Employment Assistance and Maaser Kesafim Deduction

אָמַר רַבִּי אִילְעָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַזְבֵּז [יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ], וְלֹא הִנִּיחַ לוֹ חֲבֵירוֹ. וּמַנּוּ — רַבִּי יְשֵׁבָב. וְאָמְרִי לַהּ: רַבִּי יְשֵׁבָב, וְלֹא הִנִּיחוֹ חֲבֵירוֹ, וּמַנּוּ — רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַב נַחְמָן, וְאִיתֵּימָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, מַאי קְרָא: ״וְכׇל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ״. ״אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט עוֹשֵׂה צְדָקָה בְכׇל עֵת״. וְכִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת צְדָקָה בְּכׇל עֵת? דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּיַבְנֶה, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: זֶה הַזָּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה הַמְגַדֵּל יָתוֹם וִיתוֹמָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַשִּׂיאָן.

§ Apropos the ordinances instituted by the Sages in Usha, the Gemara cites another one. Rabbi Ile’a said: In Usha the Sages instituted that one who dispenses his money to charity should not dispense more than one-fifth. That opinion is also taught in a baraita: One who scatters should not scatter more than one-fifth, lest he render himself destitute and need the help of other people. And an incident occurred involving a certain individual who sought to dispense more than one-fifth of his property as charity, and his friend did not let him act upon his wishes. And who was this friend? Rabbi Yeshevav. And some say that Rabbi Yeshevav was the one who wanted to give too much charity, and his friend did not let him do so, and who was the friend? Rabbi Akiva. Rav Naḥman said, and some say it was Rav Aḥa bar Ya’akov who said: What is the verse that alludes to this maximum amount of charity? “And of all that You shall give me, I will surely give a tenth of it [aser a’asrenu] to You” (Genesis 28:22). The double use of the verb that means to donate one-tenth indicates that Jacob, who issued this statement, was actually referring to two-tenths, i.e., one-fifth. The Gemara discusses a point related to one of the ordinances of Usha. The verse states: “Happy are they who keep justice, who perform charity at all times” (Psalms 106:3). But is it possible to perform charity at all times? Is one always in the presence of paupers? Therefore, our Rabbis in Yavne taught, and some say it was Rabbi Eliezer: This is referring to one who sustains his sons and daughters when they are minors. As stated above, he is not formally obligated to support them, and therefore when he does so, it is a form of charity that he gives on a constant basis. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: This is referring to one who raises an orphan boy or an orphan girl in his house, takes care of them, and marries them off.

מַתְנִי׳ וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר: פּוֹתְחִין לוֹ מִן הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה, וְאוֹמְרִין לוֹ: אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה עוֹבֵר עַל ״לֹא תִקֹּם״, וְעַל ״לֹא תִטֹּר״, וְעַל ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״, ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, שֶׁהוּא עָנִי וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לְפַרְנָסוֹ. אָמַר: אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵּן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר — הֲרֵי זֶה מוּתָּר. גְּמָ׳ אָמַר לְהוּ רַב הוּנָא בַּר רַב קַטִּינָא לְרַבָּנַן: נֵימָא, כֹּל דְּמִעֲנֵי לָאו עֲלַי נָפֵיל. מַאי דְּמָטֵי לִי לְפַרְנְסוֹ — בַּהֲדֵי כּוּלֵּי עָלְמָא מְפַרְנַסְנָא לֵיהּ. אָמְרִי לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר כׇּל הַנּוֹפֵל, אֵינוֹ נוֹפֵל לִידֵי גַבַּאי תְּחִלָּה.

MISHNA: And Rabbi Meir further said: The halakhic authorities may broach dissolution with him from that which is written in the Torah, and they may say to him: Had you known that through your vow you are transgressing the prohibition “you shall not take vengeance” (Leviticus 19:18) and the prohibition “nor bear any grudge” (Leviticus 19:18), and the prohibition “you shall not hate your brother in your heart” (Leviticus 19:17), and “you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), as well as “and your brother should live with you” (Leviticus 25:36), as he, the one prohibited by the vow, is poor and now you are not able to provide him with a livelihood due to your vow, would you have vowed in that case? If he said in reply: Had I known that it is so, that my vow involved all these prohibitions, I would not have vowed; it is dissolved. GEMARA: Rav Huna bar Rav Ketina said to the Sages: But let the one who stated the vow say with regard to the last claim: All who become poor do not fall upon me; it is not my responsibility to provide for this specific poor person. What is placed upon me to provide for him together with everyone else, I will provide to him when I give money to those collecting for the communal charity fund. They said to him: I say that anyone who falls into poverty and requires assistance does not fall into the hands of the charity collector first. Rather, his descent begins when he encounters hard times, and it is at this stage that he may require individual, direct support to prevent him from plunging into a state of absolute poverty.

״וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וְגוֹ׳״; ״הַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ״ – זֶה דַּיָּין שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. ״וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד״ – אֵלּוּ גַּבָּאֵי צְדָקָה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ״ – זֶה דַּיָּין שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וְגַבָּאֵי צְדָקָה. ״וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד״ – אֵלּוּ מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת. כְּגוֹן מַאן? אָמַר רַב: כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת. דְּרַב אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת דַּהֲוָה קָאֵי בְּגִינְּתָא, אֲמַר לֵיהּ: שְׁבַקְתֵּיהּ לְהֵימָנוּתָךְ? אֲמַר לֵיהּ: הָא תְּלֵיסַר שְׁנִין דְּלָא חַזְיָא לִי, וְהַשְׁתָּא נָמֵי דַּעְתַּאי עִלָּוַיְהוּ.

Having raised the issue of charity collection, the Gemara cites various rabbinic expositions with regard to the matter. The verse states: “And they who are wise shall shine like the brightness of the firmament; and they who turn many to righteousness like the stars for ever and ever” (Daniel 12:3). “And they who are wise shall shine like the brightness of the firmament”; this is a judge who judges an absolutely true judgment, as his wisdom and understanding lead him to a correct judgment. “And they who turn many to righteousness like the stars for ever and ever”; these are the charity collectors, who facilitate the giving of charity. It was taught in a baraita: “And they who are wise shall shine like the brightness of the firmament”; this is a judge who judges an absolutely true judgment and also charity collectors. “And they who turn many to righteousness like the stars for ever and ever”; these are schoolteachers. The Gemara asks: Like whom? Certainly not every schoolteacher is worthy of such accolades. Rav said: For example, Rav Shmuel bar Sheilat. As it is told that Rav once found Rav Shmuel bar Sheilat standing in a garden. Rav said to him: Have you abandoned your trust and neglected your students? Rav Shmuel bar Sheilat said to him: It has been thirteen years now that I have not seen my garden, and even now my thoughts are on the children.

שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כה לה) "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" כְּלוֹמַר הַחֲזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּל וְיִצְטָרֵךְ:

...ועל זה הדרך, מה שאדם נותן ממונו לעני הדחוק בפרנסתו שהוא מחויב עליו נקרא צדקה, אבל מה שאדם נותן ממונו יותר מהראוי לו וגם למי שאינו עני כל כך אלא שאינו יכול עתה להתפרנס משלו וגם מה שאדם מסייע מגופו לחברו וגם לעשיר ולחולה ולחתן ולמת, או לכל מי שאינו מחוייב בעשייתו נקרא חסד, לפי שהיא צדקה הנעשית במדת חסד בלי שום חיוב, ועל צדקה כזאת, שהיא גמילות חסדים, אמר "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד" (הושע י' י"ב)...

צדקה מן המובחר שאדם יתן מן היד המתכוין כשיש עני טוב שיתן לו הריוח ויתפרנס הרי טוב להלוות עבור ריוח ואם אין נאמן להפקיד בידם יתן מן הקרן לעני:

מִצְוַת צְדָקָה – לַעֲשׂוֹת צְדָקָה עִם הַצָּרִיךְ אֵלֶיהָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב. כְּלוֹמַר, שֶׁנִּתֵּן מִמָּמוֹנֵנוּ לְמִי שֶׁיֶּחְסַר לוֹ, וּלְחַזֵּק הֶעָנִי בְּכָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְמִחְיָתוֹ בְּכָל יְכָלְתֵּנוּ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים טו ח) פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ, וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"מ לא, א) אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים, וְעוֹד נֶאֱמַר (ויקרא כה, לה) וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ, וְאָמַר עוֹד (שם לו) וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. וְאַתָּה בְּנִי, אַל תַּחְשֹׁב שֶׁעִנְיַן מִצְוַת הַצְּדָקָה לֹא יִהְיֶה רַק בְּעָנִי אֲשֶׁר אֵין לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה, כִּי אַף בַּעֲשִׁירִים גְּדוֹלִים גַּם כֵּן תִּתְקַיֵּם מִצְוַת הַצְּדָקָה לִפְעָמִים, כְּגוֹן עָשִׁיר שֶׁהוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְצָרִיךְ לִלְווֹת, וַאֲפִלּוּ בְּעָשִׁיר שֶׁהוּא בְּעִירוֹ וּבִמְקוֹם מַכִּירָיו פְּעָמִים שֶׁיִּצְטָרֵךְ מִפְּנֵי חֹלִי אוֹ מִפְּנֵי שׁוּם מִקְרֶה אַחֵר לְדָבָר אֶחָד שֶׁהוּא בְּיָדְךָ וְלֹא יִמְצָא מִמֶּנּוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, גַּם זֶה בִּכְלַל מִצְוַת הַצְּדָקָה הוּא בְּלִי סָפֵק, כִּי הַתּוֹרָה תִּבְחַר לְעוֹלָם בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, וּתְצַוֶּה אוֹתָנוּ לְהַשְׁלִים רְצוֹן הַנִּבְרָאִים בְּנֵי בְּרִית בַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדֵנוּ. וּכְלַל הָעִנְיָן, שֶׁכָּל הַמְהַנֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בֵּין בְּמָמוֹן בֵּין בְּמַאֲכָל אוֹ בִּשְׁאָר צְרָכָיו אוֹ אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים טוֹבִים, דְּבָרִים נִחוּמִים (ב"ב ט ב), בִּכְלַל מִצְוַת הַצְּדָקָה הִיא וּשְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד. וְיִכָּנְסוּ דְּבָרַי בְּאָזְנֶיךָ, כִּי טוֹבִים הֵמָּה בְּאֹזֶן תִּבְחַן מִלִּים.

The commandment of charity (tsedakah): To do charity with the one who needs it, with happiness and out of the goodness of one’s heart; meaning to say, that we give from our money to one who is lacking, and to strengthen the poor in all areas that he needs for his sustenance, with all of our ability. And about this is it stated (Deuteronomy 15:8), “you shall surely open your hand to him.” And they, may their memory be blessed, expounded (Bava Metzia 31a), “Even several times.” And it is also stated (Leviticus 25:35), “and you shall strengthen the stranger and the citizen to live with you.” And it stated further (Leviticus 25:36), “and your brother should live with you.” And you, my son, do not think that the commandment of charity applies only for the poor who does not have bread and clothing, since also for the very wealthy can this commandment of charity apply. For example, a wealthy person who is in a place where they do not recognize him and he needs a loan. Or even a wealthy person in his own city and in the place where he is recognized sometimes needs — because of sickness or because of another circumstance — that which you have in your hand and he cannot find it elsewhere. This is also included in the laws of charity without a doubt. Since the Torah always chooses acts of kindness and commands us to fulfill the will of the creatures, the children of the Covenant, in the manner that we can. And the principle of the matter is that anyone who benefits his fellow, whether with money, or food or any other needs — even with good words, words of consolation (Bava Batra 9a) — is included in the commandment of charity and his reward is very great. And may my words enter your ears, as they are good, in the “ear that examines words.”

וכך היה הלל דורש, ודישתמש בתגא חלף... וכתב רמב"ם ז"ל בזה כי אין דרך ושום תחבולה שיהיה מותר לתלמיד חכם ליטול שכר על התורה, ולא נמצא בזה שום התר שיוכל תלמיד חכם לקבל מתנות מן הצבור, לפי שידענו כמה גדולים בישראל צדיקים וחכמי לב והיו בתכלית העניות, ואלו היו מורין בדבר זה התר היו העשירים שבדור נותנין להן ומעשירין אותן, אלא ראו שאין בזה צד התר, והיו דוחקין עצמן להתעסק במלאכה שיתפרנסו ממנה בדוחק, כגון הלל שהיה חוטב עצים, והיה למד תורה בפני שמעיה ואבטליון... ואלו הלל היה מורה להם התר היו מעשירין אותו וממלאין מקומו דינרי זהב. וכן רב יוסף שהיה נושא עצים ממקום למקום והיה אומר גדולה מלאכה שמחממת בעליה... ולא מצאו כל אנשי חיל מקום התר שיכול תלמיד חכם לקבל מן הבריות, לפי שהוא משתמש בתורתו ונהנה מכבוד התורה, ומזה אמרו ודאשתמש בתגא חלף... אך אם לא היה יכול לעשות מלאכה, כגון שהוא חולה או זקן או בלתי שלם בגופו ואיבריו כגון בעל מום, בזה התירו לו לקבל מן הבריות, ועליו אמרו רז"ל "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה", ודרשו רז"ל בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה, אך עם המלאכה והיכולת אין התר לדבר זה כלל.

הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם הרי זה בכלל צדקה ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו צריך להקדימו לכל אדם ואחיו מאביו קודם לאחיו מאמו ועניי ביתו קודמין לעניי עירו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת (כ"מ בסמ"ג וסמ"ק וטור) : הגה והקבועים בעיר קרויים עניי העיר והם קודמין לעניים אחרים הבאים לשם ממקומות אחרים (טור דלא כר"י בר ברוך) ויושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ: הגה פרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו אם הם עניים והם קודמים לפרנסת בניו ואח"כ בניו והם קודמים לאחיו והם קודמין לשאר קרובים והקרובים קודמים לשכיניו ושכיניו לאנשי עירו ואנשי עירו לעיר אחרת והוא הדין אם היו שבוים וצריך לפדותן (הכל בטור):

Helping one's grown up sons or daughters in need when he is not obliged to—in order to give his sons an opportunity of studying the Law, or to keep his daughters in the right path—and presenting gifts to one's father in need,—all this comes under the general head of Charity. In fact, such charity is to be preferred to other forms. Not only a father or child, but any relative should be given preference to a stranger; a brother of one's father, to a brother of one's mother; the poor of his own house to the poor of the city at large; the poor of his own city to the poor of other cities; and the poor that dwell in the Holy Land to those that dwell in other lands.

אמרו חכמינו ז"ל (בבא בתרא ט ב): בודקין לכסות, ואין בודקין למזונות. כלומר: דזהו וודאי דלרמאי אין נותנין כלל, אך באין ידוע אם רמאי הוא אם לאו, אז אם בא לבקש בגד – בודקין אחריו שמא רמאי הוא, משום דיכול לסבול עד כדי בדיקה. אבל אם מבקש לחם – אין בודקין אחריו, ומאכילין אותו מיד, דשמא הוא רעב וצערו מרובה. ואין להקשות על זה ממה דאיתא שם (בבא בתרא ח א), דרבי היה מצטער על שנתן פתו לעם הארץ. והא אין בודקין למזונות? דהתם טעמא אחרינא הוא, שהרי גם בלא זה קשה, דאטו לעם הארץ אינו צריך להאכיל, אלא דשם היו שני בצורת כמבואר שם, באופן שלא היה מספיק לכולם. ולכן תלמיד חכם קודם לעם הארץ כמו שכתבתי, והיה רבי חושש שלא יחסר לחם להתלמיד חכם. הא בלאו הכי חייב להחיותו. וגם מה שהיה מצטער, משום דלא ידע אם מוכרח הוא כל כך, דעל פי רוב העם הארץ יכול להשיג לחם יותר מהתלמיד חכם. אבל אם בא לפנינו מוטל ברעב – וודאי דגם בשני בצורת חייבים להחיותו, אף על פי שיש ספק שמא יחסר להתלמיד חכם אחר כך. (כן נראה לי לפרש מה שכתב בשולחן ערוך סעיף י"א (שולחן ערוך יורה דעה רנא, יא)).

כַּמָּה יִתֵּן הָאָדָם צְדָקָה. שָׁנָה רִאשׁוֹנָה הַמַּעֲשֵׂר מִן הַקֶּרֶן. מִכָּאן וָאֵילַךְ יִתֵּן מַעֲשֵׂר מִן הָרֶוַח שֶׁהִרְוִיחַ כָּל שָׁנָה, [חוּץ מִצָּרְכֵי בֵּיתוֹ], זוֹ הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית. וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּתֵּן חֹמֶשׁ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה מִן הַקֶּרֶן, וְאַחַר כָּךְ כָּל שָׁנָה חֹמֶשׁ מִן הָרֶוַח. וְאַל יְבַזְבֵּז אָדָם יוֹתֵר מִן הַחֹמֶשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ הוּא אַחַר כָּךְ לַבְּרִיּוֹת. וְדַוְקָא כָּל יְמֵי חַיָּיו. אֲבָל בִּשְׁעַת מוֹת, יָכוֹל אָדָם לִתֵּן עַד שְׁלִישׁ רְכוּשׁוֹ צְדָקָה. אֵין לַעֲשׂוֹת מִמַּעֲשֵׂר שֶׁלּוֹ דְּבַר מִצְוָה, כְּגוֹן נֵרוֹת לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ שְׁאָר דְבָרִים לְמִצְוָה, רַק יִתְּנוּהוּ לַעֲנִיִּים. וְאִם נִזְדַּמְּנָה לוֹ מִצְוָה לִהְיוֹת בַּעַל בְּרִית, אוֹ לְהַכְנִיס חָתָן וְכַלָּה עֲנִיִּים לַחֻפָּה וְכַדּוֹמֶה וְכֵן לִקְנֹת סְפָרִים לִלְמֹד בָּהֶם, וּלְהַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים לִלְמוֹד בָּהֶם, אִם לֹא הָיָה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ, וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָהּ מִצְוָה מֵמָּמוֹן שֶׁלּוֹ, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מִמַּעֲשֵׂר. אִם קוֹנֶה סְפָרִים מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר, צָרִיךְ לִזָּהֵר לְהַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים, אִם לֹא כַּאֲשֶׁר הוּא צָרִיךְ לָהֶם, אֲזַי הוּא קוֹדֵם. וְגַם יִזָּהֵר לִכְתּוֹב עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר, לְמַעַן לֹא יַחְזִיקוּ בָּהֶם בָּנָיו אַחֲרָיו (סִימָן רמ"ח). הַנּוֹתֵן לְבָנָיו וּבְנוֹתָיו הַגְּדוֹלִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם (שֶׁהֵם יוֹתֵר מִבְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים), כְּדֵי לְלַמֵּד אֶת הַבָּנִים תּוֹרָה, וּלְהַנְהִיג אֶת הַבָּנוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְכֵן הַנּוֹתֵן מַתָּנוֹת לְאָבִיו (שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְפַרְנְסוֹ, רַק מִמְּעוֹת צְדָקָה שֶׁלּוֹ), וְהֵם צְרִיכִים לְכָךְ, הֲרֵי זֶה בִּכְלָל צְדָקָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ לַאֲחֵרִים. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ בְּנוֹ וְלֹא אָבִיו אֶלָּא קְרוֹבוֹ, הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם. וַעֲנִיֵּי בֵּיתוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִירוֹ, וַעֲנִיֵּי עִירוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיוֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ. אֲבָל גַּבַּאי צְדָקָה הַמְחַלֵּק אֶת הַצְּדָקָה, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַרְבֶּה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִלִּשְׁאָר עֲנִיִּים (רנ"א רנ"ז).

How much charity should you give? The first year you should give a tenth of the principle; and thereafter, you should give a tenth of the profits you earn each year, [after deducting your household expenses.] This is the medial way [of giving charity]. The commandment is fulfilled in its excellence when you give a fifth the first year from the principle, and every year after that a fifth of the profits. You should not give away more than a fifth, so that you will not become dependent on others. This rule applies only during your lifetime. But as a dying bequest, you are permitted to [donate] up to a third of your estate to charity. You may not use your ma'aseir [charity] funds for other mitzvah obligations, such as buying candles for the synagogue or other items used for a mitzvah, but you must give it to the poor. If you have the opportunity to perform a mitzvah to help in the circumcision of a child, or to marry off a poor bride and groom, or similar situations; or to purchase Torah texts from which to study, and lend them to others for study; you may use the ma'aseir money if you would not be able to accomplish these deeds with your own money. If you buy Torah texts from ma'aseir money, you must be sure to lend them to others; but if you need them yourself, than your needs come first. You should also be sure to inscribe in them that they are from ma'aseir money, so that possession is not taken of them by your children after you. If you support your grown children whom you are not obligated to support [those over the age of six], in order to teach your sons Torah, and your daughters to lead proper lives, similarly, if you support your father [or mother] (and you are not able to support them except by using your charity money,) and they need this support—this constitutes charity; and what is more, they take precedence over others. Even if it is not a son or a father but only a relative, he takes precedence over anyone else. And the poor person in your your house takes precedence over the poor in your city, and the poor of your city takes precedence over the poor of another city, as it is said: "To your brother, to your poor, to your needy in your land." But the treasurer who distributes communal charity, must be careful not to give his relatives more than [he gives] to the other poor people.

גודל שכר צדקה ואם כופין עליה. ובו ד' סעיפים: מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד וכמה פעמים נצטוינו בה במצות עשה ויש לא תעשה במעלים עיניו ממנה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וכאילו עובד אלילים ומאד יש ליזהר בה כי אפשר שיבא לידי שפיכות דמים שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד כעובדא דנחום איש גם זו:

It is a positive Biblical command to give Charity according to one's means. There are numerous positive commands as to Charity; and also a negative command not to close one's eyes to charity, for it is written, "Thou shalt not harden thy heart nor shut thy hand [from thy poor brother]." And he who closes his eyes to it is called "wicked" and is regarded as if he worships idols. One should take great heed in giving alms that he be not the cause of bloodshed, for the poor man in need may die before help reaches him if it is not offered quickly, as in the story of Nahum of Gimzo.

ואין לעשות ממעשר שלו כו'. מהרש"ל והדרישה כתבו בשם תשובת מהר"מ דכל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכה"ג וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר ע"כ ובתשו' מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי' ע"ה כתב ולפזר מעשרותיו לעניים (צ"ל לבניו) הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר דאפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו אבל (צ"ל וכ"ש) לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה עכ"ל ומשמע דמותר אפי' יש בידו יכולת לפרנס ממקום אחר דזה הוי צדקה כדלקמן סימן רנ"א ס"ג:

ב. גם אם הוא ממציא לו איזה מלאכה, או ששוכרו לאיזה שרות להשתכר על ידי זה, גם הוא בכלל מצוה זו, כדאיתא ברמב"ם (מתנות עניים פרק י' הלכה ז'). הכלל במצוה זו, שישתדל בכל מה שיש ביכלתו להחזיק את חברו, שלא יתמוטט מעניניו, כל איש ואיש לפי ענינו; כי לפעמים עוזר לאנשים כאלו, כשמזרז לאנשים אחרים, שיסיעו אותם בעניניהם. וראיתי לאנשים יראי אלקים, שנוהגין כשמלוין לאנשים כאלו איזה סך בגמילות חסד, מרשין להם שהפרעון לא יהיה בפעם אחת, כי אם בפרוטרוט כל שבוע ושבוע. וחסד גדול הוא עושה בזה עם העלובין האלו, שעל ידי זה יהיה ביכלתם לפרע לו את חובו, והם ישארו על מעמדם; מה שאין כן, כשיהיו דחוקין לפרע לו בבת אחת, יחזרו לעניותם כמקדם. ומצינו ענין זה בגמרא (עבודה זרה דף ד'.): כשאדם מלוה אלף זוז לחברו אוהבו - נפרע ממנו מעט מעט. וילמד דעת מבעלי העסקא שעושין ככה להקל על הלוין. ועל ידי זה משתמרין מעותיהן, וממילא מתגדל הרוח גם כן. כן יתנהג הוא גם כן עם אנשים הנאנחים האלו בתורת גמילות חסדים בעלמא כדי לקים רצון השם יתברך בשלמות. והכתר שם טוב, שיכתיר לו השם יתברך עבור זה לעתיד לבוא [כדאמרינן שבת ק"ד.: אלף בינה, גמל דלים וכו'. ואם אתה עושה כן, הקדוש ברוך הוא זן אותך וכו', וקושר לך כתר לעולם הבא.

הרי קיימו האבות מצות מעשר בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם. מאודם, כפשוטו מעשר מכל אף מעשר כספים. ובכל נפשם, דהיינו יעקב עישר מנפשות בניו. ובכל לבבם, זה שייך לתרומה גדולה שאין לה שיעור רק כפי נדבת לבו יביא תרומת ה', ואמרו רז"ל (תרומות ד, ג) עין יפה אחד מארבעים, בינוני אחד מחמשים, עין רעה אחד מששים, והכל רמוז בפסוק ויתן לו מעשר מכל.

וכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף א, דמי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד, או מפני הטרדות שיש לו – יספיק לאחרים הלומדים, ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה, והוא ימציא לו פרנסה, ויחלוק עמו השכר. אך כשמתחילה משתתפים בהמצוה – ממילא דעשו שניהם המצוה, כמו יששכר וזבולון, ושמעון אחי עזריה. וכל הישועות והנחמות, וכל הברכות שהתנבאו הנביאים – כולן הן למשיא בתו לתלמיד חכם, ועושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ומהנה תלמיד חכם מנכסיו (ברכות לד ב).

בארבע דרכים צוותה התורה לעזור לעניים: הראשונה והיא העיקרית, במתנות שהיו העניים לוקטים בכוחות עצמם מהשדות. השנייה, צדקה, להשלמת צרכיהם הבסיסיים, והצדקה הגדולה ביותר – לסייע להם למצוא עבודה. השלישית, 'מעשר עני'. לאחר שבעלי השדות אספו את יבולם, היו מפרישים תרומות ומעשרות, ובשנה השלישית והשישית לשמיטה במקום 'מעשר שני' היו מפרישים 'מעשר עני', ועל ידו יכלו העניים לחיות ברווחה יחסית במשך שנתיים מתוך שבע (להלן ז, ט). הרביעית, בשיתוף העניים בשמחות, ובכלל זה בסעודות הרגל בעת שהיו אוכלים מפירות מעשר שני ובשר קרבן מעשר בהמה (להלן ז, י; פנה"ל מועדים א, יא).

כשם שמצווה להקדים קרוב ושכן ובן העם לקנייה, מכירה והלוואה, כך ויותר מצווה להקדימם לעניין עבודה. הואיל וכאן מצטרפת גם מצוות הצדקה, שהרי אדם שלא מוצא עבודה, קרוב להיחשב עני, וממילא מצווה להקימו ולהחזיקו. כלומר, בהעדפת פועל יהודי ישנן שתי מצוות: האחת – המצווה הכללית להעדיף את הקרובים ובני העם. והשנייה – צדקה, שהיא יותר מחייבת. והצדקה המעולה ביותר היא במתן עבודה. וכן ביאר הרמב"ם (מתנות עניים י, ז), שיש שמונה מעלות בצדקה, זו למעלה מזו, והמדרגה העליונה ביותר שאין למעלה ממנה, לתת לעני עבודה, דהיינו למצוא לו מקור פרנסה קבוע, כך שיוכל לעמוד על רגליו בכוחות עצמו. ויש בה מצווה נוספת, שנאמר (ויקרא כה, לה): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ".

קנייה מכספי מעשר הכלל הוא: כל דבר שאדם חייב לעשותו – אינו יכול לשלם אותו ממעשר כספים, ולכן אם נוהג לקנות "מפטיר" כל שנה – אינו יכול לשלם לבית הכנסת ממעשר כספים, אבל אם רוצה להוסיף על הסכום מעבר למה שרגיל לתת כדי לזכות במצוה – יכול לתת את התוספת כנדבה ממעשר כספים. [הערה 24] עיין רמ"א (יו"ד סי' רמ"ט סעי' א') ובט"ז (שם ס"ק א'), הגהות הרעק"א שם בשם השל"ה ובאר הגולה (שם) וראה בשו"ת בית דינו של שלמה (יו"ד סי' א').

מתנות לאביונים אין ליטול אותם ממעות מעשר שאדם מפריש בכל חודש, שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (מנחות פב.) . ורק אם אמר בפירוש בעת שהתחיל להפריש מעות מעשר "בלי נדר", והשעה דחוקה לו, רשאי לתת ממעות מעשר למתנות לאביונים. ומכל מקום מי שקיים מצות מתנות לאביונים כדת לשני עניים, וברצונו להוסיף לתת בפורים לעניים אחרים, רשאי לתת להם מכסף מעשר. וכן אם רוצה להוסיף על השיעור שהוא חייב לתת לאביונים, ולתת להם מתנה חשובה לשני העניים, רשאי לתת ההוספה מכסף מעשר.

יש שסוברים, שמחילת חוב לעני יכולה להיחשב למעשר כספים, ויש שסוברים שמעשר כספים צריך להינתן דוקא מרווח שכבר הגיע לידיו. על כן, לצאת ידי חובת כל הדעות, יַתנה עם האברך ששכר-הדירה הוא מסוים, אלא שהוא מוחל על חלק מן הסכום בתורת צדקה, ואז מדין "הפוכי מטרתא למה לי" יחשב ההפרש למעשר כספים לכל הדעות.