Meat and Dairy in a Shared Oven

מַתְנִי׳ יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ? כְּבָשָׂר בְּלֶפֶת. גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִים, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ – בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לָאו – כּוּלָּן אֲסוּרִין, וְהָרוֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם.

MISHNA: In the case of a thigh that was cooked with the sciatic nerve in it, if there is enough of the sciatic nerve in it to impart its flavor to the thigh, the entire thigh is forbidden for consumption. How does one measure whether there is enough sciatic nerve to impart flavor to the meat of the entire thigh? One relates to it as though the sciatic nerve were meat imparting flavor to a turnip. If meat the volume of the sciatic nerve would impart flavor to a turnip the volume of the thigh when they were cooked together, then the entire thigh is forbidden. With regard to a sciatic nerve that was cooked with other sinews, when one identifies the sciatic nerve and removes it, the other sinews are forbidden if the sciatic nerve was large enough to impart flavor. And if he does not identify it, all the sinews are forbidden because each one could be the sciatic nerve; but the broth is forbidden only if the sciatic nerve imparts flavor to the broth.

תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: חַם לְתוֹךְ חַם — אָסוּר. וְכֵן צוֹנֵן שֶׁנָּתַן לְתוֹךְ חַם — אָסוּר. חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן וְצוֹנֵן לְתוֹךְ צוֹנֵן — מֵדִיחַ. חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן מֵדִיחַ — כֵּיוָן דְּחָם הוּא, אַדְּמֵיקַר לֵיהּ — אִי אֶפְשָׁר דְּלָא בָּלַע פּוּרְתָּא, קְלִיפָה מִיהָא נִיבְעֵי! אֶלָּא אֵימָא: חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן — קוֹלֵף, צוֹנֵן לְתוֹךְ צוֹנֵן — מֵדִיחַ. תַּנְיָא אִידַּךְ: בָּשָׂר רוֹתֵחַ שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ חָלָב רוֹתֵחַ, וְכֵן צוֹנֵן שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ חַם — אָסוּר. חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן וְצוֹנֵן לְתוֹךְ צוֹנֵן — מֵדִיחַ. חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן מֵדִיחַ — כֵּיוָן דְּחַם הוּא, אַדְּמֵיקַר לֵיהּ — אִי אֶפְשָׁר דְּלָא בָּלַע פּוּרְתָּא, קְלִיפָה מִיהָא נִיבְעֵי! אֶלָּא אֵימָא: חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן — קוֹלֵף, צוֹנֵן לְתוֹךְ צוֹנֵן — מֵדִיחַ.

It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Shmuel: If hot permitted food falls into hot forbidden food, it is forbidden. And, so too, cold permitted food that one put into hot forbidden food is forbidden. If hot food falls into cold food, and similarly, if cold food falls into cold food, one must rinse the permitted food, and it remains permitted. The Gemara asks: Is it true that if hot permitted food falls into cold forbidden food, one must rinse the permitted food and it remains permitted? Since it is hot, until the bottom food cools it, it is impossible that it will not absorb a little of the forbidden food. Therefore, it should at least require the removal of the outer peel; rinsing it should not be sufficient. Rather, say the following corrected version: If hot food falls into cold food, one must peel off the outer layer; if cold food falls into cold food, one must rinse it off and that is sufficient. It was taught in another baraita: Hot meat that fell into hot milk, and so too, cold meat that fell into hot milk, is prohibited. If hot meat falls into cold milk and similarly, if cold meat falls into cold milk, one must rinse it off and that is sufficient. The Gemara asks: Is it true that if hot meat falls into cold milk, one must rinse it off and that is sufficient? Since it is hot, until the bottom food cools it, it is impossible that it will not absorb a little of the milk. Therefore, it should at least require the removal of the outer peel. Rather, say the following corrected version: If hot meat falls into cold milk, one must peel off the outer layer; if cold meat falls into cold milk, one must rinse it off and that is sufficient.

הָהוּא תַּנּוּרָא דִּטְחוֹ בֵּיהּ טִיחְיָא. אַסְרֵהּ רָבָא בַּר אֲהִילַאי לְמֵיכְלֵיהּ לְרִיפְתָּא אֲפִילּוּ בְּמִילְחָא לְעוֹלָם, דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכְלֵיהּ בְּכוּתָּחָא. מֵיתִיבִי: אֵין לָשִׁין אֶת הָעִיסָּה בְּחָלָב, וְאִם לָשׁ — כׇּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵירָה. כַּיּוֹצֵא בוֹ,

The Gemara recounts: There was a certain oven that they smeared with grease from meat, and consequently the flavor of meat was absorbed into it, and then they used it to bake bread. Rava bar Ahilai prohibited eating this bread even with salt, and not just with milk. This status would apply forever to bread baked in this oven, even during subsequent baking, lest one eat such bread with kutaḥ, a dairy-based seasoning, which would be a violation of the prohibition against eating meat with milk. The Gemara raises an objection to this statement: It was taught that one may not knead the dough with milk, and if he did knead the dough with milk, then all of the bread is prohibited due to concern that he will commit a habitual transgression. As one habitually eats bread with meat, there is a concern that one will come to eat this bread with meat as well, unwittingly transgressing the prohibition against eating meat with milk. Similarly,

[ב] "מנבלתם" – לא מן העצמות, לא מן השיניים, לא מן הצפרנים, ולא מן השיער שלהם. "תנור" – אם שלם – טמא, אם חתכו – טהור. מיכן אמרו תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו? חולקו לשלשה וגורר את הטפילה עד שיהיה בארץ. ר' מאיר אומר אין צריך לגרר הטפילה ולא עד שיהיה בארץ, אלא ממעטו מבפנים ד' טפחים. ר' שמעון אומר צריך להסיעו.

ריח של איסור שנתערב בהיתר כגון בשר נבילה שצלאו בתנור עם בשר שחוטה פליגי ביה רב ולוי רב אסר ולוי שרי ופסק רש"י כלוי דשרי וכן כתב בה"ג ורבינו תם פסק כרב דאסר ואפילו בשר נבילה כחוש עם בשר שמן שחוטה דריח כי האי מילתא היא וכתב הרשב"א הסכמת רוב המורים להתיר מכל מקום לכתחלה אסור לצלותם בתנור צר ואם בא לבשלם בקדירה כל אחד לעצמו אפילו בתנור צר ופי הקדירה מגולה מותר ואפילו לכתחלה שאין ריח המתבשל כל כך אוסר ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כרבינו תם ודוקא בתנורים שלהם שהם מכוסים לכך נכנס הריח של זה בזה אבל בתנורים גדולים שלנו ופיהם פתוחין אין לחוש פת חמה שמונחת על גבי חבית פתוחה של יין נסך אסור לפי שקולטת הריח הרבה אבל אם הפת צוננת אפילו אם החבית פתוחה או פת חמה וחבית סתומה מותר וכן מותר להריח בבת תיהא דיין נסך פירוש נקב שעושין בחבית להריח משם ביין אם הוא טוב:

גמ' לא שנו - דכי יש בו בנותן טעם כל הירך אסורה: אלא שנתבשל - שהרוטב מעלה הטעם בכל הבשר: אבל נצלה - עמו נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא בבשר:

סַכִּין שֶׁחָתַךְ בָּהּ בָּשָׂר צָלִי וְחָזַר וְחָתַךְ בָּהּ צְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים חֲרִיפִין אָסוּר לְאָכְלָן בְּכוּתָח. אֲבָל אִם חָתַךְ בָּהּ בָּשָׂר וְחָזַר וְחָתַךְ בָּהּ קִישׁוּת אוֹ אֲבַטִּיחַ גּוֹרֵד מְקוֹם הַחֲתָךְ וְאוֹכֵל הַשְּׁאָר בְּחָלָב:

When a knife was used to cut roasted meat and then was used to cut radish or other sharp foods, it is forbidden to eat them together with kutach. If, however, one cut meat [with a knife] and afterwards cut zucchini or watermelon, one should scrape away the place where the cut was made and the remainder may be eaten with milk.

אפילו מריש אזנו - שרחוק מן החלב ולאו דווקא משום דראש הגדי למטה בשעה שצולין אותו בשפוד בתנור דכן דרך כדמשמע בריש כיצד צולין (פסחים עד.) שתוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו וצד העב של שפוד הופך למטה כדי שלא יפול ומידב דאיב החלב על הראש אלא אפילו היה הראש למעלה אסור דמפעפע חלב למעלה דהא צונן לתוך חם אסור למאן דאמר תתאה גבר ולא סגי בקליפה ומה שנהגו כשמולחים בשר הרבה ומניחין בגיגית ופעמים חתיכה אחת חציה לתוך הציר וחציה חוץ לציר וחותכין מה שבתוך הציר ומשליכין דאסור ומה שחוץ לציר מותר ולא אמרינן שיפעפע הדם למעלה ויאסור כל החתיכה כדאמר גבי חלב י"ל דאין דרכו של דם לפעפע אלא אדרבה אמרינן דדם משרק שריק כשנופל על הבשר ולא מיבלע דרך הליכתו כ"ש דלא מפעפע למעלה ואפילו יש שומן בבשר שבתוך הציר לא אמרינן דנעשה נבלה מחמת הדם וחוזר ואוסר מה שחוץ לציר דמפעפע לפי מה שמפרש הרב רבינו אפרים דלא שייך חתיכה עצמה נעשת נבלה אלא בבשר בחלב ובלאו הכי נמי כיון דלא אפשר האיסור להתפשט חוץ לציר שרי דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת את כל החתיכות אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכה דומיא דטפת חלב תדע דבכל מקום שאנו אוסרין כדי קליפה אמאי אין אותו כדי קליפה חוזר ואוסר מה שאצלו ובענין זה יאסר הכל אלא היינו טעמא לפי שאין טעם האיסור עובר כלל יותר מכדי קליפה והרב רבי אליעזר ממי"ץ היה מחלק משום דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה במקצת חתיכה אלא בכל החתיכה ואין זה טעם ועוד תדע דאי לא תימא הכי אין לך בשר מותר לעולם דהא קיימא לן דכל הבשר הנמלח כששהה במלחו יום או יומים יש בו טעם מלח יותר ואפ"ה לא אמרינן דמלח שעל הבשר הנאסר מחמת הדם יחזור ויאסור את הבשר אלא צ"ל משום דאע"פ שנבלע בבשר טעם המלח טעם הדם שבמלח אין נבלע בו כלל:

שלא לאפות היתר ואיסור בתנור א'. ובו ז' סעיפים: אין צולין בשר כשרה עם בשר נבילה או של בהמה טמאה בתנור א' ואף על פי שאין נוגעים זה בזה ואם צלאן הרי זה מותר ואפילו היתה האסורה שמינה הרבה והמותרת רזה ואם התנור גדול שמחזיק י"ב עשרונים ופיו פתוח מותר לצלותם בו ובלבד שלא יגעו זה בזה ואם אחד מהם מכוסה בקערה או בבצק וכיוצא בו מותר לצלותם אפילו בתנור קטן ופיו סתום: הגה וה"ה לבשר עם חלב נמי דינא הכי (טור סימן צ"ז) ונוהגין להחמיר לכתחלה אפילו בתנור גדול ובדיעבד להקל אפילו בתנור קטן (ארוך כלל ל"ט דלא כב"י ובתשובת ר"י מינץ ובהגהת ש"ד ואגור בשם מהרי"ל וטור בשם רשב"א שכן הסכמת רוב המורים והוא שיטת רש"י וה"ג ורי"ף ורמב"ם) ואם אפה פת עם בשר אסור לאכלו עם חלב אם יש לו פת אחר (שם) וכן אם עובד כוכבים אפה פת עם איסור אסור לקנות אותו פת אם יש פת אחר דכל זה מקרי לכתחלה אבל אם אין לו פת אחר בריוח מותר בשניהם דזה מקרי לענין זה דיעבד (אגור בשם ר"י מולין) י"א דאין מתירין ריחא אפילו בדיעבד אלא אם כן התנור פתוח קצת מן הצד או למעלה במקום שהעשן יוצא (שם בארוך) ובמקום הפסד אין להחמיר בדיעבד (כי כן נראה מהפוסקים וכ"פ ב"י) אפילו סתום לגמרי ואם האיסור דבר חריף וכל שכן אם ההיתר דבר חריף ריחא מילתא היא ואפילו בדיעבד אסור אם שניהם מגולים אבל אם אחד מהם מכוסה אפילו בבצק בעלמא מותר (מרדכי פ' ג"ה ואו"ה) אם אפו או צלו איסור והיתר תחת מחבת אחת מגולין אסור (תוספות) אפילו בדיעבד (שם בארוך) וה"ה אם אפו בכה"ג פת עם בשר אסור לאכלו בחלב (ש"ד סימן ס' ומהרא"י) אבל בזה אחר זה אין לחוש (תשובת מיי' סוף הל' מ"א ותשובת ר"י ואו"ה) אלא אם כן הזיע המחבת משניהם דאז אסור אפילו בזה אחר זה אם היו שניהם מגולין דהוי ככיסוי של קדרה (ד"ע ממשמעות הרא"ש סימן צ"ג) כדלעיל סימן צ"ג י"א דכל מקום דאמרינן ריחא מלתא ואוסר בדיעבד היינו דוקא דליכא ששים מן ההיתר נגד האיסור אבל בדאיכא ששים מן ההיתר אפי' בכל מה שבתנור מבטל האיסו' (שם בארוך כלל ל"ט די"ח) ולצורך הפסד יש לנהוג כן. י"א דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח ריחא מלתא ואוסר אפילו בדיעבד אם התנור קטן והוא סתום והאיסור וההיתר מגולין תוך התנור (ד"מ בשם הגהת סמ"ק ובשם תוספות עבודת כוכבים דף ס"ו ע"ב) ויש אומרים שאין לחלק (ד"מ בשם מרדכי) ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין ועיין לקמן סוף סימן קי"ח אם יש להחמיר לכתחלה לשפות ב' קדירות וא' מהן של איסור על הכירה או לצלות איסור אצל היתר: בד"א בצלי אבל אם בא לבשלם בקדרה זה לעצמו וזה לעצמו אפילו בתנור קטן ופיו סתום מותר ואף על פי שפי הקדרות מגולה: הגה ודוקא שהתנור פתוח קצת אבל אם הוא סתום מכל הצדדים כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת אסור (מהרי"ו סימן מ"ד ואו"ה והגהת ש"ד בשם מהר"מ) ואפילו בדיעבד יש מחמירין ואוסרין אם האיסור וההיתר מגולה (כך משמע בהגהת ש"ד) ובמקום הפסד מרובה יש להקל:

On the Prohibition of Cooking Permitted Food with Forbidden Food in the Same Oven It is forbidden to roast permitted meat and a forbidden piece or the flesh of an impure animal in the same oven, even if these different pieces do not touch; but if this happens by chance, the prohibition disappears, even when the forbidden meat is fattier than the permitted meat. However, one can use the same oven to roast permitted meat and forbidden meat, but under the following conditions: the oven must have a capacity of 96 liters of flour, its opening must remain open, and the pieces of meat must not touch. This can be done even when the oven is small and its opening closed if one of the vessels containing the meat is covered. GLOSS: The same applies when the two foods are one of meat and the other of milk. However, it is customary to take the prohibition more seriously when done deliberately; but when faced with an accomplished fact, the most lenient opinion is accepted, even if the oven is small. When bread and meat have been baked in the same oven, it is forbidden to eat the bread with milk, if there is other bread available; similarly, if a gentile has baked bread at the same time as a forbidden food in the same oven, it is forbidden to buy this bread if it is possible to obtain other bread, as this would be a deliberate act. But when it is not easy to obtain other bread, the prohibition disappears, as it is considered an accomplished fact. According to some authors, the prohibition must be observed even in the case of an accomplished fact when it involves a food emitting a flavor, unless the oven is open on the side where the smoke exits; however, if the loss resulting from this prohibition would be significant, the case of an accomplished fact can be admitted, even if the oven was closed. If the forbidden food is spiced, as is the permitted food, the flavor is emitted with more force, and the prohibition must not be violated, even in the case of an accomplished fact, provided that the vessels containing the two foods are uncovered; but if one of them was closed with a bit of dough alone, the use of the permitted food is authorized. When two foods, one permitted, the other forbidden, have been cooked or roasted uncovered in the same pan, the first is forbidden, even in the case of an accomplished fact, and if bread and meat were cooked this way, the bread cannot be eaten with milk. There is no need to observe the prohibition if the permitted food and the forbidden food were cooked in the same oven one after the other; however, when the pan has received the evaporation of the two foods, the permitted food is forbidden, even if these foods were cooked one after the other, but uncovered, as the pan is considered a lid. Some authors claim that wherever there is an emission of flavor, one cannot argue the case of an accomplished fact if the permitted food does not represent a quantity sixty times greater than the forbidden food; but if the permitted food has the prescribed quantity, its use is authorized, and everything in the oven can dissolve the forbidden food. This is the accepted opinion in case of loss. According to other authors, the permitted food is forbidden even if it has the prescribed quantity when it concerns, for example, leavened bread on Passover; the oven being small and closed, and the vessels containing the two foods uncovered, the flavor of the forbidden food is emitted and makes observing the prohibition necessary, even in the case of an accomplished fact. According to another opinion, there is no need to make this distinction; but when the loss would be significant, one can follow the most lenient opinion. This only concerns the case where the permitted food and the forbidden food have been roasted in the same oven; but if each food has been cooked in a separate pot, the use of the permitted food is authorized, even if the oven is small, its opening closed, and the two pots uncovered. GLOSS: This only refers to an oven that is slightly open; but when the oven has been hermetically sealed to prevent the cooling of the dishes, as is customary on the Sabbath, the permitted food is forbidden. According to some authors, the prohibition must be observed even in the case of an accomplished fact when the permitted food and the forbidden food are cooked in uncovered vessels; but if the loss resulting from this prohibition is too great, one can rely on the most lenient opinion.

דבר מוסכם מכל הפוסקים דחשש ריח אינו אלא בצלי על השפוד כשצולין האיסור סמוך להיתר והשפודין לא רחוקין זה מזה והתנור קטן בזה יש מחלוקת אבל כשצלו או בשלו בקדרה זה לעצמו וזה לעצמו אפילו הקדרות אינן מכוסות למעלה ואפילו בתנור קטן ופיו סתום מותר כן פסק רבינו בסעיף ב' וכתב על זה רבינו הרמ"א דדווקא שהתנור פתוח קצת אבל אם הוא סתום מכל הצדדים כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת אסור ואפילו בדיעבד יש מחמירין ואוסרין אם האיסור וההיתר מגולה ובמקום הפ"מ יש להקל עכ"ל ביאור דבריו דאמת הוא דגם בפיו סתום מותר אך בתנאי שלא תהא סתימה כסתימת חמין לשבת שסותמין כל סדק קטן וגדול אלא היא סתומה ומ"מ יש נקבים קטנים מן הצד דאז מותר אפילו לכתחלה גם כשאין הקדרה מכוסה למעלה אבל בלא זה צריך כיסוי להקדרה ולכן יש ליזהר בשבת כשמטמינים הצאלינ"ט ושורקין פי התנור וגם ארובת העשן סתומה אם מעמידים בתנור חלב או מאכלי חמאה צריך לכסות אותם או לכסות פיות הקדרות של בשר [ומיהי בדיעבד אין לאסור ובפרט לכבוד שבת או בהפ"מ ועש"ך סקי"ח] וכשהמעלה עשן פתוח פשיטא דמותר אף לכתחלה: עוד כתב דאם האיסור דבר חריף וכ"ש אם ההיתר דבר חריף ריחא מילתא היא ואפילו בדיעבד אסור אם שניהם מגולים אבל אם אחד מהם מכוסה אפילו בבצק בעלמא מותר עכ"ל ביאור דבריו דאע"ג דלעיקרא דדינא אנו סוברים דריחא לאו מילתא היא מ"מ בדבר חריף אנו חוששין לומר דריחא מילתא היא ואע"ג דבסעיף ח' בארנו דדין זה אינו עולה יפה לפי סוגית הש"ס מ"מ כיון דיש סוברים כן ויש סוברים בעיקר הדין דריחא מילתא היא לכן יש לאסור גם בדיעבד בדבר חריף כששניהם מגולים אבל אם אחד מהם מכוסה אף כשההיתר מכוסה בבצק הבצק מפסיק ואין כאן דין ריח כלל ואפילו לכתחלה מותר [וז"ש וכ"ש אם ההיתר דבר חריף כוונתו אם גם ההיתר דבר חריף ודוק]:

פת חמה שמונחת על גבי חבית פתוחה של יין נסך אסור וכו' אבל אם הפת צוננת וכו' בפ' בתרא דע"ז (סו:) גרסינן האי בת תיהא ישראל בדנכרי אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא אמר רב מרי כתנאי הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה ר"מ אוסר ור' יהודה מתיר ר' יוסי מתיר בשל חיטים ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות לרבא ודאי תנאי היא לאביי מי לימא תנאי היא אמר לך אביי מי לאו איתמר עלה אר"ל בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור בפת צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותר לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית מגופה בפת צוננת וחבית פתוחה והא דידי נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמי וכיון דקי"ל כרבי יוסי לגבי ר"מ ור' יהודה בכולהו גווני שרי בר מפת חמה וחבית פתוחה ומיהו ה"מ בפת חטים אבל בפת שעורים אסור כדקאמר ר' יוסי וכן בת תיהא כבר כתבתי שהוא מחלוקת אביי ורבא והלכה כרבא דשרי וכ"פ כל הפוסקים:

קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן אפילו שניהם בני יומן מותר משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא והוא שיאמר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן ואם היה שומן דבוק בהן צריך שיהא במים ס' כנגד ממשות שומן שעל פי הקערה: הגה ויש אוסרים אפילו אין שומן דבוק בהן (טור בשם סה"ת וסמ"ג וסמ"ק וש"ד והר"ף ותוס' ומרדכי ור"ן והגמ"יי ופסקי מהרא"י ואו"ה) אלא א"כ אחד מן הכלים אינן בני יומן מבליעת כלי ראשון ואז כל הכלים מותרים והמים נוהגין בהן איסור לכתחילה אבל אם שניהם בני יומן והדיח אותן ביחד בכלי ראשון הכל אסור והכי נוהגין ואין לשנות ודוקא שהודחו ביחד ובכלי ראשון אבל אם הודחו זה אחר זה או בכלי שני אפילו ביחד הכל שרי (בארוך כלל ל"ד) ואם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב דינו ככלי ראשון ואוסר אם היה בן יומו אבל אם עירה מים רותחים שאינן של בשר ולא של חלב על כלים של בשר ושל חלב ביחד ואפילו שומן דבוק בהם הכל שרי דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שהכלים שמערה עליהם יבלעו זה מזה (שם) .

כתב הרא"ש מחבת של חלב וכו' פי' כשיש בתוכה חלב הזיעה חשוב כאילו נפל החלב על הקדרה של בשר ואוסר עד ששים ובכולו חלב משערינן דבעינן ששים בתבשיל של בשר כנגד כל החלב שהוא למטה בכלי אבל אם לא היה שם חלב ממש אלא זיעת הכלי חולבת אינו אוסר כלל דאין כאן לא ממשו ולא טעמו אלא ריח בעלמא וכתב מהרא"י דאין הזיעה אוסרת אא"כ שהיד סולדת מן הזיעה במקום קדרה העליונה ובאו"ה כתב עוד דאין הזיעה אוסרת אא"כ המחבת התחתונה מגולה אבל אם התחתונה מכוסה אין הזיעה אוסרת אפילו אם העליונה עומדת על התחתונה ממש ע"כ ונראה שטעמו לפי דכשהוא מכוסה אפי' היד סולדת בזיעה אין שם לא ממשו ולא טעמו אלא ריח בעלמא ואינו אוסר וכל זה כתב בהגהת ש"ע כאן ובת"ח סוף כלל נ"ז ועיין עוד שם מכמה דינים דשייכים לכאן: כתב מהרא"י בת"ה סימן קע"ו ובהגהת ש"ד סימן נ"ה דיש לחלק בין רותח חם מחמת האור כגון נר שקורין קרייז"ל שהפתילה מונחת בו וחלב או שומן מהותך דולקת בו דמה שנוטף מפי אותו חשוב חם ע"י האור עצמו ולא מהני גרירה אלא נבלע בכולו וצריך הגעלה אבל פתילה שחלב או שומן כרוך סביבה ונקרש כמו שרגילין לעשות נרות משעוה עינינו רואות שהטיפה הנוטפת מאותו נר אינו שורף כ"כ כטיפה הנוטפת מקדרה רותחת ולא צריך אלא גרירה:

כתב הרשב"א שאם בישל ירקות וכו' איכא למידק אמאי תמה רבינו על דברי ב"ה שלא התיר אלא דיעבד ולא תמה על דברי הרשב"א דמתיר אפילו לכתחלה ונראה דכיון דהרשב"א כתב עד שיגעיל הראוי להגעיל וילבן הראוי ללבן אלמא דלא מיירי בכ"ח אלא בכלי עץ ומתכות דמהני בהו הגעלה ולכן מתיר אף לכתחלה לבשל בו חלב דכיון דנחלש ונקלש טעם בשר ע"י בישול ירקות חשיב כמו הגעלה ולפיכך לא הוה קשיא עליו וכי עדיף מהגעלה ודבר פשוט הוא שזו דעת רבינו ובב"י נראה ג"כ שכך הוא מסקנתו ע"ש ומ"ש הרשב"א אבל בלע דבר איסור לעולם הוא באיסורו וכו' עי"ל בסימן קכ"א שמביא דעת הרשב"א דמחלק דבאיסור דבריהם שאין לו עיקר מן התורה אף בכ"ח מועיל הגעלה בקדרה דלאו ב"י ע"ש: וז"ל הגה"ת ש"ד סי' ל"ה כסוי מקדרה של בשר ושמו אותו על קדרה חולבת אסור הכל ואין שייך נט"ל שהרתיחה עולה ונוגע בכסוי תדיר ונעשה בן יומו הועתק מקוב"ץ עכ"ל ומכאן למדו מורי הוראה להחמיר לאסור בכסוי אע"פ שאינו בן יומו כאילו היה בן יומו ומיהו דוקא שהרתיחה עלה עד הכסוי עד שהכיסוי היה מזיע הא לאו הכי אינו אוסר אפילו היה בן יומו אמנם דבר קשה הוא להשחית ממונן של ישראל בכדי על פי קצת סברא בלי ראיה לומר דלפי שהרתיחה עולה תדיר ומזיע נדבק הזיעה בחוזק וחשיב כאילו היה שמנונית בעין ונ"ט לשבח אעפ"י שאינו בן יומו ולכאורה יש לשמוע למי שמפרש דהך הגה"ה מדברת בכסוי שעושין מבצק לכסות הקדרה דאותה זיעה שנבלע בבצק אפילו אינו ב"י חשוב נ"ט לשבח דדוקא הבלוע בכלי עץ ומתכות חשוב לפגם אחר מע"ל אבל לא בבצק ועל כן אין להחמיר בכסוי יותר משאר כלים שאינן ב"י כשהם נקיים ואין בהם שום ממשות איסור דשרינן להו והכי נמי גבי כסוי וכך הוא דעת מהרש"ל והרב בהג"ה ש"ע ובת"ח שלא להחמיר בכך וגם אנכי נמשכתי אחריהם עד עתה דנראה לע"ד שהוראה זו יש לה יסוד ע"פ פר"ת שכתב לתרץ דהא דתניא אם טח התנור באליה כל הפת אסורה עד שיסיק את התנור דקשה למה לי עד שיוסק בקינוח סגי דתו לא הוי אלא כנ"ט בר נ"ט ותירץ ר"ת דשומן שעל החרס אינו יכול להתקנח יפה ומכאן למדו לכיסוי של חרס דאף לרוב רבותינו שחולקים אתירוץ ר"ת ותופסים עיקר דהחרס נמי מתקנח יפה וכמפורש בדברי הרא"ש והר"ן ויתבאר בסוף סי' צ"ה בסייעתא דשמיא מ"מ בכסוי של חרס שהרתיחה עולה ונוגע בכסוי תדיר עד שהזיע נדבק ואינו יכול להתקנח חשוב כל כסוי כאילו הוה בן יומו ואוסר עד ס' וכיון שאין בשום קדרה ס' כנגד הכסוי אסור כל התבשיל ומיהו הכל לפי הכיסוי ישן או חדש ומי שאינן בקי אל יזוז ממנהג בעלי הוראה הקדמונים שהחמירו מיהו נראה דאף בקדרה של חרס כיון שכתב הרא"ש צריך שיאמר ברי לי שלא היה שם שומן דבוק בה אלמא דרגילות הוא שאין השומן יכול להתקנח ממנו צריכים ג"כ מורי הוראה לדקדק הרבה אף בקדרות של חרס שאינן ב"י אם לא דבוק מן המאכל כי רוב פעמים נדבק בחוזק ע"י האור שנשרף המאכל ונדבק בחרס אי נמי דהויא קדרה ישנה שנדבק בה טובא וא"א להתקנח יפה:

(קלד) ותנור של בית החורף - (היינו תנור שמחממין בו בית החורף) שרגילים להשים על גבו פשטיד"א ושאר חמץ כל ימות השנה ונבלע שם טעם חמץ ע"י חום האור בשעה שהתנור מתחמם ואינו יוצא מידי דפיו לעולם אפילו ע"י היסק שמסיקין בתוך התנור וה"ה הקאכלי"ן העשויין בתוך התנורים שרגילין להשים בהן תבשילי חמץ וחתיכת פת: (קלה) דינו ככלי חרס וכו' - ר"ל דכלי חרס אינו יוצא הבליעה מתוך דופנו לעולם כ"א ע"י היסק (במקום דלא שייך שמא פקעי וכדלעיל בס"ב גבי נור קטן) והכא לא מהני ההיסק שמסיקין אותו מבפנים [אפילו אם יכשירו כדין] להוציא הבליעה שנבלע מלמעלה ודמיא למה דמבואר שם בס"ב דדבר שהסיקו מבחוץ לא מהני ההיסק להוציא הבלוע שנבלע מצד השני: (קלו) לשום שום דבר על התנור - היינו כשהתנור חם אסור אף אם המצה צונן וכן להיפך כשהמצה חמה אף אם התנור צונן. ובשניהם צוננין בדרך קבע אסור ובדרך ארעי אין איסור אם כיבד וניקה גבי התנור שלא נמצא שם חמץ בעין וכמו שמבואר לעיל בסוף ס"א ס"ק טז. ולענין דיעבד אם הניח עליה מצה כשהתנור חם או כשהמצה חמה או שניהם חמים אוסר תחתוניות המצה כדי קליפה. וכ"ז בשהניח המצה בלי הפסק מתחתיה אבל אם הניח קדירות עם תבשיל אפי' אם שניהם חמים אין אוסר בדיעבד שאין איסור הבלוע יוצא מדופן התנור לדופן הקדירה ולכתחלה גם קדירות אסור להניח שם בכל גווני (אם לא ששניהם צוננים) וכשמניח דבר מפסיק כמו ברזל וכה"ג מתחתיו או שהטיח בטיט כעובי אצבע מותר להשתמש הכל מלמעלה וכל אלו הדינים שייך גם בקאכלין העשויין בתנורים מן הצד אלא דשם אין מועיל הפסק ברזל או טיח טיט למטה לבד אלא א"כ הטיח בטיט גם מן הצדדים וגם מלמעלה אכן טיח שלמעלה אינו מעכב בדיעבד. וכשמשים כיסוי על הקדירות שמניח שם מותר לכתחלה אף כשאין שם טיח מלמעלה. ועתה נבאר לענין תוך התנור אם לא הכשירו מקודם אם הניח מצה בתוכו דינו כעל התנור וכנ"ל. ולענין אפית המצות שם דינו כמו שנתבאר בסימן תס"א עי"ש. ולענין בישול בתוכו אף דלכתחלה צריך להכשירו גם לזה כמו לאפיה [או שיטיח בטיט כעובי אצבע את קרקעיתו] מ"מ בדיעבד אין לאסור התבשיל אף אם לא הכשירו:

אם ידוע כמה הוא האיסור כגון כף חדשה או שאינה בת יומא שניער בה ובלעה כזית חלב ואחר כך ניער בה קדרה של בשר אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלעה (ולא אמרינן גבי כלי חתיכה נעשית נבילה אפילו אם ניערו בו איסור) אבל כף ישנה ובת יומא משערין בכולה (דכל מה שבלע נעשה איסור ולא ידעינן כמה בלע) (שם) ויש מי שאומר שגם בזו אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלע: הגה והסברא ראשונה עיקר כמו שנתבאר לעיל גבי טיפת חלב שנפלה על הקדרה ויש שאינן מחלקין בין כף ישן לחדש רק בין כלי חרס לשאר כלים (מרדכי פ' ג"ה) ואומרים דבכלי חרס דאי אפשר להפריד האיסור על ידי הגעלה אמרינן הכלי נעשה נבילה אבל לא בשאר כלים וטוב לחוש לחומרא וע"ל סימן צ"ב:

(כא) ותנור - היינו בתנור שלהם שעשויות ככירה אך מתוך שקצרות למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה לכך החמירו בו יותר מכירה: (כב) אפילו אם הוא גרוף - מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש עצמה וא"א שלא תשאר ניצוץ אחד ובתנור שחומו רב חיישינן שמא יחתה כדי שיבערו אותם הניצוצות. והנה מלשון המחבר משמע דס"ל כדעת הטור דאפילו בקש ובגבבא אסור בגרוף וקטום וכן הוא דעת ה"ר יהונתן המובא בחידושי הר"ן אכן מלשון הרמב"ם משמע דבקש וגבבא אינו אסור בתנור כ"א באינו גרוף [א"ר] וכן הוא דעת הכל בו וחידושי הר"ן ויש להקל בזה: (כח) ותנורים שלנו - שפיהם מן הצד ועוד שרחבים ביותר אין חומם רב כ"כ וע"כ דינו ככירה ובספר תפארת שמואל הביא בשם רש"ל שחולק ע"ז וסובר דשוים הם לדינא ע"ש ועכ"פ בתנור של נחתומין שמסיקין בו תדיר וחומו רב טוב להחמיר לדונו כתנור:

מנהג ישראל לבצר את ההפרדה בין בשר לחלב, ועל פי זה נוהגים רבים לקנות תנור עם שני תאים, ולייחד אחד לבשרי ואחד לחלבי, או לקנות תנור עם תא אחד ולייחדו לאחד המינים בלבד. והרוצה להשתמש באותו תא, פעם לבשרי ופעם לחלבי, רשאי, ובתנאי שתהיה לו תבנית מיוחדת לבשרי ותבנית מיוחדת לחלבי, ויקפיד להכשיר אותו במעבר שבין שני המינים על ידי חימום התנור למשך כחצי שעה על החום הגבוה ביותר, ונוהגים גם לנקותו לפני כן. ואף המהדרים שלא להשתמש באותו תא שבתנור פעם לבשרי ופעם לחלבי, רשאים בשעת הצורך לעשות כן.

אם צלו בשר או כבד בתנור חשמלי, והדם נטף על מגש, המגש נאסר, ולכן נכון ליתן מים בתוך המגש או התבנית שאם יטפטף דם חם לתבנית, יתבטל מיד במים קימעא קימעא, ולא יאסור התבנית. [איסור והיתר כרך א' עמוד תקמז]

הרוצה לצלות בשר או כבד בקרקעית התנור באופן שאין אש, [שהתנור גרוף אלא שקרקע התנור עדיין חם מאוד] , רשאי לעשות כן, שאין צריך צלייה באש ממש אלא בחום שיכול לשאוב ולשרוף הדם. ואין לחוש שמא נפלט מהם הדם וחזר ונבלע. וכן אם היה בתנור טס של מתכת חלקה ולוהטת חום, ומניח הבשר או הכבד עליה, לצלותם, מותר. אבל להניחם בתוך מחבת חם לצלותם, יש להחמיר לכתחלה, כיון שהוא כלי. ולפיכך בתי מלון ואולמי חתונות הצולים כבד ובשר לא מוכשר על פלאטה חשמלית שאין לה שפה סביב, והדם נשפך או מחליק ויורד, או שנשרף מחום האש שהוא יותר ממאה מעלות, יש להתיר להם להמשיך במנהגם. [ילקו"י או"ה כרך א' עמוד תקי. הליכות עולם חלק ו' עמוד קצג]

נוהגים להתקין שני כיורים, אחד לניקוי כלים חלביים ואחד לניקוי כלים בשריים. כמו כן נוהגים לקבוע שצד אחד של השיש יהיה למאכלי חלב, וצד שני למאכלי בשר. מאכלי פרווה אפשר להכין בשני חלקי השיש ובתנאי שהשיש נקי. בשעת הצורך אפשר להשתמש בכיור אחד ושיש אחד לשני המינים, ובתנאי שיקפידו לנקות את הכיור והשיש משיירי המאכלים בין מין למין.

מותר לצלות כבד ותבשיל בתנור אחד זה ליד זה, ואין לחוש לריח הדם שיבלע בבשר. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תקטז]

רבים שואלים על השמוש בתנור אחד לבשרי וחלבי, כי סוברים שאין בזה איסור

במטבח שמכינים בו מאכלים חלביים ובשריים, צריך לייחד כלי בישול נפרדים לחלב וכלי בישול נפרדים לבשר, ונכון שיהיה ביניהם הבדל ניכר, כדי שלא יתחלפו בטעות. וכן צריך לייחד מערכת צלחות וסכו"ם למאכלים חלביים ומערכת צלחות וסכו"ם למאכלים בשריים, ונכון שיהיה ביניהם הבדל ניכר, כדי שלא יתחלפו. וכן נכון לקבוע לכל מין מקום מיוחד כדי שלא יתערבו. גם כאשר אוכלים מאכלים קרים בשריים או חלביים, מנהג ישראל לשמור על ההפרדה בין הכלים, ולאכול ולהגיש מאכלי חלב בכלים חלביים ומאכלי בשר בכלים בשריים, כדי למנוע מכשול וערבוב ביניהם.

חילוקי מנהגים אלו נאמרו לגבי כל הכלים, אולם נראה שכיום הם קיימים לגבי כלי חרס ועץ שבולעים טעמים אל תוכם, וכן לגבי כלי מתכת וזכוכית שלא נוקו כפי שמקובל בימינו. אבל בכלי מתכת וזכוכית שנוקו עם סבון כמקובל בימינו, כיוון שידוע שאינם פולטים שום טעם, מסתבר שגם המחמירים יסכימו לדעת המקילים, ולכן בני כל העדות יכולים לנהוג כדעת המקילים, לבשל מאכל פרווה בכלי בשרי נקי כדי לאוכלו עם חלב, וכן להפך. אמנם למדנו (לעיל כה, ח), שככלל יש לשמור על ההפרדה בין מערכות הכלים הבשריים והחלביים, וכאשר מתכוונים לאכול מאכלי פרווה עם בשר נכון לבשלם בסיר בשרי, וכאשר מתכוונים לאוכלם עם חלב נכון לבשלם בסיר חלבי. אולם בשעת הצורך, ואפילו לצורך קל, מותר לבשל תבשיל פרווה בכלי בשרי נקי בן יומו, ממתכת או מזכוכית, כדי לאוכלו עם חלבי או להפך.

מנגד, כמעט כל הרבנים סוברים למעשה, שחובה להכשיר כלי שבישלו בו טרף, וכן חובה להכשיר סיר חלבי שבישלו בו בשר או להפך. שהואיל ונהגו בישראל מדורי דורות להכשיר כלי מתכות בהגעלה או בליבון, חובה להמשיך במנהג המקובל. בנוסף לכך, למדנו שחכמים תקנו תקנות רבות כדי לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב וכדי למנוע את האדם ממכשול. לכן אסרו לאכול בשר וחלב יחד גם כשאינם מבושלים, ואף אסרו לאכול חלב אחר בשר, וכן אסרו לאכול בשר על שולחן שיש עליו חלב או להפך, ואף אסרו לאפות פת חלבית או בשרית שמא יטעו לאוכלה עם המין השני (לעיל כה, ג-ה; כו, א-ב). ניתן לומר שמתחייב מתקנות אלו שלא להשתמש באותם הכלים לבשר וחלב, ולא בכלי טרף למאכלים כשרים, ולהקפיד על כל דיני ההכשרה שחלו על כלי מתכת שפלטו טעמים גם בכלי מתכת שאינם פולטים טעמים. שאם לא יקפידו על כך, יש חשש שיבשלו בכלי טרף שאינם נקיים מאכלים כשרים, ויבואו לבשל בכלי בשר שאינם נקיים חלב או להפך ויעברו על איסור בשר בחלב. לסיכום: דעת רובם המכריע של הרבנים, שגם לאחר שהתברר שכלי מתכת אינם בולעים ופולטים טעמים, חובת הכשרתם נשארה במקומה, הן מצד חשיבות שמירת המסורת, והן מצד היסוד שלמדנו מכל תקנות חכמים, שצריך לבצר את ההפרדה בין בשר וחלב ובין טרף לכשר כדי למנוע מכשול.

אין להגעיל כלי בשר וכלי חלב בבת אחת, אלא כשאחד מהם אינו בן יומו, ואם שניהם בני יומן יגעילם בזה אחר זה. [שם] .

באפייה בתנורים של זמננו כתבו הרבה אחרונים, שמלבד בעיית "ריחא", יש להניח בסתמא, שיש גם "זיעה" העולה מהמאכל. ונבלעת, בין בתנור ובין במאכלים האחרים הנאפים עמו. לפי זה: הלחם הנאפה — בו בזמן, בתנור אחד עם לחם הנילוש בחלב — נדון כחלבי מפאת ה"זיעה", כאמור, ואין לאוכלו עם בשר. אם נעשית האפייה בזה אחר זה תוך הקפדה שאין נטפים של עיסת החלב בעין, על דפנות התנור — ניתן לאכול הלחם הרגיל עם בשר. ורצוי, במידת האפשר, להקפיד על קניית הלחם מ"תנור שני". קרי, ממחזור שני של אפיית הלחם הרגיל, שאחר אפיית הלחם החלבי.