Protection of Orphans and Widows

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לָמָּה אֹהֵב אֱלֹהִים יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת אֶלָּא שֶׁאֵין עֵינֵיהֶם תְּלוּיוֹת אֶלָּא בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, ו): אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת, לְכָךְ כָּל הַגּוֹזְלָן כְּאִלּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְהוּא כּוֹעֵס עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, כג): וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם, מָשָׁל לְבַת מְלָכִים שֶׁסָּרְחָה עַל אָבִיהָ וְהָיוּ לָהּ בָּנִים וְטָרְפָה אוֹתָם עָלָיו וְהָלְכָה לָהּ, כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָם כְּאִלּוּ רוֹאֶה אֶת בִּתּוֹ לְפָנָיו, וּמִי שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן נִפְרַע מִמֶּנּוּ.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מִשּׁוּם דְּקָא גָנֵיב לֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אָסוּר לִגְנוֹב דַּעַת הַבְרִיּוֹת, וַאֲפִילּוּ דַּעְתּוֹ שֶׁל גּוֹי. וְהָא דִּשְׁמוּאֵל, לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר. דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה קָא עָבַר בְּמַבָּרָא, אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: ״פַּיְּיסֵיהּ לְמַבּוֹרֹיָה״, פַּיְּיסֵיהּ, וְאִיקְּפַד. מַאי טַעְמָא אִיקְּפַד? אָמַר אַבָּיֵי: תַּרְנְגוֹלֶת טְרֵפָה הֲוַאי, וְיַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ בְּמָר דִּשְׁחוּטָה. רָבָא אָמַר: אַנְפָּקָא אֲמַר לֵיהּ (לאשקויי) [לְאַשְׁקוֹיֵיהּ], וְאַשְׁקְיֵיהּ חַמְרָא מְזִיגָא.

And if you wish, say that there is an entirely different reason why one may not send a gentile a cut-up thigh without removing the sciatic nerve: Because he thereby deceives the gentile. The gentile will think that the Jew has exerted himself to cut up the leg and remove the sciatic nerve and that although the Jew could have eaten the meat himself he decided to send it to the gentile. The gentile will therefore be more appreciative of the gift than he would be if he realized that the sciatic nerve had not been removed. This is as Shmuel said: It is prohibited to deceive people, and even to deceive a gentile. And the Gemara points out that this ruling of Shmuel was not stated explicitly; rather, it was stated by inference, i.e., it was inferred based upon the following incident: Shmuel was once crossing a river in a ferry [mavra]. He said to his attendant: Compensate the ferryman with an appropriate gift. The attendant compensated him, but Shmuel became angry with his attendant. The Gemara asks: What is the reason that Shmuel became angry? Abaye said: The compensation that the attendant gave the ferryman was a chicken that was a tereifa, and he gave it to him as though it were a slaughtered, kosher chicken. Rava said: Shmuel told him to give the ferryman wine for drinking in an anpaka, i.e., a utensil that holds a quarter-log and which was generally used for undiluted wine, but he gave him diluted wine for drinking. According to both Abaye and Rava, Shmuel was upset that his attendant deceived the gentile ferryman.

שלא (א) לענות יתום ואלמנה מפני שנפשם שפלה עד מאד ורוחם נמוכה ואע"פ שהם בעלי עושר אפילו (ב) אלמנותיו של מלך ויתומים של מלך מוזהרים אנו עליהם שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון ואע"פ שפירש רש"י [בפ' משפטים] שהוא הדין לכל אדם אלא שדיבר הכתוב בהווה לפי שהן תשושי כח ודבר מצוי לענותם מכל מקום אני אומר שתפס אלמנה ויתום מפני הברית הכרותה להם שכל זמן שהם צועקים על מעניהם הן נענין שנאמר על זה כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו ונאמר אבי יתומים ודיין אלמנות בד"א בזמן שעינה אותן לצורך עצמו אבל עינה אותם ליישרם בדרך טובה הרי זה מותר ואעפ"כ ינהגם יותר ברחמים משאר כל אדם אחד יתום מאב ואחד יתום מאם נחשב יתום עד שיגדל ולא יצטרך גדול להטפל בו אלא עושה צרכיו כשאר הגדולים:

וּמִכָּל מָקוֹם אָמְרוּ בָּהֶם שֶׁמֻּתָּר לְעַנּוֹתָם קְצָת לְתוֹעַלְתָּם, כְּגוֹן הָרַב לְתַלְמִידוֹ שֶׁל תּוֹרָה אוֹ שֶׁל אֻמָּנוּת, אֲבָל אֲפִלּוּ לְתוֹעַלְתָּם מִצְוָה לְהָקֵל בָּהֶם יוֹתֵר מִשְּׁאָר כָּל אָדָם. וְאָמְרוּ גַּם כֵּן שֶׁבְּרִית כְּרוּתָה לָהֶם שֶׁנַּעֲנִין מִצַּעֲקָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כב) שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְשֶׁהֵם נִקְרָאִים יְתוֹמִים לְעִנְיַן מִצְוָה זוֹ עַד שֶׁלֹּא יְהוּ צְרִיכִין בְּעִסְקֵיהֶם לְאָדָם גָּדוֹל אֶלָּא עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי עַצְמָן כִּשְׁאָר כָּל הַגְּדוֹלִים. וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, שֶׁחַיָּבִין בְּנֵי אָדָם לִנְהֹג עִמָּהֶם דֶּרֶךְ נַחַת וְכָבוֹד.

ומכה אביו ואמו מות יומת - כבר למדו חכמים שמיתתו בחנק, ולכך סמך לו 'וגונב איש ומכרו', שגם הוא באותה מיתה, והפריש ממנו 'ומקלל אביו ואמו', מפני שהוא בסקילה... והחמיר במיתת המקלל יותר ממיתת המכה, מפני שחטא הקללה מצוי יותר, שהכסיל כאשר יכעוס והתקצף וקלל במלכו ובאביו ואמו תמיד כל היום, והעבירה כפי מציאותה תמיד צריכה ייסור גדול. או מפני שיש בקללה חטא גדול יותר שהיא בהזכרת ה', והנה צריך להענישו על חטאו באביו ואמו ועל אשר נשא שם ה' אלהיו לפשע וחטא.

למי נותנין הצדקה ואיזה קודם לחבירו. ובו י"ד סעיפים: מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו חייב להחיותו ולא להלוותו (ומפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום) (טור בגמרא פ' הניזקין):

כי כאן אין מתגלית רק הארה של עונג העליון, כבכל מצוה מסויימת, אלא כאן מתגלה מקור התענוגים, ה"הנאה" של עצמותו יתברך.