Tefillahתפילה

Sephardic Daily Priestly Blessing in the Diaspora

Sources examine the mitzvah of Birkat Kohanim (the priestly blessing) and explain the divergent customs between the Land of Israel and the Diaspora. While the underlying obligation applies daily, communal practice in many Diaspora communities limits the blessing to festivals, whereas Sephardic tradition maintains daily performance outside the Temple.

בַּמְּדִינָה מְבָרְכִין אַחַר כָּל תְּפִלָּה

11 sources · 10 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The Torah establishes a positive commandment for the kohanim to bless Israel daily, and Shulchan Arukh HaRav (OC 128) makes clear that while the Torah obligation is discharged with a single duchening per day, the Sages instituted that the kohanim should ascend at every prayer service — Shacharit, Musaf, Neilah, and the Minchah of a fast day.

The Rambam (Prayer and the Priestly Blessing 14:14) draws a foundational distinction between Temple practice, where the blessing was recited once daily after the morning Tamid, and practice outside the Temple, where it is recited after every prayer service except Minchah — establishing that daily or even multiple-daily duchening in the provinces is the normative framework, not an anomaly.

The Mishnah Berurah notes explicitly that in Eretz Yisrael and throughout the Egyptian Jewish communities the practice is to duchen every day, and the Mishnah Berurah (128) records that the poskim praised this custom — giving it a stamp of halachic approval as a legitimate and commendable practice, not merely a tolerated deviation.

The broader Ashkenazic restriction of duchening to Yom Tov alone — rooted in the concern that a kohen must be in a joyful state — is itself a departure from the more expansive Sefardic practice; the Arukh HaShulchan (OC 128) underscores that the obligation of duchening is continuous and enduring even in our times, providing the principled basis on which Sefardim maintained the daily practice in the diaspora.

Rav Ephraim Greenblatt (Revavos Ephraim 6:57) addresses the practical intersection of these customs directly: he confirms that Sefardim outside the Land of Israel duchen daily, and when an Ashkenazic kohen asked whether he should ascend to the duchan in a Sefardic minyan, Rav Greenblatt ruled that since it is their established custom he should ascend — and he further reports consulting with Rav Yirmiyahu Adler and Rav David on this question.

Source 1 · Chazal
Verified

Sotah 38a

סוטה ל״ח א — ד"ה כִּכְתָבוֹ

Sotah 38a:1

Chachmei Bavel distinguishes between the practice outside the Temple, where priests raise their hands to shoulder height during the priestly blessing, and in the Temple, where they raise them above their heads, except the High Priest does not lift his hands above the frontplate (which bears the Tetragrammaton), though Rabbi Yehuda holds the High Priest also raises his hands above it, citing Aaron's blessing of the people.

כִּכְתָבוֹ, וּבַמְּדִינָה בְּכִינּוּיוֹ. בַּמְּדִינָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת יְדֵיהֶן כְּנֶגֶד כִּתְפֵיהֶן, וּבַמִּקְדָּשׁ עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן. חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁאֵינוֹ מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף כֹּהֵן גָּדוֹל מַגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם״.

as it is written in the Torah, i.e., the Tetragrammaton, and in the country they use its substitute name of Lordship. In the country, the priests lift their hands so they are aligned with their shoulders during the benediction. And in the Temple they lift them above their heads, except for the High Priest, who does not lift his hands above the frontplate. Since the Tetragrammaton is inscribed on it, it is inappropriate for him to lift his hands above it. Rabbi Yehuda says: Even the High Priest lifts his hands above the frontplate, as it is stated: “And Aaron lifted up his hands toward the people and blessed them” (Leviticus 9:22).

Source 2 · Chazal
Verified

Sotah 40a

סוטה מ׳ א — ד"ה אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא

Sotah 40a:4

Chachmei Bavel present a dispute over whether the Priestly Benediction verses should be recited outside the Temple: Rabbi Ḥiyya bar Abba holds that reciting them in the outlying areas is erroneous, while Rabbi Aḥa bar Ḥanina contends they are required even outside the Temple as an expression of gratitude for the blessing, and Rabbi Abbahu reports that he followed the practice of Rabbi Abba of Akko in not reciting them.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: כׇּל הָאוֹמְרָן בַּגְּבוּלִין — אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: תִּדַּע דִּבְמִקְדָּשׁ נָמֵי לָא מִיבְּעֵי לְמֵימְרִינְהוּ, כְּלוּם יֵשׁ לְךָ עֶבֶד שֶׁמְּבָרְכִין אוֹתוֹ וְאֵינוֹ מַאֲזִין? אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: תֵּדַע דְּבִגְבוּלִין נָמֵי מִיבְּעֵי לְמֵימְרִינְהוּ, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁמְּבָרְכִין אוֹתוֹ וְאֵין מַסְבִּיר פָּנִים? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא לְהוּ, כֵּיוָן דַּחֲזֵינָא לֵיהּ לְרַבִּי אַבָּא דְּמִן עַכּוֹ דְּלָא אֲמַר לְהוּ — אֲנָא נָמֵי לָא אָמֵינָא לְהוּ.

Rabbi Ḥiyya bar Abba says: Anyone who recites these verses in the outlying areas, i.e., outside the Temple, is nothing other than mistaken in his practice. Rabbi Ḥanina bar Pappa said: You should know that in the Temple also people should not recite these verses. Do you have a servant who is being blessed and does not listen to the blessing, but rather speaks at the same time? Conversely, Rabbi Aḥa bar Ḥanina says: You should know that in the outlying areas one is also required to say these verses. Is there a servant who is being blessed and his face does not brighten? Therefore, one must recite these verses to give thanks for receiving the Priestly Benediction. Rabbi Abbahu says: At first, I would recite these verses, but since I saw that Rabbi Abba of Akko does not say them, I also do not recite them anymore.

Source 3 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 14:14

משנה תורה, תפלה פרק יד

Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 14:14

In the Temple the kohanim pronounce the priestly blessing once daily after the morning tamid offering, standing on the steps of the entrance hall; but outside the Temple they pronounce it after every prayer except mincha, and in all places effort is made that the reader be an Israelite (not a kohen), as derived from the language "say to them," which implies the speaker is not of their number.

בַּמִּקְדָּשׁ מְבָרְכִין בִּרְכַּת כֹּהֲנִים פַּעַם אַחַת בְּיוֹם אַחַר תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. בָּאִין וְעוֹמְדִין עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וּמְבָרְכִין כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל בַּמְּדִינָה מְבָרְכִין אוֹתָהּ אַחַר כָּל תְּפִלָּה חוּץ מִמִּנְחָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. בְּכָל מָקוֹם מִשְׁתַּדְּלִין שֶׁיִּהְיֶה הַמַּקְרֵא אוֹתָן יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״אָמוֹר לָהֶם״ מִכְּלָל שֶׁאֵין הַמַּקְרֵא מֵהֶם:

Source 4 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 14:1-8

משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים י״ד:א׳-ח׳

Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 14:1-8

Maimonides codifies the mitzvah and procedure of Birkat Kohanim, including its performance in the Land and outside it, and the communal framework of the blessing.

כֵּיצַד הִיא נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בַּגְּבוּלִין. בְּעֵת שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לַעֲבוֹדָה כְּשֶׁיֹּאמַר רְצֵה כָּל הַכֹּהֲנִים הָעוֹמְדִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת נֶעֱקָרִין מִמְּקוֹמָן וְהוֹלְכִין וְעוֹלִין לַדּוּכָן וְעוֹמְדִים שָׁם פְּנֵיהֶם לַהֵיכָל וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶם כְּפוּפוֹת לְתוֹךְ כַּפֵּיהֶם עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁלִיחַ צִבּוּר הַהוֹדָאָה וּמַחְזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וּפוֹשְׁטִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וּמַגְבִּיהִין יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפֵיהֶם וּמַתְחִילִין (במדבר ו כד) ״יְבָרֶכְךָ״. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מַקְרֵא אוֹתָם מִלָּה מִלָּה וְהֵם עוֹנִין שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״אָמוֹר לָהֶם״ עַד שֶׁיֹּאמַר. כְּשֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק רִאשׁוֹן כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְחוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמַקְרֵא אוֹתָן פָּסוּק שֵׁנִי מִלָּה מִלָּה וְהֵם עוֹנִים עַד שֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק שֵׁנִי וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְכֵן בְּפָסוּק שְׁלִישִׁי:

How is the priestly blessing recited outside the Temple? When the leader of the congregation reaches the blessing R'tzey, when he recites the word R'tzey all the priests in the synagogue leave their places, proceed forward, and ascend the duchan. They stand there, facing the heichal, with their backs to the congregation. They hold their fingers closed, against their palms, until the leader of the congregation completes the blessing Modim. [Then,] they turn their faces to the people, spread out their fingers, lift up their hands shoulder high, and begin reciting, Y'varechecha.... The leader of the congregation reads [the blessing] to them, word for word, and they respond after him [as can be inferred from Numbers 6:23: "This is how you should bless the children of Israel:] 'Say to them...;’” [i.e., the priests do not bless until one] "says to them." When [the priests] conclude the first verse, all the people answer "Amen." The leader of the congregation reads [the priests] the second verse, word for word, and they respond after him until they complete the second verse. The people respond "Amen." The same applies regarding the third verse.

Source 5 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Orach Chayim 128:1-44

שולחן ערוך, אורח חיים קכ״ח:א׳-מ״ד

Shulchan Arukh, Orach Chayim 128:1-44

The governing code for Birkat Kohanim: it defines when and how kohanim bless, including the distinctions between the Land of Israel and the Diaspora and the role of custom in setting its frequency.

כהן שנשא כפיו ואח"כ הלך לב"ה אחר ומצא צבור שלא הגיעו לברכת כהנים יכול לישא את כפיו פעם אחרת:

A Kohen who raised his hands [to perform Birkat Kohanim] and afterward went to another synagogue and found that the congregation has not yet reached Birkat Kohanim may raise his hands once again.

Source 6 · Acharonim
Verified

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 128:1-8

ערוך השולחן, אורח חיים קכ״ח:א׳-ח׳

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 128:1-8

The Arukh HaShulchan surveys the regional customs surrounding Birkat Kohanim and explains how communal practice developed differently in Israel and the Diaspora.

מצות עשה על הכהנים לברך את ישראל, שנאמר: "כה תברכו את בני ישראל". וחיוב זה הוא תמידי גם בזמן הזה. והרמב"ם בריש הלכות תפילה מנה במנין המצות, עיין שם. ובזמן המקדש היו מברכין אחר הקטרת הקטורת ואחר הקטרת האיברים של התמיד, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ששי מתמידין, וכדתנן בריש פרק שביעי דתמיד. (ועיין תוספות ברכות יא ב דיבור המתחיל "וברכת כהנים", וצריך עיון. ונראה לי שטעות הדפוס הוא. ודייק ותמצא קל.) ודבר זה מבואר בתורה בשמיני למילואים, דכתיב: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת…". כלומר: דבזה נגמרה העבודה. אלמא דלאחר גמר כל עשיית הקרבן הוא זמן דברכת כהנים. וכך מפורש בתורת כהנים שם, וכן כתב רש"י בסוטה (לח ב דיבור המתחיל "וירד"). וזהו במקדש ובגבולין, וכן בזמן הזה בשעת גמר התפילה שהיא במקום קרבן. ותפילה נגמרה ב"שומע תפילה" ששם הוא גמר הבקשות, ולכן אומרים "רצה בעמך ישראל ובתפילתם". ולכן החיוב לעקור רגליהם למקום הדוכן ב"רצה" כמו שיתבאר. וזה שקבעוה לברך קודם "שים שלום" משום דברכת כהנים מסיימת ב"שלום". וגם שם הוא גמר התפילה, לכן סמכוה לשם. וגם צריכין לעמוד על הדוכן עד אחר ברכת "המברך את עמו ישראל בשלום", כדי שתגמר כל התפילה בשלמות. ואחר כך יורדים כדרך שירד אהרן בגמר העבודה (כן נראה לעניות דעתי בטעמים אלו).

Source 7 · Acharonim
Verified

Mishnah Berurah 128:1-173

משנה ברורה קכ״ח:א׳-קע״ג

Mishnah Berurah 128:1-173

The standard companion to Orach Chayim 128 surveys the practical laws and explains the custom in many Diaspora communities to perform Birkat Kohanim only on festivals, while noting differing communal traditions.

(קסד) בכל מדינות אלו וכו' - ובא"י ובכל מלכות מצרים המנהג לישא כפים בכל יום והפוסקים קלסו למנהגם בזה: (קסה) אלא ביו"ט משום וכו' - בין שחל בחול או בשבת ויש מקומות שנוהגין שאין נושאין כפים אפילו ביו"ט כשחל בשבת אבל אין מנהג זה עיקר כלל כמו שכתבו הרבה אחרונים. נהגו הכהנים סלסול בעצמן לטבול בעיו"ט משום נשיאת כפים שלמחר וגם בלא"ה צריך אדם לטהר א"ע ברגל ומ"מ אין זה מעכב בדיעבד: (קסו) שרוים בשמחת יו"ט - וביוה"כ ג"כ נושאין כפים שיש בו שמחת מחילה וסליחה:

Source 8 · Acharonim
Verified

Beit Yosef, Orach Chayim 128

בית יוסף, אורח חיים קכ״ח — ד"ה אין נשיאת כפים בפחות מי' משנה

Beit Yosef, Orach Chayim 128:1

Joseph Karo states that the priestly blessing (nesiat kapayim) cannot be performed with fewer than ten people, citing the mishnah in Megillah which rules that one does not recite Shema publicly and the priests do not raise their hands with fewer than ten.

אין נשיאת כפים בפחות מי' משנה בפ' הקורא את המגילה עומד אין פורסין את שמע וכו' ואין נושאין את כפיהם פחות מעשרה:

Source 9 · Acharonim
Verified

Alshekh on Torah, Genesis 12:1

תורת משה - אלשיך, בראשית י״ב:א׳

Alshekh on Torah, Genesis 12:1

Alshikh explains that God taught Abraham knowledge about four levels of spiritual superiority that distinguish Eretz Yisrael from chutz learetz—the individual person, the land itself, the celestial spheres, and the spiritual world—and that this teaching underlies God's command to Abraham that he recognize himself as fundamentally different in the Land than outside it, since the souls of the righteous of Israel constitute a unified spiritual reality rooted in the holy Land from which their spiritual power emanates even when dispersed elsewhere.

אמנם אשר אבחר דרכי במקראי קדש אלה. הלא הוא כי בא אלהי עולם ה' ללמד לאברהם דעת. למען ישכיל איש הישראלי. מה בין היותו בחוצה לארץ אל היותו באדמת הקודש. והוא כי הלא יאמר איש. הלא ד' המה נפלאו ממני דרך יתרונם בדבר הלזה. (א) האדם עצמו. (ב) הארץ הלזו. (ג) עולם הגלגלים (ד) עולם הרוחני אשר עליו. והוא כי על הא' הוא האדם. כי על עצמו יאמר מה תתן ומה תוסיף א"י בי. והלא כאיכותי בח"ל איכותי בארץ אם טוב ואם רע. ועל הב' היא עצם הארץ. הלא יאמר הנה הארץ וח"ל ממזרח שמש עד מבואו גוף א' הוא. כי סדנא דארעא חד הוא ומה בין חלק זה לחלק זולתו. ועל הג' יאמר מה בין חלק הגלגל אשר לעומת ח"ל. לחלק אשר נגד הארץ ואשר הוברי השמים ישפטו בחוצה לארץ. למה יגרע ממנו בארץ. ומה גם כי הגלגל סובב סובב הולך סביב אל כל עצם הארץ הטהורה והטמאה. ועל הד' גם הוא אמור יאמר מה בין חלק אשר לעומת ח"ל. לאשר הוא לעומת הארץ אחר שכל עולם העליון עליון נורא. על כל ארבע אלה בא האלהים ללמד. לאדם דעת ולהעמיד את אברם על האמת. ויורהו ויאמר לו על האחת לך לך. לומר אתה דע לך כי אינך בח"ל מה שאתה בארץ. והוא כי הלא כל איש חכם לב. הוא ידע כי לא כנפשות הרשעים. נפשות עם אלהי אברהם כי אלה מהחצונים עולם הפירוד. ואלה מן הקדושים עולם האחדות. כי ע"כ כל נפשות הצדיקים א' יקראו כד"א כל נפש ששים ושש. מה שאין ברשעים שנא' בעשו נפשות ביתו. כי ע"כ כל ישראל ערבים זה לזה. עוד ידענו מחכמי האמת כי אין דבר רוחני קדוש הולך ממקום שיעתק. ויעקר לגמרי ממקום שהיה בו. כ"א ששם ישאר עיקר שורשו. וממציאותו מתפשט והולך אל מקום החפץ. א"כ איפה נפשות עם בני ישראל. אשר הן הנה חלק אלוה ממעל. הלא בבואנה אל העוה"ז. ישאירו שורשיהן למעלה תחת כנפי השכינה. היא ארץ העליונה אשר היא לעומת ארץ הקדושה. כי על כן שתיהן ארצות החיים יקראו. באופן כי אין נפש קדושה באה למטה לארץ. שלא ישאר שורשה במקומה העליון. עם ה' אלהים. ולאיש הצדיק דבקות נמשך אליו משורשו אל נפשו פה. נמצא דבק ע"י כן באלהיו וע"כ יקרא חי. משא"כ החוטא המוסך מסך טומאה על נפשו ומפסיק חוט הקדושה הנמשכת. ומבדיל בינו לקונו הוא האלהים חיים. שעל כן מי שהוא רשע שרובו עונות נקרא מת. כמי שנחתכו רוב סימני חיותו. וזהו אשר הנביא דבר. עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. וממוצא דבר יצא כי העבד ישראל השוכן בא"י אשר היא לעומת ארץ העליונה דבק בשורשו. כי אויר א"י קדוש הוא. וימשך בו דרך ישרה איכות שורש נפשו. אל נפשו אשר בקרבו. נמצא כי שלם יקרא בלי פירוד מניה וביה ממנו לשורשו. משא"כ בהיותו בח"ל. כי איזה הדרך ימשך איכות שורש נפשו אשר בארץ העליונה אשר לעומת התחתונה. דרך עקלתון אל טומאת אויר ארץ אל נפש קרב איש השוכן אתה בתוך טומאתה: ונבא אל הענין כי הלא זה מאמר ית' אל אברהם עבדו. אל יעלה על רוחך כי מהותך בח"ל ומהותך בארץ א' היא כי הלא דע כי בהיותך בחו"ל אינך דבק עם שורשך ואינך בעצם שלם. כ"א כאלו נפרד קצתך מקצתך. כי נפרד אתה מעיקרך ושורשך. אך בלכתך אל הארץ אתה כהולך ומתחבר את עצמך ושורשך. וזה לך לך. שהוא כי לך ולעצמך אתה הולך הוא השורש הדבק באלהיך. כי איכותך מתעלה ומתקדש ומשתלם בזה. הנה כי אין עצמותך בח"ל כעצמותך בארץ. ועל השניה אמר מארצך לומר אל תאמר כי כל גוף הארץ א' הוא. ואפי' תלך אל קצות הארץ עודך בארצך כי סדנא דארעא חד הוא כי דע לך כי לא כן הוא כי מארצך אתה הולך. כי בלכתך שם הוא כאלו בגוף ארץ אחרת אתה ומה גם לרז"ל (ב"ר פ"ב) האומרים כי בתחלה ברא אלהים א"י בלבד ואח"כ ח"ל שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות. ועל עולם הגלגלים אמר וממולדתך. לומר דע כי המולד שלך בח"ל ממנו אתה הולך כי מה שגוזר מולדתך פה לא יגזור לך בא"י כי בלכתך מארצך אל הארץ הוא כתלך גם מתחת שליטת המזלות וזהו וממולדתך כי המולד שלך הגוזר שלא תוליד יתבטל כאלו אינך תחת המולד שלך. ועל הד' אמר ומבית אביך. והוא כי אין לאדם בית בעוה"ז כי גר הוא כאזרח נטה ללון ולהבל דמה ימיו כצל עובר. אך הבית האמיתי היא למעלה כד"א (קהלת י״ב:ה׳) כי הולך האדם אל בית עולמו. אלא שיש הפרש כי בית עולמו של איש צדיק הוא תחת כנפי השכינה כי שם ביתו. ובית כל יתר בני נח היתה תחת מלאכים ושרים החצונים ע"כ אמר לו בלכתך מחוץ לארץ. הוא כאלו מתהלך גם בעולם העלוון. ממה שהוא לעומת ארץ התחתונה. גם ממה שהוא מדרגת בית אביך שלא נתגייר שהוא בין השרים כי אתה מתעלה ואינך תחת שרי מעלה. ולעומת אומרו לך לך. אמר לו אל הארץ אשר אראך. והוא בשום לב אל אשר הערני. כי לא נאמר וירא ה' אל אברם טרם יספר מאמרו ית'. וגם אומרו אחרי כן ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו שהוא מיותר: אמנם הנה למדנו יתברך מה גדלה מעלת אברהם עם היותו שלם. על ידי בא אל הארץ הקדושה. כי כה אמר אליו הנה למה שאדמת חרן היא טמאה ואין שכינה שורה בה. וגם נפש האדם שם נפרדת מקדושת מקורה. ע"כ איננה זוכה לקבלת השראת קדושה שיזכה בעליה להראות אליו הוא ית'. שבמראה אליו יתודע שם. כאשר מצינו ביעקב עודנו בח"ל. כי לא נאמר בו וירא אליו ה' רק ויאמר אליו מלאך האלהים בחלום כו'. אך בבואו אל הארץ. הוא או' וירא אלהים אל יעקב עוד כו' וכן בבית אל בברחו שהיה בא"י. לאמר עלה בית אל כו' הנראה אליך בברחך כו'. כדבר הזה קרה לאברהם כי עודנו בח"ל היה הוא ית' מדבר בו. אך לא היה מתראה אליו. ע"כ נאמר ויאמר ה' אל אברם. אבל לא נאמר וירא ה' אל אברם. כי עודנו עומד בח"ל. ע"כ אמר לו הוא יתב'. אל יתחמץ לבבך באמור אם חפץ בי ה' ודובר בי. למה לא יתראה אלי בצד מה. כי דע איפה כי המקום גורם. כי פה הוא מקום שאפי' אתה רחוק משרשך. אך לך לך שהוא הקרב עצמך אליך והדבק בשרשך הקדוש. ודע קדושת הארץ בזה. כי הלא תבא אל הארץ אשר אראך. והוא כי עד כה הנני דובר בך ואינני מראה אליך מראה. אך עתה תבא אל הארץ אשר אראך שאהיה מראה לפניך מראה. ולא דבור בלבד משולל מראה. וכן היה לו כי ויעבור אברם בארץ כו' וירא ה' אל אברם כו'. אז ויבן שם מזבח להודות לשם ה'. ועל מה היתה ההודאה. לזה אמר לה' הנראה אליו. שהוא לה' שיזכהו הראות אליו. מה שלא זכה עד כה עודנו עצור בח"ל. ובזה טעם בנין המזבח מפורש בכתוב. משא"כ לרש"י ז"ל שהיה על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ ואושר זה לא מפאת נשמתו אשר תדבק ביוצרה מעלה מעלה. על ידי קדושת הארץ שרה עליו שכינה. נמצאו באברהם שלשה הדרגות נבואה זו למעלה מזו. (א) והיא טרם היותו בארץ כי שמע את הקול מדבר אליו ומראה איננו רואה זולתי קול. (ב) כאשר עבר בארץ כי שם ה' נראה אליו. אך עדיין היה נופל בהנבאו. (ג) בהמולו את בשר ערלתו כי מאז נוסדו יחד אליו שלמות מעמד שלשתן. והוא מאמר הכתוב וירא ה' אל אברם כו' והוא יושב כו' לומר כי הנה שני הדברים אשר נתוספו לו שהם מראה. והעדר נפילה. הלה הנם ע"י המילה. כי וירא אליו ה' שהיא מראה. וגם עם שהוא יושב ולא נופל. הנה לך הוראות ב הדברים הנחמרים באמת מה שאמרתי לך לך מארצך. ולעומת אומרו וממולדתך. אמר ואעשך לגוי גדול כי גם שמזלך מונע ממך זרע אני אעשך לגוי גדול. ולעומת אומרו ומבית אביך שהוא עולם המלאכים או שרים. אמר ואברכך כלומר אני ע"י עצמי ולא ע"י שר או מלאך וכל זה שאמרתי שאצטרך ע"י עצמי לברכך. הוא בעוד ששמך אברם. אך יבא זמן שהוא כאשר אגדלה שמך שהוא להוסיף אות א' על שמך ליקרא אברהם. כי אז אחר שאגדלה שמך. תדבק בך שכינה באופן שתהיה ברכה. כ י להיותו בך ממך תמשך הברכה. כאלו אתה בעצמך הברכה. ולא אצטרך לברך רק את זולתך. וזהו אברכה מברכך. וההפך במקללך. ומה שלא יהיה ע"י רק ע"י השרים. יהיה ליתר משפחות האדמה. וזהו ונברכו בך וכו' ולא אמר ואברך בך כל משפחות האדמה. וגם זה בך בזכותך. והנה עפ"י הדברים האלה אין כוונתו יתב' להבטיחו הבטחות. שיעשה המצוה ויקבל פרס חלילה. רק בא להגיד לו מה בין א"י לחוצה לארץ. והנה על פי דרכו היה אפשר יעלה על לב הרואה את כל זאת. לדבר ולומר מי יודע אם ע"י כן פתחה אזנו לעשות הדבר על רוב הברכות. על כן בא הוא יתברך והעיד כי לא עשה אברהם רק למה שהיה דבר ה' בלבד ולא על ההבטחות. וזהו אומרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. כלומר על מה שדבר אליו. ולא על רוב הברכות היו לו רוב ההודאות:

Source 10 · Hasidic
Verified

Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 128:1-60

שולחן ערוך הרב, אורח חיים קכ״ח:א׳-ס׳

Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 128:1-60

The Shulchan Arukh HaRav codifies Birkat Kohanim and explains the prevailing Diaspora practice of limiting it, while preserving the underlying mitzvah and its communal conditions.

דִּינֵי נְשִׂיאַת כַּפַּיִם וְאֵיזֶה דְּבָרִים הַפּוֹסְלִים בְּכֹהֵן וּבוֹ ס' סְעִיפִים: מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁיְּבָרְכוּ הַכֹּהֲנִים אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹם בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה תְבָרְכוּ וְגו'", וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם". וּמִשֶּׁנָּשְׂאוּ כַּפֵּיהֶם וּבֵרְכוּ פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם — יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן מִן הַתּוֹרָה. וַחֲכָמִים תִּקְּנוּ שֶׁיִּשְׂאוּ כַּפֵּיהֶם בְּכָל תְּפִלָּה מִן הַתְּפִלּוֹת שֶׁבַּיּוֹם, (וְ)שַׁחֲרִית וּמוּסָף (דְּתַעֲנִית) וּנְעִילָה וּמִנְחָה דְּתַעֲנִית, וְגַם בְּמִנְחָה שֶׁל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה הָיָה רָאוּי לִהְיוֹת בָּהּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, אֶלָּא שֶׁמָּנְעוּ מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ שִׁכְרוּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ"ט. וְאֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, שֶׁאִם הָיוּ עֲשָׂרָה כְּשֶׁהִתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר י"ח וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ מִקְצָתָן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גּוֹמֵר כָּל הַתְּפִלָּה אֵין שָׁם נְשִׂיאַת כַּפַּיִם שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא אֶלָּא שֶׁקְּבָעוּהוּ חֲכָמִים בַּתְּפִלָּה אֲבָל אִם הָיוּ עֲשָׂרָה כְּשֶׁהִתְחִילוּ הַכֹּהֲנִים לְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ מִקְצָתָן — גּוֹמְרִין בִּרְכָתָם, וְהוּא שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ רֻבָּן. וְהַכֹּהֲנִים עוֹלִים לְמִנְיַן עֲשָׂרָה אוֹ רֹב עֲשָׂרָה, לְפִי שֶׁגַּם הֵם בִּכְלַל הַבְּרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם", כְּלוֹמַר לַכֹּהֲנִים. וַאֲפִלּוּ ט' כֹּהֲנִים וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד — מְבָרְכִים אוֹתוֹ, שֶׁבִּרְכַּת כֹּהֲנִים נֶאֱמֶרֶת בִּלְשׁוֹן יָחִיד "יְבָרֶכְךָ וגו'":

Source 11 · Modern
External

Rav Ephraim Greenblatt (Revavos Ephraim 6:57)

רבבות אפרים, ח״ו סי׳ נ״ז

Revavos Ephraim 6:57

The passage states that Sefardim outside the land of Israel practice duchening daily, and recounts an instance where an Ashkenazi kohen asked whether he should ascend to the duchan; the author responded that since that is their custom, he should ascend, and reports hearing from Rabbi Yirmiyahu Adler that as a kohen he inquired about this matter with Rabbi David.

On this pageThe passage states that Sefardim outside the land of Israel practice duchening daily, and recounts an instance where an Ashkenazi kohen asked whether he should ascend to the duchan; the author responded that since that is their custom, he should ascend, and reports hearing from Rabbi Yirmiyahu Adler that as a kohen he inquired about this matter with Rabbi David.

Revavos Ephraim 6:57 — page scan on HebrewBooks
Page 117

Revavos Ephraim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Related sources· 7 found, not yet verifiedSign in to verify
  • בפסוק למען תלמד ליראה וגו'... והענין הוא דפעם א' כתיב עבדו את ה' בשמחה, ופעם אחת כתיב עבדו את ה' ביראה, בוזהר הקדש כאן כד ישראל שראן בארעא דישראל וכו', דכתיב כמה פעמים ושמחתם לפני ה' אלקיכם... ובחוץ לארץ העיקר היראה, ומכח היראה זוכין לשמחה, ובארץ ישראל העיקר השמחה, ומתוך השמחה זוכין ליראה... ובאמת עיקר השמחה בהתגלות כח הנשמה, ובשבת קדש דיש נשמה יתירה יומא דנשמתין הוא השמחה... וכמו כן בארץ ישראל ובמקדש זכו להארת הנשמה, כמ"ש נותן נשמה לעם עליה...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • וזהו כלי מחזיק ברכה הוא השלום. שהאחדות עם קונו הוא השלום הכללי שהכל אחד וכל דבר חוזר למקורו כידוע בכונת שמע ישראל. ודעלך סני הוא שלום עם חבירו וכשהמעשים מצד החכמה הוא שלום בעצמיו שכל אברי המעשה פונים אל מכוון אחד ואין מעשה כל אבר נפרד מזולתו. והרי שלום כולל שלשת העקרים הכוללים הנזכר ואם כן הוא הכללי הבריכה אשר ממנו נובע כל השלימות. וזהו ענין החילוק בין תלמידי חכמים שבבבל לבני ארץ ישראל דלמען ירבו ימיכם פירוש רביית הימים לבד ולא הלילות כמו שכתוב במשנה סוף פרק קמא דברכות דמימים הוה ממעטי' לילות. והיינו שירבה האור והבהירות מהכרת אחדות השם יתברך וחשכת הלילה יתמעט זהו רק על האדמה כמו שכתוב שילהי כתובות הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוק'. כי ידוע מספר יצירה שכל דבר הוא בעולם שנה ונפש. ובנפשות יש גברא דמרי צבי והוא נפש הצדיק שהעולם עומד עליו כמו שכתוב בפרק ב' דחגיגה (י"ב:) וכל העולם כולו נברא לצוות לו כמו שכתוב בפרק קמא דברכות (ו':) והוא עיקר הנפשות. ובשנה יש יום השבת שהוא נמי דמרי צבי בו כמו שכתוב בפרק ד"מ (ס"ה:) וקדושת השם יתברך ניכרת בו כמו שנתבאר לעיל. ובעלום הוא ארץ ישראל שמקודשת הכל הארצות כדתנן סוף פרק קמא דכלים וכמו שכתב הרמב"ן בפי' התורה ובכוזרי מאמר ה' כי השם יתברך נקרא אלקי הארץ ויש שייכות לאלקים ולתורה ולישראל עם הארץ עיין שם בדבריו. והנבואה לכך רק בארץ כמו שכתוב במועד קטן (כ"ה.) ולכך בארץ ישראל הוא כמו שיש לו אלק' שזה מדרגת השבת והנפש מגברא דמרי צבי ביה כמו שנתבאר לעיל. מה שאין כן בחוץ לארץ דומה כו' שמצד הדמיון עדיין הוא כמי שאין לו כו' שיש מקום לדמיון והעלם ואין ההכרה ברורה כל כך. וזהו גם כן דתמה איכא סבי בבבל עד שאמרו לו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא פירוש בי כנישתא היא המיוחד לתפלה והוא עמוד העבודה שבלב כמו שנתבאר לעיל, ומקדמי ומחשכי היינו עוד בלילה קודם אור היום ואחריו כדאיתא בהאי לישנא ריש ברכות (ב' ב' ע"ש). והיינו כמ"ד בעירובין (ס"ה.) אנן אגורי דיממא אנן ובפועל נאמר יצא וגו' עדי ערב ולא יותר. ומקדמי ומחשכי זהו שקידה יתירה ועל ידי רוב השקידה אפשר דאהניא להו שיגיעו למדרגת ונשכים ונמצא וגו' שיהיה היראה ועבודה שבלב קבוע. אבל זולת השקידה היתירה ויגיעה עצומה לא משכחת לה בקל כמו בארץ ישראל ששם הוא מקומה ושם הוא בנקל ושכיח יותר. ולכך לן ללמוד תורה קודם שהחכמה קודמת כפי מדרגה הראשונה אבל להו היראה עיקר וקודמת כמדתן של חסידים הראשונים כמו שנתבאר לעיל: וזהו כלי מחזיק ברכה הוא השלום. שהאחדות עם קונו הוא השלום הכללי שהכל אחד וכל דבר חוזר למקורו כידוע בכונת שמע ישראל. ודעלך סני הוא שלום עם חבירו וכשהמעשים מצד החכמה הוא שלום בעצמיו שכל אברי המעשה פונים אל מכוון אחד ואין מעשה כל אבר נפרד מזולתו. והרי שלום כולל שלשת העקרים הכוללים הנזכר ואם כן הוא הכללי הבריכה אשר ממנו נובע כל השלימות. וזהו ענין החילוק בין תלמידי חכמים שבבבל לבני ארץ ישראל דלמען ירבו ימיכם פירוש רביית הימים לבד ולא הלילות כמו שכתוב במשנה סוף פרק קמא דברכות דמימים הוה ממעטי' לילות. והיינו שירבה האור והבהירות מהכרת אחדות השם יתברך וחשכת הלילה יתמעט זהו רק על האדמה כמו שכתוב שילהי כתובות הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוק'. כי ידוע מספר יצירה שכל דבר הוא בעולם שנה ונפש. ובנפשות יש גברא דמרי צבי והוא נפש הצדיק שהעולם עומד עליו כמו שכתוב בפרק ב' דחגיגה (י"ב:) וכל העולם כולו נברא לצוות לו כמו שכתוב בפרק קמא דברכות (ו':) והוא עיקר הנפשות. ובשנה יש יום השבת שהוא נמי דמרי צבי בו כמו שכתוב בפרק ד"מ (ס"ה:) וקדושת השם יתברך ניכרת בו כמו שנתבאר לעיל. ובעלום הוא ארץ ישראל שמקודשת הכל הארצות כדתנן סוף פרק קמא דכלים וכמו שכתב הרמב"ן בפי' התורה ובכוזרי מאמר ה' כי השם יתברך נקרא אלקי הארץ ויש שייכות לאלקים ולתורה ולישראל עם הארץ עיין שם בדבריו. והנבואה לכך רק בארץ כמו שכתוב במועד קטן (כ"ה.) ולכך בארץ ישראל הוא כמו שיש לו אלק' שזה מדרגת השבת והנפש מגברא דמרי צבי ביה כמו שנתבאר לעיל. מה שאין כן בחוץ לארץ דומה כו' שמצד הדמיון עדיין הוא כמי שאין לו כו' שיש מקום לדמיון והעלם ואין ההכרה ברורה כל כך. וזהו גם כן דתמה איכא סבי בבבל עד שאמרו לו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא פירוש בי כנישתא היא המיוחד לתפלה והוא עמוד העבודה שבלב כמו שנתבאר לעיל, ומקדמי ומחשכי היינו עוד בלילה קודם אור היום ואחריו כדאיתא בהאי לישנא ריש ברכות (ב' ב' ע"ש). והיינו כמ"ד בעירובין (ס"ה.) אנן אגורי דיממא אנן ובפועל נאמר יצא וגו' עדי ערב ולא יותר. ומקדמי ומחשכי זהו שקידה יתירה ועל ידי רוב השקידה אפשר דאהניא להו שיגיעו למדרגת ונשכים ונמצא וגו' שיהיה היראה ועבודה שבלב קבוע. אבל זולת השקידה היתירה ויגיעה עצומה לא משכחת לה בקל כמו בארץ ישראל ששם הוא מקומה ושם הוא בנקל ושכיח יותר. ולכך לן ללמוד תורה קודם שהחכמה קודמת כפי מדרגה הראשונה אבל להו היראה עיקר וקודמת כמדתן של חסידים הראשונים כמו שנתבאר לעיל:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • וכל מאן דלא וכו׳: וכל מי שלא זכה בחייו, בארץ הקדושה, ומביאים אותו להקבר שמה, עליו כתוב, ונחלתי שמתם לתועבה. רוחו יצא ברשות אחר זר, וגופו בא תחת רשות ארץ הקדושה, כביכול, עשה קדש חול וחול קודש. וכל מי שזכה שתצא נשמתו בארץ הקדושה מתכפרים עונותיו, וזוכה, להתקשר תחת כנפי השכינה. שכתוב, וכפר אדמתו עמו. ולא עוד, אלא אם זכה בחייו, בארץ הקדושה, זוכה שיהיה נמשך עליו תמיד רוח הקודש. וכל מי שיושב ברשות אחרת, דהיינו בחוץ לארץ, נמשך עליו רוח אחר זר.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ולכך אין מביאים ביכורים אלא מארץ ישראל ששם הוא הכרה זו מה שאין כן בחוץ לארץ דומה כו'. הדמיון הוא כמי כו' כי מקבל מתמצית האומות עכו"ם והכרות הנתינה של השם יתברך בנוכח נעלמת תוך הדמיון המסתירה שהם חמדות ותאות העולם הזה השופעים על הלב על ידי זדון האומות עכו"ם ששוכן בתוכם המטמאים את הארץ להיות טומאת האויר משפיע טומאה בלב הישראלי גם כן להעלים ולהסתיר הכרת הנוכח של השם יתברך שיוכל לומר אשר נתת לי ד'. ולכך צריך להזכיר ארץ בברכת המזון שהוא דאורייתא לברך כשהוא שבע. ואף על פי שניתן קל וחומר לדרוש אכשהוא רעב מכל מקום אינו אלא מדרבנן כדרך שכתב בספר תולדות יעקב יוסף על וכל שכן למיימינים בה ע"ש. וכן ודאי כל שכן יש על הברכה והכרת הנוכח שלפניה מכל מקום אינו מפורש בלב האדם רק מוכחא ממילא מתוך ההכרה כשהוא שבע שאז ההכרה מפורשת אחר האכילה הראויה כדת של תורה. וחכמים הוסיפו כדי להכין האכילה על צד הראוי בברכה שלפניה בפירוש על פי השתדלותם. כמו שכתבתי במקום אחר בביאור מאמר חז"ל (שם נ"ג ע"ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כו' ואין כאן מקום להאריך:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Yoma 87bunverified

    Filed under: Daily Prayers

  • Filed under: Daily Prayers

  • Yoma 87b-88aunverified

    Filed under: Daily Prayers

Related sheets

Machshavaמחשבה

Rav Kook's Theology of Israel's Holiness

Sources tracing the development of Rav Kook's thought on the spiritual sanctity of the Land of Israel and the Jewish people. The collection includes classical rabbinic and medieval foundations—from Tanakh and Chazal through the Rishonim—alongside selections from Rav Kook's own writings that articulate his distinctive vision of Israel's role as a vessel for divine consciousness and national redemption.

View Sources25 sources
Chassidusחסידות

Chassidic Teachings on Eretz Yisrael's Spiritual Purpose

Chassidic sources explore the spiritual significance of dwelling in Eretz Yisrael, teaching that the land represents a direct connection to divine will and serves as the foundation for elevating physical existence into sacred purpose. These teachings emphasize how residence in the land enhances the soul's relationship with God and amplifies the spiritual potency of mitzvot.

View Sources12 sources
Israelארץ ישראל

The Enduring Holiness of Jerusalem

Sources from Scripture, Talmud, and medieval rabbinic authorities explore Jerusalem's sanctity—both its historical significance as the site of the Temple and its continuing spiritual importance for Jewish prayer and practice today. The sources affirm that Jerusalem's kedusha (holiness) remains central to Jewish law and devotion even after the Temple's destruction.

View Sources29 sources
Mitzvotמצוות

The Mitzvah of Joy in Jewish Practice

These sources examine whether happiness and joy constitute an obligation in Jewish law and practice. They range from biblical commands to rejoice on festivals, to rabbinic teachings that joy is essential for proper prayer and divine service, to medieval and hasidic philosophy treating simcha as a central religious duty.

View Sources5 sources
Israelארץ ישראל

Jerusalem and Individual Spiritual Paths

These sources explore how Jerusalem and Eretz Yisrael hold a singular, irreplaceable position in Jewish spiritual life, while also teaching that each individual possesses a unique and irreplaceable path within that greater destiny. The sources range from biblical celebration of Jerusalem's universal significance to rabbinic teachings on human uniqueness and Kabbalistic insights into personal spiritual journeys.

View Sources13 sources
Talmudתלמוד

Abraham, Joshua, and Samuel: Models of Answered Prayer

Sources examine why Abraham's binding at Mount Moriah, Joshua's victory at Gilgal, and Samuel's prayer at Mizpah are invoked during communal fasts as precedents for divine responsiveness. The sources explore Abraham's exceptional merit, his role as a pillar of mercy for Israel, and how these historical moments of answered prayer establish enduring spiritual models for later generations seeking God's intervention.

View Sources8 sources

Explore more