Bitul and Nullification in Kashrut Law

וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כׇּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכְךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתָ֖ו אִם־לֹֽא׃ וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶ֒ךָ֒ וַיַּאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כׇּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהֹוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃

וַאֲמוּר רַבָּנַן בְּשִׁשִּׁים. הִלְכָּךְ, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ דְּהֶיתֵּרָא – בְּטַעְמָא, דְּאִיסּוּרָא – בְּקַפִּילָא. וּמִין בְּמִינוֹ, דְּלֵיכָּא לְמֵיקַם אַטַּעְמָא, אִי נָמֵי מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ דְּאִיסּוּרָא, דְּלֵיכָּא קַפִּילָא – בְּשִׁשִּׁים.

and the Sages said that there are cases where the mixture is permitted if there is sixty times as much permitted food as forbidden food. Therefore, in a case where the mixture is a type of food mixed with food not of its own type, so that there is a difference in taste between the two components, when there are Jews for whom the mixture is permitted, one relies on a Jew tasting the mixture. This is the halakha when teruma is cooked with non-sacred food. When the mixture is potentially forbidden, e.g., in the case of meat cooked with milk, one relies on a gentile cook to taste it. And if the mixture is composed of a type of food mixed with food of its own type, where one cannot ascertain whether the forbidden component has imparted flavor; or if it is composed of a type of food mixed with food not of its own type when the mixture may be forbidden and it is a case where there is no gentile cook available to taste it, the mixture is permitted if there is sixty times as much permitted food as forbidden food.

הָהוּא כְּזֵיתָא תַּרְבָּא דִּנְפַל בְּדִיקּוּלָא דְּבִשְׂרָא, סָבַר רַב אַסִּי לְשַׁעוֹרֵיהּ בְּמַאי דִּבְלַע דִּיקּוּלָא, אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב אָשֵׁי: אַטּוּ דְּהֶיתֵּרָא בָּלַע, דְּאִיסּוּרָא לָא בָּלַע? הָהוּא פַּלְגָא דְּזֵיתָא דְּתַרְבָּא דִּנְפַל בְּדִיקּוּלָא דְּבִשְׂרָא, סָבַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי לְשַׁעוֹרֵיהּ בִּתְלָתִין פַּלְגֵי דְּזֵיתָא. אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ: לָאו אָמֵינָא לָךְ לָא תְּזַלְזֵל בְּשִׁיעוּרִין דְּרַבָּנַן? וְעוֹד, הָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲצִי שִׁיעוּר אָסוּר מִן הַתּוֹרָה.

§ The Gemara continues discussing the nullification of forbidden foods. There was once a certain olive-bulk of forbidden fat that fell into a pot of kosher meat. Rav Asi thought to measure the volume of the kosher meat together with that which the pot had absorbed. The Rabbis said to Rav Ashi: Is that to say that the pot absorbed the permitted meat but did not absorb the forbidden fat? The Gemara relates a similar incident: There was once a certain half-olive-bulk of forbidden fat that fell into a pot of kosher meat. Mar bar Rav Ashi thought to measure the amount of kosher meat needed to nullify the forbidden fat as thirty half-olive-bulks, rather than sixty. His father, Rav Ashi, said to him: Have I not told you: Do not treat measures lightly even with regard to rabbinic prohibitions? And furthermore, didn’t Rabbi Yoḥanan say: A half-measure is prohibited by Torah law? Consequently, the half-olive-bulk of forbidden fat is nullified only in sixty times its volume of permitted meat.

מַתְנִי׳ יֵין נֶסֶךְ אָסוּר וְאוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא, יַיִן בְּיַיִן וּמַיִם בְּמַיִם בְּכׇל שֶׁהוּא, יַיִן בְּמַיִם וּמַיִם בְּיַיִן בְּנוֹתֵן טַעַם. זֶה הַכְּלָל: מִין בְּמִינוֹ — בְּמַשֶּׁהוּ, וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — בְּנוֹתֵן טַעַם.

MISHNA: Wine used for a libation is forbidden, and any amount of it renders other wine forbidden if they are mixed together. Wine used for a libation that became mixed with wine, or water that was used for an idolatrous libation that became mixed with ordinary water, renders the mixture forbidden with any amount of the forbidden wine or water; but wine used for a libation that became mixed with water, or water used for a libation that became mixed with wine renders the mixture forbidden only if the forbidden liquid is sufficient to impart flavor to the mixture, i.e., for the wine to flavor the water or for the water to dilute the wine to an extent that can be tasted. This is the principle: A substance in contact with the same type of substance renders the mixture forbidden with any amount of the forbidden substance, but a substance in contact with a different type of substance renders the mixture forbidden only in a case where it imparts flavor to it.

מַתְנִי׳ יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ? כְּבָשָׂר בְּלֶפֶת. גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִים, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ – בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לָאו – כּוּלָּן אֲסוּרִין, וְהָרוֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם. וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה, וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל דָּג טָמֵא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עִם הַחֲתִיכוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירָן – בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לָאו – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת, וְהָרוֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם.

MISHNA: In the case of a thigh that was cooked with the sciatic nerve in it, if there is enough of the sciatic nerve in it to impart its flavor to the thigh, the entire thigh is forbidden for consumption. How does one measure whether there is enough sciatic nerve to impart flavor to the meat of the entire thigh? One relates to it as though the sciatic nerve were meat imparting flavor to a turnip. If meat the volume of the sciatic nerve would impart flavor to a turnip the volume of the thigh when they were cooked together, then the entire thigh is forbidden. With regard to a sciatic nerve that was cooked with other sinews, when one identifies the sciatic nerve and removes it, the other sinews are forbidden if the sciatic nerve was large enough to impart flavor. And if he does not identify it, all the sinews are forbidden because each one could be the sciatic nerve; but the broth is forbidden only if the sciatic nerve imparts flavor to the broth. And similarly, in the case of a piece of an animal carcass or a piece of non-kosher fish that was cooked with similar pieces of kosher meat or fish, when one identifies the forbidden piece and removes it, the rest of the meat or fish is forbidden only if the forbidden piece was large enough to impart flavor to the entire mixture. And if he does not identify and remove the forbidden piece, all the pieces are forbidden, due to the possibility that each piece one selects might be the forbidden piece; but the broth is forbidden only if the forbidden piece imparts flavor to the broth.

מַתְנִי׳ טִיפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַחֲתִיכָה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ חֲתִיכָה – אָסוּר. נִיעֵר אֶת הַקְּדֵרָה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה – אָסוּר. גְּמָ׳ אָמַר אַבָּיֵי: טַעְמוֹ וְלֹא מַמָּשׁוֹ בְּעָלְמָא – דְּאוֹרָיְיתָא. דְּאָמַר רָבָא: קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה, כׇּל שֶׁהוּא מִין וּמִינוֹ וְדָבָר אַחֵר – סַלֵּק אֶת מִינוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ רָבֶה עָלָיו וּמְבַטְּלוֹ.

MISHNA: In the case of a drop of milk that fell on a piece of meat, if the drop contains enough milk to impart flavor to that piece of meat, i.e., the meat is less than sixty times the size of the drop, the meat is forbidden. If one stirred the contents of the pot and the piece was submerged in the gravy before it absorbed the milk, if the drop contains enough milk to impart flavor to the contents of that entire pot, the contents of the entire pot are forbidden. GEMARA: Abaye said: The principle that the flavor of a forbidden food renders prohibited the substance in which it is absorbed, and it is not necessary for there to be actual forbidden substance, applies by Torah law in general, and not just to the prohibition of meat cooked in milk. As Rava said: Rabbi Yehuda holds with regard to any tripartite mixture consisting of a forbidden type of food, a permitted food of the same type, and another food item that is permitted, one disregards the permitted food that is its own type as though it were not there, and if the permitted food that is not of its own type is more than the forbidden food, the permitted food nullifies the forbidden food. In the case Rav describes, although the other pieces of meat are of the same type as the piece that has become forbidden, the gravy in the pot is not of the same type, and it should nullify the forbidden piece. Since Rav does not mention this principle, he apparently disagrees with it.

אָמַר רָבָא: מֵרֵישׁ הֲוָה קָא קַשְׁיָא לִי הָא דְּתַנְיָא: קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר – לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חָלָב, וְאִם בִּשֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם; תְּרוּמָה – לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חוּלִּין, וְאִם בִּשֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם. בִּשְׁלָמָא תְּרוּמָה, טָעֵים לַהּ כֹּהֵן, אֶלָּא בָּשָׂר בְּחָלָב – מַאן טָעֵים לֵיהּ? הַשְׁתָּא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סָמְכִינַן אַקַּפִּילָא אֲרַמָּאָה, הָכָא נָמֵי סָמְכִינַן אַקַּפִּילָא אֲרַמָּאָה.

Rava said: Initially that which is taught in the following baraita posed a difficulty for me: With regard to a pot in which one cooked meat, one may not cook milk in it; and if he did cook milk in it, the meat absorbed by the pot renders the milk forbidden if it imparts flavor to the milk. Similarly, if one cooked teruma in a pot, one may not cook non-sacred food in it; and if one did cook non-sacred food in it, the absorbed teruma renders the food in the pot sacred if it imparts flavor to it. Rava explains: Granted, in the case of a pot used for teruma, a priest, who is permitted to partake of teruma, can taste the non-sacred food subsequently cooked in the pot in order to determine whether the teruma imparted flavor to the non-sacred food. But in a case where it is not known whether meat imparted flavor into milk, who can taste it? If the meat did impart flavor to the milk, it would be forbidden for any Jew to consume the milk. But now that Rabbi Yoḥanan said: We rely on a gentile cook in the case of the kilkhit, here also we rely on a gentile cook to taste it and say whether the meat has imparted flavor to the milk.

אָמַר רָבָא: אֲמוּר רַבָּנַן בְּטַעְמָא, וַאֲמוּר רַבָּנַן בְּרוּבָּא, וַאֲמוּר רַבָּנַן בַּחֲזוּתָא. מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – בְּטַעְמָא, מִין בְּמִינוֹ – בְּרוּבָּא, הֵיכָא דְּאִיכָּא חֲזוּתָא – בְּמַרְאֶה. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִצְוֹת מְבַטְּלוֹת זוֹ אֶת זוֹ, כָּךְ אֵין אִיסּוּרִין מְבַטְּלִין זֶה אֶת זֶה. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: אֵין מִצְוֹת מְבַטְּלוֹת זוֹ אֶת זוֹ? הִלֵּל הִיא, דְּתַנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה כּוֹרְכָן בְּבַת אַחַת וְאוֹכְלָן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ״.

§ Rava says, in summary of these halakhot: The Sages said that the status of an item in a mixture is determined by the taste, i.e., if the taste of one substance is noticeable in a mixture with another substance it is not nullified, and the Sages said that a prohibited item is nullified by the majority, and the Sages also said that the status of an item in a mixture is determined by the appearance, i.e., if the appearance of a substance is recognizable in a mixture it is not nullified. Rava elaborates: With regard to a type of food mixed with food not of its own type, the nullification is determined by the taste. In the case of a type of food mixed with food of its own type, the nullification is determined by the majority. In a case where there is a possibility to determine the status of an item based on appearance, the nullification is by appearance. § The Gemara returns to its discussion of the opinion of Reish Lakish that prohibited items, such as piggul, notar, and ritually impure meat, nullify one another. The Gemara notes: And Reish Lakish disagrees with the statement of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: Just as items used in the performance of mitzvot do not nullify one another, despite the fact that one is of greater volume than the other or imparts flavor to it, so too, items to which prohibitions apply do not nullify one another. The Gemara adds: Whom did you hear who says that items used in the performance of mitzvot do not nullify one another? It is Hillel, as it is taught in a baraita: They said about Hillel the Elder that when eating the Paschal offering, matza, and bitter herbs on the first night of Passover, he would wrap them all at once and eat them together, because it is stated with regard to the Paschal offering: “They shall eat it with matzot and bitter herbs” (Numbers 9:11), which indicates that these three foods should be eaten together. Hillel was not concerned that the taste of the bitter herbs would nullify the taste of the matza.

וְאֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ עַצְמוֹ – תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: טִפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַחֲתִיכָה, כֵּיוָן שֶׁנָּתְנָה טַעַם בַּחֲתִיכָה – הַחֲתִיכָה עַצְמָהּ נַעֲשֵׂת נְבֵלָה, וְאוֹסֶרֶת כׇּל הַחֲתִיכוֹת כּוּלָּן מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּתֵּן טַעַם בָּרוֹטֶב וּבַקֵּיפֶה וּבַחֲתִיכוֹת. קָסָבַר אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ אָסוּר.

§ The Gemara returns to the issue previously discussed: And the case of an item that can be wrung to remove an absorbed prohibited substance is itself the subject of a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: If a drop of milk fell onto a piece of meat, once it imparts flavor to the piece, the piece itself is rendered non-kosher in its own right. And it therefore renders all the other pieces of meat in the pot prohibited, even if they combine to more than sixty times its size; this is because they are of the same type, and a type of food mixed with food of its own type is not nullified. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say that even the original piece of meat is not prohibited unless there is enough milk to impart flavor even to the gravy and to the spices and to the other pieces of meat in the pot, since the milk is assumed to diffuse from the first piece until it is evenly distributed throughout the pot. The Gemara responds: Evidently, Rabbi Yehuda HaNasi maintains that an item that can be wrung remains prohibited. Once the first piece of meat absorbs the milk, it is considered non-kosher in its own right, and even after the milk itself is nullified, the flavor of the forbidden meat renders the rest of the pieces prohibited. The flavor of the meat cannot be nullified by the other meat in the pot, since a substance in contact with the same type of substance is not nullified, according to the opinion of Rabbi Yehuda.

תָּנוּ רַבָּנַן: חַרְסָן שֶׁל זָב וְזָבָה – פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי טָמֵא, שְׁלִישִׁי טָהוֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מַיִם; אֲבָל לֹא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם – אֲפִילּוּ עֲשִׂירִי טָמֵא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שְׁלִישִׁי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם – טָהוֹר. מַאן דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל? רַבִּי יְהוּדָה.

§ The Gemara continues its discussion of cases involving a mixture of one substance in contact with the same type of substance, in which according to the opinion of Rabbi Yehuda in the mishna the prohibited substance is not nullified. The Sages taught a baraita (Tosefta, Teharot 5:3): In a case where a broken earthenware flask had absorbed the urine of a zav or a zava, whose urine is a primary source of ritual impurity, which imparts impurity to one who carries it, in such a case, if one poured water into this flask to clean it, after the first time and the second time one washed it, it remains ritually impure, but after the third time it is ritually pure, as the impure urine has been expelled from the flask. The baraita continues: In what case is this statement said? It is said when one placed water into the flask. But if he did not place water into it, but instead placed the urine of a ritually pure person into it, even after the tenth time he places this urine into the flask it remains ritually impure, as one substance in contact with the same type of substance is not nullified. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: After the third time, even though he did not place water into it, but rather urine, it is ritually pure. The Gemara comments: Whom did you hear who says that a substance in contact with the same type of substance is not nullified? Rabbi Yehuda, and therefore he is the first tanna of this baraita.

לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ חֶזְקָתוֹ בָּדוּק, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — דְּמוּחְזָק לַן דְּלָא בְּדַק, וְקָאָמְרִי הָנֵי: בַּדְקִינֵּיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: לָא לְהֵימְנִינְהוּ רַבָּנַן, קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דִּבְדִיקַת חָמֵץ מִדְּרַבָּנַן הוּא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא בְּבִיטּוּל בְּעָלְמָא סַגִּי לֵיהּ — הֵימְנוּהוּ רַבָּנַן בִּדְרַבָּנַן. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר אַבָּיֵי: לָא מִיבַּעְיָא בְּאַתְרָא דְּלָא יָהֲבִי אַגְרָא וּבְדַקוּ — דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ לְקַיּוֹמֵי מִצְוָה בְּגוּפֵיהּ. אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּאַתְרָא דְּיָהֲבִי אַגְרָא וּבְדַקוּ — דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ לְקַיּוֹמֵי מִצְוָה בְּמָמוֹנֵיהּ.

The Gemara rejects this conclusion: No, actually I can say to you that on the fourteenth its presumptive status is that it has been searched, and with what case are we dealing here? This halakha is referring to a situation where our presumption is that the owner did not search the house, and these women, slaves, or minors say: We searched it. Lest you say that the Sages do not believe them, as they are unfit to testify, the baraita therefore teaches us that since the search for leavened bread is an ordinance by rabbinic law, as by Torah law mere nullification of one’s ownership before the prohibition of the leaven takes effect is sufficient, the Sages believe them with regard to an ordinance instituted by rabbinic law. The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this dilemma, as Abaye said: Needless to say, that in a place where people typically do not pay a wage and hire others to conduct the search for leaven and everyone searches himself, a person prefers to fulfill the mitzva himself. However, even in a place where people pay a wage and have others search for leaven, it is not a mistaken transaction due to the fact that a person prefers to perform the mitzva with his own money. Consequently, it is not considered a mistaken transaction, as a person does not object to having to perform a mitzva.

דָבָר אָסוּר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּדָבָר מֻתָּר מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. וּמִין בְּמִינוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל טַעֲמוֹ יִבָּטֵל בְּרֹב: כֵּיצַד. חֵלֶב הַכְּלָיוֹת שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הַגְּרִיסִין וְנִמּוֹחַ הַכּל. טוֹעֲמִין אֶת הַגְּרִיסִין. אִם לֹא נִמְצָא בָּהֶן טַעַם חֵלֶב הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְאִם נִמְצָא בָּהֶם טַעַם חֵלֶב וְהָיָה בָּהֶן מַמָּשׁוֹ הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה. נִמְצָא בָּהֶן טַעֲמוֹ וְלֹא הָיָה בָּהֶן מַמָּשׁוֹ הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: כֵּיצַד הוּא מַמָּשׁוֹ. כְּגוֹן שֶׁהָיָה מִן הַחֵלֶב כְּזַיִת בְּכָל שָׁלֹשׁ בֵּיצִים מִן הַתַּעֲרֹבֶת. אִם אָכַל מִן הַגְּרִיסִין הָאֵלּוּ כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶן כְּזַיִת מִן הַחֵלֶב לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי טַעַם הָאִסּוּר וּמַמָּשׁוֹ קַיָּם. אֲבָל פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ בֵּיצִים מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן אִם לֹא הָיָה בַּתַּעֲרֹבֶת כְּזַיִת בְּכָל שָׁלֹשׁ בֵּיצִים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם חֵלֶב וְאָכַל כָּל הַקְּדֵרָה אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת:

When a forbidden substance becomes mixed with a permitted substance of another type, [it causes it to become forbidden] if its flavor can be detected. When [a forbidden substance becomes mixed with a permitted substance of] the same type and it is impossible to detect [the forbidden substance] by its flavor, its presence becomes nullified if there is a majority [of the permitted substance]. What is implied? When the fat of the kidneys falls into beans and becomes dissolved, the beans should be tasted. If the taste of fat cannot be detected, they are permitted. If [not only] the taste, [but also] the substance of the fat is present, they are forbidden according to Scriptural Law. If the flavor could be detected, but there is no substance, they are forbidden by Rabbinic Law. What is meant by its substance? For example, there was enough forbidden fat for there to be an olive-sized portion [of fat] in each portion the size of three eggs from the mixture. If a person eats a portion of beans the size of three eggs, he is liable for lashes for they contain an olive-sized portion of forbidden fat, for [not only] the flavor, [but also] the substance of [the forbidden fat] is present. If one eats less than a portion the size of three eggs [of the mixture], one is liable for stripes for rebellious conduct as prescribed by Rabbinic Law. Similarly, if there was less than an olive-sized portion of [forbidden] fat in every portion the size of three eggs, even if the flavor of fat is detectable and he eats the entire pot, he is not liable for lashes [as prescribed by Scriptural Law], only stripes for rebellious conduct.

וְדַע כִּי מַעֲלוֹת הַהַכְנָעָה רַבּוֹת כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר בְּשַׁעֲרֵי הָעֲנָוָה בע"ה. וְהַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה בַּהַכְנָעָה הַמְחֻיֶּבֶת מִדֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה. שֶׁיַּגְדִּיל וְיַאְדִּיר עֲבוֹדַת ה'. וְלֹא יַחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ. כִּי יִקְטַן הַכֹּל בְּעֵינָיו כְּנֶגֶד מָה שֶׁהוּא חַיָּב בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. עַל כֵּן יִכָּנַע וְיַעֲבֹד בְּהֶצְנֵעַ. וְלֹא יַחְמֹד כָּבוֹד עַל מַעֲשָׂיו הַנִּכְבָּדִים. וְלֹא יְבַקֵּשׁ תִּפְאֶרֶת אָדָם עַל פְּעָלָיו הַמְּפֹאָרִים. וְיַסְתִּירֵם מִדַּעְתָּם כְּפִי הַיְּכֹלֶת.

And know that there are many degrees of submission as will be explained in the Chapter on Humility (no longer extant), with God's help. But the highest level that is necessary for the path of repentance is that one aggrandize Torah and enhance it and not claim any benefit for himself. For it will all be small in his eyes compared to what he is obligated to do for the service of God. Therefore he will be submissive and serve with humility, and not desire honor for his honorable actions, nor glory for his glorious deeds. So he will conceal them [from his companions] according to his ability.

כל איסורין שבתורה בס'. פירש רש"י ז"ל אפילו טעמיניה ולית ביה טעמיה בששים אבל נתן טעם אפילו באלף לא בטיל כדאמרינן בכמה דוכתי דטעמא לא בטיל, ולקמן (חולין צט, א) נמי אמרינן יש בה בנ"ט בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה אסור, אלמא טעמא לא בטיל, וקתני סיפא אין בהן בנותן טעם בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה מותרין ואוקימנא בששים, אלמא כי אין בהן בנותן טעם הוי בששים. ומדברי רש"י ז"ל נלמוד דכל היכא דאיכא למיקם אטעמא אף בס' אין מתירין עד דטעים ליה קפילא, והיינו כלכית באלפס דרבי יוחנן, והא דאמר רבא לעיל (חולין צז, א) אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בס', היינו במין ומינו, דליכא למיקם אטעמיה וכגון דליכא קפילא, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל אם כן כלכית באלפס בס' שיעורה, ואם לא היה שם קפילא מותרת, וקפילא לא בא אלא להחמיר, אם כן היכי מוכח מינה רבה דסמכינן אקפילא. אלא נראה שהענין כך הוא, כל איסורין שמכירין אותן ולא נתערב בהיתר אלא צירן ורוטבן, והיה מן הדין שלא לשער אלא במאי דנפיק מינייהו, אלא דלא ידעינן כמה הוא, בכי הא אזלינן בטעמא, וטעים ליה קפילא, ואי לית ביה טעמא בידוע שנתבטל ציר ורוטבו במיעוט בתוך ההיתר, וסמכינן בהא אקפילא, ואף על גב דליכא ס' כשיעור גופו וממשו של איסור שנפל שם והיינו כלכית באלפס, אבל בשגוף האיסור נתערב ונמוח שם או שאינו ניכר וצריכין אנו לבטלו, אז אין סומכין אטעימת קפילא לפחות מס', ולעולם בס', ואף על גב דליכא טעמא, וכן נמי אין אנו צריכין לחזור אחר קפילא כלל אלא מתירין אותו מיד, והיינו דכיילינן בכוליה תלמודא כל איסורין שבתורה בס', כאן, ובעבודה זרה (סט, א) נמי אמרינן גבי עכברא בשיכרא, והילכתא בס', וכן לכל איסורים שבתורה, אלא מיהו אם נמצא וניכר בו טעם האיסור אסור דטעמא לא בטיל וזה נכון.

ואיבעיא להו בששים ואחד כו' - ומדלא פירש בהדיא בששים והיא מותרת ליכא למיפשט מידי דשמא רבי יהושע בן לוי עצמו הוא מסופק ומיהו קשה דלקמן קאמר רבי יהושע בן לוי כל איסורין שבתורה בששים משמע בששים של היתר כמו גיד בששים ואין גיד מן המנין ויש לומר דהתם משמיה דבר קפרא קאמר לה אבל הכא מדקאמר בששים אסור משמע שפיר דבששים של היתר נמי אסור להכי אית לן למימר דלדידיה הוה מספקא ליה: כל איסורין שבתורה בששים - פירש בקונטרס דאף כי לא יהיב טעמא בעי ששים ואין נראה ומה שהביא ראיה מלקמן אפרש לקמן בעזרת הש"י:

אָמַר הַמְחַבֵּר אַךְ הַצֹּרֶךְ אֶל הַהֶעָרָה עַל עֲבוֹדַת ה׳ וַחֲלָקֶיהָ הוּא מִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם חַיָּב בַּעֲבוֹדַת ה׳ יִתְבָּרַךְ מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל וְהַהַכָּרָה וְיֵשׁ בֵּין עֵת הֵרָאוֹת הַטּוֹבוֹת עַל הָאָדָם וּבֵין עֵת שֶׁיַּשְׂכִּיל וְיַכִּיר מָה שֶׁהוּא חַיָּב עֲלֵיהֶם מִן הָעֲבוֹדָה זְמַן אָרֹךְ. הָיְתָה הֶעָרַת הָאָדָם עַל מָה שֶׁחַיָּב בּוֹ מִן הַמַּעֲשִׂים וֶאֱמוּנַת הַלְּבָבוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם תֻּשְׁלַם לוֹ הָעֲבוֹדָה לָאֵל ית׳ חוֹבָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בְּלִי דָּת עַד שֶׁיֻּגְמַר שִׂכְלוֹ.

וְעוֹד הֶחְמִירוּ בְּעִנְיָן זֶה (שם קח א) גַּם שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר מְחֻדָּשׁ בָּזֶה יוֹתֵר מִשְּׁאָר אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת לְפִי קְצָת מִן הַפֵּרוּשִׁים, שֶׁבְּעִנְיָן בָּשָׂר בְּחָלָב אִם נִתְעָרֵב חָלָב עִם הַבָּשָׂר וְאֵין בַּחֲתִיכַת הַבָּשָׂר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד הֶחָלָב אָנוּ רוֹאִין שְׁנֵיהֶם כַּחֲתִיכַת אִסּוּר, וְאִם נָפְלָה אוֹתָהּ חֲתִיכָה בִּקְדֵרַת בָּשָׂר אוֹ בִּקְדֵרַת חָלָב מְשַׁעֲרִין בְּכֻלָּהּ, וְזֶהוּ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין קח א) חֲתִיכָה עַצְמָהּ נַעֲשֵׂית נְבֵלָה וְהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁתַּעֲרָבְתָּן אוֹסַרְתָּם, וּלְפִיכָךְ אַחַר שֶׁנִּתְעָרְבוּ הֲרֵי הֵן כַּחֲתִיכַת נְבֵלָה. וּבִשְׁאָר אִסּוּרִין אֵינוֹ כֵּן, שֶׁאִסּוּר שֶׁנִּתְעָרֵב בַּחֲתִיכַת הֶתֵּר וְאֵין בַּחֲתִיכָה שִׁשִּׁים לְבַטֵּל הָאִסּוּר וְאַחַר כָּךְ נָפְלָה לִקְדֵרָה, אֵין מְשַׁעֲרִין אֶלָּא בְּשִׁעוּר הָאִסּוּר שֶׁנָּפַל בָּהּ וְהִיא בְּעַצְמָהּ תְּסַיֵּעַ לְ[הַ]עֲלוֹת הָאִסּוּר, לְפִי שֶׁאוֹתָהּ חֲתִיכָה לֹא נַעֲשֵׂית נְבֵלָה וְנִמְצָא הַהֶתֵּר שֶׁבָּהּ כְּמוֹ שְׁאָר הַהֶתֵּר שֶׁבַּקְּדֵרָה וּמְסַיֵּעַ לְהַעֲלוֹת הָאִסּוּר. וְאָמְנָם הַחֲתִיכָה עַצְמָהּ אִם הִיא נִכֶּרֶת, אֲסוּרָה לְעוֹלָם כְּדַעַת קְצָת מִן הַמְפָרְשִׁים.

And they were also stringent in this matter according to some of the commentators to [deduce] a novel prohibition in this, more than in other prohibitions of food (Chullin 108a). [It is] in that with the matter of meat with milk, if milk is mixed with meat, and there is not sixty parts in the piece of meat corresponding to the milk, we see both of them as one piece of prohibited food. And if this piece fell into a stew of meat or a stew of milk, we measure against all of [the piece]. And this is what, they, may their memory be blessed, said (Chullin 108a) “The piece itself becomes a carcass.” And the reason is because their mixture is what makes them prohibited. And hence, after they have mixed, behold, they are like a piece of carcass. And with other prohibitions, it is not such; as [with] prohibited food that is mixed with a piece of permissible food and there is not sixty parts in the permissible food to negate the prohibited food, and afterwards they fall into a stew, we only measure according to the measurement of the prohibited food that fell into it, and [the permissible portion of the piece] itself helps to [count against] the prohibited food. [This is] because that piece does not become a carcass, and [so] the permissible food in it is found to be like the rest of the permissible food in the stew — and [so] it assists [in counting against] the prohibited food. However if it is recognizable, the piece itself is forbidden forever, according to the opinion of some of the commentators.

אבל מה שכתבת שנהגו שאין מטעימים אותו אפי' לקטן בזה הפריזו על מדתן וקרוב להיות ברכה לבטלה והיה ראוי לבטל מנהג זה אם יש אפשרות לבטלו בלא מחלוקת. אבל אם יש בזה חשש מחלוקת ראוי להניחם על מנהגם כי אין צריך לכוף אות' לבטל המנהג אלא בדבר שיש בו איסורא דאורייתא כמו שאמרו במס' ר"ה (ט"ו ע"ב) כי נהגו במקום איסור' מי שבקינן להו אבל בדבר שהוא מדרבנן אע"ג דחז"ל אסמכוה אקרא אם נהגו בו היתר לא כייפינן להו לבטל מנהגם כי יהיה בזה חשש מחלוקת וכן כשיודעין בהם שאינם מקבלין שבקינן להו ולא אמרינן להו מידי וכדאמרינן (ביצה ל' ע"א) גבי תוספות י"ה. וענין זה דאיסור ברכה לבטלה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא דלא תשא (ברכות ל"ג ע"א) אסמכתא בעלמא כמו שכתב ר"ת ז"ל ולפיכך התיר לנשים לברך על מצות שהם פטורות מהן ואע"ג דבהא לא קי"ל כוותיה מ"מ במה שכתב שאיסור ברכה שאינו צריכה הוא מדרבנן אין לפקפק כלל ולכך על כל האי גוונא אם נהגו ויש חשש מחלוקת בשינוי מניחים אותם על מנהגם. ועוד טעם אחר שברכת הקידוש ברכת המצות היא ולא ברכת הנהנין אלא דומיא שופר ומגילה היא שאע"פ שיצא מוציא אחרים ומברך להם ברכה הצריכה מטעם דכל ישראל ערבים זה לזה דברכת קידוש על הכוס היא מצות עשה כמו שדרשו רז"ל (פסחים ק"ו ע"א) זכור את יום השבת זוכרהו על היין. וא"כ שפיר מצי מברך להוציא אחרים אע"פ שאינו יוצא באותה דלא הוציא מכלל זה בירושלמי אלא תפלה שאין אחד מתפלל להוציא את חבירו אלא דוקא שליח צבור הוא שמוציא את שאינו בקי והטעם הוא לפי שצריך כל אחד להתפלל על עצמו וכן ברכת המזון נמי לא יברך מי שלא אכל על מי שאכל אלא א"כ אכל עמו וכן ברכת הנהנין אין מי שלא נהנה מוציא את הנהנה ולא שייך בזה טעם ערבים זה לזה שאין חובה על הנהנה ליהנות כדי שיוציאנו חבירו מטעם ערבות אבל ברכת קידוש היום ברכת המצות היא ושייך בה טעם ערבות. ומה ששאלו בגמ' (ר"ה כ"ט ע"ב) ברכת הלחם וברכת הקידוש אי אמרינן אע"פ שיצא מוציא לא שאלו אלא על ברכת היין שבקידוש שהיא ברכת הנהנין לא על ברכת הקידוש עצמה דפשיטא שמוציא אחרים וכן שאלו על ברכת המוציא לחם שבברכת המצה שהיא גם כן ברכת הנהנין ואפי' באלו אסיקנא שאע"פ שיצא מוציא דכיון דבפה"ג היא חובה עצמה וכן כתב רש"י ז"ל והמקדש לאחרים חוץ לביתו נראה בעיני שאין צריך לסעוד שם דאפי' לא סעד שם יצאו בני אותה הבית ידי חובתן דלדידהו הוי קידוש במקום סעודה ע"כ. ולפי זה יכול המקדש בבית הכנסת לברך להוציא האורחים וכדומה לזה וליכא ברכה לבטלה ואע"פ שלכאורה נראה שצריכים אורחים לטעום ומעולם לא ראינו שאורחים טועמים הקידוש ונראה לקושטא דאין להקפיד בזה שראיתי להרא"ש ז"ל ולהר"ן ז"ל דלא קפדי אם היה זה היוצא בברכה במקום שהמברך שם או שיהיה שומע מהמברך בלבד אע"פ שהוא בבית אחר וז"ל הרא"ש ז"ל והא דאמרינן (פסחים ק"א ע"א) לאפוקי אורחים דאכלי ושתו בבי כנישתא לאו דווקא בבי כנישתא ממש שאי איפשר לאורחים לאכול בבית הכנסת דאמרינן פ' בני העיר (מגילה כ"ח ע"א) בתי כנסיות אין אוכלין בהם ואין שותין ואין נכנסים בהן בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה וכו' אלא הכא מיירי בחדרים הסמוכים אצל בית הכנסת ואיידי דמקרבי לכנישתא קרי להו בי כנישתא כדאמרינן פרקא קמא דיומא (י"א ע"א) ב"ה שיש בו דירה לחזן ושם היו אוכלים האורחים ושומעים הקידוש שמקדש בבה"כ עכ"ל. והר"ן ז"ל כתב וז"ל אורחי דאכלי בבי כנישתא לאו דוקא אלא בחדרים הסמוכים לה ושומעים הקידוש משום שהוא מקום קביעו' סעודתן וא"ז הרשב"ץ ז"ל כתב על דבריו וז"ל ומכאן למי שאוכל במקום המקדש כיון ששומעו ממקום סעודה יצא עכ"ל: וא"ת תינח היכא דאיכא אורחים היכא דליכא אורחי' מאי איכא למימר. אין בזה שום תימא דכשאין אורחי' בטל הוא מעיקרו דבשביל מי יקדש הרי אין כאן אורחי' ועיקרו לא נתקן אלא בשבילם ומוכרח אתה לומר בעיקר הקדוש הואיל ונתקן נתקן הכי נמי נימא בפרט זה דאם אין מטעימין אותו לשום אדם אע"ג דליכא אורחים הואיל ונתקן כשיש אורחים ושפיר נפקי אע"פ שאין טועמין הכי נמי בדליכא אורחים אין צריך להטעימו דהואיל בכי האי גוונא נתקן. וכן בעיקר הקידוש ובין בפרט זה יראה דאין חשש ברכה לבטלה דהוי מילי אחריני דאמרי' בהו הואיל ונתקן נתקן ולית בהו שום חשש ברכה לבטלה כמו בברכה אחת מעין שבע שנתקנה בשביל עם שבשדות אע"ג דענין זה לא שכיח האידנא עכ"ז תקנת הברכה לא זזה ממקומה. וכן ש"ץ שיורד לפני התיבה להוציא מי שאינו בקי אמרינן דאע"ג דכולם בקיאים יורד לפני התיבה ואע"פ שבטלה הסבה תקנה במקומה עומדת ואין כאן ברכה לבטלה וה"ה והוא הטעם בקדוש שנתקן בשביל האורחים דאע"ג דליכא אורחי' תקנה במקומה עומדת ואין כאן ברכה לבטלה וכן השיב הרמב"ם ז"ל כששאלוהו על קהל שכולן בקיאים ומתפללים אם ירד ש"ץ להחזיר התפלה כיון שעיקר הדבר הוא להוציא את מי שאינו בקי וכאן ליכא אי הויא ברכה לבטלה או לא והשיב וז"ל הואיל ותיקנו חז"ל שירד ש"ץ לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי ולדברי ר"ג וכו' לא תהי החזרת ש"ץ ברכה לבטלה כלל מפני שעיקר התקנה אע"פ שאין בצבור מי שאינו בקי. כמו שתקנו קידוש בבית הכנסת והיה עיקר התקנה בשביל האורחים ונתחייבו בו כל בתי כנסיות ואע"פ שאין שם אורחים וכמו שתקנו ברכה אחת מעין שבע בלילי שבתות בשביל המאחרים לבא לבית הכנסת ונתחייבו לאומרה תמיד אע"פ שיהיו שם כל הקהל וכן כל דבר שנתקן בשביל דבר אחד אין ענינו שלא תעשה התקנה ההיא עד שיהא אותו הדבר שנתקנה בשבילו רק ענינו שתעשה התקנה ההיא על כל פנים גזרה שמא יהיה אותו הדבר שנתקנה בשבילו וצריך שיובן זה הענין כן שאם לא נעש' כן חז"ל נותנים דבריהם לשיעורים ויהיה צריך בכל תפלה לחפש על כל שבבית הכנסת אם הוא בקי או לא ואז יחזור ש"ץ התפלה וזה כולו חוץ מענין הגזרות והתקנות עכ"ל ז"ל. וכן כתבו הרשב"א והר"ן ז"ל וז"ל ואנן עכשיו אע"ג דלא אכלי אורחי בבי כנישתא ונקיטנן דאין קידוש אלא במקום סעודה אפ"ה נהיגנן לקדש בבי כנישתא דכיון דמעיקרא איתקן משום אורחי' אמרינן ליה שתקנו' חז"ל קבועות הן כדאשכחן במעין שבע וכו' דכיון דאיתקן איתקן עכ"ל. ועוד יש סמך לענין כוס של קידוש אע"פ שאין טועמין בב"ה כלל מדחזינן לגאון דקאמר עדיפא מינה דכוס דמילה ביה"כ יניחנו עד הלילה וישתו אותו וכ"ש כוס זה דקידוש בבה"כ שאע"פ שאין טועמין ממנו לאלתר פשיטא שלא ישפכו אותו לבטלה דודאי שמש הכנסת או אחר יוליכנו וישתהו בביתו ולשתיה הוא עומד ופוק חזי מה בין שהייה מועטת כזו לשהייה שהתיר הגאון ז"ל להשהות הכוס משעת המילה עד לערב וכ"ש שהגאונים ז"ל סוברים דקידוש דבה"כ לא נתקן בשביל אורחים אלא להוציא מי שאינו יודע לקדש או מי שאין לו יין וכמו שהביא הריב"ה ז"ל (סי' רס"ט ע"ש) דברי רב נטרונאי גאון וכן כתב רבינו נסים גאון ז"ל דאע"ג דקי"ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה דוקא אם לא היה דעתו לאכול במקום סעודה אבל אם היה דעתו לאכול במקום אחר שפיר דמי ע"כ. ולפי זה אדם יכול לשמוע הקידוש בבה"כ אדעתא דלאכול בביתו אם אינו יודע לקדש או אם אין לו יין ובאמת שתיקון גדול וזכות הרבים תלוי בזה שהרבה מתבטלים מהקידוש מחמת שאין להם יין או שאינם יודעים לקדש. ורבינו יונה ז"ל כתב וז"ל הא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה היינו מדרבנן ואסמכוה אקרא דוקראת לשבת עונג ועיקר הקידוש מדאורייתא הוא כדאמרינן זוכרהו על היין בכניסתו הילכך כיון שיש בני אדם שאינם יודעים לקדש נהגו לקדש בבה"כ כדי שיצאו ידי חובת קידוש מן התורה שהוא העיקר אע"פ שלא יצאו ידי חובת קידוש מדרבנן עכ"ל:

דין איסור שנתערב בהיתר ואופן ביטולו. ובו ט' סעיפים: איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו עובד כוכבים אם אומר שאין בו טעם חלב או שאומר שיש בו טעם אלא שהוא פגום מותר והוא שלא יהא סופו להשביח וצריך שלא ידע שסומכין עליו ואם אין שם עובד כוכבים לטועמו משערינן בס' וכן אם הוא מין במינו כיון דליכא למיקם אטעמא משערים בס' (ואין נוהגים עכשיו לסמוך אעובד כוכבים ומשערינן הכל בס') (באגור ותשובת מהר"מ פדואה סימן ע"ט ושאר אחרונים): איסור שנתבשל עם היתר אפי' מכירו והוא שלם וזרקו צריך ששים כנגד כל האיסור מפני שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו לפיכך המבשל בקדירת איסור שהיא בת יומא או תוחב כף של איסור בהיתר צריך ס' כנגד כל הקדירה וכנגד כל מה שתחב מהכף שאין אנו יודעין כמה בלעו בין שהם של חרס או עץ או מתכת: הגה ובלבד שבלעו ע"י רתיחת אש שאז הבליעה הולכת בכל הכלי אבל על ידי רתיחת מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה וא"צ לשער רק כדי קליפה (מרדכי פכ"ה ובארוך כלל כ"ד) וע"ל סימן ס"ט: ויש מי שמחמיר בכף של מתכת להצריך ס' כנגד כולו אפי' לא הכניס אלא מקצת משום דחם מקצתו חם כולו: הגה ונוהגין כסברא הראשונה וכל איסור שמבטלים בששים אם מכירו צריך להסירו משם אף על גב דכבר נתבטל טעמו בששים ולכן אם נפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל טעמו בששים צריך ליתן שם מים צוננים וטבע החלב להקפיא ולצוף למעלה על המים ויסירנו משם דמאחר דאפשר להסירו הוי כאילו מכירו וצריך להסירו משם (הגהות מרדכי בחולין ובארוך כלל כ"ג) איסור שנתבטל בקדירה והסירוהו משם ונפל לקדירה אחרת צריך לחזור ולבטלו בששים נגד כולו וכן לעולם אבל אם נפל לקדירה הראשונה ב' פעמים אין צריך רק ששים (פעם) אחת כנגדו (בארוך כלל כ"ד דין ב') ועיין לעיל סימן צ"ד:

On the Mixing of Forbidden Food with Permitted Food and Dissolution When a forbidden food is mixed with a permitted food of a different nature, for example, when forbidden fat is mixed with meat, the mixture must be tasted by a gentile. If the gentile says that they do not detect the flavor of the forbidden food, or if they do detect it but find it altered, the mixture is permitted, provided that the forbidden food has not subsequently improved the taste of the mixture; but the gentile must not be made aware that their opinion is needed. If there is no gentile to taste the mixture, the permitted food must be sixty times the amount of the forbidden food. The same applies to a mixture of two foods, one forbidden and one permitted, but both of the same nature, making tasting ineffective; in this case, the permitted food must be sixty times the forbidden food. GLOSS: Nowadays it is customary not to have the mixture tasted by a gentile; it suffices to evaluate if the quantity of the permitted food is sixty times that of the forbidden food. When a forbidden food is cooked with a permitted food, or a forbidden food, visible and whole, is thrown out of the pot, the quantity of the permitted food must be sixty times that of the entire forbidden food, as it is impossible to evaluate the degree of flavor imparted to the mixture by the forbidden food. Consequently, when permitted foods are cooked in a pot that, on the same day, was used to prepare forbidden foods, the quantity of foods being cooked must be sixty times the weight of the pot. The same applies when, by mistake, a spoon that was used to prepare forbidden foods is dropped into a pot containing permitted foods; the quantity of the latter must be sixty times greater than the part of the spoon that came into contact with the forbidden foods. Indeed, it is impossible to evaluate the quantity of forbidden food absorbed by the pot or the spoon. The law makes no distinction regarding the material of the pot or the spoon; it does not matter whether these utensils are made of iron, clay, or wood. GLOSS: Sixty times the weight of the pot is only required in the case of absorption by this utensil of forbidden foods subjected to the action of fire. But if the absorption occurs due to salting, the foods being cooked need only be sixty times greater than the quantity obtained by scraping the inside of the pot. One author goes further. If the spoon is made of metal, the cooked food must, according to him, exceed the entire spoon by sixty times, even when only a part has been in contact with the permitted foods, metal being a good conductor of heat. GLOSS: We rely on the first opinion. A forbidden food can dissolve and lose its taste in a quantity sixty times greater of permitted foods; if this forbidden food is visible, it must be removed. Consequently, when a small quantity of forbidden fat falls and loses its taste in hot foods sixty times greater than this quantity, one must pour a little cold water into the pot; the fat naturally rises to the surface and solidifies. It is then considered as a visible food, which must be removed. A forbidden food mixed with a permitted food sixty times greater than the first falls into another pot: the quantity of the permitted food must then be sixty times greater than the forbidden food. If, however, the latter falls twice into the same pot, the permitted food need only be sixty times greater than the forbidden food once. (V. 94.)

דיני איסור שנתערב בהיתר ואופן ביטולו. ובו פ"ד סעיפים: איפסקא הלכתא בגמ' [פסחים מ"ד] דבכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור לבד בקדשים ונזיר אבל טעם כעיקר והיינו לעשות טעמו של איסור כעיקרו של איסור אמרינן בכל התורה כולה ויש בזה פלוגתא דרבוותא אם זהו מן התורה או מדרבנן כמו שיתבאר בס"ד ונ"מ לענין ספק דאם הוא דאורייתא אזלינן בספיקא להחמיר ואם הוא מדרבנן הולכין להקל כמו שיתבאר ויש לנו לבאר מהו היתר מצטרף לאיסור ומהו טעם כעיקר: היתר מצטרף לאיסור כגון שאכל חצי זית בשר וחצי זית חלב ביחד ולא בלעו זה מזה אין ההיתר משלים להאיסור שנחשבינהו כאלו אכל כזית כולו של חלב ורק באיסורי נזיר הדין כן שאם אכל חצי זית לחם וחצי זית ענבים בבת אחת לוקה עליו וכן בקדשים דבשם ריבתה התורה אבל לא בכל האיסורים וטעם כעיקר מקרי שנתפשט טעם האיסור בכל ההיתר כמו שיתבאר ואינם ענין זל"ז דיכול להיות דמאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור לית ליה טעם כעיקר דהיתר מצטרף לאיסור חמירא ליה מפני שיש שם עכ"פ ממשו של איסור אף שאין בו כזית שלם ההיתר מצרפו משא"כ בטעם כעיקר אין שם ממשו של איסור כלל וכן יכול להיות דמאן דאית ליה טעם כעיקר לית ליה היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר חמירא ליה מפני שטעם האיסור מתפשט בכל הכזית משא"כ בהיתר מצטרף לאיסור [רשב"א חולין צט׃ בשם הרמב"ן ז"ל] מיהו לדינא קיי"ל כמ"ש דבכל האיסורים אמרינן טעם כעיקר ולא היתר מצטרף לאיסור ובנזיר וקדשים איתא לתרווייהו:

כי ענין מה שהוא יתב' נקרא מקום. פירשוהו ז"ל בב"ר פס"ח ע"פ ויפגע במקום. ר"ה בשם ר"א אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו ובשמות רבה ס"פ מ"ה ובתנחומא פ' תשא ויאמר ה' הנה מקום אתי אריב"ח וכו' אתרי טפלה לי ואין אני טפל לאתרי. וכ"כ בשו"ט תהלים מזמור צ'. ולפי פשוטו ר"ל כמו שהמקום הוא סובל ומחזיק איזה דבר וחפץ המונח עליו. כן בדמיון זה הבורא אדון כל ית"ש הוא המקום האמיתי הסובל ומקיים העולמות והבריות כולם. שאם ח"ו יסלק כחו מהם אף רגע אחת. אפס מקום קיום וחיות כל העולמות. וכמ"ש ואתה מחיה את כולם. והוא פנת יסוד אמונת ישראל כמ"ש הרמב"ם ז"ל בריש ספרו. ולכן קורא בזוהר לאדון כל ית"ש נשמת' דכל'. נשמתין.

For regarding the matter why He (blessed be He) is called Ma-kome, the sages (OBM) explained in Bereshit Rabba (parsha 68) on the verse “and he encountered the place-Ma-kome” (Bereshit 28:11): “Rav Hoona, in the name of Rav Ahmee, stated: ‘For what reason do we assign a name to the Holy One (blessed be He) and call him Ma-kome? Because He is the universe’s space, and the universe is not His space’.” And in Sh’mote Rabba (end of parsha 45), and in Tahn-khooma (parsha Tee-sa): “And God-YHV”H stated: ‘Behold a place with me’ (Shemot 33:21): Rav Yo-see bar Cha-lafta stated… : ‘My space is subordinate to me; I am not subordinate to my space’”, and so it states in Sho-kheir Tove, T’hillim, mizmor 90. And according to its plain meaning it desired to express that just as a physical place tolerates and supports any thing or object that is rested upon it, so too, according to this metaphor, the Creator, Master of All (blessed be His name), He is the true space that tolerates and preserves the existence of all the worlds and creations. For if (heaven forefend) His energy would depart from them for even one moment, the space where all the worlds persist and exist would be nullified, and as is stated (Nechemyah 9:6): “and You enliven them all”. And this is a cornerstone of the Jewish faith, as the RaMBa”M (OBM) wrote in the beginning of his book. For that reason, the Zohar calls the Master of All (blessed be His name) the “Soul-Neshama of All Souls-Neshama”.

וענין עמוק מזה נכלל עוד במצוה זו והוא היות האדם נסמן לאלקיו כעבד לאדונו והרי זה מכלל קבלת עולו ית׳‎ והשתעבד עולו ית׳‎ והנה ניתן לאדם להיות מתקן את כל הבריאה כמבואר בח״א ונמצא שהוא עובד עבודתו של הבי״ת ועוסק במלאכתו שהוא העמיד הבריאה אשר ברא על המצב הנרצה ממנו ית׳‎ ואולם זה יוצא ממעשה האדם ופעולותיו שיפעול כפי התורה והמצוה שעליו. אמנם כלל כל העבודה הזאת עומד על יסוד א׳‎ שהוא היות האדם עבדו של הבי״ת שנמסר לו הענין הזה של תיקון הבריאה והופקד בידו שע״כ הדבר הזה מצליח בידו ומעשיו מגיעים להוליד תולדות אלה. ואולם כלל מציאות היות משא זה על האדם נקרא עולו ית׳‎ שעליו כעול האדון על עבדו ודבר זה מתחזק ע״י פרטים ידועים שתלאו בהם האדון ב״ה ומכללם הרשם והציין בציון זה של הציצית. ואמנם מלבד היות הדבר הזה מצוה תמידית עשו ממנו חז״ל תיקון מתיקוני התפלה והוא להיות מתעטף בטלית להתפלל בו והתיקון הוא קבלת העול שזכרנו להיות בכח זה תופס ואוחז במלאכתו ית׳‎ דהיינו תיקון העולם וכמ״ש:

והיה, עבודה היא כבדה ממעשה, והשקט ובטח הוא מדרגה יותר גדולה מן שלום, (כמ"ש בבאור המלות), והנה הצדקה שהם המצות שבין אדם למקום, נחלקים לשני ענינים, יש מצות שכליות, הבאות לקבוע אמונה או מוסר, והאדם עושה אותם בנפש חפצה מפני שמכיר תועלתם וזה קרא מעשה הצדקה, ושכר המעשה הזאת יהיה שלום, ויש מצות חוקיים שאין טעמן נודע כמו הקרבנות ועניניהם, והוא עושה אותם מצד עבודה כעבד השומע מצות אדונו הגם שאינו מכיר טעמם ותועלתם, וזה קרא עבדת הצדקה, ושכר מצות אלה יהיה גדול יותר, שהוא השקט ובטח שהוא גדול משלום וגם עד עולם בלי הפסק:

...'לעבד ב' הוא עבודה בדבר כרצון הפוקד, או עבודה על ידי שימוש בדבר למטרה מסוימת, במובן הראשון אמרו רז"ל שעבודה זו תפלה, הזהה עם עבודת המזבח...

ואפשר לפרש, שאין הכתוב מדבר שיעשה תכלית כונתו אל הטוב, דהיינו השכר, אבל הכתוב אמר שכך יהיה נמשך מהשם יתברך הטוב, אבל שיעבוד בשביל זה להקב"ה - זה אינו, אבל עיקר העבודה שיהיה עובד השם יתברך בשביל אהבה, ולא ישים תכליתו כלל אל השכר המגיע, רק שהשכר נמשך מן השם יתברך מעצמו. ואין פירוש "למען ייטב לך" שיעשה המצוה בשביל זה, שכן כתיב גם כן (דברים כט, יח) "למען ספות הרוה וגו'", וכמו שפירש הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה (שם), רק שהכתוב רוצה לומר כי דבר זה נמשך ממנו. וכן "למען ייטב לך". ואין הפירוש שיעבוד את השם יתברך בשביל הטוב, רק שהטוב נמשך מזה. ופירוש ברור הוא, שאין ראוי שיהיה עיקר העבודה בשביל זה. ומה שלא אמר 'תהיו עובדים מאהבה', כי לא היה משמע שיהיה אוהב השם יתברך מצד עצמו, ולא בשביל טוב שעשה לו או שיעשה לו, רק היה משמע שכל מי שעשה השם יתברך טוב אליו, יש לו לאהוב אותו ויעבוד אליו, כי גם זה אהבה היא, שהרי אוהב אותו יתברך בשביל הטוב שעשה לו. ולפיכך אמר שיהיו משמשים שלא לקבל פרס, שאין עיקר העבודה כך. אף כי בוודאי וברור שהוא צדיק גמור כאשר עובד השם יתברך, הן בשביל הטוב שעשה, או בשביל הטוב שיעשה, אבל עיקר העבודה שיאהב את השם יתברך, ויחפוץ לעשות מצותיו, ובזה יש לו דביקות בו יתברך מצד עצמו. ויש אשר האריכו דברים בפירוש זה, ונטו מדברי חכמים, מדרך* האמת, כי הדברים האלו ברורים. ואיך לא יהיה הדבר הזה פשוט, שעיקר האהבה כאשר אוהב את השם יתברך מצד עצמו, כאשר יכיר גדולתו* ורוממותו, והוא אמת, ודבריו ומצותיו אמת, ולכך הוא אוהב לעשות מצותיו. וזהו בודאי יותר ממי שהוא עובד השם יתברך בשביל הטובה שעשה לו, או שיעשה לו. ולפיכך אותן הדברים הם יוצאים מדעת חכמים ז"ל. ומה שאמר 'אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא לקבל פרס', ולא ימצא עבדים המשמשים על מנת שלא לקבל פרס, ולא הוי ליה לומר רק 'אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס', מפני שיהיה* משמע מזה שאסור לגמרי, ואם עשה זה הרי הוא רשע, שכך משמע לשון 'אל תהיו כעבדים וכו". ולכך אמר 'אל תהיו וכו", ורוצה לומר לא שזה רע, דודאי אפילו אם עובד את השם יתברך לקבל פרס גם כן הוא צדיק גמור*, אלא שיש לו לעבוד השם יתברך ביותר טוב, שלא על מנת לקבל פרס, ולכך אמר 'אלא הוו וכו". והחכם הזה לא בא ללמד רק עיקר העבודה שתהיה על מנת שלא לקבל פרס, ולכך הוצרך לומר 'תהיו כעבדים וכו", ולא היה די במה שאמר 'אל תהיו כעבדים', וכמו שאמרנו. ומה שלא אמר 'הוו משמשים את הרב שלא לקבל פרס', שודאי לא נמצא עבדים המשמשים את הרב שלא לקבל פרס שילמוד מזה עבודת המקום. ולפיכך אמר 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב לקבל פרס', שלא נחשב זה עבודה גמורה, כי העבד המשמש את הרב לקבל פרס אין אוהב את הרב, על כן אתם אל תהיו ככה, שאם כן לא יהיה לכם אהבה אל השם יתברך, רק 'תהיו כעבדים וכו", אף על גב כי לא נמצא הרבה דבר זה. עם* כל זה, אתם תעשו כך, להיותכם עובדים השם יתברך [שלא] על מנת לקבל פרס. מכל מקום כיון שאין רגיל העבדים המשמשים שלא על מנת לקבל פרס, לא שייך לומר דבר זה בלבד 'תהיו כעבדים המשמשים שלא על מנת לקבל פרס'. והוסיף לומר 'ויהי מורא שמים עליכם'. אחר שהזהיר אותם על האהבה, הזהיר אותם על היראה גם כן. וזה כי מדרך מי שאוהב את אחד לבו קשורה בו, ודבר זה מבטל היראה. משל זה, שאם אחד מזכיר שמו של הקב"ה, מי שאוהב השם יתברך, כאשר ישמע אדם דבר שנאהב לו, אין ספק שהוא שמח. ודבר זה מבטל היראה, כי יש לאדם שיהיה ירא ויבהל כאשר ישמע הוצאת השם, מפני היראה. ולפיכך אמר, אף שהזהרתי אתכם על אהבה, לא יהיה השם יתברך נחשב כמו אוהבך אשר אתה רגיל עמו, אבל יהיה נחשב לו כי השם יתברך בשמים ואתה על הארץ, וכך יהיה נחשב לך הקב"ה בשמים, ואתה על הארץ, ובזה יהיה מורא שמים עליך, ולא תהיה האהבה מבטלת היראה. ולכך אמר 'ויהי מורא שמים עליכם', ולא אמר 'ויהי מורא המקום עליכם'. ובכל מקום אצל המורא נאמר 'יראת שמים', ולא נאמר 'אהבת שמים', כי היראה צריך שיהיה נחשב אליו הקב"ה נבדל ממנו לגמרי, והוא יתברך יושב בשמים, והאדם על הארץ*. אבל האהבה נחשב* שהוא דבק בו יתברך, כדכתיב (דברים ל, כ) "לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו". והתבארו דברי אנטיגנוס מבלי יציאה מן הדרך הנכון כלל.

וְגַם יִתְבּוֹנֵן, אֵיךְ שֶׁאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַ״סּוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וּ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, הוּא מְלוּבָּשׁ בְּאוֹתִיּוֹת וְחָכְמַת הַתּוֹרָה, אוֹ בְּצִיצִית וּתְפִלִּין אֵלּוּ, וּבִקְרִיאָתוֹ אוֹ בִּלְבִישָׁתוֹ הוּא מַמְשִׁיךְ אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ עָלָיו, דְּהַיְינוּ עַל ״חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל״ שֶׁבְּתוֹךְ גּוּפוֹ, לִיכָּלֵל וְלִיבָּטֵל בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ. וְדֶרֶךְ פְּרָט בִּתְפִילִּין, לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּחִינַת חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, בִּבְחִינַת חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמְלוּבָּשׁוֹת דֶּרֶךְ פְּרָט בְּפָרָשִׁיּוֹת: ״קַדֶּשׁ״, ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ״, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ, וְכֵן לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּחִינַת הַדַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, הַכּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה שֶׁבְּלִבּוֹ, בִּבְחִינַת דַּעַת הָעֶלְיוֹן הַכּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, הַמְלוּבָּשׁ בְּפָרָשִׁיּוֹת: ״שְׁמַע״, ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, וְהַיְינוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ: ״לְשַׁעְבֵּד הַלֵּב וְהַמּוֹחַ כוּ׳״;

He should also reflect how the light of the En Sof, blessed is He, which encompasses all worlds and pervades all worlds, which is identical with the Supernal Will, is clothed in the letters and wisdom of the Torah and in the tzitzit and the tefillin, and through his study or donning these latter he draws over himself His light, blessed be He, that is, over “the portion of G–dliness from above” which is within his body, that it may be absorbed and nullified in His light, blessed be He. Specifically, in the case of the tefillin, [he should intend] that the attributes of wisdom and understanding which are in his divine soul may be nullified and absorbed into the attributes of wisdom and understanding of the En Sof, blessed is He, which are clothed, in particular, in the chapters of קדש and והיה כי יביאך. That is to say that he should use his wisdom and understanding that are in his soul only for G–d alone. Similarly that the attribute of daat that is in his soul, which includes both chesed (kindness) and gevurah (sternness), i.e., fear and love, in his heart, be nullified and absorbed into the attribute of the Higher Knowledge, which contains chesed and gevurah, which is clothed in the chapters of שמע and והיה אם שמוע. This is what is written in the Shulchan Aruch: “That he make his heart and brain subservient to Him….”

ומעתה לפי"ז יש להבין שינוי הלשון דהנה יסוד כל המצות וראשיתם לקבל עליו מלכות שמים, והיינו לעשות ככל אשר נצטוה בלי שום התחכמות וידיעת הטעם כמו עבד העושה צואת רבו, ואחת הוא לו אם הדבר נראה בעיניו שטוב ונכון לעשות כן, או להיפוך, מ"מ הוא אדעתי' דרבי' קעביד, וכן צריך להיות בעשיית המצות שאפי' שכלו יגיד לו שאין הדבר נכון ושלא יצמח לו מזה רק רע ח"ו, מ"מ עושין המצות מחמת צואת השי"ת ואחת היא אם נבין הטעם ואיך זה מביא לאושר האמיתי או ח"ו אפילו נראה בעיני אדם להיפוך, מ"מ עושין מחמת ציווי השי"ת, וזהו מחמת הביטול האמיתי שישראל בטלין להשי"ת שאין להם בחי' עצמם כלל, וכמ"ש דהמע"ה נפשי כגמול עלי אמו, ואיש אשר אלה לו מותר להסתכל ולהשיג טעם המצות, כי אפי' אם ח"ו השכל יטעה אותו לחשוב שאין זה נכון לא יטה מני הדרך באשר יודע היטב שבאמת זהו הדרך הנכון ותולה החסרון בעצמו שאיננו מבין אבל איש שאיננו כ"כ דבק, יותר טוב לו שלא ידע שום טעם ויעשה הכל בתמימות גמורה, כי באם ידע טעמו של דבר פן יטעהו השכל וע"כ תיכף כששמעו ישראל ממ"ת היו יראים לנפשם לומר נשמע פן ואולי אם ישמעו הטעמים אולי יגיד להם שכלם שאינו כן, ופן ח"ו ינטו אף קצת מדרך הישר או אפי' יתקררו מעט לכן אמרו סתם נעשה ולא רצו לידע שום טעם בדבר רק לעשות בתמימות לרצון ה' בלי ידיעת שום טעם אך אח"כ כששמעו שאמר להם מרע"ה הרי אתם קשורים תפוסים ענובים א"כ שוב לא הי' להם לחשוש פן ינטו ח"ו מדרך הישר ע"י שכלם כי הבינו שכבר נקשרו היטב לרצון הש"ית ואף אם שכלם יורה ויגיד להם ההיפוך, יבינו בטוב ששכלם שקר להם שאינם מבינים בטוב מאמר השי"ת ובין כך ובין כך ישמעו לכן אמרו גם נשמע כי אז כבר מותר לידע הטעם ולחקור בדבר והבן:

וְצַד הַקְּדוּשָּׁה אֵינוֹ אֶלָּא הַשְׁרָאָה וְהַמְשָׁכָה מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוֹרֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, בֵּין בְּפוֹעַל מַמָּשׁ – כְּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, בֵּין בְּכֹחַ – כְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, שֶׁבְּכֹחוֹ לִהְיוֹת בָּטֵל מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּמְסִירַת נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – שְׁכִינָה שְׁרוּיָה כוּ׳, וְ״כָל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא״ לְעוֹלָם. אֲבָל כָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ בָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הוּא דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינוֹ מְקַבֵּל חַיּוּת מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִבְּחִינַת פְּנִימִית הַקְּדוּשָּׁה וּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ, אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים, שֶׁיּוֹרְדִים מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה רִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת דֶּרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל וְצִמְצוּמִים רַבִּים, עַד שֶׁנִּתְמַעֵט כָּל כָּךְ הָאוֹר וְהַחַיּוּת, מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, עַד שֶׁיָּכוֹל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גָּלוּת תּוֹךְ אוֹתוֹ דָּבָר הַנִּפְרָד, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלֹּא יַחֲזוֹר לִהְיוֹת אַיִן וָאֶפֶס כְּבַתְּחִלָּה מִקּוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא.

For the holy side is nothing but the indwelling and extension of the holiness of the Holy One, blessed is He, and He dwells only on such a thing that abnegates itself completely to Him, either actually, as in the case of the angels above, or potentially, as in the case of every Jew down below, having the capacity to abnegate himself completely to the Holy One, blessed is He, through martyrdom for the sanctification of G–d. That is why our Sages have said that “Even when a single individual sits and engages in the Torah the Shechinah rests on him” and “On every gathering of ten [Jews] the Shechinah rests” always. However, that which does not surrender itself to G–d, but is a separate thing by itself, does not receive its vitality from the holiness of the Holy One, blessed is He, that is, from the very inner essence and substance of the holiness itself, but from “behind its back,” as it were, descending degree by degree, through myriads of degrees with the lowering of the worlds, by way of cause and effect and innumerable contractions, until the light and life is so diminished through repeated diminutions that it can be compressed and incorporated, in a state of exile as it were, within that separated thing, giving it vitality and existence ex nihilo, so that it does not revert to nothingness and nonexistence as it was before it was created.

כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:

For, whereas one despises and loathes one’s body, while as for the soul and spirit, who can know their greatness and excellence in their root and source in the living G–d? Being, moreover, all of a kind and all having one Father—therefore, all Israelites are called real brothers by virtue of the source of their souls in the One G–d; only the bodies are separated. Hence in the case of those who give major consideration to their bodies while regarding their souls as of secondary importance, there can be no true love and brotherhood among them, but only [a love] which is dependent on a [transitory] thing. This is what Hillel the Elder meant when he said in regard to the fulfillment of this commandment, “This is the whole Torah, while the rest is but commentary,” and so on. For the basis and root of the entire Torah are to raise and exalt the soul high above the body, reaching to the Source and Root of all the worlds, and also to bring down the Light of the En Sof, blessed is He, upon the community of Israel, as will be explained later, i.e., into the fountainhead of the souls of all Israel, to become “One into One.” This is impossible if there is, G–d forbid, disunity among the souls, for the Holy One, blessed is He, does not dwell in an imperfect place, as we pray, “Bless us, our Father, all of us as one, with the light of Your Countenance,” as has been explained at great length elsewhere.

אַךְ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר וְהֶאָרַת הַשְּׁכִינָה גַּם עַל גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהִיא הַחִיּוּנִית הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּגוּפוֹ מַמָּשׁ, צָרִיךְ לְקַיֵּים מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת הַנַּעֲשׂוֹת עַל יְדֵי הַגּוּף מַמָּשׁ, שֶׁאָז – כֹּחַ הַגּוּף מַמָּשׁ שֶׁבַּעֲשִׂיָּה זוֹ, נִכְלָל בְּאוֹר ה׳ וּרְצוֹנוֹ וּמְיוּחָד בּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר, וְהוּא לְבוּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית. וַאֲזַי, גַּם כֹּחַ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבְּגוּפוֹ מַמָּשׁ שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, נִתְהַפֵּךְ מֵרַע לְטוֹב וְנִכְלָל מַמָּשׁ בִּקְדוּשָּׁה כַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מַמָּשׁ, מֵאַחַר שֶׁהוּא הוּא הַפּוֹעֵל וְעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה, שֶׁבִּלְעָדוֹ, לֹא הָיְתָה נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית פּוֹעֶלֶת בַּגּוּף כְּלָל, כִּי הִיא רוּחָנִיִּית, וְהַגּוּף – גַּשְׁמִי וְחוּמְרִי, וְהַמְמוּצָּע בֵּינֵיהֶם, הִיא נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם שֶׁבְּלִבּוֹ וְכָל הַגּוּף. וְאַף שֶׁמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּלִבּוֹ, שֶׁהֵן מִדּוֹתֶיהָ הָרָעוֹת, עֲדַיִין לֹא נִכְלְלוּ בִּקְדוּשָּׁה, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר דְּאִתְכַּפְיָן לִקְדוּשָּׁה, וּבְעַל כָּרְחָן עוֹנִין אָמֵן, וּמַסְכִּימִין וּמִתְרַצִּין לַעֲשִׂיַּית הַמִּצְוָה, עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ שֶׁשַּׁלִּיט עַל הַלֵּב, וְהֵן בְּשָׁעָה זוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת וְשֵׁינָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּלְכָךְ אֵין זוֹ מְנִיעָה מֵהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה עַל גּוּף הָאָדָם בְּשָׁעָה זוֹ.

However, in order to draw the light and effulgence of the Shechinah also over his body and animal soul, i.e., on the vital spirit clothed in the physical body, he needs to fulfill the practical commandments which are performed by the body itself. For then the very energy of the body itself which is engaged in this action is absorbed in the Divine light and in His will and is united with Him in a perfect union. This is the third garment of the divine soul. Thereby also the energy of the vital spirit in the physical body, originating in the kelipat nogah, is transformed from evil to good and is actually absorbed into holiness like the divine soul itself, since it is this [animal soul] that carries out and performs the act of the commandment, because without it the divine soul could not have been acting through the body at all, for it is spiritual while the body is material and coarse. The intermediary linking them is the vital animal soul, which is clothed in the human blood, in the heart, and in all the body. And although the essence and substance of the animal soul in his heart, namely its evil dispositions, have not yet been absorbed into holiness, nevertheless since they have submitted to holiness and, albeit unwillingly, respond “Amen” and agree and are reconciled to perform the commandment under the preponderance of the divine soul in his brain which rules the heart, and, in the meantime, these [evil dispositions] are in a state of exile or slumber, as it were, as discussed above—therefore, this is no obstacle to the suffusion of the Shechinah over the human body at such time.

ונראה לפרש דהנה בריש קידושין דאסר לה אכ"ע כהקדש, ובתוס' שם דפשטא דמילתא מקודשת לי מיוחדת לי ומזומנת לי, והנה אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו נמי הפי' כעין קידושי אשה שאנו מיוחדים ומזומנים לעבודתו ית"ש, ובאמת לולא שהתיר לנו את דברי הרשות הי' אסור לנו מצד שאנו אסורין אכ"ע כהקדש, היינו שאין לנו לעשות רק עבודת הש"י ולא צורך עצמנו ומ"מ ע"ז נאמר בכל דרכיך דעהו שגם התעסקותנו בדבר הרשות הוא נמי למען עבודתו ית"ש כגון להיות הגוף בריא ושלם למען נוכל לעבוד את הש"י, ואף שבראשית חינוך האדם לעבודה קשה מאד על דרך זה, מ"מ האדם צריך להתרגל בזה לאט לאט היינו בראשונה להבין שהוא קנין הש"י כאמרם ז"ל ישראל קנין אחד שהם קנויין לעבודתו, ואח"כ לקבוע בנפשו מיוחד ומזומן לעבודתו, ואח"כ שאסור אכ"ע כהקדש ויש רמז לזה בדברי הש"ס ריש קידושין מעיקרא תני לישנא דאורייתא היינו האשה נקנית ולבתר תני לישנא דרבנן דאסר לה אכ"ע כהקדש, וזה שאנו מברכין אשר קדשנו בעת עשיית המצות, כי באמת איך אדם כמונו מלובש בלבוש חומרי אשר מצואתו עדיין לא רחץ יבוא לגשת לעשות מצות שהם רמ"ח אברים דמלכא, אבל הכל הוא לעומת שאדם משים אל לבו כנ"ל ומתרחק מענינים עצמיים כאלו הוא אשה מתקדשת מיוחדת ומזומנת רק לעבודתו יתברך כ"כ הוא מתקרב וראוי לשרת למלך הכבוד, וכעין שאמר משה לאהרן קרב אל המזבח, ובת"כ משל למלך בו"ד שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו ונכנסה אחותה אצלה אמר לה על מה נכנסת לדבר זה אלא שתשמשי את המלך וכו' וכל מה שאדם מתרחק יותר מפחיתות העוה"ז מתקרב יותר ומתדבק בהש"י, והנה במשל אירוסין אין לו לבעל בה קודם הנשואין רק מה שהיא מתרחקת מזולתו ועי"ז לבד מתדבקת בו

יקריב אותו לרצונו מלמד שכופין אותו כו'. פי' מי שרוצה עכ"פ להיות תחת עול מלכותו ית'. יכול לפעול גם כן שיכופו אותו מן השמים ג"כ אם רוצה בזה. כי הכל לפי רצון האדם:

"He will bring it on his own will” (Vayikra 1:3). The Gemara (Rosh Hashanah 6a) explains this means a person can be forced to bring his offering until he says, “I want to bring it.” This teaches that if someone desires to be under Hashem's rule, he can ensure he is compelled from Heaven to fulfill this, as long as he wills it. Everything depends on a person's will.

אֲבָל לְפִי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין תַּקָּנָה לְהַגְעָלָה אֶלָּא עַל יְדֵי בִּטּוּל בְּשִׁשִּׁים אוֹ עַל יְדֵי הֶתֵּר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם, אִם כֵּן מִלֵּיל ט"ו שֶׁהֶחָמֵץ אָסוּר בְּמַשֶּׁהוּ וְגַם נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אָסוּר לְפִי מִנְהָגֵנוּ — אֵין לְהַכְשִׁיר שׁוּם כְּלִי אֶלָּא עַל יְדֵי לִבּוּן בְּאוּר, שֶׁאָז הָאִסּוּר נִשְׂרָף וְנִכְלֶה לְגַמְרֵי וְאֵין לָחֹשׁ בּוֹ שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִבָּלַע בַּכְּלִי:

צוואת הריב"ש ע"ה. להיות תמים בעבודתו יתברך עבודה תמה ועיקר שלא לשכוח הדברים. ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב הן מעט. ולראות א"ע תמיד להדבק א"ע במדות טובות והנהגות ישרות ושלא יניח שום יום מעשיית מצוה הן קלה הן חמורה. וסימנך הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה פירש זהיר מלשון והמשכילים יזהירו. ר"ל הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כבחמורה כי רחמנא ליבא בעי:

מִכָּל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר שֶׁרָאוּי וְנָכוֹן לִיתֵּן נַפְשֵׁינוּ מַמָּשׁ עָלֶיהָ. וְהִיא חוֹבָה שֶׁל תּוֹרָה מַמָּשׁ, לִמְבִינֵי מַדָּע – תּוֹעֶלֶת הַהִתְבּוֹנְנוּת וְעוֹמֶק הַדַּעַת קְצָת, כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִילֵיהּ, בְּסִדּוּר שְׁבָחוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ־הוּא בִּפְסוּקֵי דְזִמְרָה וּשְׁתֵּי בְרָכוֹת שֶׁלִּפְנֵי קְרִיאַת־שְׁמַע – ״יוֹצֵר״ וְ״אַהֲבָה״ לְעוֹרֵר בָּהֶן הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל, לָבֹא לִבְחִינַת גִּילּוּי בְּהִתְגַּלּוּת הַלֵּב בִּשְׁעַת קְרִיאַת־שְׁמַע עַצְמָהּ.

בפולחנא דב״נ פלח וכו׳: בעבודה שאדם עובד להקב״ה, יש עבודה, שאדם צריך בה להכלל בשניהם, שיהיה עבד ובן להתעטר בהקב״ה. ומה היא. היא העבודה של תפלה, שאדם צריך להיות בה עבד ובן, להכלל בב׳ מדרגות עליונות אלו, בז״א ובמלכות, לעבוד ולתקן תפלה בסוד עבד, לעבוד עבודה של תקון העולמות, שהיא מדרגת עבד וסוד המלכות. ולדבק רצונו בסוד החכמה, שבימין, כנ״ל, להתדבק באדונו בנסתרות עליונות כראוי. שהיא מדרגת בן, וסוד ז״א.