sarah and to bewail her.
מועד קטן כ״ה א — ד"ה וְאִי אָדָם כָּשֵׁר הוּא — חַיּוֹבֵי
Moed Katan 25a:3
The sugya describes the honor due to the death of great Torah figures and the communal practices of eulogy and mourning. It shows that public grief for the righteous is itself part of honoring them.
וְאִי אָדָם כָּשֵׁר הוּא — חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב לְמִיקְרַע. דְּתַנְיָא: מִפְּנֵי מָה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים — כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. יִבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל?! עֶרְבוֹנָא קָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ?! אֶלָּא: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. שֶׁכׇּל הַבּוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר — מוֹחֲלִין לוֹ עַל כׇּל עֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעָשָׂה לוֹ! דְּלָאו אָדָם כָּשֵׁר הוּא.
The Gemara asks: And if the deceased was an upright person who feared Heaven and performed good deeds, then aren’t all those present at his death obligated to rend their garments over his death? As it is taught in a baraita: For what reason do a person’s sons and daughters die when they are young? They die so that he will cry and mourn over the death of an upright person. The Gemara questions the formulation: They die so that he will cry and mourn? Is security, i.e., his children, taken from him in advance to ensure that in the future he will mourn over the death of an upright person? Rather the baraita means as follows: His children died because he did not cry or mourn over an upright person who died. As with regard to anyone who cries and mourns over an upright person who died, they forgive him for all his transgressions because of the honor he accorded to the deceased. If this is the case, one also rends his clothes over an upright person. The Gemara answers: Rather, the mishna is referring only to one who was not an upright person.
שבת ק״ה ב — ד"ה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי
Shabbat 105b:10
Although the passage is primarily about grief and physical expressions of mourning, it also reflects the value placed on tears and sorrow when a person of stature is lost. It supports the idea that crying for the dead can be an act of reverence.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל חָכָם — רָאוּי לְקוֹבְרוֹ בְּחַיָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ״, מְלַמֵּד שֶׁרָגַשׁ עֲלֵיהֶן הַר לְהוֹרְגָן. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל חָכָם, אֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים — מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה״.
Apropos the laws of mourning for an upright person and a Torah scholar, the Gemara cites that which Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: Anyone who sheds tears over an upright person, the Holy One, Blessed be He, counts his tears and places them in His treasury, as it is stated: “You have counted my wanderings, put my tears into your bottle, are they not in your book?” (Psalms 56:9). Rav Yehuda said that Rav said: Anyone who is lazy in eulogizing a Torah scholar, it is fitting to bury him alive, as it is stated: “And they buried him in the border of his inheritance in Timnat-seraḥ, which is in the hill-country of Ephraim, on the north of the mountain of Ga’ash” (Joshua 24:30). This teaches that the mountain raged against them to kill them because they did not eulogize him appropriately. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Whoever is lazy in eulogizing a Sage does not live a long life, and his punishment is measure for measure. Since he was unconcerned with the death of the Sage, in the heavens they will be unconcerned with his death. The Holy One, Blessed be He, conducts Himself in this manner, as it is stated: “In full measure [besase’a], when You send her away You contend with her” (Isaiah 27:8), and the Sages derived that God punishes from the words: “You contend with her,” and He does so measure for measure, se’a for se’a, from the word sase’a in the verse above.
ברכות ה׳ ב — ד"ה רַבִּי אֶלְעָזָר חֲלַשׁ
Berakhot 5b:14
The Gemara discusses mourning for the righteous and records the maxim that all who shed tears over a fitting person are rewarded. It treats grief over a tzaddik as a spiritually meaningful act, not merely an emotional reaction.
רַבִּי אֶלְעָזָר חֲלַשׁ. עַל לְגַבֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן. חֲזָא דַּהֲוָה קָא גָּנֵי בְּבֵית אָפֵל. גַּלְיֵיהּ לִדְרָעֵיהּ וּנְפַל נְהוֹרָא. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָּכֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי קָא בָּכֵית? אִי מִשּׁוּם תּוֹרָה דְּלָא אַפֵּשְׁתְּ — שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. וְאִי מִשּׁוּם מְזוֹנֵי — לֹא כׇּל אָדָם זוֹכֶה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת. וְאִי מִשּׁוּם בְּנֵי — דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר. אֲמַר לֵיהּ: לְהַאי שׁוּפְרָא דְּבָלֵי בְּעַפְרָא קָא בָּכֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: עַל דָּא וַדַּאי קָא בָּכֵית, וּבְכוֹ תַּרְוַיְיהוּ.
The Gemara relates that Rabbi Elazar, another of Rabbi Yoḥanan’s students, fell ill. Rabbi Yoḥanan entered to visit him, and saw that he was lying in a dark room. Rabbi Yoḥanan exposed his arm, and light radiated from his flesh, filling the house. He saw that Rabbi Elazar was crying, and said to him: Why are you crying? Thinking that his crying was over the suffering that he endured throughout his life, Rabbi Yoḥanan attempted to comfort him: If you are weeping because you did not study as much Torah as you would have liked, we learned: One who brings a substantial sacrifice and one who brings a meager sacrifice have equal merit, as long as he directs his heart toward Heaven. If you are weeping because you lack sustenance and are unable to earn a livelihood, as Rabbi Elazar was, indeed, quite poor, not every person merits to eat off of two tables, one of wealth and one of Torah, so you need not bemoan the fact that you are not wealthy. If you are crying over children who have died, this is the bone of my tenth son, and suffering of that kind afflicts great people, and they are afflictions of love. Rabbi Elazar said to Rabbi Yoḥanan: I am not crying over my misfortune, but rather, over this beauty of yours that will decompose in the earth, as Rabbi Yoḥanan’s beauty caused him to consider human mortality. Rabbi Yoḥanan said to him: Over this, it is certainly appropriate to weep. Both cried over the fleeting nature of beauty in the world and death that eventually overcomes all.
מגילה ו׳ א — ד"ה כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי זֵירָא
Megillah 6a:3
When Rabbi Zeira died, a eulogizer praised him by describing Babylonia as his birthplace and Eretz Yisrael as the land that raised him and his delights, and Tiberias lamented the loss of her precious instrument.
כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, פְּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא סַפְדָנָא: אֶרֶץ שִׁנְעָר הָרָה וְיָלְדָה, אֶרֶץ צְבִי גִּידְּלָה שַׁעֲשׁוּעֶיהָ. אוֹי נָא לָהּ, אָמְרָה רַקַּת, כִּי אִבְּדָה כְּלִי חֶמְדָּתָהּ.
Similarly, the Gemara relates that when Rabbi Zeira died, a certain eulogizer opened his eulogy for him with these words: The land of Shinar, i.e., Babylonia, Rabbi Zeira’s birthplace, conceived and bore him; the land of the deer, i.e., Eretz Yisrael, where Rabbi Zeira lived as an adult and rose to prominence, raised her delights. Woe unto her, said Rakkath, for she has lost her precious instrument. It is apparent from these examples that Rakkath is Tiberias.
רמב"ן על בראשית כ״ג:ב׳
Ramban on Genesis 23:2
Ramban comments on Abraham’s mourning for Sarah and the propriety of eulogizing and weeping for the righteous. He treats public grief for a good person as both respectful and expressive of their honor.
אֲבָל הַכַּוָּנָה לוֹמַר שֶׁהָלַךְ שָׁם בַּיּוֹם לְצָרְכּוֹ, וְשָׁמַע בְּמִיתַת שָׂרָה, וּבָא מִשָּׁם לִסְפֹּד לָהּ וְלִבְכּוֹתָהּ. וּלְפִי דַּעְתִּי כִּי הָיָה לְשָׂרָה אֹהֶל שָׁם עוֹמֶדֶת וְאַמְהוֹתֶיהָ לְפָנֶיהָ, וְכֵן כָּתוּב (בראשית ל"א:ל"ג) "בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת", וְהִנֵּה שָׂרָה מֵתָה בָּאֹהֶל אֲשֶׁר לָהּ וְנִכְנַס אַבְרָהָם בָּאֹהֶל עִם אֲחֻזַּת מֵרֵעָיו לִסְפֹּד אוֹתָהּ.
משנה תורה, הלכות אבל י״ד:א׳-ז׳
Mishneh Torah, Mourning 14:1-7
Rambam outlines the laws of eulogy and mourning for a deceased person, including the honor shown to those of great stature. These laws present crying and mourning as part of the obligation to honor the dead appropriately.
מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְבַקֵּר חוֹלִים. וּלְנַחֵם אֲבֵלִים. וּלְהוֹצִיא הַמֵּת. וּלְהַכְנִיס הַכַּלָּה. וּלְלַוּוֹת הָאוֹרְחִים. וּלְהִתְעַסֵּק בְּכָל צָרְכֵי הַקְּבוּרָה. לָשֵׂאת עַל הַכָּתֵף. וְלֵילֵךְ לְפָנָיו וְלִסְפֹּד וְלַחְפֹּר וְלִקְבֹּר. וְכֵן לְשַׂמֵּחַ הַכַּלָּה וְהֶחָתָן. וּלְסַעֲדָם בְּכָל צָרְכֵיהֶם. וְאֵלּוּ הֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבְּגוּפוֹ שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מִצְוֹת אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי הֵן בִּכְלַל (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתָם לְךָ אֲחֵרִים. עֲשֵׂה אַתָּה אוֹתָן לְאָחִיךְ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת: יֵרָאֶה לִי שֶׁנֶּחָמַת אֲבֵלִים קוֹדֵם לְבִקּוּר חוֹלִים. שֶׁנִּחוּם אֲבֵלִים גְּמִילוּת חֶסֶד עִם הַחַיִּים וְעִם הַמֵּתִים:
It is a positive commandment of Rabbinic origin to visit the sick, comfort mourners, to prepare for a funeral, prepare a bride, accompany guests, attend to all the needs of a burial, carry a corpse on one's shoulders, walk before the bier, mourn, dig a grave, and bury the dead, and also to bring joy to a bride and groom and help them in all their needs. These are deeds of kindness that one carries out with his person that have no limit. Although all these mitzvot are of Rabbinic origin, they are included in the Scriptural commandment Leviticus 19:18: "Love your neighbor as yourself." That charge implies that whatever you would like other people to do for you, you should do for your comrade in the Torah and mitzvot. It appears to me that comforting mourners takes precedence over visiting the sick. For comforting mourners is an expression of kindness to the living and the dead.
שולחן ערוך, יורה דעה שמ״ד:א׳-ג׳
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 344:1-3
These laws regulate eulogy and mourning practices and reflect the proper public response to the death of someone deserving honor. They provide the practical framework for crying and mourning the righteous.
חיוב ההספד וגודל שכרו וכיצד ועל מי מספידין. ובו כ' סעיפים: מצוה גדולה להספיד על המת כראוי ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי אלא מזכירין מדות טובות שבו ומוסיפין בהם קצת רק שלא יפליג ואם לא היו בו מדות טובות כלל לא יזכיר עליו וחכם וחסיד מזכירין להם חכמתם וחסידותם וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו גורם רעה לעצמו ולמת:
It is an important religious duty to lament the dead fittingly; and the religious duty [is fulfilled] when one raises his voice [in funereal lamentations] to utter over him [the dead] words which break the heart in order to cause much weeping, and to mention his praise. It is forbidden to over-praise him too much, save to mention his good characteristic features [to which] a little may be added, provided one does not overexaggerate. And if he possessed no good characteristic features whatever, one should not mention [this] regarding him. [With respect to] a Sage and a pious man one may mention their wisdom and piety [respectively]. And one who mentions [aught] regarding one who did not possess [it] at all, or exaggerates too much that which he did possess, causes harm to himself and to the dead.
משנה ברורה תקנ״ט — ד"ה (יז) משום דמקרי מועד - כדכתיב
Mishnah Berurah 559:17
Even though the day is designated as moed (festival), one may eulogize a deceased sage and sit on the ground in mourning, even after midday, since the entire day is fixed for weeping and eulogizing, and in this matter the festival status is not heeded.
(יז) משום דמקרי מועד - כדכתיב קרא עלי מועד וגו' ומ"מ מותר לעשות הספד על חכם שמת ולישב על גבי קרקע ואפילו אחר חצות דכל ההוא יומא קבוע לבכיה והספד ולענין זה לא אשגחינן במאי דקרוי מועד:
...שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה... אמר ר"ש בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר נודי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. א"ר יהודה אמר רב כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש, מלמד שרגש עליהן הר להורגן. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה, שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה...
Same passage as Shabbat 105b:10
אף על פי שהצדיקים יודעין שחלקן טוב לעולם הבא, מצטערין הם מן המיתה ומאימת מלאך המות וחיבוט הקבר.
...והיה כביכול בוכה, (תהלים צ"ד) מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און, ורוח הקודש אומרת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, שמים בוכין ואומרים (מיכה ז') אבד חסיד מן הארץ, וארץ בוכה ואומרת (שם) ישר באדם אין... אלו ואלו היו אומרים (ישעיה נ"ז) יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו, (משלי י') זכר צדיק לברכה ונשמתו לחיי עולם הבא.
תא שמע, ר' נתן אומר סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה, מת שלא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת, שמע מינה (הספד) יקרא דשכבי הוא שמע מינה.
זבדי בן לוי וריב"ל ור' יוסי בן פרטא תלתיהון אמרין אלין קרייה כד דמיכי, חד מנהון אמר (תהלים ל"ב) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא, (שם ל"ג) כי בו ישמח לבנו וגו', ואוחרנא אמר (שם כ"ג) תערוך לפני שלחן נגד צוררי, (שם ה') וישמחו כל חוסי בך, ואוחרנא אמר (שם פ"ד) כי טוב יום בחצריך מאלף. ורבנן אמרי (שם ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך, הוי בשעת סילוקן של צדיקים מהעולם הקב"ה מראה להם מתן שכרן. בן עזאי אומר (שם קי"ו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, אימתי הקב"ה מראה להם שכרן שהוא מתוקן להם, סמוך למיתתן, הדא הוא דכתיב המותה לחסידיו, לפיכך (משלי ל"א) ותשחק ליום אחרון.
כי אותך ראיתי צדיק, אמר ראב"ע מצינו שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו... ר"א בנו של ריה"ג אמר מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו, שנאמר (תהלים ס"ו) אמרו לאלקים מה נורא מעשיך, שלא בפניו אומר (שם קל"ו) הודו לה כי טוב כי לעולם חסדו.
ד"א ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום שביעי לעולם לפי שהעוה"ז ששת אלפים שנה שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות בן דוד ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו ונכנס שיעבוד בתוך שני אלפים של ימות בן דוד (יותר מז' מאות שנה) שנאמר עשה ה' אשר זמם (איכה ב׳:י״ז) וכשם שאנו עושים אחת לשבע שנים שמיטה כך עתיד הקב"ה לעשות שמיטה לעולם יום אחד שהוא אלף שנים שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול (תהילים צ׳:ד׳). ואומר והיה יום אחד (זכריה י״ד:ז׳) זה יום השביעי לעולם והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה י״ד:ז׳) זה עולם הבא שנאמר והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו (ישעיהו ס״ו:כ״ג) ונאמר מזמור שיר ליום השבת לעולם שכולו שבת. דבר אחר מזמור שיר ליום השבת שמשבית מן העולם. ד"א מזמור שיר ליום השבת זה יום שביעי לעולם. ולמוצ"ש זו עוה"ב שאין בו מיתה לעלם ולעלמי עלמיא ואין בו לא חטא ולא עון ולא מכות ולא מרדות אלא כל אחד ואחד משמח בחכמתו ובתבונתו. מנין לך תדע לך שהוא כן צא ולמד מהקב"ה ששמח בדוד בעוה"ז וכ"ש בעולם הבא שנאמר ואלה דברי דוד האחרונים וגו'. ד"א ואלה דברי דוד האחרונים אמר לפניו רבש"ע כשם שמחלת לי על עונות ראשונים כך מחול לי על האחרונים לכך נאמר ואלה דברי דוד האחרונים. ד"א ואלה דברי דוד האחרונים היו אומרים בעשרים ושתים שנה שנסתלקה רוח הקודש מדוד מלך ישראל בכל יום ויום היה מוריד דמעות ואוכל פתו באפר שנאמר כי אפר כלחם אכלתי וגו' (תהילים ק״ב:י׳) לכך נאמר ואלה דברי דוד האחרונים וגו' ונאם הגבר הקם על (שמואל ב כ״ג:א׳). ד"א ואלה דברי דוד האחרונים אלו הן אמר רבש"ע קבלני בתשובה שלימה לפניך כדי שתזכה את הרשעים לעולם הבא ותאמר להם מה דוד מלך ישראל שעשה לפני דבר חמור כיון שעשה תשובה קבלתי אותו בתשובה אף אתם אם עשיתם תשובה. ומנין שאמר דוד בלשון הזה שנאמר לך לבדך חטאתי וגו' (תהלים כא) לכך נאמר ואלה דברי דוד האחרונים. ד"א ואלה דברי דוד האחרונים מה ראשונים אין בהם חטא ועון אף האחרונים אין בהם חטא ועון. לכך נאמר ואלה דברי דוד האחרונים. נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הקם על הרי לימד שקבל עליו עול תורה ועול מצוות. מה שכרך לפני שתקרא משיח אלקי יעקב ונעים זמירות ישראל אשרי אדם השם עצמו כשור לעול וכחמור למשא וישב ויהגה בכל יום בתורה תמיד מיד רוח הקודש שורה עליו ותורתו בתוך מעיו שנאמר אשריכם זורעי על כל מים (ישעיהו ל״ב:כ׳) ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נ״ה:א׳) על כל מים כיצד פירוש קורא אדם תורה נביאים וכתובים משנה הלכות אגדות ומדרש וירבה בישיבה וימעט בסחורה מיד רוח הקודש בתוך מעיו ומלתו על לשונו שנאמר רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני (שמואל ב כ״ג:ב׳-ג׳). אשרי אדם שמשחק עצמו בד"ת ויושב וחורש בהם כבהמה שחורשת בשדה. א"ל הקב"ה ד"ת הראשונים והאחרונים שלך הם שנאמר אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים (שמואל ב כ״ג:ג׳) אמר דוד אלקי ישראל לי דבר צור ישראל אני מושל באדם מי מושל בי צדיק שאני גוזר והוא מבטלה הוי אומר צדיק מושל ביראת אלקים ואיזה צדיק מושל ביראת אלקים זה הכובש את יצרו: ברוך המקום ב"ה שאין לפניו לא משוא פנים ומלפניו נוגה ואור יוצא לעולם ומלפניו גשמים ודשאים באים לעולם שכרן של צדיקים שמשחקין עצמם בד"ת מעלה הכתוב עליהם כאלו הם מביאים נוגה ואור וגשמים ודשאים לעולם לכך נאמר אחריו וכאור בקר יזרח שמש בקר לא עבות מנוגה ממטר דשא מארץ. אמר דוד המלך אני אגיד צדקותיו וחסדיו של הקב"ה שהוא עושה עם ישראל בכל שעה בכל יום ויום אדם נמכר. ובכל יום אדם נפדה בערב רוחו של אדם ניטלת הימנו וניתנת לבעל הפקדון ולבקר מחזירים אותה אליו שנאמר בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' אל אמת (תהילים ל״א:ו׳) בכל יום ויום עושין לו ניסים כיוצאי מצרים בכל יום ויום מסירין אותו כתינוק לפני רבו מפני מעשיו. ותדע לך שהוא כן תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם העביר הקב"ה את כל דבריו לפני זרעו של אברהם יצחק ויעקב אמר מתי יגיע וישמע דבר מפיהם שנאמר למנצח מזמור לדוד השמים מספרים כבוד אל (תהילים י״ט:א׳-ב׳) והלא אינן ראוים לספר מעשי בראשית. מה ת"ל השמים מספרים כבוד אל שהשמים נבראו תחילה והן ראויין לספר שבח של הקדוש ברוך הוא. לפי שכל העולם אדם ובהמה ועוף השמים אינן ניזונין אלא ממעשה שמים וארץ בששה חודשים מגדלים פירות בחורף ומבשלין אותו בקיץ וחיין מהן כל באי עולם וכל מעשה ידיו שברא בעולם אמרו חכמים כל הישוב יושב בין עגלה לעקרב אמרתי להן רבותי עפר אני תחת כפות רגליכם אני אומר לפניכם דבר אחד אמרו לי אמור אמרתי להם תחת כוכב אחד כל באי עולם יושבין כמו שאמרו חז"ל אמרו לי תן לנו סימן לדבריך אמרתי להן אני נותן אמרתי להן רבותי יעמדו שנים אחד בארץ ישראל ואחד בכרך גדול שבבבל. וישימו ראשיהם תחת כוכב אחד ביציאת החמה. או בשקיעת החמה. בראש חודש. או בחמשה לחודש. לא העומד בארץ ישראל כעומד בבבל הא למדת שכל העולם תחת כוכב אחד ויושב כמו שאמרו חז"ל. וכי מה היא טיבה של אותה כימה שהיא כמו שבעה כוכבים ברקיע וכולם סמוכים זה לזה למד הכתוב דרך ארץ לדורות שלא יאמר אדם מפני מה אין הרקיע עצמה עבה ככוכבים. משלו מלמה"ד למלך שהיה לו לבנה של זהב. יניחנה על ראשו שמא נאה לו אין נאה לו. אבל מה עשה לה בחכמתו ובתבונתו נוטל הימנו משקל כחצי סלע ועשאו חוט של זהב ותלאו בצוארו. זהו שבחו של הקב"ה יהא שמו הגדול מבורך לעלם ולעלמי עלמיא ברא כוכבים ברקיע ונתן לכל אחד ואחד מקום בפני עצמו אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם לשמש שם אהל בהם. אמרו חכמים גלגל חמה מהלך חמש מאות שנה בא וראה מאיזה מקום הוא יוצא ולאיזה מקום הוא נכנס. שמא קולו הוא נשמע בהליכתו ביציאתו או בביאתו או שמא יראה לבריות בכניסתו וביציאתו. וכשם שגלגל חמה מהלך ת"ק שנה כך עץ החיים מהלך ת"ק שנה שנאמר מה גדלו מעשיך ה' (תהילים צ״ב:ו׳) דבר אחר מה גדלו מעשיך ה' בא וראה כמה מיני בהמות ומיני חיות ומיני עופות יש בעולם וכמה מיני דגים יש בים קולו של זה דומה לזה או מראה של זה דומה לזה או שמא דעתו של זה דומה לזה או שמא טעמו של זה דומה לזה. הא לא קול ולא מראה ולא דעה ולא טעם של זה דומה לזה וכך שנו חכמים במשנה להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומות זה לזה ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע את כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד דומה לחבירו. לכך נאמר מה גדלו מעשיך ה': ד"א למנצח מזמור לדוד השמים מספרים כבוד אל. והלא הם קבועין במקומן ואין זזין משם לעולם אלא אעפ"י שהכל שלו והכל מעשה ידיו אין שמחתו בכל אלא עם זרעו של אברהם בלבד. שנאמר יום ליום יביע אומר (תהילים י״ט:ג׳) מה טיבן של שני ימים הללו. אלא זה יומו של משה שבישר יומו של יהושע שנאמר היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך (דברים ב) ושמא תאמר הואיל והקב"ה הרג את סיחון ואת עוג מי הגיד לכל באי עולם אלא זה חמה שעמדה לו למשה והיכן מצינו שעמדה לו חמה למשה בשעה שעשה מלחמה עם עמלק שנאמר וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו וגו' ויהי ידיו אמונה עד בא השמש (שמות י״ז:י״ב) וכי עד אותה שעה לא בא השמש שכתב עד בא השמש אלא זה חמה שעמדה לו למשה. והיכן מצינו שבישר משה יומו של יהושע שנאמר (שמות י״ז:י״ד) ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע א"ל יהי רצון שתעמוד לך חמה כדרך שעמדה לי והיכן מצינו שעמדה לו ליהושע בשעה שעשה מלחמה עם מלכי האמורי בגבעון שנאמר אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים (יהושע י׳:י״ג). ד"א יום ליום יביע אומר זה תורה נביאים וכתובים. ולילה ללילה יחוה דעת אלו המשניות. אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם אלו ההלכות. בכל הארץ יצא קום אלו ההגדות שמקדישין שמו הגדול בהן. ד"א בכל הארץ יצא קום אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שנתנו לרבים ומאזינין לשמוע דברי תורה (נ"י שנתנו ליחיד ומאזינין לשמוע ד"ת). ובקצה תבל מליהם זה ארץ ישראל שהיא תבלו של עולם. לשמש שם אהל בהם משלו משל למה"ד למלך שהיו לו אבנים טובות ומרגליות בתוך ביתו. ובקשו בני מדינתו לקנות ממנו בדמים בסתר. ואמר להם איני נותן לכם בסתר אלא בפרהסיא כך הקב"ה יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים כשנתן התורה לישראל לא נתנה אלא בגלוי שנאמר לא מראש בסתר דברתי (ישעיהו מ״ח:ט״ז) ואומר (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא בסתר דברתי במקום ארץ חושך. והוא כחתן יוצא מחופתו מה חתן זה נכנס בטהרה ויוצא בטומאה כך גלגל חמה יוצא בטהרה ונכנס בטומאה ואינו רוצה לצאת למחרתו עד שמזרקין בו חצים ואומרים לו וכי לרצונך אתה יוצא. לכך נאמר והוא כחתן יוצא מחופתו משלו מלמה"ד למלך שעשה סעודה לבנו והיו עבדיו ובני ביתו מסובים לפניו כל שבעה ונפטרו ממנו כל אחד ואחד והלך לו לביתו לשלום. לימים בא אחד מהם. אמרו למלך פלוני בא נתעטף ויצא לקראתו ואמר לו בא בשלום משוך שעה אחת עד שיגיע שעת הסעודה וכך השני כך הצדיקים דומים בעוה"ז ובשעה שנפטרים לבית עולמם אומרים לו בא בשלום שנאמר יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו (ישעיהו נ״ז:ב׳) כאדם שמקבל אורחיו בשמחה ובסבר פנים יפות שנאמר ישיש כגבור לרוץ אורח מכאן אמרו הצדיקים נענשים אפי' על הקלות והרשעים אין נענשים אלא על החמורות צא ולמד ממשה ואהרן נדב ואביהו שלא נענשו אלא על הקלות ומנין שהרשעים אין נענשים אלא על החמורות צא ולמד מירבעם אחז ומנשה שלא נתחייבו אלא עד שמלאו את כל העולם עבירות משלו משל למה"ד למלך שהיה יושב על כסאו והיו זקני מדינתו יושבין לפניו כיון שאמר אחד מהן דבר שלא כהוגן פוגע בו מיד והעומדים בחוץ ממתין להם עד שמגיע דינה של גיהנם שנאמר מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם ואין נסתר מחמתו הכל בעבור מה בעבור תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברא מאירת עינים יראת ה' טהורה עומדת לעד משפטי ה' אמת צדקו יחדו הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים מכאן אמרו חכמים כל זמן שבני אדם מבטלין מן התורה מבקש הקב"ה להחריב את העולם שנאמר הבו לה' בני אלים (תהילים כ״ט:א׳) ואין אלים אלא מלאכי השרת אמר הקב"ה על שהרביתי בני האדם כעופות השמים וכדגי הים אינם עושים לי רצוני לכן הסתרתי מהם. הבו לה' כבוד ועוז הבו לה' כבוד שמו ואין כבוד אלא תורה שנאמר ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו (ישעיהו מ״ב:י״ב) ואומר תנו לה' אלקיכם כבוד וגו' (ירמיהו י״ג:ט״ז) השתחוו לה' בהדרת קודש מכאן אמרו אל יעמוד אדם בתפלה עד שיאמר הלכה אחת או פסוק אחד לכך נאמר השתחוו לה' בהדרת קודש. קול ה' על המים אין מים אלא תורה כך שנו חכמים חכמים הזהרו בדבריכם שמא תורו דבר אחד שלא מן התורה ותתחייבו עליו מיתה לשמים ואף התלמידים הבאים אחריכם יורו משמיכם דבר אחד שלא מן התורה ויתחייבו עליו מיתה לשמים ח"ו ונמצא שם שמים מתחלל. אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים על ששפכתי לכם דברי תורה כחלב וכשמן המורק מכלי אל כלי ואין קולו נשמע לכך נאמר אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים קול ה' בכח קול ה' בהדר. משלו משל למה"ד למלך שהיו לו בנים גדולים מהם בעלי תורה נביאים וכתובים ובעלי משנה וגמרא ובעלי משא ומתן נשא אשה אחרת עניה והיה לו בנים ממנה. שיגרן למקרא ומשנה וגמרא ודרך ארץ היה יושב ומצפה מתי יהיו כבנים הגדולים. לימים באו אצלו (נ"י בא אצלם) ואין בידם לא מקרא ולא משנה ולא דרך ארץ. והיה יושב לפניהם ואומר בתים שבניתי ושדות שקניתי וכרמים שנטעתי לאלו למה עשיתי כל אלו כך ישראל דומין בעוה"ז בפני אביהם שבשמים בשעה שאין בהם דברי תורה לכך נאמר קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שובר ארזים אלו בני אדם שהם פקחין בדברי העוה"ז במשא ומתן ובכל מלאכות ואין בהם דברי תורה אינם משולים אלא כארז מה ארז אינו מוציא פירות כך כל מי שאין בו ד"ת נמשל הוא כארז. שנאמר ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו (עמוס ב׳:ט׳) ואומר וישבר את ארזי הלבנון אלו בני אדם שהיו בבית ראשון שהיו מפוקחין ועומדין במקומם ולא היה בהם דברי תורה לכך נאמר וישבר ה' את ארזי הלבנון וירקידם כמו עגל לבנון ושריון כמו בן ראמים. מכאן אמרו החכמים המבעט ביסורין כופלין אותם עליו משלו משל למה"ד לבעל הבית שהיה לו פרה מבעטת ונתן בה חבל של עשר אמות והיתה מבעטת ונתן בה חבל של חמשים אמות שנאמר כי כפרה סוררה סרר ישראל (הושע ד׳:ט״ז) הא למדת שכל המבעט ביסורין סימן רע לו. אמרו חכמים וכי לא בדין עונותיו באו עליו היסורין אתמהא. אלא באו עליו היסורין ע"י שעשה דברים מכוערים ודברים שאינם ראויים והוא בידיו עוקר את עצמו מן העוה"ז ומן העוה"ב אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם באים ללמוד דרכי בואו ולמדו מאנשי דור המדבר שאע"פ שעשו את התורה כל ימיהם כיון שאמרו לפני דבר שלא כהוגן הפגעתי בהן מיד לכך נאמר קול ה' חוצב להבות אש קול ה' יחיל מדבר יחיל ה' מדבר קדש חזר הקב"ה לרצות את ישראל ואמר להם בני נשבע אני בכסא הכבוד שלי שאפילו תינוק בבית רבו עוסק בתורה לשמי שכרו מונח לפני ובלבד שיהא שמור מן העבירה ואפילו אין בידו של אדם אלא דרך ארץ ומקרא בלבד שכרו מונח לפני ובלבד שיהא שמור מן העבירה ואפילו אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה אלא משכים ומעריב לבית הכנסת ולבהמ"ד וקורא ק"ש בעבור שמי הגדול שכרו מונח לפני ובלבד שיהא שמור מן העבירה למה ישראל דומין בעוה"ז לפני אביהן שבשמים לאילה זו שמעברת בצער ויולדת בצער תחלתה קשות ונחת רוח בסוף שנאמר קול ה' יחולל אילות ויחשוף יערות ובהיכלו כולו אומר כבוד באותה שעה יהיה כל העולם מרתיע ויאמרו שמא בא מבול לעולם לאבד את העולם שנאמר ה' למבול ישב השיבה רוח הקודש אותן ויאמר לא בא מלך מלכי המלכים הקב"ה אלא לעשות משתה לבניו ויאמר לא באתי אלא למלוך על כל העולם שנאמר וישב ה' מלך לעולם ומפני מה אני מולך מפני שאתם מפרכסין במעשיכם הטובים ובתלמוד תורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום
שלמה ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי כ׳:ו׳) כי אין האדם צדיק עד שיתהלך בתומו בעבודת הש"י. וענין התהלך בתומו הוא שיעשה אדם את המצות כמשפט ושיכוין בהם לאהבתו וליראתו לא להתגדל ולא להתפאר ולא שיהיה בשביל זה מכובד בעיני הבריות יותר, כי ראוי האדם שיעשה טובות וחסדים כפי יכלתו ושלא יתפאר בהם ושישתדל במעשים טובים ולא יספרם בשפתיו, וכל מי שמספר אותם בשפתיו ומפרסם אותם ומשתבח בהם ה"ז חוטא ויגיעו מזה שתים רעות. האחת שיתגאה בספורו למי שקבל דבריו והאמין אותם, וב' שהוא מבייש ומכלים למי שקבל החסד ממנו, ומדת הצדיק המתהלך בתומו שאינו מתפאר במעלותיו ובצדקותיו אשר עשה והנה הוא נקרא איש אמונים. וע"כ סמך שלמה ע"ה הכתוב הזה וקשרו עם הכתוב שלמעלה ממנו. הוא שאמר (משלי כ) רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא. יאמר כי מנהג רוב בני אדם שיכריז ויפרסם כל אחד ואחד החסד והטוב שהוא עושה, אבל איש אמונים שיעשה חסדים וטובות ולא יפרסמם אלא שיכסם ויסתיר אותם מי ימצא. והזכיר איש אמונים כלשון (שם יא) ונאמן רוח מכסה דבר. והוא שאמר שלמה ע"ה במקום אחר על הענין הזה בעצמו (משלי י׳:ח׳) חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט, ואמר כי מי שהוא חכם לב יקח המצות בידיו ויוציאם אל הפעל ולא יספרם בשפתיו והאויל הוא הפכו לגמרי, לא די שאיני משתדל במעשה המצות לקחת אותם בידיו, אלא שבשעה שהוא משתדל במעשה העברות שעליהם נקרא אויל הוא מודיעם בשפתיו ומפרסם אותם לכל. והנה שניהם בהפך זה מזה זה לוקח המצות בידו ומסתיר אותם וזה משתדל בפעולות רעות ומגלה אותם, ומזה אמר ילבט כלומר הרי הוא נתפש בשפתיו, והוא מלשון (הושע ד׳:י״ד) ועם לא יבין ילבט, ותרגם יונתן וסכלא בשפוותיה מתאחד. אשרי בניו אחריו כי הוא המזכה לזרעו אחריו, כענין שארז"ל ועושה חסד לאלפים לעושים מאהבה, ולשומרי מצותיו לאלף דור לעושים מיראה, האי בדסמיך ליה והאי בדסמיך ליה. וכן ביאר שלמה ע"ה במקום אחר שזכות הצדיק מועיל לזרעו אחריו, הוא שאמר (משלי י״ד:כ״ו) ביראת ה' מבטח עוז ולבניו יהיה מחסה. ויתכן לפרש כי הכתוב הזה בא לשבח שלש מעלות שהן זו למעלה מזו, הזכיר תחלה מתהלך ומעלת ההתהלכות היא מעלה גדולה בצדיקים והנה היא למעלה ממדרגת התמימות, ומדרגת התמימות למעלה ממדרגת הצדיק, כי יש צדיק שאינו תמים שלא הגיע למדרגת התמימות. ואלו הן סדר המעלות, אחר שהגיע למדת הצדיק עולה למדת תמים, וממדת תמים עולה למדת ההתהלכות. ושלשתן אלו נמצאים בנח הוא שכתוב.