Replacing a Chazzan: Communal Rights and Halakhic Limits

עָמְדוּ בִּתְפִלָּה, מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה זָקֵן כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: עָמְדוּ בִּתְפִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם זָקֵן וְחָכָם — אֵין מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה אֶלָּא אָדָם הָרָגִיל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְטוּפָּל וְאֵין לוֹ, וְיֵשׁ לוֹ יְגִיעָה בַּשָּׂדֶה, וּבֵיתוֹ רֵיקָם, וּפִרְקוֹ נָאֶה, וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, וּמְרוּצֶּה לָעָם, וְיֵשׁ לוֹ נְעִימָה, וְקוֹלוֹ עָרֵב, וּבָקִי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַּמִּדְרָשׁ בַּהֲלָכוֹת וּבָאַגָּדוֹת, וּבָקִי בְּכׇל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן. וִיהַבוּ בֵּיהּ רַבָּנַן עֵינַיְיהוּ בְּרַב יִצְחָק בַּר אַמֵּי.

§ The mishna teaches: They stood for prayer, and the congregation appoints an elder. The Sages taught in a baraita: They stood for prayer, and even if there is a man there who is elderly and a scholar, they appoint to descend before the ark as prayer leader only a person who is accustomed to lead in prayer. Who is considered an accustomed prayer leader in this sense? Rabbi Yehuda says: One who has financially dependent children but he does not have the means to support them, and he has no choice but to toil in the field, and whose house is empty, and who will therefore pray for rain with great devotion. Rabbi Yehuda continues with his depiction of the worthy prayer leader. And his youth was becoming, and he is humble and accepted by the people, as he is likable. And furthermore, he must be familiar with songs and his voice pleasant, and he is expert in reading the Torah, the Prophets, and the Writings, and he knows how to study midrash, halakha, and aggada. And finally, he must be expert in all of the blessings. Clearly, it is hard to find someone with all these qualities. And the Gemara relates that when this worthy person was described, those Sages present turned their eyes toward Rav Yitzḥak bar Ami, who possessed all of these virtues.

מַתְנִי׳ (הָאוֹמֵר: ״יְבָרְכוּךָ טוֹבִים״ — הֲרֵי זֶה דַּרְכֵי מִינוּת). הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְטָעָה — יַעֲבוֹר אַחֵר תַּחְתָּיו, וְלֹא יְהֵא סָרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. מֵהֵיכָן הוּא מַתְחִיל? מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה זֶה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה — צָרִיךְ לְסָרֵב. וְאִם אֵינוֹ מְסָרֵב — דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל שֶׁאֵין בּוֹ מֶלַח. וְאִם מְסָרֵב יוֹתֵר מִדַּאי — דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל שֶׁהִקְדִּיחַתּוּ מֶלַח. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה: פַּעַם רִאשׁוֹנָה — יְסָרֵב, שְׁנִיָּה — מְהַבְהֵב, שְׁלִישִׁית — פּוֹשֵׁט אֶת רַגְלָיו וְיוֹרֵד.

MISHNA: This mishna and the next one deal with the communal prayer leader. (If one says: “May the good bless You,” this is a path of heresy.) One who is passing before the ark, as prayer leader, and erred, another should immediately pass in his place, and at that moment, this replacement should not refuse in the interest of courtesy. The Amida prayer was interrupted and he should replace him as quickly as possible. From where does the replacement commence? From the beginning of the blessing in which the former had erred. GEMARA: The mishna teaches that one who replaces a communal prayer leader who erred in the middle of the Amida prayer should not refuse when approached. The Gemara cites the general halakha with regard to proper conduct when one is approached to serve as prayer leader. The Sages taught in a baraita: One who is approached to pass before the ark to serve as prayer leader, for the sake of propriety should refuse, to avoid creating the impression that he is too eager. And if he does not refuse, but jumps at the opportunity, he is like cooked food without salt, which is to say that he acts in bad taste. However, if he refuses too much this is similarly inappropriate, as he is like cooked food that was ruined by too much salt. So how should he act? The appropriate conduct when approached to serve as communal prayer leader is as follows: When approached the first time, one should refuse; the second time, one should vacillate like a wick that has just begun to catch a flame but is not yet burning; and the third time, he should stretch his legs and descend before the ark.

אָמַר רַב אַסִּי: חֵיפָנִי וּבֵישָׁנִי — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵין מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה לֹא אַנְשֵׁי בֵּית שְׁאָן וְלֹא אַנְשֵׁי (בֵּית) חֵיפָה וְלֹא אַנְשֵׁי טִבְעוֹנִין, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹרִין לָאַלְפִין עַיְינִין וְלָעַיְינִין אַלְפִין.

Apropos the previous discussion, Rav Asi said: A priest from Haifa or Beit She’an may not lift his hands to recite the Priestly Benediction, as he does not know how to properly pronounce the guttural letters. This is also taught in a baraita: One may not allow the people of Beit She’an, nor the people of Beit Haifa, nor the people of Tivonin to pass before the ark in order to lead the service because they pronounce alef as ayin and ayin as alef, and they thereby distort the meaning of the prayers.

אֵין מְמַנִּין שְׁלִיחַ צִבּוּר אֶלָּא גָּדוֹל שֶׁבַּצִּבּוּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו. וְאִם הָיָה זָקֵן הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר. וּמִשְׁתַּדְּלִין לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר אָדָם שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב וְרָגִיל לִקְרוֹת. וּמִי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל לֹא יְהֵא שַׁ״ץ מִפְּנֵי כְּבוֹד צִבּוּר. אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל שְׁמַע מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַחַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים:

Only a person of great stature within the community in both wisdom and deed should be appointed as the leader of the congregation. If he is an older man, it is very praiseworthy. An effort should be made to appoint as the leader of the congregation, someone who has a pleasant voice and is familiar with reading [Biblical verses]. A person who does not have a full beard should not be appointed as the leader of the congregation even if he be a wise man of great stature, as a gesture of respect to the congregation. However, he may recite the Shema publicly after he has reached the age of thirteen and manifested signs of physical maturity.

היורד לפני התיבה ואינו ש"צ קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד ולא יותר מדאי אלא בפעם ראשונה מסרב וכשיאמרו לו פעם שנייה מכין עצמו כמי שרוצה לעמוד ובפעם שלישית יעמוד ואם טעה ש"ץ וצריכין להעמיד אחר תחתיו אותו שמעמידין תחתיו לא יסרב:

אין מסלקין חזן מאומנתו אא"כ נמצא בו פסול: הגה ואין מסלקין אותו משום רנון בעלמא כגון שיצא עליו שם שנתפס עם הנכרית או שמסר אדם אבל אם באו עליו עדים בזה וכיוצא בזה מעבירין אותו ושליח צבור שהוא שוחט ובודק לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפלה ולהתפלל מעבירין אותו. וש"צ המנבל פיו או שמרנן בשירי הנכרים מוחין בידו שלא לעשות כן ואם אינו שומע מעבירין אותו [כל בו דף קכ"ה ע"ד] וש"צ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים אע"פ שאין קול בנו ערב כקולו אם ממלא מקומו בשאר דברים בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולין למחות בידו: [תשובת רשב"א סי' ט']: קהל שנהגו למנות אנשים על צרכי הצבור לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם בין לחזן בין לקופה של צדקה בין לשאר מנויים הצריכין לצבור בין שנוטלין עליהם שכר בין שאינם נוטלים אפי' לא קבעו להם זמן סתמן כפירושן מאחר שנהגו כך: הגה יש מי שכתב דשליח צבור יתפלל מתוך ספר המיוחד לצבור דודאי נכתב לשמו [מהרי"ל בשם רוקח]:

We do not remove a chazzan from his job, unless we find in him some disqualification. Rem"a: And we do not remove him just because of slander - for example, that word went out about him that he was caught with a non-Jewish woman or that he informed [to the authorities] against a person. But if witnesses came against him regarding these or something similar, we remove him. And a prayer-leader who is [also] a ritual-slaughterer or an animal examiner should not pray in his filthy and smelly clothes, and if he does not want to change his clothes at the time of prayer in order to pray, we remove him. And a prayer-leader who fouls his mouth (ie. uses foul language) or sings non-Jewish songs, we warn him not to do this, and if he does not listen, we remove him [Kol Bo page 125, amud 4]. And a prayer leader that who has aged and wants to appoint his son to assist him sometimes, even though his son's voice isn't pleasant like his voice - if he "fills his shoes" regarding other things, then his son take precedence over anyone else and the congregation cannot prohibit him. (Responsum of Rashba Siman 9) A community that is accustomed to appoint people for the needs of the community for a [limited] time, and when the time comes those leave and others replace them, whether regarding the chazan, or the charitable trust, or the other positions required by the community; Whether it is [positions] which are paid a salary or those which are unpaid; even if the time/term [of service] is not fixed, implicitly or explicitly alike — [this is acceptable] because they are accustomed to do so. Rem"a: There is one who wrote that the prayer-leader should pray from the [prayer] book that was designated for the congregation because it was certainly written for the sake of Heaven [Maharil in the name of the Rokeiach].

אֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר אֵינִי רוֹצֶה שֶׁפְּלוֹנִי יִהְיֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר, אִם לֹא שֶׁהִסְכִּים עָלָיו מִתְּחִלָּה. וְרַבִּים יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁהִסְכִּימוּ. וְגַם בְּכָל הַמִּנּוּיִים יָכוֹל יָחִיד לְעַכֵּב, וַאֲפִלּוּ בְּמַרְבִּיץ תּוֹרָה, וְהוּא שֶׁרוֹצֶה לְקַבֵּל שְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹ רַב אַחֵר וְיֵשׁ אַחֵר לִשְׂכֹּר בְּדָמָיו שֶׁל זֶה שֶׁרֹב הַצִּבּוּר חֲפֵצִים בּוֹ. וְכָל מִי שֶׁהֶעֱבִירוּהוּ וְעָמַד כָּךְ יָמִים בְּהַסְכָּמַת הַקָּהָל וְאַחַר כָּךְ רוֹצִים לַחֲזֹר וּלְמַנּוֹתוֹ — הֲרֵי זוֹ כִּתְחִלַּת קַבָּלָה, וַאֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב. וְהוּא הַדִּין אִם מִנּוּהוּ תְּחִלָּה לִזְמַן וְאַחַר כָּךְ נִשְׁלַם הַזְּמַן. וְאֵין הַיָּחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב בְּכָל מָקוֹם, אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ טַעַם הָגוּן וְיַצִּיעַ טַעְמוֹ לִפְנֵי טוֹבֵי הָעִיר, וְאִם יִרְאוּ שֶׁדְּבָרָיו נְכוֹנִים שֶׁרָאוּי לוֹ לְעַכֵּב מִטַּעַם זֶה — יָחֹשוּ לִדְבָרָיו וְלֹא יְמַנּוּהוּ. וְאִם הוּא שׂוֹנֵא לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — יָכוֹל לִמְחוֹת שֶׁלֹּא יְמַנּוּהוּ לִשְׁלִיחַ צִבּוּר. אֲבָל אִם כְּבָר הִסְכִּימוּ עָלָיו וְאַחַר כָּךְ נַעֲשָׂה שׂוֹנְאוֹ — אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת, אֶלָּא הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מְחֻיָּב לוֹמַר בְּפִיו שֶׁיָּסִיר הַקִּנְאָה מִלִּבּוֹ וְיוֹצִיאֶנּוּ בִּתְפִלָּתוֹ. וְכָל זֶה בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיוּ הַכֹּל מִתְכַּוְּנִים לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֲבָל עַכְשָׁו אִם הָיוּ חוֹשְׁשִׁין לְדִבְרֵי יָחִיד — לְעוֹלָם לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַשְׁווֹת לְמַנּוֹת שׁוּם מִנּוּי, כִּי כָּל אֶחָד הָיָה מֵטִיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים וְזֶה מוֹחֶה בְּשֶׁל זֶה וְזֶה מוֹחֶה בְּשֶׁל זֶה, לְפִיכָךְ נוֹהֲגִין לֵילֵךְ אַחַר רֹב דֵּעוֹת שֶׁל פּוֹרְעֵי שְׂכַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אֲפִלּוּ יֵשׁ פְּסוּלֵי קֻרְבָה בֵּינֵיהֶם. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת מְמַנִּין י"א אוֹ י"ג אֲנָשִׁים עַל זֶה, וְהַכֹּל שֶׁלֹּא יַרְבּוּ מַחֲלֹקֶת, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַמִּעוּטִים: צִבּוּר שֶׁצְּרִיכִים לִשְׂכֹּר רַב וּשְׁלִיחַ צִבּוּר וְאֵין בְּיָדָם כְּדֵי סִפּוּק שְׁנֵיהֶם, אִם הוּא רַב מֻבְהָק וּבָקִי בְּהוֹרָאָה — הוּא קוֹדֵם לִשְׁלִיחַ צִבּוּר, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה קוֹדֵם לַכֹּל. וְאִם לָאו — שְׁלִיחַ צִבּוּר קוֹדֵם, כְּדֵי לְהוֹצִיא הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. וְאֵין מְסַלְּקִין שְׁלִיחַ צִבּוּר מֵאֻמָנוּתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצָא בּוֹ פְּסוּל בְּעֵדִים, אֲבָל לֹא מִשּׁוּם רִנּוּן בְּעָלְמָא כְּגוֹן שֶׁיָּצָא עָלָיו שֵׁם שֶׁנִּתְפַּס עִם הַנָּכְרִית, אוֹ שֶׁמָּסַר מָמוֹן יִשְׂרָאֵל בְּיַד נָכְרִי. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהוֹשִׁיב בֵּית דִּין עַל כָּכָה, וְאִם יָבוֹאוּ עָלָיו עֵדִים בָּזֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה — מַעֲבִירִין אוֹתוֹ וְאֵין חוֹזְרִין וּמְקַבְּלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בְּלִי עָרְמָה. וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵלֵךְ עוֹד בִּדְרָכִים אֵלּוּ — אֵין זֶה כְּלוּם שֶׁהֲרֵי כְּבָר מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא מֵהַר סִינַי: אֵין נָכוֹן לְהַעֲבִיר שְׁלִיחַ צִבּוּר (תּוֹךְ זְמַנּוֹ) בִּשְׁבִיל אַחֵר שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב יוֹתֵר. וְאִם הָרֹב חֲפֵצִים בָּאַחֵר — יְשַׁמְּשׁוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד:

כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף י"ט דאפילו יחיד יכול לעכב ולומר "איני רוצה שפלוני יהיה חזן", אם לא שכבר הסכים עליו מתחילה. ודווקא שיהיה לאותו יחיד טעם הגון על פי שבעה טובי העיר. אבל בלאו הכי – אין יכול למחות בשליח ציבור. ואם הוא שונאו – יכול למחות בו קודם שהסכים עליו. ומי שהוא שונא לשליח הציבור – לא יעלה לספר תורה כשקורא התוכחה. עד כאן לשונם. ודבריהם צריכים ביאור: והיכן מצינו שאחד יכול לעכב? ואפילו מיעוט למה יכולים לעכב? הא בכל התורה אזלינן בתר רובא. ומצאתי תשובה לזה באור זרוע הגדול (סימן קי"ד), שכתב: הורה מורי הר"ש שיחיד יכול לעכב חזנות. ופשוט בכל ריינו"ס שהמיעוט מעכב על הרוב מלקבוע שליח ציבור…, שכל המתמנה להיות שליח ציבור שלא מאגודה אחת – אין רוח חכמים נוחה ממנו…, והיאך יוציא אותם ידי חובה והם אינם מסכימים לתפלתו…? ואף על פי שיש בו כל מידות טובות, בעינן שיהיו העם מסכימים… ותדע שהרי ישראל שהפריש קרבן חובתו, ובא כהן והקריב לו, ובעל הקרבן אינו חפץ בו, וכי סלקא דעתך שנתכפר לו…? והכא נמי אין לשליח הציבור להתפלל אלא ברצון כולם… עד כאן לשונו. ומזה נתבאר דזהו בזמן הקדמון שהציבור לא היו מתפללים כלל, והשליח ציבור היה מוציאם ידי חובתם. ולכן דימה לקרבן, ולפי זה שפיר אחד יכול לעכב ולומר "אין ברצוני לעשותו לשליח בעדי". ועם כל זה צריך לומר טעם הגון, דאם לא כן אין לדבר סוף ובעל כרחו צריך לקבל עליו. וכן אם כבר הסכים עליו – אינו יכול לחזור בו גם כן מטעם זה, דאם כן אין לדבר סוף. וכן אם הוא שונאו – יכול לעכב עליו מקודם ולא אחר כך. והשליח ציבור מחויב להוציאו בתפילתו ולהסיר השנאה מלבו. ועם כל זה כשקורא התוכחה, אם ירצה לא יעלה. וזהו ביאור דברי רבותינו בעלי השולחן ערוך. אבל בזמן הזה שכל אחד מתפלל בפני עצמו, ובימי החול אין שליח הציבור של העיר יורד כלל לפני התיבה, ואף בשבתות מתפלל שליח הציבור רק באקראי, ורק בראש השנה ויום הכיפורים ורגלים מתפלל שליח הציבור ועיקרו הוא לנגינה; והרבה מבני העיר אינם מתפללים כלל בבית הכנסת ששליח הציבור מתפלל בה; והחזן מחויב לזמר החתן והכלה קודם החופה, ולזמר "רוממות" על ברית מילה, ועוד התמנות כיוצא באלו – פשיטא שאין היחיד יכול לעכב, ואף מיעוט הציבור אין ביכולתם לעכב. וכשרוב העיר רוצים ליקח שליח ציבור פלוני – אין המיעוט יכולים למחות בהם. ומשלמים לו מקופת הקהל, וגם אלו היחידים מחויבים לישא בעול, אם לא שהמיעוט יברר שהוא שליח ציבור שאינו הגון, דאז הדין עמהם. (ובזה תבין דברי המגן אברהם סעיף קטן כ'. ומה שכתב בראש סעיף קטן זה: וגם בכל המינוים יכול למחות, עיין שם – זהו דלא כמסקנתו, ואין מורין כן. וכן הוא דעת הלבוש. וגם מה שכתב בסעיף קטן כ"א דרוב הציבור יכולים למחות גם אחר שהסכימו, עיין שם – פשוט הוא דזהו דווקא כשנמצא עליו פסול, או עדיין לא עשו עמו כתב, או שהוא לאחר זמן הכתב, או שרוצים לסלק לו עד זמנו, וכמו שכתב המחצית השקל שם. ויחיד אין יכול למחות בכל ענין. ודייק ותמצא קל.)

(טו) ושלא יצא וכו' - דוקא למנותו לכתחלה אבל להעבירו ולסלקו אחר שהוחזק ש"ץ אין לנו כיון שלא נשמע עליו עתה מאומה מיהו כשיצא עליו עתה ש"ר והוא קלא דלא פסק אפילו יחיד מוחה עליו להעבירו [כה"ג בשם ראב"ח] ועיין לקמן בסעיף כ"ה בבה"ל מה שכתבנו בזה ואפילו אם נתברר בעדים שחטא אם עשה תשובה אין מעבירין אותו לכו"ע: (טז) בילדותו - אפילו נתברר לנו שעשה אז תשובה ע"ז הענין אפ"ה אין למנותו לכתחלה לש"ץ. ש"ץ שכבר העבירוהו ועמד כך ימים ושנים בהסכמת הקהל ורוצים עכשיו למנותו הוי כתחלת קבלה ואפילו מיעוט יכולים למחות. אם המוחים הם המנהיגים הוי כאלו מוחים כל הקהל אם לא במקום שיש בוררים ויש תקנה שלא לשנות גזרתם אז אין מועיל מחאת הפרנסים:

כתב האגור כל המתרצה להיות ש"ץ שלא מתוך אגודה אחת אין רוח חכמים נוחה הימנו ויחיד מוחה בחזנות וה"ר משה בן חסדאי חולק מספר א"ז עכ"ל. ומהר"י קולון כתב בשורש מ"ד שהתפלה הוא של הקהל שהיא במקום התמידין שהיו באים משל צבור ואין ראוי שיהיה אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם ומטעם זה פסק רבינו שמחה דאפילו יחיד יכול לעכב את החזנות ולומר איני חפץ שיהיה פלוני חזן אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה והילכך אם אחד רוצה לומר תפלה בשביל אביו ואחד רוצה לומר בשביל אחר מי שירצו הקהל שיאמר התפלה הוא יזכה בו ולא האחר : כתב המרדכי בפרק החובל שהשיב רבינו מאיר על החזן שהיו רוב הצבור חפצים בו ומקצת לא נתרצו ונעשה ע"פ השר של עיר שביקש הממאנים להתרצות לא טוב עשית להמנות ע"פ השר ובארצינו היו מקפידין על דבר זה וכבר נעשה בימי אבי העזרי שנתמנה חזן והלך אחד ונתכוון לכבדו וגרם שהגמון שלח אחריו ולקח מצנפת שעל ראשו ונתן עליו ואמר הילך החזנות וכעס מיד אף כנגד ההגמון העיר ואמר אדוני אין דיני לקבל ממך עבודת בוראנו ולא קבל עליו וסברנו שקנס גם את היהודי גם בנדון זה החזן עליו לתקן עכ"ל :

ועכצ"ל נהי דכותבין זמן בשטר הרבנות היינו לטובת הרב המשכיר שיהיה יכול לחזור בו אחרי כלות הזמן ואינו כעבד עברי אבל הקהל אין בידם לחזור אפי' ככלות הזמן אלא במקום שנהגו וע"כ כ' רמ"א דתלי' במנהג ולא נשמע ולא נראה מעולם במדינות הללו שהסירו הרב והורידוהו מכסא רבנות שלו וכן לא יעשה שהרי אפי' אב"ד שסרח אין מעבירי' אותו ואין מנדין אותו עש"ע יו"ד סי' של"ד סעיף מ"ב והוא מתקנת אושא שבירושלמי ומביאו בה"גא פ' אלו מגלחי' ושם מבואר דאין מעבירין אותו ע"ש:

היוצא לנו מזה לענין ולנידון שלפנינו אי אין רוב הציבור מסכימי' עליו להיות להם לרב ותופס ישיבה וכדומה אין לו להשתרר עליהם מטעם נחלת אבותיו כלל ומ"ש הרמ"א ביו"ד ססי' רמ"ה בניו קודמי' נמי אהחזיק עצמו בשררה אבל לא אהוראה ורבנות אך אי הציבור הסכימו עליו אפי' יהי' טעמם משום שרוצים לעשות נחת רוח לרבם זצ"ל ומשום דאית לי' זכות אבות פשיטא דזה המנגדו שלא כדין עושה ומצער הציבור ועתיד ליתן את הדין ואפי' יהי' גדול הרבה ממנו מ"מ הלא ר"ע ור' יהושע הי' גדולי מראב"ע ואפ"ה מנוהו לראב"ע נשיא מפני שר"ע לא היה לו זכות אבות ור' יהושע הי' בר פלוגתא דר"ג ש"מ כיון דראב"ע הי' ראוי להיות נשיא על כל ישראל זולת איזה חכמים שהיו גדולי' ממנו בתורה ומיהו בשארי מילי הי' הוא עדיף מינייהו אין ראוי' שיפסידו כל ישראל מפני ב' וג' אלו וה"נ בכל עיר ועיר אין החיוב שיהי' הממונה פרנס על הציבור גדול מכל לומדי העיר דוקא כי לפעמים הוא מרוצה לציבור ולא החכמים החלו אעפ"י שהם גדולים מזה בתורה כיון שעכ"פ לכל הציבור ראוי זה להיות מנהיג לא יפסידו הם עבור ב' לומדי' חלו ואי ח"ו עבדי שלא כדין ודתה"ק להביא הדבר בפלילים ענשם חרוץ ולא אקוה זה ח"ו וה' ישפות שלומו וירים קרן לעמו ויהי עלינו נועמו הכ"ד א"נ פיזינג עש"ק ב' מנחם ק"פ לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

ובנדון אם יכול להפסיק בטלית כשאוחז בעמודי ס"ת אני אומר הרשות בידו רק את צנועים חכמה שלא ירגישו בזה הרבה בני אדם ויחשב כרמות רוחא להחמיר במה שרוב עולם מקילים ומותר ע"פ הדין כמו שהארכתי בתשובתי הראשונה.

ונקרא המחלוקת אשר הם עושים בשם רע כי השם הזה הוא דוקא אל המחלוקת, וכמו שאמרו במדרש (ב"ה פ"ד) למה לא נאמר שני כי טוב מפני שבו נברא המחלוקת, שמזה תדע כי המחלוקת הוא רע והכתוב אומר גם כן עושה שלום ובורא רע, ובודאי הרע הזה הוא המחלוקת שהוא הפך השלום ואם כן המחלוקת הוא רע. ואמר כי ליועצי שלום ראוי אליהם השמחה כאשר השלום הוא השלימות, וכמו שיתבאר עוד איך השלום הוא שלימות הכל והוא נותן המציאות אל הכל, ומפני כך ראוי אל רודפי השלום השמחה כי השמחה הוא כאשר נמצא דבר בשלימות כמו שהאבל על הפסד וחסרון, וזה בעצמו מה שנקרא שלום שהוא מלשון שלימות כי השלום משלים המציאות עד שנמצא הדבר בשלימות בלי חסרון ודבר זה יתבאר עוד ולכך ראוי אל יועצי שלום הרודפים שלום בין איש ובין אחיו שמחה כאשר השמחה היא על השלימות כמו האבל שהוא כאשר יש הפסד והעדר.

אדם שהוא רגיל בשום מצוה כגון גלילה ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר ואח"כ העשיר ורצה שיחזירו לו המצוה אם בשעה שנתנו הקהל המצוה לשני היה סיפק ביד הראשון לתת מה שהיה נותן בכל שנה ולא חפץ בה ונתרצה הוא עם שאר הקהל לתת לאחר איבד זכותו אבל אם כשנתנוה לשני לא היה ביד הראשון סיפק לתת מה שהיה נותן ועתה שיש בידו רוצה לזכות במצותו ולחזור וליתן מה שהיה נותן תחלה חוזר למצותו:

וכלל הדברים דטירחא דציבורא גדול מאוד.

שאלה: חזן מבוגר שאין קולו יפה ורוצים למנות חזן אחר, האם יכולים להחליפו. בנוסף לכך ספרו שבא רק בשבת לבהכ"נ וכל השבוע לא מתפלל? תשובה: יכולים להחליפו.