The Mitzvah of Peah and Personal Responsibility

כִּ֣י תִקְצֹר֩ קְצִֽירְךָ֨ בְשָׂדֶ֜ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֧ עֹ֣מֶר בַּשָּׂדֶ֗ה לֹ֤א תָשׁוּב֙ לְקַחְתּ֔וֹ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶ֑ה לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃ {ס} וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ {ס}

When you reap the harvest in your field and overlook a sheaf in the field, do not turn back to get it; it shall go to the stranger, the fatherless, and the widow—in order that the ETERNAL your God may bless you in all your undertakings. Always remember that you were a slave in the land of Egypt; therefore do I enjoin you to observe this commandment.

וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃ וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

When you reap the harvest of your land, you shall not reap all the way to the edges of your field, or gather the gleanings of your harvest. You shall not pick your vineyard bare, or gather the fallen fruit of your vineyard; you shall leave them for the poor and the stranger: I the ETERNAL am your God.

[י] וכן היה ר' שמעון אומר בשביל ארבעה דברים אמרו לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו: מפני גזל עניים, מפני ביטול עניים, ומפני מראית העין, ומשום שאמרה תורה "לא תכלה פאת שדך". מפני גזל עניים כיצד? שלא יראה האדם שעה פנויה ויאמר לקרובו העני "בוא וטול לך פאה" מפני ביטול עניים כיצד? שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים כל היום ואומרים "עכשיו הוא נותן פאה" אלא ילכו וילקטו בשדה אחרת ויבואו בשעת הכילוי. מפני מראית העין כיצד? שלא יהיו העוברים והשבים אומרים "ראו איך קצר איש פלוני את שדהו ולא הניח פאה לעניים" ומשום שאמרה תורה "לא תכלה פאת שדך"

10) And this is what R. Shimon was wont to say: For four reasons the Torah dictated not ending off the end of his field (as opposed to some other portion): So that the poor not be cheated (by his favoring one of his own kinsmen before they are aware that he has left something over); so that the (time) of the poor not be wasted (in waiting to see which portion will be left over); so that he not leave himself open to suspicion (of not having set aside peah); and so that he not be in violation of "Do not end off the corner of your field." "so that the poor not be cheated": so that a man not wait for an opportune time (when other poor men are not around) and tell his poor kinsman: "Come and take peah for yourself."; "so that the (time) of the poor not be wasted": so that the poor not sit and wait the whole day, saying "Now he will give peah"; but they will go to glean in a different field, and return at the time of the ending. "so that he not leave himself open to suspicion": so that the passersby not say: "See how this man has harvested his field and not left over peah for the poor!"; "and so that he not be in violation of 'Do not end off the corner of your field'": (by telling people that he has left over peah somewhere else in the field.)

מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן.

One who collected peah and said, “This is for so-and-so a poor man:” Rabbi Eliezer says: he has thus acquired it for him. The sages say: he must give it to the first poor man he finds.

משנה: אֵילּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן שֵׁיעוּר הַפֵּיאָה וְהַבִּכּוּרִים וְהָרֵאָיוֹן וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵילּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא כִּיבּוּד אָב וָאֵם וּגְמִילוּת חֲסָדִים וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן. מִילְתֵיהּ דְּרִבִּי חִיָיא בַּר וָוא [פְלִיגֵי דְּאָמַר רִבִּי חִיָיא בַּר בָּא תַּנִּי רִבִּי יוּדָן בַּר בְּרַתֵּיהּ] דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָי דְּתַנִּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָי אוֹמֵר גָּדוֹל הוּא כִּיבּוּד אָב וָאֵם שֶׁהֶעֱדִיפוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִכִּיבּוּדוֹ. נֶאֱמַר כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ וְנֶאֱמַר כַּבֵּד אֶת יי מֵהוֹנֶךָ. מִמָּה אַתְּ מְכַבְּדוֹ מִשֶּׁיְחָנְנָךְ מַפְרִישׁ לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵיאָה מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי וּמַעֲשֵׂר עָנִי וְחַלָּה וְעוֹשֶׂה סוֹכָּה וְלוּלָב וְשׁוֹפָר וּתְפִילִין וְצִיצִּית וּמַאֲכִיל אֶת הָעֲנִיִּים וְאֶת הָרְעֵיבִים וּמַשְׁקֶה אֶת הַצְּמֵיאִים. אִם יֵשּׁ לָךְ אַתְּ חַיָיב בְּכָל אֵילוּ. וְאִם אֵין לָךְ אֵין אַתְּ חַיָיב בְּאַחַת מֵהֶן. אֲבָל כְּשֶׁהוּא בָּא אֵצֶל כִּיבּוּד אָב וְאֵם בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָךְ הוֹן בֵּין שֶׁאֵין לָךְ הוֹן כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ וַאֲפִילוּ אַתְּ מְסַבֵּב עַל הַפְּתָחִים.

MISHNAH: These are the matters that have no measure: Peah, first fruits, appearance, works of kindness, and Torah study. These are the matters whose product a person eats in this world and whose capital remains for him in the future world: Honoring father and mother, works of kindness, making peace between people; the study of Torah is worth all of these. The words of Rebbi Ḥiyya bar Abba disagree, for Rebbi Ḥiyya bar Abba said that Rebbi Yudan, son of Rebbi Simeon bar Ioḥai’s daughter, stated that Rebbi Simeon bar Ioḥai stated: Honoring father and mother is great because the Holy One, praise to Him, preferred it over His own honor. It is said (Ex. 20:12): “Honor your father and your mother,” and it is said (Prov. 3:9): “Honor the Eternal with your property.” When do you start to honor Him? When He was gracious to you! One gives gleanings, forgotten sheaves, and peah, one gives terumah, the First and Second Tithes and the tithe for the poor, ḥallah, one makes a sukkah,lulav, and shofar,tefillin and ẓiẓit, one feeds the poor and hungry and gives to drink to the thirsty. If you have the wherewhithal, you are obliged for all of these; if you have nothing, you are not obliged even for one of them. But when it comes to honoring father and mother, whether you own property or you do not own property, you must honor father and mother, even if you are a beggar at people’s doors.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. כִּי הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא רָצָה לִהְיוֹת עַמּוֹ אֲשֶׁר בָּחַר, מְעֻטָּרִים בְּכָל מִדָּה טוֹבָה וִיקָרָה וְשֶׁיִּהְיֶה לָהֶם נֶפֶשׁ בְּר[וּ]כָה וְרוּחַ נְדִיבָה. וּכְבָר כָּתַבְתִּי (מצוה טז) כִּי מִתּוֹךְ הַפְּעֻלּוֹת, תִּתְפַּעֵל הַנֶּפֶשׁ וְתִהְיֶה טוֹבָה וְתָחוּל בִּרְכַּת הַשֵּׁם בָּהּ. וְאֵין סָפֵק כִּי בְּהוֹתִיר הָאָדָם חֵלֶק אֶחָד מִפֵּרוֹתָיו בְּשָׂדֵהוּ וְיַפְקִירֵם שֶׁיֵּהָנוּ בּוֹ הַצְּרִיכִים, תֵּרָאֶה בְּנַפְשׁוֹ שׂבַע רָצוֹן וְרוּחַ נָכוֹן וּמְבֹרָךְ, וְכִי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִשְׂבִּיעוֹ בְּטוּבוֹ וְגַם נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין, וְהַמְּאַסֵּף הַכֹּל אֶל הַבַּיִת וְלֹא יַשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה שֶׁיֵּהָנוּ בָּם הָאֶבְיוֹנִים אֲשֶׁר רָאוּ הַשָּׂדֶה בְּקָמוֹתֶיהָ וַיִּתְאַוּוּ תַּאֲוָה אֵלֶיהָ לְמַלֵּא נַפְשָׁם בָּהּ כִּי רָעֵבוּ, יוֹרֶה בְּנַפְשׁוֹ בְּלִי סָפֵק רֹעַ לֵב וְנֶפֶשׁ רָעָה וְגַם רָעָה תְּבוֹאֵהוּ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה ח, ב) בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ. וְזֶה הָעִנְיָן יַסְפִּיק לָנוּ עַל צַד הַפְּשָׁט גַּם בְּלֶקֶט וְשִׁכְחָה וּפֶרֶט הַכֶּרֶם וְעוֹלֵלוֹת.

It is from the roots of the commandment that God, blessed be He, wanted that His people that He chose be crowned with every good and dear trait and that they would have a blessed soul and a generous spirit. And I have already written (Sefer HaChinukh 16) that through the actions is the soul acted upon and it becomes good and the blessing of God descends upon it. And there is no doubt that when a man leaves a portion of his fruits in his field and he abandons them so that those in need should benefit from it, he shows about himself a satisfied will and a correct and blessed spirit, and that God, may He be blessed, has satiated him with His good, “and his soul will also recline in the good.” But the one who gathers it all into his home and does not leave over blessing that the destitute — who saw the field in its fullness and had a desire to fill themselves with it, because they were hungry — not benefit from it, shows, without a doubt, about himself an evil heart and a bad spirit and evil will come to him. And it is like they, may their memory be blessed, said (Sotah 8b), “In the measure that a person measures, so will he be measured.” And this matter will suffice for us on the level of its simple understanding also for gleanings, forgotten sheaves, fallen grapes of the vineyard and bunchless grapes.

שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה, שֶׁרָצָה הָאֵל לִהְיוֹת בְּרוּאָיו מְלֻמָּדִים וּמֻרְגָּלִים בְּמִדַּת הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים כִּי הִיא מִדָּה מְשֻׁבַּחַת, וּמִתּוֹךְ הֶכְשֵׁר גּוּפָם בַּמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת יִהְיוּ רְאוּיִים לְקַבָּלַת הַטּוֹבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁחָלוּת הַטּוֹב וְהַבְּרָכָה לְעוֹלָם עַל הַטּוֹב לֹא בְּהֶפְכּוֹ וְאִם לָאו, מִצַּד שֹׁרֶשׁ זֶה, הֲלֹא הוּא בָּרוּךְ הוּא יַסְפִּיק לְעָנִי דֵּי מַחְסוֹרוֹ זוּלָתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁהָיָה מֵחַסְדּוֹ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנַּעֲשֵׂינוּ שְׁלוּחִים לוֹ לְזַכּוֹתֵנוּ.

וכן כל מה שבתורה: כנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין שמיטה ויובל, והצדקה "די מחסורו" (דברים טו, ח) - זה כולו קרוב מיתרון טוב לבב, עד שנתרחק מקצה הנבלה רחוק גדול ונתקרב לקצה יתרון טוב לבב, עד שיתחזק לנו "לב טוב". ובזאת הבחינה בחן רוב המצוות, תמצאן כולם שהן מלמדות ומרגילות כוחות הנפש. כמו שאסרה הנקימה והנטירה וגאולת הדם, באמרו: "לא תקום ולא תטור" (ויקרא יט, יח). "עזוב תעזוב" (שמות כג, ה). "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד) - עד שיחלש כוח הכעס והרוגז. וכן "השב תשיבם" (שם שם, א) - עד שתסור תכונת הכילות. וכן: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). "כבד את אביך ואת אימך" (שמות כ, יב). "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז, יא) - עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת. ואחר כך הרחיק מן הקצה האחרון, רצוני לומר: רוב הבושת. ואמר: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז). "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז) - עד שיסור רוב הבושת גם כן וישאר בדרך האמצעי. וכשיבוא האיש הסכל בלא ספק וישתדל להוסיף על אלו הדברים, כמו: שיאסור המאכל והמשתה, מוסף על מה שנאסר מן המאכלים. או יאסור הזווג יותר על מה שנאסר מן הבעילות. ויתן כל ממונו לעניים או להקדש, מוסף על מה שבתורה על ההקדשות ועל הצדקות, ועל הערכים - יהיה עושה מעשה הרעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המצוע לגמרי. ולחכמים בזה הענין דבר, לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו, והוא בגמרא דבני מערבא בפרק התשיעי מנדרים, דבר בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים עד שישארו כעין אסורים. אמרו שם בזה הלשון: "אמר רב אידי בשם רבי יצחק: לא דיך במה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים" וזה הענין שזכרנו בשוה בלא תוספת ובלא חיסרון.

Likewise, all that is contained in the Law concerning the giving of tithes, the gleaning of the harvest, the forgotten sheaves, the single grapes, and the small bunches in the vineyards for the poor, the law of the Sabbatical year, and of the Jubilee, the giving of charity according to the wants of the needy one, all these approach the extreme of lavishness to be practised in order that we may depart far from its opposite, stinginess, and thus, nearing the extreme of excessive prodigality, there may become instilled in us the quality of generosity. If you should test most of the commandments from this point of view, you would find that they are all for the discipline and guidance of the faculties of the soul. Thus, the Law forbids revenge, the bearing of a grudge, and blood-revenge by saying, "Thou shalt not avenge nor bear any grudge"; "thou shalt surely unload with him" (the ass of him who hates you); "thou shalt surely help him to lift them up again" (thy brother's ass or ox which has fallen by the way). These commandments are intended to weaken the force of wrath or anger. Likewise, the command, "Thou shalt surely bring them back" (thy brother's ox or lamb which has gone astray), is meant to remove the disposition of avarice. Similarly, "Before the hoary head shalt thou rise up, and honor the face of the old man", "Honor thy father and thy mother" etc., "thou shalt not depart from the sentence which they may tell thee" etc., are intended to do away with boldness, and to produce modesty. Then, in order to keep away from the other extreme, i. e. of excessive bashulness, we are told, "Thou shalt indeed rebuke thy neighbor" etc., "thou shalt not fear him" (the false prophet) etc., so that excessive bashfulness, too, should disappear, in order that we pursue the medium course. Should, however, anyone who would without doubt be foolish if he did so try to enforce these commands with additional rigor, as, for instance, by prohibiting eating and drinking more than does the Law, or by restricting connubial intercourse to a greater degree, or by distributing all of his money among the poor, or using it for sacred purposes more freely than the Law requires, or by spending it entirely upon sacred objects and upon the sanctuary, he would indeed be performing improper acts, and would be unconsciously going to either one or the other extreme, thus forsaking completely the proper mean. In this connection, I have nerver heard a more remarkable saying than that of the Rabbis, found in the Palestinian Talmud, in the ninth chapter of the treatise Nedarim, where they greatly blame those who bind themselves by oaths and vows, in consequence of which they are fettered like prisoners. The exact words they use are, "Said Rabbi Iddai, in the name of Rabbi Isaac, 'Dost thou not think that what the Law prohibits is sufficient for thee that thou must take upon thyself additional prohibitions?'"

כַּמָּה הוּא שִׁעוּר הַפֵּאָה. מִן הַתּוֹרָה אֵין לָהּ שִׁעוּר אֲפִלּוּ הִנִּיחַ שִׁבּלֶת אַחַת יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אֲבָל מִדִּבְרֵיהֶם אֵין פָּחוֹת מֵאֶחָד מִשִּׁשִּׁים בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּמוֹסִיף עַל הָאֶחָד מִשִּׁשִּׁים לְפִי גֹּדֶל הַשָּׂדֶה וּלְפִי רֹב הָעֲנִיִּים וּלְפִי בִּרְכַּת הַזֶּרַע. כֵּיצַד. שָׂדֶה שֶׁהִיא קְטַנָּה בְּיוֹתֵר שֶׁאִם הִנִּיחַ מִמֶּנָּה אֶחָד מִשִּׁשִּׁים אֵינוֹ מוֹעִיל לֶעָנִי הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל הַשִּׁעוּר. וְכֵן אִם הָיוּ הָעֲנִיִּים מְרֻבִּין מוֹסִיף. וְאִם זָרַע מְעַט וְאָסַף הַרְבֵּה שֶׁהֲרֵי נִתְבָּרֵךְ מוֹסִיף לְפִי הַבְּרָכָה. וְכָל הַמּוֹסִיף עַל הַפֵּאָה מוֹסִיפִין לוֹ שָׂכָר. וְאֵין לְתוֹסֶפֶת זֹאת שִׁעוּר:

What is the minimum obligation for pe'ah? According to Scriptural Law, there is no minimum measure. Even if one leaves only one grain stalk, he fulfills his obligation. According to Rabbinic law, however, one must leave one-sixtieth [of the crop], whether in Eretz Yisrael or in the Diaspora. And one should add to the measure of one-sixtieth based on the size of the field, the amount of poor people, and the blessing in his crop. What is implied? When a field is very small and leaving one-sixtieth would not be of any advantage to the poor person, he should increase the measure. Similarly, if there are many poor people, he should increase [the measure]. And if he sowed only a small amount and reaped a lot, he has been granted blessing and he should increase according to the blessing. Whoever adds to the pe'ah will be given additional reward. There is no limit to this increase.

הַקּוֹצֵר אֶת שָׂדֵהוּ לֹא יִקְצֹר אֶת כָּל הַשָּׂדֶה כֻּלָּהּ אֶלָּא יַנִּיחַ מְעַט קָמָה לָעֲנִיִּים בְּסוֹף הַשָּׂדֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג כב) "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ" אֶחָד הַקּוֹצֵר וְאֶחָד הַתּוֹלֵשׁ. וְזֶה שֶׁמַּנִּיחַ הוּא הַנִּקְרָא פֵּאָה:

נֶאֱמַר בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים (ויקרא יט י) (ויקרא כג כב) "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם", כָּל זְמַן שֶׁהָעֲנִיִּים תּוֹבְעִין אוֹתָן. וְאֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לָהֶן דְּמֵיהֶן שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן וְנָתַן לָעֲנִיִּים אֶלָּא תַּעֲזֹב אֹתָם.

וְעִנְיַן הַפֵּאָה הוּא שֶׁיַּנִּיחַ הָאָדָם בְּעֵת שֶׁיִּקְצֹר תְּבוּאָתוֹ מְעַט מִן הַתְּבוּאָה בִּקְצֵה הַשָּׂדֶה, וְאֵין לְשִׁיּוּר זֶה שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל חֲכָמִים נָתְנוּ שִׁעוּר בַּדָּבָר (פאה א, ב) וְהוּא חֵלֶק אֶחָד מִשִּׁשִּׁים.

לְפִי שֶׁהָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים בְּחֶטְאָם וּבַעֲנִיּוּתָם תּוֹלִין עֵינֵיהֶם עַל הַתְּבוּאוֹת, בִּרְאוֹתָם בַּעֲלֵי הַשָּׂדוֹת מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה כְּבִרְכַּת הַשֵּׁם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וְחוֹשְׁבִים בְּלִבָּם לֵאמֹר, מִי יִתֵּן וְהָיָה לִי כֵּן, לֶאֱסֹף עֳמָרִים לְבֵיתִי, וְלוּ אַחַת אוּכַל לְהָבִיא אֶשְׂמַח בָּהּ. וְעַל כֵּן הָיָה מֵחֲסָדָיו בָּרוּךְ הוּא עַל בְּרִיּוֹתָיו, לְמַלֹּאת תְּשׁוּקָתָם זוֹ, כְּשֶׁיִּהְיֶה מִקְרֶה שֶׁיִּשְׁכָּחֶנָּה בַּעַל הַשָּׂדֶה.

לא תכלה פאת שדך. שֶׁיַּנִּיחַ פֵּאָה בְסוֹף שָׂדֵהוּ (עי' ספרא):

לא תכלה פאת שדך THOU SHALT NOT WHOLLY REAP THE CORNER OF THY FIELD — This means that one must leave פאה (an uncut portion) at the extremity of one's field (cf. Sifra, Kedoshim, Chapter 1 9; Mishna Peah 1:2; Shabbat 23a).

מִצְוַת לֶקֶט – לַעֲזֹב הַלֶּקֶט לָעֲנִיִּים, וְהוּא מָה שֶׁנּוֹפֵל מִתּוֹךְ הַמַּגָּל בִּשְׁעַת קְצִירָה אוֹ מִתּוֹךְ הַיָּד בִּשְׁעַת תְּלִישָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בְּלֶקֶט (ויקרא יט י) לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם. שֶׁלֹּא לָקַחַת שִׁבֳּלִים הַנּוֹפְלִים בִּשְׁעַת הַקָּצִיר – שֶׁלֹּא לָקַחַת שִׁבֳּלִים הַנּוֹפְלוֹת בִּשְׁעַת הַקָּצִיר, אֲבָל נַעֲזֹב אוֹתָם לָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ט) וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, וְזֶה גַּם כֵּן נִתָּק לַעֲשֵׂה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפֵאָה (מצוה ריז). וְכָל עִנְיַן מִצְוָה זוֹ גַּם כֵּן תִּמְצָא לְמַעְלָה בְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל לֶקֶט (מצוה ריח).

כבר אמרנו מן התורה אין לפאה שיעור למטה, ואדם יוצא ידי חובת פאה אם הניח כל שהוא בשדהו, ואילו קיומן של שאר המתנות מסור ליד המקרה. מכאן שלא נאמרו הלכות אלה כדי לדאוג לפרנסת העניים, הן העני עצמו חייב בלקט שכחה פאה ועוללות. אף הוא מניח אותם בשדהו ובכרמו לצורך עניים אחרים. אלא זה טעמו של דבר, בשעת קציר ובשעת בציר אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו, באותה שעה יבטא בפיו את המלה הגאה והרת התוצאות "שלי", ועתה כל אזרח באומה יזכור ויביע במעשה, כל אדם האומר "שלי" כבר נתחייב לדאוג גם לאחרים, כרמו ושדהו לא נתנו את יבולם רק לו בלבד, ביגיע כפיו לא יעבוד רק לעצמו, (לקט ופרט), כי במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער, אין היא תלויה בפחד בעלי הרכוש מהסכנה הנשקפת להם מיאוש העניים, אלא היא זכות שה' נתן לעניים, והיא חובה שה' הטיל על בעלי הרכוש, ואל כולם ה' קורא: אני ה' אלקיכם, באני אישיותו הוא רב את ריב כולם...

ומה שנאמר 'ובקצרכם' לשון רבים ואחר כך אמר לא תכלה פאת שדך לשון יחיד, לומר לך שאפילו בזמן קצירה שרבים קוצרים אל תדמה בנפשך לאמר יכול העני להתפרנס משדות של אחרים אף אם לא אניח להם לקט שכחה ופאה, תלמוד לומר 'לא תכלה', ו'לא תלקט', החוב מוטל על כל יחיד ואינו יכול לפטור את עצמו בשל אחרים.

האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ: הא' - מי אל כמוך - מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח"ו שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ. הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶׁלֹּא יְסֻפָּר וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עָלוּב וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ מִי אֵל כָּמוֹךָ, אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנְקֹם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֹאת אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל:

Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him. ‎The First: "Who is a power like You" instructs about the Holy One, blessed be He, being an insulted King [that] tolerates insult that is inconceivable. Behold, nothing is hidden from His oversight, without a doubt, and [yet] there is no moment ‎when a person is not nourished and preserved by the Highest force that flows upon him; and behold, you find that ‎there was never a person who sinned against God, without Him - at that very instant - [willing] the flow of his existence and the movement of his limbs. While this person sins with that force, He does not withhold it from him at all. Rather, the Holy One, blessed be He, tolerates such an insult - to flow the power for the movement of his ‎limbs into the person, and the person [uses] that power at that moment for sin and iniquity, and [to] anger ‎[Him]; and the Holy One, blessed be He, tolerates [it]. And you [should] not say that He is not able to withhold this goodness from him - God forbid. As behold, it is in His power to make his arms and legs rigid instantly, like His word - similar to what He did to Yerovam (I Kings 13:4). And even with all this, that He has the power in His hand to withdraw that flowing force, ‎and He could have said, "Since you sin against Me, sin with your own [strength], not with Mine" - He ‎does not withhold good from a person for this. Instead, He tolerates the insult, flows the force [to do this] ‎and gives the person of His goodness. Behold, this is insult and [its] toleration that cannot be told. And for this, the ministering angels call the Holy One, blessed be He, the insulted King. And this is [the meaning of] its stating, "Who is a power like You" - You ‎are a Power that is a Master of Kindness that benefits, a Power that is a Master of strength to take revenge and ‎take back what is Yours; and with all that, You tolerate [it] and are insulted until [the person] repents. Behold, this is a ‎trait that a person must practice - I mean tolerance; and, so, to be insulted, even to this extent, and nonetheless not to ‎withhold one’s goodness from the recipient.‎

פי' הגם שהוא בורא הכל ומחי' הכל אף ע"פ כן הוא מרומם ונבדל וזה עדות על עצם קדושתו כי אין בלתך ואתה מחי' כל ואעפ"כ אין מי ידמה וישוה לו והוא בקדושתו עומד. לומר שהצדיקים הדבקים בו ית' גם המה מתרוממין וזוכין לבחי' הקדושה.

מי שאינו מניח את העניים ללקוט כו' .ע"ז נאמר אל תסג גבול עולם .התורה צותה דוקא לעזוב לפני העניים את הפאה ,והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו .להורות שהנתינה לעניים אינה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן ,כ"א הוא חק ומשפט חיובי ,וזה שקצבה להם תורה הוא ממש חלקם.