The Significance and Celebration of Tu B'Av

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַמִּשְׁפָּחָה.

Rabban Shimon ben Gamliel said: There were no days as joyous for the Jewish people as the fifteenth of Av and as Yom Kippur, as on them the daughters of Jerusalem would go out in white clothes, which each woman borrowed from another. They did this so as not to embarrass one who did not have her own white garments. And the daughters of Jerusalem would go out and dance in the vineyards.

תְּנַן הָתָם, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים – יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת. אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב – מַאי הִיא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבֹא זֶה בָּזֶה. מַאי דְּרוּשׁ? ״זֶה הַדָּבָר״ – דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה. רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב נַחְמָן: יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר; דְּאָמַר מָר: עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר,

§ The Gemara discusses a mishna that addresses the issue of inter-tribal marriages. We learned in a mishna there (Ta’anit 26b): Rabban Shimon ben Gamliel said: There were no days as joyous for the Jewish people as the fifteenth of Av and as Yom Kippur, as on these days the daughters of Jerusalem would emerge in white garments, which each woman borrowed from another. Why did they borrow garments? They did this so as not to embarrass one who did not have her own white garments. The Gemara analyzes the mishna: Granted that Yom Kippur is a day of joy, because it is a day of pardon and forgiveness, and moreover, it is the day on which the last Tablets of the Covenant were given. But what is the special joy of the fifteenth of Av? Rav Yehuda says that Shmuel says: This was the day when the members of different tribes were permitted to marry into one another’s tribe. Such marriages were restricted for the first generation to enter Eretz Yisrael, as discussed above (120a). What verse did the sages of that time interpret in support of their conclusion that this halakha was no longer in effect? The verse states: “This is the matter” (Numbers 36:6), meaning, this matter shall be practiced only in this generation, in which Eretz Yisrael is being divided among the tribes. Rav Dimi bar Yosef says that Rav Naḥman says: The fifteenth of Av was the day on which those designated to perish in the wilderness stopped dying, as the entire generation that had left Egypt had died due to the sin of the spies (Numbers 14:29–30). As the Master says: As long as those designated to perish in the wilderness had not stopped dying,

משנה: אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבָּהֶן בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאִין בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִים שֶׁלֹּא לְבַיֵישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת. בָּחוּר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וגו׳. בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ זֶה בִּנְיַין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִיבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. הלכה: נִיחָא בְיוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁהוּא כַפָּרָה עַל יִשְׂרָאֵל. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב לָמָּה. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. שֶׁבּוֹ זְמַן קִיצָה יָפֶה לָעֵצִים. שֶׁכָּל עֵצִים שֶׁהֵן נִקְצָצִין בּוֹ אֵינָן עוֹשִׂין מַאֲכוֹלוֹת. כַּהִיא דְתַנִּינָן תַּמָּן. כָּל עֵץ שֶׁנִּמְצָא בוֹ תוֹלַעַת פָּסוּל מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵחַ. רַב חִיָיה בַּר אַשִּׁי בְשֵׁם רַב. שֶׁבּוֹ הִתִּיר הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פְּרוֹסִדִיּוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יְרָבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים. כַּהֲנָא שָׁאַל [לְרַב]. כָּל הָדָא טִיבוּתָא רַבְּתָא עֲבַד וּכְתִיב בֵּיהּ עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר. אָמַר לֵיהּ. עַל יְדֵי שֶׁשָּׁמַט אֶת הַקּוֹלָר מִצַּוָּארוֹ וּתְלַייוֹ בְּצַוָּאר הָרַבִּים. לָא אָמַר. כָּל עַמָּא יִסְקוּן. אֶלָּא מָאן דְּבָעֵי מִיסּוּק יִסּוּק. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. וְאָמְרִין לָהּ בְּשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. שֶׁבּוֹ הוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָזֶה. דִּכְתִיב וְלֹא תִסּוֹב נַחֲלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת אֲבוּתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּכְתִיב וְכָל בַּת יוֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳. וְכִי אֶיפְשַׁר לְבַת לֵירֵשׁ שְׁנֵי מַטּוֹת. תִּיפְתָר שֶׁהָיָה אָבִיהָ מִשֵּׁבֶט אֶחָד וְאִמָּהּ מִשֵּׁבֶט אֶחָד. וְרַבָּנִן אָמְרֵי. שֶׁבּוֹ הוּתָּר שִׁבְטוֹ שֶׁלְבִּנְיָמִן לָבוֹא בַקָּהָל. דִּכְתִיב אָרוּר נוֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן. מִקְרָא קָרְאוּ וְקִירְבוּהוּ. מִקְרָא קָרְאוּ וְרִיחָקוּהוּ. מִקְרָא קָרְאוּ וְקִירְבוּהוּ. אֶפְרַיִם וֹמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. מִקְרָא קָרְאוּ וְרִיחָקוּהוּ. גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. וַאֲדַּיִין לֹא נוֹלַד בִּנְיָמִן. רִבִּי אָבוּן אָמַר. שֶׁבּוֹ בָטַל הַחֶפֶר. וְאָמַר רִבִּי לֵוִי. בְּכָל עֶרֶב תִּשְׁעָה בְאַב הָיָה מֹשֶׁה מוֹצִיא כְרוּז בְּכָל הַמַּחֲנֶה וְאוֹמֵר. צְאוּ לַחֶפֶר צְאוּ לַחֶפֶר. וְהָיוּ יוֹצְאִין וְחוֹפְרִין לָהֶן קְבָרוֹת וִישֵׁינִים. וּבַשַּׁחַר הָיוּ עוֹמְדִין וּמוֹצְאִין עַצְמָן חֲסֵירִים חַמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף וּפְרוּטְרוּט. וּבַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה עָשׂוּ כֵן וְעָמְדוּ וּמָצְאוּ עַצְמָן שְׁלֵמִים. אָמְרוּ. דִּילְמָא דְטָעִינָן בְּחוּשְׁבְּנָא. וְכֵן בָּעֲשָׂרָה וְבְאַחַד עָשָׂר וּבִשְׁנֵים עָשָׂר וּבִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּבְאַרבַּע עָשָׂר וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר. כֵּיוָן דְּאִשְׁלַם זִיהֲרָא אָמְרוּ. דּוֹמֶה שֶׁבִּיטֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָהּ הַגְּזֵירָה קָשָׁה מֵעָלֵינוּ. וְעָמְדוּ וְעָשׂוּ יוֹם טוֹב.

MISHNAH: Rabban Simeon ben Gamliel said, Israel had no holidays like the Fifteenth of Av and the Day of Atonement, when the people of Jerusalem went out in borrowed white garments, not to embarrass those who had none. All garments need immersion. The daughters of Jerusalem went out and played flutes in the vineyards. What were they saying? Young man, lift your eyes and see what you are choosing for yourself. Do not fix your eye on beauty, fix your eyes on the extraction. And so it says, Daughters of Zion go out and see king Solomon, etc. The day of His enjoyment is the giving of the Torah; and the day of His heart’s joy is the building of His Temple which may be built soon in our days. HALAKHAH: One understands the Day of Atonement which is atonement for all of Israel. Why on the Fifteenth of Av? Rebbi Jacob bar Aḥa in the name of Rebbi Yasa: For this is the good time to cut wood, because any wood cut on this day does not develop worms; as we have stated there, “any wood containing a worm is disqualified from the altar.” Rav Ḥiyya bar Ashi in the name of Rav, because on it Hoshea ben Ela abolished the guards which Jeroboam ben Nabath posted on the roads. Cahana asked [Rav]. He did all this good deed and it is written about him, against him came Salmanessar the king of Assyria? He answered him, because he removed the collar from his neck and hung it on the community’s neck. He did not say, all the people should go on pilgrimage, but, any one who wants to go may go. Rebbi Samuel bar Rav Isaac, but some say in the name of Rebbi Samuel bar Naḥman: On it the tribes were permitted to intermarry. As it is written, family heritage should not be transferred from tribe to tribe; but the Children of Israel shall stick everyone to the family heritage of his forefathers, etc. And it is written, any daughter inheriting family heritage in the tribes of the Children of Israel, etc. How is it possible for a daughter to inherit from two tribes? Explain it if her father was from one tribe and her mother from another tribe. But the Rabbis say, on it the tribe of Benjamin was permitted to intermarry, as it is written, cursed be he who gives a wife to Benjamin. They read a verse and included him; they read a verse and excluded him. They read a verse and included him, Ephraim and Manasse shall be to me like Reuben and Simeon. They read a verse and excluded him, a people and community of peoples shall be from you and kings will come from your loins, and Benjamin was not yet born. Rebbi Abun said, digging stopped on it, as Rebbi Levi said, on every eve of the Ninth of Av, Moses had a declaration published in all the encampment and said, go out for digging, go out for digging. They went out, dug graves for themselves, and slept. In the morning they were getting up and found themselves missing 15’000 and detail. In the last year they did that, got up, and found themselves whole. They said, maybe we erred in the computation. The same on the Tenth, the Eleventh, the Twelfth, the Thirteenth, and the Fifteenth. Since the moon was full they said, it seems that The Holy One, praise to Him, vacated this hard judgment against us. They got up and made a holiday.

יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה. אוֹתוֹ יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה, תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, ״הַטּוֹב״ — שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ — שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה. יוֹם שֶׁפָּסְקוּ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, לְפִי שֶׁאֵינָן יְבֵשִׁין.

מִשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה — כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה.

§ The mishna teaches that from when the month of Av begins, one decreases acts of rejoicing. Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: Just as when Av begins one decreases rejoicing, so too when the month of Adar begins, one increases rejoicing.

ט"ב אין בית דין יכולין לבטלו כיון שהוכפלו בו הצרות משנכנס אב ממעטין בשמחה ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עו"ג לישתמוט מיניה דריע מזליה תניא בפרק החולץ קודם לזמן הזה פירוש מר"ח עד התעני' העם ממעטים בעסקיהם מלישא וליתן מלבנות ולנטוע ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין דבאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה אבל בנישואין בלא סעודה איכא שמחה. רבי' נסים התיר לארס אפי' ביום ט"ב והכי איתא בירושלמי ומפ' טעמא שלא יקדימנו אחר וקאמר בירוש' הדא דתימא בניין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה ונוטה ליפול מותר ובניין של שמחה מפרש בפ"ק דמגילה הבונה בית חתנות לבנו ונטיעה של שמחה כגון אבורנקי של מלכים פי' שנוטעין לצל להסתופף בצלו ולפי זה הא דאמר אם היה כותלו גוהה מותר אפי' בכותל של בית חתנות קאמר שמותר אם גוהה וי"א כיון דגמרא דידן אוסר בניין סתם כל בניין קאמר כדרך שאסרו כל משא ומתן כמו שאבל אסור בכל כדי שיהו נראין כמתאבלין על ירושלים:

מכאן ואילך – מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו:

בגמרא מס' חגיגה לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיו"הכ שבהן היו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך וכו' כי חודש אב בצירופו היוצא מפסוק ה"סכת ו"שמע י"שראל ה"יום שם החצי האחרון משם הו"יה השולט בחצי ראשון של החודש הוא בחי' דין וביום חמשה עשר נמתק הדין ע"י הצירוף החצי שם י"ה והוא נוטריקון י'ום ה' כיפורים לרמז כי ט"ו באב וי"ה הם חד דרגא כי בהם עליי' לבינה וכמ"ש האר"י ז"ל הפי' בפע"ח על יוצאות וחולות בכרמים ע"ש והיו אומרות בחור שא נא עיניך פי' הקב"ה שהיום נראה עלינו ברחמיו שבחר בנו ובא ונתגל' עלינו בבחינת אלהי ישראל שלכן נקרא בחור כמ"ש בים נדמה להם כבחור עתה שא נא עיניך פי' הגיע העת שתשא ותנטל את אלו החדשים שהם נק' עיינין כי תמוז ואב הם בחי' עיינין דמטרוניתא כנודע ועיקר בקשתינו ותוחלתינו שיתקן העיינין ואז תהיה כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה וכמ"ש הפי' בכל לשון בקשת העיינין כמו והאר עינינו בתורתך שיאירו על ידי התורה וכן ועינינו תראינה מלכותך כי הקב"ה הוא מלך בעצם היה הוה ויהיה אפי' בחדשים הללו שהחריבו הבית כי הכל היה בכחו והכל ברצונו והיה צופה ומביט מראשית הבריאה על חורבן הבית וד' גליות וביאת המשיח וכמ"ש חז"ל בפסוק ורוח אלהים מרחפת וגו' ע"ש רק שבחדשי' האלו נסתמו בחי' עיינין למטה בלי ראות בגלוי מלכותו לכן אנו מבקשים ועינינו תראינה מלכותך כי כשיבנה בהמ"ק יהיו הצומות לששון ולשמחה וכן אנו מבקשים שא נא עיניך וראה מ"ה אתה בורר לך כי כל המבוקש מהחדשים האלו רק לברר הני"ק מתוך הפסולת ובירור הניצוצין הוא ע"י שם מ"ה כנודע וגם רומז כי מחמשה עשר באב עד ר"ה הם מ"ה יום ואז בר"ה יום מלכותו אשר נחדש המלוכה והי' למלך אמן והנה בחדשים אלו צריך כל אדם לשמור א"ע שלא יפול ממדרגתו כי הם ימים הנמוכים בשנה וכמ"ש כמה פעמים מזה והנה שמעתי מכבוד הגאון קדוש ה' החסיד מהו' ש"ש ז"ל אב"ד דק"ק נ"ש פי' ורמז הפסוק ברית כרתי לעיני מה אתבונן על בתולה כי מדרך העולם להתבונן ולשוב אל ה' בחודש אלול המוכן לתשובה אבל מי שמשכיל ועיניו פקוחות הוא עובד הש"י כל השנה ושומר א"ע אפי' בחודש תמוז ואב שלא ליפול ממדרגתו וכורת ברית עם ה' ואז ממילא אין לו להתבונן יותר בחודש אלול כי הוא מוכן ומזומן לעבודת ה' מקדם אפי' בחדשים הנמוכים וק"ו בחודש אלול שבו הקדושה ביתר שאת וזה רמז הכתוב ברית כרתי לעיני פי' שאני כורת ברית לעיני הם החדשים שנקראו עיינין כמ"ש לעיל לכן מה אתבונן על בתולה שהוא אלול במזל בתולה כי אני מוכן לעבודת ה' מלפנים: אמר ר"י אמר שמואל יום שהותרו השבטים לבא זב"ז רומז לנשמת ישראל שהם שבטים וענפים מהבורא ית"ש ורומז בזה כי עד הנה הן יומי תמוז ואב עלייהו כתיב ויהי כמשלש חדשים וגו' והענין כאשר אמרנו לך בחיבור הזה כמה פעמים באורך שאז הקליפה והסט"א מתגברו' בעולם ונשמות ישראל אסורות ומיוחדות כל חד באפי נפשה ואין להם פנאי להתוועד זה עם זה לבעבור שיש לכל א' מלחמה בפ"ע הוא מלחמת היצר וכח הס"א המתגברת על האדם בעולם בעבור שאלו הימים יוצאים ממתכונתם וגבולם שהם גדולים ביותר וכמו כן ימי טבת ושבט הם קצרים ביותר. אבל בט"ו באב אז תשש נח החמה והס"א. והבורא ית"ש שופע הארתו על ישראל ושקטה הארץ קצת ממלחמות היצר ואז הותרו שבטים הותר"ו לשון התרת קשר ור"ל שאז הותרו הנשמות ישראל להתוועד ולהתקשר לבא זה בזה והיינו שבו היו בנות ירושלים הם נשמות ישראל היראי' ושלמים יוצאות בכלי לבן רומז אף לאותן שאין יודעין שום ענין ומדה מעבודת הבורא ית"ש ומדותיו שזה רומז ללבן בלא גוון כלל.