Shabbatשבת

Shabbat Candle Placement and Safety

Halakhic sources address the proper placement of Shabbat candles, including concerns about accessibility, degradation of the mitzvah, and practical safety considerations. The sources discuss whether candles may be positioned on household furniture and at what heights they should be placed.

שמא יטה ואפי׳ הוא גבוה עשר קומות

14 sources · 13 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The question raises two separate halachic concerns: where Shabbos candles may properly be placed, and whether positioning them near or above waste material creates a distinct heat/fire hazard.

Placement of Shabbos candles

Several poskim emphasize that candles should be lit in the place where they will actually be used, particularly the place of the Shabbos meal, since the brachah is tied to deriving benefit from the light there; Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Shabbat 4:2) states the primary mitzvah is lighting at the meal place, while Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 263:60 rules one must not light in an unused location and then merely transfer them, though one may light on the table and afterward move the lit candles to a high shelf or hanging fixture since that is recognizably done for the honor of Shabbos.

Regarding elevation and surface, Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 1 15:21) holds that lechatchila candles should not be placed directly on the table or a tray but rather on candlesticks or an elevated surface so that they qualify as a 'beautiful candle,' though one without candlesticks may light directly on the table; relatedly Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 1 12:15) advises against placing candles directly on the table because movement can spill melted wax or oil, which constitutes an inadvertent extinguishing.

The Tur discusses the concern of tilting a lamp to adjust the flame while reading nearby, ruling that one may not read alone by lamplight even if the lamp is placed very high and unreachable, because the Sages did not distinguish cases, extending this caution to the height or placement of a flame generally (Tur, Orach Chayim 275).

Beit Yosef, Orach Chayim 275:14 likewise addresses the laws of checking vessels by candlelight and the distinctions between a regular and non-regular attendant, reflecting the broader halachic sensitivity to how close one may bring activity to a burning flame.

The Gemara establishes that lighting Shabbos candles is itself an obligation and that one is required to eat specifically by that light in honor of Shabbos, which underlies why the location of the candles is halachically significant rather than incidental (Shabbat 25b:3).

Shulchan Arukh, Orach Chayim 308:3 discusses the muktzeh status of a keli she'melachto l'issur such as a lit lamp, ruling that one may move it or use its place as needed but may not move it merely to protect it from breaking, which bears on how freely a lit candle's location may be altered once Shabbos begins.

Explore this topic

Heat hazard from waste

The Mishnah in Shabbat directly addresses covering hazardous or unsanitary items in the house on Shabbos, stating that one may overturn a bowl over a lamp so fire does not catch the ceiling beam, and similarly overturn a bowl over a child's feces so it is not touched, and over a scorpion so it does not bite (Shabbat 121a:7); this passage treats both the fire risk and the waste-covering case together but does not discuss storing a flame directly atop enclosed waste.

The Mishneh Torah establishes the severity of fire hazards on Shabbos, ruling that one who extinguishes a fire out of concern for monetary loss is liable, since only danger to life, not monetary loss, overrides Shabbos, underscoring that fire risk in the home is treated with great stringency (Mishneh Torah, Sabbath 12:3).

Rav Samson Raphael Hirsch's discussion of fire damage liability notes that one who kindles a flame is considered responsible for foreseeable harm it causes under ordinary circumstances, comparable to one shooting an arrow, which bears on assessing responsibility for heat-related harm arising from a flame's placement (Rav Samson Raphael Hirsch).

Explore this topic
Source 1 · Chazal
Verified

Shabbat 121a

שבת קכ״א א — ד"ה מַתְנִי׳ כּוֹפִין קְעָרָה עַל גַּבֵּי הַנֵּר

Shabbat 121a:7

The passage permits overturning a bowl over a lamp, a child’s feces, or a scorpion on Shabbat to prevent harm, while Rabbi Yehuda reports that Rabban Yoḥanan ben Zakkai feared covering a scorpion might incur liability for a sin-offering.

מַתְנִי׳ כּוֹפִין קְעָרָה עַל גַּבֵּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֶּאֱחוֹז בַּקּוֹרָה, וְעַל צוֹאָה שֶׁל קָטָן, וְעַל עַקְרָב שֶׁלֹּא תִּישָּׁךְ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב, וְאָמַר: חוֹשְׁשַׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת.

MISHNA: One may overturn a bowl on top of a lamp so that fire will not take hold in the ceiling beam on Shabbat. And similarly, one may overturn a bowl on top of a child’s feces inside the house so he will not touch it and dirty himself, and on top of a scorpion so that it will not bite. Rabbi Yehuda said: An incident came before Rabban Yoḥanan ben Zakkai in his village of Arav, where a person covered a scorpion on Shabbat, and Rabban Yoḥanan said: I am concerned that he is liable to bring a sin-offering because he might have violated a Torah prohibition.

Source 2 · Chazal
Verified

Shabbat 25b

שבת כ״ה ב — ד"ה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כּוּ׳

Shabbat 25b:3

Chachmei Bavel explain that tar lamps were prohibited on Shabbat because their bad odor might cause one to leave, emphasizing that kindling Shabbat lights is an obligation and that eating by their light honors Shabbat; washing one’s hands and feet with hot water beforehand is described as a mitzvah but not an obligation.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כּוּ׳: מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: מִתּוֹךְ שֶׁרֵיחוֹ רַע גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַנִּיחֶנָּה וְיֵצֵא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְיֵצֵא! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת חוֹבָה. דְּאָמַר רַב נַחְמָן בַּר רַב זַבְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב נַחְמָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת חוֹבָה, רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין עַרְבִית, רְשׁוּת. וַאֲנִי אוֹמֵר: מִצְוָה.

We learned in the mishna that Rabbi Yishmael says that kindling a lamp on Shabbat with tar is prohibited. The Gemara asks: What is the reason for this? Rava said: Because its odor is bad the Sages issued a decree prohibiting the use of tar, lest one forsake the light and leave. Abaye said to him: And let him leave. What obligation is there to sit next to the light? Rava said to him: Because I say that kindling Shabbat lights is an obligation, and one is required to eat specifically by that light in deference to Shabbat. As Rav Naḥman bar Rav Zavda said, and others say that it was Rav Naḥman bar Rava who said that Rav said: Kindling the Shabbat lamps is an obligation, whereas washing one’s hands and feet with hot water in the evening prior to Shabbat is merely optional. And I say: Washing is not merely optional; it is a mitzva even though it is not an obligation.

Source 3 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Sabbath 12:3

משנה תורה, שבת פרק ב א והלאה, וראה שם עוד יב ג, וראה שם עוד

Mishneh Torah, Sabbath 12:3

Rambam states that extinguishing a fire on Shabbat to prevent property loss is prohibited, since only danger to life overrides Shabbat; people should leave to avoid death even if the fire consumes the entire dwelling.

דְּלֵקָה שֶׁנָּפְלָה בְּשַׁבָּת הַמְכַבֶּה אוֹתָהּ מִפְּנֵי אִבּוּד מָמוֹן חַיָּב שֶׁאֵין אִבּוּד מָמוֹן דּוֹחֶה שַׁבָּת אֶלָּא אִבּוּד נְפָשׁוֹת. לְפִיכָךְ יֵצְאוּ בְּנֵי אָדָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּתוּ וְיַנִּיחוּ הָאֵשׁ תְּלַהֵט וַאֲפִלּוּ שׂוֹרֶפֶת כָּל דִּירָתוֹ כֻּלָּהּ:

Source 4 · Rishonim
Verified

Tur, Orach Chayim 275

טור, אורח חיים ער״ה

Tur, Orach Chayim 275

Discusses the place and practical arrangement of the Shabbat lamp, providing the earlier halakhic framework for the placement addressed by the later codes.

אין פולין ולא קורין לאור הנר שמא יטה ואפי' הוא גבוה עשר קומות שאינו יכול ליגע אליו שלא חלקו חכמים וכ' הרב ר' פרץ ומטעם זה יש לאסור אפי' הוא בעששית או קבוע בחור שבכותל ודוקא אחד אבל שנים קורין ביחד שאם בא האחד להטות יזכירנו חבירו וכגון שקורין בענין אחד שאז ישגיח הא' במה שיעשה חבירו אבל אם קורין בב' ענינים לא כתב בעל התרומות אבל מי שאינו יודע כלום או אשתו לא יספיק במה שיעיינו עליו ויש מתירין והכי מסתבר טפי דכיון שאינו טרוד בקריאה יותר יעיין עליו משאם היה טרוד בקריאתו ואדם חשוב שאין דרכו להטות בחול מותר ובמדורה אפילו י' כאחד אין קורין שבקל יכול להטות קודם שירגיש בו חבירו.

See also

Source 5 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 275

שולחן ערוך הרב, אורח חיים ער״ה — ד"ה נָהֲגוּ לְכַסּוֹת הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֲרֻמִּים

Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 275:13

Presents the laws governing the location and use of Shabbat candles, including practical considerations relevant to placing them on household furniture.

נָהֲגוּ לְכַסּוֹת הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֲרֻמִּים בִּפְנֵי הַנֵּרוֹת, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה (וְגַם בְּחֹל יֵשׁ סַכָּנָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵי הַנֵּר עָרֹם):

Source 6 · Acharonim
Verified

recovered from “Shulchan Arukh, Orach Chayim 308:29”

Shulchan Arukh, Orach Chayim

שולחן ערוך, אורח חיים ש״ח:ג׳ — ד"ה כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו [ואם

Shulchan Arukh, Orach Chayim 308:3

Joseph Karo’s passage permits moving a utensil used for prohibited work when its use or location is needed, but not merely to protect it; it also discusses touching muktzeh without moving it, removing permitted items placed on muktzeh, and clearing certain bones, peels, and crumbs from a table.

כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו [ואם נשתמש לאיסור בבין השמשות כגון נר שהודלק ע"ל סי' רע"ט] בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים קורדום לחתוך בו דבילה בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם אסור: הגה כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו או בתנור שדולק בו אש וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה [מרדכי פרק כל הכלים וריש ביצה ורבי ירוחם חי"ג והמגיד פרק כ"ה ות"ה סי' ס"ו וכל בו סוף דיני שבת] וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד ולא מקרי טלטול [תשובת מהרי"ו סי' רכ"ו]: עצמות שראויים לכלבים וקליפים שראוים למאכל בהמה ופרורים שאין בהם כזית מותר להעבירם מעל השלחן אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה אסור לטלטלם אלא מנער את הטבלא והם נופלי' ואם יש פת על השלחן מותר להגביה הטבלא ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה שהם בטלים אגב הפת ואם היה צריך למקום השלחן אפי' אין עליה אלא דברים שאינם ראוים למאכל בהמה מותר להגביה ולטלטלה:

3. It is permitted to move a Keli she’melachto l’issur, (if it was used during twilight for a prohibition, for example a lamp that was lit, see above Siman 279), either in order to use the Keili, for example to use a goldsmith’s or blacksmith’s hammer to crack open nuts or an axe to cut dates, or to use its place, i.e. one needs to use the place the Keili is occupying. One is permitted to remove it and place it wherever one wants. However from sun to shade, i.e. if he is only moving it to prevent it from getting broken or from getting stolen, it is forbidden to move. RAMA: It is only forbidden to move Muktze, but touching without moving is permitted. Therefore it is permitted to touch the candleholders in Shul on which candles are placed, or the (portable) stove with fire within, and it is permitted to remove a non-Muktze item placed on top of Muktze [Mordechai, Perek Kol HaKeilim; Rish; Rabbeinu Yerucham; the Maggid]. It is also permitted to move a Muktze through blowing, as it is only moving the Muktze kil’achar yad (backhandedly) and is therefore not called moving. [Teshuvos Mahariv, Seif 226] 27. Bones that are fit for dogs, peels that are fit for animals and crumbs that are smaller than a k’zayis (olive's weight) may be removed from the table. If the peels are not fit for animals it is forbidden to remove them, rather one must tip the board and they will slide off. If bread is on the table as well, it is permitted to lift the board with the peels that are not fit for animals on top, because they are subordinate to the bread. If one needs the space the table is occupying, even if only peels that are not fit for animals are on the table, it may be lifted and carried away.

See also

Source 7 · Acharonim
Verified

Mishnah Berurah 275

משנה ברורה ער״ה — ד"ה (כו) שמא יסתפק - ואע"ג דלענין

Mishnah Berurah 275:26-27

The passage explains that concern about someone coming too close to a lamp to inspect it is especially relevant here, and distinguishes between a child and an adult regarding the degradation of a mitzvah, despite the separate danger associated with proximity to a lamp.

(כו) שמא יסתפק - ואע"ג דלענין הדלקה לא אסרו משום זה שאני הכא דע"י שהוא מתקרב לנר ביותר לבדוק חיישינן טפי: (כז) ביזוי מצוה - קשה דבלא"ה אסור משום סכנה דאתי לידי נכפה כדאיתא בפסחים קי"ב ונראה לחלק בין קטן לגדול [א"ר]:

Source 8 · Acharonim
Verified

Beit Yosef, Orach Chayim 275

בית יוסף, אורח חיים ער״ה — ד"ה הלכך שמש שאינו קבוע וכו' ג"ז

Beit Yosef, Orach Chayim 275:14

Analyzes the sources concerning the location of Shabbat lights and the conditions under which their light serves the household.

הלכך שמש שאינו קבוע וכו' ג"ז שם תני חדא שמש בודק קערות וכוסות לאור הנר ותני אידך לא יבדוק ל"ק כאן בשמש קבוע כאן בשמש שאינו קבוע ואבע"א הא והא בשמש קבוע ול"ק הא בדמשחא הא בדנפטא איבעיא להו שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי אמר רב הונא הלכה ואין מורין כן ורב ירמיה בר אבא אמר הלכה ומורין כן כך גירסת רש"י ולפ"ז שמש קבוע חמיר טפי ואסור בדמשחא מפני שאימת רבו עליו וחיישינן שמא יטה כדי לבודקן יפה ואפ"ה שרי בדנפטא אבל שמש שאינו קבוע לא רמי עליה כולי האי ומש"ה שרי אפילו בדמשחא ואיבעיא לן הא דשרינן לשאינו קבוע בדמשחא אי מורין כן או דילמא הוי הלכה ואין מורין כן אבל הרי"ף והתוס' גורסים אבע"א הא והא בשמש שאינו קבוע ול"ק הא בדמשחא וכו' איבעיא להו שמש קבוע בדמשחא מאי ולפ"ז שמש שאינו קבוע חמיר טפי ואסור בדמשחא ומיהו בדנפטא שרי ושמש קבוע שרי אפילו בדמשחא ואיבעיא לן הא דשרי שמש קבוע בדמשחא אי מורין כן או לא ופסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"ה כמאן דאמר אין מורין כן משום דמשמע בגמרא דרב אסי נמי סבר הכי ובטעם חילוק דמשחא לדנפטא פירש"י דבמשחא חיישיבן דילמא אתי לאטויי ובדנפטא לא חיישינן מפני שהוא מסריח והרי"ף והרא"ש כתבו דטעמא משום דנפטא מאיס ונפיש נהוריה ולא צריך לאצלויי ונראה שלא רצו לפרש משום דמסריח לחוד משום דאפ"ה איכא למיחש שמא יטה ויזהר מליגע בו ולכך פורשו הטעם משום דנפיש נהוריה טובא ואינו צריך הטייה ולא סגי להו בהאי טעמא לחוד משום דנהי דליכא למיחש לאצלויי הא איכא למיחש שמא יסתפק ממנו לכך כתבו תרי טעמי ונראה דטעמא דבדמשחא אסור הוא משום דלא נפיש נהוריה כדנפטא אבל הרמב"ם בפ"ה כתב דמשחא אסור משום שמא יסתפק ממנו ובדנפטא כתב שאורו רב כדברי הרי"ף והרא"ש משמע שהוא מפרש דנפטא כיון שאורו רב לא חיישינן להטייה וגם לשמא יסתפק לא חיישינן משום דמאיס אבל בדמשחא אי לאו דאיכא למיחש שמא יסתפק משום הטייה לא הוה גזרינן דאע"ג דלא נפיש נהוריה כדנפטא מ"מ כיון דנפיש נהוריה טובא לא הוה גזרינן ואע"פ שהתירו להדליק בדמשחא ולא חששו שמא יסתפק ממנו הכא ע"י שהוא מתקרב לנר ביותר חיישינן טפי כנ"ל ויש בדברי רבינו קיצור שכתב ואם הנר של נפט בין קבוע בין שאינו קבוע מותר כיון שהוא מסריח לא חיישינן שמא יסתפק ממנו וכך ה"ל לכתוב ואם הנר של נפט בין קבוע בין שאינו קבוע מותר ולא חיישינן שמא יטה משום דנפיש נהוריה וגם לא חיישינן שמא יסתפק ממנו כיון שהוא מסריח וטעם חילוק בין שמש קבוע לשאינו קבוע לגירסת הרי"ף כתב הרא"ש שהוא משום דשמש שאינו קבוע מדקדק טפי שמא ימצא חן וישכרהו והרמב"ם בפ"ה כתב שהטעם משום דשמש שאינו קבוע צריך עיון יותר לפי שאינו בקי בהם הלכך חיישינן ביה טפי לשמא יטה וכ"כ הר"ן וכך הם דברי רבינו ובעיקר דינים הללו יש להרמב"ם דרך אחרת שכתב בפ"ה וז"ל שמש שאינו קבוע אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר מפני שאינו מכירן בין בנר של שמן זית בין בנר של נפט שאורו רב אבל שמש קבוע מותר לו לבדוק לאור הנר כוסות וקערות מפני שאינו צריך עיון הרבה ואם היה נר של שמן זית אין מורין לו לבדוק ואע"פ שהוא מותר גזירה שמא יסתפק ממנו עכ"ל וכתב הר"ן שגירסתו כגירסת הרי"ף אלא שאסר לשמש שאינו קבוע אפילו בשל נפט ולא נתבררו לי דבריו עכ"ל ואיני יודע היאך אפשר ליישב דבריו על פי גירסת הרי"ף דכיון דלגירסא זו אמרינן ואבע"א הא והא בשמש שאינו קבוע ול"ק הא בדמשחא הא בדנפטא הרי מתיר בהדיא שמש שאינו קבוע בדנפטא היאך עלה על דעת הרמב"ם לאוסרו ואין ספק שא"א לומר דגריס לגמרי כרש"י דא"כ היכי כתב דשמש קבוע בדמשחא אין מורין דהא כשאינו קבוע הוא דאמרינן בגמרא הכי ועוד דלכשתמצא לומר דגריס ואבע"א הא והא בשמש קבוע כדגריס רש"י א"א לומר שמפרשו כרש"י דהא לרש"י שמש שאינו קבוע קיל משמש קבוע ולהרמב"ם הוי איפכא ולכך צ"ל שגירסת הרמב"ם מורכבת משתי הגירסאות שהוא גורס ואבע"א הא והא בשמש קבוע כדגרס רש"י ובבעיא גורס כהרי"ף שמש קבוע בדמשחא מאי וה"פ הא והא בשמש קבוע ול"ק הא בדמשחא הא בדנפטא כלומר אבל שמש שאינו קבוע אפי' בדנפט אסור ואיבעיא לן הא דאסרינן לשמש קבוע בדמשחא דוקא להורות כן אבל להלכה שרי ואין מוחין ביד העושה כן או דילמא אסור גם מדינא ומוחין ביד העושה כן ועי"ל דהכי קא מיבעיא ליה הלכה כלישנא קמא דשרי לקבוע לבדוק סתמא ואפי' בדמשחא משמע או הלכה כלישנא בתרא דאסר בדמשחא אפי' לקבוע וכן פירש הרב המגיד ז"ל :

Source 9 · Acharonim
attested

Rav Samson Raphael Hirsch

רש"ר הירש, שמות כב ה

Rav Samson Raphael Hirsch

The passage distinguishes between foreseeable damage caused by a fire at the time it is lit, for which the lighter bears broad liability like one who shoots an arrow, and damage occurring after the fire’s initial force has ended, for which liability is treated as “his fire is his property” and is more limited.

משתי הבחינות האלה דנה ההלכה בנזקי האש, לגבי כל דבר שהאש מסכנת אותו בשעת הדלקתה, בנסיבות רגילות שיש לחזותן מראש, הרי האדם המדליק הוא כמי שזורק חץ בידו, והוא חייב לא רק על נזקי ממון, אלא גם על חבלה... שונה הדין במקרה ש"כלו חציו", דהיינו שאותו כח האש, שיש לראותו כתוצאה ישירה של מעשה ידיו הגיע לקיצו, אך האש מוסיפה לבעור בשל נסיבות שנתחדשו לאחר שעת ההדלקה... במקרים אלה אומרים "אשו משום ממונו" ואם נפצע אדם חייב לשלם רק נזק, כמו בנזקי שור ובור, ולא צער ריפוי שבת ובושת, וגם אם ניזקו נכסים הקלה התורה בתשלומים, וזאת בהתאם לתכונת האש בתורת ממון שיש לשומרו...

Source 10 · Modern
Verified

Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Shabbat: Women’s Mitzvot 4)

פניני הלכה, שבת ד׳

Peninei Halakhah, Shabbat 4:2

Provides a contemporary practical presentation of Shabbat candles, including choosing a suitable location and taking ordinary household safety into account.

מצווה שיהיה אור בכל החדרים שצריך להשתמש בהם בליל שבת, כדי שבני הבית לא ייכשלו בדרכם. אולם עיקר המצווה להדליק נרות במקום הסעודה, מפני שעל ידי קיום הסעודה לאורם, מכבדים ומענגים את השבת, ולכן על נרות אלו מברכים (רמ"א, או"ח רסג, י; משנה ברורה ב). ואם בפועל מתפשט אור לשאר החדרים מנורות חשמליות שבבית או מפנסי הרחוב, אין צורך להדליק בהם נרות. הנרות צריכים להאיר עד סיום הסעודה, ולכתחילה יש לדאוג שיישאר אור עד שהולכים לישון (שש"כ מג, יז). כיום שיש אפשרות להדליק נורה חשמלית, לכתחילה יש לדאוג שיישאר בבית אור כל הלילה, כדי שהקם בלילה לא יתקל בדרכו.

Source 11 · Modern
Verified

Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 1 10:28)

מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 1 י׳:כ״ח — ד"ה החלפת חיתול ליד הנרות אסור להחליף

Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 1 10:28

The passage states that one may not change a baby’s diaper beside lit Shabbat candles because of their honor and special sanctity, unless one’s back blocks the baby from the candles; it also emphasizes covering children’s nakedness before candles over which a blessing was recited.

החלפת חיתול ליד הנרות אסור להחליף חיתול לתינוק ליד נרות שבת בשעה שהם דולקים, מפני כבוד הנרות וקדושתם המיוחדת, אבל אם עומד וגבו אל הנרות באופן שהוא מסתיר את התינוק – מותר. [הערה 44] בא"ח (ש"ש פרשת נח סעי' ט"ו): "וצריכים ליזהר לכסות ערות הקטנים בפני נרות שבת שברכו עליהם". והתורה הקפידה גם על דבר דומם, כמו שכתוב: "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו" (שמות כ', כ"ג), וכ"ש שצריך להזהר בכבוד חברו ובכל דבר שבקדושה (עיין רש"י שם). וראה לרמ"א (סי' רע"ה סעי' י"ב) ובכה"ח (שם ס"ק מ"א). וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א חיו"ד סי' י"ד).

Source 12 · Modern
Verified

Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 263:60

קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, Orach Chaim רס״ג:ס׳ — ד"ה צריך להדליק את הנרות במקום שמשתמשים

Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 263:60

Rav Yitzchak Yosef states that Shabbat candles should be lit where they will be used, but they may be lit on a table and then moved to a high hanging lamp or shelf when it is clear that this is done in honor of Shabbat; similarly, a sick woman may light them beside her bed and then have them moved to their proper place.

צריך להדליק את הנרות במקום שמשתמשים בו, ולא ידליקם במקום שאין משתמשים בו בליל שבת, ויניחם אחר כך במקום שמשתמשים בו. ומכל מקום מותר להדליק הנר על השלחן, ואחר כך להניחו במנורה גבוהה תלויה, או על גבי מדף גבוה, שהרי ניכר שעושה כן לכבוד שבת. וכן אם האשה חולה ושוכבת במטה, מותר להביא אצלה את הנרות להדליקם בברכה, ואחר כך יקחם משם, ויתנם במקומם הראוי להם. [מג"א סי' רסג ס"ק כג. ילקו"י שבת א' עמו' קפו]

Source 13 · Modern
Verified

Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 1 15:21)

מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 1 ט״ו:כ״א — ד"ה מקום הנחת הנרות המדליק נרות רגילים

Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 1 15:21

Rabbi Mordechai Eliyahu states that Shabbat candles should preferably be placed on candlesticks or in an elevated location rather than directly on a table or tray, though one without candlesticks or another option may place them directly on the table or tray.

מקום הנחת הנרות המדליק נרות רגילים או נרונים, לכתחילה – לא יניחם ישירות על השולחן או על מגש, משום שאין זה בכלל 'נר יפה' אלא על גבי פמוטים, או במקום מוגבה כדי שיהיה בכלל 'נר יפה'. אמנם, אורח שאין לו פמוטים וכן אדם שאין לו ברירה אחרת – יכול להדליק גם ישירות על השולחן או המגש.

Source 14 · Modern
Verified

Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 1 12:15)

מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 1 י״ב:ט״ו — ד"ה הנחת הנרות על השולחן מנהג האשכנזים

Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 1 12:15

Rabbi Mordechai Eliyahu states that although Ashkenazim customarily place Shabbat candles on the table, it is preferable not to do so because the candles or their melted wax or oil might spill and cause extinguishing.

הנחת הנרות על השולחן מנהג האשכנזים שמניחים את הנרות על שולחן השבת, אולם מוטב שלא להניחם על השולחן, מכמה טעמים: * – מפני שעלול לכבות את הנרות או לגרום לכיבויים [נרות הפרפין המצויים היום דקים מאוד, ואם ינענעו את השולחן הפרפין שנמס יישפך, וזה כגרם כיבוי. וכן נרות השמן עלולים להישפך גם הם, והוי מכבה בידיים].

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • אותו בש״ק( אתה ״לוקס״ וא״כ הנרות שדולקים לכבוד שבת אינם לא מעלה ולא מוריד לענין הוספת אור בבית ובפרט לאלו שמסירים הנרות אחר הדלקתן מעל השולחן ומשימים על הארון מטעמים T ועים שבוודאי אין מגיע להם מאור הנרות כלום וא״כ למה

  • Kuzari 1:93unverified

    (פז) אָמַר הֶחָבֵר: הַשַּׁבָּת מֻזְהָר עָלָיו מִזֶּה וּמִבְּרִיאַת הָעוֹלָם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית וּמִמַּה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְזָכְרוֹ, וְהוּא שֶׁהָעָם, עִם מַה שֶּׁהֶאֱמִינוּ בְמַה שֶּׁבָּא בּוֹ משֶׁה אַחַר הַמּוֹפְתִים הָאֵלֶּה, נִשְׁאַר בְּנַפְשׁוֹתָם סָפֵק, אֵיךְ יְדַבֵּר הָאֱלֹהִים עִם הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִהְיֶה הַתְחָלַת הַתּוֹרָה מֵעֵצָה וּמַחֲשָׁבָה מִחֲמַת אָדָם וְאַחַר יְחַבְּרֵהוּ עֵזֶר וְאֹמֶץ מֵאֵת הָאֲלֹהִים, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה רָחוֹק הַדִּבּוּר בְּעֵינֵיהֶם מִזּוּלַת אָדָם, בַּעֲבוּר שֶׁהַדִּבּוּר גַּשְׁמִי. וְרָצָה יְיָ לְהָסִיר הַסָּפֵק הַזֶה מִלִּבּוֹתָם וְצִוָּה אוֹתָם לְהִתְקַדֵּשׁ הַקְּדֻשָּׁה הַצְּפוּנָה וְהַגְּלוּיָה, וְשָׂם הַדָּבָר הַנָּחוּץ בָּהּ: פְּרִישׁוּת מִן הַנָּשִׁים וְהַזִּמּוּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הָאֱלֹהִים. וְהִתְקַדֵּשׁ הָעָם, וְנִזְדַּמֵּן לְמַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, אַף לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הָאֱלֹהִים פָּנִים בְּפָנִים. וְהָיָה זֶה אַחַר שְׁלשָׁה יָמִים בְּהַקְדָּמוֹת אוֹתוֹת גְּדוֹלוֹת מִקּוֹלוֹת וּבְרָקִים וּרְעָמִים וְאֵשׁ שֶׁסָּבְבָה אֶת הַר סִינָי, וְנִשְׁאֲרָה הָאֵשׁ הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם רוֹאִין אוֹתָה הָעָם, וְרוֹאִין אֶת משֶׁה בָא בְתוֹכָה וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה, וְשָׁמַע הָעָם דִּבּוּר צַח בַּעֲשֶׂרֶת דְּבָרִים, הֵם אֻמּוֹת הַתּוֹרוֹת וְשָׁרְשֵׁיהֶן. אֶחָד מֵהֶם מִצְוַת שַׁבָּת, וּכְבָר קָדְמָה מִצְוָתוֹ עִם הוֹרָדַת הַמָּן. וְאֵלֶּה עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים לֹא קִבְּלָם הֶהָמוֹן מֵאֲנָשִׁים יְחִידִים וְלּא מִנָּבִיא, כִּי אִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים נִתָּנוּ, אֲבָל לֹא הָיָה בָהֶם כֹּחַ כְּמשֶׁה לִרְאוֹת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַהוּא. וְהֶאֱמִינוּ הָעָם מִן הַיּוֹם הַהוּא, כִּי משֶׁה מְדֻבָּר בּוֹ בְּדִבּוּר הַתְחָלָתוֹ מֵאֵת הַבּוֹרֵא, לֹא קָדְמָה לְמשֶׁה בוֹ מַחֲשָׁבָה וְלֹא עֵצָה – שֶׁלֹּא תִהְיֶה הַנְּבוּאָה, כַּאֲשֶׁר חָשְׁבוּ הַפִּילוֹסוֹפִים מִנֶּפֶשׁ יִזְדַּכְּכוּ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ וְתִדְבַּק בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, הַנִּקְרָא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹ בְּגַבְרִיאֵל וְיַשְׂכִּילֵהוּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְדַּמֶּה לוֹ בָעֵת הַהִיא בַּחֲלוֹם אוֹ בֵּין שֵׁנָה וְקִיצָה שֶׁאִישׁ מְדַבֵּר עִמּוֹ וְשׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו בְּנַפְשׁוֹ לֹא בְאָזְנָיו, וְרוֹאֶה אוֹתוֹ בְמַחֲשַׁבְתּוֹ לֹא בְעֵינָיו, וְאָז יֹאמַר כִּי הַבּוֹרֵא דִבֶּר־בּוֹ. וְסָרוּ אֵלֶּה הַסְּבָרוֹת בַּמַּעֲמָד הַגָּדוֹל הַהוּא. וּמַה שֶּׁנִּלְוֶה אֶל הַדִּבּוּר הָאֱלֹהִי מִן הַמִּכְתָּב הָאֱלֹהִי, שֶׁחָקַק עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הָאֵלֶּה בִּשְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת, וְנָתַן אוֹתָם אֶל משֶׁה, וְרָאוּ אוֹתָם מִכְתָּב אֱלֹהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ אוֹתָם דִּבּוּר אֱלֹהִי. וְעָשָׂה לָהֶם משֶׁה בְּמִצְוַת הָאֱלֹהִים אָרוֹן וְהֵקִים עָלָיו הַמִּשְׁכָּן הַיָּדוּעַ, וְנִשְׁאַר זֶה בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל יְּמֵי הַנְּבוּאָה כִּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, עַד שֶׁמָּרוּ הָעָם וְנִגְנַז הָאָרוֹן וְגָבַר עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶצַּר וְהִגְלָם.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ובכזה נאמר הן יראת ד' היא חכמה שהכל אחד ונאמר ודעת קדושים בינה דהיינו רוח הקודש הוא הבינה. ואמר וקבל שכר וכן מורגל הלשון בכל מקום בגמרא דרוש וקבל שכר. כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קדושין ל"ט ע"ב) רק על הדרוש על זה יש קבול שכר בהאי עלמא. ולא למחר לקבל שכרם. וכמש"ל שאז טועמין מעין עולם הבא כמו שכתוב בריש פרק ב' דביצה דשמאי היה אוכל בכל יום לכבוד שבת והלל אמר ברוך ד' יום יום. פירוש כי שבת מעין עולם הבא כמו שכתוב בפרק הרואה (נ"ז:) ובהשיר שהלוים אומרים בבית המקדש ליום שכולו שבת כו' כמו שכתוב (בפרק היה קורא י"ז א') כי בעולם הבא צדיקים כו' ונהנין מזיו השכינה וכן שבת הוא הכרת שם שמים הברורה [דקביעא וקיימא כמו שכתוב בפרק ערבי פסחים (קי"ז:) ואין כאן מקום להאריך] כמו שכתוב (זוה"ק ח"ב פ"ח:) מאי שבת שמא דקודשא בריך הוא. ולכך אינו יום המעשה כי המעשים יש להם גדר וגבול ואפילו מעשה מצות התורה יש להם מספר תרי"ג והם גדורים וקצובים את זה תעשה וזה לא. וחוק וגבול יש אשר לא יעברנהו וכן העולם הזה יש לו גבול שית אלפי שני. אבל העולם הבא אין לו גבול והפסק וכן נאמר ויברך את יום השביעי וברכה היא בריכת מקור ומעיין שאינו פוסק. כמש"ל כי המעשים גדורים הם בהתחלה ובסוף לפי שהיא נפעל וכן נפעל בהכרח יש לו התחלה לפעולתו. והוא על כרחך מורכב וכל מורכב בהכרח שיפרד ויש לו סוף. אבל המנוחה הוא דבר שאין לו התחלה ואין לו סוף לפי שאינו מוגדר על ידי העשיה והפעולה ואינו מורכב. וזהו טעם כי בו שבת ולכך יום השבת הוא קדושת המחשבה וכמו שכתוב בריש הקדמת הזוהר בב' בארצינו דא יום השבת כו' עולם הנשמות כו'. והיינו על ידי הכרת שם שמים הברורה וקביעא בקרבו עד ששבת גופו. [ונח נפשיה מיגיעה ועבודה שאין צריך לה עוד שזהו ביאור לשון נח נפשיה בדברי רז"ל על הנפטר כמו שכתוב במתים חפשי שנחה מיגיעת היצר וכן זה בחייו טועם מעין עולם הבא] ולכך הוא אות על אדנות השם יתברך דוגמת תפילין שהוא אות גם כן ע"ז. והיינו דהאי יומא דקא גרים לאותם היודעי בינה לעתים שכל יום ההוא קבוע שליטות אדנותו ית"ש בתוך לבו בקנין גמור מעצמו בלי שום מעשה והשתדלות. ולכך הוא יתד בלבו יום ההוא בל תמוט אפילו רגע אחת כמו שאסור להסיח דעת מתפילין אפילו רגע אחת. ואז נהנין מזיו השכינה דהיינו רוח הקודש שבא על ידי כך לדעת וחכמת הכליות [כמו שאמרו ז"ל (ברכות ס"א.) כליות יועצות. ואיתא בלומד תורה לשמה ונהנין ממנו עצה ותושיה (אבות פ"ו). ולשמה לשון נקבה ידוע מטעם האר"י ז"ל דרצה לומר לשם ה' לשם השכינה ואין כאן מקום להאריך ביאורו] שנעשים כשני מעיינות נובעים ומעין אין לו הפסק ואין לו גבול וגדר כלל. וכן אין גדר במעשים כמו שכתוב לעיל שהמעשים שעל פי חכמה אין להם גדר. וכל מעשה שיהיה כשנעשית מצד החכמה טובה. וכמו שכתוב בהרואה (ס"ג:) בכל דרכך דעהו ואפילו לדבר עבירה. ודעהו היינו מדרגת הדעת כנ"ל אז אפילו לדבר עבירה כמו ששמעתי על פסוק ד' מתיר אסורים. וכן אין לו גבול כמו שכתוב בחובות הלבבות בהקדמה שרחבה מצותך מאוד ננאמר על חובות הלבבות שהרי מצות המעשים יש להם גבול יעויין שם. והיינו על ידי החכמה שנעשית כשני מעיינות כנ"ל וכמו שכתוב בפרק קנין תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק: ובכזה נאמר הן יראת ד' היא חכמה שהכל אחד ונאמר ודעת קדושים בינה דהיינו רוח הקודש הוא הבינה. ואמר וקבל שכר וכן מורגל הלשון בכל מקום בגמרא דרוש וקבל שכר. כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קדושין ל"ט ע"ב) רק על הדרוש על זה יש קבול שכר בהאי עלמא. ולא למחר לקבל שכרם. וכמש"ל שאז טועמין מעין עולם הבא כמו שכתוב בריש פרק ב' דביצה דשמאי היה אוכל בכל יום לכבוד שבת והלל אמר ברוך ד' יום יום. פירוש כי שבת מעין עולם הבא כמו שכתוב בפרק הרואה (נ"ז:) ובהשיר שהלוים אומרים בבית המקדש ליום שכולו שבת כו' כמו שכתוב (בפרק היה קורא י"ז א') כי בעולם הבא צדיקים כו' ונהנין מזיו השכינה וכן שבת הוא הכרת שם שמים הברורה [דקביעא וקיימא כמו שכתוב בפרק ערבי פסחים (קי"ז:) ואין כאן מקום להאריך] כמו שכתוב (זוה"ק ח"ב פ"ח:) מאי שבת שמא דקודשא בריך הוא. ולכך אינו יום המעשה כי המעשים יש להם גדר וגבול ואפילו מעשה מצות התורה יש להם מספר תרי"ג והם גדורים וקצובים את זה תעשה וזה לא. וחוק וגבול יש אשר לא יעברנהו וכן העולם הזה יש לו גבול שית אלפי שני. אבל העולם הבא אין לו גבול והפסק וכן נאמר ויברך את יום השביעי וברכה היא בריכת מקור ומעיין שאינו פוסק. כמש"ל כי המעשים גדורים הם בהתחלה ובסוף לפי שהיא נפעל וכן נפעל בהכרח יש לו התחלה לפעולתו. והוא על כרחך מורכב וכל מורכב בהכרח שיפרד ויש לו סוף. אבל המנוחה הוא דבר שאין לו התחלה ואין לו סוף לפי שאינו מוגדר על ידי העשיה והפעולה ואינו מורכב. וזהו טעם כי בו שבת ולכך יום השבת הוא קדושת המחשבה וכמו שכתוב בריש הקדמת הזוהר בב' בארצינו דא יום השבת כו' עולם הנשמות כו'. והיינו על ידי הכרת שם שמים הברורה וקביעא בקרבו עד ששבת גופו. [ונח נפשיה מיגיעה ועבודה שאין צריך לה עוד שזהו ביאור לשון נח נפשיה בדברי רז"ל על הנפטר כמו שכתוב במתים חפשי שנחה מיגיעת היצר וכן זה בחייו טועם מעין עולם הבא] ולכך הוא אות על אדנות השם יתברך דוגמת תפילין שהוא אות גם כן ע"ז. והיינו דהאי יומא דקא גרים לאותם היודעי בינה לעתים שכל יום ההוא קבוע שליטות אדנותו ית"ש בתוך לבו בקנין גמור מעצמו בלי שום מעשה והשתדלות. ולכך הוא יתד בלבו יום ההוא בל תמוט אפילו רגע אחת כמו שאסור להסיח דעת מתפילין אפילו רגע אחת. ואז נהנין מזיו השכינה דהיינו רוח הקודש שבא על ידי כך לדעת וחכמת הכליות [כמו שאמרו ז"ל (ברכות ס"א.) כליות יועצות. ואיתא בלומד תורה לשמה ונהנין ממנו עצה ותושיה (אבות פ"ו). ולשמה לשון נקבה ידוע מטעם האר"י ז"ל דרצה לומר לשם ה' לשם השכינה ואין כאן מקום להאריך ביאורו] שנעשים כשני מעיינות נובעים ומעין אין לו הפסק ואין לו גבול וגדר כלל. וכן אין גדר במעשים כמו שכתוב לעיל שהמעשים שעל פי חכמה אין להם גדר. וכל מעשה שיהיה כשנעשית מצד החכמה טובה. וכמו שכתוב בהרואה (ס"ג:) בכל דרכך דעהו ואפילו לדבר עבירה. ודעהו היינו מדרגת הדעת כנ"ל אז אפילו לדבר עבירה כמו ששמעתי על פסוק ד' מתיר אסורים. וכן אין לו גבול כמו שכתוב בחובות הלבבות בהקדמה שרחבה מצותך מאוד ננאמר על חובות הלבבות שהרי מצות המעשים יש להם גבול יעויין שם. והיינו על ידי החכמה שנעשית כשני מעיינות כנ"ל וכמו שכתוב בפרק קנין תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק: ובכזה נאמר הן יראת ד' היא חכמה שהכל אחד ונאמר ודעת קדושים בינה דהיינו רוח הקודש הוא הבינה. ואמר וקבל שכר וכן מורגל הלשון בכל מקום בגמרא דרוש וקבל שכר. כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קדושין ל"ט ע"ב) רק על הדרוש על זה יש קבול שכר בהאי עלמא. ולא למחר לקבל שכרם. וכמש"ל שאז טועמין מעין עולם הבא כמו שכתוב בריש פרק ב' דביצה דשמאי היה אוכל בכל יום לכבוד שבת והלל אמר ברוך ד' יום יום. פירוש כי שבת מעין עולם הבא כמו שכתוב בפרק הרואה (נ"ז:) ובהשיר שהלוים אומרים בבית המקדש ליום שכולו שבת כו' כמו שכתוב (בפרק היה קורא י"ז א') כי בעולם הבא צדיקים כו' ונהנין מזיו השכינה וכן שבת הוא הכרת שם שמים הברורה [דקביעא וקיימא כמו שכתוב בפרק ערבי פסחים (קי"ז:) ואין כאן מקום להאריך] כמו שכתוב (זוה"ק ח"ב פ"ח:) מאי שבת שמא דקודשא בריך הוא. ולכך אינו יום המעשה כי המעשים יש להם גדר וגבול ואפילו מעשה מצות התורה יש להם מספר תרי"ג והם גדורים וקצובים את זה תעשה וזה לא. וחוק וגבול יש אשר לא יעברנהו וכן העולם הזה יש לו גבול שית אלפי שני. אבל העולם הבא אין לו גבול והפסק וכן נאמר ויברך את יום השביעי וברכה היא בריכת מקור ומעיין שאינו פוסק. כמש"ל כי המעשים גדורים הם בהתחלה ובסוף לפי שהיא נפעל וכן נפעל בהכרח יש לו התחלה לפעולתו. והוא על כרחך מורכב וכל מורכב בהכרח שיפרד ויש לו סוף. אבל המנוחה הוא דבר שאין לו התחלה ואין לו סוף לפי שאינו מוגדר על ידי העשיה והפעולה ואינו מורכב. וזהו טעם כי בו שבת ולכך יום השבת הוא קדושת המחשבה וכמו שכתוב בריש הקדמת הזוהר בב' בארצינו דא יום השבת כו' עולם הנשמות כו'. והיינו על ידי הכרת שם שמים הברורה וקביעא בקרבו עד ששבת גופו. [ונח נפשיה מיגיעה ועבודה שאין צריך לה עוד שזהו ביאור לשון נח נפשיה בדברי רז"ל על הנפטר כמו שכתוב במתים חפשי שנחה מיגיעת היצר וכן זה בחייו טועם מעין עולם הבא] ולכך הוא אות על אדנות השם יתברך דוגמת תפילין שהוא אות גם כן ע"ז. והיינו דהאי יומא דקא גרים לאותם היודעי בינה לעתים שכל יום ההוא קבוע שליטות אדנותו ית"ש בתוך לבו בקנין גמור מעצמו בלי שום מעשה והשתדלות. ולכך הוא יתד בלבו יום ההוא בל תמוט אפילו רגע אחת כמו שאסור להסיח דעת מתפילין אפילו רגע אחת. ואז נהנין מזיו השכינה דהיינו רוח הקודש שבא על ידי כך לדעת וחכמת הכליות [כמו שאמרו ז"ל (ברכות ס"א.) כליות יועצות. ואיתא בלומד תורה לשמה ונהנין ממנו עצה ותושיה (אבות פ"ו). ולשמה לשון נקבה ידוע מטעם האר"י ז"ל דרצה לומר לשם ה' לשם השכינה ואין כאן מקום להאריך ביאורו] שנעשים כשני מעיינות נובעים ומעין אין לו הפסק ואין לו גבול וגדר כלל. וכן אין גדר במעשים כמו שכתוב לעיל שהמעשים שעל פי חכמה אין להם גדר. וכל מעשה שיהיה כשנעשית מצד החכמה טובה. וכמו שכתוב בהרואה (ס"ג:) בכל דרכך דעהו ואפילו לדבר עבירה. ודעהו היינו מדרגת הדעת כנ"ל אז אפילו לדבר עבירה כמו ששמעתי על פסוק ד' מתיר אסורים. וכן אין לו גבול כמו שכתוב בחובות הלבבות בהקדמה שרחבה מצותך מאוד ננאמר על חובות הלבבות שהרי מצות המעשים יש להם גבול יעויין שם. והיינו על ידי החכמה שנעשית כשני מעיינות כנ"ל וכמו שכתוב בפרק קנין תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק: ובכזה נאמר הן יראת ד' היא חכמה שהכל אחד ונאמר ודעת קדושים בינה דהיינו רוח הקודש הוא הבינה. ואמר וקבל שכר וכן מורגל הלשון בכל מקום בגמרא דרוש וקבל שכר. כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קדושין ל"ט ע"ב) רק על הדרוש על זה יש קבול שכר בהאי עלמא. ולא למחר לקבל שכרם. וכמש"ל שאז טועמין מעין עולם הבא כמו שכתוב בריש פרק ב' דביצה דשמאי היה אוכל בכל יום לכבוד שבת והלל אמר ברוך ד' יום יום. פירוש כי שבת מעין עולם הבא כמו שכתוב בפרק הרואה (נ"ז:) ובהשיר שהלוים אומרים בבית המקדש ליום שכולו שבת כו' כמו שכתוב (בפרק היה קורא י"ז א') כי בעולם הבא צדיקים כו' ונהנין מזיו השכינה וכן שבת הוא הכרת שם שמים הברורה [דקביעא וקיימא כמו שכתוב בפרק ערבי פסחים (קי"ז:) ואין כאן מקום להאריך] כמו שכתוב (זוה"ק ח"ב פ"ח:) מאי שבת שמא דקודשא בריך הוא. ולכך אינו יום המעשה כי המעשים יש להם גדר וגבול ואפילו מעשה מצות התורה יש להם מספר תרי"ג והם גדורים וקצובים את זה תעשה וזה לא. וחוק וגבול יש אשר לא יעברנהו וכן העולם הזה יש לו גבול שית אלפי שני. אבל העולם הבא אין לו גבול והפסק וכן נאמר ויברך את יום השביעי וברכה היא בריכת מקור ומעיין שאינו פוסק. כמש"ל כי המעשים גדורים הם בהתחלה ובסוף לפי שהיא נפעל וכן נפעל בהכרח יש לו התחלה לפעולתו. והוא על כרחך מורכב וכל מורכב בהכרח שיפרד ויש לו סוף. אבל המנוחה הוא דבר שאין לו התחלה ואין לו סוף לפי שאינו מוגדר על ידי העשיה והפעולה ואינו מורכב. וזהו טעם כי בו שבת ולכך יום השבת הוא קדושת המחשבה וכמו שכתוב בריש הקדמת הזוהר בב' בארצינו דא יום השבת כו' עולם הנשמות כו'. והיינו על ידי הכרת שם שמים הברורה וקביעא בקרבו עד ששבת גופו. [ונח נפשיה מיגיעה ועבודה שאין צריך לה עוד שזהו ביאור לשון נח נפשיה בדברי רז"ל על הנפטר כמו שכתוב במתים חפשי שנחה מיגיעת היצר וכן זה בחייו טועם מעין עולם הבא] ולכך הוא אות על אדנות השם יתברך דוגמת תפילין שהוא אות גם כן ע"ז. והיינו דהאי יומא דקא גרים לאותם היודעי בינה לעתים שכל יום ההוא קבוע שליטות אדנותו ית"ש בתוך לבו בקנין גמור מעצמו בלי שום מעשה והשתדלות. ולכך הוא יתד בלבו יום ההוא בל תמוט אפילו רגע אחת כמו שאסור להסיח דעת מתפילין אפילו רגע אחת. ואז נהנין מזיו השכינה דהיינו רוח הקודש שבא על ידי כך לדעת וחכמת הכליות [כמו שאמרו ז"ל (ברכות ס"א.) כליות יועצות. ואיתא בלומד תורה לשמה ונהנין ממנו עצה ותושיה (אבות פ"ו). ולשמה לשון נקבה ידוע מטעם האר"י ז"ל דרצה לומר לשם ה' לשם השכינה ואין כאן מקום להאריך ביאורו] שנעשים כשני מעיינות נובעים ומעין אין לו הפסק ואין לו גבול וגדר כלל. וכן אין גדר במעשים כמו שכתוב לעיל שהמעשים שעל פי חכמה אין להם גדר. וכל מעשה שיהיה כשנעשית מצד החכמה טובה. וכמו שכתוב בהרואה (ס"ג:) בכל דרכך דעהו ואפילו לדבר עבירה. ודעהו היינו מדרגת הדעת כנ"ל אז אפילו לדבר עבירה כמו ששמעתי על פסוק ד' מתיר אסורים. וכן אין לו גבול כמו שכתוב בחובות הלבבות בהקדמה שרחבה מצותך מאוד ננאמר על חובות הלבבות שהרי מצות המעשים יש להם גבול יעויין שם. והיינו על ידי החכמה שנעשית כשני מעיינות כנ"ל וכמו שכתוב בפרק קנין תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • דָּבָר אַחֵר, כְּנֶגֶד שִׁבְעַת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר לָמָּה עָשָׂה מֹשֶׁה שִׁבְעָה נֵרוֹת וּשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים נֵרוֹת. אֶלָּא מֹשֶׁה עָקַר שִׁבְעָה אֻמּוֹת מִלִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל שְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל עַל שִׁבְעִים אֻמּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ה, א) "וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בַּמִּשְׁכָּן אוֹרָה, לִכְבוֹדִי הַנֵּרוֹת הָיוּ דּוֹלְקִים לְתוֹכוֹ, אַף לֶעָתִיד לָבֹא אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי מְמַלֵּא יְרוּשָׁלַיִם מִכְּבוֹדִי, שֶׁנֶּאֱמַר "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ" וְגוֹ', אֲנִי מַדְלִיק לְתוֹכָהּ נֵרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (צפניה א, יב) "וְהָיָה בַּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בַּנֵּרוֹת", וּכְתִיב (משלי ו, כג) "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", נֵרוֹת שֶׁל בָּשָׂר וָדָם שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל נְחֹשֶׁת הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ שֶׁל אָדָם, וּכְבוֹד הַשַּׁבָּת נֵרוֹתֶיהָ הֵן כְּבוֹדָהּ, אִם שְׁמַרְתֶּם נֵרוֹת שֶׁל שַׁבָּת אֲנִי מַרְאֶה לָכֶם נֵרוֹת שֶׁל צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר "בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בַּנֵּרוֹת", וְאֵינִי מַצְרִיךְ לָכֶם לִרְאוֹת בְּאוֹרָהּ שֶׁל חַמָּה אֶלָּא בִּכְבוֹדִי אֲנִי מֵאִיר לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס, יט) "לֹא יִהְיֶה לָךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַה הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם", הָאֻמּוֹת עֲתִידִין לִהְיוֹת מְהַלְּכִין לְאוֹרְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם, ג) "וְהָלְכוּ גּוֹיִם לְאוֹרֵךְ". וְאֵי זֶה אוֹר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לְיִשְׂרָאֵל. בְּאוֹר הַצְּדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כ) "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה". וְכָל כָּךְ לָמָּה. בִּזְכוּת הַנֵּרוֹת שֶׁהֵן מַדְלִיקִין בְּשַׁבָּת. תֵּדַע לְךָ כַּמָּה חֲבִיבָה הִיא מִצְוַת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָרִיךְ לְאוֹרָהּ הוּא מְצַוֶּה לְמֹשֶׁה שֶׁיַּזְהִיר לְאַהֲרֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת". דָּבָר אַחֵר, כְּנֶגֶד שִׁבְעַת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר לָמָּה עָשָׂה מֹשֶׁה שִׁבְעָה נֵרוֹת וּשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים נֵרוֹת. אֶלָּא מֹשֶׁה עָקַר שִׁבְעָה אֻמּוֹת מִלִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל שְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל עַל שִׁבְעִים אֻמּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ה, א) "וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בַּמִּשְׁכָּן אוֹרָה, לִכְבוֹדִי הַנֵּרוֹת הָיוּ דּוֹלְקִים לְתוֹכוֹ, אַף לֶעָתִיד לָבֹא אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי מְמַלֵּא יְרוּשָׁלַיִם מִכְּבוֹדִי, שֶׁנֶּאֱמַר "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ" וְגוֹ', אֲנִי מַדְלִיק לְתוֹכָהּ נֵרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (צפניה א, יב) "וְהָיָה בַּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בַּנֵּרוֹת", וּכְתִיב (משלי ו, כג) "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", נֵרוֹת שֶׁל בָּשָׂר וָדָם שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל נְחֹשֶׁת הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ שֶׁל אָדָם, וּכְבוֹד הַשַּׁבָּת נֵרוֹתֶיהָ הֵן כְּבוֹדָהּ, אִם שְׁמַרְתֶּם נֵרוֹת שֶׁל שַׁבָּת אֲנִי מַרְאֶה לָכֶם נֵרוֹת שֶׁל צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר "בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בַּנֵּרוֹת", וְאֵינִי מַצְרִיךְ לָכֶם לִרְאוֹת בְּאוֹרָהּ שֶׁל חַמָּה אֶלָּא בִּכְבוֹדִי אֲנִי מֵאִיר לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס, יט) "לֹא יִהְיֶה לָךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַה הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם", הָאֻמּוֹת עֲתִידִין לִהְיוֹת מְהַלְּכִין לְאוֹרְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם, ג) "וְהָלְכוּ גּוֹיִם לְאוֹרֵךְ". וְאֵי זֶה אוֹר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לְיִשְׂרָאֵל. בְּאוֹר הַצְּדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כ) "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה". וְכָל כָּךְ לָמָּה. בִּזְכוּת הַנֵּרוֹת שֶׁהֵן מַדְלִיקִין בְּשַׁבָּת. תֵּדַע לְךָ כַּמָּה חֲבִיבָה הִיא מִצְוַת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָרִיךְ לְאוֹרָהּ הוּא מְצַוֶּה לְמֹשֶׁה שֶׁיַּזְהִיר לְאַהֲרֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת".

    from our library copy — not yet checked against the original

  • זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ אַחַר שֶׁצִּוָּה שֶׁנַּאֲמִין בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא הַנִּמְצָא, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, וְהַיָּכוֹל, וְשֶׁנְּיַחֵד הָאֱמוּנָה בְּכָל אֵלֶּה וְהַכָּבוֹד לוֹ לְבַדּוֹ, וְצִוָּה שֶׁנְּכַבֵּד זֵכֶר שְׁמוֹ, צִוָּה שֶׁנַּעֲשָׂה בָּזֶה סִימָן וְזִכָּרוֹן תָּמִיד לְהוֹדִיעַ שֶׁהוּא בָּרָא הַכֹּל, וְהִיא מִצְוַת הַשַּׁבָּת שֶׁהִיא זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית: וְאָמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וּבְמִשְׁנֵה תּוֹרָה (דברים ה יב) כָּתוּב "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ בָּזֶה (ר"ה כז.) זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, וְלֹא הִקְפִּידוּ בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרִים שֶׁנִּתְחַלְּפוּ לָהֶם. וְהַכַּוָּנָה לָהֶם זַ"ל, כִּי "זָכוֹר" מִצְוַת עֲשֵׂה, צִוָּה שֶׁנִּזְכֹּר יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וְלֹא נִשְׁכָּחֵהוּ, וְ"שָׁמוֹר" אֶצְלָם מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הִשָּׁמֶר פֶּן וְאַל אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה (עירובין צו.), יַזְהִיר שֶׁנִּשְׁמֹר אוֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ שֶׁלֹּא נְחַלְּלֵהוּ, וְאֵין רָאוּי לְמֹשֶׁה שֶׁיַּחְלִיף דִּבְרֵי הַשֵּׁם מִמִּצְוַת עֲשֵׂה לְמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם הֶחְלִיף בַּדִּבּוּר הַשֵּׁנִי וְכָל תְּמוּנָה וְאָמַר כָּל תְּמוּנָה, בְּחֶסְרוֹן וָא"ו, וְהוֹסִיף אוֹתָהּ בְּ"וְעַל שִׁלֵּשִׁים", וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הַדִּבְּרוֹת, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כִּי הַכֹּל אֶחָד. וְהַטַּעַם הַזֶּה לֹא יִסְבֹּל אוֹתוֹ אֶלָּא מִי שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בַּתַּלְמוּד: וּמְפֹרָשׁ אָמְרוּ (ברכות כ:) נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם דְּבַר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר זָכוֹר וְשָׁמוֹר, כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁמִירָה יֶשְׁנוֹ בִּזְכִירָה, וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְאִיתַנְהוּ בִּשְׁמִירָה אִיתַנְהוּ בִּזְכִירָה, שֶׁהַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בִּשְׁמִירָה, שֶׁבְּכָל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה הֵן חַיָּבוֹת, וְלֹא הָיוּ חַיָּבוֹת בִּזְכִירָה שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת, אֶלָּא שֶׁהַהֶקֵּשׁ הַזֶּה מְחַיֵּב אוֹתָן. וַאֲנִי תָּמֵהַּ אִם נֶאֱמַר זָכוֹר וְשָׁמוֹר מִפִּי הַגְּבוּרָה, לָמָּה לֹא נִכְתַּב בַּלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. וְיִתָּכֵן שֶׁהָיָה בַּלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וּבַשְּׁנִיּוֹת כָּתוּב זָכוֹר, וּמֹשֶׁה פֵּרֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל כִּי שָׁמוֹר נֶאֱמַר עִמּוֹ. וְזוֹ כַּוָּנָתָם בֶּאֱמֶת: וּבְמִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה (ספר הבהיר אות קפב) הִזְכִּירוּ עוֹד סוֹד גָּדוֹל בְּזָכוֹר וְשָׁמוֹר, וְעַל הַכְּלָל תִּהְיֶה הַזְּכִירָה בַּיּוֹם וְהַשְּׁמִירָה בַּלַּיְלָה, וְזֶהוּ מַאֲמַר הַחֲכָמִים (ב"ק לב:) שֶׁאוֹמְרִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֹּאִי כַּלָּה בֹּאִי כַּלָּה, בֹּאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת מַלְכָּה כַּלָּה, וְיִקְרְאוּ לְבִרְכַּת הַיּוֹם קִדּוּשָׁא רַבָּא (פסחים קו) שֶׁהוּא הַקִּדּוּשׁ הַגָּדוֹל, וְתָבִין זֶה. וֶאֱמֶת הוּא ג"כ כִּי מִדַּת זָכוֹר רָמְזוּ בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, וְהוּא הַיּוֹצֵא מִמִּדַּת הָאַהֲבָה וְהוּא לְמִדַּת הָרַחֲמִים, כִּי הָעוֹשֶׂה מִצְוַת אֲדוֹנָיו אָהוּב לוֹ וַאֲדוֹנָיו מְרַחֵם עָלָיו, וּמִדַּת שָׁמוֹר בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, וְהוּא לְמִדַּת הַדִּין וְיוֹצֵא מִמִּדַּת הַיִּרְאָה, כִּי הַנִּשְׁמָר מֵעֲשׂוֹת דָּבָר הָרַע בְּעֵינֵי אֲדוֹנָיו יָרֵא אוֹתוֹ, וְלָכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה גְּדוֹלָה מִמִּצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁהָאַהֲבָה גְּדוֹלָה מֵהַיִּרְאָה, כִּי הַמְּקַיֵּם וְעֹשֶׂה בְּגוּפוֹ וּבְמָמוֹנוֹ רְצוֹן אֲדוֹנָיו הוּא גָּדוֹל מֵהַנִּשְׁמָר מֵעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, וּלְכָךְ אָמְרוּ דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה, וּמִפְּנֵי זֶה יִהְיֶה הָעֹנֶשׁ בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה גָּדוֹל וְעוֹשִׂין בּוֹ דִּין כְּגוֹן מַלְקוּת וּמִיתָה, וְאֵין עוֹשִׂין בּוֹ דִּין בְּמִצְוַת עֲשֵׂה כְּלָל אֶלָּא בַּמּוֹרְדִין, כְּמוֹ לוּלָב וְצִיצִית אֵינִי עוֹשֶׂה, סֻכָּה אֵינִי עוֹשֶׂה, שֶׁסַּנְהֶדְרִין הָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו לַעֲשׂוֹת אוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ: וְכָתַב רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ':ח') בְּפֵרוּשׁ זָכוֹר תְּנוּ לֵב לִזְכֹּר תָּמִיד אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ חֵלֶק יָפֶה יְהֵא מַזְמִינוֹ לְשַׁבָּת. וְזוֹ בָּרַיְתָא הִיא שֶׁשְּׁנוּיָה בַּמְּכִילְתָּא (כאן) כָּךְ, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה בֶּן גָּרוֹן אוֹמֵר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, תְּהֵא זוֹכְרוֹ מֵאֶחָד בְּשַׁבָּת, שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן לְךָ חֵפֶץ יָפֶה תְּהֵא מַתְקִינוֹ לְשַׁבָּת. אֲבָל בִּלְשׁוֹן יָחִיד שְׁנוּיָה, וְאֵינָהּ כַּהֲלָכָה, שֶׁהֲרֵי בַּגְּמָרָא (ביצה טז.) אָמְרוּ תַּנְיָא אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן כָּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת, כֵּיצַד מָצָא בְּהֵמָה נָאָה אוֹמֵר תְּהֵא זוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת, לְמָחָר מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה מַנִּיחַ הַשְּׁנִיָּה וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה, אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ, כָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח כ) "בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם". תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּחַד בְּשַׁבִּיךְ לְשַׁבְּתִיךְ, וּב"ה אוֹמְרִים "בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם": וּבִמְכִילְתָּא אַחֶרֶת (מכילתא דרשב"י) שַׁמַּאי הַזָּקֵן אוֹמֵר זְכִירָה עַד שֶׁלֹּא תָּבֹא, שְׁמִירָה מִשֶּׁתָּבֹא, וּמַעֲשֶׂה בְּשַׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁלֹּא הָיָה זִכְרוֹן שַׁבָּת זָז מִפִּיו, לָקַח חֵפֶץ טוֹב אוֹמֵר זֶה לְשַׁבָּת, כְּלִי חָדָשׁ אוֹמֵר זֶה לְשַׁבָּת אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ שֶׁהָיָה אוֹמֵר כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. וַהֲלָכָה הִיא כְּדִבְרֵי ב"ה: וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט אָמְרוּ (במכילתא כאן) שֶׁהִיא מִצְוָה שֶׁנִּזְכֹּר תָּמִיד בְּכָל יוֹם אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁלֹּא נִשְׁכָּחֵהוּ וְלֹא יִתְחַלֵּף לָנוּ בִּשְׁאָר הַיָּמִים, כִּי בְּזָכְרֵנוּ אוֹתוֹ תָּמִיד יִזְכֹּר מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בְּכָל עֵת, וְנוֹדֶה בְּכָל עֵת שֶׁיֵּשׁ לָעוֹלָם בּוֹרֵא, וְהוּא צִוָּה אוֹתָנוּ בָּאוֹת הַזֶּה כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שמות ל"א:י"ג) "כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" וְזֶה עִקָּר גָּדוֹל בֶּאֱמוּנַת הָאֵל: וְטַעַם לְקַדְּשׁוֹ שֶׁיְּהֵא זִכְרוֹנֵנוּ בּוֹ לִהְיוֹת קָדוֹשׁ בְּעֵינֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד" (ישעיה נח יג). וְהַטַּעַם, שֶׁתְּהֵא הַשְּׁבִיתָה בְּעֵינֵינוּ בַּעֲבוּר שֶׁהוּא יוֹם קָדוֹשׁ, לְהִפָּנוֹת בּוֹ מֵעִסְקֵי הַמַּחְשָׁבוֹת וְהַבְלֵי הַזְּמַנִּים, וְלָתֵת בּוֹ עֹנֶג לְנַפְשֵׁנוּ בְּדַרְכֵי ה', וְלָלֶכֶת אֶל הַחֲכָמִים וְאֶל הַנְּבִיאִים לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי ה', כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ד':כ"ג) "מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת", שֶׁהָיָה דַּרְכָּם כֵּן, וְכָךְ אָמְרוּ רז"ל (ר"ה טז.) מִכְּלָל דִּבְחֹדֶשׁ וְשַׁבָּת בָּעֵי לְמֵיזַל. וְזֶה טַעַם שְׁבִיתַת הַבְּהֵמָה, שֶׁלֹּא תְּהֵא בְּלִבֵּנוּ מַחְשָׁבָה עָלֶיהָ: וּלְכָךְ אָמְרוּ זַ"ל (חולין ה) שֶׁהַשַּׁבָּת שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בע"ז, מִפְּנֵי שֶׁבָּהּ נָעִיד עַל כָּל עִקְּרֵי הָאֱמוּנָה בַּחִדּוּשׁ וּבַהַשְׁגָּחָה וּבַנְּבוּאָה. וּבַמְּכִילְתָּא (כאן) רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר, לֹא תְּהֵא מוֹנֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֲחֵרִים מוֹנִים, אֶלָּא תְּהֵא מוֹנֶה לְשֵׁם שַׁבָּת. וּפֵרוּשָׁהּ, שֶׁהַגּוֹיִם מוֹנִין יְמֵי הַשָּׁבוּעַ לְשֵׁם הַיָּמִים עַצְמָן, יִקְרְאוּ לְכָל יוֹם שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אוֹ עַל שְׁמוֹת הַמְשָׁרְתִים, כַּנּוֹצְרִים, אוֹ שֵׁמוֹת אֲחֵרִים שֶׁיִּקְרְאוּ לָהֶם, וְיִשְׂרָאֵל מוֹנִים כָּל הַיָּמִים לְשֵׁם שַׁבָּת, אֶחָד בְּשַׁבָּת, שֵׁנִי בְּשַׁבָּת, כִּי זוֹ מִן הַמִּצְוָה שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בּוֹ לְזָכְרוֹ תָּמִיד בְּכָל יוֹם. וְזֶה פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, וְכָךְ פֵּרֵשׁ ר"א: וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁזֶּהוּ מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שַׁמַּאי הַזָּקֵן (במכילתא דרשב"י) שֶׁפֵּרֵשׁ מִצְוַת זָכוֹר עַד שֶׁלֹּא תָּבֹא, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא נִשְׁכָּחֵהוּ בְּשׁוּם פָּנִים, אֲבָל הִזְכִּירוּ בַּבָּרַיְתָא (בביצה טז:) עוֹד מִדַּת חֲסִידוּתוֹ שֶׁהָיָה הוּא מַזְכִּירוֹ גַּם בְּמַאֲכָלָיו וְאוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת כָּל יְמֵי חַיָּיו, וְהִלֵּל עַצְמוֹ מוֹדֶה בְּמִדְרָשׁוֹ שֶׁל שַׁמַּאי, אֲבָל הָיְתָה בּוֹ מִדָּה אַחֶרֶת בַּמַּאֲכָלִים מִפְּנֵי שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְהָיָה בּוֹטֵחַ בַּה' שֶׁיַּזְמִין לוֹ לְשַׁבָּת מָנָה יָפָה מִכָּל הַיָּמִים: אֲבָל לְרַבּוֹתֵינוּ עוֹד בּוֹ מִדְרָשׁ מִמִּלַּת "לְקַדְּשׁוֹ", שֶׁנְּקַדְּשֵׁהוּ בְּזִכָּרוֹן, כְּעִנְיַן "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה" (ויקרא כה י), שֶׁהוּא טָעוּן קִדּוּשׁ ב"ד לוֹמַר בַּיּוֹבֵל מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ, אַף כָּאן צִוָּה שֶׁנִּזְכֹּר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בְּקַדְּשֵׁנוּ אוֹתוֹ. וְכָךְ אָמְרוּ בַּמְּכִילְתָּא (כאן) "לְקַדְּשׁוֹ", קַדְּשֵׁהוּ בִּבְרָכָה, מִכָּאן אָמְרוּ מְקַדְּשִׁין עַל הַיַּיִן בִּכְנִיסָתוֹ, אֵין לִי אֶלָּא לַיּוֹם, לַלַּיְלָה מִנַּיִן, ת"ל "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת" (שמות ל"א:י"ד), וְזֶהוּ קִדּוּשׁ הַיּוֹם, וְהוּא מִן הַתּוֹרָה, אֵינוֹ אַסְמַכְתָּא. וְכָךְ אָמְרוּ (ברכות כ:) נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם דְּבַר תּוֹרָה, וְזֶה עַל קִדּוּשׁ הַלַּיְלָה, לְפִי שֶׁכָּל הַטְּעוּנִים קִדּוּשׁ מִתְקַדְּשִׁים בִּכְנִיסָתָן פַּעַם אַחַת, כְּגוֹן קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ, וְקִדּוּשׁ הַיּוֹבֵל, אֲבָל בַּיּוֹם אַסְמַכְתָּא, וְאֵין אוֹמְרִים בּוֹ מְקֻדָּשׁ כְּלָל, שֶׁדַּיֵּנוּ בְּפַעַם אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ. וְכֵן עַל הַיַּיִן אַסְמַכְתָּא וְאֵינוֹ קֶבַע כְּלָל: וּבַגְּמָרָא פְּסָחִים (קו) אָמְרוּ זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן בִּכְנִיסָתוֹ, אֵין לִי אֶלָּא בַּיּוֹם, בַּלַּיְלָה מִנַּיִן, ת"ל אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, הַאי תַּנָּא מַהְדַּר אַלֵּילְיָא וְנָסַב לֵיהּ קְרָא דִּימָמָא, וְעוֹד, עִקַּר קִדּוּשָׁא בַּלַּיְלָה הוּא, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן בִּכְנִיסָתוֹ, אֵין לִי אֶלָּא בַּלַּיְלָה בַּיּוֹם מִנַּיִן, ת"ל אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. וְכֵן הַבָּרַיְתָא שֶׁבַּמְּכִילְתָּא יְתָרֵץ בָּהּ אֵין לִי אֶלָּא בַּלַּיְלָה שֶׁהוּא עִקַּר הַקִּדּוּשׁ, לַיּוֹם מִנַּיִן וְכוּ', וְהוּא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. וּמִשָּׁם תִּלְמֹד שֶׁהַמִּצְוָה הַזֹּאת לְמֵדָה מִמִּלַּת "לְקַדְּשׁוֹ", אֲבָל זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת מִצְוָה לְזָכְרוֹ תָּמִיד בְּכָל יוֹם, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ, אֶלָּא שֶׁכָּל מִצְוֹת הַזְּכִירָה בְּמִנְיָן אֶחָד בְּחֶשְׁבּוֹן רמ"ח מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ. וְדַע זֶה: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ אַחַר שֶׁצִּוָּה שֶׁנַּאֲמִין בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא הַנִּמְצָא, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, וְהַיָּכוֹל, וְשֶׁנְּיַחֵד הָאֱמוּנָה בְּכָל אֵלֶּה וְהַכָּבוֹד לוֹ לְבַדּוֹ, וְצִוָּה שֶׁנְּכַבֵּד זֵכֶר שְׁמוֹ, צִוָּה שֶׁנַּעֲשָׂה בָּזֶה סִימָן וְזִכָּרוֹן תָּמִיד לְהוֹדִיעַ שֶׁהוּא בָּרָא הַכֹּל, וְהִיא מִצְוַת הַשַּׁבָּת שֶׁהִיא זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית: וְאָמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וּבְמִשְׁנֵה תּוֹרָה (דברים ה יב) כָּתוּב "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ בָּזֶה (ר"ה כז.) זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, וְלֹא הִקְפִּידוּ בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרִים שֶׁנִּתְחַלְּפוּ לָהֶם. וְהַכַּוָּנָה לָהֶם זַ"ל, כִּי "זָכוֹר" מִצְוַת עֲשֵׂה, צִוָּה שֶׁנִּזְכֹּר יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וְלֹא נִשְׁכָּחֵהוּ, וְ"שָׁמוֹר" אֶצְלָם מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הִשָּׁמֶר פֶּן וְאַל אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה (עירובין צו.), יַזְהִיר שֶׁנִּשְׁמֹר אוֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ שֶׁלֹּא נְחַלְּלֵהוּ, וְאֵין רָאוּי לְמֹשֶׁה שֶׁיַּחְלִיף דִּבְרֵי הַשֵּׁם מִמִּצְוַת עֲשֵׂה לְמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם הֶחְלִיף בַּדִּבּוּר הַשֵּׁנִי וְכָל תְּמוּנָה וְאָמַר כָּל תְּמוּנָה, בְּחֶסְרוֹן וָא"ו, וְהוֹסִיף אוֹתָהּ בְּ"וְעַל שִׁלֵּשִׁים", וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הַדִּבְּרוֹת, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כִּי הַכֹּל אֶחָד. וְהַטַּעַם הַזֶּה לֹא יִסְבֹּל אוֹתוֹ אֶלָּא מִי שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בַּתַּלְמוּד: וּמְפֹרָשׁ אָמְרוּ (ברכות כ:) נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם דְּבַר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר זָכוֹר וְשָׁמוֹר, כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁמִירָה יֶשְׁנוֹ בִּזְכִירָה, וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְאִיתַנְהוּ בִּשְׁמִירָה אִיתַנְהוּ בִּזְכִירָה, שֶׁהַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בִּשְׁמִירָה, שֶׁבְּכָל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה הֵן חַיָּבוֹת, וְלֹא הָיוּ חַיָּבוֹת בִּזְכִירָה שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת, אֶלָּא שֶׁהַהֶקֵּשׁ הַזֶּה מְחַיֵּב אוֹתָן. וַאֲנִי תָּמֵהַּ אִם נֶאֱמַר זָכוֹר וְשָׁמוֹר מִפִּי הַגְּבוּרָה, לָמָּה לֹא נִכְתַּב בַּלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. וְיִתָּכֵן שֶׁהָיָה בַּלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וּבַשְּׁנִיּוֹת כָּתוּב זָכוֹר, וּמֹשֶׁה פֵּרֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל כִּי שָׁמוֹר נֶאֱמַר עִמּוֹ. וְזוֹ כַּוָּנָתָם בֶּאֱמֶת: וּבְמִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה (ספר הבהיר אות קפב) הִזְכִּירוּ עוֹד סוֹד גָּדוֹל בְּזָכוֹר וְשָׁמוֹר, וְעַל הַכְּלָל תִּהְיֶה הַזְּכִירָה בַּיּוֹם וְהַשְּׁמִירָה בַּלַּיְלָה, וְזֶהוּ מַאֲמַר הַחֲכָמִים (ב"ק לב:) שֶׁאוֹמְרִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֹּאִי כַּלָּה בֹּאִי כַּלָּה, בֹּאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת מַלְכָּה כַּלָּה, וְיִקְרְאוּ לְבִרְכַּת הַיּוֹם קִדּוּשָׁא רַבָּא (פסחים קו) שֶׁהוּא הַקִּדּוּשׁ הַגָּדוֹל, וְתָבִין זֶה. וֶאֱמֶת הוּא ג"כ כִּי מִדַּת זָכוֹר רָמְזוּ בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, וְהוּא הַיּוֹצֵא מִמִּדַּת הָאַהֲבָה וְהוּא לְמִדַּת הָרַחֲמִים, כִּי הָעוֹשֶׂה מִצְוַת אֲדוֹנָיו אָהוּב לוֹ וַאֲדוֹנָיו מְרַחֵם עָלָיו, וּמִדַּת שָׁמוֹר בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, וְהוּא לְמִדַּת הַדִּין וְיוֹצֵא מִמִּדַּת הַיִּרְאָה, כִּי הַנִּשְׁמָר מֵעֲשׂוֹת דָּבָר הָרַע בְּעֵינֵי אֲדוֹנָיו יָרֵא אוֹתוֹ, וְלָכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה גְּדוֹלָה מִמִּצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁהָאַהֲבָה גְּדוֹלָה מֵהַיִּרְאָה, כִּי הַמְּקַיֵּם וְעֹשֶׂה בְּגוּפוֹ וּבְמָמוֹנוֹ רְצוֹן אֲדוֹנָיו הוּא גָּדוֹל מֵהַנִּשְׁמָר מֵעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, וּלְכָךְ אָמְרוּ דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה, וּמִפְּנֵי זֶה יִהְיֶה הָעֹנֶשׁ בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה גָּדוֹל וְעוֹשִׂין בּוֹ דִּין כְּגוֹן מַלְקוּת וּמִיתָה, וְאֵין עוֹשִׂין בּוֹ דִּין בְּמִצְוַת עֲשֵׂה כְּלָל אֶלָּא בַּמּוֹרְדִין, כְּמוֹ לוּלָב וְצִיצִית אֵינִי עוֹשֶׂה, סֻכָּה אֵינִי עוֹשֶׂה, שֶׁסַּנְהֶדְרִין הָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו לַעֲשׂוֹת אוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ: וְכָתַב רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ':ח') בְּפֵרוּשׁ זָכוֹר תְּנוּ לֵב לִזְכֹּר תָּמִיד אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ חֵלֶק יָפֶה יְהֵא מַזְמִינוֹ לְשַׁבָּת. וְזוֹ בָּרַיְתָא הִיא שֶׁשְּׁנוּיָה בַּמְּכִילְתָּא (כאן) כָּךְ, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה בֶּן גָּרוֹן אוֹמֵר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, תְּהֵא זוֹכְרוֹ מֵאֶחָד בְּשַׁבָּת, שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן לְךָ חֵפֶץ יָפֶה תְּהֵא מַתְקִינוֹ לְשַׁבָּת. אֲבָל בִּלְשׁוֹן יָחִיד שְׁנוּיָה, וְאֵינָהּ כַּהֲלָכָה, שֶׁהֲרֵי בַּגְּמָרָא (ביצה טז.) אָמְרוּ תַּנְיָא אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן כָּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת, כֵּיצַד מָצָא בְּהֵמָה נָאָה אוֹמֵר תְּהֵא זוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת, לְמָחָר מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה מַנִּיחַ הַשְּׁנִיָּה וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה, אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ, כָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח כ) "בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם". תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּחַד בְּשַׁבִּיךְ לְשַׁבְּתִיךְ, וּב"ה אוֹמְרִים "בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם": וּבִמְכִילְתָּא אַחֶרֶת (מכילתא דרשב"י) שַׁמַּאי הַזָּקֵן אוֹמֵר זְכִירָה עַד שֶׁלֹּא תָּבֹא, שְׁמִירָה מִשֶּׁתָּבֹא, וּמַעֲשֶׂה בְּשַׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁלֹּא הָיָה זִכְרוֹן שַׁבָּת זָז מִפִּיו, לָקַח חֵפֶץ טוֹב אוֹמֵר זֶה לְשַׁבָּת, כְּלִי חָדָשׁ אוֹמֵר זֶה לְשַׁבָּת אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ שֶׁהָיָה אוֹמֵר כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. וַהֲלָכָה הִיא כְּדִבְרֵי ב"ה: וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט אָמְרוּ (במכילתא כאן) שֶׁהִיא מִצְוָה שֶׁנִּזְכֹּר תָּמִיד בְּכָל יוֹם אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁלֹּא נִשְׁכָּחֵהוּ וְלֹא יִתְחַלֵּף לָנוּ בִּשְׁאָר הַיָּמִים, כִּי בְּזָכְרֵנוּ אוֹתוֹ תָּמִיד יִזְכֹּר מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בְּכָל עֵת, וְנוֹדֶה בְּכָל עֵת שֶׁיֵּשׁ לָעוֹלָם בּוֹרֵא, וְהוּא צִוָּה אוֹתָנוּ בָּאוֹת הַזֶּה כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שמות ל"א:י"ג) "כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" וְזֶה עִקָּר גָּדוֹל בֶּאֱמוּנַת הָאֵל: וְטַעַם לְקַדְּשׁוֹ שֶׁיְּהֵא זִכְרוֹנֵנוּ בּוֹ לִהְיוֹת קָדוֹשׁ בְּעֵינֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד" (ישעיה נח יג). וְהַטַּעַם, שֶׁתְּהֵא הַשְּׁבִיתָה בְּעֵינֵינוּ בַּעֲבוּר שֶׁהוּא יוֹם קָדוֹשׁ, לְהִפָּנוֹת בּוֹ מֵעִסְקֵי הַמַּחְשָׁבוֹת וְהַבְלֵי הַזְּמַנִּים, וְלָתֵת בּוֹ עֹנֶג לְנַפְשֵׁנוּ בְּדַרְכֵי ה', וְלָלֶכֶת אֶל הַחֲכָמִים וְאֶל הַנְּבִיאִים לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי ה', כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ד':כ"ג) "מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת", שֶׁהָיָה דַּרְכָּם כֵּן, וְכָךְ אָמְרוּ רז"ל (ר"ה טז.) מִכְּלָל דִּבְחֹדֶשׁ וְשַׁבָּת בָּעֵי לְמֵיזַל. וְזֶה טַעַם שְׁבִיתַת הַבְּהֵמָה, שֶׁלֹּא תְּהֵא בְּלִבֵּנוּ מַחְשָׁבָה עָלֶיהָ: וּלְכָךְ אָמְרוּ זַ"ל (חולין ה) שֶׁהַשַּׁבָּת שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בע"ז, מִפְּנֵי שֶׁבָּהּ נָעִיד עַל כָּל עִקְּרֵי הָאֱמוּנָה בַּחִדּוּשׁ וּבַהַשְׁגָּחָה וּבַנְּבוּאָה. וּבַמְּכִילְתָּא (כאן) רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר, לֹא תְּהֵא מוֹנֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֲחֵרִים מוֹנִים, אֶלָּא תְּהֵא מוֹנֶה לְשֵׁם שַׁבָּת. וּפֵרוּשָׁהּ, שֶׁהַגּוֹיִם מוֹנִין יְמֵי הַשָּׁבוּעַ לְשֵׁם הַיָּמִים עַצְמָן, יִקְרְאוּ לְכָל יוֹם שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אוֹ עַל שְׁמוֹת הַמְשָׁרְתִים, כַּנּוֹצְרִים, אוֹ שֵׁמוֹת אֲחֵרִים שֶׁיִּקְרְאוּ לָהֶם, וְיִשְׂרָאֵל מוֹנִים כָּל הַיָּמִים לְשֵׁם שַׁבָּת, אֶחָד בְּשַׁבָּת, שֵׁנִי בְּשַׁבָּת, כִּי זוֹ מִן הַמִּצְוָה שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בּוֹ לְזָכְרוֹ תָּמִיד בְּכָל יוֹם. וְזֶה פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, וְכָךְ פֵּרֵשׁ ר"א: וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁזֶּהוּ מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שַׁמַּאי הַזָּקֵן (במכילתא דרשב"י) שֶׁפֵּרֵשׁ מִצְוַת זָכוֹר עַד שֶׁלֹּא תָּבֹא, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא נִשְׁכָּחֵהוּ בְּשׁוּם פָּנִים, אֲבָל הִזְכִּירוּ בַּבָּרַיְתָא (בביצה טז:) עוֹד מִדַּת חֲסִידוּתוֹ שֶׁהָיָה הוּא מַזְכִּירוֹ גַּם בְּמַאֲכָלָיו וְאוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת כָּל יְמֵי חַיָּיו, וְהִלֵּל עַצְמוֹ מוֹדֶה בְּמִדְרָשׁוֹ שֶׁל שַׁמַּאי, אֲבָל הָיְתָה בּוֹ מִדָּה אַחֶרֶת בַּמַּאֲכָלִים מִפְּנֵי שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְהָיָה בּוֹטֵחַ בַּה' שֶׁיַּזְמִין לוֹ לְשַׁבָּת מָנָה יָפָה מִכָּל הַיָּמִים: אֲבָל לְרַבּוֹתֵינוּ עוֹד בּוֹ מִדְרָשׁ מִמִּלַּת "לְקַדְּשׁוֹ", שֶׁנְּקַדְּשֵׁהוּ בְּזִכָּרוֹן, כְּעִנְיַן "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה" (ויקרא כה י), שֶׁהוּא טָעוּן קִדּוּשׁ ב"ד לוֹמַר בַּיּוֹבֵל מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ, אַף כָּאן צִוָּה שֶׁנִּזְכֹּר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בְּקַדְּשֵׁנוּ אוֹתוֹ. וְכָךְ אָמְרוּ בַּמְּכִילְתָּא (כאן) "לְקַדְּשׁוֹ", קַדְּשֵׁהוּ בִּבְרָכָה, מִכָּאן אָמְרוּ מְקַדְּשִׁין עַל הַיַּיִן בִּכְנִיסָתוֹ, אֵין לִי אֶלָּא לַיּוֹם, לַלַּיְלָה מִנַּיִן, ת"ל "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת" (שמות ל"א:י"ד), וְזֶהוּ קִדּוּשׁ הַיּוֹם, וְהוּא מִן הַתּוֹרָה, אֵינוֹ אַסְמַכְתָּא. וְכָךְ אָמְרוּ (ברכות כ:) נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם דְּבַר תּוֹרָה, וְזֶה עַל קִדּוּשׁ הַלַּיְלָה, לְפִי שֶׁכָּל הַטְּעוּנִים קִדּוּשׁ מִתְקַדְּשִׁים בִּכְנִיסָתָן פַּעַם אַחַת, כְּגוֹן קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ, וְקִדּוּשׁ הַיּוֹבֵל, אֲבָל בַּיּוֹם אַסְמַכְתָּא, וְאֵין אוֹמְרִים בּוֹ מְקֻדָּשׁ כְּלָל, שֶׁדַּיֵּנוּ בְּפַעַם אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ. וְכֵן עַל הַיַּיִן אַסְמַכְתָּא וְאֵינוֹ קֶבַע כְּלָל: וּבַגְּמָרָא פְּסָחִים (קו) אָמְרוּ זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן בִּכְנִיסָתוֹ, אֵין לִי אֶלָּא בַּיּוֹם, בַּלַּיְלָה מִנַּיִן, ת"ל אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, הַאי תַּנָּא מַהְדַּר אַלֵּילְיָא וְנָסַב לֵיהּ קְרָא דִּימָמָא, וְעוֹד, עִקַּר קִדּוּשָׁא בַּלַּיְלָה הוּא, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן בִּכְנִיסָתוֹ, אֵין לִי אֶלָּא בַּלַּיְלָה בַּיּוֹם מִנַּיִן, ת"ל אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. וְכֵן הַבָּרַיְתָא שֶׁבַּמְּכִילְתָּא יְתָרֵץ בָּהּ אֵין לִי אֶלָּא בַּלַּיְלָה שֶׁהוּא עִקַּר הַקִּדּוּשׁ, לַיּוֹם מִנַּיִן וְכוּ', וְהוּא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. וּמִשָּׁם תִּלְמֹד שֶׁהַמִּצְוָה הַזֹּאת לְמֵדָה מִמִּלַּת "לְקַדְּשׁוֹ", אֲבָל זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת מִצְוָה לְזָכְרוֹ תָּמִיד בְּכָל יוֹם, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ, אֶלָּא שֶׁכָּל מִצְוֹת הַזְּכִירָה בְּמִנְיָן אֶחָד בְּחֶשְׁבּוֹן רמ"ח מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ. וְדַע זֶה:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Filed under: הדלקת נר שבת

  • Ketubot 17aunverified

    Filed under: Honor for a King

  • Filed under: The Sanctity of a Synagogue

Related sheets

Shabbatשבת

The Menorah as Symbol of Shabbat

Jewish sources interpret the seven-branched menorah's structure—a central shaft with three branches on each side—as representing Shabbat at the center of the week, surrounded by the six weekdays. This symbolism draws from the creation narrative, rabbinic homilies, and Hasidic commentary on the menorah's spiritual significance.

View Sources9 sources
Shabbatשבת

The Mitzvah and Meaning of Shabbat

These sources trace Shabbat from its biblical foundation in God's rest after creation, through the Torah's twin commandments to remember and guard the day, to the rabbinic elaboration of honoring and delighting in Shabbat through practical acts of sanctification. Together they present Shabbat as both a divine gift and a cornerstone of Jewish observance.

View Sources7 sources
Halachaהלכה

Is an Unnecessary Blessing a Biblical Prohibition?

Sources explore whether reciting a berakhah levatalah (unnecessary blessing) constitutes a violation of the biblical prohibition against taking God's Name in vain, or whether it is only a rabbinic transgression. Classical and later authorities debate the source and severity of this prohibition.

View Sources14 sources
Shabbatשבת

Electricity and Shabbat Observance

These sources explore the halakhic status of electricity on Shabbat by examining the biblical and rabbinic prohibitions against kindling fire and performing creative work. The texts establish the conceptual framework—from the explicit Torah ban on fire to the Rambam's definitions of prohibited labor—that later authorities apply when determining whether using electricity violates Shabbat law.

View Sources10 sources
Mitzvotמצוות

Cutting Tzitzis with Metal Scissors

Jewish sources discuss whether tzitzis strings should be cut with metal implements like scissors, based on the principle that iron shortens life while tzitzis—which contain a commandment—lengthen it. Sources range from Talmudic precedent about the altar to later rabbinic codes that debate whether this is a strict prohibition or a customary stringency.

View Sources8 sources
Shabbatשבת

Eating and Drinking Before Shabbat

Sources discuss the practice and halachic status of eating, drinking, and tasting food in preparation for Shabbat and as a way to honor the day. The sources address both the practical allowances for pre-Shabbat consumption and the spiritual significance of enjoying food and drink as part of Shabbat preparation and observance.

View Sources6 sources

Explore more