יעקב ועשו: הנרטיב התנ״כי

וַיִּתְרֹֽצְצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהֹוָֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י (גיים) [גוֹיִם֙] בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃ וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ׃

But the children struggled in her womb, and she said, “If so, why do I exist?” She went to inquire of GOD, and GOD answered her, “Two nations are in your womb, Two separate peoples shall issue from your body; One people shall be mightier than the other, And the older shall serve the younger.” When her time to give birth was at hand, there were twins in her womb.

וַיִּשָּׂ֨א יַעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת־הַיְלָדִ֗ים עַל־לֵאָה֙ וְעַל־רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת׃ וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֙רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ עַד־אָחִֽיו׃ וַיָּ֨רׇץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ וַיִּבְכּֽוּ׃

Looking up, Jacob saw Esau coming, accompanied by four hundred men. He divided the children among Leah, Rachel, and the two maids, He himself went on ahead and bowed low to the ground seven times until he was near his brother. Esau ran to greet him. He embraced him and, falling on his neck, he kissed him; and they wept.

וְאֵ֛לֶּה תֹּלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם׃ וַיִּקַּ֣ח עֵשָׂ֡ו אֶת־נָ֠שָׁ֠יו וְאֶת־בָּנָ֣יו וְאֶת־בְּנֹתָיו֮ וְאֶת־כׇּל־נַפְשׁ֣וֹת בֵּיתוֹ֒ וְאֶת־מִקְנֵ֣הוּ וְאֶת־כׇּל־בְּהֶמְתּ֗וֹ וְאֵת֙ כׇּל־קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־אֶ֔רֶץ מִפְּנֵ֖י יַעֲקֹ֥ב אָחִֽיו׃ וַיֵּ֤שֶׁב עֵשָׂו֙ בְּהַ֣ר שֵׂעִ֔יר עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם׃

This is the line of Esau—that is, Edom. Esau took his wives, his sons and daughters, and all the members of his household, his cattle and all his livestock, and all the property that he had acquired in the land of Canaan, and went to another land because of his brother Jacob. So Esau settled in the hill country of Seir—Esau being Edom.

וַיֹּאמֶר ה' לָהּ (בראשית כה, כג), רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן רַבִּי שִׁמְעוֹן מֵעוֹלָם לֹא נִזְקַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָשִׂיחַ עִם אִשָּׁה אֶלָּא עִם אוֹתָהּ הַצַּדֶּקֶת, וְאַף הִיא עַל יְדֵי עִלָּה. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אוֹמֵר כַּמָּה כִּרְכּוּרִין כִּרְכֵּר בִּשְׁבִיל לְהָשִׂיחַ עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, טו): וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ. וְהָכְתִיב (בראשית טז, יג): וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר עַל יְדֵי מַלְאָךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר עַל יְדֵי שֵׁם בֶּן נֹחַ. (בראשית טז, יג): שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, שְׁנֵי גֵאֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, זֶה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָמוֹ וְזֶה מִתְגָּאֶה בְּמַלְכוּתוֹ. שְׁנֵי גֵאֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, אַדְרִיָּאנוֹס בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שְׁלֹמֹה בְּיִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר שְׁנֵי שׂוֹנְאֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, כָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שׂוֹנְאִים אֶת עֵשָׂו, וְכָל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שׂוֹנְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל, סְנָאֵיהוֹן דִּבְנַיָא בְּמֵעַיִךְ, דִּכְתִיב (מלאכי א, ג): וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי. וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מִכָּאן שֶׁנּוֹלַד מָהוּל. וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר עַד כָּאן קְרָיָין (בראשית י, ז): סַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא, מִינָךְ יְקוּמוּן יְהוּדָאִין וְאַרְמָאִין. וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר, אָמַר רַבִּי הוּנָא אִם זָכָה יַעֲבֹד, וְאִם לָאו יֵעֲבֵד. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת (בראשית כה, כד), לְהַלָּן חֲסֵרִים וְכָאן מְלֵאִים, לְהַלָּן כְּתִיב (בראשית לח, כז): תְאוֹמִים, פֶּרֶץ וְזֶרַח שְׁנֵיהֶם צַדִּיקִים, וְכָאן תוֹמִם, יַעֲקֹב צַדִּיק וְעֵשָׂו רָשָׁע. (בראשית כה, כה): וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, אָמַר רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק בִּזְכוּת (ויקרא כג, מ): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אֲנִי נִגְלֶה לָכֶם רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מד, ו): אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן, וּפוֹרֵעַ לָכֶם מִן הָרִאשׁוֹן, זֶה עֵשָׂו, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן, וּבוֹנֶה לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב בֵּיהּ (ירמיה יז, יב): כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן, וְאָבִיא לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, דִּכְתִיב בֵּיהּ (ישעיה מא, כז): רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם. דָּבָר אַחֵר, וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, לָמָה יָצָא עֵשָׂו תְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הוּא וְתֵצֵא סַרְיוּתוֹ עִמּוֹ, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ כְּהָדֵין פָּרָבִיטָא שֶׁהוּא מְשַׁטֵּף אֶת בֵּית הַמֶּרְחָץ וְאַחַר כָּךְ מַרְחִיץ בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, כָּךְ לָמָּה יָצָא עֵשָׂו תְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הוּא וְתֵצֵא סַרְיוּתוֹ עִמּוֹ. מַטְרוֹנָא שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא אָמְרָה לֵיהּ לָמָּה יָצָא עֵשָׂו תְּחִלָּה, אָמַר לָהּ, טִפָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל יַעֲקֹב הָיְתָה, אָמַר לָהּ מָשָׁל אִם תַּנִּיחוּ שְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת בִּשְׁפוֹפֶרֶת אַחַת, לֹא זוֹ שֶׁאַתְּ נוֹתְנָהּ רִאשׁוֹנָה יוֹצְאָה אַחֲרוֹנָה, כָּךְ טִפָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל יַעֲקֹב הָיְתָה. אַדְמוֹנִי, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שְׁמוּאֵל אֶת דָּוִד אַדְמוֹנִי, דִּכְתִיב (שמואל א טז, יב): וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי, נִתְיָרֵא וְאָמַר אַף זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים כְּעֵשָׂו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמואל א טז, יב): עִם יְפֵה עֵינַיִם, עֵשָׂו מִדַּעַת עַצְמוֹ הוּא הוֹרֵג אֲבָל זֶה מִדַּעַת סַנְהֶדְרִין הוּא הוֹרֵג. דִּקְלִיטְיָינוֹס מַלְכָּא הֲוָה רָעֵי חֲזִירִין בַּהֲדָא טְבֶרְיָה, וְכֵיוָן דַּהֲוָה מָטֵי סִדְרֵיהּ דְּרַבִּי הֲוֵי מֵינוֹקָא נָפְקִין וּמָחֲיִין לֵיהּ, לְבָתַר יוֹמִין אִיתְעֲבֵד מֶלֶךְ, נְחַת וִיתֵיב לֵיהּ בַּהֲדָא פַּנְיָיס נ"א: פַּמְיָיס, וּשְׁלַח כְּתָבִים לִטְבֶרְיָא מִפְּנֵי רַמְשָׁא דַעֲרוֹבְתָה, אֲמַר אֲנָא יָהֵיב קֵלֶווֹן דְּיֶהֱווֹן רַבְרְבָנֵי דִּיהוּדָאֵי קָיְימִין קֳדָמִי בְּצַפְרָא דְחַד בְּשַׁבָּא. פַּקְדֵּיהּ לִשְׁלִיחָא אֲמַר לֵיהּ לָא תִתֵּן יָתְהוֹן לְהוֹן אֶלָּא עִם מַטְעֲמֵי יוֹמָא דַעֲרוֹבְתָא. נְחַת רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לְמִיסְחֵי, חַמְתֵי לְרַבִּי דַּהֲוָה קָאֵים קוֹמֵי סִדְרָא רַבָּה רָאָה פָּנָיו חוֹלָנִיּוֹת, אָמַר לוֹ לָמָּה פָנֶיךָ חוֹלָנִיּוֹת, אֲמַר כֵּן וְכֵן אִשְׁתַּדַּר לִי כְּתָבִין מִן מַלְכוּתָא. אֲמַר לֵיהּ אִיתָא סְחֵי דְּבָרְיָיךְ עֲבֵיד לָנָא נִסִּין. עָלוֹן לְמִסְחֵי וַאֲתָא הָדֵין אַרְגִּינִיטוֹן מְגַחֵךְ וּמְרַקֵּד קֳדָמֵיהוֹן. בְּעָא רַבִּי דְּיִזְעוֹף בֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן רַבִּי שַׁבְקֵיהּ דְּזִמְנִין עַל נִסִּין הוּא מִתְחֲמָא. אֲמַר לֵיהּ מָרָיךְ בְּעָקָא וְאַתְּ קָאֵים גָּחֵךְ וּמְרַקֵּד. אֲמַר לְהוֹן אֲזַלוּן וְאַכְלוּן וּשְׁתוֹן וְעַבְדוּן שַׁבָּא טָבָא דְּמָרֵיכוֹן עָבֵיד לְכוֹן נִסִּין וַאֲנָא מְקִים לְכוֹן קֳדָמוֹי בְּצַפְרָא דְחַד בְּשַׁבְּתָא. בַּאֲפוּקֵי שַׁבְּתָא בָּתַר סִידְרָא, נְסַבוֹן וַאֲקִימוֹן קֳדָם פְּיָילֵי דְּפַנְיָיס. עָלוּן וְאָמְרִין לֵיהּ הָא קָיְימִין קֳדָם פְּיָילֵי. אֲמַר סִגְרוּן פְּיָילִי. נְסַבוּהוֹן וַאֲקִימוֹן עַל מְטַכְּסָא דִּמְדִינְתָּא. עָלוּן וְאָמְרִין לֵיהּ, אֲמַר אֲנָא קֵלֶווֹן אֲנָא דְּיִתְּזוּן בֵּי בַּנֵּי תְּלָתָא יוֹמֵי וְיַעֲלוּן וְיִסְחוּן וְיֶאֱתוֹן לְגַבָּאי, אֲזַלוּן וְאִתְּזוּן בֵּי בַּנֵּי תְּלָתָא יוֹמִין וְעָאל חַד אַרְגִינִיטוֹן וּמוֹזְגָהּ קֳדָמֵיהוֹן וְעָלוּ וּסְחוּן וַאֲתוֹן לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לְהוֹן בְּגִין דְּאַתּוּן יָדְעִין דֵּאלָהֵיכוֹן עָבֵיד לְכוֹן נִסִּין אַתּוּן מְקִילִין לְמַלְכָּא. אָמְרִין לֵיהּ לְדִיקְלֵיטְיָינוֹס רָעֵי חֲזִירִין אֲקֵילֵינַן, בְּרַם לְדִיקְלֵיטְיָינוּס מַלְכָּא אֲנַן מְשֻׁעְבָּדִים. אֲמַר לְהוֹן אֲפִלּוּ כֵּן לָא תִבְזוֹן לָא בְּרוֹמִי זְעֵיר וְלָא בְּגוּלְיָיר זְעֵיר. (בראשית כה, כה): כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר, אָמַר רַבִּי חֲנִינָה כֻּלּוֹ רָאוּי לְאַדֶּרֶת. רַבָּנָן דָּרוֹמָאֵי בְּשֵׁם רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי וְרַחֲבָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר יָצָא כֻּלּוֹ מְפֹזָר וּמְפֹרָד כְּאַדֶּרֶת, לִזְרוֹתוֹ כְּמוֹץ וּכְקַשׁ מֵאִדְּרָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ב, לה): בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא וגו' וַהֲווֹ כְּעוּר מִן אִדְּרֵי קַיִט, רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק אָמַר מִי גָרַם לָהֶם לְהֵעָשׂוֹת כְּעוּר, מִן אִדְּרֵי קַיִט, עַל שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בָּאַדִּירִים. (בראשית כה, כה): וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו, הֵא שָׁוְא שֶׁבָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַתּוּן קְרֵיתוּן לַחֲזִירַתְכוֹן שֵׁם, אַף אֲנָא קוֹרֵא לִבְנִי בְכוֹרִי שֵׁם, (שמות ד, כב): כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְּכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים (בראשית כה, כז), רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לַהֲדַס וְעִצְבוֹנִית שֶׁהָיוּ גְּדֵלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגְדִּילוּ וְהִפְרִיחוּ זֶה נוֹתֵן רֵיחוֹ וְזֶה חוֹחוֹ, כָּךְ כָּל י"ג שָׁנָה שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, לְאַחַר י"ג שָׁנָה זֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר צָרִיךְ אָדָם לְהִטָּפֵל בִּבְנוֹ עַד י"ג שָׁנָה, מִיכָּן וָאֵילָךְ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרַנִּי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה. (בראשית כה, כז): וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, צָד אֶת הַבְּרִיּוֹת בְּפִיו, לָא גְנַבְתְּ מַאן גְּנַב עִמָּךְ, וְלָא קְטַלִית מַאן קְטַל עִמָּךְ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שׂוֹדָנִי, צַיְדָנִי. צָד בַּבַּיִת, צָד בַּשָּׂדֶה. בַּבַּיִת, הֵיךְ מְתַקְנִין מִלְחָא. בַּשָּׂדֶה, הֵיךְ מְתַקְנִין תִּבְנָא. רַבִּי חִיָּא אָמַר הִפְקִיר עַצְמוֹ כַּשָּׂדֶה. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים לֹא דַיֵּינוּ שֶׁנִּשְׁתַּעְבַּדְנוּ לְשִׁבְעִים אֻמּוֹת, אֶלָּא אַף לֹא זוֹ שֶׁנִּבְעֶלֶת כַּנָּשִׁים. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף אֲנִי בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי פּוֹרֵעַ הֵימֶנּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מט, כב): וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה. (בראשית כה, כז): וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים, שְׁנֵי אֹהָלִים, בֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם וּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל עֵבֶר. (בראשית כה, כח): וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, קוֹפַּרָא טָבָא לְפוּמֵיהּ, וְכַסָּא טָבָא לְפוּמֵיהּ. (בראשית כה, כח): וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב, כָּל שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת קוֹלוֹ הָיְתָה מוֹסֶפֶת לוֹ אַהֲבָה עַל אַהֲבָתוֹ.

“The Lord said to her” (Genesis 25:23) – Rabbi Yehuda ben Rabbi Simon and Rabbi Yoḥanan in the name of Rabbi Eliezer ben Rabbi Shimon:: The Holy One blessed be He never deigned to speak with a woman except for that righteous woman, and that, too, was for a reason. Rabbi Abba bar Kahana said: How much did He go in a roundabout manner in order to speak with her: “No, but you did laugh” (Genesis 18:15). But is it not written: “She called the name of the Lord who spoke to her”? (Genesis 16:13). Rabbi Levi said in the name of Rabbi Abba Ḥama bar Ḥanina: It was by means of an angel. Rabbi Elazar said: By means of Shem son of Noah. “Two peoples [goyim] are in your womb” (Genesis 25:23) – two of the proudest of peoples are in your womb. This one is proud of his world and that one is proud of his empire. Two of the proudest of peoples are in your womb – Hadrian among the idolaters and Solomon in Israel. Another matter, two of those hated by the peoples are in your womb. All the idolaters hate Esau, and all the idolaters hate Israel. [Alternately] the most hated of the sons is in your womb, as it is written: “But I hated Esau” (Malachi 1:3). “And two nations will be separated from your innards” (Genesis 25:23) – from here it is derived that he was born circumcised. “One nation will prevail over the other nation” (Genesis 25:23) – Rabbi Ḥelbo said: To this point, they would be called: “Savta, Raama, and Savtekha” (Genesis 10:7). From you, Jews and Romans would arise. “The elder will serve the younger” (Genesis 25:23) – Rabbi Huna said: If he [Jacob] merits, he [Esau] will serve, but if not, he [Esau] will be served. “Her days to give birth were complete” (Genesis 25:24) – elsewhere they are incomplete, and here they are complete. Elsewhere it is written: “Twins [teomim]” (Genesis 38:27) – Peretz and Zeraḥ were both righteous, but here, “tomim” – Jacob was righteous, Esau, wicked. “The first emerged ruddy” (Genesis 25:25) – Rabbi Ḥagai said in the name of Rabbi Yitzḥak: Due to the merit of: “You shall take for you on the first day” (Leviticus 23:40), I reveal myself to you first, as it is stated: “I am first and I am last” (Isaiah 44:6); I will exact retribution on your behalf from the first – that is Esau, as it is written: “The first emerged”; I will build for you the first – this is the Temple, in whose regard it is written: “Throne of glory, exalted from the first, [is the place of our Temple]” (Jeremiah 17:12); and I will bring you the first, this is the messianic king, in whose regard it is written: “The first to Zion, behold, here it is” (Isaiah 41:27). Another matter, “the first emerged ruddy” – why did Esau emerge first? It was so he would emerge and his corruption would depart with him. Rabbi Abahu said: It is like that bathhouse attendant who washes the bathhouse and then bathes the king’s son. So, why did Esau emerge first? It was so he would emerge and his corruption would depart with him. A noblewoman asked Rabbi Yosei ben Ḥalafta, she said to him: ‘Why did Esau emerge first?’ He said to her: ‘The first droplet was Jacob’s.’ He said to her: ‘This is analogous to an instance where you place two pearls into one tube, is it not the one that you placed first that will emerge last? So, the first droplet was Jacob’s.’ “Ruddy,” Rabbi Abba bar Kahana said: As though he were a shedder of blood. When Samuel saw that David was ruddy, as it is written: “He sent and brought him and he was ruddy” (I Samuel 16:12), he was afraid and said: ‘This is a shedder of blood like Esau.’ The Holy One blessed be He said to him: “With beautiful eyes” (I Samuel 16:12). Esau killed at his own initiative, but this one kills at the initiative of Sanhedrin. The emperor Diocletian was a swineherd near Tiberias. When he would come to the study hall of Rabbi, the children would go out and strike him. Sometime later, he became emperor, and he descended and resided near the Panyas; variant reading: Pamyas, and he sent directives to Tiberias just before nightfall on Thursday: ‘I decree that the prominent leaders of the Jews shall appear before me before morning on Sunday.’ He commanded the emissary and said to him: ‘Do not deliver them [the directives] to them until sunset on Friday.’ Rabbi Shmuel bar Naḥman went down to bathe. He saw Rabbi standing before the great study hall, and he saw that his face was sickly. He said to him: ‘Why is your face sickly?’ ‘Such and such directives were sent to me by the empire.’ He said to him: ‘Come and bathe, as your Creator performs miracles on our behalf.’ They entered to bathe, and the demon Arginiton came, and was laughing and dancing before them. Rabbi wanted to scold him. Rabbi Shmuel bar Naḥman said to him: ‘Leave him alone, as sometimes he appears for the purpose of miracles.’ He said to him: ‘Your master is in distress and you are standing, laughing, and dancing.’ He [the demon] said to them: ‘Go eat and drink and observe a fine Shabbat, as your Master will perform miracles on your behalf, and I will have you stand before him on Sunday morning.’ At the conclusion of Shabbat, after the service, he took them and stood them outside the gates of Panyas. They [servants] entered and said to him [Diocletian]: ‘They are standing before the gates.’ He said: ‘Close the gates.’ He [the demon] took them [the Rabbis] and placed them on the city wall. They [servants] entered and told him [Diocletian]. He said: ‘I decree that they should heat the bathhouse for three days, and then they will enter, bathe, and come before me.’ They went and heated the bathhouse for three days, and one of the Arginiton demons entered and diluted it for them. They entered, bathed, and came before him. He said to them: ‘Because you know that your God performs miracles on your behalf, you belittle the emperor.’ They said to him: ‘We belittle Diocletian the swineherd, but we are subjugated to Diocletian the emperor.’ He said to them: ‘Even so, do not demean a young Roman, and not a low ranking soldier.’ “All of him like a cloak of [kaaderet] hair” (Genesis 25:25) – all of him is worthy of the cloak. The Rabbis of the South in the name of Rabbi Alexandri, and Raḥava in the name of Rabbi Kahana said: He came out all unkempt and scattered like an aderet – like the chaff and the straw from the threshing floor [idera]. That is what is written: “Then the iron…were pulverized, and became like the chaff from the threshing floors [idrei] of summer” (Daniel 2:35). Rabbi Hanina bar Yithak said: What caused them to be pulverized? “From the threshing floors [me’idera] of the summer” (Daniel 2:35) – it is because they extended their hands against the great [adirim]. “They called his name Esau [Esav]” (Genesis 25:25) – this is the falsehood [heh shav] that I created in My world. Rabbi Yitzḥak said: You called your swine a name, I, too, call My firstborn son a name: “So said the Lord: My son, My firstborn, is Israel” (Exodus 4:22). “The lads grew; Esau was a man who knows hunting, a man of the field; Jacob was a simple man, a dweller in tents” (Genesis 25:27). “The lads grew” – Rabbi Levi said: This is analogous to a myrtle and a thorn bush that grew adjacent to one another. When they grew and blossomed, this one produced its fragrance and that one produced its thorns. So, all thirteen years, both of them would go to school and both of them would come from school. After thirteen years, this one would go to study halls, and that one would go to houses of idol worship. Rabbi Elazar said: A person must be responsible for his son until age thirteen. From there on, he must say: ‘Blessed that He has absolved me from the punishment of this one.’ “Esau was a man who knows hunting [tzayid]” – he would ensnare [tzad] people with his mouth. You [say you] did not steal; who stole with you? You [say you] did not kill, who killed with you? Rabbi Abahu said: He was a field person, a hunting person. He hunted in the house and hunted in the field. In the house, [he said]: ‘How does one prepare salt?’ In the field, [he said:] ‘How does one prepare straw?’ Rabbi Ḥiyya said: He abandoned himself like a field. Israel said before the Holy One blessed be He: ‘Master of the universe, is it not enough that you subjugated us to seventy nations, but even to this one, that engages in relations like a woman?’ The Holy One blessed be He said to them: ‘I, too, will exact retribution against him with that expression.’ That is what is written: “The heart of the valiant of Edom will be on that day like the heart of a woman in anguish” (Jeremiah 49:22). “Jacob was a simple man, a dweller in tents” – two tents; the study hall of Shem, and the study hall of Ever. “Isaac loved Esau because of the game in his mouth, and Rebecca loved Jacob” (Genesis 25:28). “Isaac loved Esau because of the game in his mouth” – good meat for his mouth and a good cup for his mouth. “And Rebecca loved Jacob” – the more she would hear his voice, the more she would add love onto her love for him.

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק וגו' הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב (בראשית כז, כב), הָא קוֹל דְּקָל חַכִּים וְיָדַיָּה דְּמַשְׁלַחִין מִיתִין. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אֵין יַעֲקֹב שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּקוֹלוֹ, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אֵין עֵשָׂו שׁוֹלֵט אֶלָּא בַּיָּדָיִם. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס קוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מַכְנִיס, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, מְרַמֵּז לֵיהּ וְהוּא אָתֵי. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשָׁעָה שֶׁיַּעֲקֹב מַרְכִּין בְּקוֹלוֹ, יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת, דִּכְתִיב (שמות טו, כד): וַיִּלֹּנוּ כָּל הָעֵדָה, (שמות יז, ח): וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא מְצַפְצֵף בְּקוֹלוֹ אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אֵין יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא לֹא עָמְדוּ פִּילוֹסוֹפִין בָּעוֹלָם כְּבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר וּכְאַבְנִימוֹס הַגַּרְדִּי, נִתְכַּנְסוּ כָּל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶצְלוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֹּאמַר שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ, אָמַר לְכוּ וְחִזְּרוּ עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וְעַל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁלָּהֶן, וְאִם מְצָאתֶם שָׁם תִּינוֹקוֹת מְצַפְצְפִין בְּקוֹלָן אֵין אַתֶּם יְכוֹלִים לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם, שֶׁכָּךְ הִבְטִיחָן אֲבִיהֶן וְאָמַר לָהֶם, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, בִּזְמַן שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מָצוּי בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וְאִם לָאו, הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אַתֶּם יְכוֹלִים לָהֶם. הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, בְּפִילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה (שופטים כא, יח): אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִין. הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, בִּימֵי יָרָבְעָם, קוֹל בְּכִי שֶׁהָרְגוּ מֵהֶם חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים ב יג, כ): וְלֹא עָצַר כֹּחַ יָרָבְעָם, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מָה אַתְּ סָבוּר שֶׁיָּרָבְעָם נִגַף, וַהֲלֹא לֹא נִגַּף אֶלָּא אֲבִיָה, וְלָמָּה נִגַּף, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר עַל יְדֵי שֶׁהֶעֱבִיר הַכָּרַת פָּנִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (ישעיה ג, ט): הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם. וְרַבִּי לֵוִי אָמַר עַל יְדֵי שֶׁהֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם שׁוֹמְרִים שְׁלשָׁה יָמִים עַד שֶׁנִּתְקַלְקְלָה צוּרָתָן, דִּתְנַן אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו. וְאֵין מְעִידִים אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה יָמִים. עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (ירמיה טו, ח): עָצְמוּ לִי אַלְמְנוֹתָו מֵחוֹל יַמִּים, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ וְרַבָּנָן, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר עַל שֶׁבִּזָּה לַאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א כא, י): וְעִמָּכֶם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל, קָרָא לַאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי בְּלִיַּעַל. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר עַל שֶׁחִסְדָּם בָּרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יג, ח): וְאַתֶּם הָמוֹן רָב וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עַל שֶׁבָּאת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְיָדוֹ וְלֹא בִּטְלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יג, יט): וַיִּרְדֹּף אֲבִיָּה אַחֲרֵי יָרָבְעָם, וּכְתִיב (דברי הימים ב יג, יט): וַיִּלְכֹּד מִמֶּנּוּ עָרִים אֶת בֵּית אֵל וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ. וּכְתִיב (מלכים א יכ, כט): וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל. וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם מֶלֶךְ עַל יְדֵי שֶׁהוֹנָה מֶלֶךְ כָּמוֹהוּ עֲנָשׁוֹ הַכָּתוּב וְנִגַּף, הֶדְיוֹט שֶׁהוּא מוֹנֶה הֶדְיוֹט עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְלֹא הִכִּירוֹ (בראשית כז, כג), בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ רְשָׁעִים עוֹמְדִים מִמֶּנּוּ לֹא הִכִּירוֹ. (בראשית כז, כו): וַיֹּאמֶר גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי, אָמַר לוֹ אַתְּ נוֹשְׁקֵנִי בַּקְּבוּרָה וְאֵין אַחֵר נוֹשְׁקֵנִי בַּקְּבוּרָה. (בראשית כז, כז): וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁרֵיחוֹ קָשֶׁה מִן הַשֶּׁטֶף הַזֶּה שֶׁל עִזִּים וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס אָבִינוּ יַעֲקֹב אֵצֶל אָבִיו נִכְנְסָה עִמּוֹ גַּן עֵדֶן, הֲדָא הוּא דַּאֲמַר לֵיהּ (בראשית כז, כז): רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה, וּבְשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו אֵצֶל אָבִיו נִכְנְסָה עִמּוֹ גֵּיהִנֹּם, הֵיאךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (משלי יא, ב): בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן. דָּבָר אַחֵר, וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ, כְּגוֹן יוֹסֵף מְשִׁיתָא וְיָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת. יוֹסֵף מְשִׁיתָא, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ שׂוֹנְאִים לְהִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת אָמְרוּ יִכָּנֵס מֵהֶם וּבָהֶם תְּחִלָּה, אֲמָרִין לֵיהּ עוּל וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ, נִכְנַס וְהוֹצִיא מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב, אָמְרוּ לוֹ אֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶדְיוֹט לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּזוֹ, אֶלָּא עוּל זְמַן תִּנְיָנוּת וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס נָתְנוּ לוֹ מֶכֶס שָׁלשׁ שָׁנִים, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו, אָמַר לֹא דַּיִּי שֶׁהִכְעַסְתִּי לֵאלֹהַי פַּעַם אַחַת אֶלָּא שֶׁאַכְעִיסֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה. מֶה עָשׂוּ לוֹ נָתְנוּ אוֹתוֹ בַּחֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים וְהָיוּ מְנַסְּרִים בּוֹ, הָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר וַוי אוֹי אוֹי שֶׁהִכְעַסְתִּי לְבוֹרְאִי. וְיָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת הָיָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה, וַהֲוָה רָכֵיב סוּסְיָא בְּשַׁבְּתָא אֲזַל קוֹמֵי שָׁרִיתָא לְמִצְטַבָּלָא, אֲמַר לֵיהּ חֲמֵי סוּסִי דְּאַרְכְּבִי מָרִי וַחֲמֵי סוּסָךָ דְּאַרְכְּבֵךְ מָרָךְ. אָמַר לוֹ אִם כָּךְ לְמַכְעִיסָיו קַל וָחֹמֶר לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ, אָמַר לוֹ עָשָׂה אָדָם רְצוֹנוֹ יוֹתֵר מִמְּךָ, אָמַר לוֹ וְאִם כָּךְ לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ קַל וָחֹמֶר לְמַכְעִיסָיו. נִכְנַס בּוֹ הַדָּבָר כְּאֶרֶס שֶׁל עַכְנָא, הָלַךְ וְקִיֵּם בְּעַצְמוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג וְחֶנֶק, מֶה עָשָׂה, הֵבִיא קוֹרָה נְעָצָהּ בָּאָרֶץ וְקָשַׁר בָּהּ נִימָא וְעָרַךְ הָעֵצִים וְהִקִּיפָן גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים, וְעָשָׂה מְדוּרָה לְפָנֶיהָ וְנָעַץ אֶת הַחֶרֶב בָּאֶמְצַע וְהִצִּית הָאוּר תַּחַת הָעֵצִים מִתַּחַת הָאֲבָנִים, וְנִתְלָה בַּקּוֹרָה וְנֶחְנַק, קִדְּמַתּוֹ הָאֵשׁ, נִפְסְקָה הַנִּימָה, נָפַל לָאֵשׁ, קִדְּמַתּוֹ חֶרֶב וְנָפַל עָלָיו גָּדֵר וְנִשְׂרַף. נִתְנַמְנֵם יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְרָאָה מִטָּתוֹ פָּרְחָה בָּאֲוִיר, אָמַר בְּשָׁעָה קַלָּה קְדָמַנִּי זֶה לְגַן עֵדֶן.

“Jacob approached Isaac his father and he felt him, and he said: The voice is the voice of Jacob, but the hands are the hands of Esau” (Genesis 27:22). “Jacob approached Isaac…The voice is the voice of Jacob” – this voice is the voice of a wise man, but his hands are those that flay dead animals. Another matter, “the voice is the voice of Jacob” – Jacob rules only with his voice. “The voice is the voice of Jacob, but the hands are the hands of Esau” – Esau rules only with his hands. Another matter, “the voice is the voice of Jacob” – Rabbi Pinḥas said: The voice of Jacob withdraws into itself. “But the hands are the hands of Esau” – He signals to him and he comes. Another matter, “the voice is the voice of Jacob” – Rabbi Berekhya said: When Jacob murmurs with his voice, the hands of Esau dominate, as it is written: “the people complained,” (Exodus 15:24), “Amalek came” (Exodus 17:8). But when he calls loudly with his voice, the hands are not the hands of Esau, the hands of Esau do not dominate. Rabbi Abba bar Kahana said: No philosophers stood in the world like Bilam son of Beor and like Avnimos the weaver. All the idolaters gathered before him. They said to him: ‘Do you say that we can confront this nation?’ He said: ‘Go and circulate among their synagogues and study halls; if you find children there crying out, you will not be able to confront them, as this is what their ancestor promised them: “The voice is the voice of Jacob” – when the voice of Jacob is found in the synagogues, the hands are not the hands of Esau, but if not, “the hands are the hands of Esau” – you can overcome them.’ “The voice is the voice of Jacob” – in the case of the concubine in Giva –“cursed is he who gives a wife to Benjamin” (Judges 21:18). “The voice is the voice of Jacob” – in the days of Yerovam. The sound of weeping because they killed five hundred thousand among them, as it is written – “Yerovam did not gain strength again [in the days of Aviya; and the Lord afflicted him, and he died]” (II Chronicles 13:20). Rabbi Shmuel bar Naḥman said: What do you think; that Yerovam was afflicted? But was it not Aviya who was afflicted? Why was he afflicted? Rabbi Abba bar Kahana said: It is because he defaced the identifying features of Israel’s faces, as it is written: “The expression of their faces testifies against them” (Isaiah 3:9). Rabbi Levi said: Because he positioned guards over them for three days until their form decayed, as we learned: One may testify only about the countenance of the face with the nose, even if there are distinguishing marks on his body and his belongings…and one may testify only up to three days. In their regard he says: “Their widows proliferated for Me beyond the sand of the seas” (Jeremiah 15:8). Rabbi Yoḥanan, Reish Lakish, and the Rabbis, Rabbi Yoḥanan said: Because he denigrated Aḥiya the Shilonite, as it is stated: "[Worthless and] wicked people [gathered around him]” (II Chronicles 13:7) – he called Aḥiya the Shilonite wicked. Reish Lakish said: Because he humiliated them publicly, as it is stated: “You are a great multitude, and with you are the golden calves” (II Chronicles 13:8). The Rabbis said: It is because an idol came into his possession and he did not nullify it, as it is stated: “Aviya pursued Yerovam” (II Chronicles 13:19), and it is written: “And captured cities from him: Beit El and its environs” (II Chronicles 13:19), and it is written: “He placed one in Beit El” (I Kings 12:29). The matters can be derived a fortiori: If a king, because he mistreated a king like him, the verse punished him and he was defeated, a commoner who mistreats a commoner, all the more so. “He did not recognize him, because his hands were hairy like the hands of his brother Esau, and he blessed him” (Genesis 27:23). “He did not recognize him” – when wicked people were produced from him, he [Isaac] did not recognize them. “His father Isaac said to him: Approach and kiss me, my son” (Genesis 27:26). “Approach and kiss me” – he said to him: ‘You will be adjacent to me in burial, but no other will be adjacent to me in burial.’ “He approached and kissed him, and he smelled the scent of his garments, and blessed him, and said: See, the scent of my son is as the scent of a field that the Lord blessed” (Genesis 27:27). “He approached and kissed him, and he smelled the scent of his garments” – Rabbi Yoḥanan said: There is nothing whose odor is viler than this goat hide, and you say: “He smelled the scent of his garments, and blessed him”? It is, rather, that when our patriarch Jacob entered to his father, the Garden of Eden entered with him. That is what he said to him: “See, the scent of my son is as the scent of a field.” But when Esau entered to his father, Gehenna entered with him, just as it says: “With the arrival of spite, disgrace arrives” (Proverbs 11:2). Another matter, “he smelled the scent of his garments [begadav], and blessed him” – e.g., Yosef Meshita and Yakum of Tzerorot. Yosef Meshita, when the enemies sought to enter the Temple Mount, they said: ‘Let one of them enter, and it will begin with them.’ They said to him: ‘Enter, and whatever you take out is yours.’ He entered and took out a golden candelabrum. They said to him: ‘It is not appropriate for a commoner to make use of this. Instead, enter again, and what you take out is yours.’ He refused. Rabbi Pinḥas said: They offered him taxes for three years, but he refused. He said: ‘Is it not enough that I angered my God once, that I would anger Him a second time?’ What did they do to him? They placed him on a carpenter’s sawhorse and were sawing him. He was shouting and saying: ‘Woe is me that I angered my Creator.’ Yakum of Tzerorot was the son of the sister of Rabbi Yosei ben Yoezer of Tzereida. He was riding a horse on Shabbat. In front of him, a cross on which Jews who observed Shabbat would be crucified was being dragged. He [Yakum of Tzerorot] said to him [Yosei ben Yoezer]: ‘Look at the horse on which my master has me riding, and look at the horse on which your Master has you riding.’ He told him: ‘If so it is for those who anger Him, all the more so for those who perform His will.’ He [also] said to him: ‘If it is so for those who perform his will, all the more so for those who anger him.’ It [his uncle’s words] penetrated him like the venom of a serpent. He went and fulfilled in himself the four court-imposed death penalties – stoning, burning, beheading, and strangulation. What did he do? He brought a beam and stuck it into the ground. He tied a string to it, arranged wood, and surrounded it with a stone fence. He kindled a bonfire before it, stuck a sword in the middle, kindled the fire under the stones, hanged himself from the beam and was strangled. The fire reached him, it severed the string, he fell into the fire, the sword reached him, the fence fell on him, and he was burned. Yosei ben Yoezer of Tzereida dozed and saw his bier floating in the air. He said: ‘That one preceded me by a small amount of time into the Garden of Eden.’

(מֵאֵילּוּ מֵאֵילּוּ) כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, אֲתָא עֵשָׂו קָא מְעַכֵּב, אָמַר לָהֶן: ״מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן״, וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: קִרְיַת אַרְבַּע — אַרְבַּע זוּגוֹת הָיוּ: אָדָם וְחַוָּה, אַבְרָהָם וְשָׂרָה, יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְלֵאָה. אִיהוּ קַבְרַהּ לְלֵאָה בְּדִידֵיהּ, וְהַאי דְּפָיֵישׁ — דִּידִי הוּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: זַבֵּינְתֵּהּ. אֲמַר לְהוּ: נְהִי דְּזַבֵּינִי בְּכֵירוּתָא, פְּשִׁיטוּתָא מִי זַבֵּינִי? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִין, דִּכְתִיב: ״בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: אֵין ״כִּירָה״ אֶלָּא לְשׁוֹן מְכִירָה, שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לִמְכִירָה ״כִּירָה״. אֲמַר לְהוּ: הַבוּ לִי אִיגַּרְתָּא! אֲמַרוּ לֵיהּ: אִיגַּרְתָּא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם הִיא. וּמַאן נֵיזִיל — נֵיזִיל נַפְתָּלִי דְּקַלִּיל כִּי אַיָּילְתָּא, דִּכְתִיב: ״נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלוּחָה הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר״, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אַל תִּקְרֵי ״אִמְרֵי שָׁפֶר״, אֶלָּא ״אִמְרֵי סֵפֶר״.

Once they reached the Cave of Machpelah, Esau came and was preventing them from burying Jacob there. He said to them: It says: “And Jacob came unto Isaac his father to Mamre, to Kiryat Arba, the same is Hebron, where Abraham and Isaac sojourned” (Genesis 35:27). And Rabbi Yitzḥak says: It is called Kiryat Arba because there were four couples buried there: Adam and Eve, Abraham and Sarah, Isaac and Rebecca, Jacob and Leah. Esau said: Jacob buried Leah in his spot, and the spot that is remaining is mine. The children of Jacob said to Esau: You sold your rights to Jacob. Esau said to them: Though I sold the birthright, did I also sell my rights to the burial site as an ordinary brother? The brothers said to him: Yes, you also sold to Jacob those rights, as it is written that Joseph stated: “My father made me swear, saying: Behold, I die; in my grave that I have dug [kariti] for me in the land of Canaan, there shall you bury me” (Genesis 50:5). And Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: The word kira in the verse is nothing other than a term of a sale [mekhira] sharing a similar root, because in the cities overseas they call a sale kira. Esau said to them: Bring the bill of sale to me, i.e., you can’t prove your claims. They said to him: The bill of sale is in the land of Egypt. They said: And who will go to bring it? Naphtali will go, for he is as fast as a doe, as it is written: “Naphtali is a doe let loose, he gives goodly words” (Genesis 49:21). Rabbi Abbahu says: Do not read it as “goodly words [imrei shafer]”; rather, read it as imrei sefer, i.e., the words of the book, as he returned to Egypt to retrieve the bill of sale.

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: עֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאוֹת״, מִשּׁוּם דְּאִסְתַּכַּל בְּעֵשָׂו הָרָשָׁע. וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם אַל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ קִלֵּל אֶת שָׂרָה, וְנִתְקַיֵּים בְּזַרְעָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם״: אַל תִּקְרֵי ״כְּסוּת״, אֶלָּא ״כְּסִיַּית עֵינַיִם״! הָא וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ. רָבָא אָמַר, מֵהָכָא: ״שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב״.

Rabbi Elazar said: One who gazes at the likeness of an evil man, his eyes become dim, as it is stated: “And it came to pass, that when Isaac was old, and his eyes were dim so that he could not see” (Genesis 27:1). This happened because he gazed at the wicked Esau. The Gemara asks: Did this cause Isaac’s blindness? Didn’t Rabbi Yitzḥak say: A curse of an ordinary person should not be lightly regarded in your eyes, because Abimelech cursed Sarah, and although he was not a righteous man, his curse was nevertheless fulfilled, albeit in her descendant. As it is stated that Abimelech said to Sarah with regard to the gift that he gave to Abraham: “Behold, it is for you a covering of the eyes” (Genesis 20:16). Do not read it as “a covering [kesut] of the eyes,” but rather read it as: A blindness [kesiat] of the eyes. Abimelech’s words were a veiled curse for Sarah to suffer from blindness. While she herself did not suffer, the curse was apparently fulfilled in the blindness of her son, Isaac. According to Rabbi Yitzḥak, Abimelech’s curse was the cause of Isaac’s blindness, and it was not, as Rabbi Elazar suggested, the fact he gazed at Esau. The Gemara explains: Both this and that jointly caused it. Rava said: The prohibition against gazing at the likeness of a wicked person is derived from here: “It is not good to raise the face of the wicked” (Proverbs 18:5).

(משלי כב כח): "אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך" - אמר רבי שמעון בר יוחאי: מנהג שעשו אבותיך, אל תשנה אותו, כגון: אברהם שתיקן תפילת השחרית, דכתיב (בראשית יט כו): "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'", ויצחק תיקן תפילת המנחה, שנאמר (בראשית כד סג): "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ויעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר (בראשית כח יא): "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש". שלא תאמר 'אף אני מוסיף אחרת', שנאמר "אשר עשו אבותיך", מה עשו אבותיך. אמר רבי יוחנן: לא עשו אבותיך להם לבדם, אלא עשויה לכל הדורות.

דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִימְנִין אָמַר לֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַמֵּי וְזִימְנִין אָמַר לֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסִּי: מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל״ — עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים בְּיוֹם שֶׁיִּגְמֹל חַסְדּוֹ לְזַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק. לְאַחַר שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין נוֹתְנִין לוֹ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ, וְאוֹמֵר לָהֶן: אֵינִי מְבָרֵךְ, שֶׁיָּצָא מִמֶּנִּי יִשְׁמָעֵאל. אוֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: טוֹל וּבָרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶן: אֵינִי מְבָרֵךְ, שֶׁיָּצָא מִמֶּנִּי עֵשָׂו. אוֹמֵר לוֹ לְיַעֲקֹב: טוֹל וּבָרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶם: אֵינִי מְבָרֵךְ, שֶׁנָּשָׂאתִי שְׁתֵּי אֲחָיוֹת בְּחַיֵּיהֶן, שֶׁעֲתִידָה תּוֹרָה לְאוֹסְרָן עָלַי. אוֹמֵר לוֹ לְמֹשֶׁה: טוֹל וּבָרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶם: אֵינִי מְבָרֵךְ, שֶׁלֹּא זָכִיתִי לִיכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לֹא בְּחַיַּי וְלֹא בְּמוֹתִי. אוֹמֵר לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: טוֹל וּבָרֵךְ, אוֹמֵר לָהֶן: אֵינִי מְבָרֵךְ, שֶׁלֹּא זָכִיתִי לְבֵן, דִּכְתִיב: ״יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן״, ״נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ״.

In connection to its discussion of hallel, the Gemara cites a statement that Rav Avira taught. Sometimes he said this exposition citing Rav Ami, and sometimes he said it citing Rav Asi: What is the meaning of that which is written: “And the child grew and was weaned [vayiggamal], and Abraham made a great feast on the day that Isaac was weaned” (Genesis 21:8)? In the future, the Holy One, Blessed be He, will prepare a feast for the righteous on the day that He extends [sheyigmol] His mercy to the descendants of Isaac. After they eat and drink, the celebrants will give Abraham our father a cup of blessing to recite the blessing, as he is the first of our forefathers. And Abraham will say to them: I will not recite the blessing, as I am blemished, for the wicked Ishmael came from me. Abraham will say to Isaac: Take the cup and recite the blessing. Isaac will say to them: I will not recite the blessing, as the wicked Esau came from me. Isaac will say to Jacob: Take the cup and recite the blessing. Jacob will say to them: I will not recite the blessing, as I married two sisters, Rachel and Leah, in their lifetimes, and in the future the Torah forbade them to me. Although at the time it was not prohibited to wed two sisters, this practice would eventually be considered a serious transgression. Jacob will say to Moses: Take the cup and recite the blessing. Moses will say to them: I will not recite the blessing, as I did not merit to enter Eretz Yisrael, neither in my life nor in my death. Moses will say to Joshua: Take the cup and recite the blessing. Joshua will say to them: I will not recite the blessing, as I did not merit to have a son. The proof for this is that it is written: “Joshua the son of Nun” (Numbers 14:6), and in the genealogical list of Ephraim it states: “Nun his son, Joshua his son” (I Chronicles 7:27). Since the verse does not mention any children of Joshua, evidently he had no sons.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל״, זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״. ״וַאֲבָרֶכְךָ״, זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״אֱלֹהֵי יִצְחָק״. ״וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ״, זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״אֱלֹהֵי יַעֲקֹב״. יָכוֹל יְהוּ חוֹתְמִין בְּכוּלָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וֶהְיֵה בְּרָכָה״. בְּךָ חוֹתְמִין, וְאֵין חוֹתְמִין בְּכוּלָּן.

Rabbi Shimon ben Lakish said with regard to God’s blessing of Avraham: “And I will make of you a great nation, and I will bless you, and I will make your name great, and you will be a blessing” (Genesis 12:2). “And I will make of you a great nation”; this is fulfilled in the opening of the first blessing of the Amida, as Jews say: God of Abraham. “And I will bless you”; this is fulfilled when they say: God of Isaac, as it is a blessing for a father when the name of his son is eternalized. “And I will make your name great”; this is fulfilled when they say: God of Jacob. One might have thought that Jews should conclude the first blessing of the Amida prayer with the names of all the forefathers; therefore the verse states: “And you will be a blessing” i.e., with you, Avraham, they will conclude the blessing, and they will not conclude with a mention of all of the forefathers. This is why the first blessing of the Amida prayer ends: Shield of Avraham.

יבאר הגנאי והדופי המשיגים אל מפר האחוה וכבא עליה בעקיפין. ויתן טעה ללקיחת הבכורה מעשו בשעת דחקו וצרכו אליה:

ויבז עשו את הבכורה, בעבור שראה שאין לאביו עושר... והעד שהיה יצחק אביו אוהב את עשו בעבור צורכו. ואילו היה הלחם רב בבית אביו, והוא נכבד בעיניו לא מכר בכורתו בעבור נזיד... ועורי לב יחשבו כי העושר מעלה גדולה לצדיקים, והנה אליהו יוכיח.

וְעַל דֶּרֶךְ חָכְמַת הַטֶּבַע ״אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו״, יָדוּעַ כִּי שְׁנֵי בָּנִים הַנּוֹלָדִים תְּאוֹמִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוּא נוֹצָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּשִׁלְיָא אַחַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, אֲבָל יַעֲקֹב וְעֵשָׂו הָיָה הַפֶּלֶא הַגָּדוֹל כִּי יְצִירַת שְׁנֵיהֶם הָיְתָה בְּשִׁלְיָא אַחַת, וּמִטַּעַם זֶה הָיָה הָרִצּוּץ בַּבֶּטֶן, כְּעִנְיַן שֶׁכָּתוּב (בראשית כ״ה:כ״ב): ״וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ״, וּמִפְּנֵי זֶה הֻצְרַךְ לוֹמַר: ״אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו״, לוֹמַר סַבְלָנִית זוֹ מִי הָיְתָה.

אם יעקב ועשו. כמה רבקות היו ומגיד לך הכתוב שהוא אח לאותה רבקה שהוא אם יעקב ועשו:

ובזה נבא אל הענין והוא בשום לב אל אומרו 'יעקב' ולא 'עקב' לשון עבר. אך הוא כי בא הכתוב לתת טוב טעם אל הולד עשו ראשון ולא יעקב... כי למה שהעולם הזה הוא הכנה אל העולם הבא על כן הוא הקודם... עשו חלקו בעולם הזה ויעקב לעולם הבא... הלא הוא נרמז במה שידו אוחזת בעקב עשו כי חלקו וטובו הוא בעקב וסוף טובו של עשו הנוטל ראשונה שהוא בעולם הזה. ועל כן 'ויקרא שמו יעקב', לומר שזה שנוטל עקב עשו, הוא על העתיד שיעקב כי יאחר טובו באחרונה בעקבות עשו.

אכן פשט הכתוב הוא 'ויתרוצצו' לשון ריצוץ, פירוש היו נדחקים ביותר כשיעור שיהיו מתרוצצים ולא יתקיימו במעיה, וזה יורה כי הריונה אינו מתקיים. ותאמר 'אם כן למה זה אנכי', פירוש 'זה' מורה באצבע חוזר אל ההריון, למה אנכי הרה לריק יגעתי... ולעולם לא הקפידה על צער ההריון כי הצדיקים יסבלו צער גדול בעוה"ז לתכלית טוב הנצחי.

[9] כמבואר לעיל פי"ז הערה 77 אודות יחס יעקב לעשו, שהואיל ויעקב הוא חלק בלבד, שהרי יעקב ועשו נולדו בבטן אחד, אין הכח מן יעקב לעשו, עיי"ש שיסוד זה נתבאר בהרחבה. וכן הוא להלן פנ"ז הערה 33.

והיו להם לבני העם המטולטל בדרכי נוד כמה וכמה סבות לקוות להיענות חיובית. הלא העמים גם הם היו על פי רוב נכרים וגרים, שזה מקרוב באו להשתקע בארץ הזאת, אשר ממנו גרשו את היהודים באכזריות, ושללו מהם את זכות הקיום בה... נוסף לכך לא היו זרים זה לזה גם בתרבותם וברוחם. מאת ההשגחה העליונה יצא, שאדמת ישראל לשעבר היתה גם אדמת הישע והתקוה של כל עמי התרבות, אשר ביניהם בקשו עתה היהודים מנוחה לנפשם העייפה. אכן היו זכאים לבקש רשות כניסה בשם האבות, אברהם יצחק ויעקב, בידעם בביטחה, כי כל תושבי הארץ מן האיכר בכפר ועד למלך על כסאו, למדו לכבד את השמות האלה ברגשי הערצה וכבוד, כי כל תרבותם של העמים האלה, שהחלה להתפתח על התרבות האלילית של הרומאים והיונים, ניזונה בעיקר מן המורשה הרוחנית של היהודים... אך מה מרה היתה אכזבתם. גורל היהודים בקרב העמים הפריך בצורה מעציבה ומשוועת את סיסמת האהבה אשר העמים נופפו אותה כדגל לעיני העולם כולו. וכל כך למה, כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים (דברים ל"ב ל"א), לא בדיוק כצורנו היה צור אמונתם, הם מדדו את אמונתנו הטהורה בקנה המדה של אמונתם הכוזבת, ולפיה שפטו אותנו וחרצו את דיננו... אמנם האלילות נוצחה, אבל לא חוסלה, גרעין היהדות שבאמונת העמים היה מסולף מאד, ונותר בו הרבה מן האלילות... קנאות קיצונית חשוכה פשטה בקרב העמים, ששקעו בתרדמת חורף ממשוכת. כך הפך העולם האלילי המנוצח לאויב הקשה והאכזרי ביותר למנצחיו היהודים כבולי הידים. אך הללו עמדו זקופי קומה, על אף הכבלים והנגישות המרות, והמשיכו להרים את נס האחד והיחיד, בנחלם נצחון אחרי נצחון. הם צעדו קוממיות, למרות העול המעיק על צווארם, כי שמרו על בריתם עם אלקיהם, וקיימו קשר ישיר עמו, ללא כל מתווכים ונציגים...

בזכות יעקב. כי מעשה אבות סימן לבנים.

אחי רבקה אם יעקב ועשו (בראשית כח ה). כתב רש"י (ד"ה אם) איני יודע מה מלמדני. ולי נראה דהכי פירושו, הואיל והוא אחי רבקה, לכך היא אם יעקב ועשו, יעקב מצידה ומצד יעקב, ועשו מצד לבן, דרוב בנים הולכים אחר אחי האם (ב"ב ק"י ע"א).