Mezuzah Requirements for Mobile Dwellings

נר חנוכה מצוה להניחו בפתח הסמוך לרה"ר שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל לקיים מה שנאמר (ש"ה ז) מה יפית ומה נעמת מה יפית במזוזה ומה נעמת בנר חנוכה ונרות כב"ה משום מעלין בקדש ולא מורידין כעין ימים היוצאין:

כֵּיצַד כּוֹתְבִין אֶת הַמְּזוּזָה. כּוֹתְבִין שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת (דברים ו ד) ״שְׁמַע״ (דברים יא יג) ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ״ עַל דַּף אֶחָד בִּירִיעָה אַחַת וְעוֹשֶׂה לָהּ רֶוַח מִלְּמַטָּה וְרֶוַח מִלְּמַעְלָה כְּמוֹ חֲצִי צִפֹּרֶן. וְאִם כְּתָבָהּ בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה דַּפִּין כְּשֵׁרָה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה כְּזָנָב אוֹ כְּמוֹ עִגּוּל אוֹ כְּקוּבָּה וְאִם עָשָׂה כְּאַחַת מֵאֵלֶּה פְּסוּלָה. כְּתָבָהּ שֶׁלֹּא עַל הַסֵּדֶר כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּים פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה פְּסוּלָה. כְּתָבָהּ בִּשְׁנֵי עוֹרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁתְּפָרָן פְּסוּלָה. סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה וּתְפִלִּין שֶׁבָּלוּ אֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מְזוּזָה. וְלֹא מִן הַגִּלְיוֹנִים שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו מְזוּזָה לְפִי שֶׁאֵין מוֹרִידִין מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה: פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה יֵשׁ בָּהּ שֶׁבַע אוֹתִיּוֹת עַל כָּל אוֹת מֵהֶן שְׁלֹשָׁה זַיִנִּי״ן. וְאֵלּוּ הֵן. שִׁי״ן עַיִ״ן שֶׁל (דברים ו ד) ״שְׁמַע״ וְנוּ״ן דְּ(דברים ו ה) ״נַפְשְׁךָ״ וּתְרֵי זַיִנִּי״ן שֶׁל מְזוּזֹת וּתְרֵי טֵיתִי״ן שֶׁל (דברים ו ח) ״טֹטָפֹת״. וּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה יֵשׁ בָּהּ שֵׁשׁ אוֹתִיּוֹת עַל כָּל אוֹת מֵהֶן שְׁלֹשָׁה זַיִנִּי״ן. וְאֵלּוּ הֵן. גִּימֶ״ל שֶׁל (דברים יא יד) ״דְגָנֶךָ״ וּתְרֵי זַיִנִּי״ן שֶׁל (דברים ו ט) ״מְזוּזוֹת״ וּתְרֵי טֵיתִי״ן שֶׁל טֹטָפוֹת וְצַדִּי״ק שֶׁל (דברים יא כא) ״הָאָרֶץ״. וְאִם לֹא עָשָׂה תָּגִין אוֹ שֶׁהוֹסִיף בָּהֶן אוֹ גָּרַע מֵהֶן לֹא פָּסַל. וְאִם כְּתָבָהּ שֶׁלֹּא בְּשִׂרְטוּט אוֹ שֶׁלֹּא דִּקְדֵּק בְּמָלֵא וְחָסֵר אוֹ שֶׁהוֹסִיף מִבִּפְנִים אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה:

וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. טעם מצוה זו לפי פשטה ידועה כדי שיזכור את בוראו בבואו ובצאתו ואמנם על דרך האמת המזוזה רמז לכנסת ישראל של מעלה וקביעותה היא בפתחי שערים כמו שאמרו רבותינו ז"ל על המדה ההיא משרת שמתיה בפתח היכלי מבחוץ לעשות דין בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה ובהיותה על הפתח כל מיני משחית ומזיקים בורחין מפניה וזה רמז במלת מזוזות שאותיותיו זז מות. ויש במזוזה י' שמות כנגד י' ההויות וקבעו שדי מבחוץ כנגד והיה סימן לדבר והיה שדי בצריך (איוב כב כה) זהו יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן (תהלים צא א) בשיר של פגעים והיתה קביעותה בפתחים כי כנסת ישראל היא השער להכנס לשם יי'. ויש מפרשים כי השערים הרמוזים במלת ובשעריך רמז לחמשים שערי בינה וכבר ידעת בענין התפילין כי הפרשה היא רומז למדת החסד. ורמז בזה הפסוק שבאלו השערים הנזכרים יתייחדו זרועות עולם שהם הגדולה והגבורה: מדרש רות (זוהר חדש פ"ד ט"ד) פתח רבי יודא ואמר וכתבתם על מזוזות ביתיך ובשעריך אשריהם ישראל שהם מזויינין תמיד במצות בשבתם בלכתם בשכבם ובקומם דכתיב בשבתך בביתך וגו'. היו ישראל מעוטרים בתורה ובמצות כדי שידבקו בקדוש ברוך הוא דכתיב ואתם הדבקים ביי' וכל הדבק בקונו אינו ניזוק לעולם ולא עוד אלא ששני מלאכי השרת מלוין לו אחד מימינו ואחד משמאלו דכתיב כי מלאכיו יצוה לך ולא עוד אלא אם תמיד מצוי במזוזה כביכול שהקב"ה נעשה לו שומר שנאמר י"י ישמרך. מה עשה הקדוש ברוך הוא נוטל מלאך ההולך לימין ומעבירו לפניו והוא עומד במקומו ונוטל מלאך ההולך לשמאל ואותו המלאך הוא מעבירו אחרי האדם והוא עומד במקומו והקדוש ברוך הוא מימין ומשמאל נמצא האדם נשמר מכל צדדיו מי יוכל להזיק אותו נמצא שומר מבחוץ והאדם מבפנים. ותנינן אמר ר' יהודה ברבי יוסי פתח המצויה במזוזה אין מזיק ואין שטן ולא פגע רע מתקרב לשם מפני שהקדוש ברוך הוא שומר אפילו בשעה שנתן רשות למלאך המשחית לחבל זוקף עיניו ורואה ששם הקדוש ברוך הוא עומד על הפתח כביכול ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף לפיכך צריך האדם שיהיה תמיד במזוזה. והנך רואה כי הוזכרו בזאת הפרשה י' מצות כנגד עשרה מאמרות: מדרש רות (זוהר חדש פ"ד ט"ד) פתח רבי יודא ואמר וכתבתם על מזוזות ביתיך ובשעריך אשריהם ישראל שהם מזויינין תמיד במצות בשבתם בלכתם בשכבם ובקומם דכתיב בשבתך בביתך וגו'. היו ישראל מעוטרים בתורה ובמצות כדי שידבקו בקדוש ברוך הוא דכתיב ואתם הדבקים ביי' וכל הדבק בקונו אינו ניזוק לעולם ולא עוד אלא ששני מלאכי השרת מלוין לו אחד מימינו ואחד משמאלו דכתיב כי מלאכיו יצוה לך ולא עוד אלא אם תמיד מצוי במזוזה כביכול שהקב"ה נעשה לו שומר שנאמר י"י ישמרך. מה עשה הקדוש ברוך הוא נוטל מלאך ההולך לימין ומעבירו לפניו והוא עומד במקומו ונוטל מלאך ההולך לשמאל ואותו המלאך הוא מעבירו אחרי האדם והוא עומד במקומו והקדוש ברוך הוא מימין ומשמאל נמצא האדם נשמר מכל צדדיו מי יוכל להזיק אותו נמצא שומר מבחוץ והאדם מבפנים. ותנינן אמר ר' יהודה ברבי יוסי פתח המצויה במזוזה אין מזיק ואין שטן ולא פגע רע מתקרב לשם מפני שהקדוש ברוך הוא שומר אפילו בשעה שנתן רשות למלאך המשחית לחבל זוקף עיניו ורואה ששם הקדוש ברוך הוא עומד על הפתח כביכול ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף לפיכך צריך האדם שיהיה תמיד במזוזה. והנך רואה כי הוזכרו בזאת הפרשה י' מצות כנגד עשרה מאמרות:

ואומר לפי שהוא מבואר שהתכלית האחרון אשר בבחינת המצות יחייבהו התכלית האחרון אשר בבחינת המצווה שהיא העבודה והאהבה האמתית הנהה כשיתבאר איך תתחייב זאת האהבה מזאת התורה יתבאר איך יתחייב התכלית האחרון אשר בבחינת המצווה והמצוה. ולפי שהאהבה מתחייבת לרצון וחפץ מוחלט צריך שנבאר בזאת התורה איך תעיר ותעורר אל האהבה הזאת באמצעות החפץ והרצון המוחלט מבלי הכרח מצות. וכבר יתבאר זה בקלות ממה שנאמר וזה שכבר התבאר בפרק הקודם שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות ויתחייב מזה שכל אשר יהיה הטוב האהוב יותר משובח תהיה האהבה יותר גדולה. והתבאר שם גם כן שהתורה תשלים אותנו בשני השלמיות במדות ובדעות שהם יסוד ההצלחה האנושית. וכאשר היה הוא יתברך הטוב המשובח לאין תכלית יתחייב שתהיה האהבה מהשלם לו היותר חזקה שאפשר שתצוייר. ואמנם לפי שהאהבה הזאת יתחייב לבד לשלם אומר עוד שהתורה בלי ספק תקנה אהבה בלב השלמים והבלתי שלמים הנמשכים אחריה וזה שכבר נתאמת בזולת זה המקום שהכל יכספו הטוב ולזה אין ספק שהטוב המוחלט יתברך אצל כל בעל דת יחשקו אותו ויכספוהו הכל. ולו הוסר מהם כל מעיק כאלו תאמר שיותר להם שלוח התאוות ובקשת הכבודות בנצוח האויבים ואסיפת הממונות ושיעבדו האל בקריאת פסוק ראשון של שמע פעם אחת בשבוע אין ספק שלא ישאר גם א׳ שלא יהיה עובד מאהבה ואם נתאמת לו היותו גמול חסדיו כ״ש שיוסיף בו אהבה. ולזה היה עומס המצות והאזהרות עם ללחיצת התאוות ואסור הקנאה והגאוה הם המונעים רוב בני אדם מהיותם עובדים האהבה הנכספה להם. וזה אמנם להיות האדם עם היותו משכיל בכח בעל חומר ונוטה תמיד אליו בהיותו פועל ומתפעל בפעל תמיד. ואולם להיות טבע העבודה תחייב התמדה בדבקות ושלא יותר הקשר בעבור זה התחכמה התורה התחכמות פלא ברבוי מצותיה ובשרשי האמונה בז׳ עניינים אשר הם עקריה וענפיה שריגיה ופארותיה. הנה ראשונה בהראותה עוצם רוממותו יתברך ויכלתו. שנית רב חסדיו עמנו. ג׳ בהנחיל אותנו דעות אמתיות והשגת מה שאפשר השגתו יתברך בו ובנבראיו. ד' דקדוק השגחתו והנהגתו עלינו. ה׳ שני מיני הייעודים. ו׳ כתת לנו זכירות הערות נפלאות להקיץ לב נרדמים משנת אולתם תמיד. והז׳ באהבה והדבקות שהוא התכלית לאלו המינום ספורי התורה מצותיה ואזהרותיה. ואי אפשר מבלתי שנעיר עליהם במקום הזה בקצרה ונשימם ז׳ חלקים במספר העניינים. אם האחד בהראותה עוצם רוממתו ויכלתו. הנה די בזה ממה שבא ממנו בספורי התורה במעשה בראשית וביציאת מצרים ובמעמד הנכבד המיוחד ויתר הנסים ונפלאות המפורשים והמקובלים אשר בם נתיחדנו בפרסום נפלא כפי בעלי הדין והמנגדים עם היותם מפורסמים בחכמה ובהמשך זמן גדול אשר ב׳ אלו העניינים דוחים מהם כל מין ממיני החשד עם שבקיום מצותיה מלבד מה שיתחייב מחיועודים מטוב המחשבה במיעד. הנה כבר יתחייב בקיומה קצת עשיית הנס והמופת כמו שהובטחנו במצות׳ הרגלים שלא נירא מהאויב כמו שאמרו בפי׳ ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות וגו׳. וכן בהשקאת הסוטה שלא ימלט מהמופת איך שיחיה אם שטית ואם לא שטית מלבד מה שבא בקבלה מהנסי׳ שהיו מתמידים במקדש והנה יתבאר בקלות מזה עוצם רוממותו יתברך ויכלתו כמו שקדם לנו בכלל החמישי מזה המאמר וכמו שיבא עוד במאמר השלישי בגזירת הצור. ואם השלישי שהוא רוב חסדיו עמנו הנה עם היות בפרטים שבאו בתורה ובקבלה רבו מלמנות הנה בכלל המציאו' אותנו למען חסדו הפשוט בכלל הנמצאות. והוציא אותנו ממצרים ביד רמה במופתים ובמוראים בהביאו אותנו אל עבודתו להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש בתת לגו תורתו שיתבאר מתוכה דקדוק השגחתו עלינו עם גודל רוממותו ותכלית שפלותנו אשר תכלית הכונה כלה הדבקות בו ית׳ שמו עם היותינו בתכלית המרחק במציאות. ודי בזה באמות זה החלק בתורה. ואמנם חלקי המצות שבאו בתורה המעירות על שני אלו החלקים. אם על הא' כמו מקרא ההלל והשירים המיוחדים במקדש. ומיני ההגדלות אשר נצטוינו בבית השם ובכליו מהכבוד והיראה וקדושת משרתיו שהם השבט הנבחר לעבודתו וכבוד אוהביו אשר הם חכמים בתורה ובמוראם. וכבוד מורא של מלך והשופטים והענשים הגדולי' שישיגו לממרה את פיהם. והמשנה את הסדר בבית הנבחר שכל זה הדור ורוממות למי ששכן את שמו שם. ואם על השני כמו הברכות וההוראות שבאו פרטי קצתם ברב הברכות שהאדם גומר בכל יום ובכלל הברכות של קרית שמע שהא׳ על היצירה וקבעוה על המאורות להיותם מושלים ביום ובלילה והחשובים מכל הנמצאות המוחשות שהם לצורך האדם. והב׳ על החסד והאהבה שהפליג עמנו בתת לנו תורתו אשר כל זה ראוי שיעי׳ האדם תכלית ההתעוררות להיות האוהב הזה אהוב ממנו אהבה אמתית. ולזה סמכום קודם קבלת עול מלכות שמים אשר תכליתה האהבה הזאת נאמרו ואהבת את י"י אלהיך. והג׳ על גאלת מצרים אשר הוא החסד המוחש בעצמינו עוד היום כאמרם ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו וגומר הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. שכל זה יעיר לב האדם להודות ולשבח לשם ולסדר שבחיו של מקום קודם שיתפלל כמו שאמרו ז״ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל אשר בעבור זה הזהירנו לסמוך גאולה לתפלה. ומאשר יורה על זה גם כן חקי השבט הנבחר עלינו הכוללים מתנות כהונה ולויה ומתנות עניים כמו המעשרות ולקט שכחה ופאה והשמטות ושלוח עבדים והצדקות וגמילות חסדים ואהבת האמת להיות אהובה מהאוהב וכל שכן הרחקת הנזקים והאונאות אשר כל זה ממה שיקבע בנפשותינו היותינו גמולי חסדים לאהבתו ההטבה במוחלט. ואם הג' בהנחילו אותנו דעות אמתיות והשגת מה שאפשר השגתו בו יתברך ובנבראיו. הנה די בזה בפנות התוריות והדעות האמתיות אשר באו בקבלה לומר שחננו השם מדע והרמזים אשר באו כמקדש וכליו ובדרכי הטהרות ומספר הימים וההזאות וזולתם ומה שבא במעשה בראשית ובמעשה מרכבה ליודעים חן. ואמנם חלק המצות שהוא בחינת וגדר על זה הוא ההשמע לב״ד הגדול והאזהרה שלא לסור מהדבר אשר יגידו והעונש הגדול לממרח את פיהם בהוראה לבד. וההשמע אל ההורים נאמרו שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אשר כל זה שמידה וגדר נפלא לבל ישלח כל איש ביד פשעו להאמין מה שידמהו בתחלת המחשבה. אבל מה שנתאמת לחכמי האומה וקובל מהנביאים והאבות והפליגה התורה בזה עד שבא בקבלה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל. וכל זה ההרחקה שלא יוכל לעלות על לב איש בב׳׳ד הגדול שטעו בדבר. וזה חכמה גדולה וגדר גדול שומר ההשמע אליהם. וכבר יראה שהסבה במה שגזרה בעדים זוממין ועשיתם לו כאשר זמם ולא כאשר עשה לפי מה שבא בקבלה כדי שלא יתפרסם שב״ד הגדול טעו בהוראה והרגו את הנפש שלא כדין ויהיה זה סבה להכניס בלבות האנשים אשר בדברים ותפרץ החומה שהיא הכרחית מאד בגדר התורה. ואם הי׳ והוא דקדוק השגחתו והנהגתו עלינו. הנה ספורי התורה והנביאים ותוכחותיהם מלאים מזה וביחוד באומה הנבחרת כמו שנרמז באמרו כי חלק י"י עמו יעקב חבל נחלתו. והנה אדוננו דוד הפליג בזה בתהלותיו ובייחוד במזמור י"י חקרתני ותדע. המיוחד כלו על הפלגת דקדוק ידיעת השם והשגחתו בכל פרטי האדם עם גודל רוממותו המיוסד לפי מה שיראה על התנצלותו בלכתו נע ונד עם כל איש מר נפש ואשר לו נושה ולזה מה שבא ואמר אם תקטול אלוה רשע רומז על רודפיו כמו דואג האדומי ושאול שהיה רשע ובנו ואנשי דמים סורו מני כלומר תכף יסור מהאנשים ההם שהם היו אנשי דמים. ולזה חקרני אל ודע לבבי וגו׳. שהוא היודע שרעפי הלבבות כמו שאמר במקום אחר כי כל לבבות דורש י"י וכל יצר מחשבות מבין. ומה מאד יפליגו ז״ל כזה בא׳ מחולין באמרם אין אדם נוקף באצבעו מלמטה שאין מכריזין עליו מלמעלה שנאמר מי"י מצעדי גבר והוא האמת הגמור כמו שבא בכלל הה' במה שאין ספק בו. ואמנם חלקי המצות שיורו על זה כמו העבודות שבכל יום שהוא התפלה והתענית בעת צרתם כאמר׳ והרעותם בחצוצרות ודקדוק הברכות בכל הפרטים כמו שבא כל זה בגמ׳ ברכות ומהחלק הזה גם כן העבודה בקרבנות וזה כי למה שהאמונות יוקבעו בנפשות בהתמדת הפעולות הנה היה מההשגחה האלהית לקבוע בנפשינו אמונת ההשגחה בהישרות רב מעבודת הקרבנות כאילו נודה בהם שהטובות כלם בעניני המחיה וצרכי החושי׳ כלם מושגחי' ומושפעים ממנו יתברך ולזה ראוי שנפרוש המשובח מהמינים אם היה כליל לו יתביך כמו העולות. ואם שיהיה מחלק משרתיו כמו חטאות והאשמות עד שיהיה מהם כלו לגבוה כמו העולה. ומהם שהם לגבוה ולבעלים כמו הפסחים ומהם שהם לגבוה ומשרתיו כמו חטאות ואשמות והמנחות ומהם שהוא לגבוה ומשרתיו וכלל ישראל כמו השלמים. ומהם למשרתיו בלבד כמו לחם הפנים היה ראוי שיהיה מה שהוא חלק גבוה לבד מהמין המשובח הוא הב״ת ומה שהוא חלק הכהנים מהחלק שאינו כל כך חשוב כמו הצומח. והיה ראוי שיהיה שם מנורה להורות על ששפע האור הוא ממנו יתברך והוא במספר שבע להורות הז׳ משרתים שהם מושפעים ממנו ולזה היה בא אורה ממזבח השם. ומהחלק הזה גם כן הרבה מספורי התורה כמו העקידה ועקרות האמהות ומצות המילה באבר ההוא וכמו תקיעת שופר והשמחה בראש השנה. ויום צום הנבחר. וד׳ מינין שבלולב. ועבודת החג כמו שביארנו בכלל הב' מזה המאמר. גם שני שעירי חטאת אשר אחד מהם לה׳ והאחד לעזאזאל ירא שאין יוצא מהכוונה הזאת. וזה שבזה השם הנפלא להסרת ההנהגה מאחרים ולזה יושלח האחד לארץ גזרה ויותן ההנהגה לשם לבדו. ולזה יהיה האחד חטאת לי"י עם שבז' מההוראה בקשר השפלים עם העליונים מה שלא יעלם. ומהחלק הזה גם כן השמטות והיובלות וערלה וכרם רבעי והבכורים. וזה שלפי היה ראוי שיופרש מהראשון לשם והוא הפרי הראשון עד ג׳ שנים איננו משובח ראה השם לאוסרו עד השנה הרביעי שהתירו בפדיון ומהחלק הזה הגבלת הבכורים בחג העצרת שלא היו מביאים אותן קודם לכן להיות מקובל אצלם שבעצרת נידון על פירות אילן. ולהיות אצלם גם כן הקבלה שבפסח גרון על התבואה היה קרב העומר ממנה. כל זה הוראה שהטובות כלם שופעת ממנו יתברך. ולזה ראוי שנקדים מהקודם ולהיות מלאכת התבואה חשובה והכרחית מאד היה ראוי שנקריב גם כן מראשית עריסותינו. אמנם הקריבנו שתי הלחם בעצרת יראה שהיה להורות על הקשר אשר מפסח לעצרת וזה שהוא מבואר שהכוונה כלה והתכלית הנרצה ביציאת מצרים הנרשמת בחג הפסח הוא מתן תורה הנרשם בעצרת. ולזה ציותה התורה הספירה הזאת מיום העומר שהיא קרבן החג עד עצרת כאילו ירמוז בזה שנכסוף הגעת העת ההוא ותמיד יכונו מחשבותינו אל התכלית הזה. וכשהגענו אליו הנה כבד השגנו הלחם האמתי באמרו לכו לחמו בלחמי. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר י"י. והיה זה מתיחס מאד אם להיות קרב׳ העומר המורה על ההצלחה הגופיות והנפשיות כמו שאמר יש תורה יש קמח שתי הלחם מתוקני המלאכה בתכלית מה שאפשר עם ששלמי צבור מורים התאחדות העובד עם הנעבד כמו שיבא בגזירת הצור ומהחלק הזה המצות והאזהרות שבאו בתורה מהמאכלות והביאות האסורות וזה אמנם להנהגת בריאות הנפש והגוף למה שנתפרסם במקצתם היותם מקנים עכירות ועובי בשכל. וקצתם תכונו׳ רעות בנפש באכזריות והתנכרות והשקיעה בתאוות אשר כל זה ממה שיזיק מאד לנפש ולגוף. וכל זה ממה שיורה דקדוק הנהגתו והשגחתו עלינו. ואולם החמירה מאד בביאות האסורות למה שנשתמ׳ בכלי המיוחד לעבודת הש״י שבו אות ברית קדש כמו שקדם אל שומרה בו פי י"י. ולזה ראוי שיחשב לו מרד גדול. ומהחלק הזה גם כן דיני הטומאות והטהרות ואזהרות הכהנים והנזירים מקצת הטומאות למה שבהן סגלה להפסיד השכל וטוב המדות וקצתם ישתמשו בהם במין ממיני ע״ז ותקרובת שלה במו שנתפרסם בטומאת מת והנה במיני הכשוף שהוא סעיף מע"ז ישתמשו בו בקרבנות וקיטורים מדברים נמאסים וכל זה מהשגחתו יתברך להרחיקנו תכלית ההרחק מכל מה שיש לו מבוא או שתוף מה בע״ז וביחוד מהמיוחדים לעבודתו עם שבו הערות לענינים הכרחיים לתכלית התורה כמו שיבא בו בג״ה שאיננו רחוק אבל הוא האמת בעצמו שבעניני המצות תועלות והערו' ורמזים לענינים מתחלפים ישתתפו כלם להישיר האדם אל השלמות האחרון. ואם הה' והוא ב' מיני היעודים. הנה היעידים הגופיים מבוארים בתורה במקומו'. ואמנם היעודים הנפשיים לא באו כ״כ מפורשים בתורה אבל נתאמתו בקבלה ונרמזו בכתובים כמו שיתבאר במאמר הג' בג״ה. ולפי שהוא מבואר חיות באדם חלק חמרי וחלק שכלי הנה הוא מבואר ששני מיני הייעודים האלו יביאהו אל שלמות העבודה וזה אמנם מן הייעודים החמרים בעת היותו מושקע בחמר. ומן היעודים הנפשים כשיתן חלק לשכלו ולא יהיה שקוע ומנוצח מהחלק החמרי וזה מבואר בנפשו ואם הוא והוא ההערות להקיץ לב גרדמים משגתאולת' תמיד הגה המצות הזמניות מהחלה חזה כמועדות שהם יעירו הלבבות לזכור נפלאות השם וחסדיו שהפליא עמנו בימים ההם בזמן ההוא ולחיות שרש הנפלאו׳ כלם שירמוז אליהם שביתתינו ביום השבת החמירה בו התורה יותר אלא שהתורה שתפה בטעמה גאולתינו ממצרים להורות שהיה לו יתברך הק' עלינו על זה. ולזאת הסב' גזרה חכמת השם שהזמנים חמורים על היו׳ לו יתברך חק עלינו כשמיטים והיובלות יהיו מיוסדים על שבעיות. ואמנם היה היובל בשנה הג' שהוא שלמית השמטות שבו החירות השלם לרמוז על החירות השלם שהשיגנו ביום מתן תורה שהוא ג׳ יום ליציאת מצרים. וכן מצות מזוזה ואם אינה זמנית היא מהחלק הזה שכאשר יראה האדם פרשת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים ופרשת והיה אם שמוע שבה הייעודי' הגופיים איך שיהיה אם יגבר בו השכל או החמר יתעורר לשוב אל השם אם לאהבת האמת עצמו ואם לתקות הייעודים. ולזה התחכמה התורה שתהיה בכל שערי המתים והחצרות והעיירות כמו שבא בא' מיומא כוונה ממנו שימצא מעורר בא זה מקום שיהיה ולפי שהמעורר הזה הוא חוץ ממנו הערימה התורה במצות ציצית ששמו סימן וזכר לכל המצות כי להיותו בלתי מתיחס לתכלית שהסכימה המלאכה מהלבוש אם להייתו בעל ארבע כנפים שאינו מכסה כל הגוף. ואם הציציות שהם בלתי נהוגים לנו הנה עכ"פ יהיה זכר למה שצוה וכ״ש אם יצטרף בו רמז או רמזים כמו שבא במדרשות ואיך שיהיה הנה המעורר הזה הוא קרוב אל האדם מאד יותר מהמזוזה. ולפי שהמעורר הזה כללי לכל המצות. הנה ראתה התורה עוד לתת מעורר אחר מיוחד והוא התפלין שבו הד' פרשיות ולזה באה הקבלה בו בתפלין של יד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו. וכן הדין בתפלין של ראש עם היות שיש מי שיסתפק בזה. אבל האמת הגמיר לפי שרשי התלמוד שאין ביניהם חלוק הזה וכן סוגיות זבחים ומנחות מוכיחות. ועוד ששם נראה שהוקשו תפילין של ראש לתפילין של יד והשרש אצלנו שאין הקש למחצה. ולזה היה המעורר הזה דבק לאדם ולחיותי עדיין חוץ מעצמו כוונה התורה לתת מעורר אחר דבק בעצמו תמיד והיא המילה שקרב מדמה ומבשרה לשם להורות שהוא לבדו ראוי להיות עובד. ולזה מה שאמרו במסכת ברכות כשנכנס דוד למרחץ נסתכל במילה שלו ואמר שירה הה״ד למנצח על השמנית על המילה שניתנה בח'. ומהחלק הזה גם כן ענין הקרבנות המעוררים הכניעה בעבודה. ולהיות העולה כלה כליל המכפרת על הרהור הלב כמו שבא כקבלה כאלו ירמוז שעל הרהורי הלב לבד יתחייב האדם כליה לפי המשפט והיה מחסד האל שהעולה תהיה כפרתו ותמורתו ובזה ישתתפו כל מי שהיה בהם חלק גבוה. וכן מיני הטהרות והטבילות וההזאות המעוררים האדם היות העונות ירשמו בו רושם כדמות בגד הצריך כבוס ובאמצעות פועל הטבילות במים שכל גופו עולה בהן יחדש רושם בנפש להסיר מעליו חלאת העונות ההם. ולזאת התחכמה התורה אשר בטומאות מת החמורות בטומאת מת ומצורע שיהא צריך הזאות כמשל הבגד המלו לך ביותר שלא ינוקה בכבוס מים לבד כי אם במי הבורית שהיא מהרכבת המים והאפר ולדמות הנקוי הזה החזק בא בהזאה מים ואפר וגזרה החכמה האל יתברך שיהיה האפר מי ב״ח הגדול שהיה קרב מצורף מה שהתפרסם שהאפר יותר חזק מה שאפשר הוא האפר הנעשה מב״ח עד שיוציאו ממנו בעלי המלאכה גפרית אמנם באו בו פרטים לרמזים גלה קצתם ר׳ אליעזר הקליר והנה היתה ההזאה באמצעות הצומח שהיא עץ ארז ואזוב להורות על הכניעה כמו שבא בדבריו ומיעוט השתמשית בחמריות. ולזה נבחר ואלו שאינן עושין פרי מאכל מצורף שיחוקה בו הקנוח הנהוג בכלים הצריכין נקוי באמצעות הכבוסים והוא דמכונה בלשון המקרא חטוי באמרו תחטאני באזוב ואטהר ולזה נקרא מי חטאת יהגה הרבה מהמצות זולת אלו ישתתפו בענין הזה יעירו הערות נפלאות כמספר ימי המועדים ומספר הקרבנות כמו שהאריך בו זולתינו. וכמו מצות סוכה שעם היותה זכר והוראה כאמרו למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הישבתי את בני ישראל הנה באו בה דקדוקים לפי הקבלה לרמזים והערות באמרם אין מסככין אלא בדבר שגידולו מן הארץ ולא מקבל טומאה ולא דקדקו כן בדפנות אין ספק שההגנה ממטר הוא הסכך אמנם יצטרך לנושא והוא הדפנות ודנה דחמר הוא נושא לנפש הוא צודת האדם האמתית המגינה עליו. ולהורות שהכניעה מחוייבת לא היה ראוי שיהיה הסכך המורה עליה מדבר שגדולו מן הארץ שהוא היסוד השפל ולהורות שראוי הרחוק מטומאת החמר והפסדו היה ראוי שלא יהא בדבר המקבל טומאה. וכל זה רמז והערה לאדם. וכן אזהרות הכלאים מזה המין להעיד לאדם לכהן פעולותיו לתכלית אחד והוא העבודה האמתית מצורף שבא בקצתם העדה והרחקה ממין ע״ז כמו שזכר הרב. ואם הז' שהיא האהבה והדבקות שהוא התכלית. הנה חלקי המצות המביאים אל זה מלבד המצות המפורשות באמרו ואהבת את י"י אלהיך. ואותו תעבוד ובו תדבקון. הנה שכללם ישתתפו בתכלית הזה ויפנו אליו כמו שקדם. ואבל המיוחדות לזה החלק העבודה הקרבנות למה שבהם רושם נפלא וחקוי היותם כופר לנפשותינו כאלו בדם נקריב עצמינו לעבודתו ונהיה בעינינו כאין וכאפס בנפשותינו וכל שכן מאחינו בערך אל כבודו. ולזה הם אשר באמצעיתם ישעו העובדים אצילות שפע ודבקות אור שכינה מוחש ובלתי מוחש עד שפעמים הדגישו ברדת האש מן השמים. ואל התאחדות והדבקות הזה היה לכהנים חק וחלק בקרבנות עם השם באמרם ז״ל בכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. ולפי שהיה נמש' התאחדות לאומה בכללה היה לבעלים חלק בקצת הקרבנות והוא השלמים בתנאי היותם שלמי יחיד. וזה כי זבחי שלמי צבור לא היה אפשר להתחלק לכל ישראל. ולזה היו הכהנים כשלוחים לכל ישראל בזה. ומהמיוחדים לזה הדבקות היו האורים והתומים שהיו נרשמים בהם שבטי יה בהגדלה וכבוד עם השם המפורש כמו שבא בקבלה. וכאשר היו על לב אהרן והוא הכהן הגדול בדורו שהיה שליח ישראל והיה שם מלך או נביא המנהיג הכללות בשוטט מחשבתם אל ההתאחדות הזה והדבקות היה ראוי ומחוייב שיושג אצילות השפעה האלהי וכ״ש אם היה זה במקדש שהיה בית השם באמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ישתבח מי שקרבנו לעבודתו וקדשנו בתורתו להתקרב אליו ולשכון כבוד בארצינו. הנה אלו הז' ענינים שכוונה להם התורה שרמזנו להם בקצרה ולא ישתבש אדם לומד שכבר עמד בזה על טעמי התורה ומצותיה. שכוונת התורה ופרטיה רבו מלמגות. אבל אומר שמתועלותיה ומכוונותיה הם אלו ונתאמת א״כ מה שרצינו לבארו והוא שהתורה תקנה אהבה בלב השלם והבלתי שלם הנמשכים אחריה כמו שאז״ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוה ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם י"י. וזו היתה כוונת זה הפרק: