The Baal Shem Tov's Revolutionary Innovations

שִׁוִּ֬יתִי יְהֹוָ֣ה לְנֶגְדִּ֣י תָמִ֑יד כִּ֥י מִֽ֝ימִינִ֗י בַּל־אֶמּֽוֹט׃

I am ever mindful of GOD’s presence— who is at my right hand; I shall never be shaken.

וְיָדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַהֲשֵׁבֹתָ֮ אֶל־לְבָבֶ֒ךָ֒ כִּ֤י יְהֹוָה֙ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד׃

Know therefore this day and keep in mind that the ETERNAL alone is God in heaven above and on earth below; there is no other.

בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ.

Hillel said: do not separate yourself from the community, Do not trust in yourself until the day of your death, Do not judge your fellow man until you have reached his place.

כְּתִיב ״רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה״, מִשּׁוּם דְּלֹא יָלָדָה — רָנִּי? אֲמַרָה לֵיהּ: שָׁטְיָא, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא, דִּכְתִיב: ״כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה׳״. אֶלָּא מַאי ״עֲקָרָה לֹא יָלָדָה״ — רָנִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁדּוֹמָה לְאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלְדָה בָּנִים לְגֵיהִנָּם כְּוָתַיְיכוּ. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי אֲבָהוּ, כְּתִיב: ״מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ״, וּכְתִיב:

Do you base yourself on the verse, as it is written: “Let sins cease from the land” (Psalms 104:35), which you interpret to mean that the world would be better if the wicked were destroyed? But is it written, let sinners cease?” Let sins cease, is written. One should pray for an end to their transgressions, not for the demise of the transgressors themselves. Rather, pray for God to have mercy on them, that they should repent, as if they repent, then the wicked will be no more, as they will have repented.

כי ממקור בינה קורצת. וממעין חכמה לקחת. וממקום קדוש הובאת. ומעיר גבורים הוצאת. מאת יי מן השמים:

הֲיִתָּכֵן שֶׁיִּיגַע וְיַעֲמֹל שִׂכְלֵנוּ בַּחֲקִירוֹת אֲשֶׁר לֹא נִתְחַיַּבְנוּ בָּם, בְּפִלְפּוּלִים אֲשֶׁר לֹא יֵצֵא לָנוּ שׁוּם פְּרִי מֵהֶם וְדִינִים אֲשֶׁר אֵינָם שַׁיָּכִים לָנוּ, וּמָה שֶׁחַיָּבִים אָנוּ לְבוֹרְאֵנוּ חוֹבָה רַבָּה נַעַזְבֵהוּ לַהֶרְגֵּל וּנְנִיחֵהוּ לְמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה אִם לֹא נִסְתַּכַּלְנוּ וְלֹא עִיַּנּוּ מָה הִיא הַיִּרְאָה הָאֲמִתִּית וּמָה עֲנָפֶיהָ, אֵיךְ נִקְנֶה אוֹתָהּ וְאֵיךְ נִמָּלֵט מִן הַהֶבֶל הָעוֹלָמִי הַמְּשַׁכֵּחַ אוֹתָהּ מִלִּבֵּנוּ. הֲלֹא תִּשָּׁכַח וְתֵלֵךְ אע"פ שֶׁיָּדַעְנוּ חוֹבָתָהּ.

The situation has reached the point where most people imagine piety consists of reciting many psalms, very long confessions, difficult fasts, and immersions in ice [water] and snow - all are things incompatible with intellect and which reason cannot find peace. Thus the true piety that is acceptable and cherished is far from what our minds conceive to us.

ר״ל מלשון ריקוד פסולת מתוך האוכל. בית שמאי אומרים כלה נאה היא מפני שחסודה שחוט של חסד משוך עליה ואין להביט אל הגשם רק אל האוכל חיות הפנימי. ובית הלל אומרים כלה כמות שהיא.

And my Teacher, may he be remembered for life in the World to Come, commented on what [our Sages] of Blessed Memory said, that he saw a vision of his father’s image (Sotah 36b) and the clothes that she wore for him in the morning she did not wear for him in the evening (Yoma 35b): but Joseph gazed at the source of beauty and glorification — from where does it come? For the essence of glorification is God’s life-force, which is the characteristic of Jacob, Splendor. And that is [the meaning of] “a vision of his father’s image;” and we find that each person needs to do so.

ושאלתי את פי משיח אימת אתי מר, והשיב לי בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהי' עת רצון וישועה. ותמהתי ע"ז והי' לי צער גדול באריכות הזמן כל כך מתי זה אפשר להיות, אך ממה שלמדתי בהיותי שם שלשה דברים סגולות, ושלשה שמות הקדושים, והם בנקל ללמוד ולפרוש, ונתקרר דעתי וחשבתי אפשר על ידי זה יוכלו גם כן אנשי גילי לבוא למדרגה ובחינה כמותי, דהיינו בהיותם יכולים לעליות נשמות וילמדו וישיגו כמו אני, ולא נתנה רשות כל ימי חיי לגלות זאת.

ע"ד וישב יעקב בארץ דאיתא בזוהר זכי יתיר יהבין ליה נפשא כי כשנולד האדם אין בו אלא נפש הבהמות וכשמנצח את היצה"ר יהבין ליה רוחא פי' כל עולם המלאכים הם ברשותו זכה יתיר יהבין לי' נשמתא מעולם הכסא ר"ל הוא במחשבתו וכוונתו עושה כסא להקב"ה כשחושב באהבתו י"ת משרה אותו בעולם אהבה. וכן כשחושב ביראתו משרה אותו בעולם היראה וצריך האדם שלא יפסוק מחשבתו אפילו רגע אחד מהש"י ובזה משרה את הקב"ה בהם.

Also, love caused the contraction. And this is the genealogy of Isaac, Jacob, Abraham begot, and so on. And good news from a distant land." (Proverbs 25:25) According to the Zohar, it is stated: "Jacob dwelled in the land." It is explained in the Zohar that initially, when a person is born, he possesses only an animalistic soul.

הענין הוא כי באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא ובאורייתא מתנהג עלמא וכמו דלית אתר פנוי מיניה שבכל מקום הוא חיותו ואלהותו וארייתא וקודשא בריך הוא חד אם כן כל העולמות וכל האומות אין להם חיות רק מן התורה ומהו התורה שחיותן ממנה הוא כי אחר דור הפלגה כתיב כי שם בלל ה׳ שפת כל הארץ אף שנתבלבלו כל הלשונות מכל מקום נשאר בכל הלשונות דבר מה מלשון הקודש איזה תיבות הכתובים בתורה ומהן הוא חיותן עד שיש צורך לעולם באומות וכמאמר רז״ל ט״ט בכתפי שתים פ״ת באפריקי שתים ולכן גלו ישראל בין האומות כדי שיבררו אותיות הקדושים אותיות התורה שנתערבו ביניהם על ידי עסקם ודבורם עמהם וישראל מעלים הדבורים לשרשם להתורה ואם היו ישראל עובדים את ה׳ בדעת שלימה היו ממהרים להשלים התורה ולברר מהם מה שנפלו ביניהם רק על ידי קטנות שכלם צריך להתארך הגלות במשך הזמן עד שיבוא משיח במהרה בימינו ואז יקוים כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו׳ והבן: וזה שנאמר באברהם (בראשית י״ב ה׳) את הנפש אשר עשו בחרן ותרגום אונקלוס דשעבדו לאורייתא הענין הוא כנ״ל כי הוא היה ראש מאמינים ופרסם אלהותו בתחתונים לכן אמר לו השם יתברך לך לך מארצך וגו׳ אל הכוונה הנ״ל לברר את התורה וללקט מה שנפל בין האומות וזהו דשעבידו לאורייתא רצה לומר ששיעבדו את התורה שנפל מהתורה וזהו שאמרו רז״ל ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות שם טומאה מסר להם וישלחם מעל יצחק וגו׳ כי זרעו של יצחק יש להם הכח לברר וללבן כאמור והן אדרבה כביכול מטמאין באומות העולם את התיבות שנקרא שם כי התורה כולה שמותיו של הקב״ה והבן וזהו חיותן שיש להם אחיזה בקדושה ולכן כשבא יעקב כתיב וישא יעקב רגליו כי זה שנפלו בין האומות מהתורה נקרא רגליו שנפלו במדריגה התחתונה וזהו וישא יעקב רגליו שהגביה את בחינת רגליו האמור לשורשם על ידי כי וילך אצה בני קדם ששם מקום בני הפילגשים אשר שלחם אברהם מעל יצחק קדמה אל ארץ קדם: וזה שאמר (ירמיה ב׳, י״ג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר אל יכילו המים

And so the essence of Creation was on this condition, that we would walk to Blessed God by way of Arousal from Below initially. And if not, God forbid, meaning when we do not arouse ourselves through Arousal from Below and need Blessed God to arouse us from Above, then we have done nothing. And so regarding Noah there was no Arousal from Below, [and Noah was saved] only because Blessed God wanted the preservation of the world, which would be preserved through Noah. Therefore Blessed Good needed to arouse him from Above, and needed to channel onto Noah the Desire to attach to Blessed God.

וכן הוא בתיקוני זוהר בראשית ירא בשת עיין שם, שהשם יתברך השביע אותן שינהגו כבוד בישראל. ואפשר זה היה דעת הרמב"ן שכתב הא שהעניש את האומות העולם. וזה לשון הרמב"ן בפרשת לך לך על פסוק (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך וכו', אף על פי כן את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, אף על פי שגזרתי על זרעך להיות גרים ועבדים, אף על פי כן אשפוט את הגוי אשר יעבודו ולא יפטרו בעבור שעשו גזירתי כו' אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה וכן היה במצרים כי הוסיפו להרע כי השליכו את בניהם ליאור וימררו את חייהם עד כאן דבריו שהאריך. והנה לכאורה קשה על דברי הרמב"ן, כי הגם שהוסיפו להרע לא היה לו לענוש רק על התוספות ולא על הרעה בעצמו.

When we consider the words of the ‎‎Midrash both in Sh’mot Rabba and in ‎the Talmud in Sotah quoted above, we will ‎understand how it is that G’d commanded Moses to ‎‎“come” to the wicked Pharaoh, i.e. not ‎confrontationally, but as giving him a chance to turn ‎over a new leaf and to redeem himself. If he were to ‎ask how it was possible for a self-confessed sinner like ‎himself to redeem himself, he was to quote to him ‎G’d’s words: ‎כי אני הכבדתי את לב פרעה‎, “for I, Myself, have ‎made the first move in bringing Pharaoh’s heart closer ‎to Me.”‎

והנה מדת רב חסד שגומל חסדו לבנו באהבתו, אך אף על פי כן ברב חסד לבד אין בה דבר המכריח להשפיע חסדיו יכול להיות לפעמים יחסר לאדם איזה דבר, כי לבוש רב חסד הוא לבוש שהקדוש ברוך הוא משפיע. אך דבר ההכרח שיגרום זה הדבר שהבורא ישפיע טובות ליכא במדת רב חסד, רק מדות רחום הוא דבר המכריח להשפיע טובות, כי מדות רחום גורם באדם גופא בפנימיות שבו דבר שאין יכול לסבול לראות חס ושלום ברעת חבירו, רק רוצה להיטב לחבירו מחמת רחמיו על חבירו. ומדת רחום, הוא דבר המכריח לכך שאינו יכול לסבול לראות ברעת חבירו חס ושלום ונמצא מדת רחום הוא המחבר ומקשר הבורא ברוך הוא בבניו שישפיע להם טובות, כי מדת רחום הוא הלבוש פנימי בבורא ברוך הוא שפועל בו כביכול שאינו יכול לסבול לראות ברעות כלל, רק מחמת רחמיו שיש לו על בניו רוצה להשפיע להם טובות והשפע הולך מבורא ברוך הוא לברואיו שמחבר עצמו עם ברואיו עם מדריגות תחתונים להטיב להם מחמת רחמיו.

But us, the people of the House of Israel, accepted the Torah with great joy and gladness, and we preceded understanding with action. We accepted upon ourselves the yoke of Heavenly Rule and made it our King over us and accepted God's commandments and holy Torah.