Chassidusחסידות

The Mann and Daily Dependence on Hashem

Sources explore how the mann in the wilderness served as a daily test and training in reliance on divine providence, and how birkat hamazon—the blessing after meals—perpetuates this discipline of recognizing Hashem as the sole source of sustenance. The sources range from biblical foundation through rabbinic interpretation to Hasidic contemplation of the mann's spiritual dimension.

דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי

14 sources · 12 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The Torah's account of the manna in the wilderness frames it explicitly as a lesson in dependence: Devarim 8:3 states that Hashem afflicted the people with hunger and then fed them the manna in order to teach them that man does not live by bread alone but by every utterance of Hashem's mouth, while Devarim 8:18 draws out the corollary — even in the land of plenty, one must remember that it is Hashem who gives the strength to produce wealth.

The Sifrei (Sifrei Bamidbar 89) makes the pedagogical design of the daily manna explicit: R. Shimon asks why the manna did not fall once a year, and answers with a parable of a king who switched from annual to daily provision so that his son would turn his heart toward his father every single day — teaching that Israel's daily anticipation of whether the manna would descend was itself the mechanism by which their hearts were turned heavenward.

Torah Ohr, Beshalach 63c–64a takes this further, reading the phrase 'a daily portion each day' as a test of faith: one who has bread in his basket yet worries about tomorrow is described as lacking in emunah, a state of spiritual smallness, and the daily renewal of the manna is treated as a call to encounter Torah and divine sustenance as perpetually fresh.

Likkutei Sichos 4, Eikev analyzes the manna as embodying a paradox of wealth and poverty simultaneously — as a spiritual 'bread from heaven' it was without physical limits and thus the perfection of abundance, yet the individual possessed nothing he could claim as his own, making it also the perfection of poverty, and through this dual quality it trained the Jewish people to bind physical existence to spiritual reality.

The Gemara in Berakhot 48b records that Moshe instituted the first blessing of birkas hamazon — 'Who feeds all' — at the very moment the manna descended, forging a direct institutional link between the experience of heavenly bread and the obligation to bless Hashem after eating, a connection the Rambam (Mishneh Torah, Blessings 1:1–3) encodes as a positive Torah commandment rooted in Devarim 8:10.

Peninei Halakhah, Berakhot 4:3 describes the manna episode as the hardest test precisely because it stripped away every ordinary human strategy for securing tomorrow's food — no storing, no accumulating, no working ahead — leaving each person with nothing but daily trust that Hashem would again send bread from heaven, while Peninei Halakhah, Berakhot 4:4 adds that this dependence on manna was nonetheless temporary, aimed at instilling the foundational recognition that Hashem sustains all, after which Israel would partner with Hashem in drawing sustenance from the earth.

Rashi (Rashi on Shemot 16:4) limits the 'test' of the manna to the observance of its specific commandments — not leaving over and not going out to gather on Shabbat — and the Mekhilta (Mekhilta DeRabbi Yishmael, Tractate Vayassa 2:5) focuses on the historical chronology of when the manna first descended, while the manna's miraculous status among primordial creations is noted in Pesachim 54a, which records that the manna was among the ten things created on the eve of the first Shabbat at twilight.

Shevet HaLevi (שבט הלוי מבית לוי ח"ד עמ' י"ז אות ב') addresses laws of ritual immersion and family purity, engaging with the question of when rabbinic decrees may be suspended under conditions of severe hardship, and does not bear on the theme of manna and birkas hamazon discussed in the other sources on this sheet.

Source 1 · Tanach
Verified

Deuteronomy 8:2-3

דברים ח׳

Deuteronomy 8:3

Moshe explains that the wilderness experience and the mann tested and educated Israel so they would know that a person lives not by bread alone, but by everything issued from Hashem. This is the biblical foundation for reading the mann as daily dependence and spiritual discipline.

וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶ֒ךָ֒ וַיַּאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כׇּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהֹוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃

See also

Source 2 · Tanach
Verified

Deuteronomy 8:10-18

דברים ח׳

Deuteronomy 8:18

The passage commands Israel to eat, be satisfied, and bless Hashem, while warning against attributing wealth and sustenance solely to human power. It links birkat hamazon with ongoing remembrance of the divine source of one's material success.

וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {פ}

Source 3 · Chazal
Verified

Sifrei Bamidbar 89

ספרי, בהעלותך פט

Sifrei Bamidbar 89

Rabbi Shimon explains that the manna did not fall all at once annually in order to turn Israel's hearts toward their Father in Heaven; he illustrates this with a parable of a king who initially provided sustenance to his son only once yearly (causing the son to see his father only at that time), then changed the decree to provide daily sustenance, whereby the son said that even seeing his father only at the time of receiving sustenance was sufficient for him—and similarly, Israelite households would sit anxiously each day wondering whether the manna would fall tomorrow, fearing starvation, and would pray for it to fall, thus turning their hearts heavenward.

כיוצא בדבר ר' שמעון אומר: מפני מה לא היה יורד בפעם אחד בשנה? כדי שיהפכו את לבן לאביהם שבשמים. משל למה הדבר דומה? למלך שגזר על בנו להיות מפרנסתו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא בשעת פרנסתו. פעם אחת חזר וגזר עליו, להיות מפרנסתו בכל יום. אמר הבן: אפילו איני מקבל פני אבי אלא בשעת פרנסתי – דיי לי. כך ישראל: היו בביתו של אדם חמש זכרים או חמש נקיבות – היה יושב ומצפה ואומר: שמא לא ירד המן למחר, ונמצינו מתים ברעב? יהי רצון מלפניך שירד! ונמצאו הופכים את לבם לשמים.

Source 4 · Chazal
Verified

Mekhilta de-Rabbi Yishmael, Beshalach, Vayisa 2

מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דְוַיַּסַּע ב׳ — ד"ה דָּבָר אַחֵר

Mekhilta DeRabbi Yishmael, Tractate Vayassa 2:5

The Mekhilta interprets the mann as a means of testing Israel and describes its miraculous, measured, daily provision. It supports the idea that the mann cultivated trust in Hashem's continuing care.

דָּבָר אַחֵר: "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ". לָמָּה נֶאֱמַר "יוֹם"? לֵידַע בְּאֵי זֶה יוֹם יָרַד הַמָּן לְיִשְׂרָאֵל. חֲרָרָה שֶׁנָּטְלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אָכְלוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב,לט) "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם." וְאוֹמֵר: (שמות טז,א) "לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם." וּבְצִדּוֹ, מַה הוּא אוֹמֵר? (שמות טז,ד) "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם". רַבִּי שִׁילָא אוֹמֵר: נִתְפַּרְנְסוּ מִמֶּנָּה שִׁשִּׁים וְאַחַת סְעוֹדוֹת. (שמות טז,ב) "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר." רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָיָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לְהִמָּלֵךְ בַּגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם 'מַה נֹּאכַל?' אֶלָּא עָמְדוּ וְאָמְרוּ דִּבְרֵי תַּרְעֹמֶת עַל מֹשֶׁה. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: לְמוּדִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת אוֹמְרִים דִּבְרֵי תַּרְעֹמֶת עַל מֹשֶׁה, וְלֹא עַל מֹשֶׁה בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אַף עַל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר:

Variantly: "on the fifteenth day of the second month": Why is the day mentioned? To know on which day the manna descended for Israel. Israel ate from the wafer that they took out of Egypt for thirty-one days, viz. (Exodus 12:39) "And they baked the dough which they had taken out of Egypt, etc.", and (here) "on the fifteenth day of the second month of their going out from the land of Egypt." And what is written at its side (Ibid. 5)? "Behold, I shall rain down for you bread from heaven," (the wafer having sufficed for thirty-one days, from the fifteenth of Nissan until the sixteenth of Iyyar.) R. Shila says: It sufficed for sixty-one meals. (Ibid. 2) "And the entire congregation of the children of Israel caviled against Moses and Aaron in the desert": R. Yehoshua says: Israel should have sought counsel from their leader (Moses) — "What shall we eat?" Instead, they caviled against Moses. R. Eliezer Hamodai says: Israel were accustomed to cavil against Moses. And not against Moses alone, but also against Aaron.

Source 5 · Chazal· outside school
Verified

Berakhot 48b

ברכות מ״ח ב — ד"ה אָמַר רַב נַחְמָן

Berakhot 48b:2

The sages derive the obligation of birkat hamazon from the verses in Deuteronomy 8 and discuss its biblical wording and structure. The sugya establishes the halakhic and conceptual connection between eating, satisfaction, and blessing Hashem.

אָמַר רַב נַחְמָן: מֹשֶׁה תִּקֵּן לְיִשְׂרָאֵל בִּרְכַּת ״הַזָּן״ בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לָהֶם מָן. יְהוֹשֻׁעַ תִּקֵּן לָהֶם בִּרְכַּת הָאָרֶץ כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ. דָּוִד וּשְׁלֹמֹה תִּקְּנוּ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״. דָּוִד תִּקֵּן ״עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ״, וּשְׁלֹמֹה תִּקֵּן ״עַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ״. ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ כְּנֶגֶד הֲרוּגֵי בֵּיתָר. דְּאָמַר רַב מַתְנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵּיתָר לִקְבוּרָה תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. ״הַטּוֹב״ — שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ — שֶׁנִּיתְּנוּ לִקְבוּרָה.

With regard to the origins of the four blessings of Grace after Meals, Rav Naḥman said: Moses instituted for Israel the first blessing of: Who feeds all, when the manna descended for them and they needed to thank God. Joshua instituted the blessing of the land when they entered Eretz Yisrael. David and Solomon instituted the third blessing: Who builds Jerusalem, in the following manner: David instituted “…on Israel Your people and on Jerusalem Your city…” as he conquered the city, and Solomon instituted “…on the great and Holy Temple…” as he was the one who built the Temple. They instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne in reference to the slain Jews of the city of Beitar at the culmination of the bar Kokheva rebellion. They were ultimately brought to burial after a period during which Hadrian refused to permit their burial. As Rav Mattana said: On the same day that the slain of Beitar were brought to burial, they instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne. Who is good, thanking God that the corpses did not decompose while awaiting burial, and does good, thanking God that they were ultimately brought to burial.

Source 6 · Chazal· outside school
Verified

Berakhot 20b

ברכות כ׳ ב — ד"ה וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן

Berakhot 20b:7

The Gemara addresses why women are obligated in Grace after Meals despite the Torah's language about fixed meal times (evening meat and morning bread) suggesting it is a time-bound positive commandment that would exempt women, and cites a homiletic teaching in which the ministering angels question God's partiality toward Israel given His attribute of impartiality, to which God responds that Israel demonstrates their worthiness through their scrupulousness in reciting Grace after Meals even after eating minimal amounts rather than only when fully satisfied as the Torah's obligation technically requires.

וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא הוֹאִיל וּכְתִיב ״בְּתֵת ה׳ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ״, כְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא דָּמֵי — קָמַשְׁמַע לַן. דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְזִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִּי: אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ ״אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד״, וַהֲלֹא אַתָּה נוֹשֵׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ״?! אָמַר לָהֶם: וְכִי לֹא אֶשָּׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתַבְתִּי לָהֶם בַּתּוֹרָה ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְהֵם מְדַקְדְּקִים [עַל] עַצְמָם עַד כְּזַיִת וְעַד כְּבֵיצָה.

We also learned in the mishna that women are obligated to recite the Grace after Meals. The Gemara asks: That too is obvious. The Gemara replies: Lest you say: Since it is written: “When the Lord shall give you meat to eat in the evening and bread in the morning to the full” (Exodus 16:8), one might conclude that the Torah established fixed times for the meals and, consequently, for the mitzva of Grace after Meals and, therefore, it is considered a time-bound, positive mitzva, exempting women from its recitation. Therefore, the mishna teaches us that women are obligated. After citing the halakha that one who eats a quantity of food that does not satisfy his hunger is obligated by rabbinic law to recite Grace after Meals, the Gemara cites a related homiletic interpretation. Rav Avira taught, sometimes he said it in the name of Rabbi Ami, and sometimes he said it in the name of Rabbi Asi: The ministering angels said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, in Your Torah it is written: “The great, mighty and awesome God who favors no one and takes no bribe” (Deuteronomy 10:17), yet You, nevertheless, show favor to Israel, as it is written: “The Lord shall show favor to you and give you peace” (Numbers 6:26). He replied to them: And how can I not show favor to Israel, as I wrote for them in the Torah: “And you shall eat and be satisfied, and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10), meaning that there is no obligation to bless the Lord until one is satiated; yet they are exacting with themselves to recite Grace after Meals even if they have eaten as much as an olive-bulk or an egg-bulk. Since they go beyond the requirements of the law, they are worthy of favor.

Source 7 · Chazal· outside school
Verified

Pesachim 54a

פסחים נ״ד א — ד"ה וְאוּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אִיבְּרִי

Pesachim 54a:6

The Gemara lists ten miraculous phenomena created on Shabbat eve during twilight, including Miriam's well and the manna that fell in the desert, with various Amoraim adding additional items to the list such as fire, a mule, Abraham's ram, the shamir worm, and tongs.

וְאוּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אִיבְּרִי? וְהָא תַּנְיָא: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וְהַמָּן, וְקֶשֶׁת, כְּתָב, וּמַכְתֵּב, וְהַלּוּחוֹת, וְקִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בּוֹ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, פְּתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלוֹעַ אֶת הָרְשָׁעִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: אַף הָאוּר וְהַפֶּרֶד. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: אַף הָאַיִל, וְהַשָּׁמִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַצְּבָת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: צְבָתָא בִּצְבָתָא מִתְעַבְדָא, וּצְבָתָא קַמַּיְיתָא מַאן עֲבַד? הָא לָאיֵ בְּרִיָּה בִּידֵי שָׁמַיִם הִיא. אֲמַר לֵיהּ: אֶפְשָׁר יַעֲשֶׂנָּה בִּדְפוּס וְיִקְבָּעֶנָּה כֵּיוָן. הָא לָאיֵ בְּרִיָּה בִּידֵי אָדָם הִיא. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וּמָן, וְקֶשֶׁת, הַכְּתָב, וְהַמַּכְתֵּב, וְהַלּוּחוֹת, קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, פְּתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלוֹעַ אֶת הָרְשָׁעִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף

The Gemara stated that fire was originally created at the conclusion of Shabbat. The Gemara asks: Was fire created at the conclusion of Shabbat? Wasn’t it taught in a baraita: Ten miraculous phenomena were created in heaven on Shabbat eve during twilight, and were revealed in the world only later? They were: Miriam’s well, and the manna that fell in the desert, and the rainbow, writing [ketav], and the writing instrument [mikhtav], and the tablets of the Ten Commandments, and the grave of Moses, and the cave in which Moses and Elijah stood, the opening of the mouth of Balaam’s donkey, and the opening of the earth’s mouth to swallow the wicked in the incident involving Korah. Rabbi Neḥemya said in the name of his father: Even the fire and the mule, which is a product of crossbreeding, were created at that time. Rabbi Yoshiya said in the name of his father: Even the ram slaughtered by Abraham in place of Isaac, and the shamir worm used to shape the stones for the altar, were created at that time. Rabbi Yehuda says: Even the tongs were created at this time. He would say: Tongs can be fashioned only with other tongs, but who fashioned the first tongs? Indeed, the first pair of tongs was fashioned at the hand of Heaven. An anonymous questioner said to him: It is possible to fashion tongs with a mold and align it without the need for other tongs. Indeed, the first tongs were a creation of man. In any event, fire was originally created before Shabbat, not at the conclusion of Shabbat. The Sages taught: Ten phenomena were created on Shabbat eve during twilight, and they were: Miriam’s well, and manna, and the rainbow, writing, and the writing instrument, and the tablets, the grave of Moses, and the cave in which Moses and Elijah stood, the opening of the mouth of Balaam’s donkey, and the opening of the mouth of the earth to swallow the wicked in the time of Korah. And some say that even Aaron’s staff was created then with its almonds and its blossoms. Some say that even the demons were created at this time. And some say that even

Source 8 · Rishonim· outside school
Verified

Rashi on Exodus 16:4

רש"י על שמות ט״ז:ד׳

Rashi on Exodus 16:4

Rashi explains that the mann was given to test whether Israel would follow Hashem's instructions, especially its daily collection and prohibition against leaving it overnight. The daily rhythm made reliance on divine provision part of ordinary life.

למען אנסנו הילך בתורתי. אִם יִשְׁמְרוּ מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יֵצְאוּ בַּשַּׁבָּת לִלְקֹט:

Source 9 · Rishonim· outside school
Verified

Mishneh Torah, Blessings 1:1-3

משנה תורה, הלכות ברכות א׳:א׳-ג׳

Mishneh Torah, Blessings 1:1-3

Rambam formulates the general obligation to bless Hashem over food and drink and explains the rabbinic blessings as responses to deriving benefit from the world. This provides the practical framework within which birkat hamazon expresses recognition of divine sustenance.

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְבָרֵךְ אַחַר אֲכִילַת מָזוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח י) ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ׳‎ אֱלֹהֶיךָ״. וְאֵינוֹ חַיָּב מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן שָׂבַע שֶׁנֶּאֱמַר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָכַל אֲפִלּוּ כְּזַיִת מְבָרֵךְ אַחֲרָיו:

It is a positive mitzvah from the Torah to bless [God] after eating satisfying food, as [Deuteronomy 8:10] states: "When you have eaten and are satiated, you shall bless God, your Lord." The Torah itself requires a person to recite grace only when he eats to the point of satiation, as implied by the above verse, "When you have eaten and are satiated, you shall bless...." The Sages, however, ordained that one should recite grace after eating [an amount of bread equal] to the size of an olive.

Source 10 · Acharonim
External

שבט הלוי מבית לוי ח"ד עמ' י"ז אות ב'

שבט הלוי, ח״ד סי׳ ק״י

שבט הלוי מבית לוי ח"ד עמ' י"ז אות ב'

This passage is an extensive Halakhic discussion (in Yiddish and Hebrew admixture) on laws of ritual immersion and family purity, engaging closely with various poskim including the Shach, Taz, and multiple Acharonim, concerning when rabbinic decrees may be suspended in cases of severe hardship (mekom aginun) and the application of the principle of mi'ut hamakpid (minority who object).

On this pageThis passage is an extensive Halakhic discussion (in Yiddish and Hebrew admixture) on laws of ritual immersion and family purity, engaging closely with various poskim including the Shach, Taz, and multiple Acharonim, concerning when rabbinic decrees may be suspended in cases of severe hardship (mekom aginun) and the application of the principle of mi'ut hamakpid (minority who object).

שבט הלוי מבית לוי ח"ד עמ' י"ז אות ב' — page scan on HebrewBooks
Page 138

Shevet HaLevi is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 11 · Hasidic
External

לקוטי שיחות ח"ד, עקב

Likkutei Sichos 4 Eikev

The manna embodied both extreme wealth and extreme poverty: as a spiritual substance it had no physical limits, yet it provided the person with nothing of their own to claim or control, thereby training the Jewish people in faith and dependence on the divine.

וזהו שני הענינים, עשירות ועניות, שהיו במן: המן מצד עצמו הוא תכלית העשירות, שכן מאחר שמהותו היא רוחניות, אין לו כל הגבלות; אבל מצד העולם והאדם היה במן גם תכלית העניות, שכן לא היה לו לאדם שום דבר במן כדי שיוכל לדרוש אותו כדבר שלו

In this sichaThe discourse analyzes the dual nature of the manna, which possessed qualities of both immense wealth and deep poverty. It explains that because the manna was spiritual 'bread from heaven,' it had no physical boundaries, making it a test of faith for those used to earthly limits, while also training the Jewish people to connect physical existence with spiritual reality.

Open the original PDF ↗

Likutei Sichos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 12 · Hasidic
Verified

Torah Ohr, Beshalach

תורה אור, בשלח

Torah Ohr, Beshalach 63c-64a

The passage teaches that the mann's daily provision ("davar yom beyomoy") trains a person to walk in Torah through letters that ascend from below to above (rather than merely descend from above to below), reaching toward the infinite; one must see each day's sustenance as new, for before the Holy One there is no aging or change, and one's eyes (the faculty of contemplation) should never be satisfied—the mann itself descended from the supernal dew transcending time, hence it could not be found in the field on Shabbat, when one returns to the source and cleaves to the Divine countenance rather than relying on created means.

והנה במן נאמ' דבר יום ביומו למען אנסנו הילך כו' והנסיון הוא איש אל יותר ממנו עד בקר כי ארז"ל כי מי שיש לו פת בסלו ודואג על למחר הוא מקטני אמנה שהוא בבחי' קטנות. אבל להיות הילך בתורתי בבחי' הליכה ממטה למעלה ומלמעלה למטה בתורתי באותיות התורה. כי כמו שיש אותיות התורה הממשיכות מלמעלה למטה. כך יש בחי' אותיות שממטה למעלה ונק' סוסים. סוסים זכרים וסוסים נקבות וכמו דאיתא בס"י באותיות א"ב שיש אותיות כך ויש כך כו'. והליכה זו בבחי' אותיות שממטה למעלה הוא עד רום המעלות עד א"ס ממש. ולכן צ"ל דבר יום ביומו בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כי נער הייתי גם זקנתי שרו של עולם אמרו. משא"כ קמי קוב"ה מי איכא זקנה מאחר שהוא אני ה' לא שניתי. ולכן עיני האדם לא תשבענה עיני האדם היינו עיניך יונים שהוא בחי' לאסתכלא כו': וזהו ענין המן שהיה מבחי' טל העליון בחי' אני ה' לא שניתי שלמעלה מהזמן כו'. ולכן היה צ"ל דבר יום ביומו ולכן היום לא תמצאוהו בשדה. שדה היינו בחי' עולם ו"ק מעלה ומטה מזרח כו' כי שבת היום לה' שבחי' שם הוי"ה הוא ג"כ בבחי' שבת שחוזר למקורו אלא אז תתענג על הוי"ה שהוא אתעדל"ע שאינו תלוי באתעדל"ת וכמ"ש ישא ה' פניו אליך כי למטה יש בחי' פנים ובחי' אחוריים. משא"כ כשישא ה' פניו שם אין בחי' אחוריים כלל.

Source 13 · Modern
Verified

Peninei Halakhah, Berakhot 4:3

פניני הלכה, ברכות ד׳:ג׳

Peninei Halakhah, Berakhot 4:3

The most difficult test involved eating the manna, since a person is accustomed to preparing his sustenance through work in the field, craft, and commerce, but in the desert this was impossible—one could not store manna from one day to the next, could not eat more than needed, and the quantity was limited to a single day's requirement, forcing every Jew to trust in God that He would provide manna from heaven the following day as well.

הניסיון הקשה ביותר היה קשור לאכילת המן. אדם רגיל לדאוג ליום המחר, לשם כך הוא מכין לעצמו את מזונותיו על ידי מלאכתו בשדה, בחרושת ובמסחר. אולם כל זה לא היה אפשרי במדבר. אפילו לשמור מן מיום אחד למחרתו היה אסור, ואפילו לאכול יותר ממה שאדם נצרך לא היה ניתן, כי כמות המן היתה מוגבלת למה שאדם זקוק לאכול ביום אחד ולא יותר. וצריך היה כל יהודי להאמין בה' שגם מחר יוריד לו מן מהשמיים.

Source 14 · Modern
Verified

Peninei Halakhah, Berakhot 4:4

פניני הלכה, ברכות ד׳:ד׳

Peninei Halakhah, Berakhot 4:4

The temporary provision of manna from heaven was meant to establish the fundamental awareness that God sustains all; however, the ultimate purpose is for humans to become partners with God in repairing the world by drawing sustenance from the earth through work, thereby revealing the divine image within and elevating material things through connection to God, unlike the manna which was entirely absorbed without bodily waste.

ועל כן המצב שבו אנו ניזונים מהמן שירד מן השמיים הוא זמני, כדי לרכוש את ההכרה הבסיסית שה' הוא הזן את הכל. אולם המגמה היא שהאדם יהיה שותף עם הקב"ה בתיקון העולם, בהוצאת מזונו מן הארץ על ידי חרישה, זריעה, נטיעה וגידול בעלי חיים. על ידי כך יגלה את צלם האלוהים שבו, יוציא את הטוב שבארציות ויתרומם להתקשרות מלאת חיים אל ה'. אמנם המן שהיה יורד מהשמים היה ללא פסולת, וכולו נבלע באיברים בלא שהיו נצרכים להתפנות לאחר אכילתו.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • רבי יוסי פתח, פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, מה כתוב למעלה, עיני כל אליך ישברו, כל בני העולם מצפים ונושאים עיניהם אל הקב"ה, משום זה, כל אלו בעלי האמונה צריכים בכל יום ויום לבקש מזונם מהקב"ה, ולהתפלל תפלתם אליו. מהו הטעם, משום שכל מי שמתפלל תפלתו אל הקב"ה גורם שיתברך על ידיו כל יום, אילן ההוא שמזון הכל בו, ואף על פי שנמצא אתו מזון, צריך לבקש עליו לפני הקב"ה ולהתפלל תפלתו על מזון כל יום, כדי שימצאו על ידו ברכות למעלה בכל יום ויום, וזהו ברוך ה' יום יום. ועל כן אין אדם צריך לבשל מזונות מיום ליום אחר, שלא לעכב מזון ליום אחר, זה שאמר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, יום ביומו הוא מדויק, חוץ מערב שבת לשבת, כמו שהעמדנו, ואז נמצא הקב"ה מלא ברכות בכל יום, ואז כתוב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, מהו רצון, היינו רצון ההוא שנמצא מעתיקא קדישא, (שהוא כתר), ויוצא ממנו רצון שיהיה נמצא מזון לכל, ומי שמבקש על מזון בכל יום ויום, הוא נקרא בן נאמן, בן שבשבילו נמצא ברכות למעלה...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • והש"י הראה סכלותו שבכל מה שהתחכם להטיב לעצמו ולהרע לזולתו הוסיף רעה לעצמו מתחלה ועד סוף, שהמלך אמר הגם לכבוש המלכה, ולא לחנם נכתב ספור זה ג"כ רק להודיע עד היכן רשעות הרשעים שאפילו על פתחו של גיהנם אין חוזרים, ולא אמר שקר לכבוש דדבר שקר ומה שאינו לא היה נכתב במגילה אבל המן נפל לאנסה ולטמאה וכונתו היתה אף על פי שתחלתה באונס סוף יהיה ברצון שיכניס בה זוהמא דעל ידי הנבעלת לערל קשה לפרוש כמה שכתוב (בראשית רבה פרשה פ') בדינה אף שהיה באונס, ועל ידי זה יוכל אח"כ לעשות כרצונו שגם היא תמשך אחריו ותשכח עמה ומולדתה, ועדיין לא הודה ולא הכיר איך הכל סיבות מן השמים להצלת ישראל, רק עמד עדיין בשלו וחשב מחשבות לקיים מחשבתו, ובזה נגמר דינו ליאבד מן העולם כי אין בו עוד תקוה ותוחלת אפילו על פתחו של גיהנם, והוא הראשית גוים ואין בו כח היציאה לפעל, וכמו שכל רעתו וכחו נגד ישראל היה רק במחשבה שחשב על היהודים לאבדם, אבל לא הוציא לפעל כלום, כך כל חכמתו היה במחשבה וכשיצא לפעל נראה שהוא סכלות. כי כפי כח הרע שבו אילו היה מוציא הכל לפעל לא היה קיום לעולם, ועל כן לא נתנו אלקים להרע ולהתפשט, ונשאר בכחו שהוא כח הראשית דהיינו במחשבה לבד, וכשבא לצאת לפעל לא עלה בידו כלום, ובזה נאבד מן העולם כי נפסק כחו מהיות ראשית גוים, שנפסק כח ההמשכה ממנו להשלמת קומתו דאדם בליעל, ועל כן נקרא ממוכן שהיה הכנה לבד, וכל ראשית והתחלה הוא הכנה להגמר וסוף מעשה, והוא היה הכנה לבד והתחלה בלא סוף, ואז בשעת הכנת הרפואה על ידו קודם למכה דנמצא שלא היה מכה כלל מתחלתו והכל רק כפי טעות מחשבתו, נמצא לא היה אלא הכנה לבד, ודעל ידי זה הכין ללב בני ישראל לקבלת התורה מאהבה, ומצד הזה זכה לבני בניו שלמדו תורה (סנהדרין צ"ז ע"א) והוא מצד הטוב שבשם ממוכן שהיה הכנה לתורה שבעל פה, דעל כן נקרא כן אז כשהכין הרפואה לישראל ושחת לעצמו, ונמצא המשתה דשושן מצד חטאם היה התחלת הגזירה ומצד תשובתם התחלת הרפואה והישועה, וכן הסוף העיקר בהתעוררות התפלה והצומות לבטל הגזירה היה מרדכי וחביריו ותלמידיו בני שושן, כי הם הנכרים בעובי קורת גזירה זו, ועל כן נקבע גם יום ט"ו שנחו בו בני שושן לבד ג"כ לכל ישראל, והיינו אחרי שנודע להם כל ענין זה איך המכה והרפואה היה הכל על ידי המשתה, דבזה נתגלה להם דהכל היה לפנים, ולא קבלו עליהם יום טוב, אבל מקודם דלא ידעו מכל זה וקבלו יום טוב קבעו גם כן רק י"ד לבד: והש"י הראה סכלותו שבכל מה שהתחכם להטיב לעצמו ולהרע לזולתו הוסיף רעה לעצמו מתחלה ועד סוף, שהמלך אמר הגם לכבוש המלכה, ולא לחנם נכתב ספור זה ג"כ רק להודיע עד היכן רשעות הרשעים שאפילו על פתחו של גיהנם אין חוזרים, ולא אמר שקר לכבוש דדבר שקר ומה שאינו לא היה נכתב במגילה אבל המן נפל לאנסה ולטמאה וכונתו היתה אף על פי שתחלתה באונס סוף יהיה ברצון שיכניס בה זוהמא דעל ידי הנבעלת לערל קשה לפרוש כמה שכתוב (בראשית רבה פרשה פ') בדינה אף שהיה באונס, ועל ידי זה יוכל אח"כ לעשות כרצונו שגם היא תמשך אחריו ותשכח עמה ומולדתה, ועדיין לא הודה ולא הכיר איך הכל סיבות מן השמים להצלת ישראל, רק עמד עדיין בשלו וחשב מחשבות לקיים מחשבתו, ובזה נגמר דינו ליאבד מן העולם כי אין בו עוד תקוה ותוחלת אפילו על פתחו של גיהנם, והוא הראשית גוים ואין בו כח היציאה לפעל, וכמו שכל רעתו וכחו נגד ישראל היה רק במחשבה שחשב על היהודים לאבדם, אבל לא הוציא לפעל כלום, כך כל חכמתו היה במחשבה וכשיצא לפעל נראה שהוא סכלות. כי כפי כח הרע שבו אילו היה מוציא הכל לפעל לא היה קיום לעולם, ועל כן לא נתנו אלקים להרע ולהתפשט, ונשאר בכחו שהוא כח הראשית דהיינו במחשבה לבד, וכשבא לצאת לפעל לא עלה בידו כלום, ובזה נאבד מן העולם כי נפסק כחו מהיות ראשית גוים, שנפסק כח ההמשכה ממנו להשלמת קומתו דאדם בליעל, ועל כן נקרא ממוכן שהיה הכנה לבד, וכל ראשית והתחלה הוא הכנה להגמר וסוף מעשה, והוא היה הכנה לבד והתחלה בלא סוף, ואז בשעת הכנת הרפואה על ידו קודם למכה דנמצא שלא היה מכה כלל מתחלתו והכל רק כפי טעות מחשבתו, נמצא לא היה אלא הכנה לבד, ודעל ידי זה הכין ללב בני ישראל לקבלת התורה מאהבה, ומצד הזה זכה לבני בניו שלמדו תורה (סנהדרין צ"ז ע"א) והוא מצד הטוב שבשם ממוכן שהיה הכנה לתורה שבעל פה, דעל כן נקרא כן אז כשהכין הרפואה לישראל ושחת לעצמו, ונמצא המשתה דשושן מצד חטאם היה התחלת הגזירה ומצד תשובתם התחלת הרפואה והישועה, וכן הסוף העיקר בהתעוררות התפלה והצומות לבטל הגזירה היה מרדכי וחביריו ותלמידיו בני שושן, כי הם הנכרים בעובי קורת גזירה זו, ועל כן נקבע גם יום ט"ו שנחו בו בני שושן לבד ג"כ לכל ישראל, והיינו אחרי שנודע להם כל ענין זה איך המכה והרפואה היה הכל על ידי המשתה, דבזה נתגלה להם דהכל היה לפנים, ולא קבלו עליהם יום טוב, אבל מקודם דלא ידעו מכל זה וקבלו יום טוב קבעו גם כן רק י"ד לבד:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • וטעם הדברים יש לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי כח עמלק הוא למטה מהשמים, וע"כ כשישראל דבקים בתורה שהיא למעלה מהשמים [וכאמרם ז"ל מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, תחת השמש אין לו אבל בתורה שלמעלה מהשמש יש לו, ומה שנקרא בכל מקום שמים נקרא בקהלת שמש] אינם מתייראין מעמלק, אבל ברפידים שרפו ידיהם מן התורה אז ויבוא עמלק, וע"כ המצוה למחות את זכר עמלק מתחת השמים ששם משכנו, והנה כל הארץ שהיא תחת השמים נתחלקה לז' איקלימים כענין ימי בראשית, ומשם הם האומות כמספר שבעים, ע"כ המן זרע עמלק ראשית גוים הי' לו כח שבעים ולא יותר, וזהו ענין השבעים פסוקים המדברים מענין המן, אך הוא הי' רוצה להתגבר על מרדכי בכח שלמעלה מיצירת שבעת ימי בראשית, וע"כ עשה העץ גבוה חמשים אמה כמספר חמשים שערי בינה, ומשם היתה מפלתו כי למעלה משבעים אין לו מקום כלל, וע"כ נתלה על עץ חמשים: וטעם הדברים יש לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי כח עמלק הוא למטה מהשמים, וע"כ כשישראל דבקים בתורה שהיא למעלה מהשמים [וכאמרם ז"ל מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, תחת השמש אין לו אבל בתורה שלמעלה מהשמש יש לו, ומה שנקרא בכל מקום שמים נקרא בקהלת שמש] אינם מתייראין מעמלק, אבל ברפידים שרפו ידיהם מן התורה אז ויבוא עמלק, וע"כ המצוה למחות את זכר עמלק מתחת השמים ששם משכנו, והנה כל הארץ שהיא תחת השמים נתחלקה לז' איקלימים כענין ימי בראשית, ומשם הם האומות כמספר שבעים, ע"כ המן זרע עמלק ראשית גוים הי' לו כח שבעים ולא יותר, וזהו ענין השבעים פסוקים המדברים מענין המן, אך הוא הי' רוצה להתגבר על מרדכי בכח שלמעלה מיצירת שבעת ימי בראשית, וע"כ עשה העץ גבוה חמשים אמה כמספר חמשים שערי בינה, ומשם היתה מפלתו כי למעלה משבעים אין לו מקום כלל, וע"כ נתלה על עץ חמשים:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • לעשות אותם ימי משתה ושמחה. העיקר בימים האלה המשתה והוא עפמ"ש (זח"ג רעא ב) לכו לחמו בלחמי דא אורייתא דבכתב ושתו ביין מסכתי דא יינא דאוריתא דבעל פה. ועיקר קטרוג המן נתעורר על ידי שהגיע אז זמן התפשטות תורה שבעל פה. וכמו שזכו אחר כך לאור תורה שבעל פה שנקראת אורה וכמ"ש (שבת פח.) הדר קבלוה בימי אחשורוש והיינו התורה שבעל פה שע"ז היה הכפיית ההר כגיגית (כמו שנת' זכור מא' יד). ואיתא בגמרא (חולין קלט :) משה מן התורה מנין כו' המן מן התורה מנין כו' וצריך להבין למה נצרך לפרש רמז על משה רבינו ע"ה בתורה וכל התורה מלא משמו ונקראת ע"ש תורת משה. גם מ"ש המן מה"ת מנין אסתר מרדכי מן התורה מנין ולמה לא דרשו דוד ושלמה מן התורה מנין וכדומה. גם למה רמזו המן בתורה ולא נ"נ וסנחריב. אכן יש לומר המכוון משה מן התורה שהיה שורש הדברי תורה שנקראת תורת משה ועז"א מן התורה מנין שהוא שורש התורה ועז"א בשג"ם וגו' והיינו עפמ"ש (זח"ג רטז רע"ב) דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא כו' וכ"כ (שמות רבה פ' ל) שביקש הקב"ה ליתן להם ד' דברים תורה כו' ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה כו' דמים רומז לתורה כמ"ש (ב"ק יז.) אין מים אלא תורה וכ' יערוף כמטר לקחי והיינו תורה שבכתב שהוא הלקח טוב שניתן משמים והוא מפורש לכל שהוא מהשמים כמטר ותורה שבעל פה שחכמי ישראל מחדשים והם באמת דברי אלהים חיים מה שהשי"ת נוזל ומשפיע בלבם עז"נ תזל כטל שאינו ניכר ההשפעה מן השמים רק אחר שיורד ועז"נ אמרתי עד"ש (זח"א רלד ב) אמירה בלב כד"א ואמרת בלבבך אמירה בחשאי. והוא מטלא דעתיקא (ונת' ויחי ריש מא' י') והיה אז נפש משה רבינו ע"ה שהיה מקבל תורה שבכתב שהיה כלול בו גם התורה שבעל פה וכמו שהיה קודם הקלקול במתן תורה וכמ"ש (נדרים כב :) דאלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה כו' והיה כלול בזה כל אור תורה שבעל פה. והיה מפורש שהוא מן השמים כמו הלכה למשה מסיני תורה שבעל פה של משה רבינו ע"ה. וכן נרמז במבול דכ' נבקעו מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו שרומז תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא (וכמ"ש זח"א קיז א). רק מפני שהיו דור המבול רשעים נעשו מי המבול ונשטפו במים הזדונים (ונת' נח מא' ב ומא' ג) וזהו משה מן התורה מנין שהוא שורש תורה שבכתב שכלול בו תורה שבעל פה. בשג"ם הוא וגו' וכנ"ל והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכפירש רש"י. ואחר כך שאלו בהמן וכן מרדכי ואסתר מן התורה מנין והיינו שהם היו שורש שאז התחיל התפשטות תורה שבעל פה. ואיתא המן מה"ת מנין המן העץ דהיינו שעל ידי המן זכו לאור תורה שבעל פה. וזה נרמז במה שנאמר המן העץ ועל פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג צח א קכד ב וש"מ) שיש תורה מסטרא דעץ החיים והיינו תורה שבכתב ויש מסט' דעה"ד טו"ר דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה. והנה המן עשה העץ גבוה נ' אמה ויש להבין למה הוצרך עץ גבוה כל כך לתלות אדם אחד לדעתו והיה די שיהיה גבוה עשר אמה. ואם רצה שיהיה נראה אדרבה מצינו (עירובין ג.) למעלה מכ' אמה לא שלטא ביה עינא אך בתקו"ז (תי' כא) איתא ואיהו עביד עץ גבוה נ' אמה וקב"ה נטיל נוקמא מיניה ומבנוי בשכינתא עלאה דמחאת למצראי נ' מכות ע"ש. והיינו שהמן שהרגיש שבא זמן התפשטו תורה שבעל פה והיינו נ' שערי בינה דבינה מבין דבר מהחכמה. והוא שאז היה זמן אנשי כנסת הגדולה שעשו גזירות וסייג לתורה והוא קטרג על ישראל שאין כונתם לש"ש רק מגאוה וכדומה וז"ש ודתיהם שונות וגו' דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן (כמ"ש מגילה יג :) ואת דתי המלך אינם עושים היינו שאין כונתם לעשות דת ממ"ה הקב"ה בזה רק שרוצים להיות דתם שונות מכל עם (כמו שנת' זכור מא' יד) וזה שעשה עץ גבוה נ' אמה לרמז שישראל תקיפים בדעתם ממה שיש להם עץ גבוה נ' אמה נ' שערי בינה. וזה רצה לבטל מהם ואחר כך נהפוך הוא וקב"ה נטיל נוקמא מניה ומבנוי בשכינתא עלאה. ואדרבא ישראל זכו על ידי זה דהדר קבלוה לתורה שבעל פה מאהבת הנס (וכמו שנת' שם) וז"ש המן מן התורה מנין שהוא היה גם כן סיבה לשורש התפשטות תורה שבעל פה והתפשטה אז הרב חכמה לתקן הרב כעס ועל זה רמז המן העץ דעץ שעשה המן גבוה נ' אמה היה נגד נ' שערי בינה שבתורה שבעל פה שהוא מסטרא דעץ הדעת כנ"ל. ואחר כך א' אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר. והיינו מנין שאסתר היה שורש תורה שבעל פה וכש"נ ותלבש אסתר מלכות ובגמרא (שם יד :) שלבשתה רוח הקודש ובזוהר הקדוש (ח"ג סא רע"א) רוח הקודש כלומר רוח מההוא קדש דלעילא והיינו דאסתר נעשית מרכבה למדת מלכות והיינו תורה שבעל פה. וז"ש בתקו"ז (שם) ובגין האי קנאה דכסי קב"ה באות דיליה על אסתר דאיהי קדושה דיליה. והוא עד"ש (מדברי תורה קדושים ב) אני מלך ואת מלכה כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך כו' היו קדושים כשם שאני קדוש וז"ש דאיהי קדושה דיליה. ואמר שנרמז במה שנאמר ואנכי הסתר אסתיר דשם נאמר ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה והיינו שיכירו שהעונש בא מהשי"ת מפני החטא ועון ויש להבין למה כ' ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וגו'. ולמה יענשו בשביל זה. ויש לומר שרמז ואנכי על מאמר אנכי שהוא קבלת התורה וע"ד שדרשו (ברכות לב :) ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני דאנכי שורש כל הדברי תורה כמ"ש (שיר השירים פ' ישקני) שבדיבור אנכי ששמעו נתקע ת"ת בלבם ע"ש. ואנכי ביה כ' כתר וביה אין (כמ"ש זח"ג רנו ב) וז"ש ואנכי מאמר אנכי שהוא נגד כ"ע איהו כתר מלכות הסתר אסתיר יהיה בהסתר שהתורה שבעל פה הוא בהסתר שנראה לחכמים שהם מתחדשים משכלם והם דברי אלהים חיים שנוטף מטלא דעתיקא ללב חכמי ישראל, ועל ידי זה יתקנו הרב כעס שנאמר שם. וכמו כן אירע באסתר גם כן שנלקחה לאחשורוש ואיתא בתיקונים (שם) דסתיר לה מאחשורוש ושוי באתרה שדית בדיוקנא דילה כו' ואמר ע"ז שם וכבודי לאחר לא אתן והיינו מדת מלכות שנקרא כבוד אל כמ"ש (זח"א ח א) כבוד אל דא כבוד כלה דאקרי אל כו' כבוד מלכותו וזה היה באסתר וז"ש לרמז דאסתר היתה שורש תורה שבעל פה שהוא בחינת מדת מלכות ובא על ידי רוח הקודש כמ"ש הרמב"ן (בחינת ב"ב יב.). ואחר כך איתא מרדכי מן התורה מנין שמרדכי היה שורש תורה שבעל פה דכ' מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא. והיינו דעיקר התורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס והיינו שאף החלבנה שמרמז לפושע"י (כמ"ש כריתות ו :) כשהוא בתוך הקטרת נותן ריח טוב ומרמז למ"ש (עירובין כא :) הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח ע"ש ונת' כ"פ. ואמרו (מגילה י :) ברוש זה מרדכי שנעשה ראש לכל הבשמים שנאמר כי מר דרור כו'. דעיקר שמן המשחה הוצרך למשוח המשכן וכליו ובגדי כהונה וזה נצרך רק אחר הקלקול. שמקודם החטא היו כל ישראל משכן לשכינה וה' בהיכל קדשו שהקב"ה לבן של ישראל ששוכן בלב ישראל כמ"ש (שהש"ר ה ב) ממה שנאמר צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. ורק אחר הקלקול נצרכו לעשות משכן מקום מיוחד להשראת שכינה והוצרך השמן המשחה למשוח בו משכן וכליו (וכמו שנת' תצוה מא' ג) ואחר כך נמשחו בו הכהנים גדולים ומלכים (כמ"ש הוריות יא :) כהן הוא שורש תורה שבעל פה כש"נ כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו דייקא ודעת פנימית הכתר כידוע והיינו טלא דעתיקא שממנו נובע התורה שבעל פה. שהוא טל תורה שבעל פה תזל כטל אמרתי. ורש"י פירש (פ' תשא) ובדעת רוח הקודש שהוא רוח מההוא קדש דלעילא כנ"ל. וכן משחו בו המלכים דדוד המלך ע"ה היה מרכבה למדת מלכות והיה רבן של בעלי רוח הקודש ושורש תורה שבעל פה וכן כל מלכי ישראל ויהודה היו מרכבה למדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ואמר שמרדכי נעשה ראש לכל הבשמים שזכה להיות שורש תורה שבעל פה וכש"נ ומרדכי יצא וגו' בלבוש מלכות ואיתא בזוהר הקדוש (שלח קסט ב) מלכות דא רוחא דקודשא כו' מרדכי אוף הכי דכ' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות: לעשות אותם ימי משתה ושמחה. העיקר בימים האלה המשתה והוא עפמ"ש (זח"ג רעא ב) לכו לחמו בלחמי דא אורייתא דבכתב ושתו ביין מסכתי דא יינא דאוריתא דבעל פה. ועיקר קטרוג המן נתעורר על ידי שהגיע אז זמן התפשטות תורה שבעל פה. וכמו שזכו אחר כך לאור תורה שבעל פה שנקראת אורה וכמ"ש (שבת פח.) הדר קבלוה בימי אחשורוש והיינו התורה שבעל פה שע"ז היה הכפיית ההר כגיגית (כמו שנת' זכור מא' יד). ואיתא בגמרא (חולין קלט :) משה מן התורה מנין כו' המן מן התורה מנין כו' וצריך להבין למה נצרך לפרש רמז על משה רבינו ע"ה בתורה וכל התורה מלא משמו ונקראת ע"ש תורת משה. גם מ"ש המן מה"ת מנין אסתר מרדכי מן התורה מנין ולמה לא דרשו דוד ושלמה מן התורה מנין וכדומה. גם למה רמזו המן בתורה ולא נ"נ וסנחריב. אכן יש לומר המכוון משה מן התורה שהיה שורש הדברי תורה שנקראת תורת משה ועז"א מן התורה מנין שהוא שורש התורה ועז"א בשג"ם וגו' והיינו עפמ"ש (זח"ג רטז רע"ב) דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא כו' וכ"כ (שמות רבה פ' ל) שביקש הקב"ה ליתן להם ד' דברים תורה כו' ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה כו' דמים רומז לתורה כמ"ש (ב"ק יז.) אין מים אלא תורה וכ' יערוף כמטר לקחי והיינו תורה שבכתב שהוא הלקח טוב שניתן משמים והוא מפורש לכל שהוא מהשמים כמטר ותורה שבעל פה שחכמי ישראל מחדשים והם באמת דברי אלהים חיים מה שהשי"ת נוזל ומשפיע בלבם עז"נ תזל כטל שאינו ניכר ההשפעה מן השמים רק אחר שיורד ועז"נ אמרתי עד"ש (זח"א רלד ב) אמירה בלב כד"א ואמרת בלבבך אמירה בחשאי. והוא מטלא דעתיקא (ונת' ויחי ריש מא' י') והיה אז נפש משה רבינו ע"ה שהיה מקבל תורה שבכתב שהיה כלול בו גם התורה שבעל פה וכמו שהיה קודם הקלקול במתן תורה וכמ"ש (נדרים כב :) דאלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה כו' והיה כלול בזה כל אור תורה שבעל פה. והיה מפורש שהוא מן השמים כמו הלכה למשה מסיני תורה שבעל פה של משה רבינו ע"ה. וכן נרמז במבול דכ' נבקעו מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו שרומז תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא (וכמ"ש זח"א קיז א). רק מפני שהיו דור המבול רשעים נעשו מי המבול ונשטפו במים הזדונים (ונת' נח מא' ב ומא' ג) וזהו משה מן התורה מנין שהוא שורש תורה שבכתב שכלול בו תורה שבעל פה. בשג"ם הוא וגו' וכנ"ל והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכפירש רש"י. ואחר כך שאלו בהמן וכן מרדכי ואסתר מן התורה מנין והיינו שהם היו שורש שאז התחיל התפשטות תורה שבעל פה. ואיתא המן מה"ת מנין המן העץ דהיינו שעל ידי המן זכו לאור תורה שבעל פה. וזה נרמז במה שנאמר המן העץ ועל פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג צח א קכד ב וש"מ) שיש תורה מסטרא דעץ החיים והיינו תורה שבכתב ויש מסט' דעה"ד טו"ר דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה. והנה המן עשה העץ גבוה נ' אמה ויש להבין למה הוצרך עץ גבוה כל כך לתלות אדם אחד לדעתו והיה די שיהיה גבוה עשר אמה. ואם רצה שיהיה נראה אדרבה מצינו (עירובין ג.) למעלה מכ' אמה לא שלטא ביה עינא אך בתקו"ז (תי' כא) איתא ואיהו עביד עץ גבוה נ' אמה וקב"ה נטיל נוקמא מיניה ומבנוי בשכינתא עלאה דמחאת למצראי נ' מכות ע"ש. והיינו שהמן שהרגיש שבא זמן התפשטו תורה שבעל פה והיינו נ' שערי בינה דבינה מבין דבר מהחכמה. והוא שאז היה זמן אנשי כנסת הגדולה שעשו גזירות וסייג לתורה והוא קטרג על ישראל שאין כונתם לש"ש רק מגאוה וכדומה וז"ש ודתיהם שונות וגו' דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן (כמ"ש מגילה יג :) ואת דתי המלך אינם עושים היינו שאין כונתם לעשות דת ממ"ה הקב"ה בזה רק שרוצים להיות דתם שונות מכל עם (כמו שנת' זכור מא' יד) וזה שעשה עץ גבוה נ' אמה לרמז שישראל תקיפים בדעתם ממה שיש להם עץ גבוה נ' אמה נ' שערי בינה. וזה רצה לבטל מהם ואחר כך נהפוך הוא וקב"ה נטיל נוקמא מניה ומבנוי בשכינתא עלאה. ואדרבא ישראל זכו על ידי זה דהדר קבלוה לתורה שבעל פה מאהבת הנס (וכמו שנת' שם) וז"ש המן מן התורה מנין שהוא היה גם כן סיבה לשורש התפשטות תורה שבעל פה והתפשטה אז הרב חכמה לתקן הרב כעס ועל זה רמז המן העץ דעץ שעשה המן גבוה נ' אמה היה נגד נ' שערי בינה שבתורה שבעל פה שהוא מסטרא דעץ הדעת כנ"ל. ואחר כך א' אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר. והיינו מנין שאסתר היה שורש תורה שבעל פה וכש"נ ותלבש אסתר מלכות ובגמרא (שם יד :) שלבשתה רוח הקודש ובזוהר הקדוש (ח"ג סא רע"א) רוח הקודש כלומר רוח מההוא קדש דלעילא והיינו דאסתר נעשית מרכבה למדת מלכות והיינו תורה שבעל פה. וז"ש בתקו"ז (שם) ובגין האי קנאה דכסי קב"ה באות דיליה על אסתר דאיהי קדושה דיליה. והוא עד"ש (מדברי תורה קדושים ב) אני מלך ואת מלכה כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך כו' היו קדושים כשם שאני קדוש וז"ש דאיהי קדושה דיליה. ואמר שנרמז במה שנאמר ואנכי הסתר אסתיר דשם נאמר ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה והיינו שיכירו שהעונש בא מהשי"ת מפני החטא ועון ויש להבין למה כ' ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וגו'. ולמה יענשו בשביל זה. ויש לומר שרמז ואנכי על מאמר אנכי שהוא קבלת התורה וע"ד שדרשו (ברכות לב :) ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני דאנכי שורש כל הדברי תורה כמ"ש (שיר השירים פ' ישקני) שבדיבור אנכי ששמעו נתקע ת"ת בלבם ע"ש. ואנכי ביה כ' כתר וביה אין (כמ"ש זח"ג רנו ב) וז"ש ואנכי מאמר אנכי שהוא נגד כ"ע איהו כתר מלכות הסתר אסתיר יהיה בהסתר שהתורה שבעל פה הוא בהסתר שנראה לחכמים שהם מתחדשים משכלם והם דברי אלהים חיים שנוטף מטלא דעתיקא ללב חכמי ישראל, ועל ידי זה יתקנו הרב כעס שנאמר שם. וכמו כן אירע באסתר גם כן שנלקחה לאחשורוש ואיתא בתיקונים (שם) דסתיר לה מאחשורוש ושוי באתרה שדית בדיוקנא דילה כו' ואמר ע"ז שם וכבודי לאחר לא אתן והיינו מדת מלכות שנקרא כבוד אל כמ"ש (זח"א ח א) כבוד אל דא כבוד כלה דאקרי אל כו' כבוד מלכותו וזה היה באסתר וז"ש לרמז דאסתר היתה שורש תורה שבעל פה שהוא בחינת מדת מלכות ובא על ידי רוח הקודש כמ"ש הרמב"ן (בחינת ב"ב יב.). ואחר כך איתא מרדכי מן התורה מנין שמרדכי היה שורש תורה שבעל פה דכ' מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא. והיינו דעיקר התורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס והיינו שאף החלבנה שמרמז לפושע"י (כמ"ש כריתות ו :) כשהוא בתוך הקטרת נותן ריח טוב ומרמז למ"ש (עירובין כא :) הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח ע"ש ונת' כ"פ. ואמרו (מגילה י :) ברוש זה מרדכי שנעשה ראש לכל הבשמים שנאמר כי מר דרור כו'. דעיקר שמן המשחה הוצרך למשוח המשכן וכליו ובגדי כהונה וזה נצרך רק אחר הקלקול. שמקודם החטא היו כל ישראל משכן לשכינה וה' בהיכל קדשו שהקב"ה לבן של ישראל ששוכן בלב ישראל כמ"ש (שהש"ר ה ב) ממה שנאמר צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. ורק אחר הקלקול נצרכו לעשות משכן מקום מיוחד להשראת שכינה והוצרך השמן המשחה למשוח בו משכן וכליו (וכמו שנת' תצוה מא' ג) ואחר כך נמשחו בו הכהנים גדולים ומלכים (כמ"ש הוריות יא :) כהן הוא שורש תורה שבעל פה כש"נ כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו דייקא ודעת פנימית הכתר כידוע והיינו טלא דעתיקא שממנו נובע התורה שבעל פה. שהוא טל תורה שבעל פה תזל כטל אמרתי. ורש"י פירש (פ' תשא) ובדעת רוח הקודש שהוא רוח מההוא קדש דלעילא כנ"ל. וכן משחו בו המלכים דדוד המלך ע"ה היה מרכבה למדת מלכות והיה רבן של בעלי רוח הקודש ושורש תורה שבעל פה וכן כל מלכי ישראל ויהודה היו מרכבה למדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ואמר שמרדכי נעשה ראש לכל הבשמים שזכה להיות שורש תורה שבעל פה וכש"נ ומרדכי יצא וגו' בלבוש מלכות ואיתא בזוהר הקדוש (שלח קסט ב) מלכות דא רוחא דקודשא כו' מרדכי אוף הכי דכ' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות: לעשות אותם ימי משתה ושמחה. העיקר בימים האלה המשתה והוא עפמ"ש (זח"ג רעא ב) לכו לחמו בלחמי דא אורייתא דבכתב ושתו ביין מסכתי דא יינא דאוריתא דבעל פה. ועיקר קטרוג המן נתעורר על ידי שהגיע אז זמן התפשטות תורה שבעל פה. וכמו שזכו אחר כך לאור תורה שבעל פה שנקראת אורה וכמ"ש (שבת פח.) הדר קבלוה בימי אחשורוש והיינו התורה שבעל פה שע"ז היה הכפיית ההר כגיגית (כמו שנת' זכור מא' יד). ואיתא בגמרא (חולין קלט :) משה מן התורה מנין כו' המן מן התורה מנין כו' וצריך להבין למה נצרך לפרש רמז על משה רבינו ע"ה בתורה וכל התורה מלא משמו ונקראת ע"ש תורת משה. גם מ"ש המן מה"ת מנין אסתר מרדכי מן התורה מנין ולמה לא דרשו דוד ושלמה מן התורה מנין וכדומה. גם למה רמזו המן בתורה ולא נ"נ וסנחריב. אכן יש לומר המכוון משה מן התורה שהיה שורש הדברי תורה שנקראת תורת משה ועז"א מן התורה מנין שהוא שורש התורה ועז"א בשג"ם וגו' והיינו עפמ"ש (זח"ג רטז רע"ב) דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא כו' וכ"כ (שמות רבה פ' ל) שביקש הקב"ה ליתן להם ד' דברים תורה כו' ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה כו' דמים רומז לתורה כמ"ש (ב"ק יז.) אין מים אלא תורה וכ' יערוף כמטר לקחי והיינו תורה שבכתב שהוא הלקח טוב שניתן משמים והוא מפורש לכל שהוא מהשמים כמטר ותורה שבעל פה שחכמי ישראל מחדשים והם באמת דברי אלהים חיים מה שהשי"ת נוזל ומשפיע בלבם עז"נ תזל כטל שאינו ניכר ההשפעה מן השמים רק אחר שיורד ועז"נ אמרתי עד"ש (זח"א רלד ב) אמירה בלב כד"א ואמרת בלבבך אמירה בחשאי. והוא מטלא דעתיקא (ונת' ויחי ריש מא' י') והיה אז נפש משה רבינו ע"ה שהיה מקבל תורה שבכתב שהיה כלול בו גם התורה שבעל פה וכמו שהיה קודם הקלקול במתן תורה וכמ"ש (נדרים כב :) דאלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה כו' והיה כלול בזה כל אור תורה שבעל פה. והיה מפורש שהוא מן השמים כמו הלכה למשה מסיני תורה שבעל פה של משה רבינו ע"ה. וכן נרמז במבול דכ' נבקעו מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו שרומז תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא (וכמ"ש זח"א קיז א). רק מפני שהיו דור המבול רשעים נעשו מי המבול ונשטפו במים הזדונים (ונת' נח מא' ב ומא' ג) וזהו משה מן התורה מנין שהוא שורש תורה שבכתב שכלול בו תורה שבעל פה. בשג"ם הוא וגו' וכנ"ל והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכפירש רש"י. ואחר כך שאלו בהמן וכן מרדכי ואסתר מן התורה מנין והיינו שהם היו שורש שאז התחיל התפשטות תורה שבעל פה. ואיתא המן מה"ת מנין המן העץ דהיינו שעל ידי המן זכו לאור תורה שבעל פה. וזה נרמז במה שנאמר המן העץ ועל פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג צח א קכד ב וש"מ) שיש תורה מסטרא דעץ החיים והיינו תורה שבכתב ויש מסט' דעה"ד טו"ר דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה. והנה המן עשה העץ גבוה נ' אמה ויש להבין למה הוצרך עץ גבוה כל כך לתלות אדם אחד לדעתו והיה די שיהיה גבוה עשר אמה. ואם רצה שיהיה נראה אדרבה מצינו (עירובין ג.) למעלה מכ' אמה לא שלטא ביה עינא אך בתקו"ז (תי' כא) איתא ואיהו עביד עץ גבוה נ' אמה וקב"ה נטיל נוקמא מיניה ומבנוי בשכינתא עלאה דמחאת למצראי נ' מכות ע"ש. והיינו שהמן שהרגיש שבא זמן התפשטו תורה שבעל פה והיינו נ' שערי בינה דבינה מבין דבר מהחכמה. והוא שאז היה זמן אנשי כנסת הגדולה שעשו גזירות וסייג לתורה והוא קטרג על ישראל שאין כונתם לש"ש רק מגאוה וכדומה וז"ש ודתיהם שונות וגו' דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן (כמ"ש מגילה יג :) ואת דתי המלך אינם עושים היינו שאין כונתם לעשות דת ממ"ה הקב"ה בזה רק שרוצים להיות דתם שונות מכל עם (כמו שנת' זכור מא' יד) וזה שעשה עץ גבוה נ' אמה לרמז שישראל תקיפים בדעתם ממה שיש להם עץ גבוה נ' אמה נ' שערי בינה. וזה רצה לבטל מהם ואחר כך נהפוך הוא וקב"ה נטיל נוקמא מניה ומבנוי בשכינתא עלאה. ואדרבא ישראל זכו על ידי זה דהדר קבלוה לתורה שבעל פה מאהבת הנס (וכמו שנת' שם) וז"ש המן מן התורה מנין שהוא היה גם כן סיבה לשורש התפשטות תורה שבעל פה והתפשטה אז הרב חכמה לתקן הרב כעס ועל זה רמז המן העץ דעץ שעשה המן גבוה נ' אמה היה נגד נ' שערי בינה שבתורה שבעל פה שהוא מסטרא דעץ הדעת כנ"ל. ואחר כך א' אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר. והיינו מנין שאסתר היה שורש תורה שבעל פה וכש"נ ותלבש אסתר מלכות ובגמרא (שם יד :) שלבשתה רוח הקודש ובזוהר הקדוש (ח"ג סא רע"א) רוח הקודש כלומר רוח מההוא קדש דלעילא והיינו דאסתר נעשית מרכבה למדת מלכות והיינו תורה שבעל פה. וז"ש בתקו"ז (שם) ובגין האי קנאה דכסי קב"ה באות דיליה על אסתר דאיהי קדושה דיליה. והוא עד"ש (מדברי תורה קדושים ב) אני מלך ואת מלכה כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך כו' היו קדושים כשם שאני קדוש וז"ש דאיהי קדושה דיליה. ואמר שנרמז במה שנאמר ואנכי הסתר אסתיר דשם נאמר ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה והיינו שיכירו שהעונש בא מהשי"ת מפני החטא ועון ויש להבין למה כ' ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וגו'. ולמה יענשו בשביל זה. ויש לומר שרמז ואנכי על מאמר אנכי שהוא קבלת התורה וע"ד שדרשו (ברכות לב :) ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני דאנכי שורש כל הדברי תורה כמ"ש (שיר השירים פ' ישקני) שבדיבור אנכי ששמעו נתקע ת"ת בלבם ע"ש. ואנכי ביה כ' כתר וביה אין (כמ"ש זח"ג רנו ב) וז"ש ואנכי מאמר אנכי שהוא נגד כ"ע איהו כתר מלכות הסתר אסתיר יהיה בהסתר שהתורה שבעל פה הוא בהסתר שנראה לחכמים שהם מתחדשים משכלם והם דברי אלהים חיים שנוטף מטלא דעתיקא ללב חכמי ישראל, ועל ידי זה יתקנו הרב כעס שנאמר שם. וכמו כן אירע באסתר גם כן שנלקחה לאחשורוש ואיתא בתיקונים (שם) דסתיר לה מאחשורוש ושוי באתרה שדית בדיוקנא דילה כו' ואמר ע"ז שם וכבודי לאחר לא אתן והיינו מדת מלכות שנקרא כבוד אל כמ"ש (זח"א ח א) כבוד אל דא כבוד כלה דאקרי אל כו' כבוד מלכותו וזה היה באסתר וז"ש לרמז דאסתר היתה שורש תורה שבעל פה שהוא בחינת מדת מלכות ובא על ידי רוח הקודש כמ"ש הרמב"ן (בחינת ב"ב יב.). ואחר כך איתא מרדכי מן התורה מנין שמרדכי היה שורש תורה שבעל פה דכ' מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא. והיינו דעיקר התורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס והיינו שאף החלבנה שמרמז לפושע"י (כמ"ש כריתות ו :) כשהוא בתוך הקטרת נותן ריח טוב ומרמז למ"ש (עירובין כא :) הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח ע"ש ונת' כ"פ. ואמרו (מגילה י :) ברוש זה מרדכי שנעשה ראש לכל הבשמים שנאמר כי מר דרור כו'. דעיקר שמן המשחה הוצרך למשוח המשכן וכליו ובגדי כהונה וזה נצרך רק אחר הקלקול. שמקודם החטא היו כל ישראל משכן לשכינה וה' בהיכל קדשו שהקב"ה לבן של ישראל ששוכן בלב ישראל כמ"ש (שהש"ר ה ב) ממה שנאמר צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. ורק אחר הקלקול נצרכו לעשות משכן מקום מיוחד להשראת שכינה והוצרך השמן המשחה למשוח בו משכן וכליו (וכמו שנת' תצוה מא' ג) ואחר כך נמשחו בו הכהנים גדולים ומלכים (כמ"ש הוריות יא :) כהן הוא שורש תורה שבעל פה כש"נ כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו דייקא ודעת פנימית הכתר כידוע והיינו טלא דעתיקא שממנו נובע התורה שבעל פה. שהוא טל תורה שבעל פה תזל כטל אמרתי. ורש"י פירש (פ' תשא) ובדעת רוח הקודש שהוא רוח מההוא קדש דלעילא כנ"ל. וכן משחו בו המלכים דדוד המלך ע"ה היה מרכבה למדת מלכות והיה רבן של בעלי רוח הקודש ושורש תורה שבעל פה וכן כל מלכי ישראל ויהודה היו מרכבה למדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ואמר שמרדכי נעשה ראש לכל הבשמים שזכה להיות שורש תורה שבעל פה וכש"נ ומרדכי יצא וגו' בלבוש מלכות ואיתא בזוהר הקדוש (שלח קסט ב) מלכות דא רוחא דקודשא כו' מרדכי אוף הכי דכ' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם (אסתר ג, ט), אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הָמָן הָרָשָׁע לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בּוֹא וּנְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לָא יָכֹלְתָּ לְהוֹן, בְּדִיל דֶּאֱלָהֲהוֹן לָא שָׁבֵיק לוֹן כָּל עִקָּר, תָּא חֲזֵי מָה עֲבֵיד לוֹן לְמַלְכִין קַמָּאֵי דַּהֲווֹן קוֹמֵינָן דַּהֲווֹן פָּשְׁטִין יְדֵיהוֹן עֲלֵיהוֹן, דַּהֲווֹן מַלְכַיָא רַבְרְבַיָא וְגוּבְרַיָא טְפֵי מִינָּן, וְכָל מַאן דְּאָתֵי עֲלֵיהוֹן לְמֵבְדִּינְהוּ מִן עָלְמָא וּדְיָעַץ עֲלֵיהוֹן, מִיבַּטֵּל מִן עָלְמָא וַהֲוֵי לִמְתָל לְכָל דָּרֵי עָלְמָא, וַאֲנַן דְּלָא מַעֲלֵינַן כְּוָתַיְהוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שְׁבֵיק לָךְ מִלְמַלָּלָא, תּוּב בְּפִתְגָּמָא דְּנָא. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה הָמָן הָרָשָׁע מְטָרֵד עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל פִּתְגָּמָא דְּנָא כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא וּמְיָעֲצוֹ עֵצוֹת רָעוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוֹאִיל וְכָךְ נִמָּלֵךְ בַּחֲכָמִים וּבַחַרְטֻמִּים. מִיָּד שָׁלַח וְקִבֵּץ אֶת כָּל חַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, בָּאוּ כֻלָּן לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, רְצוֹנְכֶם שֶׁנְּאַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, אָמְרוּ לוֹ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן וְרוֹצֶה לְהַשְׁלִיךְ בְּדָבָר זֶה, שֶׁאִם אַתָּה מְאַבֵּד יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לג, כה): אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים נִקְרְאוּ נָכְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, [וישראל נקראים קרובים], הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ח, מא): וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְךָ יִשְׂרָאֵל הוּא. וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קְרוֹבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמח, יד): לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ד, כב): בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, (דברים יד, א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא קָרוֹב לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמה, יח): קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. וְאֵין אֻמָּה קְרוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ז): כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וְאָדָם שֶׁרוֹצֶה לִשְׁלֹחַ יָד בִּקְרוֹבָיו וּבְבָנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיךְ יִמָּלֵט, לְפִי שֶׁהוּא שַׁלִּיט בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְנֶפֶשׁ כָּל חַי, בְּיָדוֹ לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַשְׁפִּיל, לְהָמִית וּלְהַחֲיּוֹת. לֵךְ הִתְבּוֹנֵן בַּמְלָכִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁעָבְרוּ עַל שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, מָה עָלְתָה בָּהֶם, כְּמוֹ פַּרְעֹה וְסַנְחֵרִיב. מִיָּד אָמַר לוֹן הָמָן, אֱלוֹהַּ שֶׁטִּבַּע פַּרְעֹה בַּיָּם וְעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, כְּבָר הוּא זָקֵן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם, שֶׁכְּבָר עָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר וְהֶחֱרִיב בֵּיתוֹ, וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ, וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל וּפִזְרָן בֵּין הָאֻמּוֹת, וְהֵיכָן כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ שֶׁכְּבָר הִזְקִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צד, ז): וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם כֵּן כָּעִנְיָן הַזֶּה, מִיָּד קִבְּלוּ דְבָרָיו וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָתְבוּ אִגְרוֹת וְחָתְמוּ. וְכֵן כָּתְבוּ בְּאוֹתָן אִגְרוֹת, שָׁלוֹם לָכֶם עַד אֵין חֵקֶר, יִוָּדַע לָכֶם שֶׁאָדָם יֵשׁ בֵּינֵינוּ, וְלֹא מִמְקוֹמֵנוּ הוּא אֶלָּא מִזֶּרַע הַמְלוּכָה הוּא, וּמִזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק וּמִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר הוּא, וְהָמָן שְׁמוֹ, וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ שְׁאֵלָה קְטַנָּה וְקַלָּה עַל עַם אֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ בֵּינֵינוּ, נִבְזֶה מִכָּל הָעַמִּים, וְדַעְתָּם גַּסָּה עֲלֵיהֶם, חֲפֵצִים בְּרָעָתֵנוּ וְקִלְּלַת הַמֶּלֶךְ שְׁגוּרָה בְּפִיהֶם, וּמַהוּ קְלָלָה שֶׁמְקַלְּלִין אוֹתָנוּ (תהלים י, טז): ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ. וְעוֹד אוֹמְרִים (תהלים קמט, ז): לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים. וְכוֹפְרִים בְּמִי שֶׁעָשָׂה לָהֶם טוֹבָה, בּוֹאוּ וּרְאוּ מֵאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה מֶה עָשׂוּ, כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, וְהֶאֱכִילָם כָּל טוּב שֶׁבְּאַרְצוֹ, פַּלְטֵרִים הָיוּ לוֹ לִבְנוֹת וְהָיוּ בּוֹנִין שָׁם, בְּכָל זֹאת לֹא הָיָה יָכוֹל לָהֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּאוּ בַּעֲלִילָה וְאָמְרוּ לוֹ (שמות ה, ג): לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֵינוּ נֵלֵךְ דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, אַחַר כָּךְ נָשׁוּב, אִם רְצוֹנְךָ הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶסֶף וכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָּם וּזְהָבָם וְכָל הַבְּגָדִים הַטּוֹבִים שֶׁלָּהֶם, וְטָעֲנוּ כָּל אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים שֶׁלָּהֶם לְאֵין מִסְפָּר, עַד שֶׁנִּצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יב, לו): וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם, וּבָרְחוּ לָהֶם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע פַּרְעֹה שֶׁהָיוּ בּוֹרְחִים, הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת מָמוֹנוֹ, מֶה עָשׂוּ לוֹ, הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת הַיָּם עַד שֶׁנֶּחֱרַב, וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻלָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ, וּבַמֶּה יִבְּשׁוּ הַמַּיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם לְהַחֲזִיר אֶת מָמוֹנוֹ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְּחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְנִטְבַּע הוּא וְכָל חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה לָהֶם, הֲלֹא תִשְׁמְעוּ שֶׁהֵם כְּפוּיֵי טוֹבָה. וְעוֹד מֶה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יז, ח): וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים, וּמֵהֵיכָן בָּא עֲמָלֵק, אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדָאי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁבָּא מֵאֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁבָּא לִטֹּל עֵצָה מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבַּעַל עֵצָה אַתָּה וְגַם בַּעַל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת, וְכָל הַנּוֹטֵל עֵצָה מִמְךָ אֵינוֹ נִכְשָׁל. אָמַר לוֹ רְאֵה מֶה עָשׂוּ אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת, וּמַה לְּמִצְרַיִם שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת עָשׂוּ לָהֶם כָּךְ, לִשְׁאָר אֻמּוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי, אָמַר לוֹ בִּלְעָם, לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, וְאִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, וְאַף אַתָּה שֶׁהוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, תָּלוּי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם, הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שְׁמוֹ, וְהָיָה אַכְזָרִי עַד מְאֹד וְלֹא הָיָה לוֹ רַחֲמִים, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה (שמות יז, ט): בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, אֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָן אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי כְשָׁפִים הֵם, אוֹ אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה, מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשָׂה בוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לָּחַשׁ עֲלֵיהֶם וְרָפוּ יְדֵיהֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יז, יג): וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וְעוֹג גִּבּוֹרֵי אַרְצֵנוּ, שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה הָיְתָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. בָּאוּ עֲלֵיהֶם מַלְכֵי מִדְיָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָן. וְעוֹד מֶה עָשָׂה תַּלְמִיד שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ משֶׁה, הִכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא דַי שֶׁנָּטַל אֶת אַרְצָם, אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא חָמַל עֲלֵיהֶן, וְאוֹתָן שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג הָיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. בָּאוּ עֲלֵיהֶם סִיסְרָא וַהֲמוֹנוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשׂוּ לוֹ לְנַחַל קִישׁוֹן שֶׁגְּרָפָם וּשְׁטָפָם וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, כא): נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם. וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שָׁאוּל שְׁמוֹ, וְהָלַךְ וְנִלְחַם בְּאֶרֶץ אֲבִי אַבָּא עֲמָלֵק, וְהָרַג מֵהֶם מֵאָה אֲלָפִים פָּרָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְגַם לֹא חָמַל עַל אִישׁ וְעַל אִשָּׁה וְלֹא עַל עוֹלֵל וְיוֹנֵק, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָם. וְעוֹד מֶה עָשָׂה לַאֲגַג זְקֵנִי שֶׁחָמְלוּ עָלָיו תְּחִלָּה, לַסּוֹף בָּא אָדָם מֵהֶם וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, חֲתָכוֹ וְנָתַן בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, כְּדִכְתִיב (שמואל א טו, לג): וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ מִיתָה מְשֻׁנָּה כָּזֹאת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם. וְאַחַר זֹאת הָיָה לָהֶם מֶלֶךְ אֶחָד דָּוִד בֶּן יִשַּׁי שְׁמוֹ, וְהָיָה מַשְׁחִית וּמְכַלֶּה אֶת כָּל הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא הָיָה חוֹמֵל עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כז, יא): אִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָּוִד. וְעָמַד אַחֲרָיו שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וּבָנָה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת אֶחָד וְקָרָא לוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה לָהֶם בְּתוֹכוֹ, כְּשֶׁבָּאִין לְמִלְחָמָה נִכְנָסִין בְּתוֹכוֹ וּמְכַשְׁפִים בְּתוֹכוֹ, וּכְשֶׁהֵן יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ הוֹרְגִים וּמַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם. וּמֵרֹב טוֹבָה שֶׁהָיָה לָהֶם מָרְדוּ בֵּאלֹהֵיהֶם, וְעוֹד שֶׁהִזְקִין אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם, וּבָא נְבוּכַדְנֶצַּר וְשָׂרַף אוֹתוֹ בַּיִת שֶׁלָּהֶם, וְהִגְלָם מֵעַל אַדְמָתָם וְהֵבִיאָם בֵּינֵינוּ, וַעֲדַיִּן לֹא שִׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם הַמְכֹעָרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּגָּלוּת בֵּינֵינוּ, מַלְעִיגִין אוֹתָנוּ וְאֶת אֱמוּנַת אֱלֹהֵינוּ, וְעַכְשָׁיו הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ לְדֵעָה אַחַת, וְהִפַּלְנוּ גוֹרָלוֹת לְאַבְּדָן מִן הָעוֹלָם, וּבְאֵיזֶה זְמַן יִתָּכֵן לָנוּ לְכַלּוֹתָם, וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַגּוֹרָל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בּוֹ. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיכֶם הָאִגְּרוֹת הַלָּלוּ תִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם, לְהַשְּׁמִיד לַהֲרֹג אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבֵּינֵיכֶם, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא תַשְׁאִירוּ מֵהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט. וּבְשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, וַיָּבוֹא שָׂמֵחַ הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ, וּפָגְעוּ בְּמָרְדֳּכַי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְרָאָה מָרְדֳּכַי שְׁלשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, וְרָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵיהֶם, וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה רָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת, הָלְכוּ אַחֲרֵי מָרְדֳּכַי לָדַעַת מַה יִּשְׁאַל מָרְדֳּכַי מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדֳּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם פְּסֹק לִי פְּסוּקֶיךָ, אָמַר לוֹ (משלי ג, כה): אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא. פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר, אֲנִי קָרִיתִי הַיּוֹם וּבָזֶה הַפָּסוּק עָמַדְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר (ישעיה ח, י): עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל. פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר (ישעיה מו, ד): וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָֹּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדֳּכַי כָּךְ שָׂחַק וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן מָה הִיא זֹאת הַשִֹּׂמְחָה שֶׁשָֹּׂמַחְתָּ לְדִבְרֵי הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ, אָמַר עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת שֶׁבִּשְׂרוּנִי שֶׁלֹא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע וְאָמַר אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָדַי תְּחִלָּה אֶלָּא בְּאֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, הָמָן הָרָשָׁע בַּעֲלִילָה גְדוֹלָה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר א, ה): וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו', וְאֵין הָעָם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, כט): אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' וגו', אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְנִתְקַלְקְלוּ. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ שֶׁהֵם מַפְרִישִׁין לְבָבָם וֶאֱמוּנָתָם מִמְךָ, אִם רְצוֹנְךָ אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, כִּי אֵינָם בָּאִים בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים, וְגַם הִשְׁוָה דַעְתּוֹ לִמְחוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָּה לִי אֻמָּה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ הִרְבֵּיתִי אוֹתוֹתַי וּמוֹפְתַי לְכָל הַקָּמִים עֲלֵיהֶם לְרָעָה (דברים לב, כו): אַשְׁבִּיתָה מֶאֱנוֹשׁ זִכְרָם. מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָֹּׂטָן הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָלַךְ הַשָֹּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה וְכָתַב עָלֶיהָ. מִיָּד יָצְתָה הַתּוֹרָה בְּבִגְדֵּי אַלְמְנוּת וְנָתְנָה קוֹלָהּ בִּבְכִי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְגַם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת צָעֲקוּ לְקוֹל בְּכִיָּתָהּ, וְאָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יִשְׂרָאֵל בְּטֵלִים מִן הָעוֹלָם אָנוּ לְמָה אָנוּ צְרִיכִין בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג, ז): הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ חַמָּה וּלְבָנָה כָּךְ, אָסְפוּ נָגְהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ, ג): אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָץ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בְּבֶהָלָה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם וְאֵצֶל משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וְאָמַר לָהֶם עַד מָתַי אֲבוֹת הָעוֹלָם רְדוּמִים בְּשֵׁנָה וְאִי אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים עַל הַצָּרָה שֶׁבְּנֵיכֶם שְׁרוּיִין בָּהּ, כִּי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְחַמָּה וּלְבָנָה וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָא הַמָּרוֹם בּוֹכִים בְּמֶרֶר, וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד וְאֵינְכֶם מַשְׁגִּיחִים. אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי מָה, אָמַר לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּבַעֲבוּר זֹאת נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה לְכַלּוֹתָם מִן הָעוֹלָם וּלְאַבֵּד אֶת זִכְרָם. אָמְרוּ לוֹ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אִם הֵם עָבְרוּ עַל דָּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנֶחְתְּמָה גְּזֵרָתָם, מָה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת. חָזַר אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לְמשֶׁה אִי רוֹעֶה נֶאֱמָן כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ עַל הַפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבִטַּלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כג): לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית, מַה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת (ישעיה לז, ג): כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וגו'. אָמַר לוֹ משֶׁה כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, אָמַר לוֹ יֵשׁ, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי. אָמַר לוֹ לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הוּא מִשָּׁם בִּתְפִלָּה, וַאֲנִי מִכָּאן, וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, רוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ משֶׁה אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם נֶחְתְּמָה מַה שֶּׁהָיָה הוּא, אָמַר לוֹ בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ לֵךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, מִיָּד הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו, כֵּיוָן שֶׁהִגִּידוּ לְאֶסְתֵּר, מִיָּד וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד. מַהוּ וַתִּתְחַלְחַל, מְלַמֵּד שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם (אסתר ג, ט), אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הָמָן הָרָשָׁע לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בּוֹא וּנְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לָא יָכֹלְתָּ לְהוֹן, בְּדִיל דֶּאֱלָהֲהוֹן לָא שָׁבֵיק לוֹן כָּל עִקָּר, תָּא חֲזֵי מָה עֲבֵיד לוֹן לְמַלְכִין קַמָּאֵי דַּהֲווֹן קוֹמֵינָן דַּהֲווֹן פָּשְׁטִין יְדֵיהוֹן עֲלֵיהוֹן, דַּהֲווֹן מַלְכַיָא רַבְרְבַיָא וְגוּבְרַיָא טְפֵי מִינָּן, וְכָל מַאן דְּאָתֵי עֲלֵיהוֹן לְמֵבְדִּינְהוּ מִן עָלְמָא וּדְיָעַץ עֲלֵיהוֹן, מִיבַּטֵּל מִן עָלְמָא וַהֲוֵי לִמְתָל לְכָל דָּרֵי עָלְמָא, וַאֲנַן דְּלָא מַעֲלֵינַן כְּוָתַיְהוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שְׁבֵיק לָךְ מִלְמַלָּלָא, תּוּב בְּפִתְגָּמָא דְּנָא. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה הָמָן הָרָשָׁע מְטָרֵד עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל פִּתְגָּמָא דְּנָא כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא וּמְיָעֲצוֹ עֵצוֹת רָעוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוֹאִיל וְכָךְ נִמָּלֵךְ בַּחֲכָמִים וּבַחַרְטֻמִּים. מִיָּד שָׁלַח וְקִבֵּץ אֶת כָּל חַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, בָּאוּ כֻלָּן לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, רְצוֹנְכֶם שֶׁנְּאַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, אָמְרוּ לוֹ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן וְרוֹצֶה לְהַשְׁלִיךְ בְּדָבָר זֶה, שֶׁאִם אַתָּה מְאַבֵּד יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לג, כה): אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים נִקְרְאוּ נָכְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, [וישראל נקראים קרובים], הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ח, מא): וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְךָ יִשְׂרָאֵל הוּא. וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קְרוֹבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמח, יד): לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ד, כב): בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, (דברים יד, א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא קָרוֹב לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמה, יח): קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. וְאֵין אֻמָּה קְרוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ז): כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וְאָדָם שֶׁרוֹצֶה לִשְׁלֹחַ יָד בִּקְרוֹבָיו וּבְבָנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיךְ יִמָּלֵט, לְפִי שֶׁהוּא שַׁלִּיט בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְנֶפֶשׁ כָּל חַי, בְּיָדוֹ לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַשְׁפִּיל, לְהָמִית וּלְהַחֲיּוֹת. לֵךְ הִתְבּוֹנֵן בַּמְלָכִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁעָבְרוּ עַל שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, מָה עָלְתָה בָּהֶם, כְּמוֹ פַּרְעֹה וְסַנְחֵרִיב. מִיָּד אָמַר לוֹן הָמָן, אֱלוֹהַּ שֶׁטִּבַּע פַּרְעֹה בַּיָּם וְעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, כְּבָר הוּא זָקֵן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם, שֶׁכְּבָר עָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר וְהֶחֱרִיב בֵּיתוֹ, וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ, וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל וּפִזְרָן בֵּין הָאֻמּוֹת, וְהֵיכָן כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ שֶׁכְּבָר הִזְקִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צד, ז): וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם כֵּן כָּעִנְיָן הַזֶּה, מִיָּד קִבְּלוּ דְבָרָיו וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָתְבוּ אִגְרוֹת וְחָתְמוּ. וְכֵן כָּתְבוּ בְּאוֹתָן אִגְרוֹת, שָׁלוֹם לָכֶם עַד אֵין חֵקֶר, יִוָּדַע לָכֶם שֶׁאָדָם יֵשׁ בֵּינֵינוּ, וְלֹא מִמְקוֹמֵנוּ הוּא אֶלָּא מִזֶּרַע הַמְלוּכָה הוּא, וּמִזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק וּמִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר הוּא, וְהָמָן שְׁמוֹ, וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ שְׁאֵלָה קְטַנָּה וְקַלָּה עַל עַם אֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ בֵּינֵינוּ, נִבְזֶה מִכָּל הָעַמִּים, וְדַעְתָּם גַּסָּה עֲלֵיהֶם, חֲפֵצִים בְּרָעָתֵנוּ וְקִלְּלַת הַמֶּלֶךְ שְׁגוּרָה בְּפִיהֶם, וּמַהוּ קְלָלָה שֶׁמְקַלְּלִין אוֹתָנוּ (תהלים י, טז): ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ. וְעוֹד אוֹמְרִים (תהלים קמט, ז): לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים. וְכוֹפְרִים בְּמִי שֶׁעָשָׂה לָהֶם טוֹבָה, בּוֹאוּ וּרְאוּ מֵאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה מֶה עָשׂוּ, כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, וְהֶאֱכִילָם כָּל טוּב שֶׁבְּאַרְצוֹ, פַּלְטֵרִים הָיוּ לוֹ לִבְנוֹת וְהָיוּ בּוֹנִין שָׁם, בְּכָל זֹאת לֹא הָיָה יָכוֹל לָהֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּאוּ בַּעֲלִילָה וְאָמְרוּ לוֹ (שמות ה, ג): לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֵינוּ נֵלֵךְ דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, אַחַר כָּךְ נָשׁוּב, אִם רְצוֹנְךָ הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶסֶף וכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָּם וּזְהָבָם וְכָל הַבְּגָדִים הַטּוֹבִים שֶׁלָּהֶם, וְטָעֲנוּ כָּל אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים שֶׁלָּהֶם לְאֵין מִסְפָּר, עַד שֶׁנִּצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יב, לו): וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם, וּבָרְחוּ לָהֶם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע פַּרְעֹה שֶׁהָיוּ בּוֹרְחִים, הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת מָמוֹנוֹ, מֶה עָשׂוּ לוֹ, הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת הַיָּם עַד שֶׁנֶּחֱרַב, וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻלָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ, וּבַמֶּה יִבְּשׁוּ הַמַּיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם לְהַחֲזִיר אֶת מָמוֹנוֹ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְּחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְנִטְבַּע הוּא וְכָל חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה לָהֶם, הֲלֹא תִשְׁמְעוּ שֶׁהֵם כְּפוּיֵי טוֹבָה. וְעוֹד מֶה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יז, ח): וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים, וּמֵהֵיכָן בָּא עֲמָלֵק, אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדָאי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁבָּא מֵאֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁבָּא לִטֹּל עֵצָה מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבַּעַל עֵצָה אַתָּה וְגַם בַּעַל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת, וְכָל הַנּוֹטֵל עֵצָה מִמְךָ אֵינוֹ נִכְשָׁל. אָמַר לוֹ רְאֵה מֶה עָשׂוּ אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת, וּמַה לְּמִצְרַיִם שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת עָשׂוּ לָהֶם כָּךְ, לִשְׁאָר אֻמּוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי, אָמַר לוֹ בִּלְעָם, לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, וְאִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, וְאַף אַתָּה שֶׁהוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, תָּלוּי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם, הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שְׁמוֹ, וְהָיָה אַכְזָרִי עַד מְאֹד וְלֹא הָיָה לוֹ רַחֲמִים, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה (שמות יז, ט): בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, אֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָן אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי כְשָׁפִים הֵם, אוֹ אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה, מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשָׂה בוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לָּחַשׁ עֲלֵיהֶם וְרָפוּ יְדֵיהֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יז, יג): וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וְעוֹג גִּבּוֹרֵי אַרְצֵנוּ, שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה הָיְתָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. בָּאוּ עֲלֵיהֶם מַלְכֵי מִדְיָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָן. וְעוֹד מֶה עָשָׂה תַּלְמִיד שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ משֶׁה, הִכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא דַי שֶׁנָּטַל אֶת אַרְצָם, אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא חָמַל עֲלֵיהֶן, וְאוֹתָן שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג הָיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. בָּאוּ עֲלֵיהֶם סִיסְרָא וַהֲמוֹנוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשׂוּ לוֹ לְנַחַל קִישׁוֹן שֶׁגְּרָפָם וּשְׁטָפָם וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, כא): נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם. וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שָׁאוּל שְׁמוֹ, וְהָלַךְ וְנִלְחַם בְּאֶרֶץ אֲבִי אַבָּא עֲמָלֵק, וְהָרַג מֵהֶם מֵאָה אֲלָפִים פָּרָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְגַם לֹא חָמַל עַל אִישׁ וְעַל אִשָּׁה וְלֹא עַל עוֹלֵל וְיוֹנֵק, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָם. וְעוֹד מֶה עָשָׂה לַאֲגַג זְקֵנִי שֶׁחָמְלוּ עָלָיו תְּחִלָּה, לַסּוֹף בָּא אָדָם מֵהֶם וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, חֲתָכוֹ וְנָתַן בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, כְּדִכְתִיב (שמואל א טו, לג): וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ מִיתָה מְשֻׁנָּה כָּזֹאת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם. וְאַחַר זֹאת הָיָה לָהֶם מֶלֶךְ אֶחָד דָּוִד בֶּן יִשַּׁי שְׁמוֹ, וְהָיָה מַשְׁחִית וּמְכַלֶּה אֶת כָּל הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא הָיָה חוֹמֵל עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כז, יא): אִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָּוִד. וְעָמַד אַחֲרָיו שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וּבָנָה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת אֶחָד וְקָרָא לוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה לָהֶם בְּתוֹכוֹ, כְּשֶׁבָּאִין לְמִלְחָמָה נִכְנָסִין בְּתוֹכוֹ וּמְכַשְׁפִים בְּתוֹכוֹ, וּכְשֶׁהֵן יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ הוֹרְגִים וּמַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם. וּמֵרֹב טוֹבָה שֶׁהָיָה לָהֶם מָרְדוּ בֵּאלֹהֵיהֶם, וְעוֹד שֶׁהִזְקִין אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם, וּבָא נְבוּכַדְנֶצַּר וְשָׂרַף אוֹתוֹ בַּיִת שֶׁלָּהֶם, וְהִגְלָם מֵעַל אַדְמָתָם וְהֵבִיאָם בֵּינֵינוּ, וַעֲדַיִּן לֹא שִׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם הַמְכֹעָרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּגָּלוּת בֵּינֵינוּ, מַלְעִיגִין אוֹתָנוּ וְאֶת אֱמוּנַת אֱלֹהֵינוּ, וְעַכְשָׁיו הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ לְדֵעָה אַחַת, וְהִפַּלְנוּ גוֹרָלוֹת לְאַבְּדָן מִן הָעוֹלָם, וּבְאֵיזֶה זְמַן יִתָּכֵן לָנוּ לְכַלּוֹתָם, וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַגּוֹרָל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בּוֹ. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיכֶם הָאִגְּרוֹת הַלָּלוּ תִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם, לְהַשְּׁמִיד לַהֲרֹג אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבֵּינֵיכֶם, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא תַשְׁאִירוּ מֵהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט. וּבְשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, וַיָּבוֹא שָׂמֵחַ הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ, וּפָגְעוּ בְּמָרְדֳּכַי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְרָאָה מָרְדֳּכַי שְׁלשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, וְרָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵיהֶם, וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה רָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת, הָלְכוּ אַחֲרֵי מָרְדֳּכַי לָדַעַת מַה יִּשְׁאַל מָרְדֳּכַי מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדֳּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם פְּסֹק לִי פְּסוּקֶיךָ, אָמַר לוֹ (משלי ג, כה): אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא. פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר, אֲנִי קָרִיתִי הַיּוֹם וּבָזֶה הַפָּסוּק עָמַדְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר (ישעיה ח, י): עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל. פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר (ישעיה מו, ד): וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָֹּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדֳּכַי כָּךְ שָׂחַק וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן מָה הִיא זֹאת הַשִֹּׂמְחָה שֶׁשָֹּׂמַחְתָּ לְדִבְרֵי הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ, אָמַר עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת שֶׁבִּשְׂרוּנִי שֶׁלֹא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע וְאָמַר אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָדַי תְּחִלָּה אֶלָּא בְּאֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, הָמָן הָרָשָׁע בַּעֲלִילָה גְדוֹלָה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר א, ה): וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו', וְאֵין הָעָם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, כט): אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' וגו', אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְנִתְקַלְקְלוּ. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ שֶׁהֵם מַפְרִישִׁין לְבָבָם וֶאֱמוּנָתָם מִמְךָ, אִם רְצוֹנְךָ אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, כִּי אֵינָם בָּאִים בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים, וְגַם הִשְׁוָה דַעְתּוֹ לִמְחוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָּה לִי אֻמָּה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ הִרְבֵּיתִי אוֹתוֹתַי וּמוֹפְתַי לְכָל הַקָּמִים עֲלֵיהֶם לְרָעָה (דברים לב, כו): אַשְׁבִּיתָה מֶאֱנוֹשׁ זִכְרָם. מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָֹּׂטָן הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָלַךְ הַשָֹּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה וְכָתַב עָלֶיהָ. מִיָּד יָצְתָה הַתּוֹרָה בְּבִגְדֵּי אַלְמְנוּת וְנָתְנָה קוֹלָהּ בִּבְכִי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְגַם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת צָעֲקוּ לְקוֹל בְּכִיָּתָהּ, וְאָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יִשְׂרָאֵל בְּטֵלִים מִן הָעוֹלָם אָנוּ לְמָה אָנוּ צְרִיכִין בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג, ז): הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ חַמָּה וּלְבָנָה כָּךְ, אָסְפוּ נָגְהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ, ג): אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָץ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בְּבֶהָלָה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם וְאֵצֶל משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וְאָמַר לָהֶם עַד מָתַי אֲבוֹת הָעוֹלָם רְדוּמִים בְּשֵׁנָה וְאִי אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים עַל הַצָּרָה שֶׁבְּנֵיכֶם שְׁרוּיִין בָּהּ, כִּי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְחַמָּה וּלְבָנָה וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָא הַמָּרוֹם בּוֹכִים בְּמֶרֶר, וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד וְאֵינְכֶם מַשְׁגִּיחִים. אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי מָה, אָמַר לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּבַעֲבוּר זֹאת נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה לְכַלּוֹתָם מִן הָעוֹלָם וּלְאַבֵּד אֶת זִכְרָם. אָמְרוּ לוֹ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אִם הֵם עָבְרוּ עַל דָּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנֶחְתְּמָה גְּזֵרָתָם, מָה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת. חָזַר אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לְמשֶׁה אִי רוֹעֶה נֶאֱמָן כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ עַל הַפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבִטַּלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כג): לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית, מַה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת (ישעיה לז, ג): כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וגו'. אָמַר לוֹ משֶׁה כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, אָמַר לוֹ יֵשׁ, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי. אָמַר לוֹ לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הוּא מִשָּׁם בִּתְפִלָּה, וַאֲנִי מִכָּאן, וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, רוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ משֶׁה אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם נֶחְתְּמָה מַה שֶּׁהָיָה הוּא, אָמַר לוֹ בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ לֵךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, מִיָּד הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו, כֵּיוָן שֶׁהִגִּידוּ לְאֶסְתֵּר, מִיָּד וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד. מַהוּ וַתִּתְחַלְחַל, מְלַמֵּד שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם (אסתר ג, ט), אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הָמָן הָרָשָׁע לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בּוֹא וּנְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לָא יָכֹלְתָּ לְהוֹן, בְּדִיל דֶּאֱלָהֲהוֹן לָא שָׁבֵיק לוֹן כָּל עִקָּר, תָּא חֲזֵי מָה עֲבֵיד לוֹן לְמַלְכִין קַמָּאֵי דַּהֲווֹן קוֹמֵינָן דַּהֲווֹן פָּשְׁטִין יְדֵיהוֹן עֲלֵיהוֹן, דַּהֲווֹן מַלְכַיָא רַבְרְבַיָא וְגוּבְרַיָא טְפֵי מִינָּן, וְכָל מַאן דְּאָתֵי עֲלֵיהוֹן לְמֵבְדִּינְהוּ מִן עָלְמָא וּדְיָעַץ עֲלֵיהוֹן, מִיבַּטֵּל מִן עָלְמָא וַהֲוֵי לִמְתָל לְכָל דָּרֵי עָלְמָא, וַאֲנַן דְּלָא מַעֲלֵינַן כְּוָתַיְהוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שְׁבֵיק לָךְ מִלְמַלָּלָא, תּוּב בְּפִתְגָּמָא דְּנָא. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה הָמָן הָרָשָׁע מְטָרֵד עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל פִּתְגָּמָא דְּנָא כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא וּמְיָעֲצוֹ עֵצוֹת רָעוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוֹאִיל וְכָךְ נִמָּלֵךְ בַּחֲכָמִים וּבַחַרְטֻמִּים. מִיָּד שָׁלַח וְקִבֵּץ אֶת כָּל חַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, בָּאוּ כֻלָּן לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, רְצוֹנְכֶם שֶׁנְּאַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, אָמְרוּ לוֹ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן וְרוֹצֶה לְהַשְׁלִיךְ בְּדָבָר זֶה, שֶׁאִם אַתָּה מְאַבֵּד יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לג, כה): אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים נִקְרְאוּ נָכְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, [וישראל נקראים קרובים], הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ח, מא): וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְךָ יִשְׂרָאֵל הוּא. וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קְרוֹבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמח, יד): לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ד, כב): בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, (דברים יד, א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא קָרוֹב לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמה, יח): קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. וְאֵין אֻמָּה קְרוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ז): כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וְאָדָם שֶׁרוֹצֶה לִשְׁלֹחַ יָד בִּקְרוֹבָיו וּבְבָנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיךְ יִמָּלֵט, לְפִי שֶׁהוּא שַׁלִּיט בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְנֶפֶשׁ כָּל חַי, בְּיָדוֹ לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַשְׁפִּיל, לְהָמִית וּלְהַחֲיּוֹת. לֵךְ הִתְבּוֹנֵן בַּמְלָכִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁעָבְרוּ עַל שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, מָה עָלְתָה בָּהֶם, כְּמוֹ פַּרְעֹה וְסַנְחֵרִיב. מִיָּד אָמַר לוֹן הָמָן, אֱלוֹהַּ שֶׁטִּבַּע פַּרְעֹה בַּיָּם וְעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, כְּבָר הוּא זָקֵן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם, שֶׁכְּבָר עָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר וְהֶחֱרִיב בֵּיתוֹ, וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ, וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל וּפִזְרָן בֵּין הָאֻמּוֹת, וְהֵיכָן כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ שֶׁכְּבָר הִזְקִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צד, ז): וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם כֵּן כָּעִנְיָן הַזֶּה, מִיָּד קִבְּלוּ דְבָרָיו וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָתְבוּ אִגְרוֹת וְחָתְמוּ. וְכֵן כָּתְבוּ בְּאוֹתָן אִגְרוֹת, שָׁלוֹם לָכֶם עַד אֵין חֵקֶר, יִוָּדַע לָכֶם שֶׁאָדָם יֵשׁ בֵּינֵינוּ, וְלֹא מִמְקוֹמֵנוּ הוּא אֶלָּא מִזֶּרַע הַמְלוּכָה הוּא, וּמִזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק וּמִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר הוּא, וְהָמָן שְׁמוֹ, וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ שְׁאֵלָה קְטַנָּה וְקַלָּה עַל עַם אֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ בֵּינֵינוּ, נִבְזֶה מִכָּל הָעַמִּים, וְדַעְתָּם גַּסָּה עֲלֵיהֶם, חֲפֵצִים בְּרָעָתֵנוּ וְקִלְּלַת הַמֶּלֶךְ שְׁגוּרָה בְּפִיהֶם, וּמַהוּ קְלָלָה שֶׁמְקַלְּלִין אוֹתָנוּ (תהלים י, טז): ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ. וְעוֹד אוֹמְרִים (תהלים קמט, ז): לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים. וְכוֹפְרִים בְּמִי שֶׁעָשָׂה לָהֶם טוֹבָה, בּוֹאוּ וּרְאוּ מֵאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה מֶה עָשׂוּ, כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, וְהֶאֱכִילָם כָּל טוּב שֶׁבְּאַרְצוֹ, פַּלְטֵרִים הָיוּ לוֹ לִבְנוֹת וְהָיוּ בּוֹנִין שָׁם, בְּכָל זֹאת לֹא הָיָה יָכוֹל לָהֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּאוּ בַּעֲלִילָה וְאָמְרוּ לוֹ (שמות ה, ג): לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֵינוּ נֵלֵךְ דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, אַחַר כָּךְ נָשׁוּב, אִם רְצוֹנְךָ הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶסֶף וכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָּם וּזְהָבָם וְכָל הַבְּגָדִים הַטּוֹבִים שֶׁלָּהֶם, וְטָעֲנוּ כָּל אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים שֶׁלָּהֶם לְאֵין מִסְפָּר, עַד שֶׁנִּצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יב, לו): וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם, וּבָרְחוּ לָהֶם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע פַּרְעֹה שֶׁהָיוּ בּוֹרְחִים, הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת מָמוֹנוֹ, מֶה עָשׂוּ לוֹ, הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת הַיָּם עַד שֶׁנֶּחֱרַב, וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻלָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ, וּבַמֶּה יִבְּשׁוּ הַמַּיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם לְהַחֲזִיר אֶת מָמוֹנוֹ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְּחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְנִטְבַּע הוּא וְכָל חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה לָהֶם, הֲלֹא תִשְׁמְעוּ שֶׁהֵם כְּפוּיֵי טוֹבָה. וְעוֹד מֶה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יז, ח): וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים, וּמֵהֵיכָן בָּא עֲמָלֵק, אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדָאי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁבָּא מֵאֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁבָּא לִטֹּל עֵצָה מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבַּעַל עֵצָה אַתָּה וְגַם בַּעַל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת, וְכָל הַנּוֹטֵל עֵצָה מִמְךָ אֵינוֹ נִכְשָׁל. אָמַר לוֹ רְאֵה מֶה עָשׂוּ אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת, וּמַה לְּמִצְרַיִם שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת עָשׂוּ לָהֶם כָּךְ, לִשְׁאָר אֻמּוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי, אָמַר לוֹ בִּלְעָם, לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, וְאִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, וְאַף אַתָּה שֶׁהוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, תָּלוּי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם, הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שְׁמוֹ, וְהָיָה אַכְזָרִי עַד מְאֹד וְלֹא הָיָה לוֹ רַחֲמִים, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה (שמות יז, ט): בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, אֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָן אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי כְשָׁפִים הֵם, אוֹ אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה, מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשָׂה בוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לָּחַשׁ עֲלֵיהֶם וְרָפוּ יְדֵיהֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יז, יג): וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וְעוֹג גִּבּוֹרֵי אַרְצֵנוּ, שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה הָיְתָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. בָּאוּ עֲלֵיהֶם מַלְכֵי מִדְיָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָן. וְעוֹד מֶה עָשָׂה תַּלְמִיד שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ משֶׁה, הִכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא דַי שֶׁנָּטַל אֶת אַרְצָם, אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא חָמַל עֲלֵיהֶן, וְאוֹתָן שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג הָיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. בָּאוּ עֲלֵיהֶם סִיסְרָא וַהֲמוֹנוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשׂוּ לוֹ לְנַחַל קִישׁוֹן שֶׁגְּרָפָם וּשְׁטָפָם וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, כא): נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם. וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שָׁאוּל שְׁמוֹ, וְהָלַךְ וְנִלְחַם בְּאֶרֶץ אֲבִי אַבָּא עֲמָלֵק, וְהָרַג מֵהֶם מֵאָה אֲלָפִים פָּרָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְגַם לֹא חָמַל עַל אִישׁ וְעַל אִשָּׁה וְלֹא עַל עוֹלֵל וְיוֹנֵק, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָם. וְעוֹד מֶה עָשָׂה לַאֲגַג זְקֵנִי שֶׁחָמְלוּ עָלָיו תְּחִלָּה, לַסּוֹף בָּא אָדָם מֵהֶם וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, חֲתָכוֹ וְנָתַן בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, כְּדִכְתִיב (שמואל א טו, לג): וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ מִיתָה מְשֻׁנָּה כָּזֹאת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם. וְאַחַר זֹאת הָיָה לָהֶם מֶלֶךְ אֶחָד דָּוִד בֶּן יִשַּׁי שְׁמוֹ, וְהָיָה מַשְׁחִית וּמְכַלֶּה אֶת כָּל הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא הָיָה חוֹמֵל עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כז, יא): אִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָּוִד. וְעָמַד אַחֲרָיו שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וּבָנָה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת אֶחָד וְקָרָא לוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה לָהֶם בְּתוֹכוֹ, כְּשֶׁבָּאִין לְמִלְחָמָה נִכְנָסִין בְּתוֹכוֹ וּמְכַשְׁפִים בְּתוֹכוֹ, וּכְשֶׁהֵן יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ הוֹרְגִים וּמַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם. וּמֵרֹב טוֹבָה שֶׁהָיָה לָהֶם מָרְדוּ בֵּאלֹהֵיהֶם, וְעוֹד שֶׁהִזְקִין אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם, וּבָא נְבוּכַדְנֶצַּר וְשָׂרַף אוֹתוֹ בַּיִת שֶׁלָּהֶם, וְהִגְלָם מֵעַל אַדְמָתָם וְהֵבִיאָם בֵּינֵינוּ, וַעֲדַיִּן לֹא שִׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם הַמְכֹעָרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּגָּלוּת בֵּינֵינוּ, מַלְעִיגִין אוֹתָנוּ וְאֶת אֱמוּנַת אֱלֹהֵינוּ, וְעַכְשָׁיו הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ לְדֵעָה אַחַת, וְהִפַּלְנוּ גוֹרָלוֹת לְאַבְּדָן מִן הָעוֹלָם, וּבְאֵיזֶה זְמַן יִתָּכֵן לָנוּ לְכַלּוֹתָם, וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַגּוֹרָל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בּוֹ. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיכֶם הָאִגְּרוֹת הַלָּלוּ תִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם, לְהַשְּׁמִיד לַהֲרֹג אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבֵּינֵיכֶם, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא תַשְׁאִירוּ מֵהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט. וּבְשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, וַיָּבוֹא שָׂמֵחַ הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ, וּפָגְעוּ בְּמָרְדֳּכַי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְרָאָה מָרְדֳּכַי שְׁלשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, וְרָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵיהֶם, וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה רָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת, הָלְכוּ אַחֲרֵי מָרְדֳּכַי לָדַעַת מַה יִּשְׁאַל מָרְדֳּכַי מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדֳּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם פְּסֹק לִי פְּסוּקֶיךָ, אָמַר לוֹ (משלי ג, כה): אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא. פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר, אֲנִי קָרִיתִי הַיּוֹם וּבָזֶה הַפָּסוּק עָמַדְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר (ישעיה ח, י): עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל. פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר (ישעיה מו, ד): וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָֹּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדֳּכַי כָּךְ שָׂחַק וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן מָה הִיא זֹאת הַשִֹּׂמְחָה שֶׁשָֹּׂמַחְתָּ לְדִבְרֵי הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ, אָמַר עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת שֶׁבִּשְׂרוּנִי שֶׁלֹא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע וְאָמַר אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָדַי תְּחִלָּה אֶלָּא בְּאֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, הָמָן הָרָשָׁע בַּעֲלִילָה גְדוֹלָה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר א, ה): וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו', וְאֵין הָעָם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, כט): אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' וגו', אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְנִתְקַלְקְלוּ. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ שֶׁהֵם מַפְרִישִׁין לְבָבָם וֶאֱמוּנָתָם מִמְךָ, אִם רְצוֹנְךָ אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, כִּי אֵינָם בָּאִים בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים, וְגַם הִשְׁוָה דַעְתּוֹ לִמְחוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָּה לִי אֻמָּה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ הִרְבֵּיתִי אוֹתוֹתַי וּמוֹפְתַי לְכָל הַקָּמִים עֲלֵיהֶם לְרָעָה (דברים לב, כו): אַשְׁבִּיתָה מֶאֱנוֹשׁ זִכְרָם. מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָֹּׂטָן הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָלַךְ הַשָֹּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה וְכָתַב עָלֶיהָ. מִיָּד יָצְתָה הַתּוֹרָה בְּבִגְדֵּי אַלְמְנוּת וְנָתְנָה קוֹלָהּ בִּבְכִי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְגַם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת צָעֲקוּ לְקוֹל בְּכִיָּתָהּ, וְאָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יִשְׂרָאֵל בְּטֵלִים מִן הָעוֹלָם אָנוּ לְמָה אָנוּ צְרִיכִין בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג, ז): הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ חַמָּה וּלְבָנָה כָּךְ, אָסְפוּ נָגְהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ, ג): אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָץ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בְּבֶהָלָה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם וְאֵצֶל משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וְאָמַר לָהֶם עַד מָתַי אֲבוֹת הָעוֹלָם רְדוּמִים בְּשֵׁנָה וְאִי אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים עַל הַצָּרָה שֶׁבְּנֵיכֶם שְׁרוּיִין בָּהּ, כִּי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְחַמָּה וּלְבָנָה וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָא הַמָּרוֹם בּוֹכִים בְּמֶרֶר, וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד וְאֵינְכֶם מַשְׁגִּיחִים. אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי מָה, אָמַר לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּבַעֲבוּר זֹאת נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה לְכַלּוֹתָם מִן הָעוֹלָם וּלְאַבֵּד אֶת זִכְרָם. אָמְרוּ לוֹ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אִם הֵם עָבְרוּ עַל דָּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנֶחְתְּמָה גְּזֵרָתָם, מָה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת. חָזַר אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לְמשֶׁה אִי רוֹעֶה נֶאֱמָן כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ עַל הַפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבִטַּלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כג): לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית, מַה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת (ישעיה לז, ג): כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וגו'. אָמַר לוֹ משֶׁה כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, אָמַר לוֹ יֵשׁ, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי. אָמַר לוֹ לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הוּא מִשָּׁם בִּתְפִלָּה, וַאֲנִי מִכָּאן, וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, רוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ משֶׁה אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם נֶחְתְּמָה מַה שֶּׁהָיָה הוּא, אָמַר לוֹ בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ לֵךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, מִיָּד הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו, כֵּיוָן שֶׁהִגִּידוּ לְאֶסְתֵּר, מִיָּד וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד. מַהוּ וַתִּתְחַלְחַל, מְלַמֵּד שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם (אסתר ג, ט), אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הָמָן הָרָשָׁע לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בּוֹא וּנְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לָא יָכֹלְתָּ לְהוֹן, בְּדִיל דֶּאֱלָהֲהוֹן לָא שָׁבֵיק לוֹן כָּל עִקָּר, תָּא חֲזֵי מָה עֲבֵיד לוֹן לְמַלְכִין קַמָּאֵי דַּהֲווֹן קוֹמֵינָן דַּהֲווֹן פָּשְׁטִין יְדֵיהוֹן עֲלֵיהוֹן, דַּהֲווֹן מַלְכַיָא רַבְרְבַיָא וְגוּבְרַיָא טְפֵי מִינָּן, וְכָל מַאן דְּאָתֵי עֲלֵיהוֹן לְמֵבְדִּינְהוּ מִן עָלְמָא וּדְיָעַץ עֲלֵיהוֹן, מִיבַּטֵּל מִן עָלְמָא וַהֲוֵי לִמְתָל לְכָל דָּרֵי עָלְמָא, וַאֲנַן דְּלָא מַעֲלֵינַן כְּוָתַיְהוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שְׁבֵיק לָךְ מִלְמַלָּלָא, תּוּב בְּפִתְגָּמָא דְּנָא. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה הָמָן הָרָשָׁע מְטָרֵד עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל פִּתְגָּמָא דְּנָא כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא וּמְיָעֲצוֹ עֵצוֹת רָעוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוֹאִיל וְכָךְ נִמָּלֵךְ בַּחֲכָמִים וּבַחַרְטֻמִּים. מִיָּד שָׁלַח וְקִבֵּץ אֶת כָּל חַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, בָּאוּ כֻלָּן לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, רְצוֹנְכֶם שֶׁנְּאַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, אָמְרוּ לוֹ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן וְרוֹצֶה לְהַשְׁלִיךְ בְּדָבָר זֶה, שֶׁאִם אַתָּה מְאַבֵּד יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לג, כה): אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים נִקְרְאוּ נָכְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, [וישראל נקראים קרובים], הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ח, מא): וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְךָ יִשְׂרָאֵל הוּא. וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קְרוֹבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמח, יד): לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ד, כב): בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, (דברים יד, א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא קָרוֹב לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמה, יח): קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. וְאֵין אֻמָּה קְרוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ז): כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וְאָדָם שֶׁרוֹצֶה לִשְׁלֹחַ יָד בִּקְרוֹבָיו וּבְבָנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיךְ יִמָּלֵט, לְפִי שֶׁהוּא שַׁלִּיט בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְנֶפֶשׁ כָּל חַי, בְּיָדוֹ לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַשְׁפִּיל, לְהָמִית וּלְהַחֲיּוֹת. לֵךְ הִתְבּוֹנֵן בַּמְלָכִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁעָבְרוּ עַל שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, מָה עָלְתָה בָּהֶם, כְּמוֹ פַּרְעֹה וְסַנְחֵרִיב. מִיָּד אָמַר לוֹן הָמָן, אֱלוֹהַּ שֶׁטִּבַּע פַּרְעֹה בַּיָּם וְעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, כְּבָר הוּא זָקֵן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם, שֶׁכְּבָר עָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר וְהֶחֱרִיב בֵּיתוֹ, וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ, וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל וּפִזְרָן בֵּין הָאֻמּוֹת, וְהֵיכָן כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ שֶׁכְּבָר הִזְקִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צד, ז): וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם כֵּן כָּעִנְיָן הַזֶּה, מִיָּד קִבְּלוּ דְבָרָיו וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָתְבוּ אִגְרוֹת וְחָתְמוּ. וְכֵן כָּתְבוּ בְּאוֹתָן אִגְרוֹת, שָׁלוֹם לָכֶם עַד אֵין חֵקֶר, יִוָּדַע לָכֶם שֶׁאָדָם יֵשׁ בֵּינֵינוּ, וְלֹא מִמְקוֹמֵנוּ הוּא אֶלָּא מִזֶּרַע הַמְלוּכָה הוּא, וּמִזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק וּמִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר הוּא, וְהָמָן שְׁמוֹ, וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ שְׁאֵלָה קְטַנָּה וְקַלָּה עַל עַם אֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ בֵּינֵינוּ, נִבְזֶה מִכָּל הָעַמִּים, וְדַעְתָּם גַּסָּה עֲלֵיהֶם, חֲפֵצִים בְּרָעָתֵנוּ וְקִלְּלַת הַמֶּלֶךְ שְׁגוּרָה בְּפִיהֶם, וּמַהוּ קְלָלָה שֶׁמְקַלְּלִין אוֹתָנוּ (תהלים י, טז): ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ. וְעוֹד אוֹמְרִים (תהלים קמט, ז): לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים. וְכוֹפְרִים בְּמִי שֶׁעָשָׂה לָהֶם טוֹבָה, בּוֹאוּ וּרְאוּ מֵאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה מֶה עָשׂוּ, כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, וְהֶאֱכִילָם כָּל טוּב שֶׁבְּאַרְצוֹ, פַּלְטֵרִים הָיוּ לוֹ לִבְנוֹת וְהָיוּ בּוֹנִין שָׁם, בְּכָל זֹאת לֹא הָיָה יָכוֹל לָהֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּאוּ בַּעֲלִילָה וְאָמְרוּ לוֹ (שמות ה, ג): לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֵינוּ נֵלֵךְ דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, אַחַר כָּךְ נָשׁוּב, אִם רְצוֹנְךָ הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶסֶף וכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָּם וּזְהָבָם וְכָל הַבְּגָדִים הַטּוֹבִים שֶׁלָּהֶם, וְטָעֲנוּ כָּל אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים שֶׁלָּהֶם לְאֵין מִסְפָּר, עַד שֶׁנִּצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יב, לו): וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם, וּבָרְחוּ לָהֶם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע פַּרְעֹה שֶׁהָיוּ בּוֹרְחִים, הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת מָמוֹנוֹ, מֶה עָשׂוּ לוֹ, הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת הַיָּם עַד שֶׁנֶּחֱרַב, וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻלָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ, וּבַמֶּה יִבְּשׁוּ הַמַּיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם לְהַחֲזִיר אֶת מָמוֹנוֹ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְּחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְנִטְבַּע הוּא וְכָל חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה לָהֶם, הֲלֹא תִשְׁמְעוּ שֶׁהֵם כְּפוּיֵי טוֹבָה. וְעוֹד מֶה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יז, ח): וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים, וּמֵהֵיכָן בָּא עֲמָלֵק, אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדָאי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁבָּא מֵאֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁבָּא לִטֹּל עֵצָה מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבַּעַל עֵצָה אַתָּה וְגַם בַּעַל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת, וְכָל הַנּוֹטֵל עֵצָה מִמְךָ אֵינוֹ נִכְשָׁל. אָמַר לוֹ רְאֵה מֶה עָשׂוּ אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת, וּמַה לְּמִצְרַיִם שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת עָשׂוּ לָהֶם כָּךְ, לִשְׁאָר אֻמּוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי, אָמַר לוֹ בִּלְעָם, לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, וְאִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, וְאַף אַתָּה שֶׁהוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, תָּלוּי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם, הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שְׁמוֹ, וְהָיָה אַכְזָרִי עַד מְאֹד וְלֹא הָיָה לוֹ רַחֲמִים, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה (שמות יז, ט): בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, אֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָן אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי כְשָׁפִים הֵם, אוֹ אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה, מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשָׂה בוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לָּחַשׁ עֲלֵיהֶם וְרָפוּ יְדֵיהֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יז, יג): וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וְעוֹג גִּבּוֹרֵי אַרְצֵנוּ, שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה הָיְתָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. בָּאוּ עֲלֵיהֶם מַלְכֵי מִדְיָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָן. וְעוֹד מֶה עָשָׂה תַּלְמִיד שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ משֶׁה, הִכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא דַי שֶׁנָּטַל אֶת אַרְצָם, אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא חָמַל עֲלֵיהֶן, וְאוֹתָן שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג הָיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. בָּאוּ עֲלֵיהֶם סִיסְרָא וַהֲמוֹנוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשׂוּ לוֹ לְנַחַל קִישׁוֹן שֶׁגְּרָפָם וּשְׁטָפָם וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, כא): נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם. וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שָׁאוּל שְׁמוֹ, וְהָלַךְ וְנִלְחַם בְּאֶרֶץ אֲבִי אַבָּא עֲמָלֵק, וְהָרַג מֵהֶם מֵאָה אֲלָפִים פָּרָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְגַם לֹא חָמַל עַל אִישׁ וְעַל אִשָּׁה וְלֹא עַל עוֹלֵל וְיוֹנֵק, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָם. וְעוֹד מֶה עָשָׂה לַאֲגַג זְקֵנִי שֶׁחָמְלוּ עָלָיו תְּחִלָּה, לַסּוֹף בָּא אָדָם מֵהֶם וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, חֲתָכוֹ וְנָתַן בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, כְּדִכְתִיב (שמואל א טו, לג): וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ מִיתָה מְשֻׁנָּה כָּזֹאת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם. וְאַחַר זֹאת הָיָה לָהֶם מֶלֶךְ אֶחָד דָּוִד בֶּן יִשַּׁי שְׁמוֹ, וְהָיָה מַשְׁחִית וּמְכַלֶּה אֶת כָּל הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא הָיָה חוֹמֵל עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כז, יא): אִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָּוִד. וְעָמַד אַחֲרָיו שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וּבָנָה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת אֶחָד וְקָרָא לוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה לָהֶם בְּתוֹכוֹ, כְּשֶׁבָּאִין לְמִלְחָמָה נִכְנָסִין בְּתוֹכוֹ וּמְכַשְׁפִים בְּתוֹכוֹ, וּכְשֶׁהֵן יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ הוֹרְגִים וּמַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם. וּמֵרֹב טוֹבָה שֶׁהָיָה לָהֶם מָרְדוּ בֵּאלֹהֵיהֶם, וְעוֹד שֶׁהִזְקִין אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם, וּבָא נְבוּכַדְנֶצַּר וְשָׂרַף אוֹתוֹ בַּיִת שֶׁלָּהֶם, וְהִגְלָם מֵעַל אַדְמָתָם וְהֵבִיאָם בֵּינֵינוּ, וַעֲדַיִּן לֹא שִׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם הַמְכֹעָרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּגָּלוּת בֵּינֵינוּ, מַלְעִיגִין אוֹתָנוּ וְאֶת אֱמוּנַת אֱלֹהֵינוּ, וְעַכְשָׁיו הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ לְדֵעָה אַחַת, וְהִפַּלְנוּ גוֹרָלוֹת לְאַבְּדָן מִן הָעוֹלָם, וּבְאֵיזֶה זְמַן יִתָּכֵן לָנוּ לְכַלּוֹתָם, וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַגּוֹרָל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בּוֹ. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיכֶם הָאִגְּרוֹת הַלָּלוּ תִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם, לְהַשְּׁמִיד לַהֲרֹג אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבֵּינֵיכֶם, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא תַשְׁאִירוּ מֵהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט. וּבְשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, וַיָּבוֹא שָׂמֵחַ הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ, וּפָגְעוּ בְּמָרְדֳּכַי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְרָאָה מָרְדֳּכַי שְׁלשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, וְרָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵיהֶם, וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה רָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת, הָלְכוּ אַחֲרֵי מָרְדֳּכַי לָדַעַת מַה יִּשְׁאַל מָרְדֳּכַי מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדֳּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם פְּסֹק לִי פְּסוּקֶיךָ, אָמַר לוֹ (משלי ג, כה): אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא. פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר, אֲנִי קָרִיתִי הַיּוֹם וּבָזֶה הַפָּסוּק עָמַדְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר (ישעיה ח, י): עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל. פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר (ישעיה מו, ד): וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָֹּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדֳּכַי כָּךְ שָׂחַק וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן מָה הִיא זֹאת הַשִֹּׂמְחָה שֶׁשָֹּׂמַחְתָּ לְדִבְרֵי הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ, אָמַר עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת שֶׁבִּשְׂרוּנִי שֶׁלֹא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע וְאָמַר אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָדַי תְּחִלָּה אֶלָּא בְּאֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, הָמָן הָרָשָׁע בַּעֲלִילָה גְדוֹלָה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר א, ה): וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו', וְאֵין הָעָם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, כט): אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' וגו', אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְנִתְקַלְקְלוּ. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ שֶׁהֵם מַפְרִישִׁין לְבָבָם וֶאֱמוּנָתָם מִמְךָ, אִם רְצוֹנְךָ אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, כִּי אֵינָם בָּאִים בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים, וְגַם הִשְׁוָה דַעְתּוֹ לִמְחוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָּה לִי אֻמָּה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ הִרְבֵּיתִי אוֹתוֹתַי וּמוֹפְתַי לְכָל הַקָּמִים עֲלֵיהֶם לְרָעָה (דברים לב, כו): אַשְׁבִּיתָה מֶאֱנוֹשׁ זִכְרָם. מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָֹּׂטָן הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָלַךְ הַשָֹּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה וְכָתַב עָלֶיהָ. מִיָּד יָצְתָה הַתּוֹרָה בְּבִגְדֵּי אַלְמְנוּת וְנָתְנָה קוֹלָהּ בִּבְכִי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְגַם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת צָעֲקוּ לְקוֹל בְּכִיָּתָהּ, וְאָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יִשְׂרָאֵל בְּטֵלִים מִן הָעוֹלָם אָנוּ לְמָה אָנוּ צְרִיכִין בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג, ז): הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ חַמָּה וּלְבָנָה כָּךְ, אָסְפוּ נָגְהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ, ג): אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָץ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בְּבֶהָלָה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם וְאֵצֶל משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וְאָמַר לָהֶם עַד מָתַי אֲבוֹת הָעוֹלָם רְדוּמִים בְּשֵׁנָה וְאִי אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים עַל הַצָּרָה שֶׁבְּנֵיכֶם שְׁרוּיִין בָּהּ, כִּי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְחַמָּה וּלְבָנָה וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָא הַמָּרוֹם בּוֹכִים בְּמֶרֶר, וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד וְאֵינְכֶם מַשְׁגִּיחִים. אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי מָה, אָמַר לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּבַעֲבוּר זֹאת נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה לְכַלּוֹתָם מִן הָעוֹלָם וּלְאַבֵּד אֶת זִכְרָם. אָמְרוּ לוֹ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אִם הֵם עָבְרוּ עַל דָּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנֶחְתְּמָה גְּזֵרָתָם, מָה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת. חָזַר אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לְמשֶׁה אִי רוֹעֶה נֶאֱמָן כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ עַל הַפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבִטַּלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כג): לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית, מַה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת (ישעיה לז, ג): כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וגו'. אָמַר לוֹ משֶׁה כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, אָמַר לוֹ יֵשׁ, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי. אָמַר לוֹ לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הוּא מִשָּׁם בִּתְפִלָּה, וַאֲנִי מִכָּאן, וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, רוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ משֶׁה אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם נֶחְתְּמָה מַה שֶּׁהָיָה הוּא, אָמַר לוֹ בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ לֵךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, מִיָּד הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו, כֵּיוָן שֶׁהִגִּידוּ לְאֶסְתֵּר, מִיָּד וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד. מַהוּ וַתִּתְחַלְחַל, מְלַמֵּד שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם (אסתר ג, ט), אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הָמָן הָרָשָׁע לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בּוֹא וּנְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לָא יָכֹלְתָּ לְהוֹן, בְּדִיל דֶּאֱלָהֲהוֹן לָא שָׁבֵיק לוֹן כָּל עִקָּר, תָּא חֲזֵי מָה עֲבֵיד לוֹן לְמַלְכִין קַמָּאֵי דַּהֲווֹן קוֹמֵינָן דַּהֲווֹן פָּשְׁטִין יְדֵיהוֹן עֲלֵיהוֹן, דַּהֲווֹן מַלְכַיָא רַבְרְבַיָא וְגוּבְרַיָא טְפֵי מִינָּן, וְכָל מַאן דְּאָתֵי עֲלֵיהוֹן לְמֵבְדִּינְהוּ מִן עָלְמָא וּדְיָעַץ עֲלֵיהוֹן, מִיבַּטֵּל מִן עָלְמָא וַהֲוֵי לִמְתָל לְכָל דָּרֵי עָלְמָא, וַאֲנַן דְּלָא מַעֲלֵינַן כְּוָתַיְהוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שְׁבֵיק לָךְ מִלְמַלָּלָא, תּוּב בְּפִתְגָּמָא דְּנָא. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה הָמָן הָרָשָׁע מְטָרֵד עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל פִּתְגָּמָא דְּנָא כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא וּמְיָעֲצוֹ עֵצוֹת רָעוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוֹאִיל וְכָךְ נִמָּלֵךְ בַּחֲכָמִים וּבַחַרְטֻמִּים. מִיָּד שָׁלַח וְקִבֵּץ אֶת כָּל חַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, בָּאוּ כֻלָּן לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, רְצוֹנְכֶם שֶׁנְּאַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, אָמְרוּ לוֹ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן וְרוֹצֶה לְהַשְׁלִיךְ בְּדָבָר זֶה, שֶׁאִם אַתָּה מְאַבֵּד יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לג, כה): אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים נִקְרְאוּ נָכְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, [וישראל נקראים קרובים], הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ח, מא): וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְךָ יִשְׂרָאֵל הוּא. וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קְרוֹבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמח, יד): לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ד, כב): בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, (דברים יד, א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא קָרוֹב לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמה, יח): קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. וְאֵין אֻמָּה קְרוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ז): כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וְאָדָם שֶׁרוֹצֶה לִשְׁלֹחַ יָד בִּקְרוֹבָיו וּבְבָנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיךְ יִמָּלֵט, לְפִי שֶׁהוּא שַׁלִּיט בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְנֶפֶשׁ כָּל חַי, בְּיָדוֹ לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַשְׁפִּיל, לְהָמִית וּלְהַחֲיּוֹת. לֵךְ הִתְבּוֹנֵן בַּמְלָכִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁעָבְרוּ עַל שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, מָה עָלְתָה בָּהֶם, כְּמוֹ פַּרְעֹה וְסַנְחֵרִיב. מִיָּד אָמַר לוֹן הָמָן, אֱלוֹהַּ שֶׁטִּבַּע פַּרְעֹה בַּיָּם וְעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, כְּבָר הוּא זָקֵן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם, שֶׁכְּבָר עָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר וְהֶחֱרִיב בֵּיתוֹ, וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ, וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל וּפִזְרָן בֵּין הָאֻמּוֹת, וְהֵיכָן כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ שֶׁכְּבָר הִזְקִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צד, ז): וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם כֵּן כָּעִנְיָן הַזֶּה, מִיָּד קִבְּלוּ דְבָרָיו וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָתְבוּ אִגְרוֹת וְחָתְמוּ. וְכֵן כָּתְבוּ בְּאוֹתָן אִגְרוֹת, שָׁלוֹם לָכֶם עַד אֵין חֵקֶר, יִוָּדַע לָכֶם שֶׁאָדָם יֵשׁ בֵּינֵינוּ, וְלֹא מִמְקוֹמֵנוּ הוּא אֶלָּא מִזֶּרַע הַמְלוּכָה הוּא, וּמִזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק וּמִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר הוּא, וְהָמָן שְׁמוֹ, וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ שְׁאֵלָה קְטַנָּה וְקַלָּה עַל עַם אֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ בֵּינֵינוּ, נִבְזֶה מִכָּל הָעַמִּים, וְדַעְתָּם גַּסָּה עֲלֵיהֶם, חֲפֵצִים בְּרָעָתֵנוּ וְקִלְּלַת הַמֶּלֶךְ שְׁגוּרָה בְּפִיהֶם, וּמַהוּ קְלָלָה שֶׁמְקַלְּלִין אוֹתָנוּ (תהלים י, טז): ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ. וְעוֹד אוֹמְרִים (תהלים קמט, ז): לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים. וְכוֹפְרִים בְּמִי שֶׁעָשָׂה לָהֶם טוֹבָה, בּוֹאוּ וּרְאוּ מֵאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה מֶה עָשׂוּ, כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, וְהֶאֱכִילָם כָּל טוּב שֶׁבְּאַרְצוֹ, פַּלְטֵרִים הָיוּ לוֹ לִבְנוֹת וְהָיוּ בּוֹנִין שָׁם, בְּכָל זֹאת לֹא הָיָה יָכוֹל לָהֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּאוּ בַּעֲלִילָה וְאָמְרוּ לוֹ (שמות ה, ג): לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֵינוּ נֵלֵךְ דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, אַחַר כָּךְ נָשׁוּב, אִם רְצוֹנְךָ הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶסֶף וכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָּם וּזְהָבָם וְכָל הַבְּגָדִים הַטּוֹבִים שֶׁלָּהֶם, וְטָעֲנוּ כָּל אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים שֶׁלָּהֶם לְאֵין מִסְפָּר, עַד שֶׁנִּצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יב, לו): וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם, וּבָרְחוּ לָהֶם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע פַּרְעֹה שֶׁהָיוּ בּוֹרְחִים, הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת מָמוֹנוֹ, מֶה עָשׂוּ לוֹ, הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת הַיָּם עַד שֶׁנֶּחֱרַב, וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻלָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ, וּבַמֶּה יִבְּשׁוּ הַמַּיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם לְהַחֲזִיר אֶת מָמוֹנוֹ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְּחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְנִטְבַּע הוּא וְכָל חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה לָהֶם, הֲלֹא תִשְׁמְעוּ שֶׁהֵם כְּפוּיֵי טוֹבָה. וְעוֹד מֶה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יז, ח): וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים, וּמֵהֵיכָן בָּא עֲמָלֵק, אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדָאי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁבָּא מֵאֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁבָּא לִטֹּל עֵצָה מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבַּעַל עֵצָה אַתָּה וְגַם בַּעַל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת, וְכָל הַנּוֹטֵל עֵצָה מִמְךָ אֵינוֹ נִכְשָׁל. אָמַר לוֹ רְאֵה מֶה עָשׂוּ אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת, וּמַה לְּמִצְרַיִם שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת עָשׂוּ לָהֶם כָּךְ, לִשְׁאָר אֻמּוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי, אָמַר לוֹ בִּלְעָם, לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, וְאִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, וְאַף אַתָּה שֶׁהוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, תָּלוּי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם, הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שְׁמוֹ, וְהָיָה אַכְזָרִי עַד מְאֹד וְלֹא הָיָה לוֹ רַחֲמִים, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה (שמות יז, ט): בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, אֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָן אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי כְשָׁפִים הֵם, אוֹ אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה, מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשָׂה בוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לָּחַשׁ עֲלֵיהֶם וְרָפוּ יְדֵיהֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יז, יג): וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וְעוֹג גִּבּוֹרֵי אַרְצֵנוּ, שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה הָיְתָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. בָּאוּ עֲלֵיהֶם מַלְכֵי מִדְיָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָן. וְעוֹד מֶה עָשָׂה תַּלְמִיד שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ משֶׁה, הִכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא דַי שֶׁנָּטַל אֶת אַרְצָם, אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא חָמַל עֲלֵיהֶן, וְאוֹתָן שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג הָיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. בָּאוּ עֲלֵיהֶם סִיסְרָא וַהֲמוֹנוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשׂוּ לוֹ לְנַחַל קִישׁוֹן שֶׁגְּרָפָם וּשְׁטָפָם וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, כא): נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם. וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שָׁאוּל שְׁמוֹ, וְהָלַךְ וְנִלְחַם בְּאֶרֶץ אֲבִי אַבָּא עֲמָלֵק, וְהָרַג מֵהֶם מֵאָה אֲלָפִים פָּרָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְגַם לֹא חָמַל עַל אִישׁ וְעַל אִשָּׁה וְלֹא עַל עוֹלֵל וְיוֹנֵק, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָם. וְעוֹד מֶה עָשָׂה לַאֲגַג זְקֵנִי שֶׁחָמְלוּ עָלָיו תְּחִלָּה, לַסּוֹף בָּא אָדָם מֵהֶם וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, חֲתָכוֹ וְנָתַן בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, כְּדִכְתִיב (שמואל א טו, לג): וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ מִיתָה מְשֻׁנָּה כָּזֹאת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם. וְאַחַר זֹאת הָיָה לָהֶם מֶלֶךְ אֶחָד דָּוִד בֶּן יִשַּׁי שְׁמוֹ, וְהָיָה מַשְׁחִית וּמְכַלֶּה אֶת כָּל הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא הָיָה חוֹמֵל עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כז, יא): אִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָּוִד. וְעָמַד אַחֲרָיו שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וּבָנָה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת אֶחָד וְקָרָא לוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה לָהֶם בְּתוֹכוֹ, כְּשֶׁבָּאִין לְמִלְחָמָה נִכְנָסִין בְּתוֹכוֹ וּמְכַשְׁפִים בְּתוֹכוֹ, וּכְשֶׁהֵן יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ הוֹרְגִים וּמַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם. וּמֵרֹב טוֹבָה שֶׁהָיָה לָהֶם מָרְדוּ בֵּאלֹהֵיהֶם, וְעוֹד שֶׁהִזְקִין אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם, וּבָא נְבוּכַדְנֶצַּר וְשָׂרַף אוֹתוֹ בַּיִת שֶׁלָּהֶם, וְהִגְלָם מֵעַל אַדְמָתָם וְהֵבִיאָם בֵּינֵינוּ, וַעֲדַיִּן לֹא שִׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם הַמְכֹעָרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּגָּלוּת בֵּינֵינוּ, מַלְעִיגִין אוֹתָנוּ וְאֶת אֱמוּנַת אֱלֹהֵינוּ, וְעַכְשָׁיו הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ לְדֵעָה אַחַת, וְהִפַּלְנוּ גוֹרָלוֹת לְאַבְּדָן מִן הָעוֹלָם, וּבְאֵיזֶה זְמַן יִתָּכֵן לָנוּ לְכַלּוֹתָם, וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַגּוֹרָל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בּוֹ. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיכֶם הָאִגְּרוֹת הַלָּלוּ תִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם, לְהַשְּׁמִיד לַהֲרֹג אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבֵּינֵיכֶם, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא תַשְׁאִירוּ מֵהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט. וּבְשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, וַיָּבוֹא שָׂמֵחַ הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ, וּפָגְעוּ בְּמָרְדֳּכַי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְרָאָה מָרְדֳּכַי שְׁלשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, וְרָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵיהֶם, וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה רָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת, הָלְכוּ אַחֲרֵי מָרְדֳּכַי לָדַעַת מַה יִּשְׁאַל מָרְדֳּכַי מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדֳּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם פְּסֹק לִי פְּסוּקֶיךָ, אָמַר לוֹ (משלי ג, כה): אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא. פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר, אֲנִי קָרִיתִי הַיּוֹם וּבָזֶה הַפָּסוּק עָמַדְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר (ישעיה ח, י): עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל. פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר (ישעיה מו, ד): וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָֹּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדֳּכַי כָּךְ שָׂחַק וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן מָה הִיא זֹאת הַשִֹּׂמְחָה שֶׁשָֹּׂמַחְתָּ לְדִבְרֵי הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ, אָמַר עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת שֶׁבִּשְׂרוּנִי שֶׁלֹא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע וְאָמַר אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָדַי תְּחִלָּה אֶלָּא בְּאֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, הָמָן הָרָשָׁע בַּעֲלִילָה גְדוֹלָה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר א, ה): וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו', וְאֵין הָעָם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, כט): אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' וגו', אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְנִתְקַלְקְלוּ. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ שֶׁהֵם מַפְרִישִׁין לְבָבָם וֶאֱמוּנָתָם מִמְךָ, אִם רְצוֹנְךָ אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, כִּי אֵינָם בָּאִים בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים, וְגַם הִשְׁוָה דַעְתּוֹ לִמְחוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָּה לִי אֻמָּה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ הִרְבֵּיתִי אוֹתוֹתַי וּמוֹפְתַי לְכָל הַקָּמִים עֲלֵיהֶם לְרָעָה (דברים לב, כו): אַשְׁבִּיתָה מֶאֱנוֹשׁ זִכְרָם. מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָֹּׂטָן הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָלַךְ הַשָֹּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה וְכָתַב עָלֶיהָ. מִיָּד יָצְתָה הַתּוֹרָה בְּבִגְדֵּי אַלְמְנוּת וְנָתְנָה קוֹלָהּ בִּבְכִי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְגַם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת צָעֲקוּ לְקוֹל בְּכִיָּתָהּ, וְאָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יִשְׂרָאֵל בְּטֵלִים מִן הָעוֹלָם אָנוּ לְמָה אָנוּ צְרִיכִין בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג, ז): הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ חַמָּה וּלְבָנָה כָּךְ, אָסְפוּ נָגְהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ, ג): אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָץ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בְּבֶהָלָה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם וְאֵצֶל משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וְאָמַר לָהֶם עַד מָתַי אֲבוֹת הָעוֹלָם רְדוּמִים בְּשֵׁנָה וְאִי אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים עַל הַצָּרָה שֶׁבְּנֵיכֶם שְׁרוּיִין בָּהּ, כִּי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְחַמָּה וּלְבָנָה וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָא הַמָּרוֹם בּוֹכִים בְּמֶרֶר, וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד וְאֵינְכֶם מַשְׁגִּיחִים. אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי מָה, אָמַר לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּבַעֲבוּר זֹאת נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה לְכַלּוֹתָם מִן הָעוֹלָם וּלְאַבֵּד אֶת זִכְרָם. אָמְרוּ לוֹ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אִם הֵם עָבְרוּ עַל דָּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנֶחְתְּמָה גְּזֵרָתָם, מָה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת. חָזַר אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לְמשֶׁה אִי רוֹעֶה נֶאֱמָן כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ עַל הַפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבִטַּלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כג): לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית, מַה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת (ישעיה לז, ג): כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וגו'. אָמַר לוֹ משֶׁה כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, אָמַר לוֹ יֵשׁ, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי. אָמַר לוֹ לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הוּא מִשָּׁם בִּתְפִלָּה, וַאֲנִי מִכָּאן, וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, רוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ משֶׁה אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם נֶחְתְּמָה מַה שֶּׁהָיָה הוּא, אָמַר לוֹ בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ לֵךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, מִיָּד הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו, כֵּיוָן שֶׁהִגִּידוּ לְאֶסְתֵּר, מִיָּד וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד. מַהוּ וַתִּתְחַלְחַל, מְלַמֵּד שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Filed under: Parshas Hamann

  • Leviticus 2:13unverified

    Filed under: Bread

  • Taanit 25aunverified

    Filed under: Heaven

Related sheets

Chassidusחסידות

The Manna and Daily Trust in Divine Providence

Chassidic and classical sources interpret the daily falling of manna in the wilderness as a spiritual lesson in bitachon (trust in God). The sources show how the manna's ephemeral nature—rotting if hoarded, falling only for each day's need—teaches that true reliance on divine providence requires constant renewal of one's connection to God rather than dependence on past spiritual or material sustenance.

View Sources18 sources
Mitzvotמצוות

What God Demands of Every Jew

Biblical and rabbinic sources articulate the core spiritual and ethical obligations incumbent upon each Jew: fear and love of God, pursuit of justice and righteousness, imitation of divine attributes through acts of kindness, and recognition of God's sovereignty in all circumstances. These sources establish that serving God is inseparable from moral conduct and community responsibility.

View Sources40 sources
Machshavaמחשבה

Balancing Trust in God With Human Effort

Jewish tradition addresses the fundamental tension between bitachon (trust in divine providence) and hishtadlus (human effort and initiative). Sources from the Talmud through modern mussar explore how one should engage in worldly labor and planning while maintaining inner reliance on God, and whether excessive effort or excessive passivity each reflects a spiritual imbalance.

View Sources12 sources
Mussarמוסר

The Obligation of Gratitude in Jewish Life

These sources establish hakaras hatov (recognition of good) as a foundational ethical and spiritual principle rooted in Torah, Talmud, and Jewish philosophy. They trace gratitude from blessings over sustenance and honoring parents, through the rejection of ingratitude as a character flaw, to gratitude as the essential starting point of all religious devotion and proper human relations.

View Sources10 sources
Machshavaמחשבה

Tehillim, Prayer, and Torah Study in Distress

Sources explore the spiritual power of reciting Psalms during times of suffering and how it relates to other practices like prayer and Torah study. The texts examine whether Tehillim serves as a complement to or substitute for rigorous Torah engagement when one faces hardship.

View Sources21 sources
Machshavaמחשבה

Divine Tests and True Motivation

These sources explore how God designs personalized trials and circumstances to reveal an individual's inner devotion, true motivations, and commitment to His commandments. The tests serve to expose what lies in the heart and distinguish genuine from superficial obedience.

View Sources14 sources

Explore more