Rav Kook's Intellectual Foundations in Earlier Jewish Thought

ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקום הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנו לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי: וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (אבות פ"ד, מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן: וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חלוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד. ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשנים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א, ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי אם היה זה לעולם:

There is another reason to explain the concept of exile first. The exile itself is proof and clear imperative for redemption. This is because there is no doubt that exile is an alteration and departure from the normal order. The Blessed Holy One arranged each nation in the place which is appropriate for it, so he arranged the People of Israel into the place which is appropriate for it, namely the Land of Israel. Exile from their place is a complete alteration and departure [from that order]. Anything which departs from its natural place, which is outside its place, is unable to stay in the place which is not natural for it. Rather they need to return to their natural place. Because if they remain in a place which is unnatural for them, then the unnatural would become natural. And it is impossible for the unnatural to become natural. A metaphor: it is like trying to force fire to stay down, when it's natural state is to rise - or like trying to hold up solid matter, when its natural state is to fall to the earth. If you could achieve that, then you would be making the unnatural natural. Similarly with the People of Israel themselves. If they were to stay in exile for ever, which is not the right place for them to be (since the right place for them, according to the order of existence, is the Land of Israel under their own sovereignty and not under the sovereignty of any other). Just like everything in natural existence, each one has its own place as our sages decreed (Pirkei Avot 4:3) "There is nothing which does not have its place". Each thing under its own sovereignty. If they would remain in exile forever, then this thing (unnaturally standing outside their place) would become natural. Only natural things can stand permanently, because the nature which the Blessed Holy One gave to each thing is what sustains it such that it is established to stand forever. If an unnatural state of affairs were to exist forever, even though it was not according to the order and nature of existence, then the nature of that thing would be loosened and nullified completely for no purpose, and such a thing could not happen. Similarly, dispersal is not a natural state of affairs. Just as each thing returns to its place, so dispersed and separated parts have to return to [become] one entity. This is clear to anyone of intelligence, that all parts have one essence to them. If so, why would there be a division between them, and not unity, since they are one thing? Therefore all dispersal stands only to be coalesced together. Therefore the dispersal of the People of Israel among the nations is a thing which exists outside of nature, since (the People of Israel) is one nation, suitable to be standing together as one, as is found in the case of all natural things which are not divided into two. Rather that they should be joined together. Similarly "All the rivers flow into the sea" (Kohelet 1:7) to be gathered together. One thing is not divided. So since the Jewish nation is a nation united more than any other nation, not divided or separated , it is appropriate that they should be gathered together. From this we can see that dispersal is particularly unnatural for them. It is impossible to say that this state of affairs is only because of sin and iniquity, after all the dispersal of the People of Israel is so unnatural, because if this were to become permanent, then the unnatural would have to become natural.

"מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" (תהלים קו, ב). רצונו לומר כי ספור שבחו של הקב"ה אי אפשר משני פנים; האחד, מצד שלא נוכל לעמוד על הגבורה בעצמה כמה גדול גבורת מעשיו. והשני, מצד שהם רב ברבוי אין תכלית להם. ולפיכך ספור שבחו אי אפשר מצד האיכות ומצד הכמות; אם מצד האיכות, שאי אפשר לעמוד על איכות גבורת מעשיו. וגם מצד הכמות אי אפשר. וכנגד הראשון אמר "מי ימלל גבורות ה'", שהרצון בזה מי יוכל לדבר הגבורה ולרדת עד תכלית. ולפיכך אמר לשון "מלל", כי לשון זה בא על דבר חדוש, כמו (בראשית כא, ז) "מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה". וכנגד רבוי הכמות שהם בלי קץ ותכלית, אמר "ישמיע כל תהלתו", אמר כאן לשון "כל תהלתו", שרצונו על הכמות. ובפרק אין עומדין (ברכות לג:), ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר "האל הגדול הגבור והנורא האדיר והאמיץ והעזוז והאמתי והיראוי וכו'", אמר ליה, סיימתנהו לכולהו שבחיה דמרך, השתא הנהו שלשה אי לאו דאמרינהו משה באורייתא ואנשי כנסת הגדולה תקנינהו בתפלה לא הוי אמרינן להו, ואת אמרת ואזלת כולי האי. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף וכו', עד כאן. ופירוש הרמב"ם ז"ל (מו"נ ח"א פנ"ט) כי אין לספר שבחו מצד האיכות, שאין לעמוד על שבחו עד היכן מגיע השבח ההוא שמספר. וגם מצד הכמות גם כן, שאין לגמור שבחו מצד הרבוי, ששבחו הם בלי תכלית וקץ. ולפיכך אמר שהוא משל וכו', כי אם מקלסין אותו בשל כסף, הרי חלוף יש בין הכסף ובין הזהב מצד האיכות. ומה שיש לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, ומשבחים אותו באלף, הרי חלוף זה מצד הכמות.

Who can speak of the mighty acts of Adonai; Proclaim all God's praise? Ps. 106:2 This verse teaches us that to praise the Holy One is impossible from two perspectives. First, one cannot fully express the greatness of God’s acts. Second, since God's acts are without end, it is impossible to praise all of them. Therefore both qualitatively and quantitatively one cannot fully praise God. Qualitatively, words cannot fully capture the greatness of God's might and quantitatively, one cannot mention all of God's acts that deserve praise. This is the meaning of the verse from Psalms. Regarding the qualitative nature of God’s acts, Scripture states, "Who can speak of (milel) the mighty acts of God." The word milel, tell, implies saying something new as in the verse, "Who would have said (milel) that Abraham that Sarah would suckle children?" (Gen. 21:7) The second half of the verse expresses the great number of God's acts, "Who can proclaim all God's praise?" The expression, "all God's praise," implies the great number of acts God has performed. The Talmud relates: "A certain reader went down (to lead prayers) in the presence of Rabbi Hanina and said, 'O God, great, mighty, terrible, majestic, powerful, awful, strong, fearless, sure and honored.' Rabbi Hanina waited till he had finished, and then said to him, 'Have you concluded all the praise of God? Why do we say all this? Even with the three terms that we do say (haGadol haGibor, v’haNorah, from Deut. 10:17) , had not Moses mentioned them in the Torah and the Men of the Great Synagogue not inserted them in the Amida, we should not have been able to mention them, and you say all these and still go on! It is as if an earthly king had a million denarii of gold and someone praised him as possessing silver ones.'" (B. Berachot 33b) Maimonides explains this to mean that one should not try to praise the extent of God's greatness nor mention all of God's mighty acts since they are without number. This is the meaning of the parable: switching gold with silver demeans the quality of the praise just as praising the king for having thousands of denarii when he actually has thousands upon thousands diminishes the king and would be an insult to him.

וכבר בארנו כי אי אפשר שלא יהיו לאדם פעולות אשר הם מתיחסים אל נפשו, אשר יש לו נפש אלקית. ואם כן נשארה השאלה, איזה הם הפעולות המיוחדות לו, המתיחסות אל מעלתו במה שיש לו נפש שכלי. לא ישאר לומר רק כי הפעולות המתיחסות אל מעלת נפשו הם הפעולות האלקיות, והם מצות התורה. והם הם מיוחדים אל האדם לפי מעלת נפשו האלקית. ודבר זה בודאי הם פעולות המיוחדים לו* וראוים לו.

א) בעמידתנו על סף האתחלתא דגאולה (ל״עת הזמיר הגיע״ לשתיתאה) לפי מצות רבנו הגר״א וברכתו הקדושה בסעד״ש צריכים אנו ללמוד ולהבין את כל דרכי העקבות דמשיחא ואת אופני המעשים אשר לפנינו ביעודו והוראותיו של רבנו הגר״א שזכה להיות נהורא דמשיח בן יוסף, לקבוץ גליות ולגלות רמזי התורה בעקבתא דמשיחא שלכך נחית משמיא [בסוד הקטן יהיה לאלף וכו׳ והוא טצ״ץ ביסוד ושורש דזיהרא עילאה במעליתא דמט״ט שר הפנים]. לרבנו נגלו כל רמזי האתחלתא וסודות העקבות דמשיחא עד הקץ האחרון ועד בכלל. על דבר הקץ האחרון כתב באריכות בביאורו על ספרא דצניעותא והשביע בשם אלקי ישראל שלא לגלות זה. ועל דבר כל העקבות של האתחלתא גילה לרבים מתלמידיו שהבטיחוהו נאמנה לעלות לציון ולהתחיל בפועל בעבודת קבוץ גליות באתערותא דלתתא בסע״ד, ועפ״י הכלל הגדול של רבנו הגר״א בספרא דצניעותא שכל מה שהי׳ הוה ויהי׳ בכל העולמות העליונים והתחתונים, כל הדברים הכלליים והפרטיים המתהוים בכל דור ודור רמוזים בתורה, כמבואר להלן בפרק ג׳ ״רמיזין קדישין״.

אמר השכל – כן, ודאי הוא שזהו הענין בכלל. אבל עדיין דבר זה צריך לפנים. והוא ממש מה שאמר הכתוב (דברים ד, לח), "אתה הראת לדעת וגו' אין עוד מלבדו", שפירשוהו ז"ל (סנהדרין סז ע"ב), "אפילו לדבר כשפים". והיינו, כי הנה כשאנו אומרים שהקב"ה הוא אחד, אינו די שנבין שהוא אחד במציאותו, דהיינו שאין מצוי מוכרח אלא הוא, ושאין בורא אלא הוא, אבל צריכים אנו להבין עוד, שאין שום שליט ומושל אלא הוא; ואין מנהיג לעולמו או לשום בריה בעולמו אלא הוא; ואין מעכב על ידו, ואין מונע לרצונו, וזהו ששליטתו יחידית וגמורה. והוא הענין מה שנתבאר בכתוב (דברים לב, לט), "ראו עתה כי אני וגו' אני אמית ואחיה וגו' ואין מידי מציל"; וכן נאמר (איוב כג, יג), "והוא באחד ומי ישיבנו" וגו'; וכן אנו מעידים לפניו (איוב ט, יב), "מי יאמר אליו מה תעשה". ותדעי שזה יסוד גדול לאמונתנו הודאית, וכמו שנכתוב עוד לפנים בס"ד: ואמנם המאמין ביחוד ומבין ענינו, צריך שיאמין שהקב"ה הוא אחד יחיד ומיוחד, שאין לו מונע ומעכב כלל ועיקר בשום פנים ובשום צד, אלא הוא לבדו מושל בכל. לא מבעיא שאין רשות נגדו ח"ו, אלא הוא עצמו בורא הטוב והרע, כענין הכתוב (ישעיה מה, ז), "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה"; שאין אחר תחתיו שיהיה לו שליטה בעולם, דהיינו שאין שום שר ולא שום כח שני, כמו שחשבו עובדי עבודה זרה. ולא עוד, אלא שהוא לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו, ולא במקרה, ולא בטבע, ולא במזל; אלא הוא השופט כל הארץ וכל אשר בה, וגוזר כל אשר יעשה בעליונים ובתחתונים, עד סוף כל המדרגות שבכל הבריאה כולה. ומעוצם יחוד שליטתו הוא שאין לו שום הכרח וכפיה כלל, וכל סדרי המשפט וכל החוקים אשר חקק - כולם תלויים ברצונו, ולא שהוא מוכרח בהם כלל. הנה כשרוצה - משעבד רצונו, כביכול, למעשי בני האדם, כענין ששנינו (אבות פ"ג, טו), "והכל לפי רוב המעשה"; וכשהוא רוצה - אינו חושש לכל המעשים, ומטיב בטובו למי שרוצה, וכמו שאמר למשה רבנו ע"ה (ברכות ז ע"א), "וחנותי את אשר אחון - אע"פ שאינו הגון". וכבר נאמר (איוב לה, ו), "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו"; ואז נאמר (ירמיהו נ, כ), "יבוקש את עון ישראל ואיננו וגו' כי אסלח לאשר אשאיר"; וכן נאמר (ישעיה מח, יא), "למעני למעני אעשה לי ואיך יחל"; (שם מג, כה), "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור". וכן נאמר (זכריה ג, ט), "ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד". זאת נחמתנו בעניינו, כי לא על מעשינו יפקוד, ולא לזכותנו ימתין, או מחסרון מעשים יחליפינו ח"ו, אלא מפני השבועה אשר נשבע לאבותינו והברית אשר כרת. הנה אפילו אם לא יהיה זכות בישראל - כשיגיע עת מועד, יום נסתם בלבו, הנה על כל פנים יושיענו ודאי, כי אדון כל הוא, ויכול לעשות כן כשהוא רוצה: ואמנם זה הוא מה שיש לנו להאמין באמונה. אך בירור האמת הזאת הוא המתגלה מכל המעשים, מכל הבריות ומכל ההבטחות וכמו שביארנו לעיל. ונמצא, שגילוי יחודו זה הוא מה שרצה בו הרצון העליון, ועל פי כונה זאת חקק חוקות נבראיו; וכל המסיבות אשר גלגל וסבב, הם מה שצריך כדי לבא לתכלית הזה. והנה נוכל לומר שכל העולם ומלואו, וכל אשר נוכל להתבונן בו, הכל תלוי ועומד על ענין שלימות יחודו ית' שרצה לגלות בפועל לעיני הנבראים האלה. ויולד מזה שכאשר נבין גילוי יחודו זה במה תלוי, נבין גם כן חוקות הנבראים האלה, איך הם מסודרים, ועל מה הם עומדים:

Said the Intellect - Yes, Certainly this is the matter in generality. But this think needs deeper examination. This this is exactly what is said in the text (Deuteronomy 4:38), "You have been shown to know [that HaShem is the G-d] there is none other than He alone", that in explanation [the Rabbis] may their memory be blessed (Sanhedrin 67:), "Even for a matter of sorcery". And this is the same as when we say that the Holy One blessed is he is one, it is not sufficient to understand the he is singular in his existence, which is the same as saying that there is no required existence other than He, and there is no Creator other than He, but we need to understand more, that there is no leader or ruler other than he; and there is no guide to his world or to any creation in his world other than He; And there is nothing that holds back his hand, or prevents his will, and this is that his rule is singular and complete. And this is the matter that is explained in the text (Deuteronomy 32:39), "See now that I, [I am He and there is no G-d with me], I bring death and give life, [I wound and I heal] and none can be saved from my hand"; and similarly it says (Job 23:13) "And he is Singular and who can turn him back [that which he wants he does]; and similarly we testify before him (Job 9:12) "[When He suddenly takes away, who can turn him back] who would say to him what shall He do". And know that his is a great fundamental principle for our certain faith, like we will write further inside with the help of heaven: And indeed the believer in singularity and understander of its subject, need to believe that the Holy One blessed is he is one solitary and unique, who has no one who prevents or withholds him at all in any aspect or side, rather he alone rules over all. Needless to say there is no domain that opposes him G-d forbid, rather he himself created good and negative forces, as it says (Isaiah 45:7), "The maker of light and creator of darkness, maker of peace and creator of negative, I am haShem them maker of all these"; that there is no other beneath him who will have control in the world, meaning that there is no officer or second power, like the idol worshipers thought. And not only this, rather that he alone is the supervisor of all his creations with individual supervision, and nothing is born into the world except from his will and from his hand, and not through happenstance, and not through nature, and not through luck; rather he is the Judge of all the earth and all that is upon it, and decrees all that shall be done in the high places and below, until the end of all the levels throughout all of creation. And from the the greatness of his singular rulership, it is that he has nothing that compels or forces him at all and all the laws that he decreed - they are all dependent on his will, and it is not that he is compelled in them at all. Behold if he wanted - he can subjugate his will, as if that were possible, to the actions of man, as in the matter we learned (Avot 3:15), "And all is according to the majority of the action..."; And when he wants - he isn't concerned about all the actions, and gives his goodness to whom he wishes, and like he said to Moshe our teacher may he rest in peace (Brachot 7a) "And I give grace to whom I give grace - even though they are not deserving". And it has also been said (Job 35:6), "If you sin what action does it have on him, and if your transgressions multiply what does it do to him"; and then it says (Jeremiah 50:20), "...the sin of Israel shall be sought and there will be none and the sins of Judah and they will not be found for I will forgive those whom I permit to remain."; and similarly it says (Isaiah 48:11), "For myself for myself I shall do for me, for how shall it be profaned.."; (Isaiah 43:25) "It is I, It is I who erases your transgressions for my own sake and your sins shall I not remember". And similarly it says (Zechariah 3:9), "...and I will remove the sin of this land in one day". This is our comfort in our subject, for he will not count our actions, nor for our merits will he wait, nor due to our deficient actions exchange us [for another people], rather because of the oath that he swore to our forefathers and the covenant which he made. Behold even if there were no merit in Israel - When them set time arrives, the day blocked in his heart, behold in any event he will certainly save us, for he is the master of all and can do so if he wants: And indeed this is what we want to believe with faith. But the clarity of this truth is revealed in all actions, for all creations and for all the assurances like all that we explained earlier. And we find, that the revelation of His singularity is that which the heavenly will wanted, and through this intent did he make the rules of his creations; and all the events that revolve and turn, they are what are required to arrive at this purpose. And behold we can say that all the world and that which fills it, and all that we can examine in it, everything is dependent and exists on the matter of the completeness of His singularity may He be blessed, that he wanted to reveal through action to the eyes of these creations. And borne from this is that when we understand the revelation of His singularity and upon that which it depends, we will also understand the rules of these creations, how they are arranged, and upon what they exist:

יסורין לצדיקים לטובת דורם או לטובת כל העולם: ואמנם מלבד כל זה יש עוד ענין אחד נמשך מב׳‎ חלקי ההנהגה שזכרנו האישיית והכללית והוא כי הנה השקיפה החכמה העליונה על כל מה שהיה ראוי שימצא לתיקון המין שיעשה ממנו קיבוץ השלימים שזכרנו למעלה וראתה שהיה ענין נאות להם מאד שיהיה בכח קצתם להועיל לקצתם ולהטיב להם פי׳‎ שלא יוחלט הדבר שרק מי שיגיע בכח שלו עצמו אל השלימות יהיה מן הנמנים בקיבוץ בני העה״ב אלא גם מי שכבר יגיעוהו מעשיו שבהתלותו באחר זכאי ממנו יוכל ליהנות בשלימות הנה יכנס בכלל ההוא אלא שיהיה במדריגה תחתונה שהיא מדריגת הנתלה בחבירו ונמצא שלא ידחה מן השלימות לגמרי אלא מי שלא יהיה ראוי ליהנות בו לא מצד עצמו ולא מצד התלותו בזולתו ונמצאת ע״י זה ההצלה מרובה וירבו יותר הנהנים ואולם הנהנים ומהנים לאחרים ודאי שאלו יהיו היותר גדולים בקיבוץ ההוא והם יהיו הראשים והצריכים לתלות בם יהיו משועבדים להם וצריכים להם וכדי שיהיה מקום לתיקון הגדול הזה קשר מתחלה את האישים זה עם זה והוא ענין כל ישראל ערבים זה לזה שזכרו ז״ל. כי הנה עי״ז נמצאים מתקשרים קצתם בקצתם ולא נפרדים איש לעצמו והנה מדה טובה תמיד מרובה ואם נתפסים זה על זה בחטא כ״ש שיועילו זה על זה בזכות ואמנם ע״פ שרש זה נסדר שיגיעו צרות ויסורין לאיש צדיק ויהיה זה לכפרת דורו והנה מחיוב הצדיקים הוא לקבל באהבה היסורין שיזדמנו לו לתועלת דורו כמו שהיה מקבל באהבה היסורין שהיו ראוים לו מצד עצמו ובמעשה הזה מטיב לדורו שמכפר עליו והוא עצמו מתעלה עילוי גדל שנעשה מן הראשים בקיבוץ בני העה״ב וכמ״ש. ואולם מזה הסוג עצמו ימצא עוד מין אחר יותר גבוה במעלתו מאותו שזכרנו. וזה כי מה שזכרנו הוא שילקה הצדיק על בני דורו שהיו ראוים לעונש גדול מאד וקרובים לכליה או לאבדון והוא ביסורין מכפר עליהם ומצילם בעה״ז ומועיל להם גם לעה״ב. אמנם יש עוד יסורין שניתנים לחסידים היותר גדולים המושלמים כבר בעצמם והם לעזור למה שצריך לכל גלגולי ההנהגה שיגיעו אל הסוף שהוא השלימות ופי׳‎ הענין כי הנה מצד הסדר הא׳‎ שהוסדר לנהגת העולם וגלגוליו כבר היה צריך לאדם שיסבול קצת צער לשיגיע הוא וכל העולם עמו אל השלימות והוא מה שהיה מתילד ונמשך מהעלם אורו ית׳‎ והסתר פניו שהושם לא׳‎ מיסודות עניני מצבו של אדם כמש״ל. וכ״ש אחרי שרבו הקלקולים בעולם מצד חטאים על חטאים גדולים ועצומים שנעשו בו הנה נתרבה יותר ההסתר ונעלם הטוב ונמצא העולם ובריותיו במצב שפל ורע וצריך עכ״פ שע״י גלגולים שתגלגל חכמתו הנפלאה בעולם יגיעו הדברים אל תיקון ומעיקרם של גלגולים הוא שיקבלו בני האדם עונשים כדי רשעתם עד שתמצא מה״ד מפויסת ואולם סידר האדון ב״ה שהשלימים וחשובים יוכלו לתקן בעד אחרים וכמ״ש ותפגע בהם מדה״ד תחת פגעה בכלל העולם ואמנם כיון שהם בעצמם שלימים וראוים לטוב שהם מתיסרין רק בעבור האחרים ודאי שתתפיס מדה״ד במועט בהם כמרובה בחוטאים עצמם ולא עוד אלא שעי״ז זכותם נוסף וכחם מתחזק וכ״ש יכולים לתקן את אשר עיותו האחרים והיינו כי לא די שיתקנו למה שבבני דורם אלא גם לענין כל מה שנתקלקל העולם מאז נהיו בו חטאים ועד עתה ובודאי שאלה יהיו אח״כ בקיבוץ השלימים ראשי הראשונים והיותר קרובים אליו ית״ש. והנה כל זה שזכרנו עד עתה על צד המשפט מתבאר עוד על צד המציאות כפי אמתת סדריו וכמש״ל כי הנה בחטאים מתרבית הזוהמא ומתעצמת בבני האדם ובעולם וגורמת לאורו ית׳‎ שיסתר ויתעלם העלם על העלם וכפי התמרק הזוהמא הזאת והטהר הבריות ממנו כן חוזר אורו ית׳‎ ומתגלה גילוי על גילוי. ואמנם היסורין הם הממרקים את הזוהמא בין בפרט בין בכלל וע״י יסורי החשובים האלה מתמרקת והולכת לה מכלל הבריאה כלה ומתקרב העולם מדריגה אחר מדריגה אל השלימות:

Afflictions to the righteous for the good of their generation or for the good of all the world: However besides all of this, there is another matter that follows from the two parts of [divine] direction that we mentioned - the personal and the communal. And that is that the Supreme Wisdom surely looked down upon all that was fit to be present for the improvement of the species from which It would make a group of the perfected ones that we mentioned above, and saw that it would be very good for them, that there be power in some of them to help others and benefit them. [This] means that the matter not be absolute, that only one who comes to perfection from his own ability be from those counted in the group of those in the world to come. Rather even one whose actions have brought him [to a point] that, if he were to be accompanied by someone else more worthy than him, he could benefit from perfection - can enter into this category. However he will be on the lowest level, which is the level of one dependent upon his fellow. And it comes out that the only one to be completely pushed off from perfection is the one who is not fit to enjoy from it - not on account of himself and not on account of being accompanied by someone else. And through this, salvation is more plentiful, and more [individuals] benefit. However those that benefit and cause others to benefit are certainly greater in the group, and will be the leaders. And those that need to be accompanied by them will be subservient to them and will require them. And in order that there be a place for this great refinement, [God] connected the individuals, one with the other, from the beginning. And this is the matter of "All of Israel are guarantors for one another," that they, may their memory be blessed, mentioned (Shevuot 39a). For through this, they are surely found to be connected with each other, and not [be in a situation of] each person separated for himself. And surely the good trait is always greater; such that since they are [punished], one for the other, with sin; all the more so does one effect the other with merit. However, according to this principle, it is set up that troubles and afflictions may come to a righteous man, and it be as atonement for his generation. And behold the righteous are obligated to lovingly accept the afflictions that are prepared for them for the benefit of their generation, as one of them would lovingly accept the afflictions that would be fit for him on his own account. And with this action, he benefits his generation; since he atones for it. And he himself ascends a great deal, as he is made into one of the leaders of the group of those who will be in the world to come, as we have mentioned. However in this very same category, there is another one of even greater stature than the one we [just] mentioned. And that is because the one we mentioned is when the righteous man be struck for the people of his generation who were fit for a very great punishment and they were close to annihilation or destruction; so he atones for them with his afflictions and saves them in this world and helps them also in the world to come. However there are other afflictions that are given to the greatest of the pious who have already perfected themselves. And they are to help that which is necessary for all of the processes of the direction [of the world] to reach their end - which is perfection. And the explanation of the matter is that surely from the angle of the original arrangement that was designed for the direction of the world and its processes, there was already a need for man to suffer a little pain, in order for him - along with all of the world - to reach perfection. And that is what arises and proceeds as a result of the concealment of His light, may He be blessed, and the hiding of His countenance which He set down as one of the foundations of the conditions of man's state, as we have written earlier. And all the more is this so once corruptions proliferated in the world - from the perspective of sins upon great and enormous sins that were done in it - such that hiddenness increased and the good was concealed. And it comes out that the world and its creatures are in a lowly and bad state. And it is nevertheless necessary that through the processes that His amazing Wisdom unfurled, matters reach their refinement. And among the fundamental processes is that men should receive punishments according to their evil [deeds] until the [divine] trait of justice is satisfied. However the Master, blessed be He, arranged that the perfect and important ones could repair [matters] for the sake of others, as we have written; and that the trait of justice would strike them instead of striking the whole world. Nevertheless, since they themselves are perfect and are only being afflicted for the sake of others, it is certain that the trait of justice will be satisfied with a little from them in the place of much from the sinners themselves. Moreover, through this, their merit increases and their power is strengthened. And all the more so are they able to 'repair that which others have twisted.' So not only will they repair what is from the people of their generation, but will also [do so] for all that the world has been corrupted - from when there were [first] sins upon it, up until now. And they will certainly afterwards be the heads of the leaders in the group of the perfected, and the closest ones to Him, may He be blessed. But behold all that we have mentioned until now according to the angle of justice is also understood from the angle of what [needs to] occur, according to the truth of its arrangements, as we have written above. For note that with sins, pollution is increased and strengthened among people, and it causes His light, may He be blessed, to be hidden and concealed, with one concealment after another. And according to the removal of this pollution and the purification of the creatures from it; so does His light, may He be blessed, return and reveal one revelation after another. However the afflictions are what removes the pollution - whether for individuals or for the group. So through the afflictions of these important ones, it is continually removed from the whole entire creation, such that the world approaches perfection - one level after another.

דע כי התורה רושם האלהות, והעולם שהוא האדם דהיינו ישראל שנקרא אדם הם רושם התורה ומתדבקין זה בזה, דהיינו האדם הגופני הוא רמ"ח אברים ושס"ה גידים. וכן בנשמה יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים ורוחניים נעלמים שהם תרי"ג מצות התורה, שס"ה לא תעשה, הם מצד הדין הם דוגמת שס"ה גידים אדומים הרומזים על מדת הדין. ורמ"ח מצות עשה, הם ממדת הרחמים דוגמת רמ"ח אברים לבנים המורים על הרחמים ואלו מסתעפים מסוד רמ"ח ושס"ה נעלמים והנסתרים בסוד אדם העליון היושב על הכסא בסוד שמו, כמו שאמרו בזוהר (ח"ג קי, ב) בפסוק (שמות ג, טו) זה שמי וזה זכרי, י"ה עם שמ"י שס"ה, ו"ה עם זכרי רמ"ח, ולתכלית זה נברא האדם לקיים אלו התרי"ג מצות המסתעפים, כי ראשית המחשבה סוף המעשה דהיינו להביא התרי"ג לפועל, וזהו ע"י אדם המקיימן באמצעות נשמתו שהיא מלמעלה המתפשטת בו. ותכלית הכל הוא המעשה בפועל (הג"ה ואף לא תעשה שהן בשב ואל תעשה, הן בפועל, כמו שיתבאר לקמן) ובזה מתלבשת הנשמה והיא שבה אל בית אביה אח"כ מלובשת במלבושי כבוד, וזהו כבוד יוצרינו והוא צורך גבוה: ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת יב, יג), סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. סוף דבר וכו', רצה לומר סוף ותכלית הכל וכללא דמילתא הוא, את האלהים ירא, הם מצות לא תעשה. ואת מצותיו שמור, זהו מצות עשה. כי זה כל האדם, כלומר מהות האדם הוא רמ"ח אברים ושס"ה גידין רומז לזה. וידעתי הדברים שכתבתי פה הם סתומים, אך ידוע תדע כי באו בארוכה בהקדמה שלי תולדות אדם, זיל קרי ביה ויאירו עיניך: הכלל העולה, אין האדם שלם אלא כשהשלים כל התרי"ג, וכשחסר האדם ולא קיים כל התרי"ג אז הוא פגום, לפי שיעור חסרונו כן שיעור הפגומות שפגם בנשמתו:

והעשירי קודש קדשים הכולל כולם יסוד האמונה בו יתברך, וכמרומז בסוף מסכת מכות (כד, א), בא חבקוק והעמידן על אחת (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה, דוגמא לעשרת הדברות שהדבור הראשון יחוד האמונה כולל כל הדברות שהוא (שמות כ, ב) אנכי יי' אלהיך, כענין המדרש שהביא הרמב"ן שאמר הקב"ה קבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליכם מצות. ודוגמא לעשרה מאמרות שאמרו רז"ל (ר"ה לב, א), בראשית נמי מאמר הוא, והוא המאמר הכולל את כולם הרומז על הש"י שהוא ראשון ואין ראשית לראשיתו, והמציא וחידש את העולמות: והנה עשרה זמנים סובבים בכל שנה ושנה, אשר יהיו בהם נזכרים ונעשים אלו עשרה, ונקרא בשם כל זמן וזמן בשם מסכתא, אשר זה יהיה נאה לזמן ההוא. ובכל מסכתא יהיה מבואר דבור אחד, דהיינו עמוד אחד מעשרה עמודים הנ"ל.

הראיה השכלית אשר אמרנו, שמחייב מסדר השתלשלות הרבוי מן האחד. על זה העידה התורה הנאמנה שאמרה (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם". ויש לך להבין בשם הנכבד הזה מה שנקראו ישראל "בנים" לה'. וזה כי אין ספק כי הנמצאים הם עלולים ומושפעים מן השם יתברך. ואין הנמצאים מתדמים יחד; רק כי יש מושפע מאמתת עצמו, ויש שאינו כך, לפי רחוק הנמצאים ולפי קורבתם אליו יתברך. והנה ישראל אומה זאת מושפעים ממנו יתברך מאמתת עצמו יתברך, ובדבר זה יותר יש להם צירוף וחבור אל השם יתברך. ועל זה מורה השם הנכבד הזה שנקראו "בנים", ונקראו בשם "בני בכורי" (שמות ד, כב). כי שם "בן" יאמר על שנמצא מאמתת עצמו. ומצד שם הזה אין בזה עדיין הצירוף הגמור שהוא מיוחד, כי אפשר שיהיו ב' בנים לאחד, והצירוף אשר הוא לשנים אינו צירוף גמור מיוחד. ואף כי אין אומה עוד נקראת "בן" אל השם יתברך יותר מישראל, מכל מקום שם "בן" אינו כל כך הצירוף אליו, כיון שאפשר שיהיה לאחד שני בנים. ולכך נקראו ישראל "בני בכורי", כי אי אפשר שיהיה לאחד שני בכורים. ומזה תבין כי אי אפשר שתהיה עוד אומה שנקראו "בנים", כי השם יתברך הוא אחד בעצמו (דברים ו, ד), ומאחר כי הבן הוא מן אמתת עצמו, אשר אמתת עצמו הוא אחד, ולכך בנו גם כן הוא אחד. וזה מבואר ממה שאמרו במדרש כי השם יתברך מעיד על ישראל שהם אחד. ופירוש זה, כי מאחר כי ישראל הם מן אמתת עצמו יתברך, והוא יתברך אחד, וכך אשר מושפע מאתו יתברך הוא אחד. אבל שאר אומות, שאף שהם מושפעים מן השם יתברך, מכל מקום אינם מושפעים מאמתת עצמו, רק ישראל מושפעים מאמתת עצמו: ודבר זה כמו שאמרנו, כי אי אפשר שלא תהיה אומה אחת שהיא ראשית, והיא נבראה בראשונה מן השם יתברך. ולכך נקראת אומה זאת "ראשית" (ירמיה ב, ג), ונקראת "בכור" גם כן, כי הבכור הוא ראשית. ובשביל אותו ראשית נברא הכל, כמו שמחייב השכל. גם בשביל שהבכור הוא אחד, כי אי אפשר שיהיה שני בכורים לאחד, כך אי אפשר שיהיה אל השם יתברך שנים שהם ראשית. מאחר שהוא יתברך אחד, לא יושפע ממנו בראשונה - והוא עיקר המציאות - רק אחד, ובשביל זה הראשית יושפע אחר כך תוספות עליו, כמו שפרשנו. ודבר זה מורה על הקשור והחבור שאין לו פירוד כלל, כי אם לא היה האומה הזאת נקראת "בני בכורי" על שם שהוא אחד, והיו לו שני בנים, לא היה לאחד מן השנים החבור גמור. שהרי יש לו חבור אל השני, ואותו חבור שיש לו אל השני אין לו לזה, ואם כן אין זה חבור גמור. אבל כיון שהם נקראים "בני בכורי", והבכור הוא אחד, מורה שיש כאן חבור גמור, לפי שהם מושפעים מאמתת עצמו. ולחבור הזה אי אפשר שיהיה לו פירוד כלל, וכי יש שנוי לאמתת עצמו. והכל נרמז בשם הנכבד הזה שנקראו "בנים". והדברים האלו גדולים מאוד מאוד:

המין האנושי נשתנה: וממה שיצטרך עוד לדעת שהנה המין האנושי אין ענינו הראשון כמו שאנו רואים ומבחינים אותו עתה כי אולם שינוי גדול היה בו והוא ענין חטאו של אדה״ר שנשתנה בו האדם והעולם ממה שהיו בתחלה. ואולם פרטי השינוי הזה ותולדותיהם רבים ועוד נדבר בם לפנים בס״ד ונמצא שהדיבור במין האנושי וההבחנה בנשואיו כפולים כי ידובר בו ובנשואיו בבחינתו קודם החטא וידובר בו ובנשואיו בבחינתו אחר החטא וכמו שנבאר עוד בעז"ה: הנה אדה״ר בעת יצירתו היה ממש באותו המצב שזכרנו עד הנה דהיינו שהנה הוא היה מורכב מב׳‎ החלקים ההפכיים שאמרנו שהם הנשמה והגוף ובמציאות היו ב׳‎ הענינים הטוב והרע והוא עומד בשיקול ביניהם להדבק במה שירצה מהם והנה היה ראוי לו שיבחר בטוב ויגביר נשמתו על גופו ושכלו על חומרו ואז היה משתלם מיד ונח בשלימותו לנצח: פעולות הנשמה בגוף: וצריך שתדע שאע״פ שאין אנו מרגישים לנשמה בגוף פעולה אחרת זולת החיות וההשכלה הנה באמת יש בחוקה שתזכך עצם הגוף וחומרו ותעלהו עילוי אחר עילוי עד שיהיה ראוי להתלוות עמה בהנאה בשלימות. ואמנם לדבר זה היה אדה״ר מגיע אלו לא חטא שהיתה נשמתו מזככת את גופו זיכוך אחר זיכוך עד שהיה מזדכך השיעור המצטרך ונקבע בתענוג הנצחי: תולדות חטא אדה״ר: וכיון שחטא נשתנו הדברים שינוי גדול והוא כי הנה בתחילה היו בבריאה החסרונות שהיו בשיעור מה שהיה מצטרך לשיהיה אדה״ר במצב השיקול שזכרנו ויהיה לו מקום להרויח את השלימות ביגיע כפיו. אמנם ע״י חטאו נוספו ונתרבו חסרונות בעצמו של אדם ובבריאה כלה ועוד נתקשה התיקון ממה שהיה קודם פי׳‎ כי הנה בתחלה היה נקל לו בצאת מן החסרון המוטבע בו וקנות השלימות שכך סידרה החכמה העליונה את הדברים ע״פ מדת הטוב והיושר כי יען לא היה אדם סבה רע ולחסרון שבו אלא שכן הוטבע בו ביצרתו הנה במה שיסיר עצמו מן הרע ויפנה אל הטוב ישיג מיד צאת מן החסרון וקנות שלימות. אמנם בחטאו כיון שעל ידו נסתר השלימות יותר משהיה ונתרבו החסרונות והיה הוא הגורם רעה לעצמו הנה לא יהיה עוד כ״כ קל לו לשוב לצאת מן החסרון ולקנות השלימות כמות שהיה בעת שלא היה הוא גרמת חסרונו אלא שכך נוצר מעיקרו וכמ״ש וכ״ש שבהכרח השתדלותו המצטרך עתה להגיע לשלימות הנה הוא כפול כי יצטרך תחלה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיו בראשונה קודם החטא ואח״כ שיתעלו מן המצב ההוא אל מצב השלימות שהיה ראוי לאדם שיעלה:

The human specie changed: And among that which one must also know is that the nature of the human specie that we see and distinguish now is not like at first. Rather there was a great change in him, and that is the matter of the sin of the first man (Adam) - as through it, man and the world were changed from what they were at the beginning. And there are indeed many components of this change and its outgrowths, and we will write about them in the continuation with God's help (Part 2, On Israel and the Nations 2). And it comes out that discussion about the human specie and distinguishing its properties [needs to be] doubled. For he and his properties before the sin will be discussed, as will he and his properties from the aspect of [the situation] after the sin - as we shall still elucidate, with God's help (Below, Paragraph 8). Behold that at the time of his formation, the first man was completely in the situation that we have mentioned until now. This means that he was surely joined from the two opposite parts that we mentioned - which are the soul and the body. And there were the two [possibilities] in the world - the good and the evil, and he stood between them evenly, to cleave to the one of them that he would want. And it was surely fitting for him to choose the good, that his soul should win over his body and his spirit over his materiality; and then he would have been perfected immediately and stayed in his perfection forever. The effects of the soul on the body: And you need to know that even thought we don't feel any effect of the soul on the body except for life and awareness, behold that among its axioms is that it purifies the actual body and its material, and it raises it up - one lift after [another] - with regard to its becoming fit to accompany it in the pleasure [of] perfection. And in truth, the first man would have reached this thing if he had not sinned - his soul would have purified his body, one purification after [another], until it would have been purified [with] the necessary and established measure for everlasting delight. The outgrowths of the sin of the first man: But once he sinned, a great change happened to things. And that is that at first there were surely sufficient deficiencies in the creation that the first man would be in the equal condition that we mentioned, so there would be room for him to earn perfections through the 'effort of his [own] hands.' With his sin, however, deficiencies were added; and they grew in the essence of man and in all of the entire creation. Moreover the redress became more difficult than before. The explanation of this is that surely at the beginning it was easy for [man] to go away from the deficiency planted in him and to acquire perfection. For the Supreme Wisdom set up the things like this according to the traits of good and fairness. And since man was not the cause of the evil and the deficiency within him - but it was rather planted in him in his creation - when he removed himself from the evil and turned to the good, he was surely immediately able to go away from deficiency and acquire perfection. However with his sin - since it was through him that perfection became more hidden than it was and the deficiencies grew, and he was the one that caused evil to himself - it would no longer be as easy for him to return and to go away from deficiency and acquire perfection as it was at the time that he was not the cause of his deficiency, but was rather [just] created like that from his beginning, as I have written. All the more so [would it be harder], as the striving required of him now to reach perfection would perforce be doubled: For he would first need that man and the world return to the condition that existed at the beginning before the sin; and then afterwards to rise above that condition to a condition of perfection to which it was fit for man to rise.

כי הנה האדון ב"ה הכין סדרים עמוקים בהשלמת הבריאה, כמו שביארנו, ושם לו שני דרכים, דרך השכר ועונש ודרך המזל, והוא הבוחר, ומשתמש פעם מן הדרך האחד ופעם מן הדרך האחר, מה שהוא יודע היותו יותר טוב לעולמו. אמנם בהשתמשו מן הדרך השכר ועונש - יהיו כל הענינים הנולדים לפי סדרי השכר ועונש בחוקותיהם; ובהשתמשו מדרך המזל - יהיו הענינים. הנולדים לפי סדר הנהגת המזל ותכונת הבריאה, כמו שביארנו:

עוד זאת אמרתי לבא במגלת ספר כתוב בגודל החיוב של עסק התורה. על כל איש ישראל יום ולילה. ולהרחיב מעט הדבור בלשון מדברת גדולת יקר תפארתה ומעלתה של התורה. והאדם הישר העוסק והוגה בה בתורת חסד על לשונו לעשות נחת רוח ליוצרו ובוראו ית"ש ואיש דעת המאמץ כח לסומכה ולסעדה ולהחזיק בדקיה אחרי אשר זה ימים רבים לישראל שהושפל עסק תורה הקדושה בכל דור ודור. והן עתה בדורות הללו בעו"ה נפלה מאד מאד. נתונה בסתר המדרגה התחתונה ר"ל. כאשר עינינו הרואות עתה ברבת בני עמנו מגודל סבל משא עול הפרנסה ה' ירחם. וגם כמה מאותן אשר קרבת אלהים יחפצון. המה בחרו לעצמם לקבוע כל עיקר לימודם בספרי יראה ומוסר כל הימים. בלא קביעות עיקר העסק בתוה"ק במקראות והלכות מרובות. ועדן לא ראו מאורות מימיהם ולא נגה עליהם אור התורה. ה' יסלח להם. כי כוונתם לשמי'. אבל לא זו הדרך ישכון בם אור התורה:

Additionally, I desired to include the following in the range of the book’s contents: 1. the tremendous obligation of involvement with Torah that’s incumbent upon each person of Israel day and night, and 2. to expand a bit in words about the greatness of: a. the Torah’s splendorous honor and high degree; and of b. the righteous person who is involved with and attends deeply to it [fem.], the Torah of compassion being on his tongue so as to gratify his Former and Creator (blessed be His name); and of c. the person of knowledge who expends effort to support it [fem.], and nourish it [fem.] and to reinforce its [fem.] condition, even after so long for Israel, during which the involvement with the holy Torah was denigrated in each successive generation. And lo, now, in these generations, due to our many sins, it has fallen very far. It is cast in the hidden recesses of the lowest levels (may the Merciful save us), as we see now for the majority of our nation, as a result of the great difficulty of bearing the burden of earning a living, may God-YHV”H have mercy. And also some of those who desire to come close to God-Elohi”m, they [emphatic] chose for themselves to make their steady practice, the core of their studies, books that cultivate awe/fear and teach ethical guidance all their days, without making a steady practice—the core of their involvement—with our holy Torah, in scripture and myriad laws. And in their entire lives they have not yet seen the sources of light in the heavens, and the light of Torah has not touched upon them (may God forgive them, for their intention is towards heaven), but this is not the path by which the light of Torah will dwell within them.

ולבל ידח ממנו נדח. גזרה רצונו יתברך שלא יוכרתו ח"ו לגמרי כל היו"ד חלקי בחי' הנפש רק הט' בחי' התחתונים מחכמה דילה ולמטה הם הנכרתי'. אבל בחי' העליונה סוד הכתר דילה אינה נכרתת. שמצד דביקותה והתקשרותה עם בחי' הרוח כנ"ל נדונית כבחי' הרוח שאין בו כרת כמ"ש להלן. והוא מחסד העליון ב"ה שע"י בחי' הרוח היינו ע"י ודוי דברים מלב שהוא בחי' רוח כנ"ל. יתעלו גם הט' בחי' הנפש להתקשר כולם בבחי' הרוח כמקדם: הגהה: היינו שאף אם נפשות ישראל משוקעים ח"ו בתאוות רעות ר"ל עכ"ז יסד רצונו ית"ש להעלות נפשם ע"י בחי' רוחו ית"ש. כענין הכתוב ואני זאת בריתי אתם אמר ה'. רוחי אשר עליך וגו'. לא ימושו וגו'. וכענין יצ"מ. וזהו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וידוע בזוהר שאנכי הוא בחי' כתר. וזהו דרשתם ז"ל (שבת ק"ה א') אנכי אנא נפשי כתבית יהבית. ואמירה נעימה וכו'. והם שני הבחי'. נפש ורוח. והמשכיל יבין: הגהה: היינו רצון הפנימי המכתיר נפש מישראל מצד היראה אינה נפסקת לעולם: וע' רמב"ם סוף פ"ב מהלכות גירושין בדין גט מעושה עד שיאמר רוצה אני שהגט כשר אם הדין נותן שכופין אותו לגרש ופ' שם הטעם דלא מקרי אנוס. כיון שאמית' רצונו לעשות כל המצות אלא שיצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו ע"ש לשונו הק':

Lest he go completely astray, His (blessed be He) will issued a judgment that they shouldn’t be cut off (heaven forefend) completely in all the ten aspects of the Neffesh. Only the nine lower aspects, from her Wisdom and down they are cut off. However the uppermost aspect, the secret of her crown [*A] is not cut off; that from the perspective of her attachment and connection with the aspect of the Ruakh (as we described above) [*B] it [fem.] is judged to be aspect of Ruakh for which there is no cutting off, as we will learn later. And this comes from supernal compassion (blessed is He), that via the aspect of Ruakh, that is via heartfelt verbal confession (which is the aspect of Ruakh, as we described above), the nine aspects of the Neffesh will rise to connect all of them with the aspect of Ruakh as before. Annotation A: That is to say, even if our souls-Neffesh are mired (heaven forefend) in evil desires (may the Merciful save us), even so His will (blessed be His name) established to elevate their soul-Neffesh via the aspect of His soul-Ruakh (blessed be His name), as in the context that is written (Yeshayahu 59:21): “And as for Me, this is My covenant with them, says God-YHV”H: My spirit-Ruakh that is upon thee… shall not depart…”, and as in the context of the Exodus from Egypt (Sh’mote 20:2), and this is “and I am God-YHV”H your God-Elohi”m who took you out of the land of Egypt”. And it’s known in the Zohar, that I-Ah-no-khee is the aspect of the crown. This is the commentary of the sages (OBM) (Shabbat 105a): “The word ‘I-Ah-no-khee’ is a nootrikone that means ‘I, Myself, wrote this and gave it to you …’ [and another is] ‘beautiful pronouncement’.” And they are the two aspects of Neffesh and Ruakh, and the wise will understand. Annotation B: That is to say that the inner will that crowns a Neffesh in Israel from the perspective of fear/awe -yir’ah is never, ever interrupted. And refer to the RaMBa”M at the end of chapter 2 relating to the ruling in a divorce issued under duress: “…until he says ‘I desire’, for the divorce is deemed legal if the law allows that he can be forced to grant the divorce.” And there they explained the reason that he is not considered “compelled”: his true will is to perform all the commandments, but his evil inclination dominated him. Since he was beaten until his evil inclination weakened and he then said “I desire [to divorce her]”, he divorced by his own will. Refer there for the holy one’s phrasing.

כל עבודת ה' תלוי בתיקון המדות שהם כמו לבוש להמצות וכללי התורה וכל החטאים מושרשים במדות והמדות מושרשים בד' יסודות.

הנה הדרך המובחר שבכולם הוא מה שכתבנו בשם תנא דבי אליהו זכור לטוב והיא הדרך שנהגו בה החסידים הפרושים הקדמונים. והוא, לשוב בתשובה עצומה מכל אשר קלקל, ואחר כך ישלים נפשו בקיום מצות עשה, ובכונת תפילותיו בתכלית, ובעסק התורה לשמה בזריזות, כשור לעול עד יותש כוחו, ובמעוט תענוגים ואכילה ושתיה, ובקימת חצות לילה או פחות מעט, ובהרחקת כל המדות המגונות, ובפרישות מכל אדם אפילו בעניני שיחה בטילה, ואחר כך יטהר גופו בטבילה תמיד, ואחר כך יתבודד לעיתים ויחשוב ביראת ה', וישים הוי"ה נגד עיניו תמיד, ויזהר להיות מחשבתו פנויה מכל הבלי העולם הזה וידבק באהבתו יתברך בחשק גדול, ועל ידי כן אפשר שיזכה לרוח הקודש באחד מאלו האופנים שנאמר: האחד הוא, שימשוך על נפשו אור עליון משורש נפשו העליונה, כנזכר לעיל בשער חמישי ותתגלה אליו, וזה הוא רוח הקודש גמור: השני הוא, שעל ידי עסקו בתורה או קיומו איזו מצוה אשר נתבאר בדברי רבותינו ז"ל (אבות פ"ד מי"א) כל העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד ונוצר ממנה מלאך ממש, אך בתנאי שיקימנה תמיד וברוב כונה כהלכתה ואז יתגלה אליו המלאך ההוא. וזהו ענין מה שנמצא כתוב בספרים ענין המלאכים הנקראים מגידים, אלא שאם לא תהיה המצוה כהלכתה יהיה המגיד ההוא מעורב טוב ברע אמת ושקר: השלישי הוא, שעל ידי חסידות כנזכר לעיל, יתגלה אליו אליהו זכור לטוב וכפי חסידותו תגדל גלויו אליו: הרביעי היא גדולה מכולם והוא כי יזכה לשיגלה אליו איזו נפש מהצדיקים הנפטרים הראשונים, אם מאותן שהם משורש נפשו, כנודע, או מזולתם אלא מפני שעשה איזו מצוה כתקונה כמוהו. והזוכה למעלה זו ישיג שיודיעוהו חכמות וסודות גנוזים שבתורה עד להפליא, וכל זה כפי מעשיו:

Now, the choicest of all paths is what we wrote about above, citing Tanna d’Bei Eliyahu, who is remembered for good. This is the path that the ancient Chassidim and hermits followed. Namely, one should return to HaShem-יהו״ה, blessed is He, with a very great repentance-Teshuvah over everything that he ruined. Afterwards, he should perfect his soul through fulfilling the positive commandments and should have the utmost devotional intent (Kavanah) in his prayers. Moreover, he should study Torah for its own sake (Lishmah), doing so with zeal and like an ox to the yoke, to the point that his strength is weakened. Moreover, he should minimize his pleasures, such as only eating and drinking enough to maintain his health. He should rise from his bed at midnight or slightly earlier, and also distance himself from any unbecoming character traits. Likewise, he should separate himself from others, so as to not engage in mundane matters such as idle chatter. Subsequently, he should work to purify his body, regularly immersing himself in the ritual bath (Mikvah). Afterwards, he should occasionally go into seclusion, and at such times, contemplate specifically on matters that bring to fear of HaShem-יהו״ה, blessed is He. He should set HaShem-יהו״ה before his eyes constantly, and should take care to ensure that his thoughts remain entirely empty of all of vanities of this lowly world. Instead, he should adhere to love of HaShem-יהו״ה, blessed is He, with great yearning and desire. Through this, he can possibly merit the Holy Spirit (Ru’ach HaKodesh) and be Divinely inspired in one of the following ways. The first is that he may draw a supernal light upon himself from the upper root of his soul, which becomes revealed to him, as mentioned in the fifth gate. This is the complete manifestation of the Holy Spirit (Ru’ach HaKodesh) of Divine inspiration. The second is through engaging in Torah study or fulfilling a particular mitzvah, about which our sages, of blessed memory, explained, “Whoever fulfills one commandment, acquires one advocate for himself,” meaning that an angel is formed by it, in the most literal sense. However, this is on condition that he fulfills it constantly and does so with much devotional intent (Kavanah), being careful to fulfill it meticulously according to Torah law (Halachah). In such a case, the angel that was formed through the mitzvah or the Torah study can come and be revealed to him. This explains the matter found in various holy books about angels who are revealed to the righteous and are called Maggidim (talkers). The caveat to this, is that if the mitzvah was not fulfilled meticulously, precisely according to its laws (Halachah), the Maggid angel will have a mixture of good and evil, truth and false. The third is that through conducting himself in the above-mentioned path of great piety (Chassidut), Eliyahu the prophet, who is remembered for good, will be revealed to him. To the extent of the growth and development of his piety (Chassidut) will be the extent and growth of the frequency and constancy of his revelation. The fourth, and the greatest of them all, is when he merits that the soul of one of the early righteous-Tzaddikim comes to be revealed to him. As known, this Tzaddik could possibly be of the same root as his soul, or even if he is from another root, he becomes revealed to him because he fulfilled a particular mitzvah in a perfected manner, similar to how this Tzaddik fulfilled it. Whoever merits this level will grasp in a wondrous manner, in that deep wisdom and hidden secrets of Torah will be made known to him to the point of wondrousness. All this is according to his deeds.

יחוד האין סוף ב"ה הוא - שרק רצונו ית' הוא הנמצא, ואין שום רצון אחר נמצא אלא ממנו, על כן הוא לבדו שולט, ולא שום רצון אחר. ועל יסוד זה בנוי כל הבנין: יסוד האמונה ועיקר החכמה הוא יחודו העליון ית"ש, לפיכך זה מה שצריך לבאר ראשונה. וזה, כי כל חכמת האמת אינה אלא חכמה מראה אמיתת האמונה, להבין כל מה שנברא או שנעשה בעולם, איך יוצא מן הרצון העליון, ואיך מתנהג הכל בדרך נכון מן האל האחד ב"ה, לגלגל הכל, להביאו אל השלמות הגמור באחרונה. ופרטות החכמה הזאת הוא רק פרטות ידיעת ההנהגה בכל חקותיה ומסיבותיה. נמצא המונח הראשון של החכמה הזאת - שלכל מה שאנחנו רואים, בין בגופים הברואים ובין במקרים המתילדים בזמן, לכולם כאחד יש אדון אחד לבדו ב"ש, שהוא העושה כל זה, המנהג כל זה, שדרכי מעשיו והנהגתיו הוא מה שאנו מבארים ומודיעים בחכמה הזאת. אם כן זהו מה שיש לנו לבאר בראשונה, שזה הענין עצמו הוא יסוד לבריאה עצמה, כמו שנבאר בעז"ה. ובהביננו זה הענין, נבין בדרך עיקר ענין הבריאה - על מה היא מיוסדת. על כן זה ודאי ראוי לבאר ראשונה:

The oneness of Eyn Sof – He who has “No End”, blessed be He – lies in the fact that only His Will exists, and no other will exists except through Him. Therefore He alone is in control and not any other will. The entire structure is built on this foundation. God’s supreme unity is the foundation of faith and the root of wisdom. Accordingly, this is what must be explained first. For the entire Wisdom of Truth (חכמת האמת, Chochmat HaEmet, the Kabbalah) comes only to demonstrate the truth of Faith (אמונה, Emunah). It comes to explain how all the created realms and beings and everything that happens in the universe all emerge from the Supreme Will (הרצון העליון, HaRatzon HaElyon). It shows how everything is governed in the right way by the One God, blessed be He, to bring the entire cycle of creation to complete perfection in the end. The component details of this wisdom provide detailed understanding of all the laws and processes by which the universe is governed. Thus the first axiom of this wisdom is that everything we see, including all created beings and all that occurs within time, is under only One Master, blessed be He. God alone makes and does all this, and He governs everything. The purpose of this wisdom is to explain the ways in which He acts to make and govern the creation. If so, the oneness of God is what we must explain first, since this is the very foundation of the creation, as will be explained. If we can understand this subject, we will have an understanding of the foundation of the creation, its root and purpose. Accordingly, it is certainly proper to explain this first.

וצריך שתדע עוד, כי עקרי הדינים כולם מקובלים ממשה רבינו ע"ה, אמנם קבלו רז"ל שדברי המסורה רמוזים בתורה שבכתב ברמזים שונים, על פי דרכי הרמיזה הידועים להם, והיה מפורסם אצלם שטוב בעיני ה' שנעמול גם בחלק זה, פירוש בידיעת מקום רמזי התורה שבעל פה בתורה שבכתב, ועל כן יטרחו כל אחד לבקש הרמזים האלה כפי שיראה יותר נכון... והנה לא ירצו בפירושים האלה שהיתה זאת כוונת המקרא ההוא, אבל ירצו לומר שלזה כוון בעל התורה ב"ה במה שרצה לרמוז בדרכי המקרא ההוא בדרכי הרמז, נוסף על מה שרצה לבאר בדרכי הפשט, ויקראוהו לפעמים אסמכתא...

וי"ל שענין חילוק הסדר החשבון שבין הזוה"ק ותלמוד בבלי שלנו הוא ע"ד רמז כמ"ש (בפירש"י בראשית וב"ר פ' י"ב) שבכל מע"ב נזכר שם אלקים ובעשי' בפועל נאמר ביום עשות ד' אלקים שמתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שותפו למדת הרחמים ובודאי שאצלו ית' אין לכנות ח"ו שום שינוי ברצון. אמנם הרמז הוא שענין עלה במחשבה הוא הנהגה עליונה מאד מה שהוא בהסתר ובהעלם מאד ואין בזה שום השגה רק ע"י תורה שבעל פה כמ"ש (מדרות"נ חקת) וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחבריו שהוא הי' השורש של תורה שבעל פה כמ"ש (סנהדרין פו.) וכלהו [סתומתאה] אליבא דר"ע ובנפשות הללו הוא הנהגה במדה"ד כמש"נ וסביביו נשערה מאד כמ"ש (יבמות קכ"א:) שצדיקים מדקדקין עמהן כחוט השערה. והוא השורש של תלמוד בבלי שנת' עליהם העם ההולכים בחשך ראו אור גדול כמ"ש (מד"ת נח ג') שהקב"ה מאיר עיניהם מאור הגנוז לצדיקים לע"ל ועז"נ בזה"ק דחברין בבלאה ידעין לאתכסאה מילין בגוויהו והיינו שמלבשין כל התורה שבעל פה בהסתר בעניני עולם הזה כענין המחליף פרה בחמור ושאר כל הענינים שבין אדם לחבירו ובזה דייקא נגנזים כל הסודות של הנהגתו ית' וכמו ששמענו בזה מרה"ק זצללה"ה שלעתיד יתגלה שאין שום תנועה בעולם הזה גם בעניני גשמיות שבין אדם לחבירו שיהי' לרבן ובכלם יש הנהגת הקדושה רק שבעולם הזה הוא בהעלם מאתנו וזהו כל ענין גופי הלכות הנאמרים בתלמוד והמה חיים וקיימין לעולמי עד ועל דרך זה מאמר ר"י הטוען אחר מעשה ב"ד לא"כ.

ואמר עוד תאנא (עכ"ד) שמי' דעתיקא סתים מכלא ולא מתפרש באורייתא בר מן אתר חד וכו', ותדע כי הענין הזה הוא מן הענינים הגבוהים והרמים גבוה ונשגב בחכמה הזאת, כי הוא נשרש בשרשים עצומים למאד, ומקורו הוא ידיעת דבר הצמצום וסוד התפשטות הקו מא"ס ב"ה על מתכונתם, וכבר שמעת איך התורה מתפרשת כולה למעלה מן הגשמיות לגמרי, כענין פרשת ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, המתפרשת בסוד השבירה והתיקון כי שמות המלכים האלה וכל קורותיהם הם ממש שמות הספירות ואשר נהי' בהם, כן הוא כל שאר עניני התורה וכבר פירשנו זה למעלה היטב, וכעת נפרש כל עניני האבות והמוצאות אותם על דרך זה והוא מה שצריך לך לדעת למען הבין כל הברייתא הזאת, והסוד עמוק הרבה מאד והוא כולל עקרי ידיעת שרשי החכמה הנשגבה מידיעת בני אדם עד להפליא, והדיבור לא יתכן בהם לדבר בהרחבה ע"כ אך ריש מילין אודיעך ותשמע נפלאות תמים דעים. ואתה דע לך והבן להעמיד דבר על בוריו, ועיניך תחזינה מישרים יקר תפארת גדולת תורתנו הקדושה, כי שרשי' משרשי כל הספירות, והנהגותי' מהנהגת אדון יחיד המנהיג את עולמו, ישתבח שמו לעולם ולעולמי עולמים : וזה החלי, רז"ל אמרו בתחלה עלה ברצונו לברוא את העולם במדה"ד, ואח"כ שיתף עמו מדה"ר, והוא מאמר קצר הכולל שרשים רבים וארוכים, הנה שני דברים היו ראשית כל המציאות, הצמצום, והתפשטות הקו, כי באלו הב' פעולות נשרשה כל ההנהגה בכל חוקותיה, וכ"ז הוא ענין האבות ותולדותיהן, כי נמצאו אברהם, יצחק, ויעקב, תרח, נחור, הרן, לוט, וכל הנלוים להם, ובאמת הדברים עתיקין איומים ונוראים, ואני אכלול לך הקדמות ברמיזה

ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, שהיא ששולחת את קויה בצבעים טבעיים בכל הארחות של ההרגשה הבריאה, ומזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המדה של רוח הקדושה העליונה, הממלאת חיים ונעם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית.

ויותר מכל חרותה ידיעת קדש עולמי עולמים זו בנשמתו הפנימית, בתביעת רוחו, בזהר שירתו, בהתגלמות חייו, מותאמת לאֹפי מוסרו, לתכנית מדיניותו, והיא יסוד כל שאיפותיו. והאמת העליונה הזאת היא מקוממת את כל היקום, כל יציר נברא ממנה חי, הכל מכחה ישתלם, כל הנופלים יקומו על ידה, כל עשוקי כח, כל רצוצי משפט ישובו וינהרו מזיוה, כל טבועי שאול בחילה יעלו ויעמדו במרחב, כל זהומי כל תמונה סוררה, כל החשוכים על ידי כל סכלות וכל תעוב, - על-ידי אור עולמי אין קץ זה יביטו וינהרו. אור ישראל זורח והולך ואור, מפעם בקרב נשמתו את הלמות גאולתו.

ויקומו לנו קבוצים חברתיים ולאומיים, שכשאנו מסתכלים בהם בעין פקוחה הננו רואים את כל הסבות החזקות ההולכות ומשפיעות על סדרי הויתם וחייהם שהן כולן נמזגות ונבללות מההכשר הפנימי של מזוג הרעיון האלהי עם הנטיה הקבוצית שבצורה הלאומית. אמנם אחרי שירדה האחרונה לרשת ארץ התרחבה והתאמצה, ותקנה לה הויה שלמה וחטיבה מיוחדת, ולפעמים גם תנסה כחה להנתק משרש חבורה היסודי, מתכן הרעיון האלהי. אבל אין ביד ההיסתוריה האנושית להראות, שנסיון זה מצליח לצאת לפעל, ורואים אנו שהתכונה העליונה האלהית שבאדם, אפילו בהיותה בתכלית שפלותה ובצורת נקודה היותר זעירה וכהה שגם אז היא רק "מתעלפת, מתבטלת ולא מתה וגועה", היא נותנת את העצמה היותר פנימית לכל דחיפות החיים.

תשובה טבעית, אמונית, שכלית את התשובה אנו מוצאים בשלש מערכות : א) תשובה טבעית, ב) תשובה אמונית, ג) תשובה שכלית. בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשית. הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע. שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו - הרי הוא שם לב לתקן את המצב, לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם. המדיצינה עוסקת בזה אמנם הרבה, אבל לא נשתכללה כפי הנראה עדיין לגמרי עבודה גדולה זו, ולא נמצא עדיין הפתרון הנכון לכל שאלות התשובה הגופנית, עד כמה שיש בגבולות החיים להחזיר לאדם את כל האבוד ממנו מצד החטאים מהרסי הגוף וכחותיו. וכפי הנראה מקצוע של תשובה זו תלוי הוא, בקשר חזק, ביתר חלקי התשובה הרוחנית-הטבעית, האמונית והשכלית. יותר פנימית היא התשובה הטבעית הנפשית והרוחנית. הוא מה שקוראים "מוסר כליות". טבע הנפש האנושית הוא ללכת בדרך ישרה, וכשסר מן הדרך, כשנפל בחטא, אם נפשו עדיין לא נשחתה לגמרי - הרי החוש הזה של הישרות מדאיב את לבבו והוא מתמוגג מכאב, והוא מזדרז לשוב לתקן את המעוות, עד אשר ירגיש כי נמחה חטאו. חלק זה של התשובה הוא מסובך הרבה מאד, תלוי הוא בתנאים רבים פנימיים וחצוניים, ויש בו כמה דרכי הטעה, שחובה היא להשמר מהם, אבל מכל מקום הוא אחד היסודות, שתוכן התשובה נשען עליהם. אחרי התשובה הטבעית באה האמונית, היא החיה בעולם ממקור המסורת והדת, שהיא עוסקת הרבה בתשובה. התורה מבטיחה לשבי פשע סליחה, חטאות היחיד והצבור נמחים על ידי תשובה. הנביאים מלאים הם דברים נשגבים על דבר התשובה, ככלל כל ערך התוכחה התורית בנוי הוא על התשובה האמונית. במעמקיה ישנם פרטים לאין חקר, אשר אך כלליהם היסודיים דורשים הרחבת דבורים ובאורים רבים. התשובה השכלית היא אותה שכבר רכשה לה את הטבעית והאמונית, שכבר באה למדרגה העליונה, אשר לא רק צער גופני או נפשי ורוחני, ולא רק השפעת המסורת והקבלה, אם מפחד עונש או רשם כל דבר חק ומשפט הבא מהן אל פנים הנפש גורמים הם את התשובה, כי-אם הכרה ברורה, הבאה מהשקפת העולם והחיים השלמה, אשר עלתה למעלתה אחרי אשר התפקיד הטבעי והאמוני כבר רשמו בה יפה את רשומיה. תשובה זו, הכלולה מהקודמות, היא מלאה כבר אור אין קץ, היא באה להפך את החטאים כולם לזכיות, מכל השגיאות היא מוציאה למודים נשגבים, ומכל ההשפלות עליות נהדרות. זאת היא התשובה שעיני כל אליה נשואות. שהיא מוכרחת לבא ושסופה לבא.

Teshuva of Nature, Faith, and Intellect We find teshuva in three domains: a) teshuva of nature, b) teshuva of faith, and c) teshuva of intellect Natural teshuva has two aspects: that of the physical nature and that of the spiritual nature. "Physical" encompasses all of the sins against natural statutes, against ethics, and against the Torah (which are connected to natural statutes). For any evil act will result in affliction and pain, and a person suffers in specific and general ways from this. And after it becomes clear to someone that they themself are guilty and deserving of their life's diminishment as a result of their evil actions, then one focuses on improving the situation, to return to the laws of life and to obey the laws of nature, ethics and Torah, so that one may return and live and have life, with all its freshness, return to them. Granted, modern medical practice deals with this a lot, but apparently this great work has not yet been completely perfected, and the correct solution to all the difficulties of physical teshuva has not yet been found, to the extent that it is possible during a person's lifetime to restore to them a person all that was lost due to sins that destroy the body and its capabilities. It is therefore apparent that this aspect of teshuva depends heavily on the other ones: spiritual-natural, religious and intellectual. More internal is the natural soulful & spiritual teshuva. This is the intrinsic ethical nature (lit. "ethics of the kidneys," Cf. Ps 16:7, TB Ber. 61a). It is the natural human spiritual tendency to walk a straight path, but when one strays and falls to sin, so long as one's soul has not been completely corrupted, then this sense of honesty causes heartache and breakdown from the pain, and one acts quickly to repent and repair the distortion so that one can feel that their sin has been erased. This part of teshuva is very complicated and is dependent on many internal and external factors. There are many pitfalls that one must be on guard from, but it remains one of the foundations on which the essence of teshuva rests. After natural teshuva comes that of faith. This is sourced in the religious tradition, which is greatly involved in teshuva. The Torah guarantees pardon to those who return from sin; the sins of the individual and the community are erased through teshuva. The Prophets are filled with sublime words on the matter of teshuva, just as the Torah's rebukes are established on the teshuva of faith. Its depths contain uncountable details, and even their general foundations require much explanation. (7) Teshuvah of the Intellect occurs when Teshuvah of Nature and Teshuvah of Faith have already been acquired, such that one has already arrived to a higher level. On this level, the cause of Teshuvah is not physical, spiritual, or ethical suffering and it is not simply the influence of what is received from tradition, whether that be fear of punishment or the ethical impression of every law and instruction which comes from tradition. Rather, the cause of this Teshuvah is clear-minded recognition that emerges from a comprehensive view of life and of the world that emerges after the role of Natural Teshuva and Faith-Teshuvah have left a strong impression. This Teshuvah which encompasses the earlier stages is filled with Endless Light and comes to transform all of the sins into merits. From every mistake, this Teshuvah brings to light lofty lessons and from every crushing humiliation wondrous ascents. This is the Teshuvah towards which all eyes are lifted. This is the Teshuvah which must come and which in the end will come.

חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן, ובאמת אין לה יחש כלל ליתר הכחות והעצמיות של האדם, חוץ מכחו המדעי לבד. וטעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה. וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד.

המוסר הכללי העליון המסגרת האנושית צרה היא בעדנו, כל כך גדול הוא רוחנו, עד שאנו דורשים להתפשטותו במלא קומתו מלא כל. המוסר שלנו מתפשט והולך הוא על כל בריה, על כל היש, ומוכרח הוא מפני זה להיות מתגשם על פי האמרה היוצאת מאדון כל עולמים. התורה הישראלית מוכרחת היא להיות מן השמים, ומתפשטת היא על הארץ, בכשרון האומה הפנימי, המותאם לאותו האור השמימי, שכל סעיפיו הולכים הם באותם העקבות של הגשמת המוסר העליון, שלמעלה מכל הגבלה, על מלא כל.

כל דבר שאפשר על ידו להפרות את המחשבה, להוציא רעיונות חדשים מן הכח אל הפועל, אי אפשר בשום אופן שלא יהיה נועד לכך. וכאשר המושגים, יש להם תמיד דוגמאות במלא []מרחב החמרי והרוחני שבמציאות, ודאי יש לכל הצדדים של היחש שבדוגמא במה לעורר את המחשבה, לחשוב דברים נשגבים ומרוממים את הקדושה האלהית אשר בנפש האדם. ופרטים שנקבצים לתוך איזה כלל גדול, יש ודאי ליסוד הקיבוץ שלהם ציור הגיוני המקיף את כולם, ואותו ההיקף ודאי יש לו דוגמא בצדדים אחרים שבמציאות, שבהתחברם יחד לצורה שכלית יצא מהם הגיון נעלה. אלא שצריך, עם השיווי היחושי שמצד המקרים החיצוניים, לחבר גם כן ההכרעה הגיונית לאיזה מקום נאות יותר לפי מצב הרעיונות והמעשים וכללות החיים שלנו, לקשר שמה את היחש של השיווי, כדי להוציא תולדה נאותה מושכלת ומועלת.

בכל דרכי החיים הוכנו מאת יוצר כל ב"ה כל מדות הקיום והעמדה הרוחנית והחומרית לפי המצב. ומי שמצבו מתעלה, יש לו גדרים מוגבלים ומדוייקים ביותר שיוכל להגיע לאמתיות הדרושות לו. ומ"מ מי שאין ביד שכלו לחדור עד עומקי תהום האמתיות הללו, גם לו יש ככר רחב ידים באמתיות גלויות לכל שבהן ימצא ספקו, וידע ג"כ בדרכים רחבים ללכת בדרך ישרה כפי אותה התמצית עצמה של הדרכים הארוכים והמדוייקים של רבי הכשרון וחכמי לב, ואין צורך להם להכנס בנבכי המחקרים העמוקים, כי עצם אור האמת גלויה לכל בעלי עינים.