Rosh Hashanah on Shabbat: Shofar and Halachic Changes
Sources address why the shofar is not sounded when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the rabbinic enactment distinguishing Temple from other locations, and how the liturgy and observance of the day are modified while maintaining the central blessings of Malchuyot, Zichronot, and Shofarot.
כְּשֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא לִתְקֹעַ בְּשַׁבָּת
32 sources · 26 verified
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
When Rosh Hashanah falls on Shabbos, several distinct halachic issues arise: the suspension of shofar blowing, the underlying melacha prohibitions at play, and various modifications to the day's liturgy and practice.
Shofar blowing on Shabbos
The foundational rule is stated already in the Mishnah: when Rosh Hashanah falls on Shabbos, shofar was sounded in the Temple but not in the provinces, and after the Temple's destruction Rabban Yochanan ben Zakkai enacted that it be sounded wherever a beit din sits (Mishnah Rosh Hashanah 4:1; Rosh Hashanah 29b–30a).
The Gemara supplies Rabbah's rationale for the provincial suspension: since everyone is obligated in shofar but not everyone is expert in its laws, there is concern that an unskilled person will carry the shofar through a public domain to find someone to teach him, thereby violating Shabbos (the Rosh (Rosh Hashanah 4:1); Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 4:9)).
A competing source in the Yerushalmi, cited by Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai, Chelek 3 55:59), derives the prohibition from the Torah itself—reading 'zikron teruah' as indicating that when Rosh Hashanah falls on Shabbos one merely recites the verses of teruah rather than actually blowing, making the suspension a Torah-level matter; Rashi similarly explains that on Shabbos one recites the scriptural passages of teruah while actual blowing is reserved for a weekday.
The Klausenberger Rebbe argues that shofar blowing falls within the category of ordinary melacha—not merely melekhet avoda—drawing on Rashi's distinction between Shabbos's blanket prohibition and Yom Tov's narrower one, and citing Tosafot, the Rashba, and the Rosh for the view that the Sages decreed against blowing lest one come to repair the shofar (the Klausenberger Rebbe (Divrei Yatziv Likutim 58)).
The Shulchan Arukh HaRav (Orach Chayim 588:4–5) explains that shofar blowing is not a melacha in the full sense and is only rabbinically prohibited as uvdin d'chol, yet the Sages did not override even this lighter prohibition in deference to the positive commandment, specifically because of the concern that the unskilled will carry the shofar in a public domain.
The Rif held that blowing remains permitted wherever a distinguished beit din convenes even in post-Talmudic times, and reportedly practiced accordingly, but Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 4:10) notes that all other Rishonim disagreed, holding the enactment applied only to a beit din whose judges held ordination tracing back to Moshe, and that even the Rif's own leading students did not continue his practice.
Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai, Chelek 3 55:52) records that the Rambam and the Shulchan Arukh rule that in our times, without the Temple and without ordained judges, shofar is not blown on Shabbos under any circumstances, and he recounts how an attempt in Jerusalem in 1904–1905 to blow before a sitting beit din ultimately did not succeed.
The Minchas Yitzchak (9:164) addresses the case of one who actually blew shofar or took lulav on a Shabbos Yom Tov and recited Shehecheyanu, examining whether the mitzvah is fulfilled after the fact when only a single prohibition was involved, and concluding that no second blessing is required on the second day.
Rav Gavriel Zinner (Nitei Gavriel, Rosh Hashanah, perek 47) states that shofar is not blown when Rosh Hashanah falls on Shabbos, and records the practice that it is fitting to study the laws of shofar on that day and that some communities deliver the drasha customarily given before the shofar blowing.
A Hasidic ma'amar cited from Maamarim Melukatim (ליל ערב ראש-השנה ה'תשמ"ג) presses the theological difficulty: since 'yom teruah yihyeh lachem' shows that the shofar obligation exists even when Rosh Hashanah falls on Shabbos—as proven by the Temple's practice—why is it nullified in the diaspora by a rabbinic decree against carrying, and why are the piyutim of shofar still recited despite its absence; the tension is resolved through the Hasidic principle that Israel's fulfillment of commandments below effects corresponding divine operations above.
The Mishnah specifies a catalog of Shabbos-related prohibitions that attach to the shofar on Rosh Hashanah: one may not travel beyond the Shabbos boundary for it, clear rubble to uncover it, climb a tree, ride an animal, or swim across water to reach one, and one may not cut it—whether the cutting would violate a rabbinic decree or a Torah prohibition—though placing water or wine inside it to clarify the sound is permitted (Rosh Hashanah 32b).
The Shulchan Arukh (Orach Chayim 588:5) rules that shofar is not blown when Rosh Hashanah falls on Shabbos, and in the Rema's gloss it is further prohibited to handle (muktze) the shofar unless it is needed for the object itself or its place.
Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai, Chelek 3 55:43) situates the shofar ruling alongside parallel Rabbinic enactments—no Megillah reading when Purim falls on Shabbos, no lulav-waving when Sukkos falls on Shabbos—noting that in each case the concern is carrying in a public domain, and that these enactments remain fully in force today.
Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai, Chelek 4 81:14) addresses the muktze status of the shofar in relation to Shabbos, noting that if an object was taken up before Shabbos with permission it may continue to be held, but since the shofar is typically in hand before Shabbos the blower would be obligated to put it away immediately at the onset of Shabbos—which is why the sixth blast of Erev Shabbos was customarily sounded while there was still time to store it.
The Rambam (Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 2:8) clarifies that the rabbinic decree against blowing applied only to places lacking a beit din: in Temple times, when the Great Sanhedrin sat in Jerusalem, all of Jerusalem sounded the shofar on Shabbos as long as the beit din was in session, while outlying cities of Israel did not.
Modifications to Rosh Hashanah liturgy and practice
The Shulchan Arukh (Orach Chayim 584:1–4) records that Avinu Malkenu is not recited when Rosh Hashanah falls on Shabbos, and that the Torah reading expands from five to seven aliyot on Shabbos, while all other standard Rosh Hashanah readings remain in place.
Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai, Chelek 1 26:61) records that the common practice is not to recite Tzidkatecha at Mincha when Rosh Hashanah falls on Shabbos—citing the Rema's ruling and the customs of Jerusalem and Beit El—though he notes that the Shulchan Arukh itself rules to recite it because the day is a day of judgment.
The Mussaf prayer on Rosh Hashanah contains nine blessings, and the Shulchan Arukh (Orach Chayim 591:1–3) prescribes that the congregation recites it silently and the shaliach tzibbur also prays it silently alongside them; the Mishnah Berurah (591:1–4) clarifies that this nine-blessing structure is maintained even against authorities who would reduce it to seven blessings in the silent amidah.
The standard Rosh Hashanah Mussaf order of blessings—Malkhuyot, Zikhronot, and Shofarot, each accompanied by shofar blasts—is laid out in the Gemara (Rosh Hashanah 32a) following Rabbi Akiva's ruling; when Rosh Hashanah falls on Shabbos and there is no blowing, the blessings themselves are still recited but without the accompanying shofar sounds.
Rav Gavriel Zinner (Nitei Gavriel, Rosh Hashanah 30) discusses the birkat hamazon when Rosh Hashanah falls on Shabbos, ruling that Retzeh is recited before Yaaleh v'Yavo, and addressing the dispute among authorities over whether one must return and repeat the blessing if either insertion was omitted, with certain leniencies applied in the case of women.
The Mishnah Berurah (188:19) discusses the Yaaleh v'Yavo and special Rosh Hashanah nusach inserted into birkat hamazon, noting that the text differs from that of other Yamim Tovim—omitting 'l'sason u'l'simcha'—and records the machlokes among Acharonim over the proper concluding formula and whether one who erred must repeat the blessing.
The Mishnah Berurah (583:8) notes that when the first day of Rosh Hashanah falls on Shabbos, Tashlich is postponed to the second day, because the river is outside the city and carrying books and similar items would involve a Shabbos prohibition of hotza'ah.
When Rosh Hashanah falls on Shabbat, shofar was blown in the Temple but not in the provinces; after the Temple's destruction, Rabban Yochanan ben Zakkai instituted shofar-blowing in any place with a beit din, though Rabbi Elazar disputes whether this applied only to Yavneh while others rule it applies everywhere a beit din exists.
recovered from “Talmud Bavli, Rosh Hashanah 29b-30a”
Rosh Hashanah 29b-30a
ראש השנה כ״ט ב-ל׳ א
Rosh Hashanah 29b-30a
When Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar was sounded in the Temple but not in the provinces, and after the Temple's destruction, Rabban Yochanan ben Zakkai instituted shofar blowing in places with a court, though the reason involves a rabbinic decree due to the concern that not everyone is skilled in proper shofar blowing.
ראש השנה ל״ב ב — ד"ה מַתְנִי׳ שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵין
Rosh Hashanah 32b:23
The Mishna prohibits performing various labors to obtain or prepare a shofar for sounding on Rosh HaShana—including traveling beyond the Shabbat boundary, moving rubble, climbing trees, riding animals, swimming, or cutting the shofar—whether the prohibited act violates a rabbinic decree or Torah law, because the positive mitzva of shofar does not override the combined positive and negative obligations of the Festival; however, one may add water or wine to the shofar for clarity of sound, and children may practice sounding it.
MISHNA: With regard to the shofar of Rosh HaShana, one may not pass the Shabbat limit for it, i.e., to go and hear it, nor may one clear a pile of rubble to uncover a buried shofar. One may not climb a tree, nor may one ride on an animal, nor may one swim in water, in order to find a shofar to sound. And one may not cut the shofar to prepare it for use, neither with an object that is prohibited due to a rabbinic decree nor with an object that may not be used due to a prohibition by Torah law. However, if one wishes to place water or wine into the shofar on Rosh HaShana so that it emits a clear sound, he may place it, as this does not constitute a prohibited labor. One need not prevent children from sounding the shofar on Rosh HaShana, despite the fact that they are not obligated in mitzvot. Rather, one occupies himself with them, encouraging and instructing them, until they learn how to sound it properly. The mishna adds: One who acts unawares and sounds the shofar without any intention to perform the mitzva has not fulfilled his obligation. And, similarly, one who hears the shofar blasts from one who acts unawares has not fulfilled his obligation. GEMARA: The Gemara asks: There is a principle that a positive mitzva overrides a negative mitzva. With this in mind, what is the reason that one may not perform a prohibited labor on Rosh HaShana to fulfill the positive mitzva of sounding the shofar? The Gemara answers: Sounding the shofar is a positive mitzva, but performing prohibited labor on a Festival violates both the positive mitzva to rest and the prohibition against performing prohibited labor, and a positive mitzva does not override both a prohibition and a positive mitzva.
Two views dispute the order of blessings and shofar-soundings in the Rosh Hashanah additional prayer: Rabbi Yochanan ben Nuri holds that the blessing of Kingship is included in the blessing of Sanctification of God's Name without shofar, then shofar is sounded after the blessings of Sanctification of the Day, Remembrances, and Shofarot; Rabbi Akiva argues that Kingship should be combined with Sanctification of the Day (together with shofar) to avoid mentioning a theme without performing its associated act.
MISHNA: The order of the blessings of the additional prayer on Rosh HaShana is as follows: One recites the blessing of the Patriarchs, the blessing of God’s Mighty Deeds, and the blessing of the Sanctification of God’s Name, all of which are recited all year long. And one includes the blessing of Kingship, containing many biblical verses on that theme, with them, i.e., in the blessing of the Sanctification of God’s Name, and he does not sound the shofar after it. Next, one adds a special blessing for the Sanctification of the Day, and sounds the shofar after it; followed by the blessing of Remembrances, which contains many biblical verses addressing that theme, and sounds the shofar after it; and recites the blessing of Shofarot, which includes verses that mention the shofar, and sounds the shofar after it. And he then returns to the regular Amida prayer and recites the blessing of God’s Service and the blessing of Thanksgiving and the Priestly Blessing. This is the statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri. Rabbi Akiva said to him: If one does not sound the shofar for the blessing of Kingship, why does he mention it? Rather, the order of the blessings is as follows: One recites the blessing of the Patriarchs and that of God’s Mighty Deeds and that of the Sanctification of God’s Name. He subsequently includes the blessing of Kingship in the blessing of the Sanctification of the Day, and sounds the shofar. Next he recites the blessing of Remembrances, and sounds the shofar after it, and the blessing of Shofarot and sounds the shofar after it. He then recites the blessing of God’s Service and the blessing of Thanksgiving and the Priestly Blessing.
Presents the Talmudic rule that shofar is not sounded when Rosh Hashanah occurs on Shabbat, together with the relevant discussion of the enactment and its scope.
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד: אמר ר"א כשהתקין ריב"ז לא התקין אלא ביבנה אמרו לו אחד יבנה ואחד בכל מקום שיש בו בית דין. רש"י פי' בית דין של כ"ג. אמרו עליו על רב אלפס ז"ל שהיה תוקע בר"ה שחל להיות בשבת. וכן משמע בהלכותיו שהביא מימרא דרב הונא ועם ב"ד ואין דרכו להביא אלא דבר הנוהג בזמן הזה. והוא היה מפרש כל מקום שיש בו בית דין לאו דוקא סנהדרין אלא בית דין מופלג וגדול בדורו ולא נהגו תלמידיו אחריו לעשות כן. אבל לא במדינה מאי טעמא. אמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דלולב. והיינו טעמא דמגילה:
When Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar was blown in the Temple but not in the provinces, because not everyone is skilled in sounding the shofar and someone might carry it four cubits in the public domain to learn from an expert, which would violate Shabbat—the same reason the lulav is not taken on Shabbat.
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. אבל לא במדינה מאי טעמא. אמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דלולב.
Codifies the prohibition of sounding the shofar on Shabbat outside the Temple and explains the distinction between the Temple and other places, including the role of an expert who can teach the laws.
Clarifies the Rosh Hashanah Musaf structure and its special verses and order, including the continuing recitation of Shofarot even on Shabbat when no physical shofar is blown.
(א) יתפללו הצבור וכו' ט' ברכות - לאפוקי מאיזה פוסקים שסוברין שבלחש לא יתפללו רק ז' ברכות כמו בשחרית. מקום שנוהגין שהקהל מתפללין עם הש"ץ בשוה והש"ץ תוקע וטעה אסור לשוח באמצע ולגעור בו דכבר יצאו בתקיעות דמיושב ואף אם לא שמעו התקיעות דמיושב יחזרו ויתקעו אחר התפלה אותו סימן שטעה ודיו:
Presents the practical law and rationale for not sounding shofar on Shabbat Rosh Hashanah, including the concern of carrying and the status of expert instruction.
Covers the order of the Rosh Hashanah Musaf service and the special arrangement of the three central blessing groups, including Malchuyot, Zichronot, and Shofarot; these remain central when shofar is not sounded on Shabbat.
סדר תפלת מוסף ביחיד. ובו ח סעיפים: יתפללו הצבור בלחש תפלת מוסף ט' ברכות ושליח צבור יתפלל גם כן עמהם בלחש:
1. The Order of the Individual Prayer of Mussaf, and it is 8 paragraphs. The congregation prays in silence the Mussaf prayer of 9 blessings. And the Shaliach Tzibur (Prayer Leader) also prays with them in silence.
Sets out the distinctive prayers and liturgical practices of Rosh Hashanah, including the day’s prayer order and customs that interact with Shabbat observance.
סדר קריאת התורה בראש השנה. ובו ד סעיפים: אין אומרים הלל בראש השנה ויום הכיפורים: הגה ונוהגין לומר אבינו מלכנו על הסדר ואם הוא שבת אין אומרים אותו (ר"ן פ"ב דר"ה וריב"ש סי' תקי"ב) ומאריכים בפיוטים ותפלות עד חצות: (מהרי"ל): מוציאין ב' ס"ת באחד קורין חמשה מן וה' פקד את שרה עד ויהי אחר הדברים האלה ואם הוא שבת קורין בו ז' ומפטיר קורא בשני בפ' פנחס ובחודש השביעי ומפטיר ויהי איש אחד מן הרמתים עד וירם קרן משיחו: הגה ויש מקומות שנוהגים לקרות התוקע ממנין החמשה העולים לס"ת (כל בו):
We do not say hallel on Rosh HaShanah and also not on Yom Kippur. Rema: Our custom is to say Avinu Malkenu according to the order, but if it falls on Shabbat we do not say it. And we lengthen the piyutim and prayers until noon. 2. We take out two Torah scrolls. In the first one, we read five portions from "God attended Sarah" [Genesis 21:1] until "After these things" [Genesis 22:1]. If it is Shabbat, we read seven portions [from this selection]. The maftir reads from the second scroll from Pinchas, "In the seventh month..." [Numbers 29:1] and for the haftarah, "There was a man from Ramatayim" [1 Samuel 1:1] until "He will bring triumph to His annointed one" [1 Samuel 2:10]. Rem"a: Some places have the custom of calling up the shofar blower for one of the five aliyot to the Torah (Kol Bo).
Governs the timing and procedure of shofar blowing on Rosh Hashanah, including the requirement to hear the blasts during the daytime when the day is not Shabbat.
קודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר ויברך שהחיינו: הגה ואין חילוק בין אם יברך לעצמו או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים אפ"ה מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות (ב"י ותה"ד): ויתקע תשר"ת ג' פעמים ותש"ת ג' פעמים ותר"ת ג' פעמים: הגה וטוב לתקוע בצד ימין אם אפשר לתקוע בכך (מנהגים) וכן יהפוך השופר למעלה שנאמר עלה אלהים בתרועה (רוקח ומהרי"ל):
The apple is the primary fruit when dipped in honey, and one recites a blessing over it that exempts the honey; even if the apple is eaten after the blessing over bread, a separate blessing is still required for it, and some have a custom to dip the bread itself in honey.
(ג) תפוח מתוק בדבש - והתפוח עיקר ומברך עליו ופוטר הדבש. ואף שאוכל התפוח אחר ברכת המוציא מ"מ צריך לברך עליו. ויש נוהגין לטבל המוציא בדבש:
When the first day of Rosh Hashanah falls on Shabbat, in some places the custom is to go to the river on the second day instead of the first day, apparently because the river is outside the city and due to concerns about carrying books and similar items on Shabbat.
(ח) הנהר וכו' - ולומר תשוב תרחמנו וגו'. משום דאיתא במדרש שעבר אברהם אבינו עד צוארו במים כשהלך להקריבו ע"ג המזבח ואמר הושיעה כי באו מים עד נפש ואנו עושין זה זכר לעקידה. וטוב [לילך] למקום שיש בו דגים חיים לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים. ובכתבים כתב נהר או באר וטוב שיהיה מחוץ לעיר. ויש לילך ביום א' אחר מנחה קודם שקיעת החמה ולומר פסוק מי אל כמוך וגו' עכ"ל. ובקצת מקומות ראיתי כשחל יום א' בשבת הולכין בשני לנהר. ואפשר מפני שהנהר חוץ לעיר ומשום הוצאה שנושאין ספרים וכדומה לכך הולכין ביום ב' [פמ"ג]:
משנה ברורה קפ״ח — ד"ה (יט) לששון ולשמחה - ובר"ה אין
Mishnah Berurah 188:19
In the blessing after the Amidah on Rosh Hashanah, some omit the standard closing formula and use instead a shortened version; the Magen Avraham holds that one does not return to repeat the blessing if this is forgotten, whereas other acharonim dispute this, and many acharonim agree with the Vilna Gaon that one must close with the full formula and return if omitted, and the passage also addresses how to handle omission of Yaaleh Veyavo on Rosh Hashanah and Yom Kippur, and rules for combining remembrances when Yom Tov falls on Shabbat.
(יט) לששון ולשמחה - ובר"ה אין אומרים לששון ולשמחה גם אין אומרים ודברך מלכנו וכו' וזה נוסחו בא"י אמ"ה שנתן ימים טובים לעמו ישראל את יום הזכרון הזה ואינו חותם בה כמו בר"ח וזהו דעת המ"א שחולק על כנה"ג שמשוה ר"ה לשאר י"ט אבל הרבה אחרונים הסכימו לדעת כנה"ג וע"כ צריך לחתום בא"י מקדש ישראל ויום הזכרון ואם שכח והתחיל הטוב והמטיב ג"כ דעת המ"א דשוב אינו חוזר כמו בר"ח וא"ר חולק עליו וס"ל דחוזר. וביוה"כ לענין חולה שצריך לאכול בו וצריך לומר בו יעלה ויבוא כדלקמן בסימן תרי"ח ס"י אם פתח בהטוב והמטיב ונזכר שלא אמר יעלה ויבוא אינו צריך לחזור וכמו בר"ח ואם נזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב י"א דצריך לומר ברוך שנתן ימים קדושים לישראל את יוהכ"פ הזה בלי חתימה וי"א דבזה לא תקנו חכמים כלל נוסח ברכה להשלים הזכרת יעלה ויבוא וכל שלא אמר במקומו שוב אינו חוזר וכן מסתברא: (כ) יו"ט בשבת אומר וכו' - ומיירי ששכח ולא אמר שניהם לא רצה ולא יעלה ויבוא ולהכי צריך לכלול שניהם אבל אם שכח של שבת לבד אומר רק אשר נתן שבתות למנוחה וכן בשכח של יו"ט לבד אומר אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל וכו' [אחרונים]: (כט) ואם שכח של שבת - כצ"ל. וכן הגירסא בש"ע של עולת תמיד ובשכח של שבת לבד בודאי אין צריך לכלול גם של ר"ח בברכה זו כיון שכבר הזכיר ר"ח ביעלה ויבוא. ומ"מ אם לא נזכר עד לאחר שפתח בהטוב והמטיב וחוזר לראש בהמ"ז בשביל הזכרה של שבת אז צריך לומר עוד הפעם גם יעלה ויבוא דבהמ"ז הראשון נתבטל לגמרי:
In the Temple, shofar was blown on Rosh Hashanah even when it fell on Shabbat, but not in the diaspora; the passage questions why a Torah-mandated mitzvah (as indicated by "a day of teruah shall be to you") was nullified outside the Temple based on the rabbinic decree against carrying, and further questions why the piyutim of shofar are recited on Rosh Hashanah that falls on Shabbat despite the absence of actual shofar blowing in the diaspora, resolving these tensions through the Hasidic principle that Jewish fulfillment of commandments below effects corresponding divine operations above.
בס"ד. ליל ערב ראש-השנה ה'תשמ"ג [cup]יום[/cup] טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה . וצריך להבין [כמו שמדייק אדמו"ר הצ"צ במאמרו ד"ה להבין הטעם ], הרי תקיעת שופר היא מ"ע דאורייתא כמ"ש יום תרועה יהי' לכם, והיאך ביטלו אותה משום גזירה שמא יעבירנו כו' . וביותר יש לתמוה , דמזה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה כשחל בשבת הרי מוכח שמצות תקיעת שופר ישנה גם בפועל גם ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, ולמה ביטלו אותה בחו"ל ואפילו במדינה מפני הגזירה שמא יעבירנו. וגם צריך להבין מה שפסוקי
When Rosh Hashanah falls on Shabbat, the blessing after meals (birkat hamazon) includes Yaaleh v'Yavo with the order "Retzeh" first, then "Yaaleh v'Yavo," and various authorities dispute whether one must return and repeat the blessing if either was omitted, with some leniencies applied to women.
On this pageWhen Rosh Hashanah falls on Shabbat, the blessing after meals (birkat hamazon) includes Yaaleh v'Yavo with the order "Retzeh" first, then "Yaaleh v'Yavo," and various authorities dispute whether one must return and repeat the blessing if either was omitted, with some leniencies applied to women.
Page 234
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
Shofar blowing on Rosh Hashanah entails a rabbinic institution to sound one hundred tones across multiple framings—thirty during seated preliminaries, thirty during the standing repetition of the amidah, and forty during the silent and congregational recitations of the additional service—because the Torah's term "teruah" (blast) admits of three possible sounds (broken tones, wailing tones, or both combined), and the Sages enacted multiple sequences to cover all uncertainties, with variations in custom among communities and Kabbalists regarding whether to sound all three patterns (shevarim-teruah-tekiah) or single patterns per blessing, and whether to sound during the silent amidah prayer.
On this pageShofar blowing on Rosh Hashanah entails a rabbinic institution to sound one hundred tones across multiple framings—thirty during seated preliminaries, thirty during the standing repetition of the amidah, and forty during the silent and congregational recitations of the additional service—because the Torah's term "teruah" (blast) admits of three possible sounds (broken tones, wailing tones, or both combined), and the Sages enacted multiple sequences to cover all uncertainties, with variations in custom among communities and Kabbalists regarding whether to sound all three patterns (shevarim-teruah-tekiah) or single patterns per blessing, and whether to sound during the silent amidah prayer.
Page 302
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage states three points about Rosh Hashanah falling on Shabbat: shofar is not blown on that day; it is good to study the halachos of shofar then; and some have a practice to deliver a drasha (sermon) on Rosh Hashanah when it falls on Shabbat, specifically the drasha that is customarily given before the shofar blowing.
On this pageThe passage states three points about Rosh Hashanah falling on Shabbat: shofar is not blown on that day; it is good to study the halachos of shofar then; and some have a practice to deliver a drasha (sermon) on Rosh Hashanah when it falls on Shabbat, specifically the drasha that is customarily given before the shofar blowing.
Page 319
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
the Klausenberger Rebbe (Divrei Yatziv Likutim 58)
דברי יציב, ליקוטים והשמטות סי׳ נ״ח
Divrei Yatziv Likutim 58
The author defends his earlier position that shofar-blowing is included in the category of simple melakha (not merely melekhet avoda), arguing from Rashi's distinction between Shabbat's blanket prohibition of melakha and Yom Tov's narrower prohibition of melekhet avoda, and citing support from Tosafot, the Rashba, and the Rosh for the view that shofar-blowing is a simple melakha for which the Sages decreed a prohibition on Rosh Hashanah lest one come to repair the shofar.
On this pageThe author defends his earlier position that shofar-blowing is included in the category of simple melakha (not merely melekhet avoda), arguing from Rashi's distinction between Shabbat's blanket prohibition of melakha and Yom Tov's narrower prohibition of melekhet avoda, and citing support from Tosafot, the Rashba, and the Rosh for the view that shofar-blowing is a simple melakha for which the Sages decreed a prohibition on Rosh Hashanah lest one come to repair the shofar.
Page 74
Divrei Yatziv is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage discusses whether one who blew shofar or took lulav on the first day of Rosh Hashanah or Sukkot falling on Shabbat—and recited the blessing Shehecheyanu—must recite it again on the second day, presenting multiple positions on whether the mitzvah is fulfilled when performed on Shabbat despite rabbinic restrictions, and concluding that if the act involves violation of only a single prohibition (rather than two), the mitzvah is fulfilled after the fact and no second blessing is required.
On this pageThe passage discusses whether one who blew shofar or took lulav on the first day of Rosh Hashanah or Sukkot falling on Shabbat—and recited the blessing Shehecheyanu—must recite it again on the second day, presenting multiple positions on whether the mitzvah is fulfilled when performed on Shabbat despite rabbinic restrictions, and concluding that if the act involves violation of only a single prohibition (rather than two), the mitzvah is fulfilled after the fact and no second blessing is required.
Page 228
Minchas Yitzchak is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 4:9)
פניני הלכה, ימים נוראים ד׳:ט׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 4:9
Although the Torah requires shofar blowing even when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the Sages instituted that shofar not be blown on Rosh Hashanah that falls on Shabbat, because everyone is obligated in the shofar mitzvah but not all are skilled in the laws of carrying in the public domain, and there is concern that people who do not know how to blow shofar will take their shofar and go to an expert to learn proper technique, thereby carrying the shofar four cubits in the public domain and violating the serious prohibition of Shabbat.
מהתורה גם כשחל ראש השנה להיות בשבת מצווה לתקוע בשופר, אלא שתקנו חכמים שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת. מפני שהכל חייבים במצוות השופר ואין הכל בקיאים באיסור טלטול ברשות הרבים, ויש חשש שאנשים שאינם יודעים לתקוע ייטלו את שופרם וילכו אצל מי שבקיא בתקיעות כדי שילמד אותם לתקוע כהלכה, ובתוך כך יטלטלו את השופר ארבע אמות ברשות הרבים ויעברו על איסור שבת החמור (ר"ה כט, ב; שו"ע או"ח תקפח, ה).
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:מ״ג — ד"ה תקנות חכמים שמא יטלטל תיקנו חכמים
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:43
The Sages instituted that shofar is not blown on Rosh Hashanah falling on Shabbat, and similarly the megillah is not read on the fifteenth of Adar on Shabbat, and the lulav is not waved on Sukkot on Shabbat, out of concern that one might carry them in the public domain; this enactment remains in force today, though in the Temple shofar was blown even when Rosh Hashanah fell on Shabbat, but not in the provinces.
תיקנו חכמים לא לתקוע בשופר ב"ראש השנה" שחל בשבת ולא לקרוא במגילת אסתר כשחל ט"ו באדר ביום שבת, לנענע לולב ביום טוב "סוכות" שחל בשבת, מכיון שחוששים שמא יטלטלום ב"רשות הרבים". ותקנה זו שרירה וקיימת גם כיום. "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה".
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ב — ד"ה ודעת הרמב"ם
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:52
The passage states that the Rambam and Shulchan Aruch rule that shofar is not blown on Shabbat in our time because there is no Temple and no authorized Beit Din; it then describes an incident in 5665-5666 when Rosh Hashanah fell on Shabbat and the author of "Lev HaIvri" in Jerusalem attempted to blow shofar before both Sephardic and Ashkenazi batei din (following the Rif's view), though the attempt was ultimately unsuccessful due to disturbances, though some reports claim it did occur and rabbis heard the sounds from outside.
ודעת הרמב"ם (שם ה"ט) והשו"ע (סי' תקפ"ח סעי' ה') שאין תקיעה בשבת בימינו, מכיון שאין ביהמ"ק ואין בי"ד סמוכין.
בשנת תרס"ה-תרס"ו חל ר"ה בשבת שנה אחר שנה. ורצה בעל "לב העברי" בירושלים לתקוע בשופר, לקח את הבי"ד הספרדי שישב בבית הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי, ולקח את הבית דין האשכנזי שישב בחורבת רבי יהודה החסיד ורצה לתקוע בפניהם בשבת, וכדעת הרי"ף. ולבסוף לא עלתה בידו שהיו הפרעות, ואמנם יש שמועות שאכן תקע ובאו רבנים ושמעו מבחוץ התקיעות.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ט — ד"ה אמנם הר"ן
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:59
The Ran explains that on Rosh Hashanah falling on Shabbat we do not blow shofar because we are uncertain about the fixed date of the month and perhaps the second day is the appointed time, whereas circumcision requires no postponement since it is fixed to a particular day of the week rather than the month; the Yerushalmi learns that the prohibition on shofar blowing on Shabbat is from Torah, derived from the phrase "zichron truah" (remembrance of blowing)—meaning on Rosh Hashanah falling on Shabbat we only remember but do not blow.
אמנם הר"ן (מסכת מגילה ב':) מתרץ: שאנחנו בר"ה שחל בשבת דוחים ולא תוקעים, כי אין אנו בקיאים בקביעות החודש ושמא היום השני הוא המועד, אבל במילה שאין בזה שום ספיקות ובודאי שביומו צריכים למול בלי דחיות, כי זה לא קבוע ליום החודש אלא ליום השבוע. וראה בירושלמי (מגילה פרק רביעי הלכה א') שלומד שאיסור תקיעות בשבת הוא מדאורייתא, ושם הוא כותב, שהיו יושבים ודנים אם איסור תקיעה בשבת אסור מן התורה, או שאין איסורו מן התורה וגם במדינה לא ידחה, ועבר שם רב כהנא שהיה גברא רבה ושאלו אותו, ואמר להם: שהאיסור הוא מדאורייתא והוא נלמד מהפסוק: "זכרון תרועה" – כשחל ר"ה בשבת רק מזכירים ולא תוקעים.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 1 כ״ו:ס״א — ד"ה ראש השנה בשבת ר"ה שחל בשבת
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 1 26:61
When Rosh Hashanah falls on Shabbat, the custom is not to recite "Tzidkatcha" in the afternoon service, though the Shulchan Aruch ruled to recite it (on the grounds that the day is one of judgment), while the Rema and Jerusalem custom omit it since the day is a holiday, proceeding directly to "Yehi Shem.
ראש השנה בשבת
ר"ה שחל בשבת – נהגו שאין אומרים "צדקתך" במנחה.
[הערה 95] תב השו"ע (סי' תקצ"ח): "ר"ה שחל להיות בשבת – אומרים צדקתך במנחה", והטעם – משום שהוא יום דין שנאמר: "ויגבה ה' צבאות במשפט" – אנו מצדיקים עלינו הדין, אבל הרמ"א (שם) חולק: "ויש אומרים שלא לאמרו, וכן אנו נוהגים". וע"ע כה"ח (שם ס"ק א'), והטעם שהרי על כל פנים הוא יום טוב, ועפ"י מנהגי ירושלים (ראה בנתיבי עם אות ה') ומנהג בית-אל אין אומרים צדקתך, וכן התפשט המנהג, אלא אומרים מיד: "יהי שם". וראה עוד במאמר מרדכי, למועדים וימים (פרק ל"ז סעי' ל"ד).
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 4 פ״א:י״ד — ד"ה אבל הגר"א חולק
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 4 81:14
The Gra disputes the proof-source and explains that if an object was lifted on Shabbat with permission, one may move it throughout Shabbat so long as it remains muktze in one's hand; however, regarding the shofar in the Gemara the case involves taking it before Shabbat, obligating one to cast it from one's hand upon Shabbat's onset, which is why they would sound a sixth blast shortly before Shabbat so the tekia could hide the shofar before nightfall, and see Chazanat Ohel Yosef on this matter where the Gaon distinguishes between types of muktze.
אבל הגר"א חולק, וביאר שאין ראיה, ובאמת אם הורם הכלי בשבת בהיתר – יכול לכתחילה לטלטלו כל עוד המוקצה בידו. אך בגמרא לגבי שופר מדובר שנטלו לפני שבת, ולכן חייב מיד לזורקו מידו בכניסת שבת, ע"כ היו תוקעים תקיעה שישית בעת שיש עוד זמן מועט עד שבת שיוכל התוקע להצניע את שופרו. ועיין לחזו"א (סי' מ"ט אות ח'-ט') מה שכתב בדעת הגאון שמחלק בין סוגי המוקצה.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ד — ד"ה הגמרא בר"ה
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:54
The Gemara in Rosh Hashanah (29b) resolves an apparent contradiction between two biblical verses—one calling the day "shabbaton zichron truah" (a day of remembrance of the shofar sound) and another calling it "yom truah yihyeh lachem" (a day of shofar blowing)—by distinguishing between when Rosh Hashanah falls on Shabbat versus on a weekday; on Shabbat, only the remembrance occurs without actual shofar blowing, which is a Torah-level prohibition, while on a weekday the actual blowing takes place.
הגמרא בר"ה (כ"ט ע"ב) מביאה טעם לזה שאין היום תקיעות בשבת: "אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר: 'שבתון זכרון תרועה', וכתוב אחד אומר: 'יום תרועה יהיה לכם'! לא קשיא, כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות ביום חול".
כלומר התורה עצמה כותבת שיש מצב שיהיה רק "זכרון תרועה" ולא יתקעו אם ר"ה חל להיות בשבת, וזה איסור דאורייתא. ופירש רש"י (שם): "מקראות של תרועה יאמרו בשבת, וביום חול "יום תרועה" שיתקעו ממש".
When Rosh Hashanah falls on Shabbat, Sephardic custom does not fast that year at all, while some Ashkenazi communities fast on Friday instead; the Shulchan Aruch rules that if the yahrzeit of one's father falls on Shabbat or Rosh Chodesh it is postponed to the next day, and the Rema adds that the custom is not to fast at all on such days and similarly on other days when tachanun is not recited.
כאשר חל יום השנה בשבת, למנהג הספרדים – אין מתענים באותה שנה כלל, ומנהג חלק מבני אשכנז – להתענות ביום שישי. [הערה 12] – כתב מרן השו"ע (או"ח סי' תקס"ח סעי' ט'): "אם אירע יום מיתת אביו בשבת או בר"ח – ידחה למחר", והוסיף הרמ"א: "ואין נוהגין כן, אלא אין מתענין כלל, וכן בשאר ימים שאין בהם תחנון".
Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 4:10)
פניני הלכה, ימים נוראים ד׳:י׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 4:10
The Rif held that the shofar may be sounded before any respectable court even after semichah ceased, and he himself practiced this by having shofar blown in his own court on Rosh Hashanah even when it fell on Shabbat; however, all other Rishonim disagreed, maintaining that the takkanah to sound shofar applied only to a court whose judges had received ordination in unbroken succession back to Moshe Rabbeinu, making shofar-blowing impossible in any court today, and even the Rif's own great disciples did not continue his practice.
ולדעת הרי"ף, שהיה אחד מגדולי הראשונים, גם לאחר שנתבטלה הסמיכה, יש לתקוע בפני כל בית דין חשוב. וכך הנהיג הרי"ף עצמו, שבבית דינו תקעו בראש השנה שחל בשבת. אולם כל שאר הראשונים חלקו עליו וסברו שהתקנה היתה לתקוע רק בבית דין שדייניו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, ועל כן בימינו אין אפשרות לתקוע בשום בית דין. ואף תלמידיו הגדולים של הרי"ף לא המשיכו לתקוע כמותו בבית דינם.
בו הלכות שופר ב(. ג. יש נהגו לדרוש בר״ה שחל בשבת הדרשה שרגילין לדרוש קודם התקיעות ג(. ל״ג ד״ה ולולב ״דכשקידש היום חל עליה זמן מצוה״, וכ״כ רש״י שם בע״ב ״דבלולב מיד כשקידש היום כבר מטא זמן המצוה״, וביאר באו״ז ח״ב סי׳ ש״ס,
ללעקה, תפילה, שאין אנו בטוחים כל כך שתועיל תפילתנו לצננוק עליהם בשבת, ע׳׳נ. וכה׳׳ג פי׳ ה׳ ה )בפ׳׳ב מה׳ תענית הי ב(, מה דאין מתריעין בחלולרת בשבת, דבזה אן; תי ק דריי מודה, ונמו דאיתא בשים שם, שופרות בשבת מי שרי, וכתב הי
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בו. ואפילו לטלטל השופר אסור, אם לא לצורך גופו ומקומו, ומפני שהוא מוקצה. ולא משום דתקיעה מלאכה היא, שאינה אלא חכמה ולא מלאכה, שהרי במקדש ובמקום שיש שם בית דין של כ"ג שהם סנהדרי קטנה מותר לתקוע. אלא שגזרו רבנן במקום שאין בית דין שלא לתקוע בשבת, משום שאין הכל בקיאין בתקיעה, וחיישינן שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמדו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, הלכך העמידו רבנן דבריהם לעבור על דברי תורה בשב ואל תעשה, כדלעיל, ובמקום בית דין לא גזרו.
from our library copy — not yet checked against the original
ולפי הדברים האלה מובן שאין לתקיעת שופר צורך וענין כלל בשבת כי בשבת אין צורך לעורר רחמנות ורצון על האדם מלמעלה כי שבת קביעא וקיימא, ומבלעדי השופר הכל היא אהבה ורצון ורצה בנו כנ"ל, וזה שבשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין, [ומ"מ עדיין לא שמענו שיהי' אסור לתקוע רק שאין צורך לנו בתקיעה, והשבות דתקיעה נמי ליכא דלא יהא אלא כמו נשים סומכות רשות, דמותר להו לתקוע אף שאינן צריכין לתקיעה]
from our library copy — not yet checked against the original
ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בשופר. וזה לשון הרמב"ם בפרק שני דין ו: אף על גב שהתקיעה הוא משום שבות, ומן הדין היה שתוקעין, יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין? גזירה שמא יוליכנו בידו למי שיתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או מוציאו מרשות לרשות, ויבא לידי איסור סקילה. שהכל חייבין בתקיעה, ואין הכל בקיאין בתקיעה. עד כאן לשונו. ואף על גב דגם שבות אין תקיעה דוחה, כמו שכתבתי בסוף סימן תקפו, ואיך כתב שדוחה שבות? זהו שבות דאקראי, כגון להביאו מחוץ לתחום, ולעלות באילן. אבל בעצם התקיעה שהוא שבות, בעל כרחך ידחה גם בשבת, שהרי שבות זה יש גם ביום טוב. ואם תאמר שגם ביום טוב לא ידחה שבות זה, אם כן בטלת מצוה תקיעות לגמרי, וזה אי אפשר. אבל שבות דהוצאה אינו כיום טוב, לפיכך גזרו בו בשבת מחשש זה (לחם משנה ומגן אברהם וט"ז). שנו חכמים במשנה (ריש פרק רביעי): יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש – היו תוקעין, אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. והטעם מפני שבית דין זריזין הן, ולא יבואו לחלל שבת, וכל שכן במקדש שהיו זריזין, ואין בהם חשש שמא יעבירנו וכו'. וזהו הכל בזמן שהיו בית דין סמוכים. אבל עכשיו בעונותינו שאין לנו בית דין סמוכים – אין תוקעין בשום מקום בעולם, אפילו בארץ ישראל. ולכשיבא גואל צדק – אז נתקע בירושלים, אם ירצה השם. ואחד מגדולי רבותינו היה רוצה לומר דגם עכשיו, כשיש בית דין הגדול שבכל העולם – תוקעין שם. ולא נתקבלו דבריו. (עיין במאור, ומלחמות, ובמגיד משנה שהרי"ף סובר כן, ולא נהגו גם תלמידיו כן; עיין שם.)
from our library copy — not yet checked against the original
וגם קדושת ר"ה שהוא יום הזכרון שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר (ר"ה טז.) וביום השבת הוא ביתר שאת ולזה כשחל ר"ה בשבת אין מהצורך להעלות זכרונינו לפניו ית' לטובה ע"י פעולת השופר מפני שהוא יום הזכרון בעצם כש"נ ויכל אלהים ביום השביעי ותרגם ירושלמי וחמיד.
from our library copy — not yet checked against the original
ונראה לבאר הדברים עפימ"ש במאמר הראשון שבר"ה מופיע אור שנברא ביום הראשון, אך מחשש שלא ישתמשו בו הרשעים שמה"ט נגנז באין התקיעות לסלק את הרשעים גמורים בכלל ובפרט שלא ישתמשו בו, והוא כענין דבזוה"ק ריש פ' ויקהל שהיו נוהגין לתקוע בהוצאת המת לקברו, והטעם כדי לסלק את כחות החיצונים המתנקשים אחר גוף המת אז כידוע במפרשים, ע"כ בשבת שכל כחות החיצונים מסתלקים מאליהן לנוקבא דתהומא רבה, שוב אין אנו צרכין לשופר, ויכול האור להופיע אף בלי שופר, ומובן שזה יותר טוב כשנסתלקין מאליהן כי הסילוק שע"י השופר הוא כפי מסת הרעותא דליבא, וכענין שבזוה"ק יודעי תרועה תוקעי תרועה לא כתיב וכו' דבעי לכוונא ליבא ורעותא, אך בשבת שמסתלקין מפחד קדושת שבת, מסתברא שאינו תלוי בכוונת הלב כלל: יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, ובירושלמי וכן הוא במדרש תני רשב"י יום תרועה יהי' לכם [אפי' בשבת] והקרבתם אשה לה' מקום שהקרבנות קריבין, וכבר הגדנו דבבלי [דמפרש משום גזירה דרבה] והירושלמי לא פליגי, דהירושלמי מיירי קודם שפירצו בה פרצות, ועוד בבית ראשון לא תקעו בשבת, והטעם משום דלא צריכי להו, אבל אין איסור בדבר, ואולי מחמת דלא צריכי להו שוב איתא לשבות דתקיעה, ובבבלי מיירי לאחר שפרצו בה פרצות ומשום גזירה דרבה, ע"כ אף מבלעדי שבות דתקיעה איסור יש בדבר, והיינו טעמא דלולב וה"ט דמגילה, ובבלי מודה לירושלמי דוודאי לא פליגי על ברייתא דרשב"י, אלא שהוסיפו לומר דלאחר שפרצו בה פרצות גם איסור יש בתקיעה:
from our library copy — not yet checked against the original
ונראה לבאר הדברים עפימ"ש במאמר הראשון שבר"ה מופיע אור שנברא ביום הראשון, אך מחשש שלא ישתמשו בו הרשעים שמה"ט נגנז באין התקיעות לסלק את הרשעים גמורים בכלל ובפרט שלא ישתמשו בו, והוא כענין דבזוה"ק ריש פ' ויקהל שהיו נוהגין לתקוע בהוצאת המת לקברו, והטעם כדי לסלק את כחות החיצונים המתנקשים אחר גוף המת אז כידוע במפרשים, ע"כ בשבת שכל כחות החיצונים מסתלקים מאליהן לנוקבא דתהומא רבה, שוב אין אנו צרכין לשופר, ויכול האור להופיע אף בלי שופר, ומובן שזה יותר טוב כשנסתלקין מאליהן כי הסילוק שע"י השופר הוא כפי מסת הרעותא דליבא, וכענין שבזוה"ק יודעי תרועה תוקעי תרועה לא כתיב וכו' דבעי לכוונא ליבא ורעותא, אך בשבת שמסתלקין מפחד קדושת שבת, מסתברא שאינו תלוי בכוונת הלב כלל:
from our library copy — not yet checked against the original
