Bitachon and Hishtadlus: Faith Through Action

ס֗וּס מ֭וּכָן לְי֣וֹם מִלְחָמָ֑ה וְ֝לַיהֹוָ֗ה הַתְּשׁוּעָֽה׃

The horse is readied for the day of battle, But victory comes from GOD.

שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לִשְׁלֹ֫מֹ֥ה אִם־יְהֹוָ֤ה ׀ לֹא־יִבְנֶ֬ה בַ֗יִת שָׁ֤וְא עָמְל֣וּ בוֹנָ֣יו בּ֑וֹ אִם־יְהֹוָ֥ה לֹא־יִשְׁמׇר־עִ֝֗יר שָׁ֤וְא ׀ שָׁקַ֬ד שׁוֹמֵֽר׃ שָׁ֤וְא לָכֶ֨ם מַשְׁכִּ֪ימֵֽי ק֡וּם מְאַחֲרֵי־שֶׁ֗בֶת אֹ֭כְלֵי לֶ֣חֶם הָעֲצָבִ֑ים כֵּ֤ן יִתֵּ֖ן לִידִיד֣וֹ שֵׁנָֽא׃

A song of ascents. Of Solomon. Unless GOD builds the house, its builders labor in vain on it; unless GOD watches over the city, the guard keeps vigil in vain. In vain do you rise early and stay up late, you who toil for the bread you eat; God’s loved ones are provided for while they sleep.

בְּטַ֣ח בַּ֭יהֹוָה וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב שְׁכׇן־אֶ֝֗רֶץ וּרְעֵ֥ה אֱמוּנָֽה׃ גּ֣וֹל עַל־יְהֹוָ֣ה דַּרְכֶּ֑ךָ וּבְטַ֥ח עָ֝לָ֗יו וְה֣וּא יַעֲשֶֽׂה׃ דּ֤וֹם ׀ לַיהֹוָה֮ וְהִתְח֢וֹלֵֽ֫ל ל֥וֹ אַל־תִּ֭תְחַר בְּמַצְלִ֣יחַ דַּרְכּ֑וֹ בְּ֝אִ֗ישׁ עֹשֶׂ֥ה מְזִמּֽוֹת׃

ב Trust in GOD and do good, abide in the land and remain loyal. ג Leave all to GOD; be trusting; [God] will do it— ד Be patient and wait for GOD, do not be vexed by the one who is prospering— the opponent who carries out schemes.

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָ֒אוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם׃ יְהֹוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן׃ {פ} וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃

But Moses said to the people, “Have no fear! Stand by, and witness the deliverance that GOD will work for you today; for the Egyptians whom you see today you will never see again. GOD will battle for you; you hold your peace!” Then GOD said to Moses, “Why do you cry out to Me? Tell the Israelites to go forward.

‎וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ. עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לָהֶם עַל הַיָּם. נִבְקַע לָהֶם הַיָּם וְנִבְקַע כְּמִין כִּפָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: נָקַבְתָּ בְּמַטָיו רֹאשׁ פְּרָזָיו וְגוֹ' (חבקוק ג, יד). וְנֶחֱלַק לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבִילִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ. וְנַעֲשָׂה יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה (שמות טז, יד). וְנַעֲשׂוּ כְּמִין טִיט, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים (שמות יד, טו). וְנַעֲשׂוּ הַמַּיִם פֵּרוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם (תהלים עד, יג). וְנַעֲשׂוּ סְלָעִים סְלָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם (תהלים עד, יג). וְנַעֲשׂוּ גְּזָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים (תהילים קלו, יג). וְנַעֲשׂוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם (שמות טו, ח). וְנַעֲשׂוּ כְמוֹ נֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד (שמות טו, ח). וְיָצְאוּ לָהֶם כַּדֵּי מַיִם מְתוּקִין מִתּוֹךְ מְלוּחִין. וְקָפְאוּ הַמַּיִם וְנַעֲשׂוּ כִּכְלִי זְכוּכִית, שֶׁנֶּאֱמַר: קָפְאוּ תְהֹמוֹת (שמות טו, ח). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי מִקְרָאוֹת עֶשֶׂר מִמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהָיָה מַנְהִיג בְּנוֹ לְפָנָיו. בָּאוּ לִסְטִים לִשְׁבּוֹתוֹ מִלְּפָנָיו, הֶחֱזִירוֹ לַאֲחוֹרָיו. בָּא הַזְּאֵב, נְטָלוֹ מֵאֲחוֹרָיו, נְתָנוֹ לְפָנָיו. רָאָה לִסְטִין מֵאֲחוֹרָיו וּזְאֵב מִלְּפָנָיו, נְתָנוֹ עַל זְרוֹעוֹתָיו. אַף כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הַיָּם לִפְנֵיהֶם וּמִצְרַיִם לַאֲחוֹרֵיהֶם, קָחָם עַל זְרוֹעוֹתָיו (הושע טו, ג). הִתְחִיל מִצְטַעֵר, פָּרַשׂ עָלָיו בִּגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ (תהלים קה, לט). הִרְעִיב, נָתַן לוֹ לֶחֶם שֶׁנֶּאֱמַר: הִנְּנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם. צָמָא, נָתַן לוֹ מַיִם שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע (תהלים עח, טז).

And lift thou up thy rod (Exod. 14:16). Ten miracles were performed in their behalf at the sea. The sea was split asunder for them, and became a kind of vault, as it is said: Thou hast struck through with his own rods the heads, etc. (Hab. 3:14). It was divided into twelve paths, as it is said: And stretch out thy hand over the sea and divide it (Exod. 14:16). It was turned into dry land, as it is said: And the children of Israel walked upon dry land the midst of the sea (ibid., v. 29). It was converted into a kind of clay, as is said: Thou hast trodden the sea with thy horses, the mud of mighty waters (Hab. 3:15). The water was made into pieces, as it is said: Thou didst break the sea into pieces by Thy strength (Ps. 74:13). It was changed into rocks, as is said: Thou didst shatter the heads of the sea monsters in the waters (ibid.). It was torn asunder, as it is said: To him who divided the Red Sea asunder (ibid. 136:13). It was piled up into stacks, as it is said: And with the blast of Thy nostrils, the waters were piled up (Exod. 15:8). It was made into a heap, as is said: Stood upright like a heap (ibid.). Barrels of sweet water flowed out of the salt water for them, and the sea congealed and became like a glass vessel, as it is said: The deeps were congealed (ibid.). R. Judah declared: These ten verses are derived from various sources. It may be compared to a man traveling over a road, preceded by his son. If robbers approach from the front to seize the lad, he places him behind himself. If a wolf comes from behind to snatch him, he puts the lad in front of him. If he sees robbers behind him and the wolf before him, he takes his son in his arms. The Holy One, blessed be He, did likewise for Israel. When the sea was before them and the Egyptians behind, He bore them in His arms. When Israel began to suffer from the sun, He spread His cloak over them, as it is said: He spread a cloud for a screen (Ps. 105:39). When Israel became hungry, He gave them bread, as is stated: Behold, I will cause to rain bread from heaven for you (Exod. 16:4). When they became thirsty He gave them water, for He brought streams also out of the rock (Ps. 78:15).

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמֵי: כְּתִיב ״וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְגוֹ׳״. לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? — לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ — יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ — הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ וְגוֹ׳״. אָמַר אַבָּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְעָלְתָה בְּיָדָן. כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן.

On a similar note, the Gemara cites that Rabbi Ḥanina bar Pappa raised a contradiction: It is written, “I will take back My grain at its time and wine in its season” (Hosea 2:11), and it is written: “And you shall gather your grain, your wine and your oil” (Deuteronomy 11:14). To whom does the grain belong: To God, or to the people? The Gemara responds: This is not difficult. Here, where God promises Israel that they will gather their grain, the verse refers to a time when they perform God’s will. Here, where the verse indicates that the grain belongs to God, it refers to a time when they do not perform God’s will, as then He will take back the grain, demonstrating that it belongs to Him. The Sages taught: What is the meaning of that which the verse states: “And you shall gather your grain”? Because it is stated: “This Torah shall not depart from your mouths, and you shall contemplate in it day and night” (Joshua 1:8), I might have thought that these matters are to be understood as they are written; one is to literally spend his days immersed exclusively in Torah study. Therefore, the verse states: “And you shall gather your grain, your wine and your oil,” assume in their regard, the way of the world; set aside time not only for Torah, but also for work. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Is it possible that a person plows in the plowing season and sows in the sowing season and harvests in the harvest season and threshes in the threshing season and winnows in the windy season, as grain is separated from the chaff by means of the wind, and is constantly busy; what will become of Torah? Rather, one must dedicate himself exclusively to Torah at the expense of other endeavors; as when Israel performs God’s will, their work is performed by others, as it is stated: “And strangers will stand and feed your flocks, and foreigners will be your plowmen and your vinedressers” (Isaiah 61:5). When Israel does not perform God’s will, their work is performed by them themselves, as it is stated: “And you shall gather your grain.” Moreover, if Israel fails to perform God’s will, others’ work will be performed by them, as it is stated: “You shall serve your enemy whom God shall send against you, in hunger, in thirst, in nakedness and in want of all things” (Deuteronomy 28:48). Summing up this dispute, Abaye said: Although there is room for both opinions, many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and combined working for a living and learning Torah, and although they engaged in activities other than the study of Torah, were successful in their Torah study. Many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai and were not successful in their Torah study. They were ultimately forced to abandon their Torah study altogether.

נִכְנְסָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְכוּ׳. אִיתְּמַר, אַבָּיֵי אָמַר: נִנְעֲלוּ תְּנַן. רָבָא אָמַר: נוֹעֲלִין תְּנַן. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמִסְמַךְ אַנִּיסָּא. אַבָּיֵי אָמַר: נִנְעֲלוּ תְּנַן, כַּמָּה דַּעֲיַילוּ מְעַלּוּ, וְסָמְכִינַן אַנִּיסָּא. רָבָא אָמַר: נוֹעֲלִין תְּנַן, וְלָא סָמְכִינַן אַנִּיסָּא.

The mishna teaches that the first group entered, after which they closed the doors to the Temple courtyard. It was stated that the amora’im disagreed about the precise wording of the mishna. Abaye said: We learned in the mishna that the doors of the Temple courtyard miraculously closed by themselves. Rava said: We learned in the mishna that people would close the doors of the Temple courtyard at the appropriate time. What is the practical difference between them? The practical difference between them is with regard to whether we rely on a miracle. Abaye said: We learned in the mishna that the doors closed by themselves; as many people as entered, entered, and we rely on a miracle to close the doors so that an excessive number of people not enter and thus create a danger (Rabbeinu Ḥananel). Rava said: We learned in the mishna that people would close the doors, and we do not rely on a miracle to ensure that the courtyard not become overly crowded.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִכְתִיב ״וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חוֹסֶן יְשׁוּעוֹת חׇכְמַת וָדָעַת וְגוֹ׳״. ״אֱמוּנַת״ — זֶה סֵדֶר זְרָעִים. ״עִתֶּיךָ״ — זֶה סֵדֶר מוֹעֵד. ״חוֹסֶן״ — זֶה סֵדֶר נָשִׁים. ״יְשׁוּעוֹת״ — זֶה סֵדֶר נְזִיקִין. ״חׇכְמַת״ — זֶה סֵדֶר קׇדָשִׁים. ״וָדָעַת״ — זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת. וַאֲפִילּוּ הָכִי, ״יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ״. אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחׇכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ — אִין, אִי לָא — לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוֹר חִיטִּין לָעֲלִיָּיה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטוֹן? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: מוּטָב אִם לֹא הֶעֱלֵיתָה.

The Gemara continues discussing the conduct of the Sages, citing that Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “And the faith of your times shall be a strength of salvation, wisdom, and knowledge, the fear of the Lord is his treasure” (Isaiah 33:6)? Faith; that is the order of Zera’im, Seeds, in the Mishna, because a person has faith in God and plants his seeds (Jerusalem Talmud). Your times; that is the order of Moed, Festival, which deals with the various occasions and Festivals that occur throughout the year. Strength; that is the order of Nashim, Women. Salvations; that is the order of Nezikin, Damages, as one who is being pursued is rescued from the hands of his pursuer. Wisdom; that is the order of Kodashim, Consecrated Items. And knowledge; that is the order of Teharot, Purity, which is particularly difficult to master. And even if a person studies and masters all of these, “the fear of the Lord is his treasure,” it is preeminent. With regard to the same verse, Rava said: After departing from this world, when a person is brought to judgment for the life he lived in this world, they say to him in the order of that verse: Did you conduct business faithfully? Did you designate times for Torah study? Did you engage in procreation? Did you await salvation? Did you engage in the dialectics of wisdom or understand one matter from another? And, nevertheless, beyond all these, if the fear of the Lord is his treasure, yes, he is worthy, and if not, no, none of these accomplishments have any value. There is a parable that illustrates this. A person who said to his emissary: Bring a kor of wheat up to the attic for me to store there. The messenger went and brought it up for him. He said to the emissary: Did you mix a kav of ḥomton, a preservative to keep away worms, into it for me? He said to him: No. He said to him: If so, it would have been preferable had you not brought it up. Of what use is worm-infested wheat? Likewise, Torah and mitzvot without the fear of God are of no value.

כְּשֵׁם שֶׁהֶחָכָם נִכָּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְדֵעוֹתָיו וְהוּא מֻבְדָּל בָּהֶם מִשְּׁאָר הָעָם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בְּמַעֲשָׂיו בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַשְׁקֵהוּ וּבִבְעִילָתוֹ וּבַעֲשִׂיַּת צְרָכָיו וּבְדִבּוּרוֹ וּבְהִלּוּכוֹ וּבְמַלְבּוּשׁוֹ וּבְכִלְכּוּל דְּבָרָיו וּבְמַשָּׂאוֹ וּבְמַתָּנוֹ. וְיִהְיוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ נָאִים וּמְתֻקָּנִים בְּיוֹתֵר.

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה וְגוֹ' וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם (דברים כ':א') הֻזְהַרְנוּ בְּזֶה שֶׁאִם יִרְאֶה הָאָדָם כִּי צָרָה קְרוֹבָה תִּהְיֶה יְשׁוּעַת ה' בִּלְבָבוֹ. וְיִבְטַח עָלֶיהָ. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פ"ה:י') אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ וְכֵן כָּתוּב (ישעיהו נ"א:י"ב) מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת.

וְעִם בֵּרוּר אֱמוּנָתוֹ כִּי עִנְיָנוֹ מָסוּר אֶל גְּזֵרוֹת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה וְשֶׁבְּחִירַת הַבּוֹרֵא לוֹ הִיא הַבְּחִירָה הַטּוֹבָה הוּא חַיָּב לְהִתְגַּלְגֵּל לְסִבּוֹת תּוֹעֲלוֹתָיו וְלִבְחֹר הַטּוֹב כַּנִּרְאֶה לוֹ מִן הָעִנְיָן וְהָאֱלֹהִים יַעֲשֶׂה מָה שֶׁקָּדְמָה בּוֹ גְּזֵרָתוֹ. וְהַדּוֹמֶה לָזֶה כִּי אָדָם אַף עַל פִּי שֶׁקִּצּוֹ וּמִדַּת יָמָיו קְשׁוּרִים בִּגְזֵרַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יֵשׁ עַל הָאָדָם לְהִתְגַּלְגֵּל לְסִבּוֹת הַחַיִּים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּמַלְבּוּשׁ וּבְמָעוֹן כְּפִי צָרְכּוֹ וְלֹא יַנִּיחַ אֶת זֶה עַל הָאֱלֹהִים שֶׁיֹּאמַר אִם קָדַם בִּגְזֵרַת הַבּוֹרֵא שֶׁאֶחְיֶה יַשְׁאִיר נַפְשִׁי בְּגוּפִי מִבְּלִי מָזוֹן כָּל יְמֵי חַיַּי וְלֹא אֶטְרַח בְּבַקָּשַׁת הַטֶּרֶף וַעֲמָלוֹ. וּכְמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בַּחַיִּים וּבַמָּוֶת כֵּן נֹאמַר בְּחִיּוּב תְּבִיעַת סִבּוֹת הַבְּרִיאוּת וְהַמָּזוֹן וְהַמַּלְבּוּשׁ וְהַדִּירָה וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת וּלְהַרְחִיק שֶׁכְּנֶגְדָּן עִם בֵּרוּר אֱמוּנָתוֹ כִּי הַסִּבּוֹת אֵין מוֹעִילוֹת אוֹתוֹ בְּזֶה כְּלוּם אֶלָּא בִּגְזֵרַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ כַּאֲשֶׁר יֵשׁ לְבַעַל הָאֲדָמָה לַחֲרֹשׁ אוֹתָהּ וּלְנַקּוֹתָהּ מִן הַקּוֹצִים וּלְזָרְעָהּ וּלְהַשְׁקוֹתָהּ אִם יִזְדַּמְּנוּ לוֹ מַיִם וְיִבְטַח עַל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ לְהַפְרוֹתָהּ וּלְשָׁמְרָהּ מִן הַפְּגָעִים וְתִרְבֶּה תְּבוּאָתָהּ וִיבָרֵךְ אוֹתָהּ הַבּוֹרֵא וְאֵין רָאוּי לוֹ לְהַנִּיחַ הָאֲדָמָה מִבְּלִי עֲבוֹדָה וּזְרִיעָה בְּבִטְחוֹנוֹ עַל גְּזֵרַת הַבּוֹרֵא שֶׁתַּצְמִיחַ הָאֲדָמָה בִּלְתִּי זֶרַע שֶׁקָּדַם לוֹ.

With clear faith that his matters are given over to the decrees of the Creator, and that the Creator's choice for him is the best choice, it is also his duty to be engaged in means which appear to be beneficial to him and to choose what seems to be the best choice under the circumstances, and the Al-mighty will do according to what He has already pre-decreed. An example of this: Even though a human being's end and length of his days are determined by the Creator's decree, nevertheless, it is a man's duty to pursue means to survive such as food and drink, clothing, and shelter according to his needs, and he must not leave this to the Al-mighty, and think: "if the Creator has predecreed that I will live, then my body will survive without food all the days of my life, therefore I will not trouble myself in seeking a livelihood and toiling in it". What we have explained for matters of life and death, also applies to the duty to pursue means for health, food, clothing, shelter, good habits and distancing from their opposite - (to engage in them) while firmly believing that the means to these things do not help at all in attaining them, without the decree of the Creator. Then, when a farmer must plow his field, clear it from weeds, and to sow it, and water it, when rainwater is not available, let him trust in the Creator to make it fertile, and to protect it from plagues, to increase and to bless the crops. And it is not proper to leave the land unworked and unsowed and to trust G-d and rely on His decree that it will grow fruit without being sown first.

ושני הענינים האלה, שהם הבטחון והאמונה, הזכירם בפסוק אחד: "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה". הקדים להזהיר על הבטחון ואחר כך על המעשה הטוב, להודיע שהבטחון הוא שיבטח בו שיעזרהו לעשות מצותיו. ואחר כך אמר "ועשה טוב", כלומר רדוף אחרי המצוות והשתדל לעשותן, ואל תתרשל מלעשות הטוב מפני קוצר יכלתך, כי יסמוך אותך ויעזרך, וזה הפירוש טוב ממה שנאמר כי הבטחון הזה הוא על שכר המעשה הטוב...

ומענין הבטחון שאם יש לאדם עושר ונכסים שלוה וכבוד אין לו לתלות זה למעשים טובים שעשה, כי ראוי הוא אף אם הוא צדיק גמור שיחשוב על עצמו שהוא רשע וחוטא, אלא יתלה זה לחסדי השי"ת עליו, ואם יש לו צרות ומקרים אין לו לתלות במקרה ובממשלת המערכה והמזלות, כי זה דרך כפירה, אלא יתלה בעונות וחטאות שעשה. ועוד מענין הבטחון שימסור אדם נפשו אל השי"ת, ותהיה מחשבתו משוטטת תמיד בדבר זה, אילו היו באים להרגו או שיעבור על דברי תורה, שיהא מוסר עצמו על המיתה, ועל זה אמר דוד ע"ה "אליך ה' נפשי אשא", כי המוסר נפש בענין זה הוא מענין הבטחון. ולענין זה השכר כאילו נהרג הרבה פעמים בכל יום. ומכללי מסירת הנפש שיחשוב בדעתו כי כל מעשה השי"ת לטובה, ושיקבל כל הבא עליו מאהבה, ושיתלה בטחונו בשמו יתברך בכל עת אם עשיר ואם עני, כי האדון אשר יצר העליונים והשפלים הוא זן ומפרנס העליונים במזון הרוחני, והשפלים במזון גופני, ראוי לבטוח בו שיזון גם אותו ויזמין לו פרנסתו. ואם עשיר הוא יש לו לבטוח בהשי"ת שמסר העושר בידו והפקידו לו, ובכל שעה שהוא נהנה מעשרו קבל מתנה מהשי"ת וחסד מאתו.

והעצה היא, שיחזיק האדם את עצמו לבינוני במעשיו, ושמזלו רעוע, ואז צריך להתחזק במעשיו ולהשתדל, ולא יקוה שיגיעו לו מאוויי נפשו כי אם על ידי החפץ האלוקי שבידו הכל... למשל דבר כי בא חס ושלום, יתחבא בחדריו, כבבבא קמא ס', ואם מתחזק יברח משם, ואם יבא אחריו יתחזק בכל מיני תרופות בהסכמת בוראו...

ומענין הבטחון שלא יתערב שום ספק בבטחונו, ואף אם ימצאוהו רעות רבות וצרות יתאמץ בעבודת השי"ת ויבטח בו באמת, כי שכרו כפול ומכופל, וכי השי"ת יבחר לו הטוב, וכי אין הבחירה ביד עצמו, כי לפעמים חושב שבחירתו טובה ותהי להיפך. וכך יש לכל אדם למסור כל עניניו אל בחירתו העליונה, כי הוא יתברך שיצרו במעי אמו הוא היודע תועלתו ונזקו יותר ממנו. ואם אולי יראה שיבואו עליו מקרים יש לו לחשב כי זה תוכחת השי"ת, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, והכל לטוב לו לקרבו אל השי"ת ולהאדיר חלקו בעולם הגמול.

וְהוֹדִיעַ שֶׁכְּהִיוֹת כַּוָּנַת הָאִמָּהוֹת רְצוּיָה לִפְנֵי הָאֵל יִתְבָּרַךְ בְּהִשְׁתַּדְּלוּתָן בְּהַכְנָסַת הַצָּרוֹת וְעִנְיַן הַדּוּדָאִים, נִשְׁמְעָה תְּפִלָּתָן עַל זֶה, כִּי רָאוּי לַצַּדִּיק שֶׁיַּעֲשֶׂה הִשְׁתַּדְּלוּת הַטִּבְעִי הָאֶפְשָׁר אֶצְלוֹ לְהַשִּׂיג חֶפְצוֹ, וְעִם זֶה יִתְפַּלֵּל שֶׁיַּשִּׂיג הַתַּכְלִית

וּבִכְלַל מִדּוֹתַיִךְ שְׁתֵּי מִדּוֹת וְהֵן הַמּוֹרָא וְהַתִּקְוָה. וּמְקוֹם הַמּוֹרָא שֶׁתִּהְיִי בְּעִנְיָן שֶׁמֵּבִיא אֶל הָעִנְיָן שֶׁיְּצַעֲרֵךְ וְלֹא תִּהְיֶה לָךְ אַחֲרִיתוֹ טוֹבָה וְאֵין בָּךְ כֹּחַ וִיכֹלֶת לִדְחוֹתוֹ מֵעָלַיִךְ.

החריצות וההשתדלות מועיל והכרחי בכל דבר מן הפעולות האנושיות, וזה מבואר בכל הפעולות, אם בפעולות שטבע האפשר שמור בהן, שאחר שהן מונחות לבחירה הגמורה מאין שום מונע ומעיק, אין ספק שההשתדלות בהן סבה להגעתן, וכן בפעולות שהן מעורבות מן ההכרח והבחירה ההשתדלות בהן מבואר שהוא סבה להגעתן. וזה שכל דבר שיגיע משני פועלים ושניהם תנאי במציאות הדבר ההוא, כמו התבואה המגעת מפעולת עובדי האדמה ומן הגשמים, שאין ספק שעבודת העובד והשתדלותו תנאי בהגעת התבואה כירידת המטר ואי אפשר שיגיע זולתו כלל, כמו שלא יגיע הדיו מזולת העפצים והקנקנתוס אחר ששניהם תנאי במציאות הדיו, וזה דבר מבואר.

אַךְ מַהוּת הַבִּטָּחוֹן הִיא מְנוּחַת נֶפֶשׁ הַבּוֹטֵחַ וְשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ סָמוּךְ עַל מִי שֶׁבָּטַח עָלָיו שֶׁיַּעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַנָּכוֹן לוֹ בָּעִנְיָן אֲשֶׁר יִבְטַח עָלָיו כְּפִי יְכָלְתּוֹ וְדַעְתּוֹ בְּמָה שֶׁמֵּפִיק טוֹבָתוֹ.

וְכַאֲשֶׁר יִתְבָּרֵר זֶה לָאָדָם וְתִתְחַזֵּק הַכָּרָתוֹ בַּאֲמִתַּת חֶסֶד הַבּוֹרֵא יִבְטַח בּוֹ וְיִמְסֹר אֵלָיו וְיַנִּיחַ הַנְהָגָתוֹ עָלָיו וְלֹא יַחְשְׁדֵהוּ בְּדִינוֹ וְלֹא יִתְקַצֵּף עַל בְּחִירָתוֹ לוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים קטז יג) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא, וְאָמַר (תהלים קטז ג-ד) צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא.

ויש לפרש כל הפוסק במעשה הטוב: אמר בפסוק הזה שלש תכונות האדם בטוב וברע והם הלב והיד והפה, בטח ביי' היא עבודת הלב שיבטח ביי' בכל לבו ויבין כי הוא העוזר והמכשיל, לא כמרעים עשי עולה שאין בוטחים כי אם בעשרם ובכחם, כמו שהקדים במזמור שקדם (פסוק ב): אין פחד אלהים לנגד עיניו. ועשה טוב: הוא מעשה היד שיתן צדקה ויעשה מצות האל.

והמאמין יתכן שלא יהיה בוטח כי לפעמים ירא שמא יגרום החטא או שמא קבל שכר על מעשיו הטובים בנסים שעשה לו הקב"ה וממה שהוא מוצא את עצמו רשע וחוטא ופושע כנגד חסדי השי"ת אינו נושא לנפשו שיבטח בו שיצילהו מצרתו או שיתן לו שאלתו ועל כן ישתדל בנוהג שבעולם שינצל מצרתו או שישיג שאלתו. ולולא היראה שירא שמא יגרום החטא היה החסרון באמונתו אם היה משתדל להנצל אפי' על ידי נוהג שבעולם שכבר מצינו פסוק מלא (תהילים ל״ז:כ״ה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.

עבור לפני העם. ותכל תלונותם, בראותם שאתה משתדל להמציא צרכם... ומטך אשר הכית בו את היאור. ובהכאתו נלאו מצרים לשתות, עתה יעשה ההפך... והכית בצור. ושתה העם. ובזה יכירו שאין פעַל המטה טבעי לו, כי הטבעי יעשה לעולם על ענין אחד. אמנם פעלו במצות פועֵל רצוניי הפועל פעולות הפכיות.

אחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון כי העוני יעבירנו על דעת קונו ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע וזה וזה יתקיים בידו וישא ויתן באמונה ויזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה שבכל מקום שהזכרת השם מצויה מיתה מצויה ויזהר מלישבע אפילו באמת שאלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אע"פ שהיו מקיימים אותם ויזהר מלהשתתף עם עכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך:

אָמְנָם מָה שֶׁיּוּכַל לִשְׁמוֹר אֶת הָאָדָם וּלְהַצִּילוֹ מִן הַמַּפְסִידִים הָאֵלֶּה הוּא הַבִּטָּחוֹן, וְהוּא שֶׁיַּשְׁלִיךְ יְהָבוֹ עַל ה' לְגַמְרֵי, כַּאֲשֶׁר יֵדַע כִּי וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיֶּחְסַר לָאָדָם מָה שֶׁנִּקְצַב לוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זַ"ל בְּמַאַמְרֵיהֶם (ביצה ט"ז א): כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְגוֹ', וְכֵן אָמְרוּ (יומא ל"ח ב): אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא. וּכְבָר הָיָה אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּבָטֵל וְהַגְּזֵרָה הָיְתָה מִתְקַיֶּמֶת, אִם לֹא שֶׁקָּדַם הַקְּנָס לְכָל בְּנֵי אָדָם, (בראשית ג:יט): בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם, אֲשֶׁר עַל כֵּן חַיָּב אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל אֵיזֶה הִשְׁתַּדְּלוּת לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ, שֶׁכֵּן גָּזַר הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן. וַהֲרֵי זֶה כְּמַס שֶׁפּוֹרֵעַ כָּל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי אֲשֶׁר אֵין לְהִמָּלֵט מִמֶּנּוּ. עַל כֵּן אָמְרוּ (ספרי): יָכוֹל אֲפִלּוּ יוֹשֵׁב וּבָטֵל (יראה סימן ברכה) תַּלְמוּד לוֹמַר: בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה (דברים כח:כ). אַךְ לֹא שֶׁהַהִשְׁתַּדְּלוּת הוּא הַמּוֹעִיל, אֶלָּא שֶׁהַהִשְׁתַּדְּלוּת מֻכְרָח, וְכֵיוָן שֶׁהִשְׁתַּדֵּל הֲרֵי יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וּכְבָר יֵשׁ מָקוֹם לְבִרְכַּת שָׁמַיִם שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבַלּוֹת יָמָיו בַּחֲרִיצוּת וְהִשְׁתַּדְּלוּת, הוּא מָה שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים עה:ז-ח): כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא וְגוֹ', כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט וְגוֹ' וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר (משלי כג:ד): אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל. אֶלָּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּי הוּא דַּרְכָּם שֶׁל הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, עוֹשִׂים תּוֹרָתָן עִקָּר וּמְלַאכְתָּן טְפֵלָה, וְזֶה וְזֶה נִתְקַיֵּם בְּיָדָם, כִּי כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה אָדָם קְצָת מְלָאכָה, מִשָּׁם וָהָלְאָה אֵין לוֹ אֶלָּא לִבְטֹחַ בְּקוֹנוֹ וְלֹא לְהִצְטַעֵר עַל שׁוּם דָּבָר עוֹלָמִי, אָז תִּשָּׁאֵר דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה וְלִבּוֹ מוּכָן לַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּי וְלָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה.

However, that which can protect a person and save him from these detriments is trust in G-d. Namely, that a person casts his burden entirely upon G-d, knowing that it is certainly impossible for a man to lack what was designated for him, as our sages taught: "all of a person's sustenance [for the year] is fixed for him from Rosh Hashana [to Yom Kippur]" (Beitzah 16a). Likewise, they said: "no man can touch what was prepared for his fellow even to the extent of a hair's breadth" (Yomah 38b). A person could have sat idle and the decree would have been fulfilled (his designated portion would have come to him), had it not been preceded by the fine imposed on every human being: "by the sweat of your brow shall you eat bread" (Gen.3:19), whereby a person is required to make some effort for obtaining his livelihood, for thus the exalted King decreed. This is like a tax imposed on the human race which one cannot escape from paying. Therefore, our sages, of blessed memory, said (Sifri 15:18): "I might think one can sit idle, but scripture says (Devarim 28:20): 'in all that you set your hand to do' ". Only that it is not the efforts (hishtadlut) that help. Rather, the efforts are necessary, but once one has put in some effort, he has already discharged his obligation and there is place for the blessing of Heaven to rest upon him, and he need not consume his days in exertion and labor. This is what king David said: "For not from the east or from the west, nor from... but it is G-d who executes judgment, [putting down one and lifting up another]" (Tehilim 75:7-8), and king Shlomo said: "Do not weary yourself to grow rich; cease applying your understanding" (Mishlei 23:4). Rather, the true path is that of the "early Pious ones", who made their Torah primary and their work secondary, and succeeded in both (Berachot 35b). For once a man does a little work, from then on, he need only trust in his Master, and not be distressed by any worldly matters. Then his mind will be free and his heart ready for true Chasidut and perfect divine service.

והענין הוא. כמ״ש פ' כיצד מברכין (ברכות לה ב') ת״ר ואספת דגנך כו' לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך גו' יכול דברים ככתבן. ת״ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג ד״א דברי ר' ישמעאל רשב״י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עליה. אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים כו'. ובזמן שאין ישראל עושין רש״מ מלאכתן נעשית ע״י עצמן שנאמר ואספת דגנך. ולכאורה תמוה דמוקי לקרא דואספת דגנך. כשאין עושין רש״מ. והא לעיל מינה כתיב והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' לאהבה וגו' ולעבדו בכל לבבכם וגו'. ועלה קאמר ואספת דגנך. אבל הענין. כי ודאי שאין דעת ר' ישמעאל שיהא הרשות נתונה לאדם לפרוש ח״ו אף זמן מועט מעסק התורה. ולעסוק בפרנסה ויהי' בטל אותו העת מעסק התורה לגמרי ח״ו. אמנם רמזו ר״י בלשונו הק' הנהג בהן מנהג ד״א. ר״ל עמהן עם הד״ת. היינו שגם באותו העת ושעה מועטת שאתה עוסק בפרנסה כדי הצורך וההכרח לחיות נפש. עכ״פ ברעיוני מחשבתך תהא מהרהר רק בד״ת.

And the matter is, as they said in the Chapter Kei-tzad M’vor-khim (Berakhot 35b): “The Rabbis taught about ‘You shall gather in your grain...’ (D’varim 11:14). What does it come to teach us in light of what is written (in Yehoshua 1): ‘This book of the Torah shall not cease from your mouth...’? Could the words be taken literally, to teach: ‘“you shall gather in your grain”—‘behave in them per the ways of the world’—these being Rabbee Yishmael’s words? Rabbee Shim’on Bar Yo-khai said: ‘Is it possible that a person should plow when it’s the season for plowing... what will then become of Torah?’ Rather, when Israel does God’s-Ma-kome will, their labors are performed by others for them...; and when Israel doesn’t do God’s-Ma-kome will, they perform their own labor, as it is said “And you shall gather in your grain...”’.” It seems surprising to explain the text “you shall gather in your grain...” as applying when [Israel] doesn’t do God’s-Ma-kome will, for just before that is written (D’varim 11:13): “If you are careful to pay heed to my commandments... to love... and to serve Him with your entire hearts/minds.” It was in this context that “and you shall gather in your grain” was stated. Rather the matter is, that Rabbee Yishmael’s view is definitely not that permission is given to a person to separate himself (heaven forefend) even a short time from being involved with Torah, to be involved [instead] with earning a living, during which time he would be completely lacking involvement with Torah (heaven forefend). However, Rabbi Yishmael hinted in his holy statement: “behave in them per the ways of the world,” to imply “with them” i.e., with the words of Torah—that at the same brief moment and time that you occupy yourself with earning a living to the extent necessary to stay alive, even so, in your thoughts you should be preoccupied only with the words of Torah.

אֶלָּא עַל זֶה נֶאֱמַר (תהלים לז): בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, צָרִיךְ שֶׁיָּשִׂים הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ עֲרַאי בָּעוֹלָם וְקָבוּעַ בָּעֲבוֹדָה, יִתְרַצֶּה וְיִסְתַּפֵּק בְּכָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם בַּמֶּה שֶׁמִּזְדַּמֵּן לוֹ, וְיִקַּח מִן הַבָּא בְּיָדוֹ, וְיִהְיֶה רָחוֹק מִן הַמְּנוּחָה וְקָרוֹב לַמְּלָאכָה וְלֶעָמָל, וְיִהְיֶה נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה', וְלֹא יִירָא מִתּוֹלְדוֹת הַזְּמַן וּפְגָעָיו. שֶׁמָּא תֹּאמַר הֲרֵי מָצִינוּ שֶׁחִיְּבוּ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּשְׁמֹר הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ שְׁמִירָה מְעֻלָּה וְלֹא יָשִׂים עַצְמוֹ בְּסַכָּנָה אֲפִלּוּ הוּא צַדִּיק וּבַעַל מַעֲשִׂים, וְאָמְרוּ (כתובות ל): הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִצִּנִּים פַּחִים, וּמִקְרָא כָּתוּב (דברים ד): וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, הֲרֵי שֶׁאֵין לְהַחְלִיט הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה עַל כָּל פָּנִים. וְהָתָם אָמְרוּ, וַאֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה. דַּע כִּי יֵשׁ יִרְאָה וְיֵשׁ יִרְאָה: יֵשׁ יִרְאָה רְאוּיָה וְיֵשׁ יִרְאָה שׁוֹטָה, יֵשׁ בִּטָּחוֹן וְיֵשׁ הוֹלֵלוּת. כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אֶת הָאָדָם בַּעַל שֵׂכֶל נָכוֹן וּסְבָרָא נְכוֹחָה לְשֶׁיְּנַהֵג עַצְמוֹ עַל דֶּרֶךְ טוֹב וְיִשָּׁמֵר מִן הַדְּבָרִים הַמַּזִּיקִים אֲשֶׁר נִבְרְאוּ לַעֲנֹשׁ אֶת הָרְשָׁעִים. וּמִי שֶׁיִּרְצֶה שֶׁלֹּא יְנַהֵג עַצְמוֹ בְּדֶרֶךְ הַחָכְמָה וְיַפְקִיר עַצְמוֹ לְסַכָּנוֹת, הִנֵּה אֵין זֶה בִּטָּחוֹן, אֶלָּא הוֹלֵלוּת. וְהִנֵּה הוּא חוֹטֵא בְּמָה שֶׁהוּא נֶגֶד רְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁרוֹצֶה שֶׁיִּשְׁמֹר הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ.

On this scripture says: "trust in G-d and do good dwell in the land and be nourished by faith" (Tehilim 37:3). The summary of the matter is that a man must make himself incidental in worldly matters but fixed in the service of G-d, be content and satisfied in all worldly matters with whatever comes to him, taking what comes to hand, be far from rest and close to toil and exertion, his heart trusting securely in G-d, and not fearing the future and whatever mishaps it may bring. Perhaps you will say: behold we see that the sages everywhere obligated a man to guard himself well and not put himself in danger even if he is a righteous person with many merits. For instance: "everything is in the hands of heaven except colds and heatstrokes" (Ketubot 30a) and the Torah says "you shall guard yourselves very carefully" (Devarim 4:15). Hence one should not decide to "trust in G-d" in all situations, and in the Talmud Yerushalmi (Berachot 3, see also Chulin 142a) they said: "even when performing a Mitzva!". Know that there is fear and there is fear. There is justified fear and there is foolish fear. There is trust [in G-d] and there is recklessness. The L-rd, blessed be He, has made man with sound intellect and clear reasoning in order that he may guide himself in the right way and guard from harmful things which were created to punish the wicked. But someone who does not want to guide himself in an intelligent manner and exposes himself to dangers - this is not trust in G-d but rather foolishness. Such a person sins in that he is acting against the will of G-d who desires that a man guard himself.

בדבר אם יש איזה מעלה או גם איזה חשש איסור ליקח אינשורענס פאליסע מצד שהוא ח"ו בחסר לו בטחון בהשי"ת שביכלתו לעשרו שישאר אף אחריו ליורשיו סך גדול, הנה לע"ד אין בזה שום חסרון בבטחון בהשי"ת.

ונראה כי ה' ניסה אותם, להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה', כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש. ותמצא שנתחכם ה' על הדבר, ולא נתן להם מן יום לחודש, אלא דבר יום ביומו, ואשר על כן מנע מהם הנס, עד שיתחננו למול קונם, וישמע צעקתם.

שכעת באו בטענה ובתשובה נצחת לה' למה הוציא אותם ממצרים, ועל זה צריך הקב"ה מן הדין ללחום בעדם. לכן אמר להם שאף בשעה שלא יהיה להם שום טענה על ה'... גם אז ילחום באויביהם של ישראל.

‎וזהו "הים ראה וינוס - מה ראה ארונו של יוסף ראה", פירוש משה גם הוא הדביק עצמו במדריגתו של יעקב כמו יוסף, וזהו "ארונו של יוסף", פירוש מדריגתו של יוסף, ובזה ניצולו ישראל ונמתקו בזה כל הדינים שהיו בים סוף, כמו שאמרו חז"ל שטען השר של מצרים הללו עובדי ע"ז והללו כו', כי לא היה עוד פה לקטרג, כי כבר נמתקו כל הדינים ונתהפכו לרחמים וחסדים. וק"ל.

ויש לנו להודות לה' בכל עת אפי' בעת צרה וגלות. ולהאמין כי הכל הכנה מאתו ית"ש. ומזה נתברר לבנ"י על הים האמונה בשלימות.

וְאַף מִי שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ — לֹא יַעֲשֶׂה מְלַאכְתּוֹ עִקָּר אֶלָּא עֲרַאי כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ בִּלְבַד וְתוֹרָתוֹ קֶבַע, וְזֶה וְזֶה יִתְקַיְּמוּ בְּיָדוֹ. אֲבָל כָּל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה — סוֹפָהּ בְּטֵלָה, כִּי הָעֹנִי יַעֲבִירֶנּוּ עַל דַּעַת קוֹנוֹ. אֶלָּא מִי שֶׁחָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בַּתּוֹרָה וְנָשָׂא לִבּוֹ לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ כָּרָאוּי — יַעֲשֶׂה מְלָאכָה מְעַט בְּכָל יוֹם כְּדֵי חַיָּיו, וּשְׁאָר יוֹמוֹ וְלֵילוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה:

בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם. וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״.

Truly this should be made known as a cardinal principle, that as with a victory over a physical obstacle, such as in the case of two individuals who are wrestling with each other, each striving to throw the other—if one is lazy and sluggish he will easily be defeated and thrown, even though he be stronger than the other, exactly so is it in the conquest of one’s evil nature; it is impossible to conquer it with laziness and heaviness, which originate in sadness and in a heart that is dulled like a stone, but rather with alacrity which derives from joy and from a heart that is free and cleansed from any trace of worry and sadness in the world. As for what is written, “In every sadness there is profit,” which means that some profit and advantage would be derived from it, the phrase, on the contrary, indicates that sadness in itself has no virtue, except that some profit is derived and experienced from it, namely, the true joy in the L–rd G–d which follows from genuine anguish over one’s sins at propitious moments with bitterness of soul and a broken heart. For thereby the spirit of impurity and of the sitra achara is broken, as also the iron wall that separates him from his Father in Heaven, as is commented in the Zohar on the verse, “A broken and a contrite heart, G–d, You will not disdain”; then will be fulfilled in him the preceding verses: “Let me hear joy and gladness…. Restore to me the joy of Your deliverance, and uphold me with a spirit of magnanimity.”

וְזֶהוּ בְּחִינַת מַעֲלַת הַבִּטָּחוֹן. כִּי הַבִּטָּחוֹן הוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת, שֶׁמִּסְתַּכֵּל וְצוֹפֶה בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד, וּבוֹטֵחַ בּוֹ, בִּבְחִינַת (תהילים קמ״ה:ט״ו): עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. כִּי עַל־יְדֵי הַהִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן גַּם כֵּן עוֹשֶׂה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן. כִּי הַהַשְׁפָּעָה יוֹרֶדֶת מִלְּמַעְלָה תָּמִיד, אַךְ שֶׁהִיא בְּלֹא זְמַן. כִּי לִפְעָמִים דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ עַכְשָׁו, יָבוֹא בִּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. אַךְ עַל־יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן, עוֹשֶׂה לְהַהַשְׁפָּעָה גְּבוּל וּזְמַן, שֶׁתָּבוֹא הַשֶּׁפַע בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ. וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, עַל־יְדֵי־זֶה, נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. פֵּרוּשׁ: בְּהִסְתַּכְּלוּתוֹ בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ בְּחִינוֹת בִּטָּחוֹן, בְּחִינַת: עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, עַל־יְדֵי־זֶה: אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. בְּעִתּוֹ דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ. כִּי הַבִּטָּחוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת, עוֹשֶׂה כְּלִי וּגְבוּל וּזְמַן כַּנַּ"ל: וְזֶה בְּחִינַת מַעֲלַת הִתְקָרְבוּת לְצַדִּיקִים. כִּי יֵשׁ בְּחִינַת (שם מב): צָמְאָה נַפְשִׁי, דְּהַיְנוּ כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא צָמֵא מְאֹד, שֶׁשּׁוֹתֶה אֲפִלּוּ מַיִם הָרָעִים. כְּמוֹ כֵן גַּם בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם תָּמִיד בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן, וְלוֹמְדִים וְעוֹבְדִים עֲבוֹדָתוֹ תָּמִיד. וְהֵם תָּמִיד בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן, כִּי נַפְשׁוֹ שׁוֹקֶקֶת תָּמִיד לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַךְ שֶׁהוּא בְּלֹא זְמַן וָשֵׂכֶל. כִּי לִפְעָמִים בִּטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה הִיא קִיּוּמָהּ (מנחות צט), כְּמָה שֶׁכָּתוּב (תהילים קי״ט:קכ״ו): עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ. וְזֶהוּ מַעֲלַת הִתְדַּבְּקוּת בְּצַדִּיקִים, כִּי הֵם עוֹשִׂים גְּבוּל וּזְמַן, לְבַל יִהְיֶה בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן:

3. {“Everyone’s eyes look to You with hope, and You give them their sustenance in its time” (Psalms 145:15). } This is the benefit of trust. Trust is the aspect of looking: a person looks and watches with his eyes for God alone. And he trusts in Him, as in “Everyone’s eyes look to You with hope.” Looking with trust also creates a vessel—namely, dimension and time. Bounty is constantly descending from on high, but it is without fixed time. On occasion the thing one needs now will arrive in only two or three years. However, by looking with trust he gives the bounty dimension and time, so that this bounty comes at the very time he needs it. This is the explanation of the verse: “Everyone’s eyes look to You with hope,” and so “[You] give them their sustenance in its time.” That is: When one looks with his eyes to God—i.e., the aspect of trust, of “Everyone’s eyes look to You with hope”—as a result, “You give them their sustenance in its time.” Specifically “in its time”—i.e., at the very time one needs it. This is because trust, which corresponds to looking, creates a vessel: dimension and time, as explained above. 4. This is also the benefit of getting close to tzaddikim. There is an aspect of “My soul thirsts” (Psalms 42:3)—like someone who is so thirsty that he drinks even bad water. The same applies to worshipping God. There are individuals who are always thirsty. They study Torah and constantly serve Him, yet are forever thirsty. This is because although their soul constantly longs to worship God, [their service] is without regularity or intellect. For, occasionally, setting aside Torah preserves it (Menachot 99b), as it is written (Psalms 119:126), “It is a time to do for God; they have abrogated Your Torah.” <They are rectified by> attaching themselves to tzaddikim, who create dimension and time to save these individuals from the aspect of thirst. {“My soul thirsts for God, the living God—O when will I come and be seen in the presence of God?”}

כ' בטח בה' ועשה טוב ע' בזוה"ק שעיקר הבטחון הוא להיות מובטח בעבודת הש"י. כי הש"י יעזור. כי כן הוא. שכן ארץ ורעה אמונה.

ולראות א"ע תמיד להדבק א"ע במדות טובות והנהגות ישרות ושלא יניח שום יום מעשיית מצוה הן קלה הן חמורה. וסימנך הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה פירש זהיר מלשון והמשכילים יזהירו. ר"ל הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כבחמורה כי רחמנא ליבא בעי:

אחר בצרות או קיצור ימים או מחלות אצלו או אצל משפחתו, ועליו לבטוח בה׳ ולהאמין שהכל שקול ומדוד אצלו, וכשמוסיף כאן בהשתדלות יותר ממה שנגזר לו, עלול לגרוע לעצמו במקום אחר יותר חשוב, ולעתיד לבוא דוקא יסביר לנו הקב״ה את הנהגתו

אלא דלפי האמת כי הדברים הם שתי שיטות ונוגע לשתי מיני כחות בני אדם ולא ראו זה כראו זה

...משני צדדים אורב עליו היצר, אם ירבה בהשתדלותו מכפי ערך אמונתו - הרי יכפור, ואם ימעט מכפי ערכו, יבא לתהות על הראשונות וגם לכפור אחר כך (אם תמעט פרנסתו)... והמשקל בזה הוא דק מאד, ותלוי בבחירת האדם ואי אפשר לבא בו אל הנקודה האמיתית, אם לא מתוך יראת שמים טהורה המצלת מנגיעות. דבר זה מפורש בתורה, ואפילו משה רבינו ע"ה לא נתגלה לו איה הנקודה האמיתית בכל ענין בין הבטחון וההשתדלות...

וכן כתב מהר"ל בנתיבות עולם (ריש נתיב הבטחון): בטח אל ה' בכל לבבך ואל בינתך אל תשען... האדם ישים בטחונו בו ית' בטחון גמור על מה שהוא צריך, ואל ישען על בינתו... בלבד... רק יבטח בה' שהוא יוציא מחשבתו אשר חפץ לעשות אל הפועל... כי כאשר בוטח בו ית'... אז יעשה השי"ת בקשתו. ודאי מדבר במי שהדבר שהוא צריך הוא ענין בעבודת ה', וכנ"ל...

עידוד גדול נמצא בזה להתחזק ואין מקום כלל ליאוש. עלינו רק להתחיל משהו והשי"ת יגמור את הכל, וכל שכן בימי רצון האלה, כמו שכתוב "דרשו ה' בהמצאו" וגו'.

בענין זה כתב הגרש"ז (בכתביו חלק ב' בבמאמר "דרך האמונה" וח"א קי"ח קפ"ט ועוד), שמשא ההשתדלות נתן השי"ת על האדם לנסיון, כי הנה שמהו השי"ת בעולם אשר השגחתו ית' בהסתר, ולמראה עיניו נראה כאילו הוא השולט בכל עניני פרנסתו ועסקיו כרצונו, ויוכל לטעות ולומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אמנם בתוך הסתר זה עליו להתעורר להכיר בתוך לבבו ולהראות במעשיו, כי אין ממשלה לטבע כלל, והכל אך ורק מיד ה', ואין דבר קטן או גדול שנעשה בלי גזירתו ית', כמאמר הכתוב, "מי זה אמר ותהי ה' לא צוה" (איכה ג' ל"ז). וגם בעשותו מעשי ההשתדלות הטבעית, ידע ברור בלבבו כי אין במעשיו כלום, ורק רצונו ית' הוא הגורם. ובזה יגלה השגחתו ית' בתוך הסתר דרך ארץ, פירוש שיקדש השי"ת בהכירו כבודו במקום שהוא בהסתר.

ויש שמתגבר בבטחון בעת צרה, על דרך "כל מאי דעביד קב"ה וכו'" - אם זה אצלו בדרך מצוה של ביטול העולם הזה ולא בדרך תקוה להקל צרתו - אז גם זה בטחון אשר יזכה בו אל "והיה ה' מבטחו".

לא לבד להוסיף זהירות במקום שאפשר לתקן לבא אל המבוקש ראוי להיות זהיר, כ"א למנע ג"כ לגמרי הליכה ועסק שיש בו מצד ילדי הזמן חשש סכנה. וביותר צריך להדרכה זו מי שכבר נתרומם מעל דרכי החיים הטבעיים, שבמקום שיש מטרה שם הניסים מוכנים לפניו כמו רבי זירא, דבדיק נפשיה בתנורא שגירא ולא שלטה ביה נורא. איש כזה עלול הוא לשכח את הטבע שהוא חותם האלהי של ההנהגה. ע"כ דוקא עליו מוטלת החובה הקדושה שבהנהגה התמידית יהיה מדייק בתכלית להיות זהיר בכל ארחות הטבע, להתרחק מכל סכנה טבעית, וממילא שלא לעזוב שום השתדלות טבעית להטבת המצבים של הכלל והפרט, כדי להורות לכל באי עולם שהבטחון רק יוסיף עז ועצמה, וגילוי יד ד' אשר על עבדיו יעודד רוחם ביתר שאת להתהלך בארחות החיים ע"פ חקי עולם שחקק ד' בעולמו.

אבל כמה צריך האדם להיות נזהר שהמדה היקרה הזאת שהיא אור העולם לא תהפך לרועץ, שלא תהי' הסבה לעצלות ולשפלות ידים, שהוא ההיפוך מההשלמה האמיתית של האדם. ע"כ כל מה שהאדם יותר דבק בקונו ויותר נאזר במדת הבטחון בשם ד', ראוי לו ביותר להראות זהירותו וזריזותו בכל הנוגע לפעולות אדם, למען ידעו כל העם כי העטרה הגדולה של מדת הבטחון, ככל המדות הקדושות הנמשכות מדעת ד' ויראתו הטהורה, רק את הטוב יביאו להולכי בדרך ד' באמת ואין עמן מכשול. ע"כ רבי ינאי בדיק ועבר, ובתכלית זהירותו לא מנע כל טורח התלוי ביד האדם להיות ניצל מכל תקלה ומכשול.