Firstborn Animals and Non-Jewish Partnership

מַתְנִי׳ הַלּוֹקֵחַ עוּבַּר פָּרָתוֹ שֶׁל נׇכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה — פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּיִשְׂרָאֵל״, אֲבָל לֹא בַּאֲחֵרִים. הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם חַיָּיבִים, שֶׁלֹּא נִפְטְרוּ מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אֶלָּא מִפִּדְיוֹן הַבֵּן וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר.

הָהִיא גִּיּוֹרְתָּא דַּהֲווֹ מָסְרִין לַהּ אַחֵי חֵיוְתָא לְפַטּוֹמַהּ, אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לַהּ: לֵית דְּחַשׁ לַהּ לְהָא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: שׁוּתָּפוּת גּוֹי חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה. רַב מָרִי בַּר רָחֵל הַוְיָא לֵיהּ הָהִיא חֵיוָתָא, הֲוָה מַקְנֶה לְאוּדְנַיְיהוּ לְגוֹי, וְאָסַר לְהוּ בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה, וְיָהֵיב לְהוּ לְכֹהֲנִים, וּכְלַאי חֵיוָתָא דְּרַב מָרִי בַּר רָחֵל. וְכִי מֵאַחַר דְּאָסַר לְהוּ בְּגִיזָה וַעֲבוֹדָה, וְיָהֵיב לְהוּ לְכֹהֲנִים, אַמַּאי מַקְנֶה לְהוּ לְאוּדְנַיְיהוּ לְגוֹי, דִּלְמָא אָתֵי בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה? אִי הָכִי, מַאי טַעְמָא כְּלוֹ חֵיוָתָא דְּרַב מָרִי? מִשּׁוּם דְּמַפְקַע לְהוּ מִקְּדוּשְׁתַּיְיהוּ.

§ In connection with the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis whether an animal owned in partnership with a gentile has firstborn status, the Gemara relates the following incident: There was a certain female convert whose gentile brothers would give her animals to fatten and would then divide the profits with her. She came before Rava to ask whether firstborn status applies to the firstborn of these animals. Rava said to her: There is no one who is concerned with this ruling of Rabbi Yehuda, who says an animal owned in partnership with a gentile is obligated, i.e., subject to counting its first offspring a firstborn. The Gemara relates another incident: Rav Mari bar Raḥel had a certain flock of animals. He would transfer ownership of the ears of the firstborn fetuses to a gentile in order to exempt them from the obligations of firstborn status. But nevertheless he prohibited them from being sheared and used for labor, and gave them to the priests, halakhot that apply to a standard firstborn animal. And ultimately, the animals of Rav Mari bar Raḥel died. The Gemara asks: But since he prohibited them from being sheared and used for labor and also gave them to the priests, why did he initially transfer ownership of their ears to the gentile, abrogating their firstborn status? The Gemara answers that he did so lest the priests come to experience a mishap with them, improperly shearing them or using them for labor. The Gemara asks: If so, what is the reason that the animals of Rav Mari died as a punishment? The Gemara answers: It was because he abrogated their sanctity by selling their ears.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִידֵּי וְאִידֵּי דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא, וְהָכָא גַּבֵּי בְּכוֹרָה הַיְינוּ טַעְמָא, דְּאִילּוּ אָתֵי גּוֹי בָּעֵי זוּזֵי וְלָא יָהֵיב לֵיהּ — תָּפֵיס לַהּ לִבְהֵמָה, וְאִי לָא מַשְׁכַּח לַהּ לִבְהֵמָה — תָּפֵיס וְלָדוֹת דִּידַהּ, וַהֲרֵי יַד גּוֹי בָּאֶמְצַע, וְכֹל יַד גּוֹי בָּאֶמְצַע — פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה.

Rather, Rava rejected this explanation and said: Both this case in the mishna here and that case in Bava Metzia are discussing a situation where the owner did not accept upon himself responsibility for losses due to an accident or depreciation. And here, with regard to the firstborn, this is the reason that the offspring are exempt from the halakhot of a firstborn: Since, if the gentile comes and wants his money, and the Jew does not give it to him, the gentile will seize the animal, and if he does not find the animal he will seize the offspring, this means that the hand of a gentile is in the middle, i.e., even though the animals stand in the possession of the recipient, the gentile has some degree of ownership over the bodies of the offspring. And there is a halakha: In every case where the hand of a gentile is in the middle, the animal is exempt from the halakhot of a firstborn.

מַאי לָאו אַעוּבָּר? לָא, אַבְּהֵמָה.

What, is it not referring to the fetus when the baraita states that he is not permitted to sell it? The Gemara responds: No, it is referring to the animal itself that he may not sell to the gentile, and that is why he is penalized.

בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרָבָא: בֶּהֱמַת אַרְנוֹנָא חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה, אוֹ אֵין חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה? כֹּל הֵיכָא דְּמָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ בְּזוּזֵי — לָא קָא מִיבַּעְיָא לַן דְּחַיָּיב. כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן — הֵיכָא דְּלָא מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ בְּזוּזֵי, מַאי? אֲמַר לְהוּ: פְּטוּרָה. וְהָתַנְיָא: חַיֶּיבֶת! הָתָם דְּמָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: בֶּהֱמַת אַרְנוֹנָא פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, וְאַף עַל גַּב דְּמָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ. עִיסַּת אַרְנוֹנָא חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ.

They raised a dilemma before Rava: Is the owner of an animal born into a herd from which the royal tax [arnona] is collected obligated in the mitzva to give the firstborn animal to a priest, as the animal still belongs to a Jew? Or perhaps he is not obligated to give the firstborn animal to the priest, as the obligation does not take effect on an animal partly owned by a gentile. The Gemara elaborates on the parameters of raising the dilemma: In any case where the Jew could dismiss the gentile tax collector with money in lieu of the animals, we do not raise the dilemma, as he is clearly obligated in the mitzva of the firstborn. The authorities own no part of the animal; the Jew merely owes them a monetary debt. Therefore, the animal is the property of the Jew exclusively. The situation when we do raise the dilemma is specifically where the Jew cannot dismiss the gentile tax collector with money. What is the halakha is this case? He said to them: The owner is exempt from the mitzva of the firstborn. The Sages raised a difficulty: But wasn’t it taught in a baraita that he is obligated in the mitzva of the firstborn? He replied: There it is speaking of a case where the Jew could dismiss the gentile tax collector with money. Some say that Rava said: The owner of an animal born into a herd from which the royal tax is collected is exempt from the mitzva of a firstborn, even though the Jew could dismiss the gentile tax collector with money. However, the owner of dough from which the royal tax is collected is obligated in ḥalla, despite the fact that the owner of dough partially owned by a gentile is generally not obligated. This is the halakha even though the Jew cannot dismiss the gentile tax collector by paying him the value of the dough.

עֶגְלַת בָּקָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ, וּפָרָה בַּת שְׁתַּיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עֶגְלָה בַּת שְׁתַּיִם, וּפָרָה בַּת שָׁלֹשׁ וּבַת אַרְבַּע. דָּבָר אַחֵר: עֶגְלַת בָּקָר – שֶׁיְּהֵא בָּהּ שְׁנֵי דְרָכִים. הָא כֵּיצַד? בַּת שְׁתַּיִם עֶגְלַת בָּקָר.

[ו] ר' שמעון אומר: כל מקום שנאמר "עגל" בתורה סתם – בן שנה; שנאמר (ויקרא ט, ג) "ועגל וכבש בני שנה". "…בן בקר" – בן שתי שנים; שנאמר (ויקרא ט, ב) "קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם" – אף בשָנִים. "פר" סתם – בן שלש. אף בני ארבע ובני חמש כשרים אלא שאין מביאים זקנים מפני הכבוד.

בֶהֱמַת הַשֻּׁתָּפִין חַיֶּבֶת בִּבְכוֹרָה. לֹא נֶאֱמַר (דברים יב יז) (דברים יד כג) "בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ" אֶלָּא לְמַעֵט שֻׁתָּפוּת הַנָּכְרִי שֶׁאִם הָיָה שֻׁתָּף בַּפָּרָה אוֹ בָּעֻבָּר אֲפִלּוּ הָיָה לַנָּכְרִי אֶחָד מֵאֶלֶף בָּאֵם אוֹ בַּוָּלָד הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה. הָיָה לוֹ בְּאֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם אֵיבָר אֶחָד כְּגוֹן יָד אוֹ רֶגֶל. רוֹאִין כָּל שֶׁאִלּוּ יֵחָתֵךְ וְהָיָה בַּעַל מוּם הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם אֶפְשָׁר שֶׁיֵּחָתֵךְ אֵיבַר הַנָּכְרִי וְלֹא יִפָּסֵל. הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּבְכוֹרָה:

כהנים ולוים חייבין בבכור בהמה טהורה ויפרישנו הכהן ויעכבנו לעצמו השותפין חייבין אבל שותפות הנכרי פוטר הילכך המוכר עובר פרתו לנכרי או לוקה ממנו עובר פרתו פטור מהבכורה ואפילו אין לו עמו שותפות אלא באזן בין באם בין בעובר פטור והרמב"ם כתב היה להנכרי שותפות באם או בעובר אפילו באחד מאלף פטור מהבכורה היה לו באחד משניהם אבר אחד כגון יד או רגל או כל שאילו יחתך ויהיה בעל מום פוטר ואם אפשר שיחתך ולא יהיה בעל מום אינו פוטר ואיני יודע למה כתב היה לו באחד משניהם אבר אחד דה"ה נמי אפילו אם אין לו אלא כל שהוא ביד או ברגל פטור שא"צ שיהיה לו כל האבר בהמת ארנונא פירוש שהמלך נוטל ממנה המעשר חשיב יד נכרי באמצע ופטור מהבכורה ובזמן הזה מצוה לשתף עם הנכרי באזנו וכיוצא בו קודם שיצא לאויר העולם כדי לפוטרו מהבכורה אע"פ שמפקיע קדושתו הכי עדיף טפי כדי שלא יבא לידי מכשול ליהנות ממנו בגיזה ובעבודה ואם יקנה לעכו"ם אזן העובר אין הקנין חל לפי שאין אזן העובר בעולם והיה צריך להקנות לו האם שהיה בעולם כדי לקנות אזן העובר ואין הכל בקיאין בזה לכך טוב יותר להקנות לו אזן האם שהיא בעולם ולרש"י שפירש שמעות קונות בנכרי צריך להקנות לו במעות ולר"ת דמשיכה קונה בנכרי צריך שימשוך הבהמה לרשותו או לסימטא הילכך לצאת ידי שניהם צריך שיתן הנכרי מעות וגם ימשכנה לרשותו והמחוור שבכולם שיקבל פרוטה מהנכרי ומקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם והמקום יקנה לו האזן המקבל צאן ברזל מהנכרי אע"פ שהמקבל מקבל עליו האחריות חשוב ביד נכרי באמצע ליפטר מהבכורה ומיהו אין כל הולדות פטורין לעולם אלא לרב הונא הרביעי לאם שקבל חייב ליתנו לכהן ולרב יהודה החמישי וכתב הרמב"ן ולא אפסיקא הלכתא כמאן הילכך הוי הרביעי ספק וא"א הרא"ש ז"ל פסק כרב הונא וכן כתב הרמב"ם ואם העמיד ולדות תחת אמותיהן שאמר לנכרי אם ימותו האמהות יהיו ולדותיהן תחתיהן ויהיו בידו עד הזמן שקצב כאשר היו האמהות והשתא שייכא בה יד נכרי טפי הלכך דור שלישי לולדות שהוא רביעי לאם גם הוא שלו והרביעי לולדות הוא לכהן לרב הונא ולרב יהודה החמישי ופירש"י שמקבל הצאן לזמן ידוע ושם אותם בדמים להחזירם לו לאחר זמן אף אם ימותו ומה שילדו תוך הזמן יחלקו הולדות וצריך לומר לפירושו דאפילו לאחר שחלק עם הנכרי בולדות חלקו פטור עד דור שלישי ומה שתלד השלישי דהיינו רביעי לאם יתן לכהן ולרב יהודה עד דור רביעי וכתב הרמב"ם ז"ל המקבל בהמה מן הנכרי להיות מטפל בה והולדות ביניהן או שהנכרי קבלם מישראל בזה פטורין המקבל צאן בדמים קצובין ופוסק עמו שיהיה השכר ביניהם ואם פחתו פחתו לישראל אע"פ שברשות ישראל הן והם בקנינו הואיל ואם לא ימצא הנכרי מעות לגבות ממנו יגבה מן הבהמות האלו או מולדותיהן נעשה כמי שיש לו אחריות עליהן ועל ולדותיהן והרי יד נכרי באמצע ופטורין הן וולדותיהן אבל ולד ולדות חייבין שהרי של ישראל הן ואין לנכרי עליהן רשות ע"כ יראה שר"ל אפילו אין לנכרי חלק כלל בולדות אלא שנותן לו חלקו מהריוח בדמים אפ"ה מה שילדו הולדות פטורין ומה שילדו ולדי הולדות חייבין:

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַפְרִישׁ כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים בֵּין בָּאָדָם בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בֵּין מִמִּין הַחֲמוֹר. בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁלֵמִים בֵּין שֶׁהָיוּ טְרֵפוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ב) "קַדֵּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה". וְכֻלָּן לַכֹּהֲנִים: מִצְוָה לְהַקְדִּישׁ בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְיֹאמַר הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יט) "תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ" וְאִם לֹא הִקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זֶה מִתְקַדֵּשׁ מֵאֵלָיו וּקְדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם הִיא: הַכּל חַיָּבִין בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבְּכוֹר לַכֹּהֵן אִם נוֹלַד לוֹ בְּכוֹר מַקְרִיב דָּמוֹ וְאֵימוּרָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאוֹכֵל שְׁאָר הַבָּשָׂר בְּתוֹרַת בְּכוֹר. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יט) "כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ" וְגוֹ'. אֲבָל בְּכוֹר אָדָם וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים פְּטוּרִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה:

It is a positive commandment to set aside all the male first issues of the womb, whether among humans, kosher animals, and donkeys. This applies whether the animals are healthy or treifot. Thus Exodus 13:2 states: "Consecrate unto Me all firstborn, the first issue of the womb among the children of Israel, in humans and in animals." All of the above are given to the priests." It is a mitzvah to sanctify a firstborn kosher animal and say: "Behold, this is holy," as Deuteronomy 15:19 states: "Every firstborn shall you sanctify unto God your Lord." Even if the owner did not sanctify it, it is sanctified as a matter of course. It is sanctified upon its emergence from the womb. Everyone is obligated in the mitzvah of setting aside a firstborn issue of a kosher animal: priests, Levites, and Israelites. Even though a firstborn issue is given to a priest, if a firstborn issue is born to a priest, he must offer its blood and fats and organs, as stated. And he must eat the remainder of the meat according to the laws pertaining to a firstborn, as Deuteronomy 15:19 states: "Every firstborn that is born in your herds and your cattle, you shall sanctify." The priests and the Levites are, however, exempt with regard to the mitzvot applying to the firstborn of humans and the firstborn of non-kosher animals, as we explained in Hilchot Matanot Kehunah.

היא שצונו לקדש בכורות כלומר להפרישם ולהבדילם למה שראוי שיעשה בהם, והוא אמרו יתברך קדש לי כל בכור. ומפורש בתורה שזאת הבהמה היא בקר וצאן ומין חמור לבד. וכבר נכפל הצווי בבכור בהמה טהורה, והוא המצוה שאנחנו מדברים בה עתה ואמר כל הבכור אשר יולד וגו'. ודין זה של בכור בהמה טהורה שיביאנו לכהנים ויקריבו חלבה ודמה ויאבלו שאר בשרה.

דִּינֵי הַמִּצְוָה. כְּגוֹן שֻׁתָּפוּת הַנָּכְרִי אוֹ מְקַבֵּל חֲמוֹר מִמֶּנּוּ לְהִטַּפֵּל בּוֹ, וְדִין גּוֹי שֶׁהִפְרִישׁ פֶּטֶר חֲמוֹר מַה דִּינוֹ, וְדִין חֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס, וְדִין לוֹקֵחַ חֲמוֹר מִגּוֹי, וְעִנְיַן סָפֵק אִם בִּכְּרָה מַה דִּינוֹ, וְדִין נוֹתֵן הַחֲמוֹר בְּעַצְמוֹ לַכֹּהֵן, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים בְּמַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת (ה, ב יא, א יב, א) (יו"ד סימן שכ"א).

The laws of the commandment — for example, the partnership of a gentile or if he receives a donkey from him to take care of; the law of a gentile who separated out a [firstborn] donkey as to what is its law; the law of a donkey that gave birth to a type of horse; the law of one who buys a donkey from a gentile; what is the law in the matter of a doubt if it already gave birth to a firstborn; the law of one who gives the donkey itself to the priest; and the rest of its details — are [all] elucidated in Tractate Bekhorot. (See Tur, Yoreh Deah 221.)

בהמת השותפין חייבת בבכורה: שותפות העובד כוכבים פוטר שאם היה העובד כוכבים שותף בפרה או בעובר אפי' היה לו אחד מאלף באם או בולד הרי זה פטור מהבכורה לפיכך המקבל בהמה מן העובד כוכבים להיות מיטפל בה והולדות ביניהם או עובד כוכבים שקבל מישראל כזה הרי אלו פטורים מהבכורה שנאמר פטר רחם בבני ישראל עד שיהיה הכל מישראל:

בהמה של שני בע"ב חייבת בבכורה ואע"ג דכתיב כל הבכור וגו' בבקרך ובצאנך דמשמע לשון יחיד ולא של שותפות מ"מ הא כתיב באידך קרא ובכורת בקרכם וצאנכם דאפילו של שותפות והא דכתיב בבקרך ובצאנך למעוטי שותפות בן נח (חולין קל"ה:) דאם הישראל שותף עם הבן נח בבהמה פטורה מן הבכורה דלא קרינן בה פטר רחם בבני ישראל ואפילו יש לו להב"נ חלק קטן באם או בעובר פטורה מן הבכורה ואפילו רק האוזן של האם או הולד שייך לו פטורה (בכורות ג') דכתיב קדש לי כל בכור וגו' בבני ישראל אבל כשיש לאחר חלק כל שהוא אין זה כל בכור בישראל וכן כתיב כל מקנך תזכר פטר שור ושה שיהא כל מקנך והיינו האם שלך ומזה למדנו דאין הבהמה חייבת בבכורה אא"כ כל העובר וכל הבהמה שייך רק לישראל (שם): ודע דזה שכתבנו אפילו רק האוזן שייך לו פטורה כתבנו ע"פ לשון הגמ' שם שאומר וכמה תהא שותפות וכו' אמר רב הונא אפילו אזנו אבל רש"י פי' אפילו אין לו שותפות אלא באוזן אינו קדוש וכ"כ הטור וז"ל ואפילו אין לו עמו שותפות אלא באוזן בין באם בין בעובר פטור ע"ש וס"ל לרבותינו דלאו דווקא שכל אזנו יהיה של העכו"ם אלא אפילו חלק בהאוזן דמאי נ"מ בזה (ואף שאומר שם מתקיף לה ר"נ ולימא ליה שקול אזנך וזיל דמשמע שכל האוזן שלו ס"ל דלפי המסקנא דקיי"ל כר"ה משום דבעינן כל בכור וכל מקנך אין נ"מ בין כל האוזן למקצתו כן נ"ל לומר לפי פירש"י וכל הפוסקים ודו"ק).

השותפין חייבין כו' בר"פ ראשית הגז (חולין דף קל"ה) אמר רבא בכורה אף ע"ג דכתיב בבקרך ובצאנך דידן אין דשותפות לא כתב רחמנא ובכורות בקרכם וצאנכם אלא בקרך וצאנך למה לי למעוטי שותפות נכרי ואע"ג דבתר הכי [דף קל"ו] מייתי תנאי דפליגי בה דתניא בהמת שותפות חייבת בבכורה ורבי אלעאי פוטרה קי"ל כת"ק דמדתנן ברפ"ב דבכורות דהמשתתף עם הנכרי פטור מן הבכורה שנאמר בישראל אבל לא באחרים מכלל דשותפים דישראל חייבים והלכה כסתם משנה:

ומ"ש אבל שותפות נכרי פוטר משנה ברפ"ב דבכורות [יג.]: ומ"ש המוכר עובר פרתו לנכרי או לוקח ממנו עובר פרתו פטור מהבכורה שם במשנה: ומ"ש ואפי' אין לו עמו שותפות אלא באזן בין באם בין בעובר פטור פלוגתא דאמוראי שם [ג.] ופסקו הרא"ש והתוספות כרב הונא דאמר אפי' אזנו בין באם בין בעובר דר' יוחנן קאי כוותיה דאמר אפי' מום קל ואמרינן דהיינו כדר"ה ולאפוקי מאינך אמוראי ומיהו בפרק בתרא דע"ז [דף עא:] כתבו התוס' וז"ל בפ"ק דבכורות פליגי אמוראי מה צריך שיקנה הנכרי מן הבהמה איכא מ"ד שצריך שיקנה דבר שעושה אותו טריפה ואיכא מ"ד אפילו אזנו ונראה להחמיר להקנות לנכרי דבר שעושה אותו טריפה כגון הריאה והראש מן הבהמה או מן העובר אמנם א"צ שיתן הנכרי מעות שוה הראש והריאה אלא סגי שיקנה בפרוטה ואע"פ ששוה יותר כפלים אפ"ה אין לחוש משום ביטול מקח דאנן סהדי שהישראל גמר ואקני לנכרי כדי להפטר ע"כ:

היה לו באחד משניהם כו'. כלומר דוקא בסעיף ג' שהיה לו לעובד כוכבים שותפות בסתם אפי' באחד מאלף שיכול להיות שחלקו הוא הלב או המוח מקום שכל חיות הבהמה תלויה בו אבל אם אין לעובד כוכבים שותפות בם אלא באבר מיוחד כגון שיש לו באחד משניהם אבר אחד כגון יד או רגל רואין כל שאלו יחתוך כו' כן פירש העט"ז ובדרישה כתוב שצריך שיהא כל האבר לעובד כוכבים ובא"א פירש בענין אחר ע"ש. מיהו התוס' פ' בתרא דעבודת כוכבים כתבו שצריך להקנות לעובד כוכבים דבר שהחיות תלוי בו וכ"כ בהגהת מרדכי פרק האשה רבה ויש להחמיר לכתחלה וכ"כ באגודה ריש בכורות וטוב להקנות דבר שעושה נבלה או טרפה:

אחר ד"ש אקוד על אפי מול הדרת מורי ורבי ואשאל הוראה הצריכה לשעה ואקוה בל יאשמני אדמ"ו ע"ז כי מוכרח אני וההכרח לא יגונה וכדי שלא לטרוח אדמ"ו עם רבות כתבי אקצר דברי הנה קרה פה מקרה עם פטר... אחת כו' אשר נדרשתי מאת כהר"ר אייזק צוקר תושב מכאן לשאול עבורו אל הידעוני' על עסק בכור בהמה שנולד לו וכך הי' המעשה הנ"ל קנה פרה מנכרי ובשעת הקנין התנו ביניהם שיניח הפרה להנכרי עד כלות שנה תמימה והנכרי יטפל עמה ויתן לה מזונותיה והולדות יחלקו ביניהם והפרה היתה בשעת הקנין מעוברות לאחר זמן עלתה על דעתו לקחת הפרה מהנכרי ולשלם לו שכר טיפולו ומזונו וכך עשה ונתן להנכרי ארבעה זהובים בשכרו אך התנה הנכרי שעל תנאי זה הוא לוקח מעט משהגיע על שכרו באם שתלד ולד הראוי לגדלו שיהי' להם הולד למחצה והוא יטפל עמו ועתה בכרה הפרה זכר וספק הוא אצלנו אם הולד הזאת קדוש בקדושת בכורה אם לאו והנה מי אנכי שאפצה פה לדבר דבר בענין הזה בפרט במלתא דאית בי' ספק איסור כרת ח"ו כגון שחוטי חוץ ובינת אדם אין לי אך ימחול לי מורי לעיין בפלפולי כי תורה היא וכל הרוצה לזכות בהפקרה וח"ו לא עלתה על דעתי להורות דרך כ"א לשמוע אם כנים דברי אם לא לפי קט שכלי ומיעוט דעתי נראה שמעולם לא חלה על עגל זה קדושת בכורה כי הדברים שמדבר היהודי ראוים להאמין כי לא נחשדו ישראל על בכורות כמבואר בי"ד סימן שי"ד סעיף יו"ד והנה הגם שלקח הישראל פרתו מהנכרי מ"מ קנה הנכרי חלקו בולד בעוד היתה ברשותו כאשר היתה הפרה בשעת הקנין מעוברת וע"מ כן מכרה דלהוי להם הולדות למחצה והיתה יד נכרי באמצע על הולד ולדעתי הוי קנין גמור כי קנאו הן בכסף שנתן לה מזונות הן במשיכה שהיתה ברשותו אף שבאותה שעה הולד לא הי' בעולם מ"מ כיון שבשעת הקנין היתה מעוברת ומיד התנה על ולדה שייך בי' קנין כמ"ש הט"ז בסימן ש"ך סק"ח בשם פסקי מהרא"י אף שלקח אח"כ הישראל הפרה מרשותו מ"מ מהעגל לא מחל הנכרי שעבודו הראשון אך בזה מספקנא באשר שהנכרי התנה באם שתהי' ראוי' לגדל מוחל הוא חלקו והוי בהמת ישראל לגמרי מ"מ נלפענ"ד שפקע מהולד פ"א קדושת בכורה באשר שדעת הנכרי עליה כל שעה עד שיודע שאינו ראוי לגדל אז הוא מוחל חלקו והדבר הוא ידוע לכל שדבר הזה אינו מתברר עד שיהי' להולד ב' או ג' שבועות והנה בשעה שיצא לאויר עולם הי' עוד דעת הנכרי עליו ונתילד כשהי' יד נכרי באמצע והואיל ואידחי אידחי אף שפסק הי"ד סימן כ"ח סעיף ט' כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות נוכל לחלק דדוקא אצל מצות כסוי אמרינן אין דחוי אצל מצות כיון שבשעת ששפך הי' ראוי לכסות והי' נראה פ"א אבל בנ"ד בפטר תלי' רחמנא ובשעת פטרו עוד הי' לדעתי יד נכרי באמצע אף שלאחר זמן נתבטל דעת הנכרי ממילא הוי כאלו באותו פעם מוותר חלקו לישראל בפרט שהנכרי חייב כל השנה לישראל ועבד לוה לאיש מלוה ובדרך אמת עד עולם ידריכנו וה' ירום מכשול מעמנו עד כי יבוא גואלנו א"ד תלמידו המוכן להתאבק בעפר רגלו. הק' מענדל ב"ש בלאך אהו' חזקו עלי דבריכם ותאיצו בי למהר תשובתי ע"ד השאלה בעסק הבכור ובאמת דבר זה לאו זיל קרי בי רב הוא וצע"ג מכל צד לכן לאהבתי אותו ולמלאות רצונו אחוה דעתי הקלושה אמנם לא לחתוך הדין עפ"י עדי אראה אם יסכים עמדי אדמ"ו חמי הגאון מוהר"א נ"י הנה באמת דרכי ההתירי' נבוכים ואדניו רפוים מאד ראשון תחלה מצד קנין שכתב ידידי שהנכרי קנה חלק הולד בכסף וכן במשיכה שהיתה ברשותו באמת אין כאן קנין כסף כלל דמה שנתן הנכרי כבר מזונות לבהמה וטפל עמה הנה כסף זה כבר נעשה הלואה אצל ישראל והדבר מוסכם כמעט מכל הפוסקי' דמכירה אינה נקנית בהלואה דמלוה להוצאה ניתנה עיין בח"מ סי' ר"ד וסי' קצ"ט סעיף ב' והנאת מחילת מלוה נמי ליכא הכא דאז צריך לפרש דבריו תחלה שמחל להמלוה ואח"כ יאמר האמ"ל בהנאת מחילת מלוה אבל סתמא ודאי לא קדשה בהנאת מחילת מלוה וכן במו"מ וזה ברור ואין כאן קנין משיכה אבל עדיפא מקנין משיכה דבמשיכה הוא מחלוקת ראשונים אם קונה בנכרי אבל חצרו של אדם קונה בין בישראל בין בנכרי (אם קנין חצר משום שליחות אתרבאי ואין שליחות לנכרי רק בקנין אגב קונה הנכרי נמצא אין כאן קנין) אמנה גם בקנין זה יש לפקפק הרבה דלפמ"ש הט"ז סי' ש"ך בי"ד סק"ח בשם פסקי מהרא"י דמדמה דין זה להאי דריש המפקיד דנעשה כאומר פרתי קצוי' לך סמוך לגנבתי ועיי"ש א"כ משמע דה"נ מקני לו הולד בצאתו מרחם א"כ נמצא יציאתו מרחם והקנין תרווייהו בהדדי אתו ואז הוא דבר שכבר בא לעולם ופטור מן הבכורה ולפ"ז עכ"פ צריך להיות בשעת יציאתו מרחם ברשות הנכרי כמ"ש בפרק המפקיד א"נ בעומדת באגם וא"כ בנדון שלפנינו דבשעת הלידה שהוא זמן הקנין לא היתה ברשות נכרי ולא זכי בה הנכרי כלל א"כ אין להנכרי חלק בבכורה וחייב אבל בדברי הש"ך מפורש הדבר יותר דכוונת פסקי מהרא"י לומר דהכא הוי כמי שאמר קני פרה לולדות ואז קונה דבר שלבל"ע וא"כ קודם הלידה כבר זכה בו הנכרי בולד דאז הי' ברשותו וא"כ שפיר מהני קנין הנכרי אכן כ"ז איננו חזקה וכדאי לבנות עליו יסוד ההיתר דבפי' כתב הפסקי מהרא"י דיש לסמוך ע"ז כשיש עוד צדדי' להתיר ובנ"ד לא די שאין לנו צדדי' להתיר אדרבה יש לנו עוד צדדי' לאיסור כאשר נבאר יען בנ"ד לא קנה הנכרי הולד רק באם יהי' ראוי לגדלו ולדעתו הגם שבצאתו מרחם אנחנו לא נדע אם יהי' ראוי לגדלו או אינו רק אחר זמן מה כמו ב' או ג' שבועות מ"מ מצדנו אין זה כ"א חסרון חכמה אולי יש ויש אנשים מבינים היודעים מיד בצאתו מן הרחם אם הולד זה ראוי לגדלו וא"כ הוא אינו נכנס בגדר ספקות דחסרון חכמה לא נחשב לספק כלל כמבואר בש"ע יורה דעה פעמים אין מספר ואף אם נניח שאי אפשר לשום אדם לדעת זאת מ"מ אחר שיבורר הדבר בב' או בג' שבועות א"כ מבורר למפרע אם הי' לנכרי חלק או לאו ולחומרא ודאי אמרינן ברירה דמ"ה אפילו לקולא יש ברירה רק רבנן אמרו בדבר דאורייתא אין ברירה כידוע א"כ מכ"ש דאמרינן ברירה לחומרא וא"כ אם הולד אינו ראוי לגדלו הוברר למפרע שהי' בשעת יציאתו מן הרחם של ישראל לבד וחייב בבכורה ומה שרוצה ידידי לומר שכבר נדחה לא שייך הכא מידי דהיכא מצינו דחוי אצל איסור ואפי' במצוה או בקדשי' היינו בנראה ונדחה ונראה אבל בנדחה מעיקרא כמו הכא לדבריו וודאי אין דחוי אבל באמת לא הי' כאן דחי' מעולם דבאמת גם מתחלה הי' של ישראל לבד רק מחסרון ידיעתנו אנחנו לא היינו יודעים זאת וזה ברור ומעתה אין בידינו שום היתר לא מצד הקנין ולא מצד התנאי. אכן אחרי בינותי בעסק השאלה ויגעתי ומצאתי ת"ל לדעתי היתר ברור עפ"י דעת תורה ודעת נוטה דהנה בקנין הראשון שקנה הישראל הפרה וחצי הולד מן הנכרי ודאי החצי של הולד זכה הנכרי אז והגם דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע היינו להקנות לאחרי' דבר אבל להחזיק באין פוצה פה ומצפצף ודבר זה מבואר בכמה מקומו' בש"ס רק הזמן אינו מסכים עמדי להאריך א"כ הכא הנכרי מכר החצי הולד לישראל וחצי השני נשאר לעצמו ומעתה בקנין השני מכר גם החצי הולד לישראל בכסף ד' זוזי אשר נתן לו באופן שלא יהי' ראוי' לגדלו ועתה יאמר נא ידידי איך זכה הישראל החצי הולד שלא בא לעולם וא"ל כדברי מהרא"י דנעשה כאומר קני פרה לולדות הלא הכא דפרה כבר הי' של ישראל מעת קנין הראשון ואיך יזכה בה עתה לולדות והולד מצד עצמו א"א לקנות באשר שהוא דבר שלבל"ע אבל לדעתי הקלושה לא זכה הישראל כלל באותו חצי הולד אפי' באופן שאין יכול לגדלו ונשאר החצי לנכרי ופטור מן הבכורה והדברים ברורים לדעתי אך כבר כתבתי שאין לסמוך בזה על דעתי הקלושה באשר שהדברים שכתבתי המה פרי מחשבות אשר אנכי המצאתי ואנכי אנוש אנוש עלול השגיונות לכן אבקש את פני אדמו"ח תמאוה"ג נ"י ודבר יורני והגדתיו הכ"ד ידידו איצק שפיץ מקעללין.

מתנות כהונה מהחי / שותפות עם נוכרי פוטרת את הבכור מקדושה בכור הבהמה מתקדש כאשר הוא נולד לבהמה ששייכת לישראל, ואפילו אם היא שייכת לשותפים, אם כל השותפים יהודים – הבכור קדוש. אבל אם הבהמה שייכת לנוכרי, או שיש לנוכרי שותפות בה, אין קדושה בבכור שהמליטה.